מוצאי י"ט תשרי ע"ד – ירושלים

שמחת בית השואבה "יחד שבטי ישראל"

ישיבת חוט של חסד

2.              א. רמזי תשע"ד בחגי תשרי

3.               המתקת דינים ופירוד הקליפות על ידי קשקוש מטבעות הצדקה

בזכות השמחה, כן תרבה, שתהיה רפואה שלמה לרב עובדיה יוסף – ישועה ורפואה לכל עם ישראל, גאולה שלמה לכל עם ישראל. ידוע ששמחה ממתיקה את כל הדינים, ריקודים, מחיאת כף. בכלל, מחיאת כף היא השמעת קול. רבי נחמן, הנחל-נובע-מקור-חכמה, אומר בלקוטי מוהר"ן[1] שכל השמעת קול שיש בעולם – "הן יתן בקולו קול עז" – כל השמעת קול היא עזות דקדושה שמבטלת את העזות של הסטרא-אחרא ומביאה גאולה לעולם.

בשעת אמירת אותה תורה הוא נתן דוגמה[2], ווארט שבעצם כבר נאמר על ידי הסבא-רבא של רבי נחמן – מורנו הבעל שם טוב – שעל ידי קשקוש מטבעות של צדקה מתפרדות כל הקליפות. לכן הבאנו כאן במיוחד קופה של צדקה. אם יש עוד קופות של צדקה בצבור הקדוש לשים צדקה ולקשקש – הקול הזה של המטבעות מבטל את העזות דקליפה על ידי "קול עז", "הן יתן בקולו קול עז" שממתיק את כל הדינים. בכלל, בזכות הצדקה תבוא הגאולה, וכל הרפואות והישועות הן מכח צדקה, שישראל נותנים צדקה. ה' ברא את העולם בגלל מדת החסד (כמו שנאמר "עולם חסד יבנה"), שעושים צדקה וחסד אחד עם השני תמיד.

האריז"ל אומר שחג הסוכות הוא חג מיוחד של מתן צדקה. הוא אומר שהצדקה הכי גדולה, היום הכי חשוב בכל השנה של צדקה, הוא ערב סוכות – להרבות מאד-מאד בצדקה. לכן ניתן עוד מטבע ועוד מטבע ועוד מטבע לצדקה – ונקשקש[3]. יש פה הרבה ילדים קדושים וטהורים, אז גם בחדרים שלומדים תורה להנהיג זאת. כדאי כל בוקר לפני התפלה – כך האר"י אומר, כך כתוב בתניא, ככה רבי נחמן אומר, ככה חז"ל אומרים – צריך לתת צדקה לפני התפלה, וללמד גם את הילדים שיקשקשו בקופה וככה יתחילו את היום עם קול עזות דקדושה[4].

4.               שלשה רמזי תשע"ד

השנה הזאת היא שנת תהא שנת עזות דקדושה. יש שלשה רמזים שהסברנו בתחלת השנה הזאת[5] (ואנחנו עדיין בתחלת השנה הזאת):

• תהא שנת עומקא דלבא
• תהא שנת עזות דקדושה
• תהא שנת עת דודים

5.               עשרת ימי תשובה: עומקא דלבא – "ממעקמים קראתיך" (שני פירושי הזהר)

בעשרת ימי תשובה העיקר הוא תהא שנת עומקא דלבא. לכן בכל יום בעשי"ת מוסיפים בתפלה "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'"[6]. יש שני מקומות בזהר שהוא מסביר את סוד של "ממעמקים" בפרק הזה. במקום אחד[7] כתוב ש"ממעמקים" היינו "עמיקא דעמיקתא" והיינו עבודת התשובה מעומקא דלבא (כך הביטוי בכל ספרי החסידות) – "ממעמקים קראתיך הוי'". במקום אחר בזהר[8] כתוב ש"שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'" לא כתוב מי אמרו (לא כתוב "שיר המעלות לדוד" וכיוצ"ב), ו"זמינין כל בני עלמא לומר 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'". עתידים כל בני העולם, כל ישראל קדושים, כולם שוים לטובה, לומר "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'". ממשיך אותו זהר ואומר שדוד המלך אומר בתהלים "בכל לבי דרשתיך", שזה מעומקא דלבא של דוד המלך, אבל "שיר המעלות ממעמקים" הוא עוד יותר מזה – מה ש"זמינין כל בני עלמא למימר" פה אחד ממש.

מוסבר בחסידות שיש תשובה, ועיקר התיקון – תיקון של משיח, שהוא ענין תיקון הברית בשלמות – הוא למעלה גם מעבודת התשובה. הוא ההתגלות של שרש נשמת היהודי, נשמת ישראל, שכולנו שוים לטובה – עצם השלמות שלנו, שאפילו בשעת החטא ממש "כאשר היתה באמנה אתו". אנחנו בעצם קשורים לקב"ה, ו"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" בשלמות – הוא כל הזמן ישראל (ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה – בכל עת הוא כולל את כל התורה כולה ללא חסרון באף אות אחת שבה).

זה הפירוש השני של הזהר, ומבואר בחסידות שהוא יותר עמוק מהפירוש הראשון ("עמיקא דעמיקתא" שהולך על עבודת התשובה), והוא התגלות עצם הנשמה של היהודי, ששם יהודי מעולם לא חטא באמת, וזה מה ש"זמינין כל בני עלמא למימר", מה שכל עם ישראל עתידים לומר יחד בבוא משיח צדקנו בזכות זה גופא של התגלות עצם הנשמה היהודית, בו כולנו שוים.

6.               השלום בסוכה והאחדות בארבעת המינים

כמו שנסביר, כשלוקחים את הלולב והמינים פועלים אחדות בכל הסוגים בעם ישראל – הלולב, ההדסים, הערבות, האתרוג. אבל כאשר יושבים בסוכה – "סוכת שלום" (אני גם דורש בכבוד אכסניא, שהסוכה כאן היא "סוכת שלום") – כתוב בחסידות[9] שיש משהו בשלום, באור המקיף, המקיפים דאמא של השלום של הסוכה, שהוא גם יותר מהאחדות שנפעלת על ידי נטילת המינים. הסוכה היא מצוה תמידית, כל שבעת הימים, בעוד שמצות נטילת לולב נוהגת רק ביום. כתוב באמת שהלולב והמינים ממשיכים את המקיפים של הסוכה לתוך הפנימיות של הלב, אבל צריך להבין איך השלום בעצמו – שנפעל על ידי הסוכה – עוד יותר גבוה מהאחדות של הלולב.

עיקר הווארט הוא-הוא הווארט שהסברנו עכשיו, שהשלום של הסוכה הוא הגילוי של שרש הנשמה, שכולנו שוים לגמרי – "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" דורשים חז"ל "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", כולנו כאחד. מי זה "האזרח בישראל"? שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות ה' ממש, "חלק אלוה ממעל ממש". בזה (זה שיעור ראשון ב'אזרחות') כל היהודים שוים, וכולם ראויים לשבת בסוכה אחת באהבה ושלום. מכח המקיף הזה אחר כך מתחברים המינים.

מהי אחדות? שכל אחד עם הכחות והכשרונות שלו – צריך לנצל את כל הכשרונות להביא לימות המשיח בשיתוף פעולה מלא, בהתאחדות. כאשר מתאחדים טוב וחשוב והכרחי שכל אחד יתייחד עם השני עם הכחות שלו, עם המיוחדות שלו. באחדות הדגש הוא לא שכולם חייבים להיות אותו דבר. אדרבא, אחדות בה כל אחד עם הענין המיוחד שלו – ש"כל אחד מתוקן מחברו" (זה הביטוי בחסידות), לכל אחד יש משהו שאין לחברו – אבל הענין הוא להתאחד, שכל אחד עם הכחות ישתתף במשימה אחת להביא משיח. זה יכול להיות רק אם כולנו נשתף פעולה יחד, נתאחד יחד.

זו האחדות, כמו שנסביר יותר בהמשך, של הלולב והמינים. אבל השלום, שהוא המקיף של הסוכה עצמה, הוא הגילוי שכולנו לא סתם אחד – מתאחדים – אלא שכולנו שוים בעצם, דבר אחד לגמרי. יש "אחד" ויש "יחיד". באיזה מקום השלום הוא גילוי שכולנו "יחיד", גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" כמו שאומרים בהושענות – "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך"[10].

7.               ארבע תורות של "עזות דקדושה" בלקו"מ

אמרנו שיש שלשה רמזים יפים של שנת תשע"ד: הראשון הוא עומקא דלבא, שקשור במיוחד לעשרת ימי תשובה. אחר כך, עזות דקדושה – תהא שנת עזות דקדושה. המושג עזות דקדושה הוא ביטוי שרבי נחמן מאד אוהב. יש תורה שלמה, מהכי חשובות בלקו"מ – "חותם בתוך חותם", תורה כ"ב – שעיקר הענין והעבודה המוסבר באותה תורה הוא עזות דקדושה. אחר כך בתורה ל' הוא חוזר על עזות דקדושה, בתורה קמ"ז עוד פעם – תורה שלמה על המושג עזות דקדושה. בסוף יש תורה קצרה מאד, רע"א, שוב, תורה על עזות דקדושה. ארבע תורות בלקו"מ מתקשרות למושג עזות דקדושה. כל תורה היא מנקודת מבט אחרת, ואפשר אולי להקביל את ארבע התורות גופא לארבעת מיני הלולב.

8.               ריכוז העז בתהלים ס"ח

איפה המושג עזות הכי מרוכז בתנ"ך, איפה יש הכי הרבה עז? בסוף פרק ס"ח בתהלים. האריז"ל מדגיש גם את המספר סח, המספר של לולב, ששוה חיים. גם כח וסגולה להמשיך חיים, הפרק הזה מוקדש למתן תורה, הוא פרק של חיים – "כי הם חיינו ואורך ימינו" – "הוי' עז [אין עז אלא תורה] לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום".

בסוף הפרק הזה יש את הריכוז הכי גדול של "עז" בתנ"ך. שלשת הפסוקים האחרונים שבו מתחילים "לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו קול עז" – הפסוק שמביא רבי נחמן בתורה כ"ב, כנ"ל, שגם הקשקוש הזה בקופת הצדקה ממתיק את הדינים. כל קול בקדושה שבעולם – עוד מעט נשיר עוד פעם – שייך לעזות דקדושה.

הוא נותן ארבע דוגמאות של קולות: קול צעקה, קול אנחה, קול שופר, קול זמרה – "וכל הקולות, הן של צעקה, הן של אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה כולם הם בחינת עזות" (כנראה דורש את המלה "הן", "הן יתן בקולו קול עז"). כל סוגי הקולות בעולם הם עזות דקדושה, אם הקול הוא קול של קדושה. אז כל מי שמזמר ושר – במיוחד הערב, בשמחת בית השואבה – זה גם כמו הקשקוש. כל קול הוא עזות.

שוב, מה כתוב שם? הפסוק הראשון בין שלשת האחרונים הוא "הן יתן בקולו קול עז", אחר כך "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים" – גם פסוק שהוא דורש, ויש בו פעמיים עז באותו פסוק. הוא מסביר ש"תנו עז לאלהים" היינו לקיים את ההלכה הראשונה בשו"ע – "אל יבוש מפני המלעיגים", "הוי עז כנמר". מה הפסוק המסיים את פרק סח, פרק ה-חיים, פרק ה-לולב? "נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נתן עז ותעצֻמות לעם ברוך אלהים". כבר לא רק "עז" אלא "עז ותעצֻמות" – עוד יותר התעצמות עם העוז. שוב, שלשה פסוקים שיש בהם ד פעמים עז, כנראה גם כנגד ארבעת מיני הלולב[11].

9.               סוכות: עזות דקדושה

בכלל, מהו החג הזה, סוכות, שמסתובבים עם לולב ביד ופתאום אדם בונה סוכה בחוץ? יכול להיות שהסוכה מפריעה למישהו. כל החג הזה, יותר מכל דבר אחר ביהדות, בתורה, הוא פשוט להפגין עזות דקדושה. הרבי מליובאוויטש רצה שנעשה 'מבצעים'. מה זה? שנקח את הלולב ונצא לרחוב. הלולב מפגין משהו – "דידן נצח" – כמו שחז"ל אומרים. נכנסנו למשפט בראש השנה ויצאנו מנצחים. מי שנוטל לולב בידו סימן שהוא נצח, "דידן נצח" – זה להפגין משהו.

שוב, מסתובבים עם לולב ברחוב, ונותנים לכל אחד לברך בשמחה. עצם השמחה – העובדה שיהודי שמח ואינו מסתיר את שמחתו מאף אחד מראה על עזות דקדושה. שיהודי יוצא מהבית עם לולבו בידו (בפרט אם כוונתו לזכות בו את הרבים) – הוא יושב בתוך הסוכה, בחוץ, ברחוב (וכל שכן אם הוא מסתובב עם סוכה ניידת על רכב, לזכות בה את הרבים) – זו עזות דקדושה. כל החג הזה הוא עזות דקדושה[12].

10.         שמחת תורה: עת דודים

אז אמרנו שעשרת ימי תשובה הם "עומקא דלבא", ובפרט בשנה הזאת, תהא שנת עומקא דלבא, וחג הסוכות הוא תהא שנת עזות דקדושה. הרמז השלישי הוא "עת דודים" – מתי זה? בשמיני עצרת ושמחת תורה. נכנסים הביתה, אין כבר לולב. סיום הפגנת העזות דקדושה הוא חבטת הערבות בהושענא רבה. נכנסים הביתה, אבל אז השמחה גוברת – בשמחה תורה השמחה הכי גדולה. כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – הערב – לא ראה שמחה מימיו, אבל שמחת תורה עוד יותר מזה. השמחה הזו היא בתוך הבית, בבית הכנסת. מזמינים את כל היהודים – כולנו שוים, כולנו רגלים. בשמחת תורה אין ראש, הכל רגלים, וברגלים כל היהודים שוים.

אבל מה קורה בשמיני עצרת? שמיני עצרת הוא יום הזיווג. כל נשמות עם ישראל מתעברות בשמיני עצרת, בתפלת הגשם. עצם הזיווג של קודשא בריך הוא, החתן של שיר השירים, וכנסת ישראל, אנחנו הכלה של שיר השירים – מתי הוא קורה ממש? בשמיני עצרת, שמחת תורה. לכן שמיני עצרת שייך לרמז של תהא שנת עת דודים. ככה אפשר לכוון ולהבין ולחוות את שלשת הרמזים בימי חדש תשרי. גם כשמגיעים לשמחת תורה לא גמרנו עם ה"עומקא דלבא" – כתוב "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", מה שבכסה בראש השנה מתגלה בחג הסוכות ועוד יותר בשמיני עצרת ושמחת תורה. כל מה שהיה קודם באתכסיא מתגלה כעת...

יש לנו עוד מטבע – נשים עוד מטבע לצדקה.

11.         "וצדקה כנחל איתן" – איחוד ברסלב וחב"ד

חוץ מהרמזים של תהא שנת עומקא דלבא, עזות דקדושה, עת דודים, יש כמה גימטריאות יפות של השנה הזאת. אחת שהיא משהו נפלא, גם בקשר לצדקה וגם בקשר לאחדות ולשלום שיותר מאחדות – תשעד בגימטריא "וצדקה כנחל איתן". פסוק בנביא, והסברנו[13] שפלא שכאשר עושים חיפוש במאגר של כל ספרי החסידות, אלפי ספרים, הפסוק הזה מופיע רק בשני ספרים – בספר התניא ובספר לקוטי מוהר"ן. הפסוק עם פירושו – "וצדקה כנחל איתן", בגימטריא תשע"ד. לא רק שהוא מופיע רק בשני הספרים האלה – ספר היסוד של חב"ד וספר היסוד של ברסלב – אלא שהפסוק עצמו רומז להתאחדות שלהם: "נחל" הוא "נחל נובע מקור חכמה"[14], רמז מובהק לרבי נחמן, ואילו "איתן" אותיות תניא, כידוע.

איך מחברים את הנחל עם האיתן? על ידי צדקה. אם רוצים לעשות אחדות בין רבי נחמן לחב"ד[15], וממילא בין כולם – שהכל אחד והכל שלום וממילא הכל משיח – זה על ידי צדקה, הסגולה היא צדקה (עם הקשקוש שלה). [שמו שטר בקופה] כל הכבוד לשטרות, אבל יש משהו מיוחד במטבעות – צריך להשמיע קול. כתוב שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. הרבה פרוטות, הרבה מטבעות, שיהיה חשבון יותר גדול מכל השטרות שיש בעולם[16].

12.       ב. ארבעת המינים – ארבעה סוגי עזות דקדושה

13.         עזות דקדושה הכרחית כדי להתקרב לקדושה

חז"ל אומרים לגבי המינים שהאתרוג דומה ללב, עלי ההדסים דומים לעינים, עלי הערבות דומים לשפתים והלולב דומה לחוט השדרה. בכל אחד מאלה יש עזות דקדושה. אמרנו שלוקחים את הלולב ומצהירים "דידן נצח", מסתובבים עם הלולב ביד כדי להפגין את הנצחון של הקדושה – עזות דקדושה. כל אחד מהמינים אומר עזות דקדושה בצורה מיוחדת.

עיקר הווארט של רבי נחמן – אנחנו כאן בעיקר בהמשך להילולא רבה של רבי נחמן, ה"נחל נובע מקור חכמה" – שעיקר מה שצריך עזות דקדושה הוא כדי להתקרב לקדושה, להתקרב לתורה, להתקרב לצדיק יסוד עולם, לצדיק אמת. אי אפשר להתקרב ולהתדבק בצדיק ללא עזות דקדושה. אי אפשר להתקרב לתורה בלי עזות דקדושה. אי אפשר להתקרב לשום דבר שבקדושה בלי עזות דקדושה, כמו שנאמר בשירת הים "נהלת בעזך אל נוה קדשך"[17]. כלומר, עצם ההתקרבות, שיהודי רוצה חזק להתקרב לאיזה דבר של קדושה, הוא צריך עזות, הוא צריך להיות עז כנמר, ההלכה הראשונה של השו"ע. אבל בפרט הוא מדבר על התקרבות לצדיק אמת. ההילולא של רבי נחמן היא באושפיזין של משה רבינו, ה"רעיא מהימנא", ובפרט הוא מדבר בתורה כ"ב שכדי להתקרב לרעיא מהימנא (אותו צדיק שרועה ומפרנס את האמונה בנשמות עם ישראל, בחינת "ורעה אמונה") צריך עזות דקדושה.

14.                       עזות הערבות־הפה: לדבר הרבה עם הצדיק

בתורה הכי קצרה שהזכרנו קודם, רע"א, הוא אומר ש"לא הביישן למד", לכן צריך עזות דקדושה לדבר הרבה עם הצדיק – לא להתבייש מלגשת ישירות לצדיק ולפטפט איתו, לדבר איתו[18]. כמובן, צריך להיות מתוך רצון עז ואמתי להדבק בקודש, אבל הביטוי של הדבר הזה – לא להתבייש מלדבר הרבה עם הצדיק. ככה הוא כותב שם, ככה הוא מסביר. שוב, מאמר חז"ל הוא "לא הביישן למד".

ברגע שקוראים את זה, וכמו שאמרנו קודם – שמים לב לכך שיש ארבע תורות בהן רבי נחמן מדבר על עזות דקדושה, הענין המיוחד של חג סוכות, וכאן הוא אומר שהביטוי של עזות דקדושה הוא פשוט לדבר הרבה עם הצדיק; לחפש צדיק – הצדיק, הכי צדיק – ולא להתבייש, לגשת אליו ישירות ולהתחיל לדבר איתו על כל מה שאתה רוצה. כמו שיש התבודדות עם ה' יתברך, שהיהודי צריך לתפוס שיחה חפשית – להשיח את כל לבו לפני השי"ת, כל מה שמעיק עליו, כל מה שיש לו בלב לומר, הכל, גם דברים אישיים, כל המשברים שהאדם עובר בחייו, לכל אחד יש את המשברים שלו, הגלים שעוברים עליו. אז לאיזה מין מבין ארבעת המינים נקביל את התורה הזו, רע"א – תורה קצרה מאד, שהווארט הוא לדבר הרבה עם הצדיק מתוך עזות דקדושה.

למה זה שייך? אם אמרנו שחז"ל מקבילים את המינים ל"כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך" (זה הפסוק שחז"ל מביאים במדרש), שיש לב-עינים-שפתים-חוט שדרה, אז ברור מאד שהתורה הקצרה הזו, רע"א, היא העזות דקדושה של הערבות, "ערבי נחל"[19].

15.         "ערבי נחל" – הערבות הערֵבות ל"נחל נובע מקור חכמה"

כמו שעוד נסביר, מבין כל הסוגים ה"ערבי נחל" הם הכי אהובים והכי קשורים ל"נחל נובע מקור חכמה", לרבי נחמן – הלא הם היהודים הפשוטים. מהם ערבי נחל, ערבות? שאין להם לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מצוות, אבל הם יהודים פשוטים שמאמינים באמונה שלמה – "רחמנא לבא בעי". יש גם פירוש בחסידות שמי שאין לו טעם ולא ריח הכוונה ליהודי שמחזיק מעצמו שאין לי לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מצוות. מי הוא אותו יהודי שמחזיק מעצמו שאין לו כלום? מי שהגיע לתחלה – גם מושג שרבי נחמן מסביר באותה תורה – מי שהגיע לאין, שאין לו כלום. פעם למדתי תורה בחיים שלי? לא. עשיתי איזו מצוה? לא. אני רוצה ללמוד תורה ולעשות מצוות, אבל עוד לא עשיתי כלום. ככה כל יהודי צריך להרגיש.

מי היהודי שעדיין לא עשה כלום בחיים שלו? יכול להיות בן שבעים, בן שמונים, ועדיין לא עשה כלום. ממי לומדים מדרגה זו? מאברהם אבינו, שבגיל 99 החליט שהוא ערל, שהוא גוי, צריך למול את עצמו. בגיל 3 הוא הכיר את בוראו, הרבה במסירות נפש לעשות מצוות, ללמוד וללמד תורה, לגייר גרים – ובגיל 99 מחליט שלא עשיתי שום דבר בחיים, אני פשוט ערל. ככה כתוב בחסידות. לאחד כזה כתוב "וירא אליו הוי'", כידוע הווארט בחסידות – לאחד שבגיל 99 מחליט שהוא צריך למול את עצמו, להתגייר, ראוי שה' יתגלה אליו.

מה זה? בחינת ערבה[20], אין לו כלום. הוא "ערבי נחל", קשור ל"נחל נובע מקור חכמה". ערבה גם לשון געשמאק, ערבות. מי הכי עושה נחת וערבות לנחל נובע מקור חכמה? אותו אחד שלא מחזיק מעצמו כלום, שהוא בתכלית הענוה, השפלות והבטול.

16.         ארבע מדרגות ענוה

בתורה י"ד בלקו"מ מדבר רבי נחמן על שלום, קשור ל"סוכת שלום", ואומר שיש שני סוגי שלום, שלום פרטי ושלום כללי. סדר העבודה של תורה י"ד מתחיל מענוה, והוא אומר שיש ארבע מדרגות של ענוה ושפלות. צריך להיות שפל בפני צדיק, בפני בינוני, בפני רשע וגם "שבו איש תחתיו" – להיות שפל בפני עצמו, שאם עשית משהו בחיים תחשוב שעוד לא הגעת למדרגה שלכאורה אתה בה.

מה הכוונה? "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – בשבילי מה שעשיתי אולי הוא חטא, נמצא שלא עשיתי כלום. כך הוא מסביר מהי שפלות בפני עצמו, שהיא עיקר השפלות והענוה. מכך מגיעים לשלום פרטי וכללי, אבל הכל מתחיל מענוה – יש ענוה בפני כולם, והעיקר ענוה בפני מה שנדמה שהוא המדרגה של עצמו. שנדמה שהוא עשה משהו בחיים – וגם שם להרגיש שלא עשיתי כלום עדיין. אם עשיתי משהו – זה בחיצוניות, זה לא ממש.

17.         כל יהודי אתרוג – כל יהודי ערבה

זה בעצם משלים מן הקצה אל הקצה מה שאמרנו קודם, שמצד שרש הנשמה של היהודי הוא מושרש בעצמות לגמרי ולא חטא אף פעם. כאן הקצה האחרון ממש, שכמה טוב שהוא עשה – הוא מרגיש שהוא ערבה, ערבה כמושה, בלי טעם ובלי ריח, אין. כלומר, מצד אחד מדגישים את הערבה, שאין לה לא טעם ולא ריח. בקצה השני יש את האתרוג, שיש לו גם טעם וגם ריח – שני הפכים. כמה שהיהודי צריך להחזיק את עצמו ערבה, שאין לו טעם ואין לו ריח, בעצם כל יהודי הוא אתרוג. מצד העצם כולם שלמים לגמרי. השלמות הזו בסוף מתגלה בשלום הכללי שנדבר עליו.

כדי להסביר את זה צריך לדבר קצת על גנטיקה: המקיף של הסוכה (שמגלה את השלום, השלמות והשויון) מגלה את הגנים שנמצאים באופן רצסיבי – מה שעתיד להתגלות בדורות הבאים (בסוד "למען ידעו דורותיכם..."). המינים הם גם בחינת דור – כל מין הוא דור, כמו "דור הולך ודור בא" (אם בגלגול הקודם היית אתרוג יתכן שבגלגול הזה תהיה לולב או הדס או ערבה וכו'). כולם אתרוג, אבל יש אחד שמה שמתגלה אצלו בגלגול הזה הוא הטעם, והריח הוא רצסיבי. בעצם כולם אתרוגים, ואם זה לא מתגלה אצלך עכשיו – זה עתיד להתגלות באיזה שלב אצל הילדים שלך. זו גם נשיאת הפכים – על דרך "עז וענוה" (שיתבאר לקמן) – שכל אחד הוא אתרוג אבל כל אחד צריך להחזיק את עצמו ערבה[21].

18.                       עזות ההדסים־העינים: להסתכל על הצדיק

עוד פעם: יש ערבי נחל, שהתעכבנו עליהם רגע כי הסברנו שהם מה שהכי ערב, הכי עושה געשמאק, ל"נחל נובע מקור חכמה", לרבי נחמן. הם תיקון השפתים, העזות של השפתיים, מה שרבי נחמן מסביר בתורה רע"א – העזות לדבר חפשי עם הצדיק, כל מה שבא לך. מהי העזות של העינים? שוב, ב"כל עצמותי תאמרנה הוי'" של המינים צריכה להיות עזות. הסברנו את העזות של השפתים – מהי עזות העינים? מהו עזות הלב? מהי עזות חוט השדרה? עזות העינים היא העזות להביט כל הזמן חזק ולראות את עצמך יחד עם הצדיק (כמו שמבאר רבי נחמן במ"א), וגם להתבונן חזק מאד בצדיק.

יש פסוק בשיר השירים "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני". לפעמים כשמסתכלים במישהו מאד חזק – במבט חודר – זה אפילו מפריע למי שמסתכלים עליו, עד כדי כך שהוא אומר "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני", המבט שלך מרהיב אותי, נותן לי גאוה. בכל אופן, גם כשכתוב "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני" החסיד לא מסב את עיניו ומוריד אותן מהצדיק – גם ללמוד ממנו, ובעיקר להסתכל על היפי שלו ולהתפעל ממנו, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". בשביל להסתכל חזק ולא להעיף את העינים מהצדיק צריך עזות בעינים. כמו שצריך עזות בשפתים (הערבות) בשביל לדבר חפשי עם הצדיק, צריך עזות בעינים – שהם ההדסים – כדי להסתכל חזק על הצדיק, לעקוב אחריו, ובעיקר להתפעל מהיפי האלקי שבו. מהו היפי של הצדיק? איך שהאלקות משתקפת ומתלבשת בו.

19.                       עזות הלולב־השדרה: לשמש את הצדיק

מהי העזות של הלולב? הרי מברכים על הלולב. הלולב הוא חוט שדרה, המעמיד את "כל עצמותי תאמרנה". מה העזות של חוט השדרה? כתוב – זו תורה כ"ב בלקו"מ – שהעזות של השדרה היא העזות של השימוש. מהו חוט השדרה? כמו חיל שעומד זקוף בפני המפקד שלו ומוכן כל רגע לקבל ממנו פקודה ולבצע מיד מה שאומרים לו.

מהו עצם הלולב? הוא כמו חרב. מכל המינים, זה שהכי אומר "דידן נצח" כשיוצאים מבית המשפט – שהמנצח לוקח לולב, שכולל הכל, אבל העיקר הוא הלולב עצמו – הוא החיל שנצח בקרב. לגבי ההתקרבות וההתדבקות בצדיק, הלולב הוא הנכונות, הנצבות, לשמש – "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה". כמו יהושע בן נון, משרת משה רבינו, שהוא המשב"ק שלו – אותו משב"ק שעומד כל הזמן ניצב, מוכן לשמש, כמו לולב, בסוף הוא נעשה מפקד הצבא, רמטכ"ל המלך. במלחמת עמלק, שהיא עיקר מלחמת מלך המשיח, משה רבינו קורא ליהושע – "צא הלחם בעמלק", זה התפקיד שלך – כי הוא המשרת בקדש, הלולב. הוא החיל הנאמן שמקבל פקודות מהמלך, משה רבינו, "ויהי בישורון מלך", אבל אחר כך הוא הופך להיות המפקד בשטח. אחר כך הוא גם הולך להיות ממלא המקום של משה רבינו. זה הלולב – העזות לשמש את הצדיק בכל עניניו.

20.         שימוש הצדיק – קידום האינטרסים של הצדיק (דוגמת רבי נתן)

מה זה אצל כל צדיק? דברנו עד כה במושגים של צבא, אבל צדיק זקוק לכל מיני שירות. חכם, צדיק, רבי אמתי, זקוק לכל מיני שירות – יש כל מיני תפקידים שמשמשים אותו. מה האינטרס של הצדיק? "יפוצו מעינותיך חוצה". נקח דוגמה – מי שבונה לצדיק יכולת שידור לכל העולם ומשקיע בזה, מקדיש את עצמו לזה, מי שכותב ספרים. מי היה המשב"ק הכי גדול של רבי נחמן? רבי נתן.

מה הוא עשה? הקדיש את החיים שלו למה שהוא ידע שהוא צפור הנפש של רבינו – להפיץ את התורה שלו. לכן הוא עשה ימים כלילות, כל חייו, וכתב שוב ושוב, עוד מהדורה ועוד מהדורה של ספרי רבי נחמן – הוציא ספרים, הלך והפיץ אותם בעצמו. הוא עשה זאת בעזות – מי שמכיר את הדמות של רבי נתן, אין עזות דקדושה יותר מזה. זו העזות לשמש את הצדיק. ודאי היתה לו העזות לדבר איתו ולהסתכל עליו, אבל בעיקר הוא הצטיין בעזות של השימוש. בתורה כ"ב הוא אומר שהעזות של השימוש של הצדיק פועלת את חיבור הבשר לעצם – נסביר יותר את המושג הזה בהמשך.

21.                       עזות האתרוג־הלב: העזות להתאהב

אחרון חביב, מה העזות של הלב, של האתרוג? שוב, אמרנו שעזות השפתים היא לדבר חפשי עם הצדיק; עזות העינים להסתכל חזק כל הזמן, לא להוריד את העינים מהצדיק; העזות של השדרה לעמוד כמו חייל שמוכן כל רגע לקבל פקודה, המשרת, המשמש – מהי העזות של הלב? להבין מהי עזות הלב, שמכל המינים במדה מסוימת הוא היקר ביותר – "פרי עץ הדר", הראשון בין ארבעת המינים לפי הפסוק (וכן הכי יקר שנקנה בדמים מרובים), שדומה ללב – יש פסוק מפורש קרוב לסוף שיר השירים: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה". לב הוא פנימי לגבי שפתים, עינים, ואפילו לגבי חוט השדרה.

מהי העזות בלב? העזות להתאהב. והיינו אתרוג מלשון חמדה בלב ("ולא תתואה" בעשה"ד דפרשת ואתחנן ת"א "ולא תרוג" אותיות ול אתרוג, לפי הסדר, ולקחתם אתרוג וכן לולב אתרוג[22]). גם בעינים זה סוג של התאהבות, של מבט, אבל עיקר האהבה הוא בלב. "לית פולחנא" כלפי שמיא, כלפי רבונו של עולם, וגם יחס החסיד לצדיק (כידוע בחסידות שאם שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על חסיד ורבי), "כפולחנא דרחימותא". "עזה כמות אהבה" היא העזות להתאהב בלב ("בכל לבבך" המביאה ל"ובכל נפשך" ול"ובכל מאדך"). יש אנשים שלא מעיזים להתאהב אחד בשני. אפילו בן זוג בבת זוגו, בת זוג בבן זוגה – בשביל להתאהב במישהו צריך עזות. מה פירוש "עזה כמות אהבה"? עזות של 'אני מת עליך' בלשון המדוברת. לא כל אחד מוכן למות עליך, אבל מי שמת עליך זה "עזה כמות אהבה".

בעצם, מכל העזות, זו העזות הכי עזה – העזות להתאהב. באמת זה פחד להתאהב במישהו עד כדי ש'אני מת עליך', לכן צריך להיות מאד עז בנפש בשביל להתאהב. עיקר ההתקשרות לצדיק היא ההתאהבות בו – זה עוז וגבורה. את כל המינים נוטלים ביד ימין, אבל את האתרוג ביד שמאל – יש לו קשר מיוחד לעז וגבורה. האתרוג דומה ללב, לב אמיץ "עזוז וגבור".

22.         ארבע בחינות עזות כנגד ד"פ "עז" בתהלים סח (המתקת דינים)

הסברנו שכל אחד מארבעת המינים הוא סוג אחר של עזות דקדושה כדי להתקרב לצדיק. גם כדי להתקרב לקב"ה צריך אותה עזות, אבל זה הרבה יותר מוחשי כאשר מדגימים על הצדיק – כפי שרבי נחמן עצמו מדגים, ואמת לאמתו שצריך להתדבק בצדיק כמו שצריך להתדבק בקב"ה. שנזכה לכל העזות האלה, לארבע פעמים עזות שרמוזות בסוף פרק ס"ח בתהלים. נחזור על הפסוקים. כשאומרים פסוקים – כולם יכולים לומר יחד – זה גם כמו להתפלל, לומר תהלים. אמרנו קודם ששמחה ממתיקה דינים, שתהיה רפואה שלמה לכל חולי עם ישראל וגאולה אמתית לכל עם ישראל. שמחה ממתיקה את הדין, צדקה – במיוחד הקשקוש הזה – ממתיקה דינים. כשמדברים על צדיק, מתקשרים לצדיק, מתאהבים בצדיק – זה גם פועל ישועות בקרב הארץ. בשביל להמתיק את כל הדינים – שתהיה "וצדקה כנחל איתן", נשים עוד מטבע. גם כשאומרים תהלים זה ממתיק את הדינים. נאמר יחד: "וצדקה כנחל איתן", ואת שלשת הפסוקים האחרונים של פרק ס"ח: "לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו קול עז".

23.         עז באתערותא דלתתא ממשיך עז באתערותא דלעילא

לפני שנאמר את הפסוק הבא נאמר עוד ווארט של רבי נחמן[23] שלא אמרנו קודם. כשאדם מקיים את ההלכה הראשונה של השו"ע, "הוי עז כנמר", הוא נותן עז לאלקים. הסוף ש"הוא נֹתן עז ותעצֻמות לעם" – שלאחר האתערותא דלתתא של "תנו עז לאלהים" אז מלמעלה "הוא נתן עז ותעצֻמות לעם ברוך אלהים". ה' נותן עוד יותר עזות דקדושה. צריך להתחיל מעזות דקדושה, לא להתבייש מפני המלעיגים – להפגין קדושה, כמו שמסתובבים עם הלולב – אבל בסוף ה' נותן כח לאדם שיוכל לעמוד זקוף נגד תוקף העזות של הסט"א. בעז הראשון, יש מלעיגים – אבל עדיין אין זה הקליפה הכי קשה, קליפת עמלק, חוצפה של קליפה, תוקף העזות של הקליפה, של הסט"א, שכדי לנצח אותה ה' נותן מנה כפולה ומכופלת של עז מלמעלה, "עז ותעצמות".

שוב, צריך באתערותא דלתתא עז מלמטה, "תנו עז לאלהים", ואז ה' נותן לך עוד יותר עוז מלמעלה כדי לנצח לגמרי את תוקף העזות של הסט"א. נאמר את הפסוק השני: "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים". הפסוק האחרון: "נורא אלהים ממקדשך אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים". יש פה מטבע שבקושי רוצה להכנס לקופה, אז כשהוא יכנס הוא יפעל ישועות...

נעשה הפסקה של קול זמרה – הסוג הרביעי של הקול של עזות דקדושה של חג סוכות, שצריך הרבה קול זמרה. נבקש מידידנו הותיק, רבי דוד-רפאל בן עמי שליט"א, שיעלה וינעים לנו בעזות דקדושה. אמרו לי קודם שיש פה תמונה של עזות דקדושה – אנחנו ידידים ותיקים בקשר לעזות דקדושה דווקא בחג הסוכות (תמונה של "מבצע לולב" ביחד ממלחמת יום הכפורים).

[ר' דוד-רפאל בן עמי סיפר כמה סיפורים על רבי נתן ורבי נחמן מהם הרכיב והצמיד מילים לניגון ידוע]

24.       ג. שתי בחינות אחדות ושתי בחינות שלום בתוך ארבעת המינים

25.         שתי בחינות שלום ושתי בחינות אחדות

מוסבר בחסידות שיש שתי בחינות של אחדות ושתי בחינות של שלום[24]. שתי הבחינות של שלום הן ממש מה שכתוב בתורה י"ד, שיש שלום פרטי ויש שלום כללי. לשלום פרטי הוא קורא שלום בעצמותיו, לפי הפסוק "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". האדם צריך לעשות שלום בתוך עצמו, בין הנשמה והגוף שלו, בין השמים לבין הארץ שבו (עד "דנשקי ארעא ורקיע בהדדי"), בין העולם הבא לעולם הזה (שרו קודם על עולם הזה ועולם הבא). אבל לא זו התכלית – התכלית היא שלום כללי, שלום בכל העולמות, שלום של מלך המשיח.

קודם נסביר מה הם שני מיני האחדות – אמרנו שיש אחדות בכל ארבעת המינים. כתוב שבכל אחד מארבעת הצמחים האלה יש סוג אחר של אחדות – האחדות משתקפת בכל אחד בצורה אחרת[25]:

26.                       אחדות האתרוג: "הדר באילנו משנה לשנה" – גדל מכל האוירים

אתרוג הוא "פרי עץ הדר", ואחד מפירושי חז"ל הוא "שדר באילנו משנה לשנה". כלומר, הוא מקבל את כל מזגי האויר – הקור של החורף, החום של הקיץ וגם עונות הבינים – וכתוב בחסידות שכל מזג אויר שונה, כל עונה בשנה, מגדלת אותו, עוזרת לגידול של האתרוג. כל שינוי שעובר על האתרוג – גם ה"משבריך וגליך עלי עברו" שרמזנו קודם – לא רק שהוא סופג אותם, אלא שכל אחד עוזר לגדל אותו. הגידול של האתרוג נעשה מתוך זה שהוא סופג את כל האוירים, את כל העונות – "דר באילנו משנה לשנה" (ע"ד "תשבו [לשון עכבה] כעין תדורו", "דור לדור ישבח מעשיך"). לכן האתרוג מאחד את הזמן.

כתוב שהממד הכי פנימי במציאות החיצונית הוא ממד הזמן, והחפצא של האתרוג מאחד את כל הזמנים, כל החדשים (החידושים של הזמן), כל העונות, כל ה-כח עתים של ספר קהלת שקראנו עליהם בשבת חוה"מ סוכות. מי שמקבל את כולם וגדל ומתפתח מתוך כל אחד מהם הוא האתרוג. זו האחדות המיוחדת שיש בתוך האתרוג.

27.                       אחדות הלולב: "כפֹת תמרים" – כפיתת כל הפוטנציאל להתפשטות ליעד אחד

הלולב הוא "כפֹת תמרים" – יש לו הרבה עלים והוא כפוּת. בסוף הוא מתפרד, אבל הוא כשר למצוה רק כשכל העלים שלו כפותים, עד כדי כך שבקושי אפשר לראות שיש בו הרבה עלים. כלומר, שכל מה שיש בו בכח, בפוטנציאל, להתפשט לכוונים שונים – הכל מכוון בריכוז ליעד אחד. כל העלים שלו כפותים – הכל עם השפיץ לכיוון אחד ומיוחד (סוד "חרב גדעון" של חג הסכות, כמבואר במ"א). מהו הכיוון הזה? משיח, "להביא לימות המשיח", לחיות משיח. זו אחדות מיניה וביה.

28.                       אחדות ההדסים: "ענף עץ עבֹת" – שרש משותף באבות

מה האחדות של ההדסים? "ענף עץ עבֹת". האחדות של ההדסים שהם משולשים – ששלשה עלים יוצאים מקן אחד, וככה לאורך כל הדרך של ההדס. ההדס משולש כמו שלשת האבות. בלשון חז"ל[26], ההדס "רחוש בעלים" והוא רומז בפרט ליעקב אבינו (האב השלישי והמשולש) ש"רחוש בבנים" או ללאה אמנו ש"רחושה בבנים". לפי חז"ל האתרוג הוא כנגד אברהם אבינו, הלולב כנגד יצחק אבינו, ההדסים כנגד יעקב אבינו והערבות כנגד יוסף הצדיק – ש"מה יוסף מת לפני כל אחיו [אף על פי שהם היו גדולים ממנו] כך הערבה כמושה לפני שאר המינים".

אותו דבר לגבי האמהות, חז"ל אומרים שכל מין רומז גם לאב וגם לאם. באמהות פשוט, שיש ארבע אמהות. באבות יש שלשה, וצריך להוסיף את יוסף כרביעי. אבל באמהות פשוט – האתרוג כנגד אברהם ושרה (בשניהם כתוב "זקנים באים בימים", "והדרת פני זקן", "פרי עץ הדר"), הלולב כנגד יצחק ורבקה (יצחק כפות על גבי המזבח), ואחר כך ההדסים כנגד יעקב ולאה ש"רחושים בבנים". בני יעקב באים אליו לפני הסתלקותו ואומרים לו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש בהם אחדות. חז"ל אומרים שכולם רמוזים בהדס. אם כי יש הרבה עלים, כל עם ישראל, עדיין מדובר באחדות הפרטית שבתוך ההדס. בסוף, הערבות כנגד יוסף ורחל (אם יוסף) – יוסף מת לפני אחיו הגדולים ממנו וכך רחל מתה לפני אחותה הגדולה ממנה, כמו הערבה הכמושה מבין המינים.

29.                       אחדות הערבות: "ערבי נחל" – גדלים באחוה

מה האחדות של הערבות? שהן גדלות באחוה באגם שלהן, גדלות בצפיפות – "עומדים צפופים" – וכולם באהבה ואחוה. זו האחדות של הערבה, שלא רואים אותה ממש בתוך קנה אחד (של שני בדי הערבה שאוגדים יחד עם הלולב וההדסים), אבל בגידול של הערבות יחד מתבטאת האחדות.

30.         מצות ארבעת המינים – לאחד את כל האחדויות – כח הלולב

חז"ל אומרים שבכל אחד מהמינים בפני עצמו יש את האחדות המיוחדת שלו, אבל אחר כך המצוה היא לאגוד אותם יחד – "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", כמו שאומרים בתפלת ימים נוראים. האחדות של האיגוד היא הרבה יותר מהאחדות של כל אחד בפני עצמו. שלשה מינים אוגדים יחד ממש – מנהג ישראל לאגוד אותם בעלי לולב, גם רמז למה מברכים על הלולב. חוץ מהפשט, שהוא הכי בולט וגבוה וזקוף – אם נמשיך את הרעיון שאמרנו קודם, הוא הכי משקף את העזות דקדושה, העמידה בקומה זקופה לשמש את הצדיק, לקיים את רצונו ולקדם את האינטרסים שלו. אבל יש עוד סבה, שבעלי הלולב אוגדים את הכל – אז ראוי שנברך עליו.

אחר כך לוקחים את האתרוג ביד שמאל ומחברים הכל יחד, ואז גומרים את האחדות של כולם בשיתוף. אף אחד לא מאבד את האופי הפרטי שלו, האחדות הפרטית שלו, אבל כולם משתפים פעולה – ורק בשיתוף הפעולה האחדות מתקיימת. יפה מאד שכל אחד הוא אחדות, אבל כל אחד לבד הוא לא מצוה – המצוה היא רק כשמאגדים אותם יחד, עושים נענועים החוצה ואל הלב, לאותו מקום בו הכינו "אשמנו בגדנו" ביום כיפור.

31.         שני סוגי אחדות ושלום – על דרך תשובה פרטית ותשובה כללית

אלה שני סוגי אחדות – פרטית וכללית. בכלל, בכל דבר בעולם יש את הפן הפרטי שלו והפן הכללי שלו. כמו שמדברים בזמן האחרון לגבי תשובה, שהדור שלנו הוא דור של תשובה, אבל העיקר – לא להסתפק בתשובה פרטית בלבד. את זה ב"ה עשו, כמו שהרבי אמר – מהווארטים הידועים – שכבר עשו תשובה פרטית, ועדיין הרבה יהודים עושים. אבל איזו תשובה צריך? של ביחד, להפוך את המציאות החיצונית. תשובה היא אתהפכא, ישנה אתהפכא פנימית, אבל העיקר הוא להפוך את העולם. יש ביטוי באידיש – קער א וועלט היינט! צריך להפוך את העולם עכשיו בתשובה שלנו יחד.

בכל דבר בעולם יש את הפן הפרטי והפן הכללי. רבי נחמן מדבר בעיקר לגבי השלום – שתי המדרגות הבאות – שיש שלום פרטי ושלום כללי, ולא די בשלום הפרטי. השלום הפרטי הוא דבר גדול, "שלום בעצמי" – הוא מחויב, אבל הוא לא התכלית. מגיעים לשלום הכללי לאחר שהשגנו את השלום הפרטי באמצעות תפלה. יש אין בין יש ליש – מה שמחבר את השלום הפרטי והשלום הכללי הוא עבודת התפלה. עד שאין שלום פרטי אין תמימות, וכתוב "תמים יהיה לרצון" – ללא תמימות אי אפשר להתפלל. אי אפשר להתפלל לה', כמו להקריב קרבן לה', בלי שלום פרטי – כך הוא מסביר. אבל התפלה היא להביא לשלום הכללי, להפוך את השלום הפרטי לשלום בכל העולמות.

שוב, התפלה היא קרבן – קרבן לשון קירוב – וצריך לקרב את כל העולמות, ככה הוא מסביר. מטרת התפלה היא לקרב את כל העולמות, להביא לשלום הכללי (כל עולם הוא מעין מחנה או מפלגה של אנשים, לכל עולם – עם לו, יש עם המזדהה אתו ומשתייך אליו, ואת כל המפלגות צריך לקרב זל"ז עד שזוכים לשלום הכללי, שלום בכל העולמות). הכל מוסבר בתורה י"ד בלקו"מ, שעוד נמשיך להסביר.

32.         מצות הסוכה – שלום פרטי ב"ראשו, רובו ושולחנו" של האדם

בכל אופן, מה כתוב בחסידות לגבי שתי המדרגות של שלום? את שתי המדרגות של אחדות הסברנו – שיש אחדות של כל מין בפני עצמו ויש אחדות שאוגדים את כולם יחד. רק האחדות הכללית היא המצוה, מלשון צוותא וחבור. מה לגבי הסוכה? הסוכה היא שלום, מקיף. אחדות – גם הפרטית וגם הכללית – היא אור פנימי, אבל הסוכה היא אור מקיף. השלום הראשון הוא שהסוכה חייבת להקיף את האדם הפרטי. עיקר המצוה לצאת ידי חובת ישיבה בסוכה – צריך להכנס לסוכה, שצריכה להיות מספיק גדולה כדי להכיל את ראשו ורובו ושלחנו של אדם.

מה ההסבר בחסידות? ראשו רובו ושלחנו הם שלשה דברים, כמו שנסביר. צריך שהראש שלך, והרוב שלך – רוב הגוף שלך – ולא די בכך, אלא גם שולחנך, הכל צריך להיות מוקף בתוך הסוכה. מה זה אומר? הראש שלך הוא השכל שלך. הרוב שלך הוא המדות שלך. מהו השלחן שלך? האוכל, הלחם שאתה אוכל – כללות כל הצרכים הגשמיים שלך. כתוב שכל מה שאדם נצרך בחיים כלול בתוך הלחם. גם בהלכה, עיקר קיום המצוה – שאזי מברכים "לישב בסוכה" – הוא באכילה, כשאוכלים בסוכה. כי האוכל כולל את כל הצרכים הגשמיים של אדם כדי לחיות.

אם כן, מה הסוכה עושה? היא בעצם אומרת שהראש שלך (השכל שלך) והרוב שלך (הגוף שלך) וגם הצרכים החיצוניים שלך מוקפים באור מקיף אחד. כלומר, כמו שאמרנו בהתחלה – מה שמוקף ביחד אומר שהכל שוה. צריכים השגה ראשונה – שהיא השגה של קיום מצות ישיבה בסוכה – שהשכל שלי והמדות שלי וגם ה"בכל דרכיך דעהו" שלי (איך אני אוכל ואיך אני עושה את כל הצרכים שלי) שוה, כי הכל מוקף באור מקיף אחד של הסוכה.

זה ממש כמו שרבי נחמן מסביר את השלום הפרטי. במקום אחר, בתורה כ"ב, הוא מסביר על דרך זה שהבשר-החיצוניות טפל וכלול בפנימיות – וממילא הכל שוה. לאו דווקא שהכל אחד, אלא הכל שוה. היינו השלום-פרטי של תורה י"ד, השלום בין הגוף לנשמה ("דנשקי ארעא ורקיע בהדדי"), "שלום בעצמי".

33.         "'ונקה' לשוים" – מעלת השויון על האחדות – תשובה כללית

הדיוק העמוק שאנחנו מנסים להסביר כעת הוא ההבדל בין להתאחד עם החבר ללהיות שוה לחבר.

נאמר עוד ווארט שאנחנו אוהבים לחזור בזמן האחרון[27]. הדור שלנו, הדור של גאולה ומשיח, הוא הדור של המדה האחרונה שמסיימת את יג מדות הרחמים של ה' – "ונקה". הגענו למצב של "ונקה" – צריך להיות נקי, ואז הכל נגמר, באה גאולה לעולם. איך חז"ל מפרשים? "'ונקה' לשבים". המשך הפסוק הוא "ונקה לא ינקה" – את "לא ינקה" (לאינם שבים) לא כוללים ב-יג המדות, רק "'ונקה' לשבים". אז הכל נגמר, יש שלמות של כל יג מדות הרחמים – יש כמה וכמה פירושים לגבי מה שאנחנו עכשיו הדור ה-יג, כנגד "ונקה", "'ונקה' לשבים". צריך כל הדור שלנו לעשות תשובה – ודווקא להגיע לתשובה כללית, לא מספיקה תשובה פרטית. אבל אנחנו דורשים שבמקום לומר "''ונקה' לשבים" ב-ב אפשר לקרוא "'ונקה' לשוים" ב-ו. נשמע בדיוק אותו הדבר. "'ונקה' לשוים". כמו שדברנו קודם, שהרבי אמר שאת התשובה הפרטית כבר עשו, והתשובה הכללית היא משהו קצת אחר.

הרבי הרש"ב אמר שתיקון הברית לא תלוי בתשובה, אלא רק בגילוי השלמות העצמית של הנשמה. בפגם הברית האדם העלים והסתיר את השלמות האמתית שלו בתור יהודי, והוא רק צריך לקרוא לזה, לגלות את זה, מההעלם הכי פנימי – לחשוף את זה. זו לא בדיוק תשובה במובן הרגיל אלא סוג אחר של עבודה – גילוי השלמות.

גם לגבינו, הפירוש של "'ונקה' לשוים", שכולנו שוים, הוא יותר גבוה מ"'ונקה' לשבים" שמדבר על הרבה פרטים שעושים תשובה. יחסית זה כמו תשובה פרטית ביחס לתשובה כללית. אנחנו חותרים, בכל מה שעכשיו מדברים, ל"'ונקה' לשוים" – שזו פעולת הסוכה.

34.         שלום כללי – "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת"

שוב, מה השלום הראשון של הסוכה? הוא עדיין פרטי, אבל בכל אופן יש כאן מקיף – המקיף אומר שהראש שלי והרוב שלי והשלחן שלי (עם כל מה שאני עושה בו) שוה. יש מי שאומר שאפשר לברך "לישב בסוכה" אפילו על טיול בסוכה בלבד. לא פוסקים ככה, אבל זה אומר שבעצם לגבי מצות ישיבה בסוכה הכל שוה – אם לומד תורה בסוכה (הראש שלו), מתפלל בסוכה (הלב שלו) או אוכל בסוכה (ואדרבא, עיקר הברכה על האוכל). הכל שוה, אבל כנראה האוכל הכי שוה... הוא הכי שוה, כי הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר של כולם.

כל זה עדיין בגדר שלום פרטי, שלום שמקיף את כל הממדים של האדם. אבל מה הוא השלום הכללי? יש כאן הרבה יהודים שהסוכה מקיפה כל אחד מהם בפני עצמו – שהראש שלך והרוב שלך והשלחן שלך אותו דבר – אבל ב"ה יש, כן ירבו, הרבה יהודים. אמרנו שחז"ל דורשים על "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" ש"ראויין כל ישראל לשבת בסוכה אחת". המטרה האמתית של הסוכה לקחת את כל היהודים, כל המינים של היהודים – והדגש לא על כך שאחד הוא לולב ואחד הוא אתרוג וכו' וב"ה מתאחדים, אלא שכולם אותו דבר ממש (מצד הגילוי של "יחידה ליחדך"). זה לבוש ככה וזה לבוש ככה, פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, אבל לא משנה – כי כולם שוים בעצם (כולם יהודים, לשון הודיה, הבאה מאמונה פשוטה). זו לא אחדות אלא שויון. מצד אחד אפשר לחשוב שאחדות היא מושג יותר חשוב, אבל כעת מדגישים את מעלת השויון. הסוכה היא שויון והמינים הם אחדות, ובכל אחד יש את הפרט ויש את הכלל.

גם מאד מענין מה שאמרנו קודם, שלגבי האחדות – המינים – קיום המצוה היא בכלל, רק כשאוגדים אותם יחד, הגם שכל אחד בפני עצמו הוא אחדותי. לגבי הסוכה, המצוה ממש – על פי פשט – היא המקיף הפרטי, שמקיף אותך, ראשך ורובך ושלחנך. והיינו מפני ששתי המצות של הסוכה והלולב צריכות להזדווג יחד, צריכים ליחד את האור הסובב כל עלמין (הסוכה) עם האור הממלא כל עלמין (הלולב), ובכל זיווג עיקר החיבור נעשה על ידי בחינות ההתכללות של שני הקצוות זב"ז. ולעניננו – הכלל של הפרט (מצות הלולב, האחדות הכללית) מתיחדת עם הפרט של הכלל (מצות הסוכה, השלום הפרטי).

35.         סדר המינים בתורה – השתקפות שתי בחינות האחדות ושתי בחינות השלום

מה שנסיים בו את השיחה הזאת, שהיות שיש התכללות אפשר לראות את כל ארבע המדרגות האלה – אחדות פרטית, אחדות כללית, שויון פרטי, שויון כללי – כפי שהם משתקפים בארבעת המינים. על פי פשט כל ארבעת המינים הם אחדות, ולא שויון – אף על פי כן אפשר להקביל.

נסביר לפי קושיא – למה התורה מסדרת את המינים דווקא בסדר שהיא מסדרת? זה לא הסדר של רוב המקומות בחז"ל. הסדר של התורה הוא "פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" – אתרוג-לולב-הדס-ערבה – ואחר כך כתוב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים". יש כלל גדול שאם יש הרבה פרטים ובסוף פועל, אף שבפשט הוא הולך על כל מה שכתוב קודם – ועל פי פשט השמחה היא על נטילת הלולב עם כל המינים – בכל אופן הוא מתייחס בעיקר למה שכתוב בסמוך אליו.

זה עוד מאמר מוסגר, שאם כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" השמחה היא בכולם לפני ה', אבל בפרט בערבות[28]. זה שייך למה שאמרנו שעיקר הערבוּת היא בערבות – "וערבי נחל ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים".

בכל אופן, בהרבה מקומות כתוב בחסידות שצריך להתבונן ולהבין את הסדר של התורה. נבין לפי המדרגות של אחדות ושל שלום. לפי זה יוצא שענף עץ עבות וערבי נחל יותר רומזים לסוכה (היינו התכללות הסוכה בלולב, המקיף בפנימי). האתרוג והלולב הם עיקר ה'כוללים' של המינים, אבל ההדסים והערבות – הם עדיין מינים, אבל יש בהם רמז מאד חזק לפעולת השויון של הסוכה, וממילא קשור למה שהלולב והמינים יכולים להמשיך בהתיישבות את האורות המקיפים של הסוכה, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כמבואר באריכות בחסידות. נתחיל להסביר אחד-אחד:

36.                       אתרוג: שלמות האחדות הפרטית

האתרוג, יותר מכל המינים, הוא אחדות מושלמת פרטית. הוא המהודר יותר מכולם. את כל ההידור של המינים לומדים ממנו. כמו שאמרנו, הוא "דר באילנו משנה לשנה", סופג את כל האוירים וגדל מכולם, "כל משבריך וגליך עלי עברו". אין אחדות פרטית מושלמת כמו האתרוג, הוא הכי מושלם בעצמו. לכן הוא גם הכי יקר בפני עצמו. לכן גם מחזיקים אותו בפני עצמו. כשאוגדים – אוגדים את שלשת המינים, חייבים לחבר אותו אליהם אבל הוא קובע ברכה בפני עצמו. סימן שהאתרוג הוא הכי אחדותי, הכי מושלם, בפני עצמו (מחזיקים אותו ביד שמאל דווקא, אותיות "נדרי אשלם נגד יראיו", וד"ל). לכן מתחילים עם האתרוג – "פרי עץ הדר".

37.                       לולב: כח איגוד כל המינים באחדות הכללית

מה עם הלולב? מברכים "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על נטילת לולב" – ה"יעשו כולם אגודה אחת" נקרא על שם הלולב. וגם, כמו שאמרנו קודם, המנהג הוא לקחת דווקא עלי לולב ולאגוד בהם את המינים יחד. אם כן, מה שפועל את האחדות – וגם מזמין את האתרוג שנוטלים ביד שמאל לבוא, "בואי כלה בואי כלה" (האתרוג הוא הכלה[29]) ותתחברי – הוא הלולב (סוד הנ"ל של "ולא תרוג" – לולב אתרוג, לו, ללולב, יש אתרוג). הוא החתן שמזמין את הכלה.

שוב, הלולב פועל – ולכן מברכים עליו – את האחדות הכללית, שהיא המצוה של נטילת לולב (מי שמשמש את הצדיק בנאמנות ובמסירות קורא לכולם לא להסתפק בדבורים ובהסתכלות או אפילו באהבה עזה בלב, אלא המעשה – השימוש, קידום האינטרסים של הצדיק – הוא העיקר! בואו כולנו, כל אחד עם המעלות והכשרונות המיוחדים שלו, לשמש את הצדיק). כך אפשר להבין מאד יפה, שהאחדות הפרטית השלמה ביותר היא באתרוג והכח שפועל את האחדות בין כל המינים יחד – שיתוף הפעולה, כמו תזמורת של כלים "למנצח", מי שמנגן בכנור לא מנגן בכלי אחר, אבל צריכים לנגן יחד, ה"קול זמרה" הוא העזות דקדושה שדברנו עליה קודם – והמנצח הוא הלולב. למנצח בתזמורת בדרך כלל יש איזה מקל ביד – המקל שלו הוא הלולב. צריך מישהו עם לולב לנצח על התזמורת, כי כח הלולב הוא לפעול את האחדות בין כל כלי הזמר. עד כאן האתרוג והלולב.

38.                       הדס: סיכוך בהדס (אפילו שוטה!) – שלום פרטי

אחר כך באים ההדסים ובסוף הערבות – הם כבר רמז בתוך המינים לשתי בחינות השלום-השויון של הסוכה. איך? [יש לנו עוד מטבע, עוד "קול עֹז"]. בספר נחמיה כתוב שעזרא ונחמיה עשו חג סוכות, דבר שלא היה מימי יהושע בן נון – שמחה עצומה בשיבת ציון, בתחלת בית שני. עמדו עזרא ונחמיה, מנהיגי עם ישראל, והכריזו – אמרו לצבור הקדוש – "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב". שואלים חז"ל בגמרא – מה זה "עלי הדס" ו"עלי עץ עבות"? הרי הם אותו דבר. לפי המסורת שלנו "ענף עץ עבות" הוא הדסים, אז למה כתוב כאן "עלי הדס" בפני עצמו ו"עלי עץ עבות" בפני עצמו? אומרים חז"ל ש"עלי הדס" אינם הדס שכשר למינים, אלא הדס שוטה שכשר לסכך אבל פסול ללולב.

קודם כל, רואים כאן משהו מאד מענין, שמה שפסול ללולב – לאור פנימי, פסול לאחדות – הוא כשר לסוכה. כל דבר זה כמו יהודי – יהודי שפסול ללולב, פסול לאחדות, כשמדברים על שויון הוא כשר לגמרי. איך חז"ל מפרשים את הפסוק? כתובים בפסוקים חמשה מיני עלים. "צאו ההר [לוקחים את כל המינים האלה מההר, בחינת אברהם שקראו, למקום המקדש, הר – אהבה רבה, בליטת האהבה כלפי מעלה בעזות דקדושה; חמשת מיני העלים המנויים בפסוק הם סוד ה-ה שניתנה לאברהם אבינו בברית מילה על מנת להיות "אב המון גוים", בחג הסכות דווקא שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, וכמו שיתבאר] והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס", שלשת הסוגים הראשונים בשביל הסכך, ואחר כך כתוב "ועלי תמרים" בשביל הלולב "ועלי עץ עבות" שהם ההדסים של הלולב (לא בשביל הסכך).

כך חז"ל מפרשים בגמרא את הפסוק "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס [שוטה, עד כאן בשביל הסכך] ועלי תמרים [הלולב] ועלי עץ עבות [ההדסים בשביל הלולב] לעשות סוכות ככתוב". בשביל סכך כשר להיות שוטה. גם השוטים בישראל כשרים מאה אחוז בשביל סכך, כשזה נוגע לשויון. מה לומדים מכאן? רואים ממש אסמכתא מפורשת בתנ"ך, לפי פירוש חז"ל, שלהדסים יש כבר זיקה לסוכה – איזה מין מעבר, שיש הדסים ללולב ויש הדסים לסכך. הדס הוא ריח. סכך הוא אור מקיף, ריח. ההדסים הם אלה שיש להם ריח, מעשים טובים, בלי יותר מדי תורה ועומק. יכול להיות מישהו עם המון מעשים טובים, אפילו שהוא בור ועם הארץ בתורה – אבל מרבה מצוות, מרבה צדקה. רק בהיותו בור אינו מקיים את המצות כתיקנן. בשביל התודעה שכולנו שוים הוא כשר לגמרי, סכך מצוין. בשביל הלולב הוא לא כשר, בשביל האחדות הוא לא כשר, אבל בשביל השויון הוא כשר. שוב, יש פה אסמכתא שמין ההדסים מקשר בין הלולב לבין סכך הסוכה.

39.         אחדות ערבי נחל מתבטאת רק בשלום כללי

אחרון – "ערבי נחל". אמרנו שבכל אחד מהמינים בפני עצמו רואים את האחדות שלו – בעצם האתרוג, בעצם הכפות של הלולב, בשלשת עלי ההדסים – אבל בבד ערבה בפני עצמו לא רואים את האחדות. חז"ל אומרים שהאחדות של הערבה – לכן התורה בחרה בה – היא בכך שהיא גדלה באחוה. האחדות של הערבה היא בפירוש אחדות של הכלל, אחדות שלכאורה יותר קשורה לשלום ולשויון של הסוכה מלאחדות של המינים.

בכל אופן הערבה היא חלק מהמינים, אבל בפרט היא בחינת השלום הכללי של רבי נחמן כפי שהוא כלול בתוך המינים. כמה שוה "וערבי נחל"? שלום. "ופרושׂ עלינו סכת שלומך", "וערבי נחל" בגימטריא שלום – הם תכלית השלום, שכולם גדלים ביחד, באחוה גמורה, בשויון. כל הערבות שוות (ושם, בשויון של הערבות, ה' רוכב – "לרֹכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו", מעשה מרכבה ממש).

40.         להגיע לשלום של משיח מתוך תודעת הערבות

אם כן, כאן השלמנו את הווארט השני שלנו הערב, שיש ארבעה מינים – ארבעה סוגי אחדות, אחדות שמאחדים אותם יחד, ושתי בחינות שלום. תכלית השלום של משיח היא להגיע ל"שלום בכל העולמות" של רבי נחמן. בתוך המינים הוא משתקף בפרט בתוך הערבות, אלה שאין להם לא טעם ולא ריח. כלומר, שעוד לא עשיתי כלום בחיים, וממילא צריך המון עזות עכשיו בשביל לקום ולעשות (וכרמוז בכך ש"רכב בערבות" עולה עזות דקדושה, בסוד "הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים"). איני מתייאש – אין שום יאוש בעולם כלל. לא עשיתי כלום עדיין, אבל אין יאוש. לכן צריך עכשיו – מחר בבוקר, ואפילו לפני כן, עכשיו ממש – לקום ולהתחיל לעשות משהו בחיים.

לחיים לחיים, "קער א וועלט היינט", שנזכה להיות ערבי נחל ולעשות ערבוּת וגעשמאק לנחל נובע מקור חכמה. נשיר שוב, "קול עוז".

41.       ד. סיכום לקו"מ י"ד – מענוה לשלום

42.         הרב שלום ארוש – ענוה ושלום

נדבר קצת על תורה י"ד, התורה של השלום, "ופרושׂ עלינו סוכת שלומך". זכינו הרגע לברך את הנכד, שגם קוראים לו שלום ארוש – שיהיה בריא. התכל'ס של תורה י"ד היא שלום. מתחיל מענוה, ויש שבעה שלבים – מענוה עד שלום כללי. כשמחברים את ההתחלה לסוף ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"), ענוה ל-שלום – שוה ארוש (שעולה ג"פ אהבה ברבוע).

לידידנו יש גם ענוה וגם שלום – מענוה באים לשלום. שגם יזכה להרבה נחת מהנכד שנקרא על שמו, וגם לו יהיו ענוה ושלום.

43.         תורה י"ד – שבע בחינות מענוה עד שלום כללי

כל התורות של רבי נחמן הן תורות של בחינות. כך הוא אמר בעצמו – כל התורות שלי הן בחינות. בחינה מביאה לידי בחינה, כלומר ממדה אחת באים למדה הבאה, עד שמגיעים לתכלית של התורה. התכלית של תורה י"ד, שמתחילה על הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", היא להגיע לשלום הכללי, "שלום בכל העולמות".

מה שהסברנו הרגע, "'ונקה' לשוים" ב-ו, שיותר גבוה מ"'ונקה' לשבים" ב-ב. בלשון האר"י הקדוש, בביאת משיח הז"א והנוקבא יהיו "שוין בקומתן". כביכול, הקב"ה וכנסת ישראל – שהם זו"נ – יהיו שוים לגמרי. גם כן, ישבו בסוכה אחת, "כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" – הקב"ה וכנס"י[30].

44.         "וממדבר מתנה" – ענוה מביאה ל"תורת חסד"

סדר העבודה של תורה י"ד מתחיל מענוה. הוא אומר שענוה מביאה לידי תורה. איזו תורה? "תורת חסד". חז"ל אומרים: "איזו היא 'תורת חסד'? הלומד על מנת ללמד" – תורה בשביל לקרב רחוקים, תורה שבכחה להוליד נשמות גרים, לעשות בעלי תשובה. זו "תורת חסד", ודווקא לתורה הזו זוכים על ידי ענוה, כמו שהפסוק אומר "וממדבר מתנה". מי שעושה עצמו מדבר, הוא ענו מאד, "ונפשי כעפר לכל תהיה" – שגם כשכולם דורכים עליו הוא לא מתפעל מזה כלל וכלל, הוא כבר במדת ההשתוות, בין שמשבחים אותו ובין שמגנים אותו, כמו שהבעל שם טוב למד אותנו.

התורה נתנה במדבר והיא נקראת מתנה. הוא לא כותב בפירוש, אבל מן הסתם רומז לכך – איזו היא תורה שבבחינת מתנה? כמו שהקב"ה נתן לנו את התורה במתנה, ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", כך אם זוכים לקבל תורה שבבחינת מתנה כולה בשביל לזכות את הרבים, לתת את המתנה הלאה לעם ישראל.

משה רבינו קבל את התורה ונהג בה בעין יפה – גילה יותר ויותר, יותר ממה שהוא נצטווה. את כל סודות התורה הוא גילה לנו. רשב"י, שהוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, אמר על עצמו שאני "הולך רכיל מגלה סוד". "כבוד אלהים הסתר דבר", ואף על פי כן ולמרות זאת אני "הולך רכיל מגלה סוד", וככה כל הצדיקים האמתיים, כל הצדיקים שבבחינת משה רבינו – התורה שלהם היא מתנה, מקבלים את התורה במתנה ונותנים את התורה במתנה בעין יפה, הכל בשביל לקרב את הרחוקים, כולל להוליד נשמות גרים. שעד שלא יוולדו ויתקרבו כל הגרים המשיח לא יבוא. הכל תלוי ב"תורת חסד", ואיך מגיעים ל"תורת חסד"? על ידי ענוה, על ידי שפלות, עם כל ארבע מדרגות השפלות – בפני הגדולים ממנו, בפני השוים אליו, בפני הקטנים ממנו, וגם בפני עצמו, שזו עיקר השפלות, שיבין שכל מה שהוא עשה וכל התדמית שלו הם חיצוניים, שעדיין לא הגיע לעצמו, "שבו איש תחתיו". מי שבבחינה הזו זוכה ל"תורת מתנה". זה המהלך הראשון, מענוה לתורת חסד, ממדבר – מתנה.

45.         קירוב וגיור על ידי תורת חסד – בטול עזות דקליפה על ידי עזות דקדושה

מי שזוכה לקרב רחוקים – וכל החסידות, מאז הבעל שם טוב והלאה, היא לקיים את ה"יפוצו מעינותיך חוצה" דווקא, למי שבחוץ, מי שרחוק, עד חוצה שאין חוצה ממנו, הכי רחוק שיכול להיות. גם גוי, אבל גוי שבאיזה מקיף דמקיף יש לו פוטנציאל להיות יהודי. מה זה להיות יהודי? להודות, לכפור בעבודה זרה. יהודי הוא הכופר בעבודה זרה. עבודה זרה היא עזות דקליפה – הרי עבודה זרה ר"ת עז. על ידי העזות דקדושה של חג הסוכות מנצחים גם את העבודה-זרה. ככה עושים גרים, צריך לעשות גרים. זה גם פעולה של עזות.

היו חסידים שמסרו את הנפש על לגייר גרים בזמן שהיה אסור מצד אומות העולם, כשזה היה כרוך בעונש של היפך החיים. מי שעסק בגיור – אחת דתו להמית, אם הוא ייתפס, וכך היו מעשים של גדולי החסידים. בחב"ד הכי גדול שעסק בכך היה רבי זלמן זעזמיר – המשפיע של רבי הלל מפאריטש – והיו עוד הרבה דוגמאות של מסירות נפש על גיור.

46.         בטול שפיכות דמים על ידי בנין המלכות בעשרת ימי תשובה

יש שלש עבירות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. קודם אמרנו שלשה רמזים בתשע"ד – עומקא דלבא, עזות דקדושה, עת דודים – ואחר כך הקבלנו אותם לעשי"ת ("שיר המעלות ממעמקים"), סוכות (עזות בארבעת המינים ובסוכה) ושמע"צ (עת דודים, הזווג והעיבור, שמחת תורה היא שמחת נישואין ממש – מתחתנים עם התורה). אם אמרנו כעת שעזות דקדושה מבטלת את העזות דסט"א – שהיא עבודה זרה, ר"ת עז – מה לגבי שתי המצוות האחרות עליהן מוסרים את הנפש, שפיכות דמים וגילוי עריות?

נמשיך אותו רמז שאמרנו קודם: בעשרת ימי תשובה ממליכים את הקב"ה למלך. עיקר ההמלכה היא בראש השנה, אבל כל עשרת ימי תשובה הם לפי הקבלה "בנין המלכות" – לעשות את ה' מלך עלינו. לכל בכל עשי"ת, עד יו"כ ועד בכלל, אומרים "המלך הקדוש" – הכל שה' יהיה עלינו מלך. הגדר העיקרי של מלך שהוא "חותך חיים לכל חי" – הענין של המלך להעניק חיים, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני". תפקיד המלך שכולם יחיו וכולם יתפרנסו בכבוד – זה הפשט של המלך. לכן הרמב"ם פוסק שעיקר התפקיד של המלך הוא לשמור את המדינה משפיכות דם – שיחיו. זה התפקיד של המלך. אם בעשרת ימי תשובה ממליכים את הקב"ה עלינו למלך, הכוונה שנכתב ונחתם לחיים טובים. אתה מלך, והמלך דואג לחיים.

בסליחות שאומרים בערב ראש השנה עיקר הסליחה הוא "מלך" ו"חיים" – הרבה-הרבה "מלך" והרבה-הרבה "חיים". מה הקשר ביניהם? זה הענין של המלך. המלך דואג לחיים. אין מלך יותר טוב ממלך מלכי המלכים הקב"ה, שדואג לחיים שלנו. לכן אנחנו בפשטות רוצים שרק הוא יהיה מלך עלינו. הוא מקור החיים וממילא הוא מקור כל הפרנסה, גם בני וגם מזוני – הכל בא מהמלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה. אם כן, לפי ההבנה הזו, עשרת ימי תשובה הם בעצם התיקון של שפיכות דם – כי הם חיים. מלכות היא חיים, בנין המלכות.

47.         תיקון עבודה זרה בסוכות ותיקון גילוי עריות בשמיני עצרת

חג הסוכות הוא התיקון של עבודה זרה – עזות של הקדושה. איך רואים את זה בחג הסוכות? ששבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כנגד שבעים אומות העולם – לכל אומה ואומה יש את העבודה-זרה שלה, העזות דקליפה של אותה אומה, והפרים בחג מתמעטים והולכים. לעתיד לבוא, כל מי שלא יבוא לחוג את חג הסוכות אחת דתו.

חג הסוכות, עם כל העזות דקדושה – מה הוא פועל? "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". זה "בכסה" בראש השנה – שהוא דין ומשפט על כל אומות העולם – אבל מתגלה בסוכות, בו יש התמעטות ובטול ואתהפכא של ע"ז בפועל, תלוי בעזות הגלויה של חג הסוכות שמבטלת את העזות של הסטרא-אחרא (כמו שגם מודגש בהפטרות של חג הסוכות).

אחר כך "עת דודים", תהא שנת עת דודים, שאמרנו שהוא בעיקר בשמחת תורה – זה ה"אתהפכא" של גילוי עריות כפשוטו ממש, שעת דודים בקדושה הוא ההיפך הגמור על גילוי עריות. כך אפשר להוסיף לרמז שאמרנו בתחלה, ששלשת הזמנים העיקריים של חדש תשרי – החדש השביעי, שמושבע בכל טוב – הם תיקון הכי יסודי של ג' העבירות. אבל מה שבעיקר מענין אותנו הערב הוא העזות דקדושה של חג הסוכות.

48.         העלאת הכבוד לשרשו ביראה

איך הגענו לזה? אנחנו עכשיו עושים חזרה על תורה י"ד בלקו"מ. ההתחלה היא שמשפלות וענוה מגיעים ל"תורת חסד", תורה על מנת ללמד, תורה על מנת לקרב רחוקים. אז מעלים את הכבוד לשרשו – היראה – כמו שכתוב "ליראה את הוי' הנכבד" (הפסוק הראשון שהוא מביא בגוף המאמר). כאשר מעלים את הכבוד לשרשו אפשר להמשיך מהיראה שלום – קודם שלום פרטי, ואז על ידי תפלה להגיע לשלום הכללי.

49.         סיכום שבעת שלבי התורה

אז בעצם, מי שלומד בעיון את תורה י"ד בלקו"מ מבחין שיש בה שבעה שלבים ("כל השביעין חביבין"):

• השלב הראשון, היסוד של הכל – ענוה ושפלות.
• מענוה ושפלות זוכים לתורה בבחינת מתנה, "תורת חסד".
• ה"תורת חסד" פודה מתוך אומות העולם, מתוך כל הע"ז, ניצוצות – להוציא יקר (כבוד) מזולל, מזילותא דגלותא (זו לשון רבי נחמן). עיקר הזילותא דגלותא הוא שהכבוד נמצא בגלות.
• בתורה א' בלקו"מ הוא מסביר שהחן נמצא בגלות, וכל העבודה שלנו לפדות את החן מהגלות. כאן, בתורה י"ד, הוא מסביר שהכבוד נמצא בגלות והעיקר לפדות אותו – אומרים בימים נוראים "ובכן תן כבוד"[31]. איך פודים את הכבוד? על ידי קירוב רחוקים – גרים ובעלי תשובה. אבל אי אפשר להוציא את היקר מהזולל, את הכבוד מהזילותא דגלותא, בלי שיש לאדם "תורת חסד", לה זוכים על ידי ענוה.
• שוב, הכל מתחיל מענוה ושפלות, ממנה זוכים ל"תורת חסד", ורק "תורת חסד" יכולה לפדות ניצוצות – לגאול את הכבוד.
• אז "את יראי הוי' יכבד", הכבוד מתחיל לצאת מהגלות – צריך שהכבוד ידבק בשרש הכבוד למעלה, שהוא היראה.
• הוא אומר שהסימן הוא אם האדם בטבעיות, מכל הלב שלו – הלב הוא בחינת האתרוג שדומה ללב – מכבד יראי ה'. אם האדם מכבד יראי ה' מכל הלב סימן שהוא מכבד את היראה, שהוא מריח "יראת ה' טהורה". צריך חוש ריח בשביל לחוש טהרה, והדבר הכי טהור הוא יראת ה'. מי שיש לו חוש ריח טהור להרגיש את יראת ה' מכבד באופן פנימי, לא מהשפה ולחוץ, את יראי ה'.
• רבי נחמן מדגיש זאת, מביא מאחז"ל שבכל מקום שנאמר "ויראת מאלהיך" מדובר בדבר המסור ללב. יראה ולכבד את היראה הם דבר שמסור ללב[32].
• לפי כמה שהאדם מכבד את יראי ה', "את יראי הוי' יכבד", ככה הוא מעלה את הכבוד לשרשו – ליראה – ואז הוא מסוגל להמשיך מהיראה את השלום. קודם כל הוא ממשיך את השלום לתוך עצמו. הוא קורא לזה "שלום בית", "שלום בעצמיו", שלום בין הנשמה והגוף שלו. זה קשור למה שאמרנו קודם, שעל כל המינים כתוב "כל עצמותי תאמרנה הוי'".
• מענין שהתורה הזאת היא תורה שרבי נחמן אמר בחנוכה, אף על פי שהוא מתחיל עם הפסוק "תקעו בחדש שופר", משמע שזו תורה של ראש השנה. יש קשר. ידוע שבקדושת לוי כתוב שקול (עז) תקיעת השופר של ראש השנה מתגלה בנר הראשון של חנוכה.
• שוב, מה ש"בכסה" בראש השנה מתגלה "ליום חגנו" – "ליום" הוא גילוי, ומתגלה ב"חגנו", סוכות, "ושמחת בחגך". אפשר לראות שכל התורה הזו מדברת על סוכות ועל המינים, ובפרט אפשר לחבר את כל שבע המדרגות שהוא מזכיר לסוד האתרוג – שאמרנו שהוא בעצמו הכי אחדות, ויש בו גם טעם וגם ריח, גם תורה וגם מצוות.
• בכל אופן, כאשר עולים לשרש היראה – ממנו ממשיכים שלום בעצמו. התיקון הזה תלוי בתשובה פרטית. הרי מתי אין שלום? "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" – אם יש חטא אין שלום, אז צריך לתקן את החטא. תיקון החטא הוא על ידי תשובה – "ושב ורפא לו".
• כמו שאמרנו קודם, כשאדם עושה תשובה פרטית הוא זוכה לשלום פרטי, "שלום בעצמיו", "שלום בית" הוא קורא לזה. אז הוא יכול להתפלל – "תמים יהיה לרצון". "כל בעל מום לא יקרב", אם אין לאדם שלום פנימי הוא לא יכול להתקרב ולהתפלל לקדוש ברוך הוא, צריך שלום בעצמו.
• אבל מה מטרת התפלה? להגיע לשלום הכללי. לא להסתפק בשלום הפרטי, שלום בעצמי, אלא להגיע לשלום בכל העולמות.
• אם כן, שבעת שלבי התורה הם: מענוה לתורה, מתורה לכבוד, מכבוד ליראה, מיראה לשלום פרטי, משלום פרטי לתפלה, מתפלה לשלום כללי[33].

50.         שבע המדרגות בסוד האתרוג

איך כל השלבים של תורה י"ד שייכים לאתרוג?

• ענוה: השייכות של ענוה לאתרוג היא לפי הרמז הידוע של "אל תבואני רגל גאוה" – כמה שהאתרוג מהודר הוא צריך להחזיק את עצמו ענו, בכל ארבע דרגות השפלות שהתבארו לעיל.
• תורת חסד: האתרוג מכוון בחז"ל לאברהם אבינו (חסד) וגם לשרה אמנו – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים – הם ה"תורת חסד על לשונה" (פסוק מ"אשת חיל", שאחד הפירושים בחז"ל שכולו הולך על שרה אמנו), ו"תורת חסד" היא התורה שמקרבת רחוקים ומגיירת גרים.
• כבוד[34]: כבוד בגימטריא לב, והאתרוג דומה ללב. היחיד שכתוב עליו "הדר" הוא האתרוג, וכבוד הוא הלבוש – לבושי הדר – "קרי למאניה מכבודתיה". האתרוג גם הכי יקר – מלה אחרת לכבוד (להוציא יקר מזולל). רק שהכבוד לא יהיה אצל הגוים (על ידי שאברהם יהיה "אב המון גוים"). הכבוד שייך ליד שמאל, היד שמחזיקים בה את האתרוג – "בשמאולה עשר וכבוד [שני פירושי יקר]"[35].
• יראה: הוא מאריך שהיראה, שהיא שרש הכבוד, היא "דבר המסור ללב", והאתרוג הוא הלב.
• שלום בעצמי: יותר מכל המינים האתרוג צריך להיות שלם, שאם חסר משהו הוא פסול – זה השלום הראשון, השלום הפרטי, "שלום בעצמי".
• תפלה: כתוב שכל השנה כולה צריך להתפלל (בברכת השנים) על אתרוג. כנראה האתרוג גם טוב לכל (ראה להלן בענין "טוב ה' לכל"). אם מחפשים סגולה – כנראה אפשר לעשות מהאתרוג את כל הרפואות. קשור בעיקר לתפלה – מתפללים בעיקר על האתרוג.
• שלום כללי: אם כל הדברים האלה הם האתרוג, אז בסוף השלמות הכוללת היא גם בזכות האתרוג. השלום הכללי הוא האתגר הסופי שלנו, אותיות אתרג ("אל תבואני רגל גאוה", דווקא בסוף ותכלית המצוה כידוע מהבעש"ט – "נעוץ סופן בתחלתן").

51.       ה. "העז והענוה לחי עולמים" (סיכום לקו"מ קמ"ז)

52.         תחלת סיכום לקו"מ כ"ב – יראה-שמחה-עזות דקדושה

היות שהזכרנו גם את התורה "חותם בתוך חותם", תורה כ"ב, שהיא המקום העיקרי בלקוטי מוהר"ן של עזות דקדושה, נחזור עליה בקיצור נמרץ. זו תורה מאד גדולה – גם תורה י"ד היא גדולה יחסית, אבל לא כמו כ"ב. גם בתורה כ"ב יש שבע מדרגות, כאשר לומדים אותה בעיון. סדר העבודה של תורה כ"ב דווקא מתחיל מיראה. נאמר בקיצור:

הוא מתחיל מיראה, סוג מיוחד של יראה – ירא-בשת. הוא אומר שמיראה זוכים לשמחה – "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". כתוב בתהלים "עבדו את הוי' ביראה" ואחר כך "עבדו את הוי' בשמחה". הוא מביא את "עבדו את הוי' ביראה" ומוכיח שמכך מגיעים לשמחה – "וגילו ברעדה". אפשר להוסיף שרואים שבהמשך מגיעים ל"עבדו את הוי' בשמחה", בפרט בחג הסוכות, "זמן שמחתנו". אנחנו לא חוזרים לפי הסדר של אמירת התורה או של כתיבת התורה (שני סדרים שונים, כמבואר בדברי רבי נתן בסוף תורה זו), אלא לפי המבנה של התורה כשמעיינים בו. הוא אומר שהיראה הזו היא המדרגה הכי גבוהה של תפלה.

לא נוכל להסביר הכל. בכל אופן, הוא אומר שמהיראה מגיעים לשמחה ומהשמחה לעזות דקדושה. זה משהו שקל להבין אותו, ולעניננו זו נקודה חשובה הערב, שנת עזות דקדושה. שמי שרוצה לזכות לכל מה שהסברנו הערב, שמי שרוצה לזכות לעזות דקדושה – מקשקוש המטבעות, דרך כל סוגי הקול (האנחות והצעקות והזמרה) – מגיעים לכך על ידי דבר אחד, שמחה. לפי זה, איך יודעים שחג הסוכות הוא החג של עזות? כי הוא "זמן שמחתנו". שם הכלל, הווארט, הוא ששמחה מביאה לידי עזות. מי ששמח עז, ומי שנעבעך לא עז.

53.         קשר לתורה רק עם עזות דקדושה

במקום אחר, בתורה קמ"ז[36] (תורה נוספת מהארבע של עזות דקדושה), הוא כותב שמי שיש לו עזות דסט"א – שהיא בעצם עבודה זרה – אין לו שום זיקה לתורה כלל. הוא מסמיך זאת למאמר חז"ל שתתקע"ד דורות קופחו. הרי כתוב "דבר צוה לאלף דור", והתורה נתנה אחרי כ"ו דורות – מה קרה לתתקע"ד דורות? ה' קפח אותם. ומי הם? העזי פנים שבדור. כל מי שאתה רואה עז פנים, אתה יודע שהוא מהדורות שה' קפח כי הם ההיפך הגמור מהתורה הקדושה. מי שיש לו עזות דסט"א אין לו שום קשר לתורה – הוא מקופח מהתורה.

הוא ממשיך ואומר שגם מי שאין לו עזות דקדושה אין לו קשר לתורה. שוב, מי שיש לו עזות דסט"א – ודאי שאין לו קשר לתורה. אבל גם מי שאין לו עזות דקדושה – אין לו קשר לתורה כלל. למי יש קשר לקדושה? רק מי שיש לו עזות דקדושה.

54.         עזות וענוה

אם כבר, נמשיך את תורה קמ"ז (יחסית קצרה, אבל קצת יותר ארוכה מאשר תורה רע"א): אחרי זה הוא אומר שיש עזות ויש ענוה, והענוה היא משהו אחר לגמרי – זה לשונו – מעזות. כך אומר בחצי משפט. אחר כך הוא ממשיך ומסביר מה היא ענוה. הוא אומר שעיקר הענוה היא כמו ענות משה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – שיכול לכתוב בתורה "והאיש משה ענו מאד". מי שיכול להתפאר בענוה של עצמו, ולכתוב "והאיש משה ענו מאד וגו'", זה עיקר הענוה.

הוא לא מקשר, וגם רבי נתן שכותב את קיצור כל התורות, כותב רק מה שכתוב שם – קודם עזות, אחר שענוה היא לגמרי משהו אחר, ואז ממשיך ואומר שעיקר הענוה הוא שיכול להתפאר ולכתוב על עצמו שהוא ענו. הוא מביא דוגמה נוספת מסוף סוטה, שרב יוסף אמר "לא תתני ענוה דאיכא אנא" – אל תאמרו שבטלה מדת הענוה כי יש אותי. כעת האושפיזין של יוסף הצדיק, כולל גם את רב יוסף.

ידוע שרב יוסף בגימטריא משיח. "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – הגואל הראשון יכול לכתוב "והאיש משה ענו מאד" ורב יוסף, "הוא גואל אחרון", אומר על עצמו "לא תתני ענוה דאיכא אנא", לא בטלה ענוה כי אני קיים.

55.         עזות של התפארות בענוה

מי שקורא זאת קצת נבוך (כמעט נעבעך). כל התורה היא על עזות דקדושה, אז בשביל מה הוא מכניס פתאום (לקראת הסוף) ענוה בכלל, ואז אומר שהענוה היא משהו אחר, ואז מסיים שענוה היא היכולת להתפאר בענוה. אם לא היה את המשפט שענוה היא משהו אחר, אז הייתי חושב שהיכולת להתפאר בענוה היא המשך של עזות דקדושה. מה זה לכתוב על עצמי "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"? מה זה רב יוסף שאומר "לא תתני ענוה דאיכא אנא"? זו ענוה, אבל זו עזות – עזות דקדושה, שיכול לומר על עצמו שאני ענו.

שוב, מה הוא כותב? שענוה היא משהו אחר לגמרי. אחר כך הוא כותב שעיקר הענוה שיכול לומר על עצמו שאני ענו. לכאורה, בשכל הקטן שלי, אני מבין שזו דוגמה מצוינת לעזות דקדושה.

56.         רמזי "העז והענוה לחי עולמים"

בשבת וחג אנחנו אומרים בבקר – ובימים נוראים אומרים באמצע התפלה – "העז והענוה לחי עולמים". זה מתוך "האדרת והאמונה לחי עולמים". יש שם צמד שבחים לה' בכל אות, ובאות ע – "עין בעין יראו" – כתוב "העז והענוה לחי עולמים". כבר רואים שיש קשר בין עזות לענוה.

נעשה כמה גימטריאות יפות: עזות דקליפה היא "עז פנים לגיהנם", אבל יש עזות דקדושה. כנראה שעזות דקדושה הולכת דווקא יחד עם ענוה. בתורה קמ"ז הוא מביא עז וענוה יחד – לא סתם. כמה שלכאורה עז וענוה הם משהו אחר לגמרי, אבל זו הדוגמה שנשיאת הפכים חייבת להיות יחד. כדי שהעזות תהיה עזות דקדושה היא חייבת להיות יחד עם ענוה. ענוה עצמה עולה "מטה עז" ("מטה עז מקל תפארה"). כמה עולה עז ועוד ענוה? ח"פ הוי', יצחק (בחינת עז וגבורה). מכל הלשונות של "האדרת והאמונה", במדה מסוימת "העז והענוה לחי עולמים" הכי מושלם.

קודם כל, ב"העז והענוה לחי עולמים" יש חי אותיות (יש עוד זוגות כאלה) והכל יחד עולה חי פעמים הוי' (עוד י פעמים הוי' בנוסף לעז-ענוה), כך שממוצע כל אות הוא הוי'. ועוד, "חי עולמים" עולה עז וענוה. אין משהו יותר מושלם מהביטוי "העז והענוה לחי עולמים".

57.         תכלית גילוי אלקות בצדיק – "העז והענוה"

שוב, הוא כותב שתכלית הענוה היא שיש לאדם את העז לכתוב על עצמו, לומר על עצמו, 'אני ענו'. זה רק אחד שהוא בדומה לחי עולמים, שיש מצוה להתדמות אליו, כי היחוד הזה שייך לחי עולמים. זו דוגמה למה שידוע בחב"ד, יש ווארט, שאצל צדיק אמת יש ממש התגלות של אלקות בתוכו – בתוך (גוף) הצדיק – לגמרי[37].

אפשר לומר שהביטוי העיקרי לכך הוא שהצדיק הזה הוא בתכלית העז ובתכלית הענוה ביחד (הרבי התבטא כך לגבי הרבי הריי"ץ, דוגמה למופת של עזות דקדושה יחד עם תכלית הענוה). הזמן של זה הוא עכשיו, בחג סוכות, החג של העזות – העזות של הקדושה שהיא יחד עם ענוה, וממילא זה מבטל את כל העזות דקליפה, שהיא באמת היפך הענוה לגמרי. עד כאן היה קצת מאמר מוסגר.

58.       ו. סיכום לקו"מ כ"ב

59.         גילוי "חדות הוי' היא מעזכם" של ר"ה בעזות דקדושה של "זמן שמחתנו"

בכל אופן, התחלנו מזה שבתורה כ"ב – היינו באמצע שבע המדרגות של תורה כ"ב – יש יראה-שמחה-עזות דקדושה. דווקא למי ששמח יש עזות דקדושה, ואמרנו שזה הכי אומר שסוכות הוא החג של עזות דקדושה, כי הוא זמן שמחתנו. לכל דבר יש פסוק, והפסוק ששמחה מביאה לעזות הוא "חדות הוי' היא מעֻזכם" – גם פסוק בנחמיה – מחדוה באים לעזות. על איזה יום בשנה נאמר הפסוק הזה? לכאורה הייתי רוצה שיהיה על סוכות, "זמן שמחתנו" שהוא 'זמן עזותנו', 'מעוזנו'. אבל הפסוק הזה נאמר בפירוש על ראש השנה – "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות הוי' היא מעזכם". צריכים לשמוח בראש השנה – לא להיות עצובים – בטוחים שנצא זכאים בדין, כבר רואים את העתיד, "דידן נצח" של סוכות, בלקיחת הלולב.

אם זה פסוק של ראש השנה, למה דורשים על סוכות? בגלל אותו יסוד שאמרנו כמה פעמים, "בכסה ליום חגנו" – מה שהיה מכוסה בראש השנה ("חג שהחדש מתכסה בו", שלא רואים את הלבנה בראש חדש) מתגלה בסוכות[38]. מה שמתגלה – שהשמחה מביאה לידי עזות דקדושה. אלה שלשת הדברים הראשונים שם – יראה, שמחה, עזות.

60.         התקשרות הבשר לעצם על ידי עזות דקדושה

אחר כך, בתורה כ"ב, הוא מסביר את היסוד שרק על ידי עזות דקדושה אפשר להתדבק בצדיק, ברועה הנאמן, כללות השבעה רועים – וזה נקרא שהבשר מתקרב ונדבק בעצם. הוא מסביר שיש בשר ועצם. גם בתוך האדם עצמו, יש העצם שלו ובשר שלו. איך מקרבים את הבשר לעצם? על ידי שימוש – העזות של הלולב שאמרנו קודם. אז, כשמתקרבים לעצם – בעצם ישראל אני הבשר והצדיק הוא העצם, בתוך עצמי יש גם בשר ועצם, הבשר הוא הגוף שלי והעצם הנשמה שלי, אבל בכלל אני הבשר שאמור לשרת את העצם-הצדיק.

61.         חותם בתוך חותם – "חותם על לבך" (תש"ר) ו"חותם על זרועך" (תש"י)

כאשר הבשר מתחבר לעצם מקבלים מהעצם, מהצדיק (הרעיא מהימנא) או משרש הנשמה, אמונה. אמונה היא החותם החיצוני, הכלי (אמונה לשון מנא, כלי, כנודע) לקבל את החותם הפנימי. כל התורה הזאת נקראת "חותם בתוך חותם", על פי ספרא דצניעותא פרק ה', "'בראשית ברא', מאמר וחצי מאמר וכו'". יש רק פסוק אחד בתנ"ך שכתוב בו פעמיים חותם – "חותם בתוך חותם" – "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה".

קצת פלא שהוא לא מביא את הפסוק הזה בכלל בתורה. צריך להיות פשיטא שאם יש רק פעם אחת בתנ"ך שכתוב בו פעמיים חותם הוא "חותם בתוך חותם". איך זה? בדרך כלל מסבירים "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" על שני התפילין. דווקא בסוכות, בחג, לא מניחים תפילין – אז צריך להבין מה משמעות הפסוק בסוכות.

בכל אופן, "כחותם על לבך" היינו תפלין של ראש. הן על הראש, אז למה כתוב "על לבך"? כתוב שהכוונה לרצועות שיורדות מהראש ומגיעות על הלב. לפי המנהג הרצועות מגיעות הרבה יותר למטה – עד לטבור ואפילו עד לרגלים. בעצם הרצועות של תפלין של ראש הן כמו שתי הרגלים שמתפשטות מהתפלין של ראש.

רבי נחמן מסביר שהחותם הפנימי הוא בחינת רגלים (עצות ששרשן בראש אך נמשכות להתפעלות הלב ולהתבשל בכליות ועד לרגלים, להסתובב בחוץ על מנת להוכיח ולהחזיר את העם בתשובה, בחינת רצועה לאלקאה, באהבה ובדרכי נעם, כדרך החסידות בכלל) ואילו החותם החיצוני (אמונה) הוא בחינת ידים ("ויהי ידיו אמונה"), בחינת "כחותם על זרועך".

62.         אמונה וקבלת תוכחת הצדיקים ("למודי הוי'")

בחותמות העליון מלביש את התחתון, כלומר שהעליון הוא החיצוני והתחתון הוא הפנימי. צריך מאד לשמור על החותם החיצוני, כי אם פוגמים בחותם החיצוני אז ממילא מגיעים גם לחותם הפנימי ופוגמים בו, כמו שנסביר, ואז הכל מתקלקל. היות שהחותם החיצוני הוא האמונה שמקבלים מהרועים, משבעת הרועים בכלל וממשה רבינו שהוא "רעיא מהימנא" בפרט – הפגם בחותם החיצוני מביא לידי עבודה זרה. הוא כותב זאת בלי הרמז שע"ז היא בעצם העזות של הסט"א.

שוב, מעזות של הקדושה מתקשרים לעצם, הצדיק, שהוא בחינת "ורעה אמונה" – הוא נותן לנו את האמונה, שהיא החותם החיצון. ככה הוא מסביר.

מי שיש לו אמונה, החותם החיצוני, יכול לקבל את מוסר ההשכל – התוכחה – מהחותם הפנימי. מי החותם הפנימי? גם צדיקי הדור, שנקראו "למודי הוי'". איך הוא דורש את הביטוי "למודי הוי'"? אותם צדיקים שלומדים את ה', כמו מלמדים את ה', נותנים לו עצה – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" – ואותם צדיקים שנותנים כביכול עצות לה' (עצות הן הכליות והרגלין) הם "למודי הוי'", נצח והוד. כשה' גוזר גזירה על העולם ה' מתייעץ איתם – הם מכסים את הגזירות, אבל הולכים ברגליהם ומוכיחים את העם כנביאי ימי קדם (מוכיחים בדרכי נעם כנ"ל), כדי להחזיר את העם בתשובה. כל זה נקרא החותם הפנימי. אבל אם מקלקלים את החותם החיצוני, האמונה, אי אפשר לקבל מהם בכלל את המוסר.

63.         תכלית מוסר הצדיקים – השלום הכללי

מה תכלית המוסר שלהם? זה הקשר בין התורות י"ד וכ"ב – בשתיהן התכלית היא שלום. כמו שאמרנו קודם, דורשים בכבוד אכסניא, "ופרושׂ עלינו סוכת שלומך". איך אני יודע שתכלית החותם הפנימי היא לבוא לשלום (שהוא תכלית הכל)? כתוב "וכל בניך למודי הוי' [החותם הפנימי] ורב שלום בניך". שאם מקבלים את המוסר מלמודי הוי' זה מה שמביא שלום בעולם. על איזה שלום הוא מדבר שם? לא על השלום הפרטי אלא על השלום הכללי, תכלית הכל. אם כן, בשתי התורות האלה השלום הכללי הוא התכלית, המדרגה השביעית (ובשתי התורות מדובר גם אודות השלום הפרטי, "שלום בעצמי", דיבוק הבשר לעצם).

64.         סיכום שבע המדרגות

שבע המדרגות בתורה כ"ב: יראה, שמחה, עזות דקדושה, התקשרות הבשר לעצם, אמונה (החותם החיצוני), קבלת מוסר השכל של מוכיחי דור שנקראים "למודי הוי'" (החותם הפנימי), השלום לכל העולם[39].

יש פה שתי תורות חשובות מאד שבכל אחת יש שבע מדרגות, כאשר תכלית הכל היא השלום הכללי. כמובן, זה רק ממש על קצה המזלג, בקיצור נמרץ, בלי בכלל להסביר את פרטי התורות לעומק – רק לעשות איזה סדר.

65.       ז. "טוב הוי׳ לכל", רמז "חג הסכות" ו"המעשה הוא העיקר"

66.         "טוב הוי' לכל" – הפניה לה' טובה לכל הצרכים

נסיים עם שני דברים ובסוף עם הצעה למעשה בפועל. בתורה הראשונה שאמרנו, תורה י"ד, שתי המדרגות האחרונות היו שיש תפלה שהיא בעצם המעבר מהשלום הפרטי לשלום הכללי. על התפלה הזו, שמביאה בסוף לשלום הכללי, הוא מפרש מאד יפה פסוק בתהלים שאנחנו אומרים ג"פ בכל יום ב"אשרי" – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

שוב, זה פירוש מקורי של רבי נחמן שראוי שכל אחד – מילד בחדר והלאה – ילמד וידע טוב-טוב. הפירוש של "טוב הוי' לכל" הוא שה' טוב לכל דבר. זה ווארט, ווארט יפהפה, אמת לאמתו. "טוב הוי' לכל" – שה' הוא הסגולה הכי טובה לכל דבר שבעולם. אם אתה צריך רפואה – תלך לה', הוא הכתובת. "טוב ה' לכל" – ה' הוא הכתובת לכל הדברים. אם האדם פועל בדרך הטבע, או שהתרופה נמצאת או שלא, או שהוא פוגע בדבר הטוב או שלא – אף פעם הוא לא בטוח בכתובת. אבל ה' טוב לכל הדברים.

התודעה הזו, ש"טוב הוי' לכל", היא התפלה – מתוך התודעה ש"טוב הוי' לכל" האדם יכול להתפלל והתפלה שלו יכולה לפעול שלום כללי בעולם. מהו השלום הכללי? "ורחמיו על כל מעשיו". גם ווארט יפהפה, מה פירוש "ורחמיו על כל מעשיו"? מתוך התודעה שרק ה' הוא הכתובת להכל והתפלה שבאה מכך בא שה' משפיע רחמים לכל הברואים – שיהיה "וגר זאב עם כבש", שהזאב ירחם על הכבש, שזה השלום הכללי, השלום בכל העולמות. "ונתן לך רחמים ורחמך" – ה' נותן רחמים בלב הבריות, ואז ממשיך עוד יותר ויותר רחמים מלמעלה. שוב, זה פירוש חשוב ביותר, שחשוב שכל ילד בחדר ידע אותו – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו" כפירוש רבי נחמן. זו תוספת חשובה.

67.         רמז "חג הסכות" – "כימי השמים על הארץ" ("עד ועד בכלל")

נאמר גימטריא, משהו אחר, לסיום:

אנחנו עכשיו בחג הסוכות. חג הסכות בגימטריא 502. למספר הזה יש כמה סגולות. קודם כל, הוא שוה "שכינה ביניהם". "איש ואשה – זכו שכינה ביניהם" (י באיש ו-ה באשה). שנית, 502 שוה "אמונה פשוטה". בפורים אנחנו אוהבים את המספר הזה כי הוא שוה גם "ארור המן" וגם "ברוך מרדכי" – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" בין לזה לזה, כשהוא עושה את הגימטריא יוצא לו אותו דבר.

אבל הגימטריא שמובאת ממש בחז"ל על המספר הזה, היינו שהוא סכום שנות האבות. כלומר, שלמספר הזה – חג הסכות – יש סגולה מיוחדת, חוץ מהאושפיזין שבאים כל יום, שהוא מסוגל להמשיך את האבות, כי הוא סכום חייהם. אברהם חי 175 שנה, יצחק 180 שנה ויעקב 147 שנה – יחד 502 שנה. חז"ל במדרש דורשים זאת "כימי השמים על הארץ" – שיש מרחק של 500 שנה בין שמים וארץ, ויחד עם השמים והארץ עצמם הם 502.

בתורה הוא אומר ששלום בין שמים וארץ הוא השלום הפרטי, אבל אפשר להשליך על השלום הכללי, השלום בכל העולמות, מהעולם העליון ביותר, השמים, לעולם התחתון ביותר, הארץ. יש בין שמים וארץ 500 שנה, וה‑2 הם עצם השמים ועצם הארץ. כמו "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – יש את הסולם, ויש את שני הקצוות שהוא מחבר, העצם של הארץ והעצם של השמים. אלה ה‑2 שנוספים ל‑500, והאבות חברו את השמים והארץ לגמרי.

איך קוראים לכוללים האלה, עצם השמים ועצם הארץ? עד ועד בכלל. אם יש רק 500 זה המרחק ביניהם, אבל לא כולל אותם, "עד ולא עד בכלל". כך אפשר להסביר מהי התוספת של הכולל אצל האריז"ל. כשנוסף הכולל – למעלה ולמטה – זה תוספת העצם של שניהם. הפסוק אומר "בטחו [לשון 'וטח את הבית', דבקות] בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – ה' מצייר שני עולמות, עולם הבא, שמים, ועולם הזה, ארץ, והוא מחבר אותם "עדי עד", "עד ועד בכלל".

תשע"ד היא תהא שנת ע"ד. עוד לפני שמגיעים לר"ת של ע"ד, צריך עד – אבל צריך עד ועד בכלל, רוצים משיח ממש. לא רוצים "עד ולא עד בכלל", כמעט משיח, אלא רוצים להגיע למשיח עצמו – "עד ועד בכלל". בשביל "עד ועד בכלל" צריך דווקא בחג הסוכות, עם העזות דקדושה, להגיע עד השמים וגם עד הארץ – "בטחו בהוי' עדי עד" לגמרי, בשני הכיוונים, לחבר הכל יחד. אז הכל שלם והכל שוה. זו גימטריא חשובה. התחלנו לקשקש בנתינת צדקה, מה טוב להגיע למספר 502 (פרוטות, או שקלים, או דולרים וכו') לצדקה בחג הסכות.

68.         "המעשה הוא העיקר" – לצאת לשמח ולקרב (בדברי תורה) בשמחת תורה

הרבי בשיחות שלו היה מסיים ב"המעשה הוא העיקר":

אמרנו בהתחלה דבר אחד שהוא "המעשה הוא העיקר" – שגם הילדים וגם המבוגרים יתרגלו השנה לקשקש במטבעות וכך לעורר את העזות דקדושה (והרגע הוספנו שכדאי להגיע למספר 502).

עוד "מעשה הוא העיקר" – שעוד כמה ימים שמחת תורה, "עת דודים", ועל ידי תורה י"ד ותורה כ"ב (עזות דקדושה; מענוה מגיעים לתורת חסד ועל ידה מקרבים גרים ובעלי תשובה) בלקוטי מוהר"ן, אם רוצים לעשות חבור של חב"ד וברסלב עיקר האחדות הוא לעשות מבצעים שמוסכמים על כולנו. העבודה העיקרית בדור שלנו היא לצאת החוצה, "יפוצו מעינותיך חוצה", ולקרב. לכן כל מי שיש ביכולתו בשמחת תורה לצאת לאיזה מקום של יהודים פשוטים, וגם לשמח אותם, וגם לומר להם דברי אלקים חיים – לשמח אותם ולקרב אותם – אין גדול מזה. המעשה הוא העיקר שכל אחד יחשוב, ואם הוא יכול לקבל החלטה, שבשמחת תורה יוצאים לאיזה מקום לשמח יהודים – גם לרקוד אתם וגם לומר להם מלה טובה ("אין טוב אלא תורה").

רבי נחמן אומר משהו מאד חזק, שאי אפשר לקרב – לא בעל תשובה ולא גר – אלא רק על ידי תורה. לשמח ולרקוד זה מאד חשוב וגדול, אבל לקרב אותו אפשר רק על ידי תורה – ככה הוא כותב. זה גם דבר מובן מאליו. לכן צריך לצאת ולשמוח ולרקוד ולומר דבר תורה של חסד שמקרב את הרחוקים. אם נזכה לקרב רחוקים אז הקב"ה יקרב אותנו, שגם אנחנו רחוקים – אנחנו ערבות. בע"ה נעשה הרבה נחת לקב"ה, נחת לנחל-נובע-מקור-חכמה, לכל הצדיקים האמתיים – שכולם יחד אתנו, נשמח בביאת גואל צדק, המשיח האמתי, תיכף ומיד ממש.

אפשר להמשיך לנגן.