אור לי"א חשון ע"ד – מעלה לבונה

 חנוכת המבנה החדש באולפנת לבונה

2.              א. ישועת המקשה לילד מכח י"א חשון

3.               רחל אמנו – שכינת עֻזנו

ערב טוב, אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה – היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם – האם היהודיה, רחל אמנו. בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עֻזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

כתוב ש"רחל מבכה על בניה". במדרש שוחר טוב כתוב שהנביאים בוכים על ישראל על שאינם עושים התורה. מסבירים שכל הנביאים של עם ישראל הם חלק משכינת עזנו, חלק מרחל אמנו, לכן חז"ל דורשים על "רחל מבכה על בניה" שכל נביאי עם ישראל בוכים על כך שישראל לא עושים את התורה ולכן לא זוכים עדיין לגאולה. ידוע שהגאולה תלויה בתשובה, ויש לנו הבטחה – כך פוסק הרמב"ם להלכה – ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין". הדור שלנו הוא דור של תשובה, כתוב "'ונקה' לשבים" – ה' מנקה לנו כל מה שצריך לנקות, כל מה שלא נקי, ומביא לנו את המשיח. הכל מכח רחל אמנו, שהיא שכינת עזנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה – בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית"[1].

4.               נפילת העזות דקליפה – עמלק – בידי בניה של רחל

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים. בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר – שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו. מתחלת השנה הזו[2] אנחנו מדברים על המושג עז. נתנו רמז ש"תהא שנת עזות דקדושה". יש עזות דקדושה ויש עזות דלעומת זה, העזות של עמלק, האויב המושבע שלנו. עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה', בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. כך אמר הבעל שם טוב, עמלק בגימטריא ספק. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

5.               קשר שני בעלי היארצייט – בעל ה"מאור עינים" ובעל "יסוד העבודה" – לרחל אמנו

בהשגחה פרטית, ישנם עוד שני צדיקים מאד גדולים של החסידות שיום ההילולא שלהם הוא היום, י"א חשון. היום שהוא יום ה-אם, היום של רחל אמנו, יש ודאי קשר וזיקה ביניהם. כנראה שלצדיקים האלה יש איזה ניצוץ מאד מיוחד של "שכינת עזנו", של רחל אמנו. הצדיקים הם רבי מנחם נחום מטשרנוביל זצ"ל, הרבי הראשון של טשרנוביל, שהיא גם תלמיד של הבעל שם טוב עצמו, ובעיקר תלמיד של ממלא-מקומו של הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש. כעבור כמה דורות, הרבי הראשון של חסידות סלונים, רבי אברהם מסלונים זצ"ל, שחבר ספר מאד חשוב בחסידות – יסוד העבודה, לכן מכונה בעל יסוד העבודה. היארצייט שלו היום, י"א חשון. רוצים הערב לקשר בין הצדיקים האלה לרחל אמנו, שכינת עזנו. כידוע, ביום ההילולא כל העבודה של הצדיק עולה, ואפשר לקבל כח ועז מהצדיקים האלה.

6.               מקשה לילד – מסירות נפש במודעות טבעית

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש – היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד. ככלל, אשה שמקשה לילד – ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר. אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו – שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה – באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי – וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה – האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

7.               כח רחל להושיע כל מקשה לילד – כולל כנס"י בחבלי לידת המשיח

רחל אמנו בכלל מבטאת את הטבע היהודי, מודעות טבעית, זה בטבע של "שכינת עזנו". צריך לומר שבהיות שהאמא שלנו, רחל אמנו, מסרה את נפשה מתוך מצב של מקשה לילד, כנראה שיש כח מיוחד ביום הזה לכל הנשים, מאז ולעולם ועד, כח הניתן על ידי רחל אמנו להציל אשה ממצב של מקשה לילד.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים – צירים חזקים וכואבים – של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח, להוליד גאולה לעם ישראל. לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה – שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה. שוב, אם היום הוא יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום.

8.              ב. שלשה סיפורי מקשה לילד אצל רבי נחום מטשרנוביל

נתחיל מכך שנספר שלשה סיפורים על רבי נחום מטשרנוביל, בעל היארצייט הראשון של היום, במקרים של מקשה לילד:

9.               פדיון למקשה לילד באמצע תפלת העמידה

נהוג שכאשר באים לצדיק לבקש שהוא יתפלל לפעול ישועות בקרב הארץ מביאים לו "פדיון". פדיון הוא גם סכום כסף לצדקה, עם השם של מי שזקוק לרפואה או לישועה, והצדיק יודע איך עושים "פדיון נפש" למי שזקוק. זה בצירוף כסף, צדקה – "צדקה תציל ממות". אין סגולה יותר חזקה וכללית מאשר לתת צדקה, על כל צרה שלא תבוא.

רבי נחום היה מאד רגיש לשני מצבים, שהיה מוסר נפשו עליהם, על פדיון שבוים (כמו רבים מתלמידי הבעל שם טוב) ועל אשה שמקשה לילד. פעם הוא עמד באמצע תפלת העמידה, וכידוע אסור להפסיק ולהסיח דעת כלל כאשר יהודי עומד לפני ה' כעבדא קמיה מאריה, כעבד לפני אדונו. אבל כנראה הוא נתן הוראה קבועה לגבאים שלו שאם יש מקרה של אשה המקשה לילד שזקוקה לישועה אז אפילו באמצע שמונה עשרה מביאים לו את הפדיון. וכך היה, פעם היתה מקשה לילד והביאו לו פדיון עם השם של האשה וסכום כסף, ותוך כדי השמונה עשרה שלו הוא מפסיק להתפלל, קורא את הצעטיל, את הפתקה, וגם סופר את הכסף. כשצדיק סופר כסף – כסף לצדקה – הוא פועל פדיון נפש.

הסיפור הזה הוא רק סיפור מופת, שהחסידים ציינו, שאפילו יהודי פשוט לא מפסיק באמצע שמונה עשרה לספור כסף. ככה עשה רבי נחום מטשרנוביל, זכותו יגן עלינו. הוא עשה את כל פעולת הפדיון. קודם כל, זה פיקוח נפש – בפיקוח נפש ממש מותר ומצוה וחובה להפסיק באמצע התפלה. הוא ידע את כחו, שהוא בן המתחטא לפני אביו, תפלתו מקובלת בשמים, וכך הוא נהג. הוא עומד לפני ה' ובא מקרה לידו, בהשגחה פרטית, שצריך להציל אשה ולהציל ילד שעומד להוולד, ובטבעיות גמורה הוא סופר את הכסף, קורא את הפדיון, ובאה ישועה לאשה ולילד. עד כאן סיפור אחד, כמה הענין הזה של מקשה לילד נוגע לצפור נפשו של הצדיק, לעורר את הרחמים ולפעול את הישועה.

זה סיפור קצר, ווארט כזה. כעת שני סיפורים קצת יותר מורכבים:

10.         ישועת מקשה לילד מכח הסט"א וזעזוע הסט"א מקריאת שמע של רבי נחום

הסיפור השני של מקשה לילד, שלא באמצע תפלת שמו"ע באו לרבי נחום מטשרנוביל זי"ע, שוב עם פתק ופדיון של אשה שיושבת על המשבר ומקשה לילד ונמצאת בסכנת נפשות – צריך להציל אותה. הוא מתבונן, לוקח את הפדיון, וקורא. הוא בעל רוח הקדש, וברוח הקדש שלו הוא רואה שהוא לא יכול לעזור לאשה הזאת – אין לו כח לעזור לה לזרז את הלידה. כמו שהיום יש אמצעים טכניים לזירוז לידה, אז לצדיק יש את האמצעים שלו – כח מיוחד להזריק (סוד זרקא סגול, ראשית טעמי המקרא), כח רוחני של זירוז לידה. הוא מרגיש שאין לו את הכח הזה במקרה הספציפי הזה. תוך כדי שהוא מהרהר – כמובן שהוא מצטער עד עומק נשמתו, שהוא עצמו כל הזמן מוסר נפש על מקשה לילד – פתאום מישהו רץ לתוך בית המדרש שלו, איפה שהוא נמצא, ובצהלה מבשר בשורה טובה, שהאשה הזו ילדה בן בשעה טובה ומוצלחת, מזל טוב מזל טוב.

מזל טוב, אבל הוא מאד תמה – ברוח הקדש שלו הוא ראה שזה מקרה בלתי אפשרי, מקרה אבוד (ידוע ש-משיח בגימטריא מקרה אבוד, צריך להוליד אותו). הוא ראה שיש כאן מקרה אבוד, ולא מבין מה קרה – שמבשרים לו שהאשה ילדה בשעה טובה ומוצלחת. הוא מיד מתחיל לחקור את המעשה, מה היתה המציאות, ושואל את האנשים מה היה – אני מרגיש שהיה פה איזה נס, מה קרה פה?

זה לא היה בטשרנוביל, בעיר שלו, אלא באיזה כפר סמוך. באותו כפר היה גוי זקן שנתן תרופות לכל מיני מקרים. קראו לו, הוא נתן תרופה, וזה מיד פעל. ככה סיפרו לרבי נחום. אומר רבי נחום – אני חייב להכיר את הגוי הזה. יש לי גם תרופות, ואצלי זה לא עזר, לא היה מסוגל לעזור. מי זה הגוי הזה? מה הכח שלו? הוא נסע לאותו כפר והלך לפגוש את הגוי שמקבל אותו יפה. הוא שואל וחוקר מאיפה למדת את הרוקחות לעשות תרופות ואת התרופה הזו.

הוא לא מתבייש, אומר לו דוגרי, שאני בקשר עם שדים, כחות הטומאה, ומהם למדתי את המקצוע הזה ומהם אני מקבל את הכחות שלי – מהסטרא אחרא, מהצד הטמא. אומר לו רבי נחום – גם אני רוצה ללמוד את זה מהם, תקח אותי לשם שגם אלמד את המקצוע. בסדר, אין בעיה. הוא לוקח אותו מחוץ לכפר, לשדה, איזה מקום, ויושבים ומחכים קצת. כעבור כמה זמן, פתאום, מאיזה חור יוצא חתול עם שני זנבות. מסתכלים על החתול עם שני הזנבות כמה שניות, ופתאום רבי נחום שומע קול מהשמים שצועק ומצוה לו – תשתחוה לחתול! אז, באותו רגע, ממש, שהוא שומע את הקול הזה – הוא צועק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בכל כחו, ואז החתול מתבטל וכל האיזור, שמלא רוחות ושדים וכחות של טומאה, מזדעזע.

הוא לא רצה לפגוע בגוי הזקן – הוא אומר לגוי הזקן שלקח אותו לשם, בא נסתלק מכאן מהר, לפני שנכחיד את כל המציאות כאן, כל הבקעה הזו.

11.         רבי ר' ברוך ממעזיבוז: אני הייתי מכחיד את הסט"א לגמרי

את הסיפור הזה – סיפור נחמד – מי סיפר? מאיפה יש לנו אותו? ספר אותו עוד צדיק מאד גדול של הדור, הרבי ר' ברוך ממעזיבוז זצ"ל, הנכד של מורנו הבעל שם טוב. כמו כל תלמידי המגיד, וגם הוא שלא היה כל כך מקורב למגיד אבל הכיר את כולם, הם היו בחבורה חזקה של ידידות. למשל, רבי נחום מטשרנוביל היה חבר טוב מאד של אדמו"ר הזקן ושל רבי לוי־יצחק מברדיטשוב. ככה רבי ברוך היה חבר מאד טוב של רבי נחום והוא עצמו סיים את הסיפור הזה.

הוא היה מסיים את הסיפור שאם אני הייתי שם הייתי עושה מהם אפר. כלומר, לא הייתי עוזב ורק גורם שהחתול יעלם וכל האזור יזדעזע, אלא הייתי עושה מהם 'אַש' (אפר באידיש). צריך לשאול, למה רבי נחום – שוודאי כחו גדול גם כמו רבי ברוך – לא עשה מהם אפר, אלא רק הסתפק בלזעזע אותם ואז אמר שנסתלק מהר, לפני שנכחיד את הכל. צריך לומר שהוא הבין שעוד לא הגיע העת של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לגמרי. זה אחד מסימני הגאולה, גם אחד מסימני הדור שלנו, שדברים שבדורות קודמים עוד לא הגיע הזמן – כעת כן הגיע הזמן.

12.         א בייזער גוטער איד און א גוטער גוטער איד

ידוע שצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב – חוץ מאשר במסורת של חב"ד, שלא כל כך משתמשים בביטוי הזה עבורם – נקראים 'א גוטער איד', יהודי טוב. גם כשרבי ברוך ממעזיבוז דבר על ידידו – ויש עוד כמה סיפורים עליהם שלא נספר כרגע – הוא המחיש את ההבדל ביניהם, באמרו ש'אני יהודי טוב רע' והוא 'יהודי טוב טוב'. כלומר, אפשר להיות יהודי טוב-טוב ואפשר להיות יהודי טוב-רע, כלומר רע למי שצריך להיות רע – רע כדי לתקן את המציאות לפי קו הגבורה.

בכל אופן, ה'בייזער גוטער איד', היהודי הטוב הרע היה עושה מהם אפר, אבל היהודי הטוב הטוב רק גרם לזעזוע ובטול זמני של הקליפה, של הטומאה, אבל עד ביאת גואל צדק יש עדיין משהו לתקן במציאות.

13.         למה יעקב אבינו לא עשה פדיון לרחל? דאגה לדורות ועלית הדורות

אפשר לשאול שאלה מאד פשוטה אצל רחל אמנו: היא עכשיו יושבת על המשבר ויוצאת נפשה בפועל ממש. הרי יש פה גוטער-איד בשטח, שקוראים לו יעקב אבינו. מה, יעקב אבינו פחות טוב מהבעל שם טוב וכל הצדיקים שיכלו לעשות פדיון ולעורר רחמים ולהציל את האשה שיושבת על המשבר?!

יש כמה דברים. קודם כל, צריך שמישהו יתנדב למסירות בפועל ממש כדי שאחר כך לעזור ולהציל ריבוא רבבות של מקרים דומים מכח מסירות הנפש בפועל ממש שהיתה לאותו יהודי באופן חד פעמי.

נוסף לכך, ומצטרף לכך, כמו שאמרנו הרגע – בסדר תולדות עולם העולם מתקדם ומזדכך מדור לדור. כמו שיש מושג של ירידת הדורות יש גם מושג של תיקון עולם לאט-לאט לקראת הגאולה. ידוע שיש הרבה דברים שאי אפשר היה לעשות לפני מתן תורה ואחריו אפשר. אפילו שהיו אז אבות העולם, ונשמות כל כך גדולות כמו אבות העולם לא היה כמעט אחר כך (חוץ ממשה רבינו ועוד יחידים), ואף על פי כן מכח מתן תורה יש כח ועז ויכולת לפעול במציאות מה שהאבות הקדושים לא יכלו לפעול בתוך המציאות, כי העולם מתקדם, מזדכך.

הדבר העיקרי שקדם את העולם הוא, כמובן, מתן תורה. אבל בכל דור ודור יש יותר ויותר המשכה של מתן תורה, "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", חדשים ממש. יש מתן תורה והתקדמות לקראת משיח בכל הדורות, אפילו שזה אלפי שנים. לכן יש דברים שאפשר לעשות היום אפילו שאי אפשר היה לעשות אתמול. אפילו בחיצוניות העולמות, בטכנולוגיה, יש כל הזמן התקדמות – יש דברים היום שלא היו בדור הקודם, ואותו הדבר ברוחניות. מה מסמל החתול עם שני הזנבות? נשאיר להשלמות לשיעור – אחר כך תשאלו את הרב גדי...

14.         רבי נחום מטשרנוביל שולח לחתן נכדתו – רבי שלום שכנא מפראביטש – להושיע למקשה לילד

כעת נגיע לסיפור השלישי: סיפור של רבי נחום מטשרנוביל, אבל עוד צדיק מעורב בו – הוא שולח לאותו צדיק, שהוא הבעל של הנכדה שלו. לרבי נחום מטשרנוביל היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור – חוה, חוה'לה. היא נשאת לנכד של הרב המגיד ממעזריטש – רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין, שהיארצייט שלו היה לפני שבוע, ב-ג' מרחשון.

הסיפור מתחיל אותו דבר, בא לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד – צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' (בעצם נשוי לנכדה שלו) – שהוא אברך צעיר מאד (לא כתוב בדיוק בן כמה הוא היה, אבל מן הסתם הוא היה סך הכל בן 15‑16, הוא והיא בגיל של נערי גבעות...). רבי נחום הוא צדיק מבוגר, ובכל זאת הוא שולח לחתן הצעיר הזה שיטפל במקרה הזה. זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך – יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר – שוב, הוא סך הכל נער, אברך צעיר – מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות. רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר – לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת. חוזרים אליו והוא אומר להם – אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו. סיפור בתוך סיפור:

15.         סיפורו של הזוג מאסטנבול

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

בכל אופן, פעם אחת – כך מספר האברך הצעיר, רבי שלום שכנא – או שלאשה לא היה ליווי או משום סבה אחרת יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו. היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה – התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה – בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה. היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב – בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך – כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס – אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה – והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה. כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל.

למחרת בבקר, היה מנהג באסטנבול – עיר שיושבת על ים, על מים, ויש שם סירות קטנות – שמי שיש לו איזו בעיה, צרה, עגמת נפש, שוכר סירה קטנה ויוצא לשוט במים ומתבודד, וכך הוא מפיג את הדאגה שלו. כך היה נהוג שם, גם אצל הערבים וגם להבדיל אצל היהודים – שכל מי שהיתה לו בעיה נפשית העצה היתה לשוט בסירה לבד. יש גם סימוכין לכך בתורת הנפש שלנו – אין דבר מרגיע כמו מים, לשוט במים. כך נהג הבעל הצעיר. נזכור שמי שמספר את הסיפור הוא גם בעל צעיר.

מסיפור לסיפור, על אשתו הצעירה היתה מלשינות – איש בליעל אחד נסה להוציא עליה שם רע, על הצדקת חוה'לה, אשתו של הבחור הצעיר[3]. זה רק לקשר בין המשחקים כאן בסיפורים.

בכל אופן, הבעל הצעיר שוכר את הסירה, מפליג מהחוף, ובאמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו – שם בעיר הרבה מכירים את הגוים והגוים את היהודים, אבל הם לא מכירים. היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה זה אותו סיפור – כך היה המנהג, שכל מי שיש לו דאגה ועגמת נפש עושה כך. טוב, "דאגה בלב איש ישחנה", "יסיחנה לאחרים".

היהודי שואל את הערבי מה הבעיה שלך – אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך. הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור – שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוֹך מאד רציני. היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה. האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'. הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק – מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר – כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב. אז הוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד – היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו שעיקר האשה המקשה לילד אצלנו היא שכינת עזנו, כנסת ישראל, שצריכה ללדת את הגאולה. נברך את עצמנו, את כל עם ישראל, שמכח הסיפור הזה – שכולם גם יחזרו עליו – נזכה ללידת הגאולה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.

16.       ג. "אשת חן" במסירות הנפש ו"יפת תאר ויפת מראה" ביפי התורה והמצוות

17.         חן לאה ויפי רחל

שמעתי, מספרים, שהנושא השנתי של האולפנא השנה הוא נושא של "חן". יש חן ויש יפי, כמו שכתוב "שקר החן והבל היפי" אבל "אשה יראת הוי' היא תתהלל" גם בחן שלה וגם ביפי שלה. והראיה, שהאמהות הקדושות השתבחו ביפין – התורה משבחת אותן בחן וביפי שלהן. יותר מכולן רחל אמנו שהיא "יפת תאר ויפת מראה". אבל קודם כתוב "ועיני לאה רכות" ואז "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". התרגום אומר על "ועיני לאה רכות" שהיו לה עינים יפות. מה היפי המיוחד של העינים? חן, כמו שכתוב "ונח מצא חן בעיני הוי'". רחל היא שיא היפי, גם יפת תאר וגם יפת מראה – יפי כפול, כל היפי שיכול להיות[4]. אבל יש משהו של חן בעינים של לאה, שגם היתה בוכה שלא תפול בחלקו של עשו. חן – או שהוא שקר או שהוא אמת, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". כתוב "אילת אהבים ויעלת חן" – משל על התורה. המלה "אילת" – כמו "אילת השחר", סמל של הגאולה – שוה אמת. "אהבים" שוה חן, ואחר כך כתוב "ויעלת חן". אז "אילת אהבים" היא בעצם חן אמת.

18.         חן מסירות הנפש (הכח לנצח את הישמעאלים – מסירות נפש על צניעות)

מה מוצא חן, מהו יפי ומהו יפי כפול? מסירות הנפש של היהודי מוצאת חן, מסירות הנפש של האשה, כמו הסיפור השלישי, האחרון שספרנו – סיפור של מסירות נפש טבעית של אשה יהודיה, שהרי המחשבה או שאמות או שה' יעשה לי נס, אבל אם תלוי בי בשום פנים ואופן לא אטמא, מוטב למות. מה שיוצא מזה בסוף הוא מציאת חן שיותר מכל יפי שיש בעולם. עיקר מציאת החן הוא במסירות נפש. כמו סיום פרשת וירא, פרשתנו, מסירות הנפש של אברהם ויצחק בעקדה – זה הדבר שמוצא חן לעולם ולנצח נצחים. זה לא יפי אלא מציאת חן של מסירות נפש.

כשכותבים את ראשי התיבות מ"נ בספרים הקדושים זה אחד משני דברים – או מסירות נפש או העלאת מ"נ, מיין נוקבין, שזה החן שהאשה מעלה, כמו "יעלת חן". שוב, חן הוא מסירות נפש של אשה, ועיקר מסירות הנפש של האשה הוא לשמור על הצניעות שלה. אם כבר, נחזור לסיפור הזה – עיקר הדבר שמנצח את הישמעאלים, את הערבים, הוא מסירות הנפש על צניעות. אם הבנות כאן רוצות לנצח במלחמה נגד קליפת ישמעאל – מסירות הנפש הנצרכת היא מסירות נפש על צניעות בת ישראל, כמו בסיפור השלישי.

19.         יפי תאר במצוות ויפי מראה בתורה

מה זה יפי? מהו היפי של היהודי? התורה ומצוות שהוא מקיים. מה פירוש "יפת תאר ויפת מראה"? "יפת תאר" במצוות מעשיות ו"יפת מראה" בלימוד והפצת התורה. התואר הוא אברי הגוף, שכנגדם המצוות המעשיות, ומראה הוא קלסתר פנים – הפנימיות, התורה – "חכמת אדם תאיר פניו". הסדר צריך להיות "נעשה ונשמע" – קודם לקיים את המצוות ואחר כך להבין אותן בעומק, בחכמת התורה, לכן זה הסדר אצל רחל, "יפת תאר" בקיום המצוות "ויפת מראה" בלימוד והפצת התורה. כתוב שרחל היא תורה שבעל פה, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". רחל היא כח הדבור, הפה.

20.         מסירות נפש במחשבה

מי היא לאה? יש איזה מקור של חן בעינים של לאה – שהוא מקור היפי, שממנו צומח או נולד היפי של רחל. יש פסוק במשלי בו כתוב "עקב ענוה יראת הוי'". האריז"ל כותב ש"ענוה" היא לאה ו"יראת הוי'" היא רחל – שתי האחיות נשות יעקב אבינו. ענוה היא בעיקר במחשבה, לכן לאה היא המחשבה, אבל עיקר מסירות הנפש היא גם במחשבה. כמו המחשבה של האשה בסיפור שלנו, ה'ממה נפשך' שאמרנו קודם – או שאמות או שלא, אבל להטמא בשום פנים ואופן לא חס ושלום. זה שרש של מסירות נפש, שרש של חן.

21.         מעלת י"א חשון – רחל הגדולה

מה המיוחד של היום הזה, י"א מרחשון? כתוב שלעתיד לבוא כדי להביא משיח, כדי להוליד משיח, שהאשה המקשה לילד תלד היום את מלך המשיח, צריך שרחל אמנו תגדל – זה הביטוי, הדימוי בקבלה – תגדל ותתפוס ותכלול בתוך עצמה גם את שיעור הקומה של לאה אמנו. מה אומר הפסוק שהזכרנו? "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל, ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". לאה מכונה "הגדולה" כי יש משהו גדול במחשבה, ורחל לעומתה מכונה הקטנה – יש משהו יותר קטן ומצומצם בדבור. שוב, לאה היא המחשבה ורחל הדבור, לאה הענוה ורחל היראת ה' ("אשה יראת הוי'"). אבל מה צריך להיות? מה הגאולה? כתוב שהגאולה היא כאשר רחל תהיה הגדולה, כלומר שרחל תכלול בעצמה גם את "פרצוף לאה" – זה הביטוי הקבלה – ואז לא תהיה יותר "הקטנה" אלא תהיה "רחל הגדולה", שני הפרצופים יחד.

22.         עלית רחל לסוד החן במסירות נפשה בפועל

איך היא זוכה לזה? היא צריכה למצוא חן. כדי לעלות מ"יפת תאר ויפת מראה" למוחין של לאה, למחשבה של לאה, לענוה של לאה, היא צריכה למצוא חן. איך היא מוצאת חן? על ידי מסירות הנפש שלה בפועל ממש. שאלנו למה יעקב לא מציל אותה, הוא הרי צדיק. אמרנו שכנראה היא צריכה למסור את הנפש ממש. כמה שזה קשה – יעקב אחר כך בוכה עליה כל החיים, בוכה על אבדן רחל אשת נעוריו – בכל אופן, במסירות הנפש שלה (כמו שאמרנו על מסירות הנפש בפרשת השבוע, בעקידת יצחק, שאברהם אבינו מוכן להרוג את יצחק בנו אם ככה ה' רוצה) היא העלתה מ"נ עד סוף כל הדורות ומצאה חן, ובכך היא התחילה לגדול, לכלול בעצמה גם את המחשבה-הענוה של לאה.

איך יודעים שחן הולך יחד עם ענוה? יש שני פסוקים במשלי שאנחנו תמיד אוהבים להשוות, לעשות ביניהם מעין גזירה שוה – "אשת חן תתמֹך כבוד" ו"שפל רוח יתמֹך כבוד". מי שיש לו שפלות וענוה הוא בעצם ה"אשת חן". כתוב שזו בחינת לאה, רק שרחל צריכה לכלול זאת, והיא כוללת זאת מכח מסירות הנפש שלה בפועל ממש. שוב, כתוב "שקר החן והבל היפי" אבל "אשה יראת הוי'" – רחל – "היא תתהלל" בשניהם.

איך עושים שיהיה חן אמת? מסירות הנפש של הבת, שכמו שאמרנו עיקר מסירות הנפש הוא על צניעות. מה אחר כך במקום "הבל היפי"? צריך "יפי ממשי". כמו שאמרנו קודם, היפי הממשי הוא ריבוי בהידור קיום התורה והמצוות – זה ה"יפת תאר ויפת מראה". ככה זוכים ל"אשה יראת הוי' היא תתהלל" – רחל שכוללת את שתי הבחינות, וזה הכח של היום הזה, י"א חשון.

23.         ברכת סיכום

אפשר לפתוח עוד פרק, אבל נשאיר ככה. חשוב לשמוע את ההשלמות של החתול עם שני הזנבות... שיהיה אצל כל הבנות שלומדות כאן הרבה חן. כתוב שבזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה, בחסד וברחמים, בחן ויפי – חן אמת ויפי של ממש. יש מאמר חז"ל "הכל מן האשה" – זה המסר של היום הזה. לא הספקנו לספר כמה סיפורים או ווארטים של בעל ההילולא השני של היום – בעל יסוד העבודה – נשאיר להשלמות אי"ה. בכל אופן, כדאי להזדהות ולהתעצם במחשבה גם עם רחל אמנו יחד עם שני הצדיקים שהיום ההילולא שלהם – רבי מנחם נחום מטשרנוביל ורבי אברהם מסלונים.

24.         גילוי יעקב בצדיקי י"א חשון

נעשה רק גימטריא לסיום: שאלנו למה יעקב, הבחיר שבאבות, לא הציל את המצב? אם עושים את החשבון של ארבעת השמות של צדיקי היום הזה – רחל מנחם-נחום (שספרו נקרא "מאור עינים", ספר מאד חשוב שצדיקים אמרו שהוא סגולה לעינים, כל מי שיש לו בעיה בעינים – הספר שלו מאיר ומרפא את העינים) אברהם (בעל "יסוד העבודה") – נראה ששוה בדיוק ארבע פעמים יעקב, הוא הערך הממוצע של כל השמות, הבעל של רחל. "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", ופרש בזהר שיעקב איננו אתה יחד. אבל על ידי צרוף שני הצדיקים של היום יעקב נמצא אתה. כתוב שהיא יוצאת מהקבר שלה ובוכה, כל מה שהנביאים מתנבאים וכל מה ששכינת עזנו מבקשת – יש עוד הרבה מה לדבר על "שכינת עזנו", שרק פתחנו – הכל כדי שהיא תזכה לחזור להתייחד עם יעקב אבינו ואז ובא לציון גואל. שיהיה יחוד שלם בין יעקב לרחל, בין כל האבות וכל האמהות, שנזכה לחתונה הגדולה בין הקב"ה לשכינת עזנו, אנחנו, שנהיה שכינת עזנו.

[השלמות (מיד אחרי השיעור):]

25.         סוד החתול בעל שני הזנבות

נתחיל מהחתול עם שני הזנבות: קודם כל החשבון – חתול זנב זנב בגימטריא ציונות. אחרי שהרב גדי ילמד את הבנות את הספר "וממנה יושע" ו"קומי אורי" – עם כל הסודות של המספר הזה – אפשר להוסיף את הרמז הזה (כל הספרים האלה התחילו מהשיעור של "לפצח את האגוז" במאהל המחאה של האולפנא). לפי זה, אפשר להגיד ששני הזנבות הם התקשורת ובתי המשפט, כאשר החתול עצמו הוא הסמל של המדינה (והצבא). אומרים לך קודם כל להשתחוות לחתול. הוא באמת פעל – הוליד מדינה, הוליד משהו, הצליח. רק שעכשיו צריך לזעזע אותו – בלי להרוג אותו לגמרי – לצעוק "שמע ישראל", לזעזע אותו ולהעלים אותו, ואז לפעול את התיקון שלו (גם אתמול היתה הגימטריא הזו – שלל רב – כנראה מוזכר בספרים הנ"ל או בשיעור).

26.       ד. שמירת המחשבה

27.         חשיבות המחשבה בהנהגות רבי נחום מטשרנוביל

הפרק הבא היה אמור להיות על כח המחשבה ושמירת המחשבה. היות שהרוז'ינער יוצא גם מהמגיד וגם מרבי נחום מטשרנוביל, יש בספר היחוס של רוז'ין את שני היחוסים ויש סיפורים על כולם. אחד הדברים הוא גם "הנהגות ישרות" של בעל ה"מאור עינים". רואים משם מאד ברור שהעיקר אצלו הוא קדושת המחשבה, עד כדי כך שהוא מצטט את הבעל שם טוב – שהוא זכה להיות אצלו פעמיים – בווארט שאנחנו אוהבים לצטט תמיד, על "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון", שאשרי אדם כזה שאם לרגע מסיח דעת ולא חושב את ה' זה נחשב לו עון. אחת ההנהגות הישרות שלו היא לזכור ווארט זה של הבעל שם טוב.

לפני זמן[5] למדנו על "על פי שנים עדים..." "לכל עון ולכל חטא". מכאן יוצא שעון במחשבה וחטא במעשה. אמרנו רמז שעון-חטא משלימים ל‑12 ברבוע (הר"ת עח = 12 במשולש, וממילא האוס"ת וןטא = 11 במשולש), כאשר עון עולה ז"פ חטא – ללמד שפגם במחשבה הוא ז"פ פגם במעשה.

28.         ארבע שמירות – מחשבה, עינים, לשון, ברית

בתור הקדמה, גם אתמול[6] דברנו על "ובאשה שמר" – שבזכות האשה ומכחה האדם שומר, כי "'שמור' לנוקבא". אתמול הזכרנו רק שלש שמירות – שמירת המחשבה, שמירת הלשון ושמירת הברית. שמירת המחשבה ושמירת הלשון הן לאה ורחל. בכלל "'שמור' לנוקבא", אז אם רחל היא הדבור ולאה המחשבה – כל אחת שומרת על הענין שלה, שיהיה רק בקדושה. שמירת הלשון הפך להיות מושג מאד נפוץ ופופולארי בזכות החפץ חיים. בני ברק מלאה שיעורים בשמירת הלשון, אבל אין עדיין מקום שמלא בשיעורים על שמירת המחשבה, שהיא השרש של הכל. רצינו להסביר שרחל הגדולה כוללת את לאה, ולענין זה – מתוך גדילת שמירת הלשון היא כוללת גם את שמירת המחשבה. הקשר בין הלשון והברית הוא "ברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון" – ספר יצירה. אז יש קשר בין לאה (מחשבה), רחל (דבור) ויוסף (ברית) בן רחל.

יש עוד שמירה מאד חשובה, שכתובה בספרים ולה מוקדש פרק שני בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב – שמירת העינים. כמו שברית יוצאת מרחל, יוסף בן רחל, כך שמירת העינים תלויה בלאה היות ש"ועיני לאה רכות". והיינו סוד בנה בכורה של לאה – ראובן, ששומא על הראיה בעינים. שמירת העינים היא גילוי של שמירת המחשבה, כמו ששמירת הברית קשורה לשמירת הדבור, שמירת הלשון.

29.         תיקון בלעם

הסימן הוא בלעם – ברית-לשון-עינים-מחשבה (מלמטה למעלה). הוא גם הלעו"ז של אברהם אבינו (בפרקי אבות) וגם של משה רבינו (בתורה). צריך לומר שיחסית מה שהוא הלעו"ז של אברהם הוא כנגד שמירת הברית ושמירת הלשון, יותר "והנגלֹת", ומה שהוא הלעו"ז של משה רבינו הוא כנגד שמירת העינים ושמירת המחשבה. ידוע שמשה הוא המחשבה, לכן הוא מבני לאה. רת"ס של מחשבה – אותיות משה. בלעם הוא "נופל וגלוי עינים" וכנגד זה משה רבינו הוא הכללות של "עיני העדה". גם בהשוואה לאברהם יש עינים (עין טובה של אברהם לעומת עין רעה של בלעם), אבל שם זה יותר עינים של חמדה, של מדות. כל המדות של אברהם בפרקי אבות והלעו"ז בבלעם הם פגם המדות, תאוות.

איך לומדים את כל הדברים האלה בפרקי אבות? מהדבור של בלעם – מה שהוא אמר, נגלה. בכל אופן, התיקון הזה, כל ארבע השמירות, הוא תיקון של בלעם, הלעו"ז של בלעם.

30.         מחשבה בשמחה

לאור זה רצינו לספר כמה סיפורים של מחשבה. חוץ ממה שהוא כותב בהנהגות שלו את הווארט של הבעל שם טוב על "אשרי אדם לא יחשוב הוי' לו עון" הוא כותב גם מה שאנחנו אוהבים לומר על דעתנו – מחשבה אותיות בשמחה. כמו שאמרנו בשיעור שמסירות נפש מתחילה מקדושת המחשבה, גם שאדם שמח לעומת זה שהוא עצוב מתחיל מהמחשבה שלו, והרמז מחשבה אותיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". הוא גם מדבר בהנהגות על המחשבה בזמן הזיווג, עיקר קדושת המחשבה.

31.         רבי נחום מטשרנוביל: תיקון המחשבה עד כדי סמיכה על מחשבה ראשונה

יש סיפור מפורסם – שגם ספרנו אותו בהרבה הזדמנויות – שקשור למחשבה: שרבי נחום סמך על המחשבה הראשונה שלו בתור נבואה פורתא, רוח הקדש. הוא היה עני מרוד, לא היה לו ולביתו אוכל והיו חובות גדולים בבית, ומישהו בא ונתן לו פדיון של 300 רובל זהב, שהיה הון עתק. הגבאי ראה את זה וחשב שברוך ה', סוף כל סוף, יהיה אפשר לשלם את כל החובות. אז הגבאי נכנס ובקש מהרבי את הכסף והוא נתן לו כמה פרוטות. הוא שאל איפה הכסף הגדול שהיה? והוא השיב שמיד אחרי אותו אחד נכנס איזה עני ופרט את צרכיו, שצריך לחתן בת וחייב לפריץ ואחרת יגרשו אותו ועוד כמה צרות, והסה"כ אליו הוא זקוק היה 300 רובל זהב. אז באה לרבי נחום המחשבה שהרגע קבלתי את הסכום הזה – צריך מיד לתת לעני הזה את הכל. שוב, זה סכום עצום. אז באה לו מחשבה שניה – למה לתת הכל לאיש אחד? אפשר לחלק לשש משפחות ולכאורה היה יותר מועיל להרבה אנשים. הוא מיד תפס את עצמו שזה היצר הרע שלו, שהוא צריך לסמוך על המחשבה הראשונה, ובאמת הוא מיד נתן את הסכום לאותו עני.

דברנו כמה פעמים על השאלה אם סומכים על המחשבה הראשונה או שדווקא צריכים לשקול היטב את הענין עד שמקבלים החלטה. ודאי הא בהא תליא – מי שעיקר עבודת ה' שלו הוא קדושת המחשבה, וגם שמח במחשבה שלו, והמחשבה אצלו היא שרש של מסירות נפש כי "אין עוד מלבדו" במחשבה שלו, אז ממילא המחשבה הראשונה שבאה לו היא מצד הקדושה. אם פתאום הוא מתחיל יותר מדי להתפלסף או להתחכם זה כבר מהסט"א. המחשבה השניה היא בגדר "מינה דינין מתערין" – דינין היינו בקורת, שפתאום אתה מתחיל לבקר את עצמך (ואת הזולת), מה פתאום לתת ליהודי הזה את כל הכסף וכו'. יש לו הצדקה שכלית, שהשכל עצמו מעורר דינים, כי בשרש השכל יש צמצום, כמו שדברנו אתמול.

32.         זכרון ה' אצל בעל יסוד העבודה

את זה רציתי לקשר עם בעל ההילולא השני, בעל יסוד העבודה, שגם בסלונים יש הרבה דגש על מחשבה, שעיקר עבודת ה' הוא במחשבה. יש אצלו ווארט אחד שבאמת צריך כל הזמן לחשוב על ה', "שויתי הוי' נגדי תמיד", אבל אם אתה לא יכול כל הזמן ממש אז לפחות שלא תעבורנה חמש דקות שאתה לא נזכר "ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט", שיש ה' בעולם. בדרך כלל מסבירים שההבדל בין חב"ד לשאר הדרכים בחסידות, שבחב"ד נדרשת התבוננות פרטית לעומק ואצל השאר יותר זכרון – להזכר כל רגע שיש ה' בעולם. אם מדברים על "יסוד העבודה", שהיום היום שלו – נכתב כנגד נפש החיים (בכתב יד היה כותב "ודלא כנפש החיים"), בגדר של תורה לשמה. שוב, אצל בעל יסוד העבודה העיקר תלוי בקדושת המחשבה.

33.         "אל אדון על כל המעשים" – התירוץ לכל הקושיות

עוד כלל גדול שהוא אמר, שגם תלוי במחשבה – הוא מאד אהב את הביטוי "אל אדון על כל המעשים" (הוספנו גימטריא לשיעור של אילת, שזה שוה "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", ולא כתבנו שעולה גם אשתו, "הכל מן האשה") שאומרים בשבת (בכלל סלונים קשור כולו לשבת, וזה הפיוט העיקרי של שבת – הפיתוח, המאמר, של "אל ברוך גדול דעה" שאומרים בחול, כמו שמוסבר בלקו"ת). הוא התבטא שהמשפט הזה הוא התירוץ על כל הקושיות. גם מקשה לילד זה כעין קושיא, מבחינת עמלק שמקשה קושיות – ספק. התירוץ של כל הקושיות שיש בעולם הוא "אל אדון על כל המעשים".

34.         פגם המחשבה השלילית אצל הצדיקים

נחזור לטשרנוביל אודות המחשבה. יש סיפור יפה, שבאחת הפעמים שרבי נחום היה אצל הבעל שם טוב – היה אצלו פעמיים – נכנס יהודי מגושם לבקש צדקה. היתה כוס של הבעל שם טוב על השלחן, וכשהאיש המגושם הזה רק נכנס – לא כתוב אפילו שהסתכל על הכוס – הכוס נפלה ונשברה (אולי אפילו לא נפלה, רק נשברה על המקום). הבעל שם טוב פנה לרבי נחום מטשרנוביל ואמר לו – תראה, האיש הזה כל כך מגושם שאפילו הכוס שלי לא סובלת אותו. אבל תדע לך שאם אנחנו, אני או אתה, לרגע חושבים מחשבה לא טובה – זה יותר פוגם מהאיש המגושם הזה. זה גם ווארט שקושר בין הבעל שם טוב ורבי נחום בענין פעולת המחשבה. אם כבר מדברים על שבירת כוסות, אז אם יש מישהו שנכנס וכוסות מתחילות להשבר – איזה אורי גלר – ועושים מהם אנשים גדולים, בסיפור הזה זה נקרא איש מגושם מאד, כחות של עולם התהו.

35.         תהו ותיקון יחסיים – היחס בין דור לדור

נאמר סיפור משלים, שלכאורה ממש הפוך אבל משלים: פעם אחת מישהו הביא לרבי נחום מטשרנוביל כוס מלפני 150 שנה, משהו עתיק – היום אולי זה לא נחשב כל כך הרבה, אבל פעם 150 שנה אחורה היה משהו מיוחד – אז הוא הסתכל על זה ואמר שאם זה מלפני 150 שנה זאת אומרת שהיא מלפני הבעל שם טוב, ואז זה מעולם התהו, ומיד כשהוא אמר זאת הכוס נשברה.

זה ודאי קשור למה שהרש"ש כותב בקבלה, שאפילו המושגים תהו ותיקון הם יחסיים. האריז"ל אמר שקבלת הרמ"ק היא תהו ביחס לקבלה שלי, אף על פי שהיא קודש. כאן כל מה שלפני הבעל שם טוב הוא תהו. אפשר לחלק ולומר שאצל האריז"ל תורת הקבלה הקודמת היא תורת הקבלה של עולם התהו – השתלשלות ולא התלבשות, כלומר שזה רק בפנימיות היחס בין תהו לתיקון – אבל אצל הבעל שם טוב זה נוגע למציאות ממש. כל מה שיש בעולם, כמו הכוס, שהיא חפץ גשמי, לפני הבעל שם טוב זה חפץ מעולם התהו. במדע קוראים לזה מאובן, שייך לעולם התהו ולא לעולם התיקון בכלל. מהבעל שם טוב והלאה מתחיל להיות עולם התיקון.

בכלל זה מסביר המון דברים, שיחסית כל דור זה ככה – מה שהיה בדור הקודם הוא תהו ביחס למה שאמור להיות, הוא מאובן. אנחנו לא מאמינים באבולוציה, אין אמונה במאובנים – דברים שנשארו מעולם התהו. את זה אפשר הרבה לפתח. רק לומר שממשיך ככה – בברסלב פשוט שממשיך כך, אבל גם בחב"ד, זו תחלת קונטרס ההתפעלות של הרבי האמצעי. כל צדיק בדורו הוא תיקון עולם התהו שקדם, המושגים יחסיים. אפשר לומר אפילו יותר בכללות, שהעבר הוא תמיד תהו. התיקון הוא ההוה והעתיד. תקון עולם התהו = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. בעל הרוקח אומר ש"הוי' אלהינו הוי'" היינו עבר-הוה-עתיד.

36.         מסירת עולם הבא לטובת בנית מקוה

היה עוד סיפור של רבי נחום (שדומה לכמה סיפורים של הבעל שם טוב, של ויתור על העולם הבא שלו לטובת ענין), שגם קשור לתיקון המחשבה, אם כי לא מדבר על המלה מחשבה בפירוש: כתוב שפעם אחת הוא ביקר באיזו עיירה ובקש לטבול, ואמרו לו שאין מקוה בישוב. הוא שאל איך יכול להיות ישוב יהודי בלי מקוה?! הסבירו לו שהכפר יושב על הר וצריך לחפור הרבה להגיע למעין ומאד קשה ואין תקציב. הוא שאל אם אין איזה גביר בעיירה, ואמרו שיש אחד אבל הוא לא מוכן לתרום. יש כמה גירסאות לסיפור הזה. גירסא אחת שלא שאל אם יש גביר, אלא הכריז שמי שיתן את הכסף בשביל מקוה אני נותן לו את כל העולם הבא שלי מיום שנולדתי עד היום הזה, ואז בא הגביר הזה. לפי הגרסא השניה הוא הלך לגביר ואמר שמוכן לתת לו את העולם הבא בשביל בנית המקוה. הגביר הסכים ובנו מקוה. מקוה בקבלה הוא יסוד אמא, קשור לעולם המחשבה, טהרת המחשבה – טהרה בכלל, וטהרה מתחילה ממחשבה.

37.         סוד הוי' בתיקוני המחשבה של רבי נחום מטשרנוביל

לפעמים המלה מחשבה היא אבא, כמו "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ולפעמים מחשבה היא אמא. אם מחשבה אותיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה" – יותר שייך לאמא, "אם הבנים שמחה". אם היא אותיות חשב-מה יותר קשור לאבא, "כח מה", מחשבת הבטול. אם נחזור להנהגות שכתב רבי נחום, הווארט של הבעל שם טוב שהוא מביא – "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" – היינו מצד אבא, פגם בבטול (עון מצד אבא), ומה שכותב שמחשבה אותיות בשמחה זה אמא. זה שסומך על הפועל יוצא של המחשבה שלו שייך למלכות של עולם המחשבה, רוח הקדש של המחשבה. בשביל מלכות, למשל לקבל החלטות בתנועת דרך חיים, מאד קשה כשיותר מדי מתפלספים ומתוחכמים – אז בטח ההחלטות לא תהיינה טובות (אפשר לכתוב בכללי היסוד). זה תיקון המלכות של המחשבה – קבלת מחשבה בפועל. שהמחשבה נחשבת לו עון, זה בנקודת החכמה, אבל פגם המחשבה – ששוברת את הכוס – היינו המדות של המחשבה, ה-ו. יש כאן י-ה-ו-ה של מחשבה:

    י   "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון"

    ה   מחשבה אותיות בשמחה

    ו   זהירות מההגשמה של פגם המחשבה

    ה   קבלת החלטות במחשבה ראשונה

38.         התעצמות עם "לעתיד לבוא" דוחפת לויתור על "עולם הבא"

נחזור לסיפור המקוה: המקוה הוא יסוד אמא והויתור על עולם הבא – זו אותה בחינה. הוא מוותר על האמא שלו, עולם הבא שלו שמצד אמא, לטובת המקוה של היהודים, של עם ישראל, כדי להוליד נשמות בקדושה ובטהרה. אבל יש משהו יותר עמוק, לפי גירסא אחת של הסיפור כתוב "מהיום שנולדתי עד היום הזה", וכתוב – כמו בסיפורים דומים של הבעל שם טוב – שמיד יצאה בת קול שרבי נחום מטשרנוביל מזומן לחיי העולם הבא.

בכל אופן, יש הבדל בקבלה בין "עולם הבא" ל"לעתיד לבוא" – עולם הבא הוא המשכת מוחין השייכים למדות, בלשון החסידות, אבל עצם המוחין, עצם אמא עילאה, נקרא לעתיד לבוא. זה לא מתגלה בכלל, כמו שבכתר אמונה היא תענוג עתידי שלא מתגלה בכלל. מי שמטהר המחשבה שלו לגמרי שייך למדרגה של לעתיד לבוא, אמא עילאה, ולכן בא לו לוותר על העולם הבא שלו לטובת מצוה בפועל. כלומר, הוא כל כך התעצם עם אמא, עם "עומק אחרית" – לא העולם הבא אלא לעתיד לבוא – שהעולם הבא הוא שום דבר, 'קטן עליו'. זה גם אחד הפירושים בחסידות ש"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" כי הם גבוהים ממנו, דור דעה, שייכים לעתיד לבוא. לכן את הסיפור הזה יש לשייך לקדושת המחשבה.

39.       ה. פרקי תהלים למקשה לילד – בת ק׳ כבת כ׳

40.         כתבי האריז"ל: פרק כ' למקשה לילד

נחזור למקשה לילד – הכח של היום, כח מסירות נפשה של רחל אמנו. כתוב בספרי הקבלה שעם מקשה לילד צריך לומר – אתה או לידה – את פרק כ' בתהלים, "יענך הוי' ביום צרה", וכתוב בכתבי האריז"ל שזה כי יש שם שבעים מילים (סוד "ראמת שבעין קלין" של היולדת, וברגע שצועקים אותם היא יולדת). בפירוש כתוב שכללות "יענך הוי' ביום צרה" ואחר כך "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך" הולך על מקשה לילד. קודם כל, זה עושה עוד יותר כללי את הנושא של "מקשה לילד". לכן הרבי הריי"ץ תקן לומר זאת אחר התפלה כשאין תחנון – כל יום לומר פרק כ'. זה כתוב בכתבי האריז"ל, בהרבה ספרים. שם כתוב עוד יותר, שזה הפרק של חשמל – חש אותיות ו-מל מילים. כאן, לענין מקשה לילד, הקושי שייך ל-חש, ומה שהיא יולדת שייך ל-מל – מל זה הגילוי וחש זה השתיקה וההעלם, שעדיין בעיבור.

41.         לקוטי מוהר"ן: פרק ק' למקשה לילד

מה שמענין שבלקו"מ אומר רבי נחמן משהו אחר – לומר פרק ק (במקום כ; כף מלא שוה ק, יחד מאה ועשרים, "בת ק כבת כ", ליפי או לחטא, לפי שתי הגרסאות), "מזמור לתודה", ר"ת מל והם השבעים קולות (לא מזכיר מה שכתוב בפירוש בכתבי האריז"ל, אף שכל לקו"מ מלא מכתבי האריז"ל, ש"מל" היינו שבעים המילים של "יענך הוי' ביום צרה", שגם נגמר "הוי' הושיעא המלך יעננו ביום קראנו" כמו צעקת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בגימטריא). יש עוד הרבה לשונות בתהלים שהם ר"ת מל – "מזמור לדוד" וכיו"ב – לכאורה לא משהו מיוחד. הוא ממשיך ומסביר שיש שם קסח אותיות – עושה בדיוק מה שהאריז"ל עושה לגבי "יענך הוי'", מספר מילים ומספר אותיות – חסד באתב"ש, וממילא מעורר חסד. יש גם מילים – כנגד "גם לי גם לך לא יהיה", תיקון למקשה לילד.

42.         הסוד בחבור שני הפרקים

הכי חשוב לעניננו חבור האותיות – חש אותיות של פרק כ ועוד קסח אותיות של פרק ק, יחד עולה פעמיים רחל (ממוצע), כאשר הכנף היא 70, מל! נאמר בצורה אחרת, רק במזמור כ – מל מילים ו-חש אותיות, אם אני מוציא את ה-מל ר"ת של המילים נשארות רחל אותיות. רחל פחות מל שוה קסח. זה רמז יפהפה של חיבור שני פרקים אלה שממוצע מספר אותיותיהם הוא רחל, ויש מל (שבעים קולות) מכל צד, שתי הכנפיים – רמז מובהק שתיקון המקשה לילד הוא תיקון רחל, התיקון של היום.

43.       ו. תיקון תמנע בכח "שכינת עֻזנו"

44.         דחית תמנע – דחית ההצטדקות של מניעות בעבודת ה'

כעת נגיע לעיקר: יש פירוש יפהפה, ווארט של בעל יסוד העבודה – בעל ההילולא של היום – על הפסוק "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק". זה קשור לסוד "שכינת עזנו". בכך התחלנו וזה היה אמור להיות שיא השיעור – לא הגענו לזה... – איך רחל ובניה מבטלים את קליפת עמלק, הספק, הקושיא (ממנה יוצאת המקשה לילד).

אומר בעל יסוד העבודה שתמנע לשון מניעה, כמו הביטוי הנפוץ (גם בחב"ד) מניעות ועיכובים בעבודת ה' – יש מניעות אובייקטיביות, לא רק סובייקטיביות. המדרש אומר שתמנע השתוקקה מאד להדבק באברהם וזרעו, והיא באה אליו לשאת אותה ולא הסכים. אחר כך באה ליצחק ולא הסכים לקבל אותה, אחר כך יעקב גם לא קבל אותה, ואז התייאשה מהיהודים – מה"כי ביצחק יקרא לך זרע" – אבל עדיין השתוקקה והתאוותה להדבק בזרעו של אברהם, ולכן היא הלכה לאליפז ונעשתה לו פילגש.

בווארט שלו הוא לא מביא מה שכתוב בכמה ספרים שהיה איזה פגם עדין, במיוחד ביעקב, שאולי כן היה צריך לקבל אותה – ואם כן היה מקבל אותה לא היה נולד עמלק. בכל אופן, איך דוחים גר שבא להתגייר בשתי ידים (זה נשמע כמו אמת הבנין של שמאי)? הכלל הגדול שצריך "שמאל דוחה וימין מקרבת" וכאן "בתלת זימני הוי חזקה" שדור אחר דור אבותינו הקדושים דחו אותה בשתי ידים – איך יתכן? הוא מסביר בקיצור, בווארט, שתמנע מלשון מניעה היא הטענה שאני לא יכול לעבוד את ה' בגלל ריבוי המניעות והעיכובים שיש, וממילא אני נמנע מלעבוד את ה' במסירות נפש והתהלהבות. שיהודי בא וטוען – מה אתה רוצה ממני? המצב קשה, יש מניעות. מה שאברהם ויצחק ויעקב לא מוכנים לקבל אותה – שלא מוכנים לקבל את הטענה הזו, שיהודי לא יכול לעבוד את ה' בגלל מניעות, אבל אליפז מוכן לקבל זאת.

45.         בין "מחשבה טובה" ש"כאילו עשאה" לדחית תמנע

הווארט מאד יפה, פשוט ומכוון. אבל יש בכך כמה שאלות: קודם כל, אפשר לשאול שאלת תם – "יעקב איש תם" – שחז"ל עצמם אמרו ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", שאם אדם חשב לעשות משהו ונמנע בכל מניעה כל שהיא הקב"ה מתחשב בזה ומחשב לו את המחשבה הטובה כמעשה. אי אפשר לטעון שאדם נמנע, שהוא אנוס? יש מצב שאדם אנוס.

לכאורה התשובה לשאלה גם פשוטה מאד, שכל מה שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה הוא כיוצא מן הכלל, אבל אם הכלל אצלו הופך להיות שכל הזמן הוא רק חושב מחשבות טובות ולא עושה כלום בגלל מניעות – באיזה שלב הוא מאבד איזון וזה לא עובד. הוא לא יכול לטעון שככלל הוא לא עובד את ה' בגלל מניעות. הוא יכול לטעון, בצדק, שפעם אחת חשבתי לעשות משהו ונמנעתי בגלל מניעה, חיצונית או פנימית, ואז הקב"ה מוכן להתחתן עם תמנע הזו, מוכן לקבל אותה.

לפי זה אפשר לפרש, לתת קצת טוב טעם, למה שמוסבר בחסידות בגדר מחשבה טובה. אדמו"ר האמצעי מסביר שזו לא סתם מחשבה אלא מחשבה חמה, מחשבה חיה, מחשבה נוגעת לו. התמנע שלא מוכנים להתחתן איתה היא כמו "אשר קרך בדרך" של עמלק – שהמניעה מקררת את החשק, כמו יאוש. אז הוא בכלל לא עושה. אם הכלל אצל אדם שכן עושה, עובד את ה' כמיטב יכולתו – "עשו כל אשר ביכלתכם" – ולכן כעת יש לו מחשבה טובה ולא יוצא לו, אנוס או נמנע, הקב"ה כבר מחשב לו. צריך לומר שזה גופא תיקון תמנע, שתגיע למדרגה כזו, ואם יש כזו – צריך לגייר אותה ולהתחתן איתה. התמנע ההיסטורית לא היתה ככה. זה לכאורה צריך להיות המהלך של ישוב הקושיא.

46.         "שכינת עזנו": תיקון תמנע-אליפז-בן-עשו

נלך לפסוק שלו ונראה איפה נמצאת כאן רחל אמנו, שנקראת "שכינת עזנו" – נקודת השיעור, שלא הסברנו למה כל כך עושים ממנה ענין: "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו" – סופי תיבות עזנו. החתונה הזו היא הלעומת-זה של "שכינת עזנו" – מה שאמרנו שעשו הוא הלעו"ז של עזות דקדושה, הוא עזות דקליפה. היא מחזרת אחריו – שידוך של לעתיד לבוא ("נקבה תסובב גבר"). מי שמחזר מגיע לו להיות הראשון – סדר הר"ת כסדר הפסוק, "היתה פילגש", יזמה את זה. בכל התפלות והלשונות יש רק שני "עזנו" – "אדון עזנו" ו"שכינת עזנו" (בתפלה אחרי חבטת ערבות). בספרים הקדושים יש הרבה שדווקא רחל נקראת שכינת עזנו. "אדון עזנו" הוא גם מלכות (אדון), למדנו על זה בע"ב[7]. אמרנו ש"שכינת עזנו" בגימטריא בראשית, אבל אדון עזנו שוה צדק, "צדק מלכותא קדישא" (ממוצע כל מלה ב"אדון עזנו" הוא מהיטבאל, סוד המלכות).

47.         להתפלל לתבוסת עמלק בן תמנע

רצינו לספר אתמול סיפור על ה"בית אברהם" מסלונים, שנפטר בגיל צעיר – גיל מ"ט, בשנת תרצ"ג – נכד של בעל "יסוד העבודה", שנפטר בתרמ"ד. אחריו הנכד שלו נעשה רבי, ה"דברי שמואל" (המהר"ש מסלונים, ממש בתחלת נשיאות הרבי הרש"ב, הבן של המהר"ש בחב"ד – היה מבוגר באחת עשרה מהרבי הרש"ב, שקצת האריך ימים אחריו), שנפטר בשנת תרע"ו (ארבע שנים לפני הרבי הרש"ב; הם מקבילים וגם היו ידידים בעיקר בעניני עסקנות הכלל). אחריו סלונים התפלגה – לדברי שמואל קוראים "דער פאטער" בסלונים, כי שני בניו נעשו רביים – דער עלטער ודער אינגער, המבוגר והצעיר.

רוב החסידים בארץ דבקו בצעיר – בעל ה"בית אברהם", שנולד כמה חדשים אחרי הסתלקות בעל יסוד העבודה (סבא רבא שלו) ונקרא על שמו. הוא נפטר בגיל צעיר – נקרא הצעיר וגם נפטר צעיר – בשנת תרצ"ג. נפטר באותה שנה שימח-שמו עלה לשלטון. הבן שלו שנעשה רבי אחריו נספה בשואה עם כל קהלת סלונים בחו"ל.

הסיפור שמהדבורים האחרונים של הבית אברהם, בשנת תרצ"ג, שהוא בקש לדעת את שם האמא של ימח-שמו כדי שיוכל להתפלל למפלתו, האמא של עמלק. מכאן אסמכתא שכאשר נלחמים נגד עמלק צריכים לדעת איך קוראים לאמא שלו – תמנע. להתפלל נגד עמלק בן תמנע, שיפול.

48.         לידת המשיח משרש תמנע

כמה זה אליפז ועוד תמנע (ההורים של עמלק)? אם היו מתקנים את תמנע היא היתה דומה לרות ונעמה שמהן יצאה מלכות. יש שתי פרידות טובות ממואב ועמון (קני וקניזי), אבל היא לא מזה ולא מזה, משעיר – שגם נקרא קדמוני (ונשואה לאדום שהוא קדמוני). 688 – ח"פ אלהים (השנה, תשעד, היא ט"פ אלהים). רק היא והוא, שהיא מחזרת אחריו, הם ס"ת עז – עיקר השרש, העזות של הקליפה. באמת העזות של הקליפה מתחילה מ"מצח אשה זונה", שזה היא – תמנע, היא תחלת העזות. יחד עם בן עשו נוסף נו, עזנו. כשמוסיפים בן עשו – 1116, "בראשית ברא" (שכינת עזנו = בראשית כנ"ל). רק השמות שלהם (בלי בן עשו) עולה ח"פ אלהים – המלה הבאה בתורה. אליפז בן עשו = 556 – תקון. אבל הוא עולם התהו, זאת אומרת שעולם התהו ועוד אליפז בן עשו שוה 1118, כנ"ל. אם כותבים תמנע-אליפז במילוי הם שוים 1075, ישראל במילוי. הם הלעו"ז של ישראל.

אמרנו שאם תמנע היא היתה זוכה היא היתה מצטרפת לרות ונעמה. הסימן הוא תרן, וכמה הם יחד? תמנע רות נעמה שוה 1331 – מאד משלים – 11 בחזקת 3, שעולה משיח במספר קדמי. ידוע שמשיח חייב לצאת מרות ונעמה, אז הוא גם צריך לצאת מהשרש של תמנע, של נמנע הנמנעות.

49.       ז. תורות וסיפורים מבעל "יסוד העבודה"

הווארט של יסוד העבודה שאי אפשר לתרץ שאתה לא עובד את ה' כי היו לך מניעות. הולך יחד עם הווארט השני שלו, שהתירוץ על כל הקושיות הוא "אל אדון על כל המעשים". למי שיש את התירוץ הזה ממילא נעשה עובד ה'.

50.         לאסוף תקיפות מחג הסוכות

יש לו ווארט יפה, שמחזק מה שדברנו בסוכות שהוא החג של העזות דקדושה: כתוב בתורה "וחג האסיף תקופת השנה" – הוא אומר שבחג הזה אוספים את כל התקיפות, כל העזות, לכל השנה כולה. ווארט חזק שכדאי לפרסם.

51.         על חטא ותשובה – לא להחשיב מדי את היצר הרע

עוד ווארט יפה שחשבתי לומר לבנות: יש ווארט של יסוד העבודה – כתוב גם בחב"ד אותו דבר בסגנון אחר לגמרי, וגם בברסלב בסגנון אחר – שכל עברה שיהודי עושה היא 99% טפשות ואחוז אחד רוע, וכל תשובה (אנחנו דור התשובה) היא 99% להבא ואחוז אחד חרטה על העבר. זה ווארט מאד נחמד, שבקלות אפשר למצוא לו אסמכתאות בתניא. לגבי הדבר השני בפירוש, תחלת אגרת התשובה, שעיקר התשובה מהתורה הוא עזיבת החטא בלבד – הכל להבא. הטפשות, לפי התניא אפשר לומר שמאה אחוז טפשות – "אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנס בו רוח שטות". לפי רבי נחמן כנראה אדם לא עושה עבירה אם לא מתייאש ממשהו, והוא כותב שיאוש הוא טפשות. בכל אופן, זה ווארט מאד יפה.

מה שלא כתוב בווארט הוא הקשר – אם העברה היא 99% טפשות ואחוז אחד רוע והתשובה 99% להבא ואחוז אחד על העבר, צריך לומר שהא בהא תליא. התיקון של הטפשות הוא משנה מעשיו להבא ולאידך גיסא את האחוז אחד רוע מתקנים על ידי אחוז אחד חרטה על העבר. אין מה להתחרט שהייתי טפש, אבל יש מה להתחרט שהייתי רע.

איך עוד אפשר לחדד את הווארט היפה הזה, שרציתי להסביר לבנות ובכלל לנוער, שלפי הווארט הזה יש הרבה פחות דגש על דפוסי החשיבה והביטויים יצר הרע ויצר טוב. בדור התשובה שלנו אנשים לא אוהבים את המילים האלה, וכאן יש אסמכתא מאד יפה שזה לא כל כך רלוונטי – כל היצר הרע, נטיה לרע, זה רק אחוז אחד. 99% זה שאתה טמבל. ממילא אותו דבר לגבי תשובה – דור התשובה הוא פשוט להתחיל לעשות מה שצריך לעשות, להצטרף לדרך חיים ולהתחיל לפעול במציאות. העבר אין.

52.         המחיצה בין אש צדיקי ישראל למי רשעי אומות העולם

עוד ווארט שלו שאפשר לקשר: "ועמך כלם צדיקים" בבחינת אש, "קדש ישראל להוי'", יקד-אש, ולעומת זה יש פסוק "והרשעים כים נגרש". הוא אומר ש"והרשעים" היינו אומות העולם, רשעי אומות העולם שמצרים לישראל, והם מים. הוא עושה מזה משל מאד יפה, שאם יש מחיצה גמורה בין האש והמים – האש מרתיחה את המים. אבל אם אין מחיצה בין האש והמים המים נשפכים על האש ומכבים אותה. זה ווארט נחמד. קודם כל, זה שצריכים את המחיצה כדי שהמים לא יכבו את האש – שייך למה שדברנו באילת. אבל הצד השני עוד יותר מענין, שאם יש את המחיצה הטובה הסוף הוא שהאש מרתיחה את המים. משמע שמה שהאש מרתיחה את המים זה תיקון, ככה מעלים את הניצוצות מאומות העולם.

53.         האם להעמיד מחיצה בין צדיקי ישראל ורשעי ישראל?

עד כאן לכאורה מאד נחמד, ווארט יפה. אבל כשפותחים את הפסוק "והרשעים כים נגרש" בנביא לא ברור שהולך על רשעי אומות העולם – יותר מסתבר שהולך על רשעי ישראל. המפרשים שם מסבירים שמדובר באלה שלא חוזרים בתשובה – הולך על רשעי ישראל. [אם מדברים על סלונים, הרמ"ח מסלונים – כדאי לקרוא את המכתב שהדפיסו בתחלת סיפורי הרמ"ח, הוא נעשה מנהיג של סלונים בתקופת מלחמת השחרור והקמת המדינה. הוא מביא את הווארט של לעכוויטש שהנקודה שלנו היא אמונה ושפלות – ווארט מפורסם (מאד יפה לנו, הראשון והאחרון ב-יג הכחות הפנימיים של הנפש, נעוץ תחלתן בסופן, שפלות עולה ח"פ אמונה וכו'). הוא כותב שם שזו כמובן שפלות רק בפני הקב"ה, ולא בפני רשעי ישראל – שבפניהם צריכים להיות כאריות ונמרים בעזות וכו'. נגד הציונים צריך להתקומם בעזות כאריות ונמרים, בלי שום שפלות, כמה שזו הנקודה שלנו].

אם נפרש שהצדיקים של עם ישראל הם אש והרשעים הם מים ויש חשש שהמים יכבו את האש – אחת המלחמות בטבריה היו על הקמת בית יעקב (קשור מאד לאולפנא), הרבה בנות לפני שני דורות ירדו כי לא היה חינוך. זה לא היה מקובל, והיה ממש מסירות נפש. בית יעקב היה משהו מודרני, אבל כדי להציל את הבנות כמה מגדולי החסידים מסרו את נפשם להקים את בית יעקב. שם מסופר בהתפעלות גדולה שבזכות זה הצילו מאות ואלפי בנות.

מה הבעיה של "בית יעקב" שאנחנו תמיד מסבירים? שיסוד החינוך הוא אנחנו-הם – מחיצה גמורים בינינו לבין החילונים, בדיוק ההיפך ממה שדברנו באילת. אם אין מחיצה ברורה בין 'אנחנו' ל'הם' – שהיה הדגל של חינוך בנות על טהרת הקדש – המים שוטפים ומכבים את האש לגמרי. הצד השני, שלא כל כך מענין את רוב אותו ציבור, שאם יש מחיצה האש מרתיחה את המים. אבל קודם כל הקושיא – איך הווארט הולך עם "וירד הגבול"? אפשר לתרץ שזה רק באילת, אבל לא בטבריה... אבל לכאורה התירוץ הזה לא מספיק.

54.         בעם ישראל היחס הפוך: הצדיקים הם מים והרשעים הם אש

צריך להסביר בצורה עמוקה ואמתית, לפי שיחה של הרבי על ההבדל בין חב"ד לשאר החסידויות (כולל סלונים), שיחסית חב"ד היא "ימין מקרבת" וכל החסידיות הם יראה. אם הבסיס שלך הוא יראה – חייבת להיות מחיצה, שאתה ירא מההשפעה הרעה של "הרשעים כים נגרש". מה החלוקה הזו אומרת לגבי מי שהעיקר אצלו חסד וקירוב? שהמשל מתהפך. מי אומר שהצדיקים הם אש והרשעים הם מים? אולי הפוך. אם אנחנו חסד – החסד הוא אברהם אבינו, שכתוב בפירוש שהוא מים, לא אש, "זכור אב נמשך אחריך כמים". אם אנחנו מים – דווקא רוצים לכבות את האש. איך? שמורידים את המחיצות. אם יש מחיצה – היא עושה שהאש תרתיח את המים ח"ו.

55.         לא להלחם במחשבות רעות

לגבי מחשבה, נחזור לפרק של המחשבה: יש הדרכה מפורשת של בעל יסוד העבודה – שלא צריך להלחם במחשבה, אלא רק להשקיע בעבודה שבלב. זה פחות או יותר כמו בתניא, שלא צריך להלחם נגד מחשבות אלא רק להסיח דעת ולהתעצם עם כוונת התפלה. רק שבתניא הוא מוסיף שאם זה מטריד אותך מאד עד כדי כך שאתה לא יכול להשיח דעת – צריך להשפיל את עצמו מאד ולהתחנן לה' שירחם עליך כרחם אב על בנים ובטח ה' ירחם עליך. גם ביסוד העבודה, משהו דומה, הוא אומר שמימי לא עמלתי לשבור תאוות – כולי היה במסירות נפש ללמוד תורה (מתוך הדחק) ולהתפלל. כל הכחות היו רק בחיוב, ב"עשה טוב". הוא אמר שאיני יודע מהי תאוות אכילה וכל מיני כאלה. גם מתאים מאד למה שאמרנו קודם על אי-חשיבות היצר הרע.

56.         "דרך צדיקים" ו"דרך רשעים"

יש עוד כמה ווארטים, אבל נקצר. ווארט שגם שייך למחשבה: בסוף פרק א בתהלים כתוב "יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". הוא אומר – לגמרי ווארט חסידי – ש"דרך צדיקים" היא להיות "יודע הוי'", צריך רק להשקיע בלדעת את ה'. הוא מפרש עד כאן, אבל לא את הסוף – "ודרך רשעים תאבד". לפי אותו הגיון צריך לומר ש"דרך רשעים" שכל הזמן חושב מחשבות אובדניות, "תאבד".

57.         "מי גבר יחיה" – כח גברא וחיים לממית עצמו

עוד ווארט יפה על הפסוק "מי גבר יחיה ולא יראה מות" – אומר "מי גבר יחיה" בעבודת ה'? "ולא יראה מות?!" – רק אחד כזה שממית את עצמו. כמעט מאמר חז"ל מפורש, שהרוצה לחיות ימות. חשוב כאן שכתוב "גבר" – למדנו באילת על "עציון גבר" – להיות גבר חי, גבר בכלל כח גברא וחי היינו אבר חי, זה דווקא כשהוא ממית את עצמו. לענין תיקון ושמירת הברית זה על דרך "מרעיבו שבע".

58.         "אל תרחק ממני"

היה בעל מנגן גדול שהלחין את הניגונים בסלונים. פעם הוא קבל השראה גדולה והתחיל להלחין ניגון על כל פרק כ"ב בתהלים, "למנצח על אילת השחר". אז היסוד העבודה אמר לו שכאשר יגיע לתחלת פסוק יב, שלש המלים הראשונות "אל תרחק ממני" תפסיק, אל תחבר יותר. הוא חבר ניגון שהולך על כל יא הפסוקים הראשונים ושלש המילים של תחלת פסוק יב. למה? הוא הסביר ש"אל תרחק ממני" ר"ת אמת – "חותמו של הקב"ה אמת" ובחיתום צריך לחתום. זה הווארט, אבל כנראה יש עוד דברים בגו – יותר מזה, תוספת לזה.

קודם כל נסתכל על סופי התיבות של "אל תרחק ממני" – שם קדוש בקבלה, הר"ת של "לישועתך קויתי הוי'". אמצעי תיבות של "אל תרחק ממני" לפי הסדר הם רחמן – הקב"ה נקרא רחמנא, "אבינו אב הרחמן". יש מטען מאד גדול במילים האלה, שבפנימיותן יש הרחמן, אליו פונים "אל תרחק ממני". זו האמת, יש כאן חותם אמת, והסוף הוא "לישועתך קויתי הוי'".

59.         המרחק רק מצדנו

צריך להשוות לעוד ווארט שלו: בעשי"ת כתוב "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ובעל יסוד העבודה – בעל ההילולא כעת – היה מפרש שקריאה היא תמיד מרחוק. אם מישהו סמוך אליך, עומד לידך, אתה לא קורא לו. אם קוראים למישהו סימן שיש מרחק. מה פירוש "קראהו בהיותו קרוב"? הוא מסביר פשט, שה' תמיד קרוב אלינו, אבל אנחנו – בגלל המעשים שלנו – מרגישים את עצמנו במרחק מה'. לכן אפילו בעשרת ימי תשובה, ש"דרשו הוי' בהמצאו", "בהיותו קרוב" – הוא תמיד נמצא, אבל בעשרת ימי תשובה הוא אפילו מגלה זאת ומתעצם עם זה – אבל אנחנו עדיין צריכים לקרוא לו, כי מצדנו יש איזה מרחק.

איך זה הולך יחד כאן? כאן זה "אל תרחק ממני", ומשמע שכן ה' מתרחק אם אני לא בסדר, וכאן אומר שה' אף פעם לא מתרחק. זו לא קושיא חזקה מדי, כי גם פה צריך לפרש אותו דבר – "אל תרחק" זה רק "ממני" (לפי הפשט 'בגללי', אבל גם 'ממני' – רק בראש שלי). צריך בעיקר לתקן את ה"ממני". יש פה תופעה יפה, ש"ממני" זו גם המלה האחרונה שלה הביטוי הזה וגם הגימטריא של סופי התיבות, לקי (גם הסוף). שה"ממני" לא יגרום לא רק למרחק אמתי (שבאמת מצד ה' אין אף פעם מרחק אמתי), אלא גם לכאילו-מרחק ממני. בכל אופן, שם צריך לסיים את הניגון.

60.         בהיכל השמחה אין שערים

עוד משהו: פעם מישהו שאל אותו – כתוב שכל השערים ננעלים ושערי דמעה לא ננעלים, אז מה לגבי שמחה? הוא אמר פעם אחרת שאצל רבי משה מקוברין הפתח בעבודת ה' היה יראה ואצלי הפתח הוא שמחה. שאלו מה לגבי שמחה? חז"ל אומרים שרק שערי דמעה לא ננעלים. הוא ענה שבהיכל השמחה בכלל אין שערים...

61.         הפושעים נטולי השמחה

כתוב "כפלח הרמון רקתך", שאפילו פושעים שבך מלאים מצוות כרמון. הוא מביא בשם בעל פרי הארץ, רבי מענדל'ה ויטבסקער – למה קוראים למי שמלא מצוות פושע? הוא מתרץ – כי אין להם שמחה של מצוה[8]. מוסיף בעל יסוד העבודה שאם אין לו שמחה של מצוה הוא נעשה פושע כפשוטו.

62.         צדקה קודם האכילה

ווארט פשוט, "המעשה הוא העיקר", בהנהגות הישרות של רבי נחום מטשרנובל: כשם שצריך לתת צדקה לפני תפלה – הוא אומר שצריך לתת לפני תפלה שלש פרוטות או לפחות פרוטה אחת – כך גם לפני אכילה ראוי לתת פרוטה (יש גם לתת לפני זיווג – זה ודאי – אבל החידוש שלפני האכילה, פעמיים-שלש ביום).

63.         תיקון השפאלער זיידע באמירת דברי תורה

כמה שהיסוד העבודה דבר על שמחה – לא כל כך ראו עליו, היה מאד מאוים. היתה לו הדרת פנים יוצאת מן הכלל וגם העידו עליו זקני הדור שמאד דומה לשפאלער זיידע. השפאלער זיידע לא אמר תורה כל ימיו כי פעם ינק מנכרית, ולתקן את זה (כך שיערו החסידים) בעל יסוד העבודה אמר דברי תורה בשופי רב (היה גם ראש ישיבה, אמר שיעורים מדי יום ביומו).

64.         שליחת נכדו לפליטה גדולה

אם מדברים על בעל ההילולא של היום, המעשה הכי גדול שלו – שהיה תמוה בעיני כולם – ששלח את אחד הנכדים שלו עם קבוצה גדולה של חסידים להקים את הישוב בטבריא כשהיתה כאן עניות נוראה. הוא שלח את הנכד שלו שהיה בן 13, אחרי שהשתדך לפני שהתחתן, ושלח אותו להתחתן בארץ בלי ההורים בתנאים-לא-תנאים. על זה אחר כך אמרו שזו היתה עיקר נבואתו, שראה את חורבן סלונים בשואה והקים את ההמשך כאן בארץ. ברור שזו החסידות הכי קשורה לארץ (לכן ראו עצמם ממשיכי הויטבסקר והבת עין).

65.         דרכו של כל רבי – תקיעת המסמר לפתוח את לב היהודי

פעם שאלו מה ההבדל בין חסיד וואהלין – חסידי רוב הצדיקים – לחסידי ליטא (כמו סלונים, היו סמוכים לחב"ד), ואמרו שחסידי וואהלין זה כמו לתקוע מסמר בקרש רך, שבקלות המסמר נכנס וגם בקלות יוצא, אבל חסידי ליטא זה לתקוע מסמר בקרש קשה, בקושי אתה מצליח לתקוע אבל אם כבר הצלחת הוא לא יצא.

עוד ווארט, של בעל יסוד העבודה, שמה שאנחנו מדברים על שמחה – ושהרבי, ר"מ מקאברין, דבר על יראה – זה בתור פתח לעבודה. כמו כאשר רוצים לתקוע מסמר בקיר, קודם דופקים ועושים חור קטן, ואחר כך דופקים חזק עם פטיש חזק. הדרך של הצדיק הזה היא כך והצדיק הזה כך – הכל כדי לעשות את החור הקטן בהתחלה, אצלי שמחה ואצל הרבי היתה יראה, אבל אחר כך לתקוע את המסמר בקיר זה רק על ידי הרבה תורה ותפלה.

בווארט הזה יש דרך – שמחה או יראה – ויש תורה ותפלה. מה לגבי מצוות? יש גם הרבה סיפורים שהיו מבטלים תורה ותפלה כדי לעשות טובה ליהודי. איפה זה נמצא בווארט הזה? אפשר לומר שזה המסמר עצמו. החור הקטן הוא הפתח, לפי האופי שלך. הדפיקה חזק שיכנס באמצעות תורה ותפלה. מה זה המסמר? כל המעשים הטובים, התכל'ס. מה זה הקיר? המציאות, העולם. המסמר הוא מה שפעלת בעולם.

66.         שלש תפלות היום

אמרנו ששכינת עזנו עולה "בראשית" – שהולך תמיד עם "ממלכת", המלכות. שלש התפלות ביום הם לבנות את "שכינת עזנו" – הם ה"שלשה דברים יחד" (= בראשית, כמבואר בכתבי ר"א אבולעפיא). והרמז: יש שתי דעות – שמובא בהלכה שצריכים את שני הטעמים – "תפלות כנגד אבות תקנום" ו"תפלות כנגד תמידים תקנום", אבות-תמידים = בראשית. ר"ת את (גם אליפז תמנע כנ"ל) – "[בראשית ברא אלהים] את" (תחלת החצי השני של הפסוק). אפשר לעשות משולש יורד, שפנותיו הן אמת:

א  ב  ו  ת

ת  מ  י

ד  י

ם

אגב, לא אמרנו שהרוז'ינער אמר שאבא שלו – רבי שלום שכנא – הוא משיח בן דוד (רבי שלמה מקרלין הוא משיח בן יוסף והוא משיח בן דוד).