ליל ש"ק תולדות, מוצאי כ"ח חשון ע"ד – כפר חב"ד

שבת פרשת תולדת

[בין הדלקת נרות לקבלת שבת]

2.              א. פרצוף פירושי "להזכיר"

3.               שני פרקי "להזכיר"

יש שני פרקים בתהלים שמתחילים באותה לשון מיוחד – "להזכיר". פרק לח בתהלים מתחיל "מזמור לדוד להזכיר" והפרק החדש, פרק ע, מתחיל "למנצח לדוד להזכיר"[1]. רש"י מסביר כי "'להזכיר' לשון תפלה הוא, כמו 'ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר', וכן בדברי הימים 'להזכיר ולהודות לה''". פרק לח הוא תפלה על עם ישראל כולו (כלשון רש"י שם "לאומרו בשעת צרה להזכיר צרתם של ישראל לפני הקב"ה וכנגד כל ישראל אמרו") ואילו פרק ע הוא תפלה של דוד המלך על עצמו.

4.               לקוטי הלכות: סדר פעולת משיח – מתפלל על העם ואז על עצמו

רבי נתן בליקוטי הלכות[2] אומר שבתחלה הצדיק-המשיח מתפלל על עם ישראל כולו, כדי להחדיר בעם ישראל אמונה (זה פרק לח – אומרים אותו בגיל לז, הגיל של יצחק אבינו בעקדה). לאחר מכן, כשהוא מצליח להחדיר בעם ישראל אמונה ולהחזיר את כולם בתשובה הוא מתפלל על עצמו, על ההתגלות שלו.

ברמב"ם הסדר לכאורה אחרת, שבתחלה "יעמוד מלך מבית דוד" ואז המלך מחזיר את כל העם בתשובה, אבל כאן הסדר הוא שקודם דוד מתפלל – ומלמד – כדי להחזיר את העם בתשובה, ורק אחר כך הוא מתפלל על ההתגלות שלו כמלך המשיח.

רבי נתן מביא את הדברים ככוונה לתפלין – כוונה יפה, שאפשר לכוון כל יום – שהנחת תפלין של יד היא "מזמור לדוד להזכיר", התפלין שכנגד הלב מכוונות לעורר אמונה בלב כל ישראל, ואילו הנחת תפלין של ראש היא "למנצח לדוד להזכיר", הזכרת דוד המלך עצמו, בבחינת "'ויקר' אלו תפלין", "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש".

5.               כינוס השלוחים

השבת היא כינוס השלוחים (שחל תמיד בסמיכות לכ"ח חשון, יום העדות המכריעה של הרבנית במשפט הספרים), לכן מתכנסים כולנו. הרבי אמר בשנים האחרונות שכל יהודי הוא שליח, אז ההתכנסות שלנו כאן היא גם כינוס השלוחים. שכל אחד ימצא מכאן את השליחות שלו בחיים. בשבת פרשת תולדות הרבי דבר חזק על הצורך בהתגלות עצם מציאותו של מלך המשיח – זו התפלה של ההתגלות.

6.               עם ישראל חוזר לארצו – אבל איפה הרועה?!

כשהרבי התחיל את פרק ע – י"א ניסן תשל"א – הוא התוועד ברבים. ככלל, מאותה שנה התחיל הסדר שהרבי מתוועד ביום ההולדת שלו. לפני כן היתה התוועדות חד פעמית, עשר שנים קודם, כשהרבי הגיע לשנת הששים (ועוד עשר שנים קודם היתה התוועדות מצומצמת של הרבי בחדרו עם כמה חסידים כשהגיע לשנת החמשים), אך רק משנת השבעים נעשה זה הסדר הקבוע.

באותה התוועדות הרבי הזכיר את מדרש תהלים שמובא ברש"י על הפסוק הראשון בפרק (והוא אחד המקרים שבמדרש חז"ל מחברים את סוף הפרק הקודם לתחלת הפרק הבא): "משל למלך שכעס על צאנו וסתר את הדיר והוציא את הצאן ואת הרועה. אחר זמן החזיר את הצאן ובנה את הדיר, ולא הזכיר את הרועה. אמר הרועה, הרי הצאן מוחזר והדיר בנוי ואני איני נזכר?! כך למעלה מן הענין נאמר 'כי אלהים יושיע ציון וגו' ואוהבי שמו ישכנו בה', הרי הדיר בנוי והצאן כנוס, והרועה (זה דוד) לא נזכר. לכך נאמר 'לדוד להזכיר אלהים להצילני'"[3].

הרבי אמר את הדברים בהתרגשות רבה, וכמובן יש להם משמעות בהקשר האקטואלי, למציאות שלנו בארץ ישראל: הדיר בנוי, הצאן מתקבץ והולך, אבל לא זוכרים את המשיח. איפה דוד המלך?! איפה מלכות ישראל?! מאז עברו מג שנים, והכאב מתגבר והולך – יש דיר, הצאן מתקבץ עוד ועוד, אבל לא זוכרים את דוד המלך. לכן הוא צריך להתפלל "למנצח לדוד להזכיר"[4].

7.               בקשה ל"חושה"

תפלת דוד ממשיכה "אלהים להצילני הוי' לעזרתי חושה". התפלה מתחילה בשם אלקים (כמו ברכת "ויתן לך האלהים" בפרשת השבוע, שעוד נסביר לקמן), השם של מדת הדין, וממשיכה בשם הוי', השם של ספירת הרחמים. מסבירים[5] שדוד אומר שברור שהוא ינצל מצד מדת הדין, ה' מבטיח שבסוף יבוא משיח, אבל הוא מבקש "הוי' לעזרתי חושה" – הוא אומר שלא מספיק קמעא-קמעא, ומבקש ממדת הרחמים (שם הוי') שעזרת ה' תהיה מהירה – "לעזרתי חושה"! ועד שבסוף הפרק, בזכות השפלות העצומה של דוד המלך – "ואני עני ואביון" (שעולה "להזכיר", מלת המפתח שבתחלת הפרק[6]) – גם מדת הדין מתמתקת ומסכימה למדת הרחמים שבתחלת הפרק – "אלהים חושה לי", ואילו שם הוי' ב"ה מתעלה לדרגה עוד יותר גבוהה של מהירות – "הוי' אל תאחר"[7] (אפילו כהרף עין).

8.               "להזכיר" – המשכה מהיסוד למלכות

האריז"ל אמר שמי שרוצה להתחיל ללמוד קבלה יתחיל מהספר "שערי אורה" לרבי יוסף גי'קטלייא. ב"שערי אורה" מוסברות כל הספירות, ובספירת היסוד[8] הוא מזכיר ומסביר את הפסוק הזה. הוא אומר שזכרון שייך בכלל ליסוד – "זוכר הברית" (ובמנחת סוטה, שבאה על ענין פגם הברית, נאמר "כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון"[9]) – ותפלת דוד "לדוד להזכיר" ברצונו של דוד המלך, ספירת המלכות, להתחבר בספירת היסוד. גם הרמ"ק מפרש כך בספר פרדס רמונים[10], בהוספה שכאשר היסוד משפיע למלכות הוא קושר ומייחד את כל הספירות וממשיך ברכה מהספירות העליונות כולן לתוך המלכות.

מה המשמעות של חיבור המלכות ליסוד? גם דוד המלך – שהוא-הוא מלך המשיח – זקוק להתקשרות ל"צדיק יסוד עולם", לרבי של הדור (האחרון של הגלות, שהופך להיות הדור הראשון של הגאולה). בסגנון שהובא לעיל מרבי נתן, תפלת דוד-משיח על עצמו שיתגלה היא בבחינת "תפלין של ראש", הזקוקים גם הם לקשר של תפלין – התקשרות בקשר אמיץ וחזק לצדיק יסוד עולם.

9.               "להזכיר" – המשכה למלכות מאמא עילאה

במקום נוסף[11] מופיע הפירוש כי "לדוד להזכיר" הוא להמשיך למלכות מוחין מאמא עילאה, אליה שייך סוד הזכרון (כפי שהוא בברכת זכרונות). מה המשמעות בעבודה? בינה היא תשובה. כפי שדובר בזמן האחרון, הדור שלנו הוא דור של בעלי תשובה ("'ונקה' לשבים") – צריכים לעשות תשובה, תשובה מאהבה, תשובה משמחה, תשובה עם בטחון פעיל לקום וליזום ולעשות. זו המשכת הבינה למלכות – להמשיך תשובה כזו כדי להקים את מלכות ישראל.

10.         להזכיר את נפלאות ה'

במדרש תהלים (שהמשכו הוא הפירוש על הדיר והצאן והרועה, שהזכרנו) כתוב ש"להזכיר" היינו הזכרת נפלאות ה': "זה שאמר הכתוב 'ואזרעם בעמים', ובשכר שמזכירים אותי בכל פעם אני מזכיר אותם, בכל זמן שאתם מזכירים אותי מעי הומים עליכם, שנאמר 'הבן יקיר לי אפרים וגו' המו מעי לו' 'ויתן לפני ארון ברית ה' וגו' להזכיר ולהודות'. ומה היו מזכירין? 'זכרו נפלאותיו אשר עשה', זכרו נפלאותיו שעשה עמכם בכל עת, ולא גאל את ישראל ועשה עמהם אלא בשביל שיהיו מזכירים נפלאותיו. אמר דוד אם כן אני מזכירו, 'למנצח לדוד להזכיר אלהים להצילני'". לפי המדרש הזה תכלית כל ישועות ה' היא הזכרת נפלאותיו, וכאשר מזכירים את נפלאות ה' גם ה' נזכר בנו ורחמיו עלינו מתעוררים.

11.         "להזכיר" – אזכרות ה'

פירוש נוסף ל"להזכיר" הוא מלשון אזכרות, כמו שנאמר "להזכיר בשם הוי'" – שמות הוי' המפורשים (כמה אזכרות יש בכל התורה? 1820, כידוע). "למנצח לדוד להזכיר" אומר שדוד רוצה להזכיר את השם המפורש, שם הוי' ב"ה, ומכחו לפעול ישועות בקרב הארץ[12].

12.         פרצוף פירושי "להזכיר"

מי שספר שם לב שאמרנו כאן חמשה פירושים של "להזכיר" (מלבד הפירוש הראשון של רש"י, ש"להזכיר" היינו לשון תפלה), והם מסודרים בפרצוף: הפירוש הראשון, שדוד המלך (המרכבה לספירת המלכות) מזכיר את עצמו, את הרועה, הוא כמובן כנגד ספירת המלכות; הפירוש השני, ש"לדוד להזכיר" היינו קישור ספירת המלכות וספירת היסוד הוא כנגד ספירת היסוד; הפירוש שמדובר בהזכרת נפלאות ה' המעוררת את רחמי ה' – "הבן יקיר לי אפרים... זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" (ודברנו לפני כמה שבועות על עבודת אפרים, אותיות פאר, התיקון של מדינת הצפון, כאן, אזור תל אביב) – שייך לספירת התפארת שפנימיותה רחמים; הפירוש שיש כאן המשכה מאמא עילאה שייך כמובן לבינה, ה עילאה שבשם; הפירוש ש"להזכיר" היינו אזכרות שם המפורש שייך למוחין דאבא, "סוד הוי' ליראיו", עליו נאמר "הוי' בחכמה"[13].

ולסיכום:

13.       ב. "ויתן לך האלהים" – "אני אמרתי אלהים אתם"

14.         המשכה מהיסוד למלכות – להפוך ממקבל למשפיע

נחזור ונרחיב בענין הפירוש של היסוד, ונקשר אותו גם לפרשת השבוע – "לחיות עם הזמן": ספירת המלכות היא בחינת נוקבא, בחינת מקבל. אמנם, המלך רוצה להשפיע על כולם – לשם כך עליו להיות זכר-משפיע. יש אצל המלך 'התלבטות' בין זהותו כמקבל-מקושר ל"צדיק יסוד עולם" לבין מילוי תפקידו כמשפיע ביחס לעם כולו (כאשר הוא מתגלה כמשיח), בין היותו "זנב לאריות" לבין היותו "ראש לשועלים". ההמשכה מספירת היסוד לספירת המלכות נועדה גם להפוך את דוד המלך לזכר-משפיע. בכלל, כתוב "ועמך כֻלם צדיקים" וכל יהודי צריך להיות משפיע. ידוע שפעם שאלו את הרבי מהו ההבדל המהותי בין יהודי לגוי, והרבי הסביר שהיהודים כולם הם משפיעים-בעצם והגוים הם מקבלים-בעצם.

15.         מעלת ברכות יצחק

מה הקשר לפרשת השבוע? בשבת קוראים את ברכות יצחק אבינו[14] ליעקב אבינו – ברכות הנתנות בבלי-דעת שמדובר ביעקב ושרשן ברדל"א. אלה הברכות הנעלות ביותר בתורה. ב"ויתן לך" נכללות עשר ברכות, ומבואר בחסידות שהן הממוצע בין עשרת המאמרות בהם נברא העולם לעשרת הדברות של מתן תורה, וכנודע יש בכל ממוצע בחינה בה הוא גבוה משני הדברים אותם הוא מחבר. בפסוק הראשון של הברכות יש י מילים ובפסוק השני יש טז מילים – סה"כ הוי' מילים ו-פלא אותיות בפסוקי הברכה של "ויתן לך"[15].

16.         "ויתן לך האלהים" – "אני אמרתי אלהים אתם"

הברכות הנעלות הללו פותחות דווקא ב"ויתן לך האלהים" – השם של מדת הדין. רש"י מסביר "מהו 'האלהים'? בדין, אם ראוי לך יתן לך ואם לאו לא יתן לך. אבל לעשו אמר 'משמני הארץ יהיה מושבך', בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה כשעשה הבית, סידר תפלתו: ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך 'ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו', אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר 'ואתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי', בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו כדי שלא יקרא עליך תגר". אמנם, אפשר לפרש כי הכוונה בברכת "ויתן לך האלהים" היינו שה' נותן ליעקב – ולכל זרעו אחריו – את הברכה להיות "האלהים", כלשון הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם"[16]. בלשון תורה אלקים היינו שופט ודיין, וכאשר יהודי הוא אלקים הוא משפיע ודן ביחס לאו"ה (על דרך "ראה נתתיך אלהים לפרעה").

17.         להיות אלקים – "מח שליט על הלב"

כיצד מתקיים בכל יהודי "אני אמרתי אלהים אתם"? אלהים בגימטריא הטבע, ויהודי הוא אלקים כאשר הוא מקיים את האמור בספר התניא (בשם הזהר) כי "המח שליט על הלב בתולדתו". ברגע שיהודי מקיים בעצמו "מח שליט על הלב" (בגימטריא "למנצח לדוד להזכיר") הוא כבר בבחינה של אלקים ("למנצח לדוד להזכיר – אלהים"[17]), והוא ראוי להיות משפיע ושופט ביחס לאומות העולם ולכל המציאות החיצונית.

18.         "אשר ברכו הוי'. ויתן לך האלהים"

ומי מעניק את ברכת "ויתן לך האלהים"? הפסוק הקודם הוא "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", ואותו שם הוי' הוא המברך "ויתן לך האלהים". רש"י מפרש כי "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" היינו "ריח גן עדן" שנכנס עם יעקב אבינו. "ריח גן עדן" הוא הכח להמתיק את כל הדינים[18]. "ריח גן עדן" ר"ת רגע, שהוא גם הר"ת של "ראשית גוים עמלק" – "כי רגע באפו", הדין של "אף עשיתיו", אך על ידי עלית "ריח גן עדן" באותו אף נמתקים הדינים ומתגלה ש"חיים ברצונו" מעיקרא (זה מאמר מוסגר).

כפי שאמרנו, אלה הברכות הכי נעלות בתורה, וידוע שברכה בגימטריא זכר. ל-ברכה יש כד צירופים ול-זכר יש ששה צירופים, ביניהם צירופים חשובים ביותר – זכר, רכז (כח הרכוז), כרז (בכל יום יוצא כרוז מהשמים לעורר לתשובה) וגם אכזר (סוד תיקון העורב על ידי דוד המלך דווקא, כמ"ש "ערֹב עבדך לטוב", "ערב" בגימטריא דוד ב"כפלי כפליים", כמבואר בספר דן ידין, ו"ערב" בגימטריא "למנצח לדוד להזכיר"). והנה, אם מצרפים את "אשר ברכו הוי'" ל"ויתן לך האלהים"[19] עולה הכל ו"פ ברכה – הממוצע של כל מלה כאן הוא ברכה – שעולה ו"פ זכר, כנגד כל ששת צירופי זכר. הברכה וההמשכה כאן היא לעשות את היהודי אלקים-זכר-משפיע ביחס למציאות כולה.

19.         גילוי התכונה האלקית בברכה השביעית

בעל הטורים מביא על "הוה גביר לאחיך": "הוה. ב' במסורת. הוה גביר לאחיך. כי לשלג יאמר הוה ארץ (איוב לז, ו). בזכות יעקב יורד גשם ושלג" (אף שהכתיב שונה, "הוה גביר" ו"הוא ארץ"). רש"י עושה מ"הוה גביר לאחיך" ברכה עיקרית, היא השביעית ובזכותה כל מה שימסר לעשו נתון ליעקב. מה ניתן ללמוד כאן מהגזרה-שוה שבמסורת? הפסוק "כי לשלג יאמר הוה ארץ" מדבר בבריאת העולם. המדרש כותב שהארץ נבראת משלג, ובספרי הקבלה מרבים להביא פסוק זה (לפי זה הארץ נבראת בחורף, כשיש שלג). "לשלג יאמר הוה ארץ" מתחיל בבריאת העולם, ועל יעקב כתוב "בוראך יעקב" – שיעקב בורא העולמות.

הווארט הוא שהברכה השביעית חוזרת לראשונה – כמו שהרבי אומר על דור השביעי– ועוד לפני הראשון. "ויתן לך האלהים" – שאתה תהיה אלקים, היינו "מה אני בורא עולמות אף אתה בורא עולמות". רמוז פה שכדי להיות גביר, "הוה גביר" (אנחנו צריכים להיות גבירים עם הרבה כסף, ואז אפשר להשתלט על אחיך עשו ועל כל העולם העשוִי), צריך את הכח של "לשלג יאמר הוה ארץ". כח לומר לשלג, כמו "עד שתכלה שלג מן הקור" בחנוכה (כפי שאנו אוהבים לדרוש את "עד שתכלה רגל מן השוק").

אם הולך על המדינה כאן – מתוך הכפור והשלג של הממסד הקיים, שהוא קר לאידישקייט, לבחירת ה' בעם ישראל וכו' וכו', צריכים יכולת לברוא ארץ, ארץ ישראל השלמה, יש מאין דווקא מתוך השלג, שהוא יהיה חומר הגלם, כמו גולה לגבי גאולה. אז נעשים "גביר לאחיך", שולטים על עשו ועל כל העולם כולו, והגביר הזה חוזר ל"ויתן לך האלהים" – אלקים הוא מדת הגבורה. "הוה גביר לאחיך" "הוא ארץ" בתוספת מי שמדובר עליו – יעקב, שלג – עולה 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

20.       ג. זכירת ברית אבות והארץ

נחזור שוב לפירוש הראשון שהבאנו מהמדרש, על הדיר והצאן והרועה: המדרש מחבר את שני הפסוקים האחרונים של פרק סט לפסוק הראשון של פרק ע, ומסביר כי שני הפסוקים האחרונים של סט מתארים את בנין הדיר וקיבוץ הצאן, ועל רקע זה מזכיר הרועה את עצמו בתחלת פרק ע. כשמתבוננים בפסוקים, יש בהם שני ביטויים ביחס לבנין הדיר – "כי אלהים יושיע ציון, ויבנה ערי יהודה" (שניהם בפסוק הראשון), ואילו ביחס לקיבוץ הצאן ישנם שלשה ביטויים (אחד חותם את הפסוק הראשון ועוד שנים בפסוק הבא) – "וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואֹהבי שמו ישכנו בה".

21.         "וישבו שם" – מעלת המתיישבים

קודם כל, רואים בשלשת הביטויים הדרגה – בביטוי הראשון, שעוד שייך לעצם בנין הדיר, אין תואר מיוחד לצאן המתקבץ לדיר. בפסוק הראשון כל המעלה של בני ישראל – הצאן – הוא בהיותם מתיישבים, "וישבו שם" (בעוד בהמשך הם נקראים בתארי מעלה "זרע עבדיו" ו"אֹהבי שמו", וכן יש כאן עליה מישיבה-ירושה ל"ינחלוה" ו"ישכנו בה").

אנחנו מדברים בזמן האחרון על "'ונקה' לשבים" – יש כאן משמעות של "'ונקה' למתיישבים". במאמר מוסגר, יש גם אפשרות לדרוש "'ונקה' לסבים". איך אני יודע שאפשר לדרוש שב גם כמו סב? בתקוני זהר דורשים את המלה בראשית, ואחת הדרשות היא שבראשית לשון יראת – "תמן יראת" – והאותיות הנותרות הן שב, "שב ביראת ה'". אמנם, יש מי שדורש שׂב ביראת – תזדקן ביראת ה', שב מלשון סבא, "בן שבעים לשיבה"[20].

בכל אופן, רואים שיש כאן הדרגה – בהתחלה כשנבנה הדיר הצאן שמתקבץ אליו אינו דווקא בעל מעלות בעבודת ה', והמעלה היחידה שלו הוא היותו מתיישב בארץ הקדש, ורק בהמשך יש הצטרפות של עובדי ה' ואוהבי שמו.

22.         סדר הפסוק: שלשת האבות ודוד המלך

אם יש כאן שלשה לשונות לגבי הצאן המתכנס, הן מכוונות מן הסתם כנגד שלשת האבות, אבל צריך להתבונן מה הסדר. נתחיל מהסוף: "אֹהבי שמו" הם, כמובן, כנגד "אברהם אֹהבי". "וזרע עבדיו" מכוון כנגד יצחק אבינו, עמוד העבודה, המכונה "זרע", "זרע יצחק יחידו", "כי ביצחק יקרא לך זרע" (ובהקבלת שלשת האבות לארץ-זרע-פרי, כמבואר במ"א). "וישבו שם" שייך ליעקב אבינו, בו נאמר "וישב יעקב [בארץ מגורי אביו]".

האם אנחנו מכירים ממקום נוסף את הסדר הזה (של האבות למפרע)? הוא מזכיר את הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק [בו לא נאמר זכירה, משום שאפרו צבור ומונח על גבי המזבח ונראה לפני ה' תמיד, אך אף על פי כן, ומפני זה גופא, הוא מקור כל הזכירה ואליו שייכת ברכת זכרונות בר"ה, וכדלקמן עוד], ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר". אחרי זכרון שלשת האבות, בסדר של יעקב-יצחק-אברהם, ישנה התוספת "והארץ אזכֹר" השייכת לספירת המלכות, הרגל הרביעית של המרכבה, והיינו הזכרת דוד הרועה את עצמו – "למנצח לדוד להזכיר"[21].

23.         שלשת האבות בעבודת התפלה

נסביר קצת את שלש המדרגות בעבודה:

"אֹהבי שמו" הם המתפללים באריכות, בהתבוננות חב"דית עמוקה. התבוננות חב"דית היא בהשגת הענינים, ולא בכוונות האריז"ל וכיו"ב (כדלקמן בסמוך). ההתבוננות באריכות שייכת בעיקר לתפלת שחרית, שתקן אברהם אבינו (והיינו הדרך שייסד אדמו"ר הזקן, האב הראשון בחסידות חב"ד, ושאמר שעל ידי ספר התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו).

"זרע עבדיו" היינו המתפללים במדרגת "זכרון" – מי שלא מסיח את הדעת מהזכרון שיש בורא לעולם, "ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט"[22]. יצחק אבינו תקן את תפלת המנחה, שהיא באמצע היום. אחרי תפלת שחרית מסתלק אור ההתבוננות שלה, ונותר ממנו רק רשימו של יראת שמים, של זכרון ההתבוננות – כמתאים ליצחק, אבינו, שהוא בסוד הצמצום והרשימו (בין אור אין סוף של אברהם אבינו לבקיעת הקו של יעקב אבינו).

התפלה עם כוונות האריז"ל היא בעצם זכרונות, רשימו של השגה והתבוננות עמוקה. שהרי, האם מישהו חושב שהכוונות של האריז"ל הן-הן ההשגה שלו?! ברור שההשגה שלו היתה עמוקה ורחבה, והכוונות אינן אלא ציוני דרך, רמזים וזכרונות לעצם ההשגות של האריז"ל (לא סתם יצחק אוהב רמזים...). זו הסבה שאדמו"ר האמצעי (האב השני של חסידות חב"ד) 'יורד' בתוקף על מי שמתפלל בכוונות וחושב שהן מחליפות את ההתבוננות המעמיקה וההבנה הפנימית.

התפלה של זרע יעקב – "וישבו שם וירשוה" – היא כבר תפלה בפירוש המלות, שהרי יעקב תקן תפלת ערבית, תפלה בחשכת ליל הגלות, זמן של קטנות מוחין, של מי שאין אצלו התבוננות וגם אין לו כוונות על פי קבלה, והוא רק פותח את הסידור ומתפלל מתוך ריכוז בפירוש המלות הפשוט (ולכן הצמח-צדק, האב השלישי בחסידות חב"ד, בחן את נכדיו על פירוש המילות בסידור).

לפי זה, נראה ש"והארץ אזכֹר" – מי שהוא בבחינת "למנצח לדוד להזכיר" – לא מסוגל אפילו לתפלה בפירוש המילות, מתוך טרדת הפרנסה וקטנות מוחין ביותר, בזמן של "עת צרה ליעקב", על דרך האומר תהלים, ספרו של דוד מלך, בפשיטות ולא ידע מאי קאמר[23] (שאמירה זו היא יקרה מאד מאד למעלה כנודע).

24.       ד. "ועשה לי מטעמים" – מטעמי רבקה

25.         טעם הגדי וטעם הצבי

נסיים ב"מטעמים" מפרשת השבוע: יצחק אבינו שולח את עשו לצוד לו ציד ולעשות לו "מטעמים". המלה "מטעמים" מופיעה רק בסיפור זה בתנ"ך וחוזרת ו פעמים[24]. רש"י מפרש כי בציד התכוון יצחק שעשו יביא לו צבי, אך רבקה אמנו שלחה את יעקב להביא במקום זאת שני גדיי עזים להכין מהם מטעמים.

לכאורה, כיצד ניתן לרמות את יצחק אבינו, ש'מבין' במטעמים, ולהחליף לו גדי בצבי? יתר על כן, עיניו של יצחק אבינו כהו, וכתוב שכאשר חוש אחד מתבטל החושים האחרים מתחדדים עוד יותר, ומן הסתם חוש הטעם של יצחק היה רגיש עוד יותר. עם זאת, החלפת הצבי בגדי הצליחה ויצחק אמר "מי איפא הוא הצד ציד [עדיין דמה שהוא ציד דהיינו בשר צבי] ויבא לי ואֹכל מכל" – "מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו". רש"י כותב על דברי רבקה ליעקב "ואעשה אתם מטעמים לאביך[25] כאשר אהב" – "'כאשר אהב'[26]. כי טעם הגדי כטעם הצבי", אך האם הם באמת שוים? צריך לומר שבטעמם הם באמת שוים, כך מתחייב מפשט הסיפור. מנין זאת לרש"י? הרי בפנימיות, זה גדי וזה צבי – אם לכל אחד יש שם בפני עצמו (אפילו שהשמות קצת מתחרזים...), אז כל אחד מתהווה מאור אלקי אחר וכו'[27].

26.         סוד הטעם – גדי-צבי

בכלל, ה"מטעמים" שיצחק אוהב הם רמזים וגימטריאות – "פרפראות לתורה" (ובהמשך נראה מהיכן כח ה"מטעמים" של רבקה אמנו). לכן צריך להתבונן כאן: גדי בגימטריא טוב (שהוא מספר ראשוני). כמה עולה בגימטריא צבי? שש פעמים טוב, שש פעמים גדי (כלומר, צבי אחד שוה ששה גדיים). ל-טוב יש ששה צירופים, וכך גם ל-גדי, וה-צבי כולל את שלמות ששת הצירופים. מה הקשר בין צבי לטוב? בארמית צבי הוא טביא (ובדרך מליצה: גדי רומז לטוב באנגלית – goody). אמנם, גם המלה טעם היא כפולה של טוב – ז פעמים טוב. כלומר, אם מצרפים גדי ל-צבי מקבלים טעם[28] – לכן רש"י אומר "טעם הגדי כטעם הצבי" (ב"פ טעם עולה רחל)! המלים טוב ו-טעם בעצמן מצטרפות – בביטוי "טוב טעם" – ואז יש כבר ח"פ טוב, סוד "הקֹל קול יעקב". צירוף נוסף של המלה טעם הוא מעט, וגם אליו מצטרף הטוב – "טוב מעט לצדיק" (צדיק = יב פעמים טוב, יב צירופי שם הטוב, שם אהוה ב"ה, המייחד שמים וארץ, רוחניות וגשמיות).

27.         סוד הטוב – "תולדותיהם של צדיקים"

כל ענין ה-טוב (הבסיס לכל הכפולות כאן) שייך באופן הדוק לפרשת תולדות, על פי הכלל ש"תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". רש"י מביא בתחלת הפרשה "'ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם' – יעקב ועשו האמורים בפרשה", וכולם תמהים מה הוא מוסיף. שנית, השאלה הידועה למה פרשת נח נקראת "נח" ופרשת תולדות נקראת "תולדות" אף ששתיהן מתחילות באופן זהה. התשובה, שאם קוראים "תולדות" רוצים להדגיש שיש תולדות אמתיות – מעשים טובים באמת. משא"כ אצל נח, אע"פ שהוא צדיק תמים בדורותיו, הילדים שלו – שהם הפשט של תולדות – משקפים את סוג המעשים טובים שלו. יש לו את שם, שהוא בסדר פחות או יותר, ואת יפת שמצטרף אליו, אבל יש לו גם את חם. אי אפשר לומר על נח שמעשיו ממש טובים ומאירים, כמבואר בחסידות שמעשים טובים היינו מאירים – מתוקנים לגמרי. לכן לא קוראים לפרשה זו תולדות אלא רק נח. ביצחק רוצים להדגיש שכאן יש את התולדות האמתיות.

28.         שלמות המעשים הטובים – "יעקב ועשו האמורים בפרשה"

החידוש שהתולדות האמתיות הם "יעקב ועשו האמורים בפרשה". כלומר, בשביל מעשים טובים בשלמות צריך גם את יעקב וגם את עשו – את הקול ("הקֹל קול יעקב") ואת הידים ("הידים ידי עשו"). קול עולה ח"פ טוב ("טוב מעט" או "טוב טעם", וביחד עולה "[למנצח לדוד] להזכיר"), כנ"ל.

הטוב של המעשים הוא מיעקב, אבל עצם המעשיות – תיקון עולם העשיה – היינו עשו. זו ירושת האורות של עשו על ידי יעקב, גניבת הברכות בהן נתברך יעקב "ויתן לך האלהים" – להיות אלקים, כנ"ל. אלקים הוא הראשון שעשה מעשים טובים, ברא את העולם, והדבר הראשון הוא בריאת האור, "וירא אלהים את האור כי טוב". יצחק הוא עמוד העבודה, אברהם הוא עמוד הגמ"ח, ויעקב הוא עמוד התורה – "תורה אור", "האור כי טוב". צריך לומר שיש לעשו זיקה מיוחדת לאברהם (עמוד הגמ"ח, הכח של עצם המעשים הרצויים) – לכן אברהם-עשו עולה ג"פ יצחק, עשו משלים את אברהם לכפולת שם הוי' (משום שאברהם הוא אחד יותר מכפולת יג ועשו הוא אחד פחות מכפולת יג).

הכל מסביר את הסוד של "יצחק בן אברהם" – בשביל התולדות שלו יצחק הוא צריך להבין במעלת אברהם. לכן יצחק אוהב את עשו שיש בו משהו ממעלת אביו אברהם, שמשלים אותו, ביכולת שלו לפעול במציאות. אז "אברהם הוליד את יצחק" – אותו אברהם שיצחק מבין אותו מוליד את התולדות מתוך יצחק. יעקב הוא שהכל יהיה טוב, על הצד הטוב ביותר – עולם התיקון, ריבוי כלים.

29.         ריצת הצבי וקפיצת הגדי

מה היחס בין גדי לצבי? מה לומדים מצבי בעבודת ה'? לרוץ – "רץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים" (אחרי "עז כנמר" ו"קל כנשר" ולפני "גבור כארי" צריך להיות "רץ כצבי"). מה הגדי עושה? "בן עשר קופץ כגדי" ("בן עשר" היינו מי שמבין היטב בעשר ספירות בלימה). יש מי שחושב שהגאולה היא שם בהמשך – אז הוא רץ; ויש מי שחושב שהגאולה שם למעלה – אז הוא קופץ. אפשר לחשוב שהגדי רק קופץ במקום, מלמטה למעלה, אבל יש פסוק שמדלגים ומתקדמים מרחקים – "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", ודרשו חז"ל ש"על הגבעות" היינו בזכות האמהות, בזכות רבקה אמנו שמכינה את הגדי.

ואכן, טעם הגדי הוא מצד אמא, וכרמוז הקשר המובהק בין הגדי לבין האם בפסוק החוזר שלש פעמים (חזקה) בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו". והוא בחינת "ורבקה אוהבת את יעקב". ואילו טעם הצבי הוא מצד אבא, בחינת "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (גם בסופו של דבר יצחק טועה לחשוב כי אכל צבי – שהרי הוא אומר "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואֹכל מכל וגו'" – אמנם, יש לומר כי בפנימיות ה-ציד כולל ומפגיש גם את הצבי, בשתי האותיות הראשונות של ציד, באופן של אור ישר, בחינת אור אבא, וגם את הגדי, בשתי האותיות האחרונות של ציד, באופן של אור חוזר, בחינת אור אמא, ודוק).

30.         מקור ה"מטעמים" של רבקה – "מעט מים"

יש כאן כלל בשלום בית: אם הבעל יודע לאכול (יש לו חוש באכילה, חוש טעם) – האשה צריכה לדעת לבשל מטעמים. לאור החילוף של טעם-מעט נתבונן מה מקור המטעמים של רבקה. האם אצל רבקה יש "מעט"? כאשר העבד אליעזר מחפש אשה ליצחק הוא פונה לרבקה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (גם המלה "נא" היא כפולה של טוב – ג"פ טוב). כאשר הוא מספר אחר כך את הסיפור לבני משפחתה הוא משנה את הלשון מ"הגמיאיני" ל"השקיני", אך עדיין ההמשך הוא "נא מעט מים". "מעט מים" בחילוף הפשוט של מעט-טעם, כנ"ל, יוצר את המלה "מטעמים"[29]. כאן מקור הכנת המטעמים של רבקה אמנו.

מה פירוש ה"מעט מים" של רבקה? "אין מים אלא תורה" וה"מעט מים" שמבקש אליעזר הם מכדה של רבקה – כד ספרין דאורייתא. אליעזר בא ומוצא נערה שיש לה את כל התנ"ך. גם לאליעזר יש תנ"ך – "וכל טוב אדוניו בידו", וכידוע מרבי נתן (שהזכרנו בהתחלה), התנ"ך נקרא "כל טוב". הוא בא עם תנ"ך ומוצא נערה שיש לה תנ"ך ומבקש ממנה "מעט מים". היכולת של רבקה היא לקחת כל פעם "מעט מים", מעט פסוקים מתוך התנ"ך השלם שיש לה, ולעשות מהם מטעמים (ועד למטעמי התורה שבעל פה כולה, לחמה ובשרה של תורה) – כל פסוק הוא אין סוף, ובפרט כאשר מתבוננים ומחשבים את הרמזים שבו, ורבקה יודעת לקחת כל פעם מעט פסוקים (שהם בגדר "מועט המחזיק את המרובה") ולהכין מהם את המטעמים שיצחק אוהב לאכול.

31.         מיום ה-אם ליום ה-חן

היום יום ה-חן של השנה, שבא בהמשך לי"א חשון – יום ה-אם של השנה. מה הגימטריא של יום האם? צבי. עד יום ה-חן עוברים עוד טוב ימים – תוספת של גדי – כך שהגימטריא של יום החן היא-היא טעם, הסיכום של כל מה שהתבוננו בו, המקור של טעמי-מטעמי תורה.