מוצש"ק ויצא, ו׳ כסלו ע"ד – חניון כלא איילון

מלוה־מלכה חיזוק לבעז אלברט

2.              א. טענות לבן (ממסד הצווארון הלבן)

3.               "מבית הסורים יצא למלֹך"

שבוע טוב, נקוה שבעז שומע אותנו – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא", אז אנחנו משדרים במחשבות והוא יודע שאנחנו פה קרוב. כתוב על יוסף הצדיק "מבית הסורים יצא למלֹך"[1], וככה כל יהודי שהולך בדרכו של יוסף הצדיק – שומר את הברית, עם התורה, עם ה', עם עם ישראל, עם ארץ ישראל. בזכות זה שהוא שומר את הברית שמים אותו בבית הסהר, לזכות אותו ולהכשיר אותו ש"מבית הסורים יֵצא למלוך".

4.               טענות לבן לבעלות על הכל

כאשר בעז יצא מכאן למלוך, ביחד עם כל החברים שלו – שישתלטו על המדינה כאן – אז יבוא לבן ויאמר, כמו שכתוב בסוף פרשתנו, "ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנֹתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רֹאה לי הוא". בעצם הוא אומר ארבעה דברים, טוען בעלות על ארבעה דברים: א) הבנות בנותי, ב) והבנים בני, ג) והצאן צאני, ד) וכל אשר אתה רואה לי הוא[2]. לבן היה אדם גדול, אדם חשוב, חכם גדול, מקובל גדול. לא בדיוק מקובל אלקי, אבל מקובל גדול היה ודאי. אם הוא אמר על ארבעה דברים שהם שלו – ודאי יש בזה כוונה. נתבונן רגע בסדר הדברים שלו.

הוא מתחיל מהבנות – זה הפשט, הכל מתחיל מכך שיעקב נשא את בנותי. אחר כך "הבנים בני" – הבנים שילדו הבנות, כלומר הנכדים שלו. יש הרבה פלפול בראשונים ובאחרונים לגבי "בני בנים הרי הם כבנים" במקרה הזה של לבן ובני הבנות שלו.

בכל אופן, "הבנים" כאן הכוונה לנכדים שלו – הבנים של הבנות. אז "הבנות בנֹתי והבנים בני והצאן צאני" – קודם יעקב עבד ארבע עשרה שנה, שבע ועוד שבע, ברחל ולאה, הנשים-הבנות (ותוך כדי שבע השנים השניות, לאחר נישואי לאה ורחל, הוא הוליד את יא בניו הראשונים), ואחר כך עוד שש שנים בשביל הצאן, כפי הסדר כאן. אחר כך כתוב בתורה "ויפרץ האיש מאד מאד", שהיו לו עבדים ושפחות וגמלים וחמורים – מאין? שהוא היה מוכר את הצאן ולוקח את כל הדברים האלה. הוא נעשה גביר אדיר. זה באמת הסדר – אחרי "הצאן צאני" יש את "כל אשר אתה רואה לי הוא", הכל שלי, כך טוען לבן.

שוב, כך יטענו אנשי הממסד הנוכחי כאשר בעז והחברים ישתלטו על המדינה, בקרוב ממש.

5.               הבנות והבנים – ה עילאה ו-ו שבשם

"הבנות" – הכל מתחיל מהבנות – צירוף אותיות תבונה. כתוב בקבלה, ומובא בספר התניא, שבתבונה יש אותיות בן ובן, אבל כצירוף אותיות שלם זה הבנות. מבין הבנות, הבת שהיא התבונה היא בעצם הבת שלבן הארמי-הרמאי דאג להשיא אותה קודם כל ליעקב אבינו – לאה. בלשון הקבלה לאה אמנו, שרוב בני יעקב יוצאים ממנה, היא מלכות דתבונה, אז היא בעצם "הבנות", היא כוללת את כל הבנות. כתוב שכל נשות יעקב היו בנות של לבן – גם בלהה וזלפה, השפחות, היו בנות לבן, כמו שרש"י מביא סמוך לאותו פסוק, בפסוק הבא שכתוב בו "בנותי... בנותי" פעמיים, לרבות את בלהה וזלפה שהן גם בנות לבן מפילגש. מבחינת לבן ברור שכל הבנות נכללו בלאה, שהיא הבכורה. גם לפי הקבלה, כל מי שנולד אחרי הבכור נכלל בתוך הבכור, וכאן זו הבכורה. "וללבן שתי בנות" – בתחלה לא היו לו בנים, אלא רק בנות – "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". אם כן, "הבנות" כאן היינו לאה, בחינת תבונה, כרמוז בצירוף האותיות.

אחר כך "הבנים" הם הנכדים שלו, שרובם בני לאה. הבנים הם כנגד ה-ו של שם הוי' – הבנות הן ה עילאה, תבונה, והבנים ה-ו שבשם. שוב, לומדים את הראש של לבן – מה הסדר לפיו.

6.               "הצאן" – רחל (וכל נשמות ישראל) – ה תתאה שבשם

אחר כך "הצאן". בין הבנות יש בת אחת שהיא עצמה הצאן. אם הבנות – אותיות תבונה – רומז ללאה אמנו בפרט, הצאן רומז לרחל אמנו. רחל היא לשון צאן, "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה". כשרחל-המלכות יורדת לגלות, לעולמות התחתונים, היא "נאלמה" – מאבדת את כח הדבור שלה. הדוברות של האשה, המלכות, כמו שאנחנו תמיד מסבירים שהדוברות היא במלכות, אצל הבנות, אבל "כרחל לפני גזזיה נאלמה". הפסוק הזה נאמר על מלך המשיח, כלומר שמלך המשיח עצמו הוא רחל, "לפני גזזיה נאלמה", וצריך להחזיר לו את הדבור שלו (שיהיה "דבר אחד לדור"). בהמשך יעקב אומר ללבן בפירוש "רחליך ועזיך לא שכלו" – מכנה את צאן לבן בפירוש "רחליך", הכל רחל. זאת אומרת שהצאן הוא כנגד המלכות, רחל היא ה תתאה. כמו שלאה היא התבונה, ה עילאה שבשם, כך הצאן, רחל אמנו, היא ה תתאה.

איך יודעים על פי פשט שרחל מזוהה עם הצאן? את מי לבן – האבא, שאומר כאן את הפסוק – שולח עם הצאן שלו? לכאורה היה צריך לשלוח עם הגדולה, אבל הוא שולח עם הקטנה – "כי רֹעה הוִא", היא רועת הצאן, "והנה רחל בתו באה עם הצאן"[3], עם הבחינה שלה. בסוף הצאן, כמו שהיא "לפני גֹזזיה נאלמה", היא עתידה לצאת מהגלות – צאן לשון יציאה (קשור לעצם שם הפרשה – השביעית בתורה, "כל השביעין חביבין" – "ויצא יעקב", לשון צאן, הוא יצא בשביל רחל, בשביל הצאן). מי הוא הצאן? בעצם כל נשמות עם ישראל. כמו שנסביר בהמשך, כל העקודים-נקודים-ברודים – הצאן שה' הציל ליעקב – הם כל כולנו, אנחנו פה הצאן.

7.               "וכל אשר אתה רֹאה לי הוא" – שרש העולמות התחתונים ב-י שבשם

אחר כך, כמו שאמרנו, יעקב לוקח מהצאן וקונה אתו עוד המון רכוש לעצמו, "וכל אשר אתה רואה לי הוא". מה זה לפי הכוונה הזו, אם "הבנות בנֹתי והבנים בני והצאן צאני" הם הוה מלמעלה למטה, אז מה "וכל אשר אתה רואה לי הוא"? על פי פשט – כל הרכוש של העולמות התחתונים בי"ע. אבל השרש של "כל אשר אתה רואה" הוא י שבשם, חכמה שבשם. כלומר, אם רוצים לעשות כאן צירוף – איזה צירוף לבן עושה בדבריו – הצירוף הוא הוהי, "כֻלם בחכמה עשית" למטה-מטה. בעיקר יעקב אבינו צריך לתקן את העשיה, את העולם הזה – להכשיר את העולם הזה למלכות ישראל.

8.               סדר טענות לבן – צירוף חדש תמוז

מהו הצירוף הוהי – איזה צירוף בצירופי שם הוי'? הצירוף הרביעי, שבחדשים הוא כנגד חדש תמוז. החוש של אותו צירוף, ואותו חדש, הוא חוש הראיה – מתאים לסיום הביטוי, "וכל אשר אתה רואה לי הוא". מאיזה פסוק בתנ"ך יוצא צירוף זה? "וכל זה איננו שוה לי" כל זמן שאני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך (כמו "וכל אשר אתה רואה וגו'") – כשאני רואה שבעז תפס את השלטון, לא רק משנה למלך אלא המלך עצמו, כל שכן וקל וחומר.

9.              ב. פסוקי "לי הוא"

10.         "לי הוא" – סוד אליהו הנביא

סיום הביטוי הזה הוא "וכל אשר אתה רואה לי הוא" – "לי הוא" צירוף אותיות אליהו. במוצאי שבת יש מנהג להזכיר את אליהו הנביא מאה ועשרים פעמים – כנגד כל צירופי אליהו. אחד הצירופים, חשוב מאד – יוצא מפרשתנו, פעם ראשונה שהצירוף מופיע בתנ"ך – הוא "לי הוא". חז"ל אומרים "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". "לי" הוא משהו נצחי, לעולם ועד. "הוא" הוא לשון נסתר, סתימו דכל סתימין. לי הוא – אליהו הנביא זכור לטוב, שמבשר את הגאולה, מסתתר כאן בחותם הביטוי של לבן הארמי.

11.         ארבע הופעות "לי הוא" בתנ"ך

אם כן, נשאלת השאלה כמה פעמים חוזר הביטוי "לי הוא" בתנ"ך? כאן הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה". יש בדיוק ארבע פעמים. "לי הוא" שוה בן, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". ד"פ בן שוה יצחק אבינו, יש פה עוד נשמה חשובה מאד.

12.         שני "לי הוא" בתורה

בתורה יש פעמיים "לי הוא" ובנ"ך עוד פעמיים. בתורה יש עוד פעם בסוף פרשת בא, בפסוק הראשון של הפרשיה הראשונה בתפלין – "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא"[4]. כאן הקב"ה אומר "לי הוא". יש פה עוד דוגמה לביטוי בתורה שמתחיל בלעו"ז ומיד הופך לשיא הקדושה – הפעם השניה היא ה"לי הוא" של הקב"ה בפרשת קדש, מוחין דאבא.

אם כן, "לי הוא" הראשון הוא של לבן הארמי וה"לי הוא" השני של הקב"ה – "קדש לי כל בכור". בכלל, כל עם ישראל, אנחנו הבכור – "בני בכורי ישראל". כתוב על עם ישראל בכלל "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". זה ה"קדש לי כל בכור... לי הוא". אלה הפעמיים בתורה.

13.         "לי הוא" בפי בן הדד מלך ארם

איפה יש עוד "לי הוא"? בנ"ך יש פעם אחת "לי הוא" בפי רשע, ואחר כך עוד פעם תיקון של "לי הוא" בפי הקב"ה. הרשע קשור ללבן – לבן הוא ארמי, מארם, ואיך קוראים למלך ארם? "בן הדד". בזמן אחאב מלך ישראל היה בן הדד מלך ארם, והוא שלח לאחאב – "ויאמר לו כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם". לא רק שהוא אמר "לי הוא" אלא גם "לי הם" באותו פסוק. על כל זה אחאב היה מוכן לוותר, לתת לו, אבל כאשר הוא הוסיף בהמשך לבקש את "מחמד עיניך" – שעל פי חז"ל היינו ספר תורה – גם אחאב הרשע, שהיה עובד עבודה זרה בשופי, הוא התייעץ עם הזקנים וקבל את דעתם שעל "מחמד עיניך" לא מוותרים. אפשר לוותר על כספך וזהבך וגם נשיך ובניך הטובים, אבל לא על מחמד עיניך – ככה נוהג יהודי, אחאב הרשע. בכל אופן, זו הפעם הראשונה בנ"ך שכתוב "לי הוא", שבן הדד מלך ארם אומר "לי הוא".

14.         תיקון "לי הם"

אם כבר אמרנו שבסוף הפסוק הוא מוסיף גם "לי הם" – האם יש עוד "לי הם" בתנ"ך? יש עוד פעם אחת, כשיעקב אבינו אומר בסוף חומש בראשית ליוסף הצדיק בנו "לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". "לי הם" אותיות מילה, כמו ש"לי הוא" אותיות אליהו, שבא לכל ברית מילה. זו כוונה טובה של ברית מילה, ש"אפרים ומנשה כראובן ושמעון", "לי הם", שמתקן את "נשיך ובניך הטובים לי הם" שאומר בן הדד מלך ארם.

15.         "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא"

כל זה כדי להגיע לפעם הרביעית, האחרונה, שיש את הביטוי "לי הוא" בתנ"ך – פסוק ידוע, דברי ה' לאיוב בסוף הספר: "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא". איך מפרשים חז"ל את "מי הקדימני ואשלם"? מי קיים מצות ציצית ואני לא נתתי לו בגד?! מי קיים מצות מזוזה ואני לא נתתי לו בית?! וכיו"ב. "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא".

יש משנה בפרקי אבות, שהיא בעצם הפסוק הזה – הגם שהוא לא מביא את הפסוק הזה אלא עוד פסוק, אבל התוכן הוא כדרשת חז"ל לפסוק הזה – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". הכל שלך, ואם אנחנו עושים איזו מצוה אנחנו נותנים לך חזרה מה שאתה נתת לנו – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". הכל שלו – "לי הוא", "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא", כך ה' אומר – ולכן "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", הכל שלו. התודעה הזו שייכת במיוחדת לדוד המלך (בהתנדב העם לצורך בית המקדש), "וכן בדוד הוא אומר" – דוד קיים זאת, מתוך התודעה הזו, ש"כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

16.         ד"פ "לי הוא" כנגד ארבעה בנים

אם רוצים לכוון את ד"פ "לי הוא" לארבעה בנים של ליל הסדר לא כל כך קל, כי פעמיים ה' אומר "לי הוא" ופעמיים איזה רשע אומר "לי הוא" (שני רשעים שיש ביניהם קשר, ארם מקשרת ביניהם). כמו שיש "אנא אמלוך" של הקדושה, שה' יכול לומר "אנא אמלוך", וכל אחד אחר שאומר "אנא אמלוך" זה פגם עצום של ישות וגאוה – רק הקב"ה יכול לקיים "כי גאה גאה", להתגאות על כל הגאים, "הוי' מלך גאות לבש" – כך לגבי "לי הוא" (שהוא על דרך "שלך שלי ושלי שלי", מאמר הרשע בפרקי אבות). אם מישהו אחר אומר "לי הוא" זה רשע גמור, אגו גמור, ואם הקב"ה אומר "לי הוא" זה בסדר גמור, באמת הכל של ה'. ה' הוא הכל והכל זה ה', והכל של ה' – פשיטא.

לכאורה "קדש לי כל בכור", מוחין דאבא, כנגד בן חכם – ה"לי הוא" של פרשת קדש, של תפלין. ה"לי הוא" של "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא" הוא אולי כנגד בן תם – הכל בתמימות, הכל של ה' ואני מחזיר לו, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

בין שני הרשעים צריך לומר שאחד הוא הרשע, עיקר הרשע – או לבן או בן הדד – והשני הוא ה"אינו יודע לשאול". יש פה הצעה לומר שמי שאינו יודע לשאול הוא מי ששואל יותר מדי – בן הדד. יש גם אחד שאינו יודע בכלל לשאול – אין לו שאלות, הכל אצלו ברור, כל כך פשוט שלי הכל. יש סברא לומר שלבן אינו יודע לשאול, כי פשוט ש"הבנות בנֹתי וגו' וכל אשר אתה רואה לי הוא" בלי שאלה בכלל. אפשר לפרש כך או כך. בכל אופן, יש לנו כאן ד"פ "לי הוא".

17.       ג. ארבע טענות לבן – סדר המהפכה

18.         טענות הממסד – הכל שייך לי

שוב, הווארט שאמרנו הוא שיש לכאורה איזו סברא של לבן, כי הכל יוצא ממנו. נחזור לווארט – או-טו-טו בעז יוצא כאן מהכלא, לא בטובת מישהו אלא רק בטובת הקב"ה. אז מתקיים אצלו הפסוק "מבית הסורים יצא למלוך" ואז הממסד – כולם – יפנו ויאמרו לו כמו לבן כאן. בהמשך נגיע לכך שלבן הוא בכלל מישהו עם ראש של מודעות פוליטית (כאשר לאורך כל הדרך כל השיקולים שלו הם שיקולים של אינטרסים אישיים) – כל מה שקשור לראש של לבן קשור לפוליטיקה, כמו שנסביר בהמשך. הוא יאמר – מי בנה כאן את המדינה? של מי הכבישים והבנינים ובכלל כולם? "הבנות בנֹתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רֹאה לי הוא".

19.         תחלת המהפכה – "הבנות" – בעלי תשובה

נתחיל לפרש: מהי בת? ההתחלה היא "הבנות בנֹתי". זה לא מתחיל מבנים אלא מבנות. הכל זה תהליך – תהליך הגאולה שלנו. בת ראשי תבות בעל תשובה. בת יכולה להיות גם בן, "הבנות" הן תבונה-בינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – התבונה לעשות תשובה. כל מי שהוא בעל תשובה – וגם צדיקים צריכים להיות בעלי תשובה, "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – עליו נאמר "בת תחלה סימן יפה לבנים", יבואו אחר כך הרבה בנים, אבל קודם צריך בת. לכן כל המהפך מתחיל מ"הבנות בנֹתי". יש פה הרבה בנות, הרבה יהודים כאן – כל יהודי, גם בן וגם בת, יכול להיות בת – ואיך התחיל המהפך? שהרבה צאצאים של לבן חזרו בתשובה. זו ההתחלה, שיש תופעה ותנועה של תשובה. על זה נאמר "בנות בנותי".

20.         "הבנים בני" – הקמת דור המשך לבעלי התשובה

אחר כך אותם בעלי תשובה, שעושים תשובה, מולידים בנים, כפשוטו. זה כבר הדור השני, דור ההמשך. הבנים אלו שבונים (על דרך "אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'") את המדינה בפועל, בעלי תפקידים חשובים בממסד. קודם צריך להיות דור של הרבה בעלי תשובה, "הבנות בנֹתי", ואחר כך הבנות האלה מולידות ליעקב אבינו בנים, שבטים (מושלים בשבט, כל אחד בתחום שלו).

עוד פעם, יעקב בפירוש הולך לחרן להקים עם. לא כמו אברהם ויצחק, שהבשליחות שלהם בעולם הזה לא היתה עדיין להקים עם בפועל. אבל יעקב, שליחותו לחרן היא להקים עם[5]. כלומר, זו שליחות מדינית. קודם צריך בנות, לקחת מלבן את הבנות. לבן הוא מיוחס – לא סתם יצחק ורבקה שולחים את יעקב ללבן. פעם זה היה גוי, אבל כאן כולם יהודים – כולם מיוחסים ממש. שולחים למקום שנקרא חרן – מה זה? זירת המדינה, פוליטיקה, חרן, "חרון אף של מקום". שם צריך להקים עם – קודם כל להוציא משם את הבנות, לעשות בעלי תשובה. אחר כך הבנות מולידות בנים.

21.         השלב האחרון – להעביר את השליטה בנכסי המדינה

אחר כך, כשיש כבר בנות ובנים, מוציאים את הצאן – את זה צריך להסביר בהמשך. זו ראשית המהפכה של הרכוש – של כל הרכוש של המדינה, כל הצאן. כמו שיש מושג "נכסי צאן ברזל"[6] (ברזל ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ההתחלה מבלהה שפחת רחל ורחל עצמה, עיקר בחינת הצאן), נכסים ברי קיימא. את כל הנכסים צריך להוציא מלבן. אחר כך, מתוך הצאן – שהוא ראשית הנכסים שמוציאים מלבן – צריך להוציא ממנו את הכל (בסוד "חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל"), "כל אשר אתה רֹאה". זה הסדר.

22.         זירוז התהליך בדורנו

שה' יברך אותנו, שוב, שבעז יצא במהרה – מכח עליון, שה' יוציא אותו, כמו ששרנו קודם (ואפשר לשיר שוב) "ה' מתיר אסורים, ה' פוקח עורים, ה' זוקף כפופים, ה' אוהב צדיקים" – זה חוזר להתחלה, מי שהיה אסור בבית סהר הוא הכי אהוב לקב"ה, הוא הכי צדיק. אז מתחיל התהליך – שילך מהר, כמו שהרבי אומר שהיום התהליכים הולכים מהר – שיש הרבה בנות שמולידות הרבה בנים, ואז יש הרבה צאן, ועד ל"כל אשר אתה ראה לי הוא", "לי הוא" של "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא".

[הפסקת ניגונים וריקודים]

23.       ד. חידושו של יעקב – מעבר ממשפחה לעם (בירור מבית לבן דווקא)

24.         יציאת יעקב לחרן – התמודדות ישירה עם הרע

אמרנו שיעקב אבינו יורד לחרן – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". כתוב שהוא יוצא מכל המדרגות הגבוהות שלו, שהן בבחינת "באר שבע", והוא יוצא והולך למקום חרון אף של מקום. זה אחד שבבחירה החפשית שלו יוצא מהישוב שלו וברצון נכנס לבית הסהר, לחרן, מקום של חרון אף של מקום. בשביל מה הוא עושה את זה? כדי לשאת אשה – שזה להחזיר יהודים בתשובה, כמו שאמרנו קודם בסוד "הבנות בנֹתי" – להוליד מהם בנים, שהבנים עוסקים בבנינו של עולם, בתיקונו של עולם, לקנות הרבה נכסי צאן ברזל, הרבה צאן, ועד ש"קונה הכל".

הקב"ה "קונה הכל" ועל יעקב אבינו כתוב "בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל" – "מה אני בורא עולמות אף אתה בורא עולמות", כשה' בורא עולמות הוא קונה אותם, וככה כאשר יעקב בורא עולמות, בורא ומבריא את המציאות, הוא קונה את המציאות. קונה גם לשון תיקון – הוא מתקן את המציאות, עושה אותה קן, דירה בתחתונים, לעצמותו יתברך. בכל אופן, רק יעקב הולך לחרן. הוא הבחיר שבאבות.

יש שיחה של הרבי[7], שמה שהוא הולך לחרן כי הוא ביחס לאברהם ויצחק בעל תשובה – יחסית הם צדיקים והוא בעל תשובה. בעל תשובה מתמודד עם הרע פנים בפנים. לכן הוא הולך לחרן. יש שיטות, גם בחסידות, שלא צריך להתמודד ישירות עם הרע שיש בעולם, לנצח אותו, לברר אותו, להוציא את הניצוצות ממנו. אבל יעקב הולך על מנת כן, להתמודד עם הרע. אחר כך, כשהוא חוזר מחרן, מלבן, הוא פוגש את עשו. יש לו עוד סיפור – כבר בפרשת וישלח, פרשת השבוע הבא.

25.         התמודדות עם לבן ועשו – המערכת המדינית והמערכת הצבאית

לבן הוא איש מדיני של הקליפה. כשמו כן הוא, עסקים לבנים. עשו הוא כבר טיפוס כוחני, הוא איש צבא, יש לו אלופים – הרבה אלופים. עשו הוא אדום, לשון דם, וכמו שנתברך מפי יצחק "על חרבך תחיה". להתמודד עם עשו זה להתמודד עם האלופים האדומים שלו, עם כל האלופים שבשטח. להתמודד עם לבן זה להתמודד עם המדינה, עם המדיניסטים, עם מערכת המשפט – כל האנשים לובשי צווארון לבן, לא אנשי צבא. קודם הוא מתחיל עם הלבנים האלה, כשהוא יוצא לחרן, ואחר כך הוא חוזר לאלופים, לאדומים, להתעסק איתם.

26.         חמש פעולות המשיח בהשראת חמש דמויות משיחיות

אברהם אבינו נטע אשל[8] בבאר שבע – אותו באר שבע שיעקב יוצא משם. "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא" – הוא פרסם אלקות בעולם. זה כל החיים שלו, לפרסם אמונה בא-ל אחד, "הוי' אל עולם" (לא "אל העולם"), ה' הכל והכל ה'. כלומר, אברהם הוא איש תורה, מורה אמונה טהורה בה' אחד לכל באי עולם. הוא רוצה להחזיר את כל העולם בתשובה, דמות מאד משיחית. הרי המשיח יעשה חמש פעולות, כפי שכתוב בסוף הרמב"ם. קודם הוא יחזק את בדק הבית בתוך עם ישראל, הוא יכוף את כל עם ישראל לשמור את התורה והמצוה; אחר כך הוא ילחם מלחמות ה' וינצח; אחר כך הוא יבנה את בית המקדש; אחר כך הוא יקבץ את כל הגלויות מארבע כנפות הארץ; ובסוף יפעל על אומות העולם שכולם יעבדו את ה' שכם אחד. בכל פעולה של משיח הוא יקבל את הכח מדמות אחרת.

27.         הקמת התורה בעם ישראל בהשראת משה רבינו

לחזק את בדק הבית, שמשיח ישפיע על כל עם ישראל לשמור את התורה כדבעי – גם מי שהיה בבחינת לבן וגם מי שהיה בבחינת עשו, אמרנו שהיום כולם יהודים, כולם אחים שלנו, כולם אנחנו בעצמנו. ממי הוא מקבל את ההשראה לכך? "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ממשה רבינו. "זכרו תורת משה עבדי" – משה נתן לנו תורה על מנת לשמור ולעשות ולקיים את כל התורה כולה, ומכח משה רבינו משיח יכוף אותנו, בדרכי נועם, לשמור את התורה והמצוה, תורת משה. כמו שהרמב"ם מתאר, אז כל הדינים יחזרו, כל תריג המצוות – תריג בגימטריא משה רבינו, כידוע. אם כן, הפעולה הראשונה של משיח היא בהשראת משה רבינו – לחזק את בדק הבית בעם ישראל לשמור את התורה כדבעי, "זכרו תורת משה עבדי".

28.         מלחמות ה' בהשראת דוד המלך

מה הפעולה השניה? ילחם מלחמות ה' וינצח. על שם זה הוא נקרא משיח בן דוד. דוד המלך לחם את מלחמות ה'. כך אומרת אביגיל לדוד המלך – הענין שלך שאתה לוחם את מלחמות ה' ומנצח, רק שהמלחמות תהיינה מלחמות ה'. את ההשראה להלחם ולנצח את כל המלחמות הוא מקבל מדוד המלך.

29.         בנין המקדש בהשראת שלמה המלך

אחר כך הוא בונה את בית המקדש – ממי ההשראה לכך? פשוט – משלמה המלך. שלמה בנה את בית המקדש, רק שכתוב שבאותו יום שחנך את בית המקדש הוא חטא עם בת פרעה, נשא אותה. בכל אופן, בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך ברוב חכמתו, החכם מכל אדם. איך משיח יבנה את בית המקדש? הוא יקבל השראה מנשמת שלמה המלך בשיא התיקון של שלמה המלך.

30.         קיבוץ גלויות בהשראת עזרא הסופר

אחר כך, ממי הוא מקבל את ההשראה לקבץ את נדחי ישראל? מי בתנ"ך קבץ את עם ישראל? מתי בכלל היה קיבוץ של עם ישראל כשיצאו מהגלות? בתחלת ימי בית שני, על ידי עזרא הסופר שנחשב כמו משה רבינו, "עד יעבור עמך הוי' עד יעבור עם זו קנית". אם כן, לקיבוץ גלויות המשיח מקבל את השראתו מעזרא הסופר.

31.         השפעה על אומות העולם בהשראת אברהם אבינו

אבל הכל היה להגיע לדבר האחרון, היחידה שביחידה של מלך המשיח, "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" – ממי ההשראה? מאברהם אבינו, היהודי הראשון. עד כאן היה לפי סדר הדורות – משה, דוד, שלמה, עזרא – אבל בסוף חוזרים להתחלה, לאברהם אבינו, עליו נאמר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". ברמב"ם לא ברור מי היהודי הכי גדול – אברהם אבינו או משה רבינו – שני מועמדים[9].

32.         תוספת יצחק על אברהם – חפירת בארות

אם אברהם אבינו כבר מלמד אמונה, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה", כל החיים הוא מפרסם אלקות – מה מוסיף עליו יצחק אבינו? כתוב שאברהם אבינו חבר את ספר יצירה – זו חכמה, חכמת מעשה בראשית, ספר יצירה כשמו כן הוא, איך ה' ברא ויצר את העולם, על ידי עשר ספירות בלימה ועל ידי עשרים ושתים אותיות יסוד (יחד – לב נתיבות פליאות חכמה). חכמה נפלאה של ספירות ואותיות, זו החכמה של אברהם אבינו. במה הצטיין יצחק, מה הוא חדש? הוא חפר בארות. גם אברהם אביו חפר בארות, אבל לא התקיימו, לא החזיקו מעמד – סתמום פלשתים. יצחק שב וחפר אותם והם כן החזיקו מעמד. מה הוא חדש? רואים שהוא עשה משהו שאבא שלו לא היה יכול לעשות – הוא חדש משהו. עד "ויעתק משם" – הגיע לעתיק. חוץ מזה שהוא חפר מחדש את בארות אביו, הבארות שלו עצמו – הבאר הראשונה "עשק", השניה "שטנה" ואחר כך "ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

33.         עבודת יצחק – חיבור תורה ומדע

מה הוא חדש? כנראה שליצחק היתה טכנולוגיה מאד חדשנית של חפירת בארות, שלא היתה לאף אחד בעולם. איך נאמר את הווארט הזה? חפירת הבארות, שהוא חופר בתוך הארץ, בעומק האדמה, ומעלה משם מיין-נוקבין מתוך המציאות, מים תחתונים מתוך האדמה – סימן שהחידוש שלו היה לחבר את החכמה האלקית של אברהם אבינו עם הטכנולוגיה של המדע, לתקן את העולם מלמטה (וכמבואר בזהר שכל מדעי הטבע כלולים בסוד המים התחתונים, ה"באר מים חיים" של יצחק, שבא להזדווג עם רבקה אשתו מבאר לחי ראי). נאמר שוב, במלים הכי פשוטות – יצחק חבר את התורה עם המדע וחדש בתוך המדע, בתוך הטבע.

נאמר בסגנון אחר: אנחנו אומרים שקידוש ה' מאד גדול יהיה כאשר מתוך האמונה, מתוך התורה, יבוא יהודי ולדוגמה יגלה את החוק של איחוד כל ארבעת הכחות הידועים בטבע, שאף אחד – גם אינשטיין – לא הצליח לאחד אותם, אף שהקדיש לכך את כל חייו. יבוא מישהו ומכח התורה ייחד את כל הכוחות שיש בטבע – אין לך קידוש ה' יותר מזה. זו חפירת הבארות של יצחק אבינו, לזה הוא חותר. אם כן, זה לקחת את המסר של אברהם ולנסות לחבר אותו לתוך הטכנולוגיה של המציאות. לפי זה, יצחק ממשיך את מי? למי היה ראש כזה לפני יצחק, אבל עדיין לא יהודי? נח. ידוע ש"נח מצא חן בעיני הוי'" – החן שלו הוא בחינת יצחק. מה עשה נח? המציא את המחרשה. המציא כלי, עשה משהו, קדם את הטכנולוגיה של העולם. כך עשה גם יצחק עם חפירת הבארות שלו.

34.         חידושו של יעקב אבינו – חיבור תורה ומדינה

אם כן, מה כבר נשאר ליעקב אבינו? אברהם אבינו הוא אלקות נטו. יצחק ודאי רוצה להמשיך לפרסם אלקות, אבל אבא שלי כבר פרסם וצריך להוסיף – נקח את האלקות (עם החכמה של ספר יצירה) ונחבר למדע ממש. לא סתם מדע תיאורטי אלא מדע מעשי, לטכנולוגיה. מה כבר נשאר ליעקב אבינו? הוא הדבר שאמרנו קודם, רק שכעת מרחיבים – נשאר לו לקחת את התורה ולחבר אותה עם מדינה, עם פוליטיקה. כמה שלכאורה הוא מתבודד ולא כל כך מתערב בפוליטיקה של העמים, אבל השליחות שלו היא להקים עם.

זה שיש לו בראש פוליטיקה בא לידי ביטוי בבנו החביב, בן הזקונים, שבעל כרחו "ויוסף הורד מצרימה" ושם נעשה – אחרי הרבה הרפתקאות ונסיונות וישיבה בבית הסהר, בסוף "מבית הסורים יצא למלֹך" – משנה למלך, ואחרי שאותו פרעה נפטר כתוב באגדה שהוא עצמו נעשה מלך מצרים. זה פרי הראש של יעקב אבינו. אם כי, כמו שאמרנו, מה שהעסיק את יעקב – השליחות שלו – היה להקים עם. בכל עם צריך להיות מלך, לכן יש שבט אחד שהוא שבט המלוכה של יעקב – יהודה. הוא מכין את יהודה. בעצם הוא מכין את שתי הממלכות העתידות לצאת, וגם לריב ביניהן – ממלכת יהודה וממלכת יוסף, ממלכת הדרום וממלכת הצפון. שניהם בנים שלו. את כל זה הוא מכין – מכין את השטח לכל ההיסטוריה של עם ישראל שתהיה, מכאן ועד ביאת משיח. כך אפשר להבין את המהלך של שלשת האבות.

35.         יעקב אבינו – היחיד מהאבות שרועה צאן בפועל – כח המנהיגות

נאמר עוד ווארט שכתוב בנעם אלימלך על הפרשה[10]: הוא כותב שכמו שעל רחל כתוב שהיתה רועת צאן, כך רואים שיעקב הקדיש הרבה מחייו לרעות צאן בפועל ממש, במסירות נפש – לרעות את צאן לבן. כמה שגם לאברהם וגם ליצחק היה צאן, כתוב שלא הם רעו את הצאן בעצמם – היו להם רועים. הם היו בעלי הצאן, אבל היו להם רועים. דווקא יעקב מסר את נפשו לרעות את הצאן בעצמו. גם דוד המלך רעה את הצאן בעצמו. גם משה רבינו – "משה מלגאו ויעקב מלבר" – אלה שרועים את הצאן בעצמם ראויים להיות מנהיגים של עם, כי העם הוא צאן (וכנ"ל ש"הבנים" היינו הבונים העיקריים, בעלי התפקידים החשובים, אך הצאן היינו ה"עמך", עם הארץ שבגינו נבראת הארץ כו').

שוב, אברהם לא רעה בעצמו צאן ויצחק לא רעה בעצמו צאן, ואילו יעקב רעה בעצמו צאן, אחריו משה רבינו ואחריו דוד המלך. מה מדת יעקב אבינו? רחמים. הצאן גם מעורר רחמים, ומי שרועה צאן צריך להיות רחמן. "כי מרחמם ינהגם" – הוא מנהיג את הצאן ברחמים, כמו שחז"ל מציינים שלכן ה' בוחר את הרועה את הצאן ברחמים להיות מנהיג של עם ישראל.

36.       ה. "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב"

37.         גניבת "לב לבן" – הוצאת חכמת הקמת המדינה מידי לבן

מכל זה נגיע לעוד פסוק מאד חשוב בפרשה, פסוק שמובא בחסידות לענין רעיית הצאן ורכישת ה"נכסי צאן" של יעקב: כתוב "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב". פסוק מאד מרכזי בתורת החסידות. אחרי כל מה שדברנו עד עכשיו לגבי לבן ויעקב שמתמודד איתו, מברר את הראש המדיני שלו, תוך כדי משימה לא להתחבר עם המדינה אלא רק להוציא ממנה את הניצוצות, וזה בעצם לגנוב אותו. כמו שכתוב שבסוף הוא בעצם גנב את לב לבן. "לב לבן" היינו שתי האותיות הראשונות של לבן – הוא השאיר לו את ה-ן (בחינת נפילה), גנב לו את ה-לב. שוב, "הבנות בנֹתי והבנים בני וגו'" כפי שהסברנו קודם. זו חכמת הקמת מדינה מהבנים שלי.

38.                       קדושת לוי: יעקב פעל בהחבא עם האג׳נדה שלו בכל שהותו אצל לבן

אומר הקדושת לוי על הפסוק שאומר לבן ליעקב "למה נחבאת לברֹח ותגנֹב אֹתי" – רק עכשיו לבן תופס, אומר ליעקב, שכל מה שנשתקעת איתי, כל המשא ומתן, כל הראש שלך, דברת איתי בשפה שלי, "אחיו אני ברמאות", אתה נכנסת לממשלה, כרת איזו ברית איתי, אבל כל הזמן לא היית איתי. רק עכשיו אני תופס את זה. חשבתי שאתה אתי, שאתה חלק מהמדינה. תקראו את הקדושת לוי על "למה נחבאת לברֹח"[11] – רק כעת אני מבין שהתחבאת אתי, "לברוח", העמדת פנים שאתה משתתף איתי, אבל כל הזמן בפנימיות ברחת לשרש שלך, לא היית איתי בכלל, היתה לך אג'נדה אחרת. חשבתי שאתה עם האג'נדה שלי, ופתאום מתגלה שכל הזמן, מלכתחילה, היתה לך אג'נדה אחרת. ככה צריך להשתתף במדינה. כך הוא מפרש את "למה נחבאת לברֹח" – מלכתחילה, כל הזמן ברחת ממני, בשביל האג'נדה שלך שבסוף תגנוב אותי, עם כל "הבנות בנֹתי והבנים בני וגו'", כל מה שאמרנו קודם.

39.         עבודת יעקב-ישראל – חבור האמת שמלמעלה והיפי המתברר מלמטה

מה בכלל העבודה של יעקב? כתוב שיעקב הוא מדת התפארת. אומר המגיד, שהיארצייט שלו בי"ט כסלו, שהיות שיעקב הוא התפארת עיקר העבודה שלו בעולם הזה היא להעלות ניצוצות של יפי מהמציאות. לכן הוא התאהב ברחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה", לא חלילה וחס כאחד הריקים, אלא שעיקר עבודתו בעולם היא לזהות נקודות יפי בתוך המציאות ולהעלות אותן לה'[12]. בסוף יעקב מקבל את השם ישראל, וידוע שישראל (מספר ראשוני, שלא מתחלק כלל) בגימטריא אמת (21 ברבוע) ועוד יפי (10 ברבוע). מהם אמת ויפי? כתוב בפרשתנו שיעקב אבינו ממשיך אמת מלמעלה, עד מטה-מטה, רוצה להמשיך עד הפוליטיקה – רוצה להמשיך את האמת מטה-מטה, "והאמת והשלום אהבו", מה שאברהם ויצחק לא מסוגלים לעשות.

הענין של יצחק הוא לקדש שם שמים בחידושי מדע מתוך השראת התורה – בשביל זה לא צריך לצאת מארץ ישראל, "גור בארץ". לכל היותר הולכים לארץ פלשתים, למקום שנקרא גרר, שלא קדוש לגמרי בקדושת ארץ ישראל אבל הוא עדיין בכלל ארץ ישראל, הוא לא יוצא מהארץ. אבל בשביל לתקן את הפוליטיקה צריך לצאת לגמרי מהארץ, צריך ללכת לחרן, צריך לעלות על המטוס ולנסוע לאמריקה, לרוסיה, לכל מקום בעולם – להגיע לחרן. זה גם חידוש של בעל תשובה, חידוש של יעקב אבינו.

מי שהוא אברהם, מי שהוא יצחק, שלא רועה בעצמו את הצאן, גם לא צריך לצאת מהארץ. מי שהוא יעקב חייב לצאת מהארץ, מהמולדת. בפרשתנו ה' אומר ליעקב "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", בדיוק ההיפך מאברהם אבינו, שהמולדת שלו בחו"ל וה' אומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אצל יעקב אבינו המולדת היא ארץ ישראל, רק שה' אומר לו לצאת מהמולדת שלו ובסוף לחזור למולדת שלו, אחרי שהוא גמר את הבירורים שלו שם בחרן[13]. גם כשהוא חוזר למולדת, את מי הוא פוגש כאן? את האלופים הכוחניים, העֵשוִים.

שוב, יעקב ממשיך מלמעלה את האמת ומעלה את היפי מלמטה, וכאשר הוא מחבר את האמת מלמעלה ואת היפי מלמטה נעשה יחד ישראל, אותיות לי-ראש, תפלין של ראש כמו שתיכף נסביר. כדי להגיע לתפלין של ראש, "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא", צריך להוריד אמת מלמעלה ולהעלות יפי מלמטה.

40.         פצול המקלות – גילוי החסד שבדין הקשה (תיקון האלות של עמונה)

נתבונן, מה יעקב בעצם עשה בסיפור של המקלות – אחד הספורים הכי מופלאים בתנ"ך, לפצל את המקלות, מחשוף הלבן, מה הסיפור כאן? שוב, כאן עיקר הוצאת הצאן – בחינת רחל – העקודים, נקודים, ברודים, טלואים, חומים וכו', הכל בזכות המקלות שהוא גלה בהם את מחשוף הלבן.

כתוב שמקל הוא דין, אפילו דינא קשיא. כתוב בזהר שהמקלות שם, לפני שמפצלים אותם ומראים את מחשוף הלבן, הם אותו מקל בו בלעם מכה את אתונו, דין קשה מאד. כתוב שבלעם יוצא מלבן והוא מכה את אתונו במקל. כתוב בזהר הקדוש ששרש אותו מקל הוא כאן, במקלות האלה, שהם דינא קשיא. אבל מה, כאשר מפצלים אותם ומגלים את מחשוף הלבן – מגלים את החסד שבתוך הדין הקשה הזה. המקלות האלה הן אותן מקלות בהן הרביצו לבעז ולחברים שלו. מקל הוא האלות שהיו בעמונה, שהרביצו ליהודים במקלות על הראש. זה המקל שיעקב אבינו מתחיל לפצל ולגלות שם את מחשוף הלבן. בתוך גילוי מחשוף הלבן במקל – כל הצאן מולידות לו עקודים נקודים וטלואים וברודים וחומים. המלה ברודים כתובה רק בסוף, שזה התיקון – ברודים הם עולם התיקון. קודם יש עקודים נקודים וטלואים וחומים.

41.         כיעור צאן יעקב – מקור האמנות המודרנית

נשאלת השאלה: המגיד אומר שכל העבודה של יעקב אבינו היא להעלות יפי, לכן הוא התאהב ברחל, כי הוא מדת התפארת. הוא מרחם על הצאן – פנימיות התפארת היא רחמים – ויש לו חוש מיוחד ביפי, איך להחזיר את היפי לה'. כמו שכתוב "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא" – כל מה שיפה תחת כל השמים הוא לה' והוא מעלה לו את היפי.

מה הם עקודים? מה הוא הצאן הזה, שכל נכסי הצאן שלו הם מעקודים ונקודים וטלואים וחומים וכו'. זה משהו יפה? לכאורה בדיוק ההיפך, משהו מכוער מאד, צאן מכוער. את כל הצאן היפה הוא נותן ללבן, וכל מי שמכוער – לא יפה – הוא לוקח לעצמו, וככה הוא בונה אימפריה. את כל האימפריה שלו הוא בונה מהכיעור, בדיוק ההיפך ממדתו, התפארת. איך אפשר להסביר את זה? לכאורה ההסבר שיעקב כאן הוא אבי האמנות המודרנית. ממי קבל פיקסו את ההשראה שלו? מהעקודים והנקודים וכו' של יעקב אבינו. קודם דברנו על מדע וכעת על אמנות. יעקב הוא עמוד התורה, וידוע שתורה בגימטריא מדע ועוד אמנות.

42.         הכח להוציא יפי מכיעור

הצאן העקודים, הנקודים וכו' הוא באמת מכוער? לכאורה הוא מכוער, לא יפה. כתוב שבמלכות "תמורת חן כיעור", מה פתאום הצאן המכוער? אחרי רחל, שהיא הצאן – רחליך – שהיא "יפת תאר ויפת מראה", וגם לאה הוא מכיר ביפי של "לי הוא", של לאה, רואה את היפי האחר של "ועיני לאה רכות" (התרגום שיפות, אבל זה יפי מסוג אחר), הוא מסוגל להעלות יפי ממה שנראה כהיפך היפי. כמו שכתוב "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", מי שנדמה שאין לו נתונים להיות תלמיד חכם, הוא לא מספיק יפה, גם ביחוס שלו וגם במצב שלו, אבל צריך להזהר שממנו תצא תורה. הצאן הזה, שלא הכי יפות, הם לכאורה צאן חולני – מכל המחלות האלה, תחלואי הנפש, יוצא עם ישראל. מכל החולים האלה, מכל המכוערים האלה. וכל כך למה? כי כל החולים והמכוערים הם מקושרים (ובכך הם יפים בעצם), הם לא עטופים.

43.                       העטופים בטלית והקשורים בתפלין

כעת נגיע לפסוק: "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב". כל אלה, העקודים וכו', הם כולם "קשורים" – קשורים לענין, קשורים לצדיק. איך מפרשים את הפסוק הזה? יש פירוש ידוע בחב"ד מה זה "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב". יש פירוש בנעם אלימלך. יש שני פירושים שעולים בקנה אחד בדגל מחנה אפרים. יש עוד פירוש, שנתחיל ממנו, שאומרים עטופים וקשורים – מה הדבר הראשון שיהודי חושב כשהוא שומע את המלה להתעטף ולקשור? טלית ותפלין, כל בוקר – להתעטף בטלית, בציצית, ולקשור, "וקשרתם לאות על ידך".

אם כן, איך נפרש את הפסוק לאור זה? גם קודם אמרנו "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא" – מי נתן לך את הטלית כדי לקיים מצות ציצית? מי נתן לי את הקלף וכו' כדי לקיים מצות תפלין? אני, ה"לי הוא", שמתחיל מאותו "לי הוא", אליהו, של לבן, הלובן העליון. לבן לא הלך בציצית שלו עם תכלת, רק עם לבן. "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב". לפי זה יעקב אוהב את המצוה של תפלין, לקשור על היד, ולבן אוהב את המצוה של להתעטף בציצית. תפלין הוא לא אוהב. זה שיעקב הלך והתחבר ללבן – כנראה שכדי להוציא ממנו את מצות הטלית שלו.

44.         טלית – אור מקיף של "מלך ככל הגוים" בלי פרטי הדינים במלך ישראל

מה כתוב בתניא שצריך לכוון כאשר מתעטפים בטלית כל בקר? לכוון "שום תשים עליך מלך" – טלית היא אור מקיף, ובכלל היא קבלת עול מלכות שמים, הטלית של הקדושה. הטלית היא אור מקיף, אור מקיף של מלכות, של סמכות.

אבל שוב, אצל לבן הארמי-הרמאי זה בלי כל דיני המלכות שבאים אחרי "שום תשים עליך מלך", כמו "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לשים עליך איש נכרי". ואחר כך "לא ירבה לו" סוסים ונשים וכסף וזהב, ואחר כך העיקר שיכתוב לו את ה"מחמד עיניך" שדברנו קודם, את ספר התורה. המפרשים אומרים שאותו "מחמד עיניך" שבן הדד רצה לקחת מאחאב הוא ספר התורה של המלך. גם אחאב הרשע, עובד עבודה זרה, קיים בעצמו את המצוה לכתוב לעצמו ספר תורה והיה לוקח את ספר התורה – ספר התורה היה התעודה של המלכות. הספר עשה אותו מלך, ולקיחת הספר עושה אותו אויס-מלך. כל זמן שלוקח את כספו וזהבו והנשים והבנים הטובים – הוא עדיין מלך. כשהוא לוקח ממנו את מחמד עיניך הוא אויס-מלך לגמרי. עד כדי כך היהודים קדושים, שאותו אחאב הרשע יודע שמה שעושה אותו מלך הוא "מחמד עיניך". ודאי שה"שום תשים עליך מלך" של לבן הוא רק ההקדמה לפסוק "שום תשים עליך מלך", ה"ככל הגוים", שתהיה מלכות.

45.         תפלין (ובפרט תפלין של יד) – האור הפנימי – פרטי דיני מלך ישראל

כל עם צריך מלכות. זו הטלית של לבן, ה"עטופים" של לבן. אבל מה הם ה"קשורים" של יעקב? שוב, אמרנו שללבן יש טלית, "העטֻפים ללבן", הוא מתעטף בטלית, והטלית שלו היא סמכות מדינית "ככל הגוים"[14]. בלי כל מה שכתוב בהמשך – "שום תשים עליך מלך, מקרב אחיך", "לא ירבה" ובסוף העיקר שיכתוב לעצמו ספר תורה וזה בעצם מה שעושה אותו מלך – כל זה לא נמצא אצל לבן, אבל עצם המקיף, הטלית, נמצא אצלו.

בשביל הטלית של לבן גולה יעקב לחרן – להוציא אותה ממנו. אבל יעקב הוא בחינת התקשרות, "והקשרים ליעקב" – זו בחינת תפלין. בפרט, איזה תפלין זה? של יד או של ראש? תפלין של יד – "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".

אמרנו קודם שהתפלין של ראש הם השם ישראל, לי-ראש. בפרשתנו הוא רק נקרא יעקב, ואת השם ישראל הוא מקבל רק אחרי שהוא מתמודד עם אחיו עשו, עם הקליפה הכחנית, עם האלוף. אחרי שהוא מנצח גם את השרש של האלוף הוא מקבל את שם ישראל ומשלים את התפלין של ראש, אבל כאן הוא קשור בעיקר עם התפלין של יד.

מה כתוב בתניא? שהטלית היא קבלת עול מלכות שמים, אור מקיף – בחינת לבן. כתוב שלבן הוא הכתר, אור מקיף, ויעקב הוא אור פנימי. מה ההבדל בכללות בין טלית לתפלין? טלית היא אור מקיף ותפלין אור פנימי. בתניא כתוב שהנחת תפלין כל בקר היא לשעבד את הלב והמח לה'. מתחיל משעבוד הלב, המדות, הרגש, החשק, ה"ופרצת" – שיש התפרצות במדות הלב – לשעבד את הרצונות שבלב לקב"ה. ככה הוא קשור, "והקשרים ליעקב". "העטפים ללבן והקשרים ליעקב", טלית ותפלין, אבל בפרט תפלין של יד. כתוב בכתבי האריז"ל שהתפלין של יד הם התפלין של ראש של הנוקבא, כלומר התפלין של יד של יעקב הם-הם התפלין של ראש של רחל, של הצאן (לא של לאה אלא של רחל, לאה היא בחינת הקשר של תפלין של ראש, כמו שיתבאר).

46.         רמזי "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב"

מה הפירוש בחב"ד, איך מפרשים "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב"? קודם כל, זה שמתחיל "והיה" – לא "והיו" – ברור שהוא רוצה להדגיש "והיה", לשון יחיד, ובכך גם לרמוז שהמלה "והיה" (הצירוף השביעי-החביב של שם הוי', כנגד חדש תשרי) היא "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". אם כתוב "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב" סימן שיש בכך איזו שמחה גדולה, בתופעה הזו. אם סופרים כמה אותיות יש בכל הביטוי "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב" רואים שיש שם "והיה" אותיות – עשרים ושש אותיות, כמנין שם הוי' ב"ה. אם כבר, נעשה גם את הגימטריא של "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב" – מספר חשוב מאד בקבלה, 1225, 35 ברבוע שהוא-הוא 49 במשולש (המספר הראשון שהוא גם רבוע וגם משולש אחרי לו נרות חנוכה), "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".

47.                       חב"ד: עטופים וקשורים – רווקים ומזדקקים

שוב, מה הפירוש בחב"ד? שעטופים היינו מי שמתעטף בצמר שלו, מי שמסתפק ברווקות שלו, ולא נזקק נפשית לשאת אשה (או אשה שלא נזקקת להנשא לגבר). למה מסבירים כך? זה הפשט של הפסוק, העטופים הם אלה שהתעטפו בצמרם (החומר שממנו עושים טלית וציצית) ולא נזקקו לזכר. הפשט הוא שהעטופים הם מי שלא מזדקק לבן או בת זוג. ואילו קשורים הם מי שכן מזדקק – חייב זוג, חייב להזדקק, חייב להתחתן, לא יכול להשאר רווק.

רווק הוא עולם התהו, 'אִיך', אני, שאני מסתפק בעצמי – יכול להסתדר בעצמי, לא צריך "עזר כנגדו", וממילא גם לא צריך להוליד בנים בכלל. מי שלא מסוגל נפשית, שבעצם לא יכול להיות לבד, "לא טוב היות האדם לבדו" – הוא "הקשרים ליעקב". כלומר, מי שיש לו זיקה עצמית לזיווג הוא מצד הקדושה ומי שאין לו זיקה עצמית לזיווג הוא מצד הקליפה, מצד הסט"א. זה עיקר ההבחנה בין הקדושה לסט"א – האם יש זיקה, שאתה חייב להתחתן, לא יכול להשאר לבד, או שאתה מסתפק בעצמך. ככה מוסבר בחב"ד[15], וזה בעצם הפשט של הפסוק.

48.                       נעם אלימלך: העטופים והקשורים – העלאה והמשכה של הצדיק

אמרנו שיש גם פירוש בנעם אלימלך וגם שני פירושים שהם אחד בדגל מחנה אפרים. נתחיל מהנעם אלימלך: בקיצור, הוא מפרש את העטופים והקשורים הכל בקדושה, גם לבן אצלו כאן בקדושה, הלובן העליון, אור אין סוף ב"ה. הוא מפרש זאת בדרך של רצוא ושוב, העלאה והמשכה. הוא אומר שהצדיק, כמו שידוע שהנעם אלימלך מדבר כולו על עבודת הצדיק, ספר של צדיקים – הוא אומר שהצדיק כל הזמן עסוק בהעלאת העולמות. איך? זה כתוב בזהר על הפסוק שנאמר אצל אברהם אבינו, "ואברהם זקן בא בימים", שהוא מתלבש בתוך הימים. עטופים היינו להתלבש, כמו שאמרנו להתעטף בטלית. הוא מעלה את העולמות עד לשרשם בלובן העליון, על ידי שהוא מלביש אותם אחד בתוך השני. "והיה העטפים ללבן" – על ידי שהוא מלביש את העולמות אחד בתוך השני הוא מעלה את כל העולמות עד לשרש שלהם בלובן העליון, בכתר העליון ולמעלה מזה, באור אין סוף.

אחרי שהוא הלביש את כל העולמות אחד בתוך השני "והקשרים ליעקב" – הוא מקשר ומרכז את הדעת שלו (דעת היינו לשון התקשרות והתחברות, כמו שכתוב בתניא) בעצמותו יתברך, וככה ממשיך מהשרש שפע ברכה למטה לכל העולמות, מכח התקשרות המחשבה שלו בעצמות (הביטוי עצמות ה' הוא חב"די, לא לשונו, אבל זה מה שהוא מתכוון). "העטפים ללבן" היינו העלאת כל העולמות לשרשם על ידי שהוא מלביש אותם אחד בתוך השני, "והקשרים ליעקב" היינו ההמשכה – הוא מסביר שיעקב היינו נשמות ישראל למטה (סוד י-עקב), ואיך אותו צדיק ממשיך ליעקב את הברכה? על ידי התקשרות המחשבה שלו. זה פירוש הנעם אלימלך[16].

49.                       דגל מחנה אפרים: עטופים וקשורים – קשר לה׳ דרך לבושים וקשר ישיר לה׳

מה הפירוש של הדגל מחנה אפרים? לפי הנעם אלימלך התלבשות היא דבר טוב. גם בכתבי האריז"ל התלבשות היא עיקר סוד עולם התיקון. בעולם התהו אין התלבשות, לכן העולמות לא עולים – כי אין התלבשות, רק השתלשלות (ירידה ללא עליה). זה מה שמסביר כאן הנעם אלימלך. אבל בפירוש הדגל מחנה אפרים גם מפרש עטופים לשון התלבשות, אבל לגריעותא. כאן לבן הוא לא השיא של הקדושה, הפסגה של הקדושה, כמו בנעם אלימלך.

הוא גם לא קליפה קשה, אבל הוא מפרש ככה – שיש אחד שיכול לדעת את ה', להתקשר במחשבה שלו לה', רק דרך לבושים. הוא לא יכול להתקשר ישירות לקב"ה. הוא צריך הרבה ממוצעים באמצע. באמת מתוך זה יכול להשתלשל בסופו של דבר עבודה זרה, כמו שכתוב בתניא, שמרוב זה שה' הוא "אלוק דאלקיא", זה שרש ומקור ע"ז. אבל הוא לא אומר כאן ע"ז, אלא רק ש"והיה העטפים ללבן" היינו מי שלא מסוגל להתקשר ישירות לה', רק דרך לבושים. ככה גוי מתקשר לה', כשהוא מסתכל בטבע. גם יהודי יכול ככה, אבל להבדיל גוי יכול רק ככה. יהודי שמתקשר לה' דרך לבושים – יותר טוב מאשר לא להתקשר בכלל, אבל זה עוד לא היחוד היהודי.

לפי הפירוש שלו, היחוד היהודי הוא להיות ערום – גם אני וגם כביכול הקב"ה, בלי לבושים מסתירים. קצת מזכיר את הענין ש"קשורים" היינו זיווג – שזיווג הוא בלי לבושים. כאן הוא לא אומר זיווג, אלא רק שיש מי שקשור לה' – וקשור בעצם היינו בלי לבושים.

50.         אומנות קשר התפלין

הוא מביא מאמר חז"ל שתלמיד חכם צריך לדעת – כך כתוב בתחלת מסכת חולין – את האמנות של קשירת קשר של תפלין, ה-ד של קשר של תפלין של ראש, זו אמנות שתלמיד חכם חייב לדעת. הוא מסביר שה-ד של הקשר של תפלין של ראש – דלת לשון דל, בלי לבושים. קשר של תפלין הוא היכולת להתקשר בדעת, ישירות, בלי שום לבושים, לקב"ה, וזו אמנות. קודם דברנו על אמנות, העלאת ניצוצות של יפי. כאן אמנות מיוחדת של ת"ח, קשר של תפלין. קודם אמרנו שקשורים היינו קשר של תפלין של יד, אבל כאן יש גם קשר של תפלין של ראש – ה' הראה למשה קשר של תפלין, נכלל ב"הקשרים ליעקב". והיינו התכללות לאה (קשר של תפלין של ראש כנודע) ברחל ("וקשרתם לאות על ידך").

51.         "אשרי העם יודעי תרועה" – התקשרות ישירה לה' בכח השופר

מה עוד יכול להיות ר"ת קשר חוץ מקשר של תפלין? כמו קשר"ק – תקיעה שברים תרועה, "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". כתוב שהתקיעה כנגד אברהם אבינו, השברים כנגד יצחק אבינו והתרועה בפרט כנגד יעקב. היות שיעקב אבינו הוא השלישי – וכמו שהרבי תמיד אומר, השלישי הוא גם המשולש, כולל את כולם – יש לו את הכל. הוא בעיקר התרועה, תורה-ע, ע פנים לתורה – הכל נכלל ב-ע נפש יוצאי ירך יעקב – הקשר של תפלין הוא הדעת, "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון", אור התורה, בחינת יעקב. רק שהקשר כולל את הכל – ב-ק וב-כ, כל קולות השופר, תקיעה-שברים-תרועה. נמשיך את הביאור שלו. השופר הוא "קלא פנימאה דלא אשתמע" – הקול הכי פנימי של הלב שלא נשמע. הקול הזה הוא "צעק לבם אל ה'" בלי לבושים.

למה ה' בוחר בקול שופר? כי הוא הקול הכי פראי, הכי לא מלובש, שיש בטבע, בעולם. זה בדיוק כמו שהוא אומר ש"הקשרים ליעקב" היינו התקשרות לה' בלי לבושים, בלי אמצעים כלל וכלל. מה שאין כן לבן, הוא אחד שיכול להתקשר רק דרך הרבה לבושים – "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב". זה פירוש הדגל מחנה אפרים – הוא מחלק אותו לשנים, אבל בעצם זה אותו ווארט[17].

52.         מקור הזיווגים במוחין דאבא והעלאות והמשכות במוחין דאמא

יש לנו ארבעה פירושים ב"והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב" – משהו מאד יסודי בחסידות – ונתבונן בסדר:

הפירוש הכי פשט, הפירוש שמובא בחב"ד, ש"הקשורים" היינו מי שמחויב לזיווג, הוא בעצם ממוחין דאבא. כתוב שכל הזיווגים בכל המדרגות באים ממוחין דאבא, ומי שאין לו חוש בזה, אוהב להיות רווק, לעצמו, היינו הפגם במוחין דאבא.

הפירוש של הנעם אלימלך, שיש פה העלאה והמשכה, "והיה העטפים ללבן" היינו העלאה עד אין סוף "והקשרים ליעקב" המשכה. כמו שכתוב שאור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. כל סדר של העלאה והמשכה בחסידות הוא באמא, לכן הפירוש הזה באמא.

53.         העטופים במדים והקשורים לאמת

שני פירושי הדגל מחנה אפרים, האם מתקשרים לה' ישירות או דרך אמצעים, היינו תיקון ז"א – לבושים הם מדים. מה זה לעניננו, שבעז כאן – מה זה העטופים ללבן? מי שבא עטוף עם קסדה וכל מיני מדים (וגם מסמכים) כדי לפנות אותך מהבית (אם כי אמרנו ששייכים יותר לעשו מאשר ללבן, אבל בכל אופן) זה מי שבא מלובש, שהסמכות שלו באה לידי ביטוי בלבושים, התעודה שלו, הלבושים שלו, הכל מלובש, וככה הוא מפעיל את הכח שלו, את הסמכות שלו (כלומר שהזרוע המבצעת, עשו, מקבלת את סמכותה מכח חוקי המדינה, לבן). מי שהוא קשור – הוא קשור לאמת שלו, לא משנה שום דבר, אני קשור לאמת, לא זז מהאמת – זה יעקב. יש כאלו שהם עטופים ויש כאלו שהם קשורים. בעז שלנו הוא אחד מהקשורים – הוא קשור, קשור לאמת, לנקודת האמת, וכל העטופים שבעולם לא יזיזו אותו מהקשורים שלו, מזה שהוא קשור, וכך כולנו צריכים ללמוד ממנו.

54.                       סיכום ארבעת הפירושים בסוד הוי׳

שוב, הפירוש שעטופים וקשורים היינו עם לבושים ובלי לבושים מתאים לז"א, כי לבושים-מדים הם מדות, והדעת, שאינך צריך לבושים, היא נשמת התפארת. עיקר הלבושים והמדים הוא התפארת בין המדות, בחינת יעקב, אבל פנימיותו של יעקב האמתי שאינו זקוק ללבושים, יש לו קשר ישיר לקב"ה. שוב, הוא קשור לאמת, ושום דבר בעולם לא יזיז אותו מנקודת האמת שלו, "והאמת והשלום אהבו". מהאמת של התפארת הוא מגיע לשלום של היסוד, הברית, בנו יוסף הצדיק.

אחרון, הפירוש שהתחלנו ממנו, טלית ותפלין, הם מצוות המלך – הכל מלכות. יש מלכות שהיא מקיף, ויעקב לא מסתפק במלכות שהיא מקיף. אם המלכות היא רק מקיף היא מניקה לחיצונים – מחיצוניות המקיף יונקות כל הקליפות, כל החיצונים. הוא רוצה מלכות, התקשרות למלך על פי תורה, מה שהתורה רוצה מהמלך.

ולסיכום:

י  העטופים-הרווקים והקשורים-המזדקקים

ה  העלאת העטופים והמשכת הקשורים

ו  העטופים המחוברים דרך לבושים והקשורים המחוברים ישירות

ה  העטופים בטלית (מקיף המלכות) והקשורים בתפלין (דיני מלך ישראל)

נתנו ארבעה פירושים שאפשר לכוון כנגד י-ה-ו-ה, כאשר העיקר הוא הפירוש שאמרנו בהתחלה כי הוא הפירוש של המלכות. יש מלכות של לבן ויש מלכות שלנו, "הקשורים ליעקב", וחוזר לכך שמי שיזכה בקרוב למלכות הוא מי שקשור – קשור לנקודת האמת. מתחיל מנקודת האמת שבלב, תפלין של יד שכנגד הלב, אבל כולל גם את התפלין של ראש, הקשר של תפלין, כמו שלמדנו בדגל מחנה אפרים.

אפשר לשיר בלי הגברה, שאנחנו נהיה ההגברה – יעקב הוא התרועה, "אשרי העם יודעי תרועה", שאנחנו יודעים להריע חזק גם בלי רמקול. הניגון שלא שרנו, שצריך לסיים בו – "דידן נצח".