כ"ד כסלו ע"ד – כפר חב"ד

ברית חגי אריה יעקבי

א. נבואת חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון וגו׳"

רצון חגי – שהבית השני יהיה באמת הבית האחרון

לחיים לחיים, מזל טוב, חנוכה שמח. היום זה יום הנצחון של חנוכה – "דידן נצח". חגי מנבא על בנין בית שני, אבל הוא לא רוצה לומר שזה בית שני – גם על פי פשט הוא לא יודע שזה בית שני, שלא יתקיים לנצח – והוא רוצה שבנין אריאל, שהולך להבנות עכשיו, יהיה הבית של משיח, הבית של שלום נצחי. לכן הוא מנבא ואומר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר הוי' צבאות ובמקום הזה אתן שלום נאֻם הוי' צבאות"[1]. הוא קורא לבית אריאל "האחרון". לכן חייבים לפרש איך מתאים לכך שזה רק הבית השני – הרי "הבית האחרון" משמע שהוא אחרון. ההסבר הוא שגם שני יכול להיות אחרון יחסית לבית הראשון. בכל אופן, ברור שהכוונה והרצון, הרעותא דלבא, של חגי הנביא הוא שהבית הזה יהיה הבית האחרון – הבית הנצחי, בנין אריאל הנצחי. אם כן, הוא גם נותן כח לבית האחרון.

חבור הראשון והאחרון

במילים אחרון וראשון – שכל מלה היא חמש אותיות – יש ארבע אותיות משותפות, אותיות ארון, אותיות נורא. כעת זכינו לקיום מצות ברית מילה. כתוב בתיקוני הזהר ש"בראשית" אותיות ברית-אש. גם בית-אשר, ראש-בית – יש כמה צירופים של בראשית שיש בהם בית. בתוך ברית יש בית ו-ר – אפשר לחשוב שזה בית ראשון, אבל גם בבית אחרון יש ר. הברית בעצמה היא ברית בין הבתים, בין הבית הראשון והבית האחרון. חוץ מה-ר המשותפת בראשון ובאחרון יש עוד שלש אותיות משותפות (אותיות אנו – "אנו רוצים משיח נאו", וכידוע הרמז המפורסם שחשמונאי אותיות משיח נאו!). סה"כ ארבע מבין חמש אותיות הן משותפות. אותיות עם משמעות של בית מקדש – גם ארון, הכלי הכי פנימי, שעל גבי הארון והכרובים יש את עיקר השראת השכינה במקדש.

גם ידוע שארון אותיות נורא – "מה נורא המקום הזה", כפי שאומר יעקב אבינו לאחר החלום שלו, גילוי הנורא. "האל הגדול הגבור והנורא" – "הגדול" כנגד אברהם ("אלהי אברהם"), "הגבור" כנגד יצחק ("אלהי יצחק"), "והנורא" כנגד יעקב ("ואלהי יעקב"), הבחיר שבאבות, שאומר "מה נורא המקום הזה".

שלום תלוי בבית המקדש

בפסוק "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" ההמשך הוא "ובמקום הזה אתן שלום נאם הוי' צבאות". מכאן אפשר להבין ששלום אמת תלוי בבנין הבית. אם כן, כל מי ששוחר שלום בעם ישראל, צריך לדעת שעד שלא יהיה בית – עד שלא תהיה דירה לו יתברך בתחתונים, כאן, בעולם שלנו התחתון – אין סיכוי שיהיה שלום אמת. זה יוצא מפורש מהפסוק – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר הוי' צבאות ובמקום הזה [מכח הבית] אתן שלום נאם הוי' צבאות".

הנצחון והנצחיות

בהתחלה כתוב "אמר הוי' צבאות" ואחר כך "נאם הוי' צבאות". בקבלה שם "הוי' צבאות" הוא השם של ספירת הנצח ("אלהים צבאות" הוא השם של ספירת ההוד, הבת-זוג של הנצח), כמו שאמרנו קודם שהיום הוא עצם הנצח-הנצחון של חנוכה. גם מתאים לכפל של שם "הוי' צבאות" בפסוק, השם של ספירת הנצח. נצח הוא גם נצחון וגם נצחיות. אפשר לומר שבפעם הראשונה, שכתוב "אמר הוי' צבאות", היינו נצחון – שמנצחים את כל המונעים ומעכבים על בנין הבית, שהיו רבים בבית שני. גם היום יש מניעות ועיכובים להגיע להר הבית. קודם כל צריך לנצח את המניעות והעיכובים. אבל אחר כך זה הופך להיות דבר נצחי, כידוע שהחג הכי נצחי – הנרות הנצחיים לעם ישראל הם נרות חנוכה. כך אומרים חז"ל והרמב"ן כותב זאת.

לשם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" צריך נצחון, להגיע לכך, ועל זה כתוב "אמר הוי' צבאות". אבל אחר כך, "ובמקום הזה אתן שלום" – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", שלום אין סופי שכתוב במשיח (שלום עולה "לנצח נצחים") – הוא במובן של נצחיות, "נאם הוי' צבאות"[2].

קודם כל, שבזכות חגי אריה – נבואת חגי על בנין אריאל, בנין בית המקדש – נזכה לבנין המקדש בפועל ממש, בחג חנוכה, חג של חנוכת המקדש. קודם נצחון ואז נצחיות. זה גם הסדר בחנוכה, קודם כל נצחון ואחר כך הדלקת הנרות שהיא נצחית, כידוע שהמספר שמונה הוא אין סוף, "ולשלום אין קץ", נצחיות. ידועה גם החקירה בהלכה את מה בעצם חוגגים – את הנצחון או את הנצחיות, הנצחון על היונים או הנס של מציאת פך שמן טהור והדלקת הנר שמונה ימים.

האש רבוצה כאריה

נדבר על השם אריה: ידוע שכאשר עם ישראל עושים רצונו של מקום האש שעל גבי המזבח רובצת כדמות אריה. לכן בית המקדש נקרא אריאל – אריאל לשון אריה. בזמן שאין עושין רצונו של מקום – וזה באמת היה הפגם בבית שני שעל כן הוא נחרב – במקום אריה האש יורדת בדמות של כלב.

יש שאלה, ויש גם מכתב מהרבי על השאלה הזו, האם באמת ראו דמות של חיה – של אריה ממש, בזמן שעשו רצונו של מקום – או שצורת ירידת האש הזכירה אריה. ככה דנים במפרשים. כשאריה רובץ הוא מתיישב לגמרי – לא קם, לא זז, מתיישב חזק – ואילו כאשר כלב רובץ הוא לא לגמרי יציב, קצת מתנדנד, עולה ויורד. לכן יש מי שאומר שאין הכוונה שראו ממש אריה, אלא שצורת האש הזכירה רביצת אריה לעומת רביצת כלב. מביא הרבי כמה וכמה מקורות מובהקים – של ספר הזהר הקדוש ועוד – שלא כך, אלא ממש ראו אריה. כשלא עשו רצונו של מקום – ממש ראו כלב.

"עושין רצונו של מקום" – אהבת "בכל מאדך"

מה זה רצונו של מקום? במקום אחר חז"ל אומרים ש"רצונו של מקום" הוא "בכל מאדך". אם רק אוהבים את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך" עדיין לא עושים רצונו של מקום. לעשות רצונו של מקום היינו להגיע לדרגה הכי גבוהה של אהבת ה' יתברך – "בכל מאדך", עם שני הפירושים, "בכל ממונך", לפזר את כל הכסף והזהב לבנין בית המקדש ובכלל לבנין עם ישראל וארץ ישראל, וגם הפירוש השני, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד".

כשמקיימים זאת "עושין רצונו של מקום" ואז זוכים לראות אריה ממש על גבי המזבח[3]. כתוב שגם צורת בנין הבית היא צורת אריה, במסכת מדות, שרחב מאחורה וקצר מקדימה. אם כן, יש שני אריות במקדש בזמן שעושין רצונו של מקום (סוד היחוד של ריו ריו המבואר בכתבי האריז"ל).

קפיצת הדרך לבית המקדש

הגימטריא של חגי-אריה היא 237. מה המספר הזה אומר? יש שם בקבלה שקוראים לו השם של קפיצת הדרך, היוצא מהפסוק "ואבֹא היום אל העין" – מה שאמר אליעזר כאשר הגיע בקפיצת הדרך, קפיצת הארץ. כתוב מהבעל שם טוב שהשם הקדוש שיש לכוון בשביל קפיצת הדרך הוא בעצם ראשי התיבות של "ואבֹא היום אל העין" – צירוף של שם ה-טוב (השם המיוחד של מורנו הבעל שם טוב), שם אהוה, שבפעם הראשונה בתורה רמוז בפסוק הראשון, "את השמים ואת הארץ". שם הטוב, "אומר לדבק טוב", כי מדביק ומחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות. כאן הוא רמוז בצירוף אחר, "ואבא היום אל העין", שעולה חגי אריה.

מה הקשר? שנגיע לבית המקדש, קיום נבואת חגי, בקפיצת הדרך וקפיצת הארץ, לא קמעא-קמעא אלא מיד (נאו!). איך זוכים לקפיצת הדרך? על ידי טוב, שקודם כל אנחנו יהודים טובים. מה זה להיות יהודי טוב? כמו "יום שהוכפל בו כי טוב" – טוב לשמים וטוב לבריות, שמחברים את השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות, להיות מאד טובים.

יש מאמר חז"ל במנחות: "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב, זה משה, דכתיב 'ותרא אותו כי טוב הוא', ויקבל טוב, זו תורה, דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם', מטוב, זה הקב"ה, דכתיב 'טוב ה' לכל', לטובים, אלו ישראל, דכתיב 'הטיבה ה' לטובים'". על ידי כל הטוב זוכים לקפיצת הדרך לבנין בית המקדש תיכף ומיד ממש, הנצחון על כל מי שצריך לנצח, ואחר כך בנין בית המקדש, השלום הנצחי, והנצחיות של שמונת ימי החנוכה.

עד כאן ההקדמה, שחגי אריה "[זה הקטן] גדול יהיה"[4] ("הקטן גדול יהיה" = חגי אריה!), שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, שיזכו הוריו היקרים לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה.

ב. מסירות נפש על חדש־שבת־מילה

מלחמת ישראל ביון – מלחמת התחדשות בהתיישנות

הערב הוא חג החנוכה. כתוב שזכינו לחג הזה, לפרסומי ניסא, בזכות שלש מצוות שעמדנו עליהן במסירות נפש ממש. לגבורי חנוכה קוראים חשמונאים, ושלש המצוות רמוזות בשלש האותיות הראשונות חשמ – חדש, שבת, מילה. כתוב ב"שפת אמת" של הרבי מגור שכל המלחמה של חנוכה היא מלחמת ההתחדשות נגד ההתיישנות. הרי היונים חשבו והאמינו בקדמות העולם – שהכל ישן. אנחנו היהודים מאמינים בחידוש העולם, הכל חדש – ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, בכל רגע תמיד. עיקר המלחמה של היונים היא על ההתחדשות התמידית לעומת ההתיישנות, התקדמות המציאות לעומת סטאטיות וחוקים קבועים שאי אפשר לחרוג מהם. הרי אנחנו מאמינים בנסים – נס משנה את הטבע, והחג הזה הוא החג המיוחד של פרסומי ניסא, לעיני כל העמים.

שבת-חדש-מילה – התחדשות בעולם-שנה-נפש

אומר השפת אמת ששלש המצוות האלה, כל אחת מהן, היא חדוש בממד אחר של המציאות. בספר יצירה כתוב שבמציאות כולה, כל הבריאה שה' ברא לכבודו, יש עולם-שנה-נפש (ר"ת עשן, "והר סיני עשן כולו"). הוא כותב שהאות של חידוש העולם בכללותו היא שבת קדש – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש [מהחידוש בעולם באים לחידוש בנפש]". האות של שבת היא אות על התחדשות העולם.

ראש חדש בפרט – התחדשות הלבנה – הוא חידוש בממד השנה. שנה לשון השתנות אבל יש בזה גם שתי האותיות העיקריות של ישן – לכן לעם ישראל, חוץ מהשנה, יש לנו מצוה מיוחדת (המצוה הראשונה המיוחדת לנו כעם) של "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". צריך להמשיך את החדש לשנה – את החידוש לממד השנה.

אחרון חביב – ברית מילה. ברית מילה היא בנפש, באדם היהודי, שכל הזמן הוא מתחדש. ככה מסביר השפת אמת, ששבת-חדש-מילה הם התחדשות בעולם-שנה-נפש. שוב, העיקר הוא בעצם הנפש – שאני וכולנו מתחדשים, העם מתחדש. זו ברית מילה. על שלש המצוות האלה היתה לנו מסירות נפש בפועל ממש ומכח זה נצחנו את היונים וגם את ההתייונות. בתוכנו מחלחלת התייונות וצריך לנצח אותה – שהיהודים יחזרו בתשובה, כולם, החל מאנחנו בעצמנו.

שוב, לחיים, שנזכה להתחדשות בזכות המצוה הזו. מאד משמעותי שזוכים כאן לברית מילה בערב חג החנוכה. בצירוף אחר ראשי התיבות של שלש המצוות הן שמח – שיהיה חג שמח, חנוכה שמח.

חדש-שבת-מילה – הכח לגלות את כל הנרנח"י

אם כבר, נעשה גימטריא שלהם: כמה שוה חדש שבת מילה (שהר"ת שלהם הוא שלש האותיות הראשונות של חשמונאי)? המילים חדש ו-שבת הן, כל מילה, כפולה של שם הוי' ב"ה – יב צרופי הוי' ו-זך פעמים הוי', וביחד טל פעמים הוי' – הוי' פעמים "הוי' אחד", 1014. נוסיף מילה[5] – נקבל 1099, מספר מצוין אצלנו. זה המספר של כל חמש מדרגות הנשמה. המדרש אומר "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה יחידה". חשבון כל חמשת שמות הנשמה שלנו – נפש רוח נשמה חיה יחידה – שוה חדש שבת מילה.

כלומר, על ידי שלש המצוות האלה מגלים את כל חמש מדרגות הנשמה שלנו, ובפרט מחברים את המדרגה הכי נמוכה – הנפש, הטבע של יהודי – עם היחידה, כח מסירות הנפש. הכח למסור את הנפש בא מהיחידה, וכדי להגיע ליחידה צריך לחבר את כל המדרגות יחד.

גם משיח הוא יחידה, היחידה הכללית של נשמות ישראל. כתוב בו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – חמש מדרגות-עליות כנגד הנרנח"י שלו עצמו. איך מגלים ומחברים את כל המדרגות האלה יחד? על ידי שלש המצוות האלה של חנוכה שבהן היתה מסירות נפש בפועל ממש.

"ברכי נפשי את הוי'"

מה עוד שוה 1099? ביטוי שכתוב חמש פעמים בספר תהלים – ויש עליהן סוגיא שלמה במסכת ברכות, והן גופא כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, הכל נקרא נפש – "ברכי נפשי את הוי'". דוד המלך כותב חמש פעמים "ברכי נפשי את הוי'" – הוא חי בחמשה עולמות ובכל מקום, כל חויה נפשית שהגיע אליה, הוא אמר "ברכי נפשי את הוי'", ובעצם גם הן כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, בכל הוא אמר "ברכי נפשי את הוי'". לכן כדאי גם שנשיר את זה, שיר על חמש פעמים "ברכי נפשי את הוי'"[6] – היות ששוה חדש-שבת-מילה.

ג. תפארת בפרצוף עניני משיח – סוד הבית

מזון-לבוש-בית

נאמר עוד משהו בקיצור: לאחרונה הסברנו שיש הרבה מאמרים חסידות של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שמסביר מה זה משיח, מהי בחינת משיח. רק נתבונן באחד מהם עכשיו, קשור לשם של התינוק הרך הנמול (ששמו נקרא על שם בית המקדש) וקשור לחג החנוכה. המאמר בו הוא מסביר את זה הוא דווקא מאמר על הפסוק "מזמור שיר חנכת הבית לדוד"[7] – כלומר, על חנוכה ממש, חנוכת הבית – ושם הוא מסביר שמשיח הוא בחינת בית. יש בכללות שלש בחינות, שלשה דברים שאדם צריך כדי להתקיים בעולם הזה – מזון, לבוש, בית. צריך לאכול, צריך להתלבש, וכל אדם שאין לו בית אינו אדם – צריך בית לגור בו.

מזון – אור פנימי – צ של הצלם

במלים הכי פשוטות, המזון הוא האור הפנימי, החיות הפנימית. בנפש שהזכרנו קודם, שיש חמשה שמות של הנפש, המזון נקרא נר"נ – נפש-רוח-נשמה. יש סוד מאד חשוב בקבלה, סוד הצלם – "בצלם אלהים עשה את האדם". צלם מחובר משלש אותיות – צ, ל, ם סתומה. כתוב שה-צ כוללת את כל האור הפנימי – הנשמה מתלבשת במח, הרוח בלב והנפש בכבד. כל מה שמתלבש בתוך הגוף ממש הוא ה-צ של הצלם, הכל נקרא מזון – כי החיות שאני מקבל מהאוכל, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' [שבתוך הלחם] יחיה האדם" – זה מזין את האור הפנימי. זה מזין את השכל, כמו שאמר רבא "חמרא וריחני פקחין" (וכך "האוכל בשרא שמינא דתורא... להרחיב דעתו לה' ולתורתו"), מזין את הלב, הרגש, ומזין את הטבעיות – את הפעולות הטבעיות – שמרוכזות בדם שבכבד. איך יודעים ש-צ קשור לאוכל? כתוב "וצדיק אוכל לשובע נפשו", הצדיק של הצלם.

מקיף קרוב ומקיף רחוק – לם של הצלם

אחר כך ה-ל של הצלם היא אור מקיף, החיה, שהיא גם האמונה וגם החויה של מה שאמרנו קודם – שמרגישים שהכל מתחדש. שאני מסתכל וכאילו ממש רואה בעיני שה' מחדש את המציאות – שהכל לא ישן נושן, אלא ה' מחדש בכל רגע את מעשה בראשית. החויה הזו – שמאמינים בה, אבל זה יותר מאמונה, אפשר לחוש את זה ממש – באה מהחיה שבנפש (לשון "ואתה מחיה את כולם" – "א"ת 'מחיה' אלא 'מהוה'"), שהיא אור מקיף, מקיף קרוב. אבל יש אור מקיף רחוק, שהוא קשר עצמי של היהודי עם עצמות ה' שלמעלה מבריאת העולם. זה מה שנותן ליהודי את הכח גם למסור את הנפש – אם צריך הוא גם מוכן למות על קידוש ה'. הוא לא חייב את העולם – מה שהוא חייב זה רק הקב"ה. זו ה-ם סתומה של הצלם, המקיף הרחוק, שמתגלה רק לפעמים, לעתים רחוקות בחיי היהודי, ולא כל הזמן (חוץ מצדיקים מיוחדים שכל הזמן יש להם גילוי היחידה שבנפש).

הבית – המקיף הרחוק – בחינת משיח

על ה-ם הסתומה של הצלם כתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" (שמונה נרות חנוכה) – הפעם היחידה שיש ם סתומה בתוך מילה. ם סתומה, שהיא גם ם סתומה של הצלם של כל יהודי. איך זה ביחס לשלשת הדברים הנ"ל, מזון לבוש בית? המזון הוא ה-צ, הנר"נ, האור הפנימי. בלבוש יש השראה של החיה – ה-ל של הצלם. אבל כדי להיות אדם (ר"ת אדם-דוד-משיח) צריך בית – בו יש השראת המקיף הרחוק, היחידה שבנפש, ה-ם סתומה של הצלם[8].

כתוב שהמשיח בא לסגור את הרוח הצפונית – "ואת הצפוני ארחיק מעליכם", להרחיק את היצר הרע, תפקיד המשיח "לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את הצדיקים בתשובה, "ועמך כֻלם צדיקים", ו"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". לא מספיק להיות צדיק, צריך לחזור בתשובה. בעל תשובה הוא מי שזוכה לגילוי ה-ם הסתומה של הצלם. לכן אדמו"ר הזקן מסביר שמשיח הוא בחינת בית, דהיינו סוד ה-ם הסתומה של הצלם.

מחשבת המשיח – על בנין הבית

מה זה אומר במלים הכי פשוטות? שמשיח כל הזמן חושב, קודם כל, על בנין בית המקדש – כמו שבעז, אבי הרך הנולד, כל הזמן מצפה לזה, מקוה ופועל, וכך כולנו צריכים לחשוב – ומי שכל הזמן חושב על הבית מעורר בתוכו בחינת משיח. מי בונה את בית המקדש? משיח – כך פוסק הרמב"ם. מי שכל הזמן חושב על זה בעצם מעורר בתוכו ניצוץ משיח. צריך בית מקדש בגשמיות ממש בעולם הזה התחתון, אבל יותר בגדול – צריך "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". מי שחושב כל הזמן איך לעשות לה' דירה בתחתונים – כמאמר חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – וזה בכל מעשה טוב שעושים.

בחסידות כתוב שמעשה טוב הוא מעשה מאיר, "וירא אלהים את האור כי טוב" – שיש אור במצוות, שיש בהן פרסומי ניסא. אז כל דבר הוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לקיים "ושכנתי בתוכם" (כידוע הדיוק "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", בתוך הלב של כל יהודי). מי שחושב על בנין המקדש – מעורר בתוכו ניצוץ משיח. מי שפועל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – מעורר בתוכו ניצוץ משיח. גם מי שחושב על בנין בית בארץ ישראל, יש לו חוש בבית – כל יהודי צריך שתהיה לו נחלה, בית בארץ ישראל – ומי שחושב על זה ויודע את הערך העליון של בית בארץ ישראל, בכך הוא מעורר בחינת משיח.

תפארת: "כתפארת אדם לשבת בית"

בתוך כל הענינים והבחינות של משיח כל אחד קשור לספירה מסוימת מעשר הספירות בלימה של הקבלה. כתוב שהבחינה הזו של משיח, שיש לו מנטליות של הבית, דבר שקשור ליחידה שבנפש, היא התפארת של מלך המשיח. למה זה התפארת? תפארת היא אחת הספירות, וכתוב "כתפארת אדם לשבת בית". חז"ל אומרים שכל מי שאין לו בית אינו אדם – מה הכוונה? שאין לו תפארת, אין לו "תפארת אדם".

הפשט של הפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" הולך על "ביתו זו אשתו". בשביל בית צריך להיות נשוי. רווק לא שייך לבית – המנטליות של בית היא של אחד נשוי, שבונה בית נאמן בישראל, בנין עדי עד. קודם הרבה בקשו ברכה לבנין בית נאמן בישראל – שכל מי שצריך להקים בית נאמן בישראל שיזכה לכך, ולהקים בית נאמן בישראל זו בחינת משיח. בפרט זה חוש בתפארת – "תפארת ישראל", "כתפארת אדם לשבת בית". בכך עשינו עוד אחת הספירות של מלך המשיח.

שהרך הנימול שלנו יגדל בבית משיחי, בית שחושב על בית המקדש, בית שחושב על בנין בתים בארץ ישראל, בית שיודע שכל מצוה שאני עושה היא בית – לעשות בית לקדוש ברוך הוא. שיהיה הרבה מזל טוב, חנוכה שמח.

עמוד בעז של הבית היעקבי

לכבוד האבא של הרך הנימול: מה זה בעז? ב עז – בית של עז. בית המקדש נקרא "גאון עֻזכם". השנה, תשע"ד, היא תהא שנת עזות דקדושה. "הוי עז כנמר" נדרש על חנוכה – הנמר של הלעומת-זה הוא יון והנמר דקדושה שמנצח אותו הוא אנחנו, החשמונאים. הכל ב-עז, בעז, שהוא גם אחד מעמודי התווך של בית המקדש. צריך גם את יכין להצטרף אליו, שיהיה גם יכין וגם בעז. האות הראשונה, הגדולה, של התורה היא ה-ב של "בראשית" – הבית האמתי, הבית האחרון והאמתי.

עוד גימטריא: הסברנו שחגי התכוון שזה יהיה "הבית האחרון" ממש, אבל הבית הנבנה אז הפך להיות רק "בית שני" ו"הבית האחרון" הוא הבית של המשיח, ה-ב רבתי של בראשית – אז יש שלשה בתים, כנגד האבות. הבית האחרון האמתי הוא יעקב – הבית היעקבי, הוא הבית האחרון האמתי.

אם עושים את הגימטריא של בית ראשון בית שני בית אחרון הערך הממוצע שלהם הוא "לעשות", המלה האחרונה של מעשה בראשית, התכלית של מעשה בראשית ("אשר ברא אלהים לעשות", שלמות התיקון, ו"נעוץ סופן בתחלתן", ב-ב רבתי של בראשית, הבית הגדול האמיתי והנצחי כנ"ל – "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון") ששוה א-ל פעמים הוי' (כאשר "אל הוי'" עולה נאו, כמו שאמר הרבי), "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבותים".

כוונת סבוב שערים

כשעושים סיבוב שערים עושים ם סתומה – זו הכוונה. "לםרבה המשרה" – בונים את המקיף הרחוק, היחידה שבנפש, תוך כדי שמגרשים את הצפוני וממילא סוגרים את הרוח הצפונית. מנצחים ומנציחים.

ניגנו "דידן נצח".