י"ט כסלו ע"ד – ירושלים

1.           התוועדות י"ט כסלו

[השיחה לנשים:]

2.              א. "יום טוב שלנו"

3.               "היינט איז אונזער יום טוב"

היום חג הגאולה של אדמו"ר הזקן וגם יום ההילולא של רבו, המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק וממלא המקום של מורנו הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. לפני שהמגיד הסתלק, בי"ט כסלו, הוא פנה לתלמידו החביב, אדמו"ר הזקן, בעל חג הגאולה של היום, ואמר לו בלשון חבה – "זלמניו, היינט איז אונזער יום טוב", היום הוא היום-טוב שלנו. ככה הוא רמז שכעבור עשרים ושש שנה בדיוק, מיום ליום, התלמיד החביב שיאסר על הפצת תורת החסידות יצא לחפשי, "דידן נצח" – יצא מבית הסהר כדי להפיץ את תורת החסידות ביתר שאת ויתר עז. כך הוא אמר לו – היום יום טוב שלנו.

4.               "שלנו" – יום טוב פרטי-כללי – "רצוא ושוב" של הסתלקות וגאולה

מה אפשר ללמוד מהביטוי המיוחד הזה, "אונזער יום טוב", היום-טוב שלנו? כנראה לא רק לומר לו שזה יום טוב שלי ויום טוב שלך, שהם בעצם שני דברים שונים לגמרי – היום טוב של המגיד הוא יום ההסתלקות שלו, היום בו כל עבודת החיים מתגלה, תוך כדי שהכל עולה למעלה (בסוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין"), ואילו אצל אדמו"ר הזקן זהו חג הגאולה, יום של התפשטות והפצת תורת החסידות בכל העולם. היחס הוא על דרך "רצוא ושוב", העלאה והמשכה, בלשון החסידות.

בכל אופן, מה הביטוי המיוחד "שלנו"? זה אומר שזהו יום טוב פרטי-כללי. גם יום טוב שלי, בהעלאת האור שלי מלמטה למעלה, וגם היום טוב שלך בעוד עשרים ושש שנה בדיוק, המשכת אור ישר, האור האלקי, מלמעלה למטה בכל העולם כולו. כמו שנסביר, אור עולה ואור יורד הם כמו זיווג, אור של נקבה ואור של זכר שמתחברים יחד. כרמוז בשמו של בעל הגאולה, שניאור, שני-אור, יש כאן שני אורות מתייחדים. המגיד אומר שזה יום טוב גם שלי וגם שלך בתור פרט, אבל הפרט כאן בטל וכלול בתוך הכלל – יום טוב שלנו, יום טוב שמרגישים בו "שלנו".

5.               יחוד המגיד ואדמו"ר הזקן מכח הבעל שם טוב

אפשר לשאול שאלה פשוטה: המגיד הוא הדור השני של החסידות ואדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, הוא הדור השלישי של החסידות. הרי הכל מתחיל, כמו שאמרנו, מהבעל שם טוב – הראשון, הכל הולך אחר הפתיחה. אם המגיד אומר "היינט איז אונזער יום טוב", היום הוא היום טוב שלנו, איפה הבעל שם טוב? רמז מאד יפה ופשוט, כשעושים את הגימטריא של יום טוב שלנו – הוא שוה בעל שם טוב בדיוק! הבעל שם טוב נמצא כאן ומייחד את הרב והתלמיד, המגיד ואדמו"ר הזקן, גם יחד.

6.               "יום בשורה"

כמו שהבעל שם טוב הוא המאחד, "יום טוב שלנו", נשים לב שראשי התיבות של יום טוב הם יט – יש איזה יט במעגל השנה שהוא יום-טוב מיוחד. יש על היום הזה לשון שמופיעה אצל אחד מגדולי הראשונים, אחד מבעלי התוספות, שכתב ספר שו"ת מן השמים – שאלות ששאל בחלום לילה ומגידים בשמים ענו לו תשובות. יש רק פעם אחת בשו"ת שמצויין התאריך, באיזה יום שאל את השאלה, וזה בערך 500 שנה לפני י"ט כסלו שלנו. שם בספר כתוב שהשאלה היתה בי"ט כסלו, ומן השמים, כשענו לו על השאלה, אמרו לו – "היום יום בשורה", בלי שום הסבר, שום נימוק, מדוע הוא יום בשורה. חמש מאות שנה לפני י"ט כסלו היום הזה כבר מזומן להיות יום בשורה – כנראה מששת ימי בראשית – יום בשורה של גאולה לעם ישראל.

זו גאולה של אדמו"ר הזקן, שהוא עצמו נשמה כללית, וזו גאולה של תורת החסידות. תורת החסידות היא תורת המשיח. הרי הבעל שם טוב עשה עלית נשמה, שאל את המשיח "אימתי קאתי מר" והתשובה היתה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אם כן, זהו יום גאולה של אדמו"ר הזקן בתור גדול הדור, אדמו"ר הזקן בתור נשמה כללית, אדמו"ר הזקן בתור זה שמפיץ את תורת מלך המשיח – "תורה חדשה מאתי תצא". ממילא זה "יום טוב שלנו", של כולנו, והכל נכלל בגימטריא שאמרנו קודם – כל מסירות הנפש של אדמו"ר הזקן היתה מסירות נפש על הסבא הרוחני שלו, מורנו הבעל שם טוב.

אחרי הווארט הזה, שהיום טוב הוא "יום טוב שלנו" – המלה "שלנו" היא מאד משמעותית, מלמדת שהוא יום טוב פרטי-כללי, שכל אחד ירגיש שזה יום טוב אישי שלי, אבל גם שלי ושלךָ ושלָך, של כולנו. יש פה הרגשה מאד מיוחדת, יחודית, ביום טוב הזה, שאין בשום יום טוב אחר – "יום טוב שלנו".

7.              ב. לידת "זה היום עשה הוי׳" מתוך "מאת הוי׳ היתה זאת"

8.               פירושי שני-אור: נגלה ונסתר, סובב וממלא, אור ישר ואור חוזר

אמרנו שלבעל הגאולה קוראים שניאור, רמז לשני אורות – הוא גדול הדור וגדול הדורות גם בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר, שכל אחד מהם הוא אור, "תורה אור". יש אור של נגלה, של הלכה, השולחן ערוך שהוא כתב, ויש אור של נסתר, של פנימיות, שהוא ספר התניא. יש עוד פירושים בשני אור – אור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין. יש גם פירוש, כמו שאמרנו, אור ישר ואור חוזר. יש אור שעולה מלמטה למעלה ואור שיורד ממעלה למטה.

9.               המעלה בהקדמת האור החוזר – "אשה מזרעת תחלה"

יש מעלה מיוחדת בכך שקודם כל יש אור חוזר, העלאת מיין-נוקבין, "אשה כי תזריע וילדה זכר" – קודם כל אתערותא דלתתא. כל הנשמות, כולנו, נקבה – צריכים קודם אתערותא דלתתא שלנו, העלאת מ"נ, אור חוזר. יש ביטוי בחסידות ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש". אחר כך, לפי האור החוזר, בא אור ישר שיורד מלמעלה למטה, להוליד חדשות וישועות בקרב הארץ, להביא משיח, להביא גאולה לעולם. זה אור ישר שיורד בעקבות ובזכות האור החוזר שעולה. אז שני-אור היינו שני האורות האלה.

10.         אור חוזר-אור ישר – זאת-זה

האור החוזר, שעולה מלמטה למעלה, נקרא בקבלה "זאת", בלשון נקבה. האור הישר, שיורד מלמעלה למטה, נקרא "זה", לשון זכר. יש פסוקים בתהלים שכולנו מכירים, בפרק האחרון של הלל, שבפסוק הראשון כתוב "זאת" ובשני כתוב "זה". הפסוק הראשון הוא "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" והפסוק הבא אומר "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו". באגרת שכתב אדמו"ר הזקן כשיצא מבית סהר הוא כותב את הפסוק הזה, "מאת הוי' היתה זאת". גם הרבי הרש"ב, הנשיא החמישי בחסידות חב"ד, כותב מכתב לכבוד י"ט כסלו וכותב בו "זה היום". בעצם הוא ממשיך בלשון תפלת ראש השנה, "זה היום תחלת מעשיך", אבל בתנ"ך הפסוק העיקרי של "זה היום" הוא בהלל – "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו". כלומר, קודם יש "זאת", אור חוזר, אור עולה מלמטה למעלה, ואחר כך "זה", "זה היום עשה הוי'".

11.         פירוש המגיד ל"מאת הוי' היתה זאת" – הקב"ה בבחינת מקבל מעבודתנו

יש על זה הסבר עמוק מבעל ההילולא של היום, הרב המגיד ממעזריטש, המובא בספר של אחד מגדולי תלמידיו. אנחנו יודעים שלרב המגיד היו ששים גבורים, ששים תלמידים גדולים, צדיקי הדור והדורות. אחד המפורסמים בהם הוא בעל הקדושת לוי, רבי לוי־יצחק מברדיטשוב זי"ע, המליץ טוב על עם ישראל. הוא כותב בספרו[1], שמעתי פירוש נפלא ממורי ורבי, הרב המגיד ממעזריטש – שהיום ההילולא שלו – ש"מאת הוי' היתה זאת" הכוונה שאנחנו, שעובדים את ה' בכל שלשת העמודים – תורה עבודה וגמילות חסדים – ועובדים את ה' במסירות נפש, כמו קרבן, עושים לקב"ה נחת רוח, כמו שכתוב בקרבנות "'ריח ניחוח' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כשה' מקבל מאתנו נחת רוח הוא, כביכול, הופך להיות בבחינת נקבה. כל מי שמקבל מהזולת נחת רוח, שעושים לו נחת רוח, הוא נעשה נקבה ביחס אליו. פירוש מופלא, ש"מאת הוי' היתה זאת", שה' עצמו נעשה בבחינת "זאת", "היא" – גם רומז לקב"ה – "נפלאת בעינינו". הדבר הכי מופלא שיכול להיות.

הביטוי לכך הוא "עבודה צורך גבוה". שהעבודה שלנו פועלת על בורא העולם, ועד לעצמותו ומהותו יתברך, ואנחנו עם ישראל קדושים – בכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש" – יכולים לגרום נחת רוח לאבינו שבשמים, עד כדי כך שהוא נעשה בחינת מקבל מאתנו, בחינת נקבה כביכול. במקום אחר המגיד כותב שלשם כך ה' ברא את העולם, שהיה משתעשע בנשמות הצדיקים – שראה איך הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", בהיותם נשמות בגופים גשמיים, יעשו לו תענוג בעבודתם מתוך מסירות נפש. אז הוא נעשה "זאת", "מאת הוי' היתה זאת", ו"היא נפלאת בעינינו" – אין דבר יותר מופלא מזה שה' נעשה בבחינת נקבה.

12.         "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" – לידת "זה היום" מ"היתה זאת"

כמובן, כל מה שאומרים כעת הוא לכבוד צבור הנשים כאן, איך ש"בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה", שהנשים הצדקניות גורמות – במדה מסוימת יותר מהגברים – לכך שהקב"ה יקבל מאתנו נחת, יהיה בבחינת "זאת". הרי "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש". בינה יתירה זו היינו התבונה העמוקה בחווית נחת-רוח. בדרך כלל אומרים שכאשר יש אתערותא דלתתא בבחינת "אשה מזרעת תחלה" אז מה שנולד הוא בבחינת זכר, וכמו שנאמר בפירוש בתחלת פרשת תזריע "אשה כי תזריע [תחלה אזי] וילדה זכר". כאשר אנחנו, האשה, מעוררים את הקב"ה, האיש, אז הגאולה, סוד הלידה, תבוא בבחינת זכר – גאולה שאין אחריה גלות (כידוע ההבדל בין שיר חדש לשירה חדשה). באמת לעתיד לבוא כתוב "איש ואיש יולד בה" – גם כאשר "איש מזריע תחלה", כאשר הקב"ה, האיש, מזריע-מעורר תחלה גם יולדת זכר (גאולה אמיתית ושלמה שאין אחריה גלות).

אפשר להבין זאת על פי התורה הנ"ל של הרב המגיד נ"ע. הרי כללות ענין המסירות נפש על קידוש השם של עם ישראל במשך זמן הגלות פעלה אצל הקב"ה, האיש, שהפך להיות "זאת", בחינת אשה, ואזי כאשר הוא ("היא") מזריע תחלה (באתערותא דלעילא) יולדת (כנסת ישראל) זכר (היינו "[איש] ואיש", שב"ואיש" יש מעלה יתירה לגבי "איש"). ושוב, איך נעשה פלא זה? על ידי שאנחנו גורמים לו יתברך נחת רוח במסירות נפש שלנו, בהתבטלות גמורה לרצונו יתברך, שזה יותר מאתערותא דלתתא סתם (דהיינו הבעת תשוקה של האשה לבעלה, בחינת "כלתה נפשי", כלה תתאה, משא"כ גרימת הנחת-רוח שהופכת את השי"ת כביכול לבחינת נקבה היינו בבחינת "כלה שארי", כליון ממש, כלה עילאה, כמבואר בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן בעל הגאולה ההבדל בין שתי בחינות כלה אלו). קודם "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" ועל ידי כך נולד "זה היום" (שוב, רומז לי"ט כסלו, "אונזער יום טוב", היום טוב שלנו) – "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו".

13.         "נגילה ונשמחה בו"

מי זה ה"בו" בפסוק "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"? יש במפרשים שני פירושים: או "בו" – ביום, "נגילה ונשמחה" ביום הזה. או ש"בו" הולך על ה', שכבר הפך-חזר להיות זכר – "זה היום עשה הוי'" (היום עשה הוי' – זה) – ה' עשה "זה" (הוליד את הגאולה) וגם נעשה "זה" (דודנו כמקדם) מבחינת ה"זאת" שלו. אנחנו עושים מה' "זאת" וממנו הוא מוליד "זה" שמתגלה בגאולה של היום הזה. ובתבת "בו" מורגש שהוא עצמו חזר להיות "זה" (בפסוק "זה... בו" נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן), וכמו שנאמר על הגאולה העתידה "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (בשני הפסוקים נאמר "נגילה ונשמחה"[2]) – פעמיים "זה" (לפני בחינת "זאת" ואחרי בחינת "זאת"[3]) – "כפלים לתושיה".

הרב המגיד וכל מעשיו עולים למעלה לשמים ביום הזה. עם כל העבודה שלו, עם כל מסירות הנפש שלו, הוא עושה מהקב"ה "זאת" ו"היא נפלאת בעינינו". ומה נולד מזה? "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו", בגאולת אדמו"ר הזקן. "נגילה ונשמחה בו" – ביום, ובקב"ה שמתגלה ביום. כל מסירות הנפש שלנו היא כדי שהקב"ה, מהותו ועצמותו יתברך, יתגלה כאן למטה. זו ביאת המשיח. אבל הכל מתחיל מכך שבעבודה שלנו אנחנו עושים נחת רוח לקב"ה, ואז הוא מוליד לנו – מתוך הנחת רוח – את המשיח (משיח בן דוד, בחינת "ואיש" לאחר משיח בן יוסף, בחינת "איש" כנ"ל), את הגאולה.

14.         מסירות נפש על שלש השלמויות

הרבי אומר שבדור שלנו העיקר הוא למסור את הנפש על שלמות, על שלש השלמויות – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות ארץ ישראל. צריך מסירות נפש בפועל ממש על כל שלש השלמויות. כך לימד הרבי, שהוא המרדכי שבדור ("מרדכי בדורו כמשה בדורו", עיקר הבחינה של "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"). אם אנחנו עובדים את ה' עם אותה מסירות נפש – ושוב, זה דבר ששייך במיוחד לנשים, ש"חבבו את הארץ ביותר", ולפעמים מראות יותר טוב מהגברים איך צריך מסירות נפש על שלש השלמויות – כך עושים לקב"ה נחת רוח, עושים ממנו "זאת" ("כמים הפנים לפנים" – מאשה לאשה), ואז מתקיים "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" ומתוך כך "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

[השלמה: רמזי הפסוקים]

15.         רמזי "מאת הוי' היתה זאת"

יש בפסוק "מאת הוי'" 29 אותיות – מספר חוה:

מ  א  ת  י  ה

ו  ה  ה  י

ת  ה  ז

א  ת

ה

י  א

נ  פ  ל

א  ת  ב  ע

י  נ  י  נ  ו

הפנות הן היום. הפסוק הבא מתחיל "זה היום" – היום כבר מוכן בציור של הפסוק הראשון. "זה היום" שוה בדיוק "יום טוב" – "אונזער יום טוב". כל הפסוק שוה 2070, י"פ אור, אין סוף. שניאור זה שני אורות, וכל הפסוק הוא עשר אורות, אז בפסוק כל אור כלול מחמשה – תרין עטרין דדעת, ה"ח וה"ג, האור של הנוקבא-הזאת שכבר מכין את אור הדכורא-הזה. כאן הפוך, שהנוקבא למעלה והדכורא הוא מה שנולד למטה (לידת משיח והגאולה האמיתית והשלמה במציאות התחתונה). 2070 הוא גם מספר יהלום – היהלום של מה (חצי המספר הזה הוא משולש מה) – ששת הצירופים של משה. הפעולה של "מאת [אותיות אמת, משה אמת] הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" היא כל צירופי משה (מה שצפרה אשתו, בחינת "זאת", מצרפת אותו בכל צירופיו האפשריים).

16.         רמזי "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"

הפסוק הבא: "זה היום" היינו חכמה; "זה היום עשה הוי'" שוה דעת; "נגילה ונשמחה בו" שוה תפלה (יצחק-רבקה, דרך ארץ, שירה וכו'). כתוב שהתפלה יוצאת ממח הדעת, חוט השדרה. כך בפסוק הזה, מתחיל מדעת (אחרי חכמה), ואז מגיע לתפלה (החויה שלנו, "נגילה ונשמחה בו", השתפכות הנפש שלנו). משׁיח הוא משׂיח – "ויצא יצחק לשוח בשדה", "אין שיחה אלא תפלה" (הוא התפלל על זווגו ואז נעשה הזווג של יצחק-רבקה, כנודע). דילוג התבות "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" עולה מלכות, נמצא שיש כאן המשכה מחכמה לדעת למלכות (בחינת דוד, תפלה – "ואני תפלה").

17.         רמזי זה-זאת

נחזור לזה-זאת: יש יחס פשוט בין "זה" ו"זאת", ש"זאת" שוה לד פעמים זה (יש עוד קשרים יותר עמוקים במתמטיקה, שלא נפרט כרגע). הזיווג של זה-זאת – הוא גם זיווג שבתוך מצות מזוזה, שבאה לייחד זה-זו (שתי אותיות ז, זה-זאת) – גם שוה יהלום (של 20), 420, שהוא יחוד יעקב-רחל (לפי זה יוצא שנבואת משה ב"זה" היינו סוד התלבשותו בנשמת יעקב – "משה מלגאו יעקב מלבר"; כמו שזאת עולה זה פעמים לד כנ"ל כך רחל עולה ז פעמים לד, יחד – חוה פעמים לד [טוב טוב]). יעקב-רחל (וכן זה-זאת) הם שני חברים (420 = חבר חבר). יש כאן זיווג של שתי מילים, אבל כששתי המילים הן זה-זאת יש חמש אותיות וכאשר הן יעקב-רחל יש שבע אותיות. המספר הזה מתחלק גם ב‑5 וגם ב‑7. יש כאן שלשה מספרים שמחלקים – ב מילים, ה אותיות, ז אותיות (זהב). פעמיים 210 (משולש 20), ה"פ פד (יעקב היה בן פד כשנשא את רחל), ז"פ 60.

[השיחה לגברים:]

18.       ג. אור משיח בן יוסף ואור משיח בן דוד

גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו, כל עם ישראל.

19.         שני-אור – אורות שני המשיחים

בעל הגאולה של היום, אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, נקרא שניאור. כבר הבעל שם טוב אמר שהוא כולל שני אורות, אור הנגלה של התורה ואור הנסתר של התורה. יש עוד הרבה פירושים מהם שני האורות של אדמו"ר הזקן (בתניא ספמ"ג הוא מביא ש"ואהבת" עולה פעמיים אור, עיי"ש).

אחד הפירושים: אנחנו מצפים תיכף ומיד ממש לביאת משיח צדקנו, שיוציא אותנו מהגלות, יבנה את בית המקדש, יקבץ נדחי עם ישראל, ישפיע על כל אומות העולם לעבוד את ה' שכם אחד. יש שני שלבים אצל המשיח, שבלשון חז"ל נקראים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לכל אחד משני המשיחים יש אור מיוחד. בספירות העליונות אנחנו יודעים שיוסף הוא היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", יוסף הצדיק, ודוד הוא המלכות, "דוד מלך ישראל חי וקים". יסוד הוא אור ישר ומלכות היא אור חוזר. הכלל הוא "עד דוד הגדיל" – האור החוזר עולה יותר גבוה מהשרש, המקור, המוצא, של האור הישר. לכן עיקר הדמות של מלך המשיח הוא משיח בן דוד.

בכל אופן, לכל אחד יש את האור שלו, והם מתחברים. לפי הרמב"ם שני המשיחים נכללים באישיות אחת הכוללת את שני האורות. זה רמז מאד חשוב של אדמו"ר הזקן, שהוא שני-אור, כולל את שני האורות של שני המשיחים גם יחד. מה פירוש השם השני של אדמו"ר הזקן, זלמן? כתוב ש-זלמן אותיות לזמן – הוא ממשיך את שני האורות, את שני המשיחים, ליום הזה. "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו" – פסוק שרומז לי"ט כסלו, חג הגאולה.

20.         היציאה מבית האסורים כיוסף הצדיק – אור משיח בן יוסף

הכל קשור גם לפרשת שבוע. בעל הגאולה אמר שצריכים לחיות עם הזמן, עם הפרשה. אנחנו ב"ששי" של פרשת וישב, הסיפור של הנסיון של יוסף הצדיק. איך שהוא עמד בנסיון, איך שזרקו אותו לבור, לבית הסהר, "ואשר הוא עֹשה הוי' מצליח". יוסף הוא "איש מצליח" וגם בבית הסהר, גם כשהוא נזרק לתוך הבור, ה' מצליח כל מה שהוא עושה (דווקא בהיותו בבור, בבטול גמור, הצלחתו היא הצלחת הוי' ממש – "הוי' מצליח"[4]). גם את אדמו"ר הזקן זרקו לבור, לבית הסהר, והיום הוא יצא. כלומר, זה מקשר אותו עם יוסף הצדיק. כלומר, האור הזה של הגאולה, שהוא יוצא מבית הסהר, הוא בעצם אור של משיח בן יוסף (עליו נאמר "מבית הסורים יצא למלוך").

21.         משיח בן יוסף – התמודדות עם הרחוקים

איפה רואים את האור של משיח בן דוד אצל בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן? למה הוא נזרק לבית הסהר? למטה היתה עלילה, אלו שהתנכלו בצורה הכי חריפה לחסידות, לדרך של הבעל שם טוב, של המגיד, והלשינו הלשנה של שוא וכזב. זרקו אותו לבור, הממשלה, הגוים, הצאר. מי זה משיח בן יוסף? משיח בן יוסף הוא מי שמנצח את הרחוקים. הרי עמלק, האויב המושבע של עם ישראל, נמסר רק בידי בני רחל אמנו – כלומר, בידי משיח בן יוסף, משיח בן אפרים.

22.         משיח בן דוד – התמודדות עם הקרובים על דרך החסידות

יותר מאוחר בחיי אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, חלקו עליו גם מגדולי צדיקי החסידות. לא רק 'מתנגדים', ולא רק רוסים ששמו אותו בבית הסהר – חברים, ידידים-לשעבר, חלקו על הדרך שהוא סלל, הדרך של חסידות חב"ד. אז הוא אמר על עצמו שמי שחולק עלי מבין צדיקי הדור הם בחינת שאול המלך שרודף את דוד המלך. אלו המילים שלו, האמרה של בעל הגאולה בעצמו. סימן שכאשר ממש בקרב המשפחה יש התנגדות – והתנגדות חריפה עד כדי רדיפה – הכח והאור שמתגלה הוא משיח בן דוד (בחינת מלכות – "מקרב אחיך תשים עליך מלך", היינו על ידי הבירור והבחירה של "קרב אחיך" דווקא). הרי כל התנגדות היא כדי להוציא עצם, להוציא גילוי העצם מאותו צדיק יסוד עולם, ויותר מזה, אותו מלך ישראל, שחולקים עליו. האור שמתגלה אחרי חג הגאולה י"ט כסלו הוא בעצם אור של משיח בן דוד.

23.         התמודדות אדמו"ר הזקן על "יפוצו מעינותיך" בפנימיות

ככה אפשר להסביר, להתבונן, בחיי אדמו"ר הזקן – שיש פה שתי בחינות, שני אורות, אור של משיח בן יוסף, שנזרק לבור ויוצא ממנו היום. אחר כך משהו שבמדה מסוימת גורם לו עגמת נפש, כאב וצער, הרבה יותר גדול – כאשר בקרב הידידים, בקרב אלה שנוקטים בשיטת הבעל שם טוב במקיף, רק שבפנימי, שתהיה עבודה, ללמד את היהודי הפשוט לעבוד את ה' בפנימיות, עם גדלות מוחין של חכמה-בינה-דעת, ובאים צדיקים שאומרים – לא, זה לא שוה לכל נפש, לא כל עם ישראל ראוי לזה, לא כולם מסוגלים לזה. אדמו"ר הזקן טוען – לא, יש לי את המפתח, את הסוד, איך לזכות את כל עם ישראל בדרך הזו העמוקה, ודווקא על הדרך הזו נאמר "יפוצו מעינותיך חוצה" של מורנו הבעל שם טוב מפי משיח צדקנו. אז "קאתי מר", "דא מלכא משיחא" – משיח בן דוד – בחסד וברחמים.

24.         מטרת ההתנגדות – לגלות אור עצמי

כך אנו פותחים, רק בווארט אחד, ששניאור כולל שני אורות, וכל אור מהם הוא אור עצמי בלשון החסידות – אור שמתגלה על ידי התנגדות. ה' ברא התנגדות למטרה טובה וחשובה ביותר, שעל ידי ההתנגדות יתגלה אור עצמי. יש אור עצמי של משיח בן יוסף ויש אור עצמי של משיח בן דוד. שני האורות האלה מתגלים. אחרי שאדמו"ר הזקן יצא כעת, בחינת משיח בן יוסף, הוא שאל את הבעל שם טוב והמגיד שהופיעו לו – האם להוריד פרופיל עכשיו? הרי הקטרוג למעלה היה על הפצת החסידות. הם אמרו, חס ושלום – להעלות פרופיל, ביתר שאת ויתר עז, ביד רמה (בריש גלי). ובאמת, עיקר הפצת החסידות מתחיל אחרי פטרבורג, אחרי החג הזה. זה מתחיל להתגלות אחרי המאסר, ועל זה היתה התנגדות דווקא בקרב החסידים. כמובן ש"דידן נצח".

ההקדמה הזו היא רק להכנס לאוירה של מתח חיובי. נשמע את השירים שהתזמורת היתה באמצע – שירי שמחה, ואחר כך נמשיך בע"ה בהתוועדות.

25.       ד. תשע"ד – תיקון "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים"

26.         התגלות המשיח הכללי תלויה במסה קריטית של גילוי המשיח הפרטי

התחלנו לדבר על הענין של מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו. אין יום יותר מתאים לדבר על המשיח מאשר היום, חג הגאולה. מביאים מאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, כמה וכמה ענינים איך שהוא עצמו מגדיר את המשיח. יש משיח שבדור, ויש בכל אחד ואחד ניצוץ משיח (כמו שמבואר בתניא שיש בכל אחד ואחד ניצוץ של משה רבינו). מובא בספר מאור עינים – רבי נחום מטשרנוביל ידיד גדול של אדמו"ר הזקן – בשם הבעל שם טוב (שרבי נחום גם זכה להיות אצלו), שבכל יהודי יש ניצוץ משיח, שזה היחידה שבנפש. כאשר מגיעים למסה קריטית של גילוי היחידה שבנפש אצל הרבה יהודים, אז ורק אז – ככה כותב בכמה וכמה מקומות אדמו"ר הזקן – מתגלה המשיח הכללי. כלומר, שבעצם הדבר תלוי בנו – שהרבה יהודים יגלו בעצמם את המשיח הפרטי ואז יתגלה המשיח הכללי.

27.         "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים" – פניה אינטרסנטית

יש מאמר אחד[5] שאדמו"ר הזקן מסביר את אי-ביאת משיח צדקנו – למה משיח לא בא, גם הפרטי וגם הכללי – ואומר שהוא עדיין לא בא "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים". זה פסוק מהנביא שהוא מביא ומסביר באריכות. "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים" – הוא מסביר ש"כי פנו אלי" היינו שכן פונים אלי, מתפללים, לא שוכחים את ה', אבל גם תוך כדי "כי פנו אלי" בפנימיות פונים עם העורף ולא עם הפנים. מה זה לפנות עם הפנים? בלב ונפש חפצה באמת, במסירות נפש. מי שפונה ומתפלל לה', מבקש מה שהוא צריך, אבל בלי "תפלות כנגד תמידים תקנום", בלי קרבן, שהוא מוכן להקריב את עצמו – בצורה ספונטאנית, בדרך ממילא – הוא רק מבקש. כתוב שאלו שמבקשים "הב הב", אומרים לקב"ה תן-תן, זה לגמרי "עֹרף ולא פנים". פונים לה', אבל פונים עם העורף, עם ה"לגרמיה", עם האינטרס האישי-הגשמי.

28.         לפנות אל ה' פנים – שה' יתגלה אף שאני אעדר

הוא כותב משהו מאד-מאד מיוחד. מה זה נקרא לפנות אל ה' פנים? הוא אומר שלוּ יצויר שמישהו יבוא ויאמר לך שברגע הזה ממש הקב"ה בכבודו ובעצמו הולך להתגלות – כאן, בחדר הזה, ה' הולך להתגלות – רק מה? זה תלוי בתנאי אחד – שאתה תעדר, שלא יהיה פה 'אתה', שלא יהיה 'אני'. ככה כותב אדמו"ר הזקן. הוא אומר שזה מה שמבחין בין יהודי לבין להבדיל גוי. הוא כותב שגוי הוא בעצם עורף. גם כשהוא מתפלל – הוא יכול ויש לו גם ענין להתפלל – הוא רק מבקש מה שחסר לו. אבל יהודי שישמע כזו הצעה מופלאה – שהקב"ה בכבודו ובעצמו הולך להתגלות כאן, בחדר הזה, רק מה? בלעדי, שאני צריך להעדר מפה – יקבל אותה.

זו לא התבוננות כמו שכתוב למשל בתחלת הצעטעל קטן של הרבי ר' אלימלך, שצריך לצייר שיש פה אש גדולה ועצומה ואני זורק את עצמי אל תוך האש על קידוש שמו יתברך. הרבי ר' אלימלך כותב שזה הדבר הראשון אצל יהודי (ההוראה הראשונה בצעטעל קטן), לצייר בכל רגע שאני מוכן לזרוק את עצמי לאש לכבוד ה'. כאן הציור אחר – לא לזרוק את עצמך לתוך האש, אלא פשוט שאתה לא נמצא, אתה לא כאן. המלה שלו היא שאתה נעדר. כל יהודי יקפוץ על ההזדמות שהקב"ה יתגלה והוא יעדר. זו הלשון של אדמו"ר הזקן. אצל כל יהודי זה נמצא, אבל מי שזה גלוי אצלו ועם רגש כזה הוא פונה ומתפלל לה' – זה נקרא שהוא פונה פנים לה'.

29.         גילוי המשיח תלוי בששים ריבוא מישראל שיפנו אל ה' פנים

באותו רגע שיהודי פונה פנים לה' מתגלה אצלו הניצוץ של מלך המשיח. אז הוא כותב שאם ששים ריבוא של עם ישראל היינו פונים לה' ככה, כולנו כאחד, פנים ולא עורף – באותו רגע ממש גם ה' היה מתגלה וגם היה מתגלה מלך המשיח. הוא כותב זאת חזק מאד, שרק ככה יבוא מלך המשיח. זה נשמע חלום, אבל זה חלום שבע"ה יתקיים. אנחנו צריכים לדאוג לכך שזה יתקיים – החלום של גילוי ה' שתלוי ב"פנו אלי פנים".

30.         שנת תשע"ד – לתקן את "כי פנו אלי ערף ולא פנים"

נסיים את הווארט הזה ונתחיל עם "פדה בשלום נפשי" – השיר המיוחד של י"ט כסלו – ורק קודם נעשה גימטריא יפה: הוא דורש את הפסוק "כי פנו אלי ערף ולא פנים" – אם עושים את חשבון שש המלים האלה, הן שוות תשעד, סימן השנה הזו (והוא עולה שש פעמים "הוי' הוא האלהים" – בתנ"ך כתוב שש פעמים "הוי' הוא האלהים", והוא הערך הממוצע של שש התבות "כי פנו אלי ערף ולא פנים"). זה נשמע לא טוב, שזו שנה שבמקום לפנות לה' פנים פונים אליו עורף. לדאבוננו אצל הרבה אנשים זה עדיין המצב. בכל אופן, ידוע שבכל מספר שיש גימטריא יש "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". כלומר, יש הכח דווקא בשנה הזו לעשות תיקון – בדיוק התיקון שהוא רוצה, שאדמו"ר הזקן מדבר עליו – לתקן את המצב הזה. זו השנה הכי ראויה לתקן את המצב הזה שהנביא בעצמו קובל ואומר, שהקב"ה אומר אוי ואבוי, "כי פנו אלי ערף ולא פנים" (והוא על ידי ההתבוננות ש"הוי' הוא האלהים", יחוד הפנים והאחור, שהכל יהיה פנים, הוי' ב"ה).

31.         'כי פנו אלי פנים'

כדי לתקן את זה, מה צריך להוציא מהמלים האלה? נראה כעת גימטריא יפהפיה. לכאורה את ה"ערף ולא" צריך להוציא מהפסוק, ורק לכתוב "כי פנו אלי פנים". כעת נעשה חשבון – "כי פנו אלי פנים". תעשו חשבון ותראו שהמספר שיוצא הוא 387. מה היחס בין זה לבין תשעד (כל המילים יחד, 774)? המילים האלה, שפז, הן בדיוק החצי. כלומר, "כי פנו אלי פנים" שוה בדיוק "ערף ולא". כלומר, הפסוק הזה, המלים האלה, מתחלקות לשני חצאים – חצי טוב, הכי טוב, וחצי השני ששולל אותו. ממש "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". אם כן, אנחנו מתחילים מהכל, מהפסוק "כי פנו אלי ערף ולא פנים", וצריך פשוט לשלול משם את ה"ערף ולא" – שזה חצי מהפסוק – ולהשאר עם החצי הטוב, "כי פנו אלי פנים".

32.         להגיע לאלף אורות

כתוב בקבלה על המספר הזה, החצי של תשעד, שפז, שהוא המספר שמשלים את תריג אורות – תריג מצוות התורה – לאלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה. אצל חסידים האלף אורות הם סוד נשמת ישראל בעל שם טוב – בגימטריא 1000. כתוב שמשה רבינו קבל במתן תורה אלף אורות, אז צריכות להיות אלף מצוות – כל מצוה היא נר.

אם יש לנו תריג מצוות, כמה חסרות? מה שחסר הוא מצוות נעלמות – של לעתיד לבוא – שפז אורות נוספים. המלה אורות שוה תריג, יש תריג אורות, אבל כדי שיהיו אלף אורות – שנגיע לשלמות, שבשבילה בא ישראל בעל שם טוב, להשלים את הגילוי של אלף אורות – צריך לפנות פנים אל הקב"ה, עם הרגש שתארנו קודם. הרגש שבעל הגאולה תאר – בטול גמור, מתוך שמחה הכי גדולה, רק שיתגלה ה'. רק שיתגלה ה', רק שיתגלה מלך המשיח, תיכף ומיד ממש.

במאמר שהוא כותב זאת, הוא כותב "רק שיתגלה ה' תיכף" – הוא משתמש במלה תיכף, שהרבי מאד אהב, "תיכף ומיד ממש". כדי שה' יתגלה תיכף ומיד ממש ה'אני' הזה צריך להעדר. ובכיף, אני מוכן – רק שיתגלה ה' תיכף. זה "כי פנו אלי פנים". כאשר ששים ריבוא יגיעו לזה אז יבוא משיח. נקוה שזה יהיה במהרה בימינו.

כעת נשיר ביחד "פדה בשלום נפשי".

נמשיך לשיר "ואני אבטח בך", רק שנדע: "ואני אבטח בך" בגימטריא מדינה – שרים בדבקות, בבטחון (לשון דבקות, בסוד "וטח את הבית" כנודע), שאפשר לתקן את המדינה תיקון אמתי.

33.       ה. פרצוף עניני משיח אצל אדמו"ר הזקן (כח"ב)

מה שרצינו הערב לעשות – ספק אם נצליח הכל[6] – הוא לעבור על כל הנושאים שמוצאים בהם איך אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, מסביר את הענין של מלך המשיח.

34.                       בינה: לפנות לה׳ פנים ב"עבודה שבלב זו תפלה"

בינתים אמרנו דבר אחד, שמלך המשיח היינו לפנות פנים לה', עם כל המשל המופלא מה זאת אומרת לפנות פנים. בעיקר מדובר על לפנות פנים לה' בתפלה. התפלה היא עבודה, "עבודה שבלב זו תפלה", לכן אם היינו מספיקים לעשות פרצוף שלם של כל הענינים של מלך המשיח שאדמו"ר הזקן מביא במאמרי דא"ח שלו, המיקום של הדבר הזה שאמרנו בתחלה – התפלה האמתית, בלב שלם ונפש חפצה לה' באמת, רק שיתגלה ה' בעולם, הרצון הפנימי והאמתי של כל יהודי – שייך לספירת הבינה, מקור העבודה. "בינה לבא", "עבודה שבלב זו תפלה", לפנות פנים לה'. עבודה זו היא גם עבודת התשובה – תשובה עילאה, תשוב ה עילאה – כמ"ש "ולבבו יבין ושב ורפא לו". על תשובה אמיתית נאמר (תשובת רבי אלעזר בן דורדיא, וכמבואר בתניא פמ"ג) "יש קונה עולמו בשעה אחת" ופירש הרב המגיד נ"ע, בעל ההילולא של היום, ש"שעה אחת", שעה לשון שעיה, היינו פניה אחת באמת לה', "כי פנו אלי פנים" כנ"ל. פתחנו עם הפירוש הזה מפני שהדור שלנו הוא דור של תשובה, "'ונקה' לשבים" (אור אמא, בינה, יונק ממזל "ונקה"), כמדובר לאחרונה רבות.

35.                       כתר: "והריחו ביראת הוי׳"

על מלך המשיח כתוב "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", הוא דן על פי חוש הריח. בלשון חז"ל – "מורח ודאין". זה סימן מובהק של מלך המשיח. לכן גם המשיח הפרטי שבתוך כל אחד ואחד מאתנו הוא בחינת "מורח ודאין", שיש בכל יהודי בחינה כזו. הבחינה הזאת, בקיצור, היא עצם אור המקיף – או, בלשון הבעל שם טוב, סוד ההשראה, האויר המקיף אותנו שאנו נושמים, סוד "ויפח באפיו נשמת חיים" (אויר ע"ה בגימטריא ריח), סוד האות א (שלפני ה-ב של בראשית) בספר יצירה. הרבי מדבר על ההבדל בין "אורו של מלך המשיח" ל"אוירו של מלך המשיח". הוא אומר שהאויר יותר גבוה מהאור (באויר יש י, גילוי נקודת העצם, בתוך האור הגלוי). האור הוא במוחין, בחכמה ובינה, אבל האויר הוא כתר.

האויר, הכתר, חוש הריח, שייך לשמונה נסיכי אדם, ואילו האור שייך לשבעה רועים. לעתיד לבוא ה' יקים עלינו, כדי לנצח את האויבים שלנו ולהקים את מלכות ישראל (תיקון המדינה שרמזנו לו קודם), שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. שבעה רועים הם אורות פנימיים, "תורה אור", ושמונה נסיכי אדם הם בחינת אורות מקיפים, בחינת ריח. המשיח הוא קודם כל אחד משמונת נסיכי אדם, כך בחז"ל, ורק לאחר מכן הוא מתחבר לשבעה רועים והוא עצמו נעשה משה רעיא מהימנא, כללות כל התורה, אורייתא מחכמה נפקת, מקור האור הפנימי. אבל קודם כל, העצם שלו, הוא נסיך. נסיך הוא אור מקיף, חוש הריח.

36.         ניצוץ משיח: להריח מה חסר לזולת ובמה אפשר לעזור לו

לכל יהודי יש ניצוץ של משיח, ניצוץ של חוש הריח, וצריך לפתח אותו. יש סיפור בזהר הקדוש על הינוקא, שהוא הכיר בריח של צדיקים שלא קראו באותו יום קריאת שמע (משום שהיו באמצע קיום מצות הכנסת כלה) – הוא הריח זאת. אותו ינוקא הוא דוגמה לבחינה של מלך המשיח, ש"מורח ודאין". מהו חוש ריח? רגישות לעצם הנשמה, מה קורה אצל הזולת, אצל החבר. הרי "כל ישראל חברים". להרגיש עמוק עמוק – זה לא שכל, אלא תחושה ישירה – מה קורה איתך, וממילא איך אני יכול לעזור לך. הרי כתר – חוש הריח הוא כתר – הוא מקור הרחמים, כל יג מדות הרחמים הן משם. משיח הוא חוש הריח – מה חסר לך, מה אני יכול לעזור לך. זה הסבר מאד פשוט מה צריך להיות הגילוי של ניצוץ משיח בכתר אצל כל אחד ואחת, שזה הריח. חוש הריח הוא גם סוד החופה (אור מקיף, סוד אויר-כתר) שמעל החתן והכלה ומייחדת אותם, בסוד "על כל כבוד חפה", כמבואר בד"ה לכה דודי (המאמר שהחתן חוזר לפני החופה). קנין החופה מקנה רגישות פנימית ועצמית לכל אחד מבני הזוג לבן/בת זוגו למשך כל חייהם יחד.

אם כן, עשינו קודם כל בינה ואחר כך כתר – ענינים המובאים במאמרי אדמו"ר הזקן מה זה משיח.

כעת נשמע את הניגון של המגיד במסורת רוז'ין, הצאצאים של המגיד, בעל ההילולא של היום. חג הגאולה של אדמו"ר הזקן הוא גם יום ההילולא של המגיד.

37.                       חכמה: רזין דרזין של תורת משיח – פנימיות אבא פנימיות עתיק

נעשה עוד ענין אחד, כנגד החכמה, של מלך המשיח: אדמו"ר הזקן אומר שהמשיח יבוא וילמד תורה חדשה את העם כולו, מקטן ועד גדול, מהיהודי הקל שבקלים ועד למשה רבינו והאבות הקדושים שיקומו לתחיה. תורת משיח שהוא ילמד היא דווקא נשמתא דאורייתא. הוא מאריך להסביר שלא יהיה צורך יותר ללמוד נגלה. הגם שאדמו"ר הזקן הוא שני-אור, שני אורות, נגלה ונסתר, אבל כאן הוא כותב שמשה רבינו יוכל ללמד את כולם נגלה אם צריך (ואפשר להוסיף שרבי עקיבא, שיקום לתחיה, יוכל ללמד על כל קוץ וקוץ של תורת משה תלי תלים של הלכות, דבר שהפליא את משה רבינו כמסופר בחז"ל), ובשביל מה צריך משיח? בשביל "רזין דרזין דאורייתא". הוא יגלה וילמד את העם פנימיות התורה דווקא – "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

גם בנגלה יש פנימיות, פנימיות ההלכה, זה בחינת משה רבינו, פנימיות אבא. אבל מה שמשיח נעלה גם על משה – "וירום ונשא וגבה מאד" – היינו פנימיות עתיק, גילוי תורת עתיקא, נשמתא דנשמתא דאורייתא, רזין דרזין דאורייתא.

גם בכחו של כל יהודי יש לגלות תעלומות חכמה. בעצם תעלומות חכמה הן תעלומות לב. יש שני פסוקי "תעלומות" בתנ"ך, "תעלומות לב" ו"תעלומות חכמה" (ובאמת יש ל"ב נתיבות פליאות חכמה, סוד "לבי ראה הרבה חכמה"). פנימיות החכמה היא תעלומות לב, ומשם מתגלה תורת מלך המשיח, הנסתר שבנסתר. זה כמובן כנגד החכמה, וכמו שאמרנו שפנימיות חכמה – פנימיות אבא פנימיות עתיק.

38.         "חדש בחדשו" – חידוש בתוך חידוש

המגיד מפרש את הפסוק "זאת עֹלת חדש בחדשו"[7]. גם בסוף הנביא ישעיהו כתוב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר הוי'". מתי זה יהיה? כאשר "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשה עֹמדים לפני... כן יעמֹד זרעכם ושמכם". מהו הביטוי "חדש בחדשו"? אומר המגיד שיש שתי בחינות חדש, הכל בסוד המלה "זאת" – "זאת עלת חדש בחדשו". זאת היינו ז ו-את. הוא אומר שה-ז של "זאת" היינו חידוש מעשה בראשית התמידי, מה שה' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, מ-ז ימי בראשית ואילך, ואילו ה-את של "זאת" היינו סוד כב אותיות התורה (סוד ה"פנים ואחור", בגימטריא את, של התורה, נסתר, א, ונגלה, ת), דהיינו רמז לחידוש עולם מכח התורה, שמשנה לטובה את מה שנקבע על פי חוקי הטבע מ-ז ימי בראשית.

נמצא ש"חדש בחדשו" היינו חידוש (על פי תורה) בתוך חידוש (על פי טבע). והנה, כל יהודי יכול לחדש בתורה ובכך לשנות את המציאות לטובה מכח ה-את של "זאת".

39.         "חדש בחדשו" – הנהגה נסית בתוך הנהגת הטבע

ישנם החוששים מפני חידושים (בפרט חידושים מרחיקי לכת) בתורה משום "חדש אסור מן התורה". לא תמיד מקבלים סתם חידושים. אז מה צריך? איך יקבלו את החידושים של המשיח? מה החידוש של החידושים של המשיח לגבי כל החידושים שכולם מחדשים? החידושים של המשיח הם "חדש בחדשו", חידוש בתוך חידוש, הנהגה ניסית בתוך הנהגה טבעית. גם ההנהגה הטבעית היא חידוש – ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

שוב, ההנהגה הטבעית, שהיא גם חידוש, היא ה-ז של זאת – כך מסביר המגיד. אבל ה-את – כל אותיות התורה מ-א עד ת – הן החידוש התורני האמתי, החידוש בתוך החידוש. והנה, כל יהודי שיש בו ניצוץ של משיח יכול לחדש כאלה חידושים שהם חידוש של חידוש, חידוש בתוך חידוש. המגיד מקוזניץ מפרש משהו דומה על הפסוק במעשה מרכבה "כאשר יהיה האופן בתוך האופן" – יש אופן-גלגל טבעי של הנהגה, ויש אופן בתוך אופן, הנהגה נסית בתוך הנהגה טבעית.

40.         השם הקדוש של יט כסלו – סיט – "להתנוסס מפני קשט"

איך זה מתגלה? כשאדם עומד בנסיון, כמו יוסף הצדיק. יש שם קדוש, השלישי ב-עב שמות – שם סיט – שקשור ל-י"ט כסלו. כמה ימים יש מראש השנה עד י"ט כסלו? יש ס ימים של תשרי וחשון (כאשר חשון מלא, כמו בקביעות של שנה זו), ועוד יט ימים בכסלו – היום ה-סיט של השנה (ובשנה שחשון חסר אזי כ כסלו, הנכלל בחג הגאולה של יט כסלו, הוא יום ה-סיט של השנה). גם האות שבה ברא ה' את חדש כסלו היא ס (וכרמוז בכך שכסלו אותיות כֻלו ס), וה-יט שבתוך ה-ס הוא י"ט כסלו.

מאיפה יוצא השם הקדוש הזה? שוב, זו האות השלישית "ויסע", האות השלישית מהסוף של "ויבא", "הלילה", והאות השלישית של "ויט". איפה רמוז שם זה בתנ"ך? כתוב בקבלה שזה יוצא מפסוק בתהלים – "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה" – סופי תיבות "להתנוסס מפני קשט" הן השם הקדוש סיט, שהוא השם הקדוש של היום. זו כוונה מיוחדת ליום הזה. "נס" בפסוק זה הוא נסיון, וגם לשון נס כפשוטו.

כשיהודי עומד בנסיון הוא זוכה "להתנוסס[8] מפני קשט", זוכה לאמת, בחינת "קושטא קאי" (שבו אמת ויפי כאחד, כמו שמסבירים המפרשים בהבדל בין "קשט", לשון קישוט, ו"אמת" סתם). בדרך כלל אומרים "אמת ליעקב", אבל כאן התרגום אומר שהוא זוכה לאמת של אברהם – הראשון שהפיץ בעולם חידושי אמת ("ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", אין חידוש כחידוש הזה ה"אל" ו"עולם" הם אחד ממש).

וכמו שאמרנו, המשיח הוא "חדש בחדשו"[9]. כל זה שייך לחכמה, בה סוד קידוש החדש – גם הקדש בחכמה ("קדש מלה בגרמיה" בחכמה כנודע) וגם החדש בחכמה[10]. מה שהמשיח מלמד אותנו את רזין דרזין דאורייתא, וזה עיקר מה שילמד אותנו – "חדש בחדשו" – כפי שאדמו"ר הזקן מדגיש, כנ"ל, זה הענין של משיח שקשור לכל אחד ואחד בספירת החכמה שבלבו (סוד "לבי ראה הרבה חכמה", "תעלומות חכמה" שהן "תעלומות לב" כנ"ל).

41.         סיכום

אז עשינו הערב שלש ספירות של משיח, שלש הראשונות: כתר – מורח ודאין, "לא למראה עיניו [חכמה] ישפוט ולא למשמע אזניו [בינה] יוכיח" אלא "והריחו ביראת הוי'" – למעלה מתורה שבכתב ולמעלה מתורה שבעל פה, עד כדי כך שכותב אדמו"ר הזקן ששתי התורות מתבטלות במאור שמתגלה בחוש הריח. כל יהודי יכול לקבל זאת. אמרנו שזה קשור לעצם נקודת הרגישות של כל יהודי (התלויה ב"יראת הוי'" שלו – "והריחו ביראת הוי'" דווקא). אחר כך יש "מדי חדש בחדשו", ואחר כך מה שאמרנו בתחלה – היכולת והרצון האמתי של היהודי בתפלה שלו לפנות לה' בנפש ולב, מהנקודה הכי פנימית, מעומקא דלבא, הנקודה הכי פנימית שבלב. לפנות לה', ועיקר הבקשה – מה שאנחנו רוצים – שה' יתגלה. זה מה שיהודי רוצה. ואם זה תלוי בכך שאני אעדר – הכי שמחה שיכול להיות. לא צריך אותי, רק צריך את הקב"ה. זה נקרא לפנות פנים לקב"ה.

משיח יבוא תיכף ומיד ממש, היום "יום בשורה", כמו שכתוב בשו"ת מן השמים ויגלה לנו תורה חדשה. נסיים