ה׳ טבת ע"ד – יצהר

ברית שלום־דובער הרמתי

ניגנו ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשורצי.

א. לנצח בכח הספרים

ברית נדחית – כח הרבי הרש"ב לקבץ נדחי ישראל

לרך הנימול קוראים שלום-דובער על שם הרבי הרש"ב. גם אצל הרבי הרש"ב הברית היתה 'נדחה' – כנראה שזה משהו שקשור בעצם לרבי הרש"ב. כנראה שבכחו לקבץ נדחי עמו ישראל, שיתקיים "לבלתי ידח ממנו נדח", שכל יהודי (כל אשר בשם ישראל יכונה) יזכה לקדושת הברית, גילוי הקשר העצמי עם עצמותו יתברך (ללא שום אמצעי, וכמו שיתבאר).

נצחון המשיח – נצחון הספרים

יצא בהשגחה פרטית שהברית היא היום, ה' טבת, שהוא חג גדול בדור שלנו דווקא, בדור של הגאולה – "דידן נצח". הנצחון של הרבי שהוא הנצחון של הספרים. מכאן אפשר ללמוד שהנצחון של מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו – שזה הענין של ברית מילה בכלל, גילוי העטרה, שהוא גילוי המשיח – הוא מכח הנצחון של הספרים. שמי שינצח כאן זה הספרים. לכן באמת צריך להרבות בספרים – גם בכמות וגם באיכות. שכל אחד יהיו לו ספרים וגם שכל אחד יכתוב ספרים – שיצאו עוד ספרים ועוד ספרים. אם יש מספיק ספרים – הספרים ינצחו, זה מה שינצח את המערכה (מכח המערכת שלנו – עורכי הספרים וכו'). מכאן מוסר השכל לכמה אנשים שיושבים כאן...

היום יש ביטוי שמשתמשים בו – שאני לא סופר אותך. אם רוצים שיספרו אותנו – צריך הרבה ספרים, אז יש סיכוי שיספרו אותנו.

שיהיה "דידן נצח". אפילו אחד מהחברים הקרובים אמר – 'לא סופרים אותי, מה אני יכול לעשות?'. מה התשובה? תוציא עוד ספרים – אז יתחילו לספור אותך...

תורת החסידות – מאדמו"ר הזקן עד הרבי הרש"ב

השם שלום-דב-בער, על שם הרבי הרש"ב – השם הראשון שלו הוא שלום. הרבי הרש"ב הוא הרמב"ם של החסידות. אפשר לומר, כמו שמקובל על משה רבינו והרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה", כך אם הרבי הרש"ב הוא הרמב"ם של החסידות – של חסידות חב"ד, שמתחילה מאדמו"ר הזקן – אפשר לומר שמאדמו"ר הזקן עד הרבי הרש"ב (אפילו שלא נקראו באותו שם, רק שעל כל אחד מהם שייך לומר "משה שפיר קאמרת", שכל אחד הוא המשה שבדור, שמאז הבעל שם טוב היינו המשיח שבדור, ובתוספת "ממש!", ראה לקמן) לא קם כמוהו בביאור לעומק של דברי אלקים חיים (ובאופן שהוא שוה לכל נפש) שגלה אותם אדמו"ר הזקן.

לכבוש את העולם עם ספרים – חבור המצוה האחרונה והמצוה הראשונה

שלום הוא בחינת תורה – התורה עושה שלום, בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. אם רוצים שלום בעולם – צריך הרבה תורה, הרבה ספרי תורה. לפי הרא"ש, וכך ההלכה, בכל ספר שמדפיסים יש קיום מצות "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – המצוה האחרונה של התורה. לכן לא פלא שהספרים ינצחו, כי מה שהספרים ינצחו זה בעצם המצוה החותמת את כל התורה כולה – "הכל הולך אחר החיתום" (סוד אמירת "אמן" לאחר המברך, ש"גדול העונה אמן כו'", שהוא עיקר כח המנצח, כמפורש בחז"ל).

כידוע, וכתוב גם בספרים הקדושים, שהמצוה האחרונה – "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'", המצוה של הספרים – מתחברת למצוה הראשונה של התורה, שעוד לפני מצות ברית מילה, "פרו ורבו". "פרו ורבו" היא מצוה משיחית – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'", מצוה של רדיה, לשון מלכות. צריך לפרות ולרבות ולמלא את הארץ – ארץ ישראל השלמה, שעתידה להתפשט בכל העולם. הכל בזכות המצוה האחרונה, "אחרית כראשית" – כך מסביר הבן איש חי, שהעבודה היא לחבר את המצוה האחרונה עם המצוה הראשונה, הדפסת ספרים עם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'".

ב. שלום – חבור ברית ותורה

"מי יעלה לנו השמימה" – שלום בין ברית ותורה

שוב, התורה עושה שלום. במאמר ששי אמר – המאמר של אדמו"ר הזקן בתורה-אור ד"ה "בעצם היום הזה נמול אברהם" – כתוב הרמז המפורסם "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי', מלמד שהמילה יותר גבוהה משם הוי', ר"ת למעלה מס"ת. זו המילה הגדולה עליה נאמר "בעצם היום הזה נמול אברהם" – "נמול" בלשון נפעל, בדרך ממילא. המילה הגדולה הזו, גילוי יג מדות הרחמים – יג הבריתות שנכרתו על המילה – גבוהה יותר משם הוי', שם של התורה (תורת הנגלה) שנכרתו עליה ג בריתות בלבד.

בכל אופן, שלום הוא התורה. לא צריך לגמור את המאמר במחשבה שהמילה (בר"ת) לחוד ושם הוי' של התורה (בס"ת) לחוד. אמנם המילה יותר גדולה, אבל תכל'ס צריך לעשות שלום ביניהם – בין הר"ת מילה לס"ת הוי' (שם הוי' התחתון, של סדר השתלשלות, כמו שהוא כותב במאמר: "י – צמצום, ה – התפשטות, ו – המשכה, ה – התפשטות").

המילה שלמעלה מהשתלשלות, גילוי העטרה, צריכה להתחבר – בשלום – עם שם הוי' של ההשתלשלות. כמו בכל המאמרים של הרבי – הווארט בכמעט כולם – שצריך לחבר, לעשות שלום, בין למעלה מהשתלשלות עם סדר ההשתלשלות וכל מה שקורה בסדר ההשתלשלות, הטבע של האדם, הכחות הגלויים של הנפש. לא רק לגלות אור מקיף – צריך לחבר אותו עם הפנימי. לעניננו שלום-דוב-בער – אנחנו מדברים על השם שלום – הוא לחבר את המילה בר"ת עם שם הוי' שבסופי תיבות, וזה עיקר תכלית הכוונה.

מילה – "ביום ההוא יהיה הוי'"

הרי "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – שיהיה שם הוי', רק שהוא עצמו יתעלה, שיהיה "יהיה". אחת הכוונות של ברית מילה היא מל-יה – מל לשון גילוי, ומה שמתגלה הוא שם יה. לפי פשט המאמר מה שמתגלה הוא "בעצם היום הזה", עצמות, שלמעלה מכל שם. אבל כתוב שבמילה היא גם מל-יה, כלומר שיש גילוי של אותיות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". אפשר לומר שה-יה כאן הוא החידוש של לעתיד לבוא, שה-וה גם יהיו בדרגת יה – "יהיה הוי' אחד".

לא שבאמת שם הוי' ישתנה, שלא יהיה יותר י-ה-ו-ה אלא רק י-ה-י-ה – ישאר וה, אבל הם יהיו בדרגת יחודא עילאה של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כמו י-ה. כל זמן שאנחנו לא בסדר הזיווג התחתון דווקא – שמתגלה למטה – הוא רק לפרקים. אבל כאשר "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" הזיווג של ה-וה – שהוא העיקר, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים – יהיה תדיר, ימשיך ויגלה את יחוד י-ה (כמו שיחוד י-ה מגלה את מה שלמעלה מהם, ועד לגילוי העצמות ממש, בסוד "אור חדש על ציון תאיר", אור שהוא חדש להיות אור שעד כה היה בגדר עצמות בלבד).

מילה-הוי' – גילוי אלף-פלא – הפיכת גולה לגאולה

כל זה הקדמה לעשות גימטריא פשוטה: מה קורה כשעושים שלום בין מילה בראשי תיבות לשם הוי' בסופי תיבות? צריך לחבר אותם יחד ולראות מה יוצא. מילה עולה 85, מספר מיוחד בחכמת החשבון – מספר השראה. שם הוי', 26, הוא השראה כפול – 13 הוא השראה. כשמחברים אותם יחד מה מקבלים? 111, פלא, אלף. ידוע מה שהרבי אומר, שכל ההבדל בין הגולה לגאולה הוא אלף – צריך להכניס את ה-א לתוך חומר הגלם של הגולה ומקבלים גאולה. קשור גם לגילוי העטרה. לפי הרמז הזה גילוי העטרה הוא גילוי האלף-פלא של הקב"ה. הרבי מסביר בשלש דרגות, ובהחלט צריך לכוון שגילוי העטרה הוא גילוי אלף-פלא – הדרגה הכי גבוה. כשהאלף-פלא מתגלה הוא לא רק מתגלה אלא נכנס וחודר לתוך הגולה, לתוך המציאות שלנו למטה – העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – ואז המציאות הופכת למציאות של משיח, פותחים את העינים ורואים ש"הנה זה [מלך המשיח] בא" וכבר בא.

להפוך למספר ברית

מה שהכי יפה כאן בחכמת המספר הוא, שיש מספרים מיוחדים שמכונים מספרי ברית (כמו שהזכרנו מספר השראה, יש ריבוע וכו' – כל מיני מספרים צורניים). אחד הסוגים של המספרים המיוחדים נקרא מספרי ברית, והנה, המספר הזה – 111, אלף-פלא – הוא מספר ברית (שני משולשים של 10, סוד עשרת הדברות היורדים מלמעלה, ועשרה מאמרות העולים מלמטה, ונפגשים ומתחברים יחד על ידי נקודת הברית שבאמצע). לא יכול להיות משהו יותר מתאים לקיום מצות ברית מילה. בברית מילה יש גילוי של אלף-פלא על ידי חבור (סוד השם שלום) ר"ת מילה עם ס"ת הוי'.

"קוה אל הוי'"

לפני שנעזוב את הרמז הזה רק נאמר עוד משהו: היות שמילה היא מל-יה, לגלות את הנסתרות, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", מה יהיה אם נחבר רק יה ל-מילה? נקבל 100, שלמות של מאה, 10 ברבוע. מה נשאר? וה. באותיות 100 היא ק, וכשמחברים ק ל-וה מקבלים קוה – "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". חוץ מאלף-פלא יש עוד מלה מאד חשובה במספר הזה – של חיבור מילה-הוי' – קוה, "קוה אל הוי', חזק ויאמץ לבך ו[שוב ]קוה אל הוי'". קוה ועוד קוה.

יש הרבה דרושים מהם הקוה ועוד קוה, שאין כאן המקום. בכל אופן, זו כוונה יפה לכל ברית מילה, ובפרט ברית הרך הנימול שלנו, שלום, שבא לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה מכח התורה.

המילה העליונה – תורת הנסתר

במאמר כתוב ששם הוי' הוא תורה – וכמו שאמרנו היינו תורת הנגלה. אבל המילה העליונה היא גם תורה – תורה של מעלה, תורת הנסתר, "יפוצו מעינותיך חוצה", השמן שבתורה. כמו שאמרנו, מאדמו"ר הזקן עד רבי שלום דובער, הרמב"ם של החסידות, לא קם מי שמבאר כך את החסידות – הוא בא לעשות שלום.

ג. יסוד בפרצוף עניני משיח – להיות לפנים ממחיצת המלאכים

היינו באמצע – מי"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן – להביא מקורות מאדמו"ר הזקן, מאמרים של אדמו"ר הזקן בענין משיח וגאולה. מכל הספרים שלו, איך הוא מגדיר ומסביר מהו משיח או בחינת משיח – הוא גם מסביר מהו המשיח הפרטי של כל אחד וגם המשיח הכללי של כל עם ישראל. כדרכנו חפשנו הרבה פירושים ואחר כך לעשות מהם סדר – לסדר הזה קוראים פרצוף. ככה, עד עכשיו, הגענו מכתר עד תפארת. נשארו לנו הנהי"ם. היות שנשארה לנו גם ספירת היסוד, שקשורה לברית מילה, נמשיך כעת עם פירוש אדמו"ר הזקן על משיח, שקשור באופן מיוחד לספירת היסוד.

יסוד: משיח – "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש"

אדמו"ר הזקן אומר שבחינת משיח הוא מה שנאמר בחז"ל שלעתיד לבוא יאמרו לפני הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – "קדוש". כמו שהיום המלאכים, השרפים בעולם הבריאה, אומרים לפני הקב"ה קדושה משולשת – ואנחנו אחריהם או הם אחרינו – "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו", כך לעתיד לבוא יאמרו זאת לצדיקים.

אומר אדמו"ר הזקן שהבחינה הזו, הגילוי הזה, הוא בחינת משיח. כלומר, עוד לפני לעתיד לבוא שיכול להיות איזו תקופה רחוקה, מחדש כאן אדמו"ר הזקן שברגע שיבוא משיח – וברגע שאתה, יהודי, תגלה את ניצוץ משיח שבך – כבר אתה במדרגה שיאמרו לפניך "קדוש", כמו לעתיד לבוא. זה משיח. אם אתה משיח אומרים לפניך קדוש, אם לא – אז לא. רוצה להיות משיח? צריך להגיע למדרגה הזו, שאומרים לפניך "קדוש" כמו שהיום אומרים המלאכים לפני הקב"ה. זה בפירוש שייך לספירת היסוד, "ועמך כֻלם צדיקים" – בחינת "צדיק יסוד עולם" שאומרים לפניו "קדוש".

ידיעת ושותפות הצדיקים ב"מה פעל אל"

אז ממשיך אדמו"ר הזקן ומסביר, שכאשר אתה מגיע למדרגה הזו, שאומרים לפניך קדוש, אומרים חז"ל שהמחיצה שלך לפנים ממחיצת המלאכים, עד שהמלאכים שואלים את הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – "מה פעל אל". גם זו בחינה של משיח, שאתה כל כך קרוב וקשור ומתעצם עם הקב"ה, כמו שנאמר על משה רבינו "בכל ביתי נאמן הוא", שאתה יודע הכל, פתוחים בפניך כל גנזי האוצרות של הקב"ה, וכל מה שהקב"ה עושה בעולם אתה יודע.

אפילו יש לומר שמה שהקב"ה מחולל ופועל בעולם זה גם דרכך וגם בעצתך, כמו בתחלת בריאת העולם – "במי נמלך" – הקב"ה לא עושה שום דבר בלי להמלך. להמלך פירושו גם להתייעץ וגם לקבל מלכות, כי "אין מלך בלא עם". יש את יועץ המלך שהוא נמלך בו, והוא נעשה מלך מכחו, וממילא הצדיקים האלה שהם כולם משיחים – בחינת משיח – יודעים בדיוק מה ולמה "פעל אל", מה ה' עושה. המלאכים לא זוכים לזה. גם מלאכי רום הכי גבוהים לא מתקרבים כלל וכלל לדעת זאת. הם יכולים להיות שלוחי השפע – בהחלט יכולים לבצע את רצון ה', להעביר את השפע – אבל לא יודעים "מה פעל אל", מה ה' פעל על ידי, המלאך. מי כן יודע? הצדיק – הצדיק שהוא בחינת משיח.

תכלית הברית – להיות 'מבין' בקב"ה

לשם כך עושים לתינוק ברית מילה – שהוא יזכה לגילוי המשיח שבו, וממילא המלאכים ישאלו אותו "מה פעל אל". כלומר, שהוא מבין – כמו הווארט שנפוץ בין חסידי חב"ד, להיות 'מבין' במשהו, כמו שרבי אייזיק היה אומר שאין לי רוח הקדש כמו רבי, אבל אני 'מבין' ברוח הקדוש של הרביים, כך יכול להיות שלעתיד לבוא אם תשאל את הצדיק האם אתה בעצמך הקב"ה הוא יאמר 'לא, אני לא הקב"ה, אבל אני מבין לגמרי בקב"ה – בדיוק מה שהוא עושה ולמה הוא עושה – כי הקב"ה מתייעץ איתי'.

מאז הבעל שם טוב יש צדיקים כאלה, גדולי הצדיקים מתלמידי מורנו הבעל שם טוב ותלמידי תלמידיו – צדיקים שה' לא פועל בלי להתייעץ איתם, והם יודעים מה נעשה וגם קובעים שכך ייעשה (שהרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים והקב"ה גוזר וצדיק מבטל, סוד נו"ה של עיקרי האמונה של פנימיות התורה, בחינת כליות יועצות כנודע). כל זה, מסביר אדמו"ר הזקן, בחינת משיח.

"מצוה בו יותר מבשלוחו" – מלאכים מסתירים על אלקות

נעמיק בזה עוד טפה: יש מאחז"ל בתחלת פ"ב של קידושין ש"מצוה בו יותר מבשלוחו". יש הרבה דיון אם נאמר בכל המצוות של התורה או לא. בכל אופן, יש בזה כלל גדול בתורה – שאם אתה יכול לעשות מצוה עדיף שתעשה בעצמך מאשר שתמנה שליח. לכאורה "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", מה שהקב"ה מצוה לנו הוא עושה בעצמו, ואם יש כזה כלל גדול ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", נשאלת השאלה בשביל מה ה' ברא מלאכים בכלל? שיעשה את הכל לבד. הוא יכול לעשות הכל לבד, בשביל מה הוא צריך מלאכים?! מה זה מלאך? מלאך פירושו שליח. בשביל מה ה' צריך אותו?!

מהי מצוה? מצוה היא גם גילוי אור, לשון צוותא. אם ה' היה בורא את העולם ברצון לגלות את עצמו בהדיא, בלי שום הסתר והעלם (כמו שאכן היה מעין זה ביום אחד של מעשה בראשית, טרם נבראו המלאכים ביום שני), אז ודאי וודאי לא היה בורא מלאכים – היה עושה את הכל בעצמו, והיו רואים כולם מי פועל, וכולם היו מבינים "מה פעל אל".

אלא מה? שהקב"ה רוצה את ההעלם (כלומר שהוא רוצה גם דברי הרשות, מציאות שאינה בגדר מצוה, וממילא לא חל על זה הכלל של מצוה בו כו'), ואף על פי ש"מצוה בו כו'", אבל לשם העלם האלקות (הרשות נתונה) הוא בורא מלאכים. יש כל מיני שלוחי השפע. אם כי שכתוב בתניא בשם הרמב"ן שכאשר המלאך פועל הוא בטל לה', עד כדי כך שהוא נקרא בשם ה', אבל בכל אופן – גם בפשוטו של מקרא – מה שכתוב שם ה' היינו בעצם מלאך, ולא ה' ממש.

"שלוחו כמותו ממש" – מעלת הנשמות על המלאכים

יש חידוש – ווארט של אדמו"ר הזקן שהוא כותב בשלחן ערוך שלו בקונטרס אחרון, והרבי מביא הרבה פעמים. מספר התניא והלאה המילה הכי חביבה בחב"ד היא המלה "ממש", במיוחד מתחלת פרק ב של התניא, שהוא כותב ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". עיקר החידוש שם הוא המלה "ממש", כי "חלק אלוה ממעל" כבר כתוב – לא חידוש. הוא בעצמו כותב בנגלה ש"שלוחו של אדם כמותו ממש" – תוספת שאין בשום מקום אחר.

מה ה' רוצה מאתנו? אמרנו שאם ה' היה רוצה לגלות את עצמו ממש הוא לא היה בורא מלאכים – הוא ברא אותם לשם כך שיסתירו אותו. יש מי שאומר עד כדי כך שמלאכים הם כמו חוקי הטבע. ברור ש-הטבע בגימטריא אלהים, השם של העלם והסתר –מעלים. אבל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – גם אנחנו "שלוחי דרחמנא". מה ההבדל בינינו, אני יהודי ואתה יהודי, שלוחים של הקב"ה, לבין המלאכים? רק במלה "ממש" של אדמו"ר הזקן. אצל יהודי יכול וצריך להתקיים "שלוחו של אדם [העליון, הקב"ה] כמותו ממש".

הא בהא תליא – היות שאתה "חלק אלוה ממעל ממש", לכן אתה יכול להיות "שלוחו של אדם [העליון] כמותו ממש". מלאך לא יכול להיות "ממש", רק אתה יכול להיות "ממש". ברגע ש"שלוחו של אדם כמותו ממש" צריך לומר שה"ממש" הזה פועל שמה שאתה עושה בתור "שלוחו של אדם כמותו ממש" זה ממש מצוה בו – זה כבר לא "שלוחו" (הנפרד ממנו) אלא הוא "ממש". או שאני מאמין למלה הזו ממש או שאני לא מאמין בה. אם אני מאמין שזה ממש – אז זה כבר "מצוה בו".

זה כבר פתח להבין מה שאדמו"ר הזקן כותב, מה שאנחנו לומדים עכשיו, שמצות ברית מילה היא להגיע לדרגה של צדיקים מחיצה לפנים ממחיצת מלאכי השרת, עד שמלאכי השרת שואלים אותם "מה פעל אל", עד שמלאכי השרת אומרים לפניהם "קדוש", בחינת משיח. כלומר, שאתה שלוחו של הקב"ה ממש, להמליך אותו, להביא את המלכות שלו לעולם הזה. אתה לא זקוק לשום אמצעי שבעולם.

משיח – לא זקוק למלאכים

נסיים רק את הבחינה הזו: מה זה לא להיות משיח ומה זה כן להיות משיח? כן להיות משיח זה שאתה כל כך קרוב לה' שאתה לפנים ממלאכי השרת, שאתה מבין בכוונה הכי פנימית ועצמית של הקב"ה במעשה בראשית, ולא בכלל אלא בפרט ובפרטי פרטיות – בכל מה שקורה. זו בחינת משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא". מה זה לא להיות משיח? לא להיות משיח זה שאתה זקוק עדיין למלאכים.

עוד פעם, אמרנו שהפסוק הזה הוא פסוק של מלאכים – ככה הוא כתוב בספר ישעיהו. השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" וכך אנחנו אומרים. או שאנחנו לומדים מהם איך לומר, או שבסופו של דבר הם לומדים מאתנו ואומרים את זה לנו. כתוב שחוץ מכמה נשמות מיוחדות, כולם זקוקים בעולם הזה למלאכים. לא רק שה' משתמש במלאכים שלו לעשות את כל הפעולות שלו, להמשיך את כל השפע שלו לעולם שלנו, אלא שאנחנו זקוקים למלאכים.

צורך התחתונים במלאכים – העלאת התפלות

למה אני צריך מלאכים? הדבר הכי פשוט שכתוב בכל הספרים, החל מספר הזהר הקדוש והלאה, שאני צריך מלאכים כדי להעלות את התפלות שלי למעלה. כמו שהמלאכים הם שלוחי השפע להוריד את השפע מלמעלה למטה, ככה המלאכים מעלים את התפלות שאני מתפלל וגם את המצוות שאני עושה – כל מה שאני עושה למטה. המלאכים לוקחים את זה, מצחצחים את זה – כמו הביטוי צחצוח הכפתורים – כי מה שאני עושה הוא לא מצוחצח, לא "אור צח אור מצוחצח", וצריך לצחצח כדי להעלות (וממילא מובן שמה שהרבי אמר שכבר נגמרה עבודת צחצוח הכפתורים היינו רמז לכך שכבר לא זקוקים למלאכים, אלא שעל כל אחד ואחת מאתנו לגלות את ניצוץ המשיח שבו כו'). מלאך מוסר למלאך.

כך מוסבר בספרי החסידות, שהמלאך הכי קרוב אלי – הדבור שלו בבחינת המחשבה שלי. אז אם אני מחבר בתפלתי את הדבור שלי עם המחשבה שלי, אני פועל שהמלאך הזה – שהדבור שלו ברמת המחשבה שלי – יקח את הכוונה שלי בדבור שלו ויחבר אותה עם המחשבה שלו. אז יבוא עוד מלאך – כמו שבבית המקדש היו מעבירים את הדם מהר-מהר מאחד לשני, כמראה הבזק ממש – והדבור של המלאך הגבוה כמו המחשבה של התחתון, וכך עולה ועולה עד עולם האצילות. אם כן, מלאכים משרתים אותי ואת כולם – כולם צריכים מלאכים.

רבי חייא – דוגמה לצדיקים שלא זקוקים למלאכים

אבל כתוב שיש כמה צדיקים מיוחדים שלא זקוקים לכל הסיפור הזה של המלאכים, שיעלו להם את התפלות, כי הם כל כך בדבקות עצמית עם הקב"ה שהם מחוברים ישירות – הדבור עם המחשבה שלהם הכל אחד, והם רק פותחים את הפה וזה מגיע ישר לה' עצמו, לא צריכים שום מלאך. אנחנו מאמינים רק בה', אז חלילה וחס שהמלאכים אצלנו הם ממוצעים בינינו לבין הקב"ה. אנחנו מתפללים "אליו ולא למדותיו" וכל שכן לא לשום מלאך, ואף על פי כן רובם ככולם זקוקים לאותם מלאכים להעלות להם את התפלות. אבל שוב, יש כאלה שלא זקוקים לשום מלאך. מי שלא צריך שום מלאך הוא בחינת משיח. כך יוצא מהדרוש של אדמו"ר הזקן. איך אפשר להגיע למדרגה שאתה לא צריך שום מלאך?

מי הדוגמה של הגמרא? רבי חייא – "גוהרקא דרבי חייא מנפשיה סליק", הכסא שלו לא צריך מלאכים. כל הצדיקים, גם הגדולים, יש לכל אחד כסא למעלה – כמו שלכל אחד יש חלק בגן עדן – וכולם זקוקים למלאכים שיעלו להם את הכסא. אבל יש צדיק אחד, קוראים לו רבי חייא, שהכסא שלו לא זקוק לשום מלאך להעלות ולהוריד אותו. כלומר, יש לו קשר עצמי עם הקב"ה – לא צריך שום סיוע.

תיקון בר כוזיבא

להבדיל, יש בחינה כזו בקליפה – קליפת בר-כוזיבא, "אל תעזור לי", אבל את זה הוא אומר לקב"ה עצמו, שאיני צריך אותך לעזור לי. אנחנו לא אומרים ככה חלילה לקב"ה, רק למלאכים – לא צריכים את העזרה שלכם. זה משיח – התיקון שלו. בדור שלנו מאד קל לדעת מי הבר-כוזיבא'ניקים, שאמרו לקב"ה – תסתלק, לא צריכים את העזרה שלך, אל תעזור ואל תפריע ותהיה כאן מדינה. מה זה המשיח? התיקון שלו, שיכולים לומר למלאכים אל תעזרו לנו ואל תפריעו לנו להביא יחד עם הקב"ה, עצמותו ומהותו יתברך, את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. זה התיקון האמתי. שוב, אנחנו והקב"ה זה אחד.

רבי חייא – ספירת היסוד

מה עוד היה אצל רבי חייא קשור לענין הזה? קודם כל, מי זה רבי חייא באדרא בזהר הקדוש? הרי האבא של הרבי כותב על כל אחד מהחכמים, תלמידי רשב"י שהיו באידרא, מי הוא – באיזו ספירה הוא (כמו שכבר מובא בכתבי האריז"ל). מי זה רבי חייא? רבי חייא לשון חי – היסוד. על זה אנחנו מדברים, על ניצוץ משיח שקשור לספירת היסוד. לא יכול להיות מישהו יותר מתאים לזה מאשר רבי חייא.

מעלות רבי חייא: כסאו עולה מעצמו, תפלה כאבות, התמסרות לחינוך

יש שלשה דברים שנאמרו על רבי חייא הנוגעים במיוחד לעניננו. האחד, ש"גוהרקא דרבי חייא" לא צריך סיוע, כנ"ל. דבר שני, שגילו לרבינו הקדוש – שרבי חייא היה בזמנו – שרבי חייא ושני בניו הם בדוגמת האבות הקדושים. מי הם האבות הקדושים? מרכבה לקב"ה. כנראה שמי שבבחינת מרכבה לקב"ה, כמו האבות הקדושים, לא זקוקים למלאכים – הם עצמם מלאכים שמעלים את הכסא, ולא זקוקים למי שיעלה להם את הכסא. רבינו הקדוש היה גדול הדור, אבל היתה מעלה ברבי חייא ובניו. גם לענין חינוך, הדבר השלישי, נציין שבזמן האחרון קמו חבורות של "בני רבי חייא" כאן בחבר'ה שלנו – שידעו מי הוא. רבי חייא הוא בספירת היסוד כי התמסר לחינוך ילדים (ועשה הכל לבד, את כל עבודות ההכנה לחינוך הילדים, כמו שמסופר בגמרא, ללא צורך בסיוע מהזולת).

רבי חייא ובניו – שלוחי כלל ישראל

עוד פעם, אליהו הנביא גילה לרבי שרבי חייא ובניו הם בדוגמת האבות הקדושים. מה הוא עשה? אמר להם לעבור לפני התיבה ויתפללו תפלת צבור. יש כמה מאמרים של הרבי על זה, שמביא מהצמח-צדק ומחדש, שמה שרבינו הקדוש מנה אותם כשלוחי צבור – לא היה רק כשלוחי-צבור של אותה קהילה, המנין שהזדמן אצלו, אלא יש בכח רבינו הקדוש למנות אותם שלוחי-צבור עבור כלל ישראל בכל הדורות, גם מי שנמצא פה ומי שלא נמצא פה, מי שיודע שהם הש"צ שלו ומי שלא יודע שהם הש"צ שלו. הרבי מביא שזה על דרך מה ש"לב בית דין מתנה" על מי שיודע ומי שלא יודע, לא משנה שום דבר, ככה רבי עשה את רבי חייא ובניו שלוחי צבור עבור כלל ישראל.

זה מסביר למה מה שקרה באותו סיפור קרה רק אז – הרי בכל יום התפללו שלש פעמים ביום ולא קרה ש"אמרו משיב הרוח ונשיב זיקא, אמרו 'מוריד הגשם' אתא מיטרא, אמרו 'מחיה המתים' רגש עלמא", אבל היות שאם היו גומרים זאת היה בא משיח – סימן שהם משיח, הוא יכול להביא תחית המתים, באה איתו – אבל ה' לא רצה זאת עדיין, לכן הוא בלבל, ומתוך הבלבול זה לא יצא לפועל. בכל אופן, זו בחינת רבי חייא. מי זה רבי חייא? גם בתפלה הזו, כדי שיאמר "משיב הרוח" ונשיב זיקא, "מוריד הגשם" ואתא מיטרא, "מחיה המתים" ורגש עלמא – זה רק אחד שלא זקוק לשום מלאך בתפלתו, כמו שהוא לא זקוק לשום מלאך כדי להעלות לו את הכסא.

צדיק שלא זקוק לעזרה

נחזור לענין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" – הוא לא זקוק לעזרה. יש הרבה צדיקים שלא זקוקים לעזרה – הוא עושה דברים לבד (כמו בענין השלישי של חינוך הילדים), כי הוא דבוק בה'. זו בחינת משיח. למשל, שמשון הגבור לא נתן לאף אחד לקחת לו את המקל, עקרונית. הוא היה שופט, גדול הדור, ולא הרשה לאף אחד לשמש אותו בכלל. אפילו ש"גדול שימושה יותר מלימודה" – ובדעת אמרנו שזו בחינת משיח, "רוח דעת ויראת הוי'" (של משיח, עליו נאמר "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' [בחינת הכתר של משיח]"]), זו סגולה ליראת ה', שימוש הוא סגולה ליראת ה' יותר מלימוד כי הוא עצם הדעת – אף על פי כן יש כאלה שלא רוצים שאף אחד ישרת אותם, אף על פי שזה לעשות חסד עם התלמיד.

שוב, רבי חייא הוא כזה טיפוס שלא צריך שאף אחד יעזור לו, לא צריך מלאכים, וממילא כשממנים אותו להיות שליח צבור של כלל ישראל – הוא כבר הופך להיות משיח, הוא יכול לפעול כאן תחית המתים על המקום.

דבקות ישירה בה' ודבקות ישירה בצדיק

כל זה בבחינת מל-יה, הגילוי של ברית מילה. כל אחד יש לו בכח להגיע למדרגה הזו, שיאמרו לפניו קדוש, שלגבי הקדוש ברוך הוא, אתה שלוחו ממש ובעצם אתה גם במדרגה הזו של (שעל ידך מתקיים אצל הקב"ה, עצמותו ומהותו) "מצוה בו יותר מבשלוחו" – הכל "בו" ממש – ואין לך שום צורך במלאכים, לא להוריד לך שפע ולא להעלות לך את התפלות ולא כלום, כי אתה דבוק בעצם בהשי"ת.

עד כאן עשינו את ספירת היסוד של מלך המשיח – שנזכה להיות דבוקים דבקות עצמית, כמטרת ברית מילה, ישירות בקדוש ברוך הוא. כמובן שחסיד דבוק ברבי – גם זה קשר של "ממש", כמו השיחה המפורסמת של הרבי שרבי וחסיד הם דבר אחד ממש, וככה הוא קשור לקב"ה ממש, בלי שום אמצעי, בלי מלאכים.

מדת יוסף ודרך הבעל שם טוב – לא להעזר באמצעים

יוסף נענש שהוא שם את מבטחו במצרים, ברהב – כי הוא ספירת היסוד, משיח בן יוסף. זו נקודה עצמית אצלו – אפילו יעקב לא היה נענש על זה, דווקא יוסף. הבעל שם טוב גם לא רצה להשתמש בשום קבלה מעשית – לא בהשבעות של מלאכים וגם לא בשמות קדושים. זה נגד שיטת המשיח. הבעל שם טוב הוא כבר משיח, "יפוצו מעינותיך חוצה", אז אין יותר קמיעות והשבעות מלאכים (כשכן כתב קמיע כתב רק את שמו כו', היינו כדי לגלות את הקשר העצמי ממש בין רבי לחסיד כנ"ל) – אין יותר מלאכים בכלל, לא צריך אותם. יש רק ה', רק אמונה פשוטה.

גילוי היחוד היהודי שומר משעבוד לגוים

גם תיקון מלכות ישראל – הוא רק כשלא זקוקים לגוים. הענין שלנו הוא רק להיות אור לגוים. מתי אפשר להיות אור לגוים? אם לא זקוקים להם. אם זקוקים להם – אתה לא יכול להיות אור להם.

כתוב בספרי החסידות – קשור לפרשתנו – שכל זמן שאחד השבטים היה קיים לא התחילה הגלות הקשה. מה ההסבר? שכל עוד כל אחד מהשבטים חי וקים היה ברור ענין היחוד היהודי. ה' בוחר בנו, בזרעו של יעקב אבינו, ומייעד אותנו להיות "שלוחו של אדם כמותו ממש" בעולם הזה, וממילא גם כאשר אנחנו נמצאים בטריטוריה של הגוי – אם ככה ברור אצלנו אז אין שעבוד. כשכל השבטים מתו, בדורות הבאים התודעה הזו התחילה להיות מטושטשת – הודאות, הפשיטות (על דרך אלקות בפשיטות), שה' בוחר בנו. הפשיטות שה' בוחר בנו התחילה להיות מטושטשת, וברגע שזה מתחיל להיות אצלנו מטושטש גם הגוי לא מרגיש זאת. כל זמן שזה ברור אצלנו גם הגוי מרגיש זאת ולא משעבד אותנו. ברגע שמתחיל להיות מטושטש אצלנו הגוי מרגיש זאת ורק אז הוא מתחיל לשעבד אותנו. זה מה שקרה.

אז מה הגאולה? עוד פעם, להשתחרר מהטשטוש ובלבול המוחין כאילו אנחנו זקוקים לגוי, לטובות של הגוי, או שפוחדים ממנו, שהם המרובים ואנחנו המעטים, וכל כיוצא בזה. אצל נח כתוב שהיה מקטני אמונה. מה הקטני אמונה אצלו? אומר הקדושת לוי שהוא לא האמין בעצמו, לא האמין שה' בחר בו. שה' יעזור שלא נהיה מקטני אמונה. הדבקות של היסוד בה' ורק בה' היא גדלות האמונה.

'אני ואתה נשנה את העולם' – ללא סיוע מלאכים

באמת היה אפשר לומר שמתי שהצדיקים לפנים ממחיצת המלאכים, אז באמת אנחנו לא זקוקים למלאכים – אבל אפשר להשתמש במלאכים. אדרבא, הם משרתים אותנו. עד עכשיו היינו זקוקים להם שיעלו לנו את התפלות, אבל כעת כשאנחנו בפנים והם בחוץ והם אומרים לנו קדוש, אז כמו שכתוב שלעתיד לבא שלכל יהודי יהיו כך וכך עבדים, גם יהיו המלאכים. באמת כתוב ככה, למשל בלקו"מ, שלעתיד המלאכים יהיו עבדים שלנו. לכאורה זה לא מה שאמרנו עכשיו.

אלא מה? על זה דברנו קודם ש"מצוה בו יותר מבשלוחו". אין הכי נמי, אם היינו רוצים – כל המלאכים ברשותנו. אבל כמו שאפילו אצל הקב"ה המלאכים מסתירים אותו יתברך, את גילוי עצמותו – גילוי העטרה שלו, גילוי המלכות שלו בעולם – כך גם אצלנו. כמו שאמרנו, הבעל שם טוב היה נגד קבלה מעשית – גם האריז"ל היה נגד, אבל הבעל שם טוב עוד יותר התנגד. מהי השבעת מלאכים? שהם ישרתו אותי, שאני בעל הבית. אבל גם זה לא – אפשר לפעול הכל גם בלי זה, רק מכח אמונה פשוטה, שאני וה' זה מספיק. ה' יכול לעשות הכל, ואם אני קשור לקב"ה – "אני ואתה נשנה את העולם", לא צריך שום דבר. זה גילוי בחינת משיח. לכן הגימטריא הידועה...

"שיר המעלות".

[תוספת ל-ז' טבת – יום הילולת בעל מי השלוח]

תפלה "לעת מצא"

במעלת תפלת רבי חייא, מתוך דבקות גמורה בה', איתא במי השלוח לתהלים:

"על זאת יתפלל כל חסיד אליך [אל ה' ממש, ללא אמצעים, "'אליו' ולא למדותיו"] לעת מצא". פירוש שהתפלה תהא לעת מצא, היינו מכוונת מאד, תהא הענייה מוסמכת ומכוונת לתפלה, היינו שלא תהא הענייה קודם התפלה, שאז תהיה נהמא דכסופא, היינו בלא יגיע כפים [ולכן צריך להיות הסדר הנ"ל של 'אני ואתה נשנה את העולם' – הפניה באה מה'אני' ומיד ה', ה'אתה', נענה.]. וכן אם תצרך להרבות תפילות ותחנונים תהיה תוחלת ממושכה [על ידי הצורך להמתין למלאכים שמעבירים ומעלים את הדברים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, מה שאין כן כאשר יש דבקות ישירה בה' וממילא אין כל הפרש זמן בין התפלה למענה.]. אכן תהיה בעתה, וכמאמר חז"ל "אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מטרא".

"על זאת"[1] רומז לספירת היסוד, הנמצאת מעל ל"זאת"-המלכות[2], וכן "כל חסיד" רומז להתקבצות כל החסדים בספירת היסוד, הנקראת "כל"[3]. מכח תפלת האדם היוזם הופך הקב"ה להיות בבחינת "זאת" – כפי שדובר בהתוועדות י"ט כסלו, על פי דברי הקדושת לוי בשם המגיד ממעזריטש נ"ע – ואז 'אני ואת נשנה את העולם'... לכל האמור כאן זוכים בבחינת "עת מצא" – על ידי "יגעתי ומצאתי", להתייגע ביראה ואמונה, ולזכות על ידי כך למציאה הבאה (כמו המשיח) בהסח הדעת, והיינו הסח הדעת מכל אמצעי ועוזר (אלא "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים").

[השלמה בדרך למסור בכינוס תנועת דרך חיים:]

ד. המלכות בפרצוף עניני המשיח – "ואריה כבקר יאכל תבן"

מלכות: "ואריה כבקר יאכל תבן" – סיום עבודת הבירורים

המלכות של פרצוף חידושי משיח של אדמו"ר הזקן: הפסוק אומר "ואריה כבקר יאכל תבן" – מהיעודים לעתיד לבא של "וגר זאב עם כבש", כתוב פעמיים בישעיהו (בתחלה ובסוף) – הפירוש הוא שאריה היינו המלכות דאצילות שיורדת לברר את הבירורים והבקר הוא העולמות התחתונים בי"ע שמתבררים. בעולם הזה האריה צריך לאכול את הבקר, כמו האריה שיורד על גבי המזבח – האש רובצת על המזבח בדמות אריה בזמן שישראל עושין את רצונו של מקום – והבקר עולה. לעתיד לבוא זה כבר לא ככה.

יש כאן אסמכתא למה שהרבי אומר "נסתיימה עבודת הבירורים" (לא משתמש בביטוי, כמובן). כל עבודת הבירורים היא שהמלכות יורדת לברר בירורים, והחידוש של משיח שהמלכות לא צריכה לרדת על מנת לברר בירורים כי נסתיימה עבודת הבירורים – אז האריה והבקר יהיו שוים, כי אין בירורים, ושניהם אוכלים יחד אותו מאכל, תבן.

במאמר מוסגר, שאלה גדולה מה זה אומר לגבי עבודת המקדש – שייך לדיון במו"נ – אבל לזה אדמו"ר הזקן כמובן לא נכנס ואין כאן מקומו. זה הווארט.

כולם 'אוכלים' את אותן התובנות

מה שקשור לכינוס של הערב: עשו כמה כיתובים של שאלות ותשובות, המצגת של אורי וכו', ותכלית הכל היא במגמה שכולם יבינו מה אנחנו ומה רוצים. סיפרו לי כמה דוגמאות של אנשים שפעל עליהם – שפתאום תפסו מה זה. היו גם כמה אנשים שאחרי כמה משפטים מאד נבהלו – נח להם לא לקרוא... בכל אופן, רצינו לדרוש שהמלה "תבן" היא או מלשון תבונה, או, כמו שאומרים היום, תובנה. "אריה כבקר יאכל תבן" הכוונה שכולם יזונו מאותן תובנות. כלומר, שבאמת צריך להגיע לרמת הסבר שהוא שוה לכל נפש.

המלכות של המשיח – "'ונקה' לשוים"

כשיש עבודת הבירורים – מי שמבין את הענין אוכל את מי שלא מבין את הענין כל צרכו, כמו 'סמוך עלי'. יש מברר ויש מתברר, וכך תמיד היה בענין של מלך – "מלך רם" והעם מתמסר ובטל למלך, לרצונו ולדעתו, שיאכל אותם. אצל המשיח לא ככה – זה החידוש של המלכות (בפרצוף המשיח).

בכל המעלות היותר גבוהות הסברנו דברים מאד נעלים ונשגבים של המשיח, כמו מה שאמרנו קודם ביסוד – שהוא לפנים מהמלאכים. כאן, פתאום, כשמגיעים למלכות – הכל מתהפך. המשיח שבמלכות הוא כאחד העם ממש (אכן המלך נקרא בתורה "אחד העם", ואפשר לפרש זאת בכמה אופנים). דווקא בעולם הזה הוא היה למעלה ובעולם המשיח הוא משתוה – כבר בסוד "'ונקה' לשוים", שהאריה-המברר משתוה עם הבקר-המתברר. במה הוא משתוה? שכולם צריכים להבין את הענין, ענין מלכות ישראל כו', על בוריו, באותו אופן, "ואריה כבקר יאכל תבן".

התפשטות התובנות

ככל שיש יותר יהודים שמבינים מה קורה כאן – שיש אותן תובנות למלך ולעם – ככה מקדמים את הכמות הנדרשת כדי לחולל את המהפכה המיוחלת. הרי במסמכים שכתבו היה איזה מספר, שכאשר נגיע למליון חברים בתנועת דרך חיים, תהיה לנו מילה – יתחילו לספור אותנו. כדי שנגיע למליון אנשים צריך להיות הרבה-הרבה "יאכל תבן" – התובנות שלנו צריכות להתפשט. התובנות של כולנו – לא יודע כמה אנחנו מבינים משהו, אבל אם כן מבינים משהו... – כל אחד צריך להבין אותו דבר. זה מה שמנסים לעשות עם כל המסמכים האלה, ושה' יעזור שזה באמת יתפוס. זה הווארט של "ואריה כבקר יאכל תבן".

בחירת הבקר

עוד תוספת לווארט: בקר הוא לשון בקורת. המדקדקים בקורקונדציה אומרים בשרש בחר – שרש מאד חשוב אצלנו, גם בחירת ה' בעם ישראל, וגם כל המושג של בחירות והכרעה ברוב-דעות, שהעם צריך לבחור במלך – ששרשים בחר-בקר קרובות ומתחלפים (בשפות שמיות; לציין שח-ק היינו פרצוף הנצח באלב"ם). כלומר, ש-בחר כמו בקר – מלשון בקורת (וגם מלשון בֹקר, "הבקר אור", כי כשיש אור אפשר לבקר נכון, בתבונה-תובנה). כלומר, אם אנחנו פונים לצבור הבוחר ורוצים שבאמת יבחרו בנו – אז פונים לבקר, צריך להאכיל גם את עצמנו וגם את הבקר שלנו בתבן.