כ"ט כסלו ע"ד – כפר חב"ד

קבלת פנים שמואל־אמתי ושפרה־תהילה ברודי

לחיים לחיים, שיהיה בנין עדי עד עם הרבה "ופרצת". [נכנסו עוד כמה יהודים והשלימו למנין]. השראת השכינה יש לנו כבר. לחיים לכולם, חנוכה שמח לכולם. כל מי שצריך להיות חתן – שיהיה חתן. חנוכה זה זמן טוב בשביל חתן – חתן וחנוכה זה הולך ביחד – "חן חן". נתחיל בחזרת המאמר. [ניגנו ניגון שלפני מאמר, מאמר, ניגון שאחרי מאמר]. לחיים לחיים, "כי על כל כבוד חפה"[1] – יש כבוד חתן, אהבת החתן לכלה, וכבוד כלה, אהבת הכלה לחתן, ושהחופה תאחד אותם.

א. רמזי שמות החתן והכלה

נתחיל עם רמזים של שמות החתן והכלה – כמו שהם עצמם מתחתנים ("זאת הפעם עצם מעצמי וגו'"), גם השמות שלהם מתחתנים (וכידוע בדא"ח בענין היחס בין עצם לשם, והיחוד המופלא שביניהם). גם לחתן וגם לכלה יש שני שמות – כך ראיתי בהזמנה. לחתן קוראים שמואל-אמתי ולכלה קוראים שפרה-תהילה (נלך לפי הכתיב של ההזמנה, תהילה עם י – לא כמו שכתוב בתנ"ך – ודווקא ככה יצא יותר מוצלח...).

שפרה-תהילה – לשונות היפי ולשונות האור של חנוכה

קודם כל, נתחיל עם שמות הכלה, שרומזים בצורה מובהקת לחג הזה – חנוכה. היות שיש ח לשונות של יפי, כנגד שמונת הנרות, והראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא שפר, לשון שפרה. חז"ל אומרים ששפרה ופועה הן אם ובתה או חמות וכלה – או יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע. שפרה, שהיא ודאי האם, היא יוכבד – בחינת אמא. כמו כוונת השופר של ראש השנה, שהוא יסוד אמא, להוציא ממנו את הקול (הקול המבשר את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

הנר הראשון של חנוכה הוא היפי המקורי באמא, ולכן הוא נקרא שפר. האחרון, "כאמה בתה", הוא חן – "זאת חנכה" – ויש גם יחס ביניהם, ש-שפר עולה בדיוק י"פ חן. במוחין זה פי עשר מלמטה במדות. בכל אופן, השם הראשון – שפרה – כולל את כל היפי של החג הזה, החג הכי יפה.

תהילה היינו לשון "בהלו נרו עלי ראשי" – הלשון ה-יב מ-יג לשונות של אור, כנגד מלות הברכה. יש יג תבות בברכת "להדליק נר חנכה", כותב האריז"ל, כנגד יג מדות הרחמים. המלה ה-יב, "נר" ("חנכה" כבר ה-יג, "'ונקה' לשבים"), היא תיקון "וחטאה", "פומא קדישא", אור הנר שיוצא מהפה.

כתוב בזהר ש"תהלה לדוד" היינו הכתר בכל לשונות שירה שיש בספר תהלים – אור שיוצא מהפה. יש בזה גם חסד, כמו בית הלל – ח נרות והלכה כבית הלל, שמעלים בקדש. בתהלה יש גם אור הכתר וגם משמעות של חסד, אבל זה יוצא מהפה – מה שיוצא מהפה הוא המלה "נר" כאשר מכוונים בברכה.

אתמול דברנו על שני פסוקים של נרות (חנוכה) – "אחפש את ירושלים בנרות" ו"נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" – שה' מחפש את ירושלים, הנקודה הפנימית שבלב, וחופש חדר בתוך חדר, הר הבית בתוך ירושלים ועזרת ישראל בתוך הר הבית ולשכת הגזית בתוך עזרת ישראל (חדר בתוך חדר, עד קדש הקדשים, שבעצם משתקף בלשכת הגזית כפי שהוסבר אתמול). כל זה, הנר והנרות, שייך לתהילה – "פומא קדישא" בלשון הקבלה.

אם כן, בשני השמות של הכלה כלולים כל עניני החנוכה – תהילה כולל את כל האור ושפרה כולל את כל היפי. [מה נשאר לחתן?]. לקיים את המצוה של הדלקת נר חנוכה בשמחה רבה, שמחה של מצוה.

ט-ט אותיות בשמות החתן והכלה

בכל הרמזים אנחנו הולכים לפי הכתיב תהילה מלא. יוצא שגם בחתן וגם בכלה יש בכל אחד ט אותיות שמתחלקות לחמש וארבע, רק בבחינת חותם המתהפך – בשמואל-אמתי ה-ד ובשפרה-תהילה ד-ה. כשיש ט ו-ט – כל ט הוא מושלם בפני עצמו, 3 ברבוע, ו-טט הם חי.

יש הרבה כוונות באריז"ל ל-טט, כמו "טטפת" ו"שר העולם" מטטרון, ועוד. חבור טט הוא תיקון כל ט הספירות מכתר עד יסוד באור ישר ואור חוזר. אם כן, החתן – שמואל-אמתי – הוא ט אותיות מלמעלה למטה (ה-ה מכתר עד גבורה – חסד-גבורה יוצאים מסוד תרין עטרין דדעת, והם אהבה כמים ואהבה כאש – וה-ד מתפארת ליסוד, חלוקה של "חסדים מכוסים" ו"חסדים מגולים" כנודע), והכלה – שפרה-תהילה – ט אותיות מלמטה למעלה.

בכל מלה או שם קדוש של שלש אותיות – הדוגמאות באריז"ל: יהו, אלי, שדי – כאשר מצרפים אותן בכל ששת הצירופים יש יחד חי אותיות, שש פעמים שלש, ואז מכוונים את ה-טט של "לטטפת בין עיניך". זה רק המבנה כאן של השמות, שמקביל ומתחבר יפה.

תשעה אורות

נעשה את החשבון: ט הוא היסוד כאן, ופנימיות היסוד היא מדת האמת. רמז פשוט שמובא לכך בספרים הוא שכל כפולות ט נשארות ט במספר קטן – אמת (במספר קטן = ט) נצחית, בלתי משתנה (סוד "אני הוי' לא שניתי" – "והוי' אלהים אמת"). זו ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם". גם בחשבון הגימטריא של השמות שלהם יש ט, שמתחלק בצורה הכי יפה, כמו חלוקת האותיות, ל-ד ו-ה:

קודם נעשה את החשבון של שמואל אמתי – 828. לפני כמה שיעורים[2] דברנו על כך שליוסף הצדיק, שהוא היסוד, הברית, מדת האמת – הצדיק-אמת – יש שלשה שמות (למדנו מקדושת לוי על סוד השלשלת שמעל "וימאן"): יוסף, יהוסף, צפנת פענח (השם הכי מיוחד, חד-פעמי בתנ"ך, שלא לגמרי ברור מה פירושו). שמואל אמתי עולה צפנת פענח – שייך לקבר יוסף, יוסף הצדיק, שכם עיר הקדש. צפנת פענח מתחלק בארבע – ד"פ אור-רז.

הבעל שם טוב (שמאד אהב אור ותמיד אמר להוסיף נרות כו') אמר (מובא בהיום-יום) שמי שיודע את הרז של כל דבר יכול להאיר את האור שלו. אור שייך לחנוכה וגם רז שייך לחנוכה (סוד "השמן למאור" של חנוכה – "רזין דרזין דאורייתא"). והוא גם בגימטריא אין סוף ב"ה שהוא "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", והוא – עצמותו ומהותו יתברך – מתגלה לעין כל בפרסומי ניסא דנרות חנוכה.

כמה עולה שפרה תהילה? תהילה עם הכולל עולה אמתי – ה-א של אמתי הוא הכולל של תהילה – אם רק נחבר את שניהם הם עולים 901, מספר מאד חשוב אצלנו, "אורו של משיח", גם שייך לאור, וגם שוה "יפוצו מעינֹתיך חוצה", הברכה העיקרית לחתן ולכלה. הפשט – גם של "ופרצת" שברכנו קודם וגם "יפוצו מעינֹתיך חוצה" – הוא שיהיו הרבה ילדים. קודם כל שיהיו הרבה ילדים וגם הרבה תלמידים – תלמידים בכל הגילאים, מהקטנים עד הגדולים – ושהכל יהיה בתנועה (תנועת נֹער, נע אור, סוד מהירות האור השואפת לאין סוף ומשקפת את האין סוף בעולמנו כנודע), אז יש הרבה חיות שהרי "כל חי מתנועע". אז רק חבור אמתי-תהילה עולה "אורו של משיח", "יפוצו מעינתיך חוצה". כמה עולה שפרה-תהילה? 1035, ה"פ אור. איפה יש חמש פעמים אור בתורה? ביום הראשון של מעשה בראשית.

אם כן, החתן הוא ד פעמים אור והכלה ה פעמים אור – ביחד ט פעמים אור, שמתחלק ל-ד ו-ה. כל אור בפני עצמו הוא גם כפולה של ט – ט פעמים זיו (נמצא ש-ד אורות מאירים לו פעמים זיו ו-ה אורות מאירים מה פעמים זיו ו-ט אורות יחד מאירים אנכי, ט ברבוע, פעמים זיו).

חנוכה הוא שמונה ימים – מה זה התשע פעמים אור? ח נרות יחד (ח פעמים נר = 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") עם השמש. כלומר, שמואל הוא ארבעה נרות והכלה היא עוד ארבע נרות פלוס השמש. ביחד זה שלמות של תשעה אורות של חנוכה – לא יכול להיות יותר טוב מזה... הכל ט-ט שמתחלק ל-ד ו-ה.

לשון סדר רב עמרם גאון בנישואין

גם מאחורי ההזמנה לחתונה – איני יודע אם כך מקובל באנ"ש – שמו משהו מאד נחמד מסדר רב עמרם גאון מנוסח סדר הנישואים. כתוב שם "כהיום הזה בירושלים ירבו שמחות בישראל, ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ישועות בישראל, ירבו נחמות בישראל, תרבה אהבה בישראל, תרבה ברכה בישראל". ככה מקובל? [מהיום...]. יש פה לפי הסדר – שמחות, בשורות טובות, ישועות, נחמות, אהבה, ברכה – הכל "כהיום הזה בירושלים", חתונה בירושלים עיר הקדש. אם מחברים את כל המלים האלה יחד – מה שצריך לרבות בישראל – הכל כפולה של האחד הכי חשוב מהם, המקור של הכל, אהבה. ככה יצאת ידי חובת נוסח ההזמנה של הרבי, שיש בה ר"ת אהבה. הכל כפולת אהבה – 279 פעמים אהבה. 279 הוא כפולה של 9, ט"פ שם א-ל, השם של האהבה – "חסד אל כל היום".

כמה פסוקים יש בשיר השירים? "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – שיר האהבה של החתן והכלה – ויש בו 117 פסוקים, ט"פ אהבה. כאן מספר כל המלים האלה הוא ט"פ אהבה – כמו פסוקי שיר השירים – כפול 31, שם א-ל, השם הקדוש של החסד והאהבה. הלשון הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא "ירבו שמחות בישראל".

הקשר המיוחד לחתן ולכלה

רק שמחות עולה כפולה של אהבה – 754 – אהבה פעמים חן (הסיום של חנוכה). קשור במיוחד לחתן – נחלק שמחות בשנים (מיעוט רבים שנים) ונקבל שמואל (ודאי אבא כוון את זה...). באמת כתוב פעמיים, כשה' מופיע פעם ראשונה לשמואל הוא אמר לו "שמואל שמואל" ובכך הוא הרבה שמחות בישראל. תמיד שיהיה שמואל כפול ואז "ירבו שמחות בישראל". מתחיל ב-שמחות – אהבה פעמים חן,

אחר כך הלשון החמישי הוא "תרבה אהבה בישראל", והכל כפולה של אהבה. שמואל בעצמו לפי זה הוא אהבה פעמים חצי חן – כט, היום, יום החתונה, כט כסלו. כסלו שוה חן חן. כט כסלו זה כבר כמו מדת ארון הקדש – שתים וחצי פעמים חן. זה היום, כט כסלו. 13 פעמים חצי חן עולה שמואל. גם שפרה היא כפולה של אהבה. השם הראשון, גם של החתן וגם של הכלה, הוא כפולה של אהבה. שמואל הוא כט פעמים אהבה ו-שפרה היא מה פעמים אהבה – שם מה, אדם. ביחד הם עד פעמים אהבה – תהא שנת עד, עד אהבות. זה שמואל-שפרה.

מן הסתם קוראים לך שמואל, לא שמעתי שקוראים לך אמתי... וגם לכלה מן הסתם קוראים שפרה [דווקא תהילה]. טוב, אצלה האהבה היא בצניעות ואצלך בגלוי. ה-ה שלך (ה אותיות שמואל) קורא ל-ה שלה (ה אותיות תהילה), סוד ה הספירות הראשונות מכתר עד לגבורה, אהבה כאש (כאשר "שכינה ביניהם" – י של איש, אש י, ו-ה של אשה, אש ה) כנ"ל.

אם מכוונים את הנרות כנגד האושפיזין – כמו בסוכות – כפי שנוהגים לשיר את הניגון של הרבי של אותו יום ליד הנרות, אז היום הוא כנגד הצמח-צדק. לכן כדאי שנשיר שירים של הצמח-צדק מתוך הלל, תהילה לשון הלל – "ימין הוי' רוממה" ו"אלי אתה". נתחיל, לפי סדר הלל, מ"ימין ה'".

[נכנס ילד בן שלש לחאלקה]. יש חאלקה, זה סימן טוב לחתונה.

ב. חסד וגבורה בפרצוף עניני משיח – "ארך אפים" ו"גואל ישראל"

מאז י"ט כסלו אנחנו באמצע לפרש את הפירושים של אדמו"ר הזקן, בעל התניא – שהיום גם חג הגאולה שלו – על משיח. מה שעשינו עד עכשיו היה כתר-חכמה-בינה-דעת וגם תפארת. רצינו אמש להמשיך עם חסד וגבורה, אבל בהשגחה פרטית זה נשאר לעכשיו.

משיח – המשכה מכתר למלכות

בכללות, כל הפירושים, כל בחינה של משיח – שגם "חתן דומה למלך", מלך היינו מלך המשיח – הכל המשכות מכתר למלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות". משיח הוא היחידה שבנפש, הכתר, והוא מלך – מלך ישראל, "דוד מלך ישראל חי וקים".

אם כל הפירושים הם כתר ומלכות, איך עושים מזה פרצוף בו כל פירוש הוא ספירה אחרת? הווארט הוא – וזה בא לידי ביטוי במיוחד בספירת החסד, שכעת הגענו אליה – שכאשר ממשיכים את אור הכתר מכתר עליון עד למלכות, עד למציאות התחתונה ביותר, זה עובר דרך אחד הקוים או דרך אחת הספירות. הכתר הוא בכלל היולי – אחד מהפירושים של כתר שהוא היולי – אין לו עדיין צורה בכלל. גם חכמה היא עדיין אותיות קצרות, בלי צורה ממש. צורה ממש מתחילה מניקוד הצירה, בבינה, אבל קמץ (בכתר) הוא עדיין קמוץ וסתום לגמרי וגם פתח (בחכמה) הוא רק פתיחת האור אבל לא צורה ממשית. היות שהכתר הוא היולי הוא מיד מתלבש ומופיע בכל ספירה וספירה, וכל ספירה מסוגלת להמשיך את הכתר לתוך המלכות – בחינת משיח. כל זה הקדמה, כדי שנבין את פירוש החסד.

משיח – מדת "ארך אפים"

אומר אדמו"ר הזקן במאמר אחד, שהמדה המיוחדת של משיח – דבר שקשור ל-יג מדות הרחמים, שכולן בכתר – היא מדת "ארך אפים"[3]. באמת זה נשאר בהשגחה פרטית בשביל חתן, כי יש לנו בספר שכינה ביניהם פרק, שער שלם, שעיקר המדה שהחתן והכלה צריכים לאמץ לעצמם, ללמוד וליישם בחיי הנישואין, היא מדת "ארך אפים".

הוא אומר שמכל המדות המדה הזו של "ארך אפים" היא מדה משיחית[4]. מצד אחד "ארך אפים" היינו אריך אנפין, כתר. מצד שני, כתוב ש"כסא דמלכא משיחא" – הכוס של מלך המשיח – מחזיקה רכא (ארך) לוגין, כמנין "כוסי רויה". אז הוא מסביר את הענין הזה, שה-ארך מכתר עליון נמשך מטה-מטה לתוך המלכות, ל"כוסי רויה" של דוד המלך, ומשם כל הברכות לכל העולמות. הכל נמשך מ"כוסי רויה", המשכת אור הכתר למלכות.

חסד: המשכת הברכה

אבל, איך הוא נמשך? קודם כל, אם ההמשכה של "ארך אפים" מכתר למלכות סופה להיות מקור כל הברכות, "כוסי רויה" של דוד, מלך המשיח, זה כבר מקשר מדה זו לחסד. כי ברכה בכלל – כידוע בקבלה בסוד יבק, יחוד-ברכה-קדושה – היא בחינת חסד. מי זכה בברכות? אברהם אבינו, איש החסד – "והיה ברכה". אחר כך יצחק בנו ירש את זה, אבל מקור הברכה הוא אברהם אבינו, היהודי הראשון. איך נקרא קו ימין בקבלה? "חד אריך" – החסד הוא ארוך. השמאל הוא "חד קציר" והאמצע "חד בינוני", אבל הארוך הוא ימין. גם אברהם נקרא האדם הגדול בענקים. יש עוד שם נרדף לחסד – גדולה. אברהם הוא "הגדול בענקים" (סוד הנאמר ב"אשרי" – "ארך אפים וגדל חסד") והקו שלו הוא "חד אריך".

כאן הדוגמה הכי יפה ופשוטה שאכן יש פה המשכה מכתר למלכות – עיקר הענין של משיח, כתר ומלכות[5] – אבל היא דרך הימין, דרך כל מה שדברנו קודם על אהבה בין החתן והכלה. הביטוי של הימין הוא אריך, "ארך אפים".

"ארך אפים" – סבלנות

מה הפשט של "ארך אפים"? איך אומרים את זה היום במלה אחת פשוטה? סבלנות. סימן שמי שיש לו סבלנות – שהיא גם הענוה של משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד", שרש"י מפרש "שפל וסבלן", שפלות וסבלנות – יש לו את מדת "ארך אפים". אז, קודם כל, הוא כבר הגיע לפרקו – יכול להתחתן. מי שאין לו סבלנות לא שייך להתחתן עדיין. ושוב, יש בזה משהו מאד חשוב. מצד אחד אנחנו רוצים "משיח נאו" ומאמינים ש"הנה זה בא" ו"כבר בא" וצריכים רק לפקוח עינים והוא כאן מיד-מיד-מיד, "תיכף ומיד ממש". יחד עם זה צריך אורך רוח (סוד "המאמין לא יחיש"). אם אדם הוא קצר רוח זה גרוע מאד[6]. כל האהבה של החתן והכלה צריכה להיות תוך כדי מדת "ארך אפים".

יש גם תופעה מאד יפה, שהמלה העכשוית 'סבלנות' באמת משלימה את המדה כפי שהיא כתובה בתורה, "ארך אפים". כמה שוה סבלנות? 548, ד"פ 137, בגימטריא מחצית (כמו מחצית השקל, על כל אחד לדעת שהוא רק מחצית, והוא זקוק לשני, לבן/בת זוג, להשלים אותו לאדם השלם). כמה שוה "ארך אפים"? 352. "ארך אפים" הוא מה שהחסד ממתיק את הגבורה – יש "אפים", גבורה, אבל ה"ארך" ממתיק. נחבר אותם יחד ונראה שהם זוג מהשמים – בדיוק 900, 30 ברבוע, סוד הלב היהודי, ל מול ל.

כאן יש תופעה מיוחדת – לא רק שהחבור שלהם יוצא רבוע, שזה מושלם, אלא גם ההפרש ביניהם, 196, הוא רבוע, דוד ברבוע, "דוד מלך ישראל חי וקים", יד ברבוע. שני מספרים שגם החבור הוא רבוע וגם ההפרש הוא רבוע הם משהו נדיר ומיוחד. אם כן, שני הביטויים האלה הם צמד-חמד, סבלנות ו"ארך אפים".

סבלנות מתוך אהבה

כמו מדת החסד בכלל, מה מניע את הסבלנות? בשביל מה סבלנות? שאדם רגוע בטבע ולא מתרגז מהר זו אכן מדה טובה ("קשה לכעוס וקל לרצות") אבל זה עדיין לא סבלנות אמתית, לא "ארך אפים" באמת.

שוב, "ארך אפים" הוא כח שממתיק דינים. מה מניע את זה? כמו ה' – למה לה' יש "ארך אפים" כלפינו? כי הוא אוהב אותנו. זו אהבה שלמעלה מטעם ודעת, שלא משנה מה אתה עושה – בחינת ברית, כמו ברית הנישואין. אם אני אוהב אותך (ב"אהבה שאינה תלויה בדבר"), מה שלא תעשה פשלות כל הזמן – בסדר. גם לגבי עצמי – כל הזמן עושים פשלות. צריך המון "ארך אפים". הכל בא מתוך אהבה.

אם כן, נשים את מה שאדמו"ר הזקן כותב שהמדה של מלך המשיח היא "ארך אפים" וסבלנות – מכל מה שאמרנו שזה "חד אריך" וכו' – בחסד של מלך המשיח.

גבורה: ברכת "גואל ישראל"

נעבור לגבורה: מה היה בבינה? כשדברנו בי"ט כסלו פתחנו בבינה, בעבודה של "כי פנו אלי... פנים". מקור עבודת ה' בתפלה – כמו שדברנו גם אמש – הוא בבינה, כמו בית המקדש, בחינת שפרה. שם יש את המצוה לעבוד את ה', "בינה לבא", "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה".

[היו הרבה הפרעות בחשמל]. רוב הנסיונות הם במדת "ארך אפים"... לחיים לחיים. בין היתר כתוב בשכינה ביניהם ש"ארך אפים" שוה "חלב ודבש" – "ארץ זבת חלב ודבש" – שיהיו נישואין של חלב ודבש.

שוב, בבינה יש את מקור העבודה שבלב – באמת לפנות לה'. כללות ענין התפלה שייך לקו שמאל. אמרנו שרוב המקומות שאדמו"ר הזקן מדבר על משיח הוא מקשר אותו לעבודת התפלה בכלל, ובתוך התפלה גופא הוא כותב במקום אחד שהברכה המיוחדת שמעוררת ומגלה בתוך כל אחד ואחד מאתנו את ניצוץ המשיח שבו – ואם יש מספיק ניצוצות שמתגלים יבוא ויתגלה המשיח הכללי – היא ברכת "גואל ישראל".

לעורר את ניצוץ הגואל

זה כבר חידוש, כי הייתי חושב שאם אחת מברכות שמו"ע שייכת למשיח באופן מיוחד היא תהיה "את צמח דוד עבדך" ואם שייך לגאולה אז "בונה ירושלים", אבל הוא כותב שדווקא ברכת "גואל ישראל", יותר מכל דבר אחר, מעוררת את הניצוץ של "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" בכל אחד (נמצא שהוי' ב"ה, "גואל ישראל", שהוא היה הוה ויהיה כאחד, מחבר יחד את משה גואל ראשון ומשיח גואל אחרון[7]). משה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון – "מה שהיה הוא שיהיה" ("מה שהיה הוא" = שמואל, שם החתן, והוא שקול כנגד משה ואהרן כנודע, והוא תקן את ספירת הנצח באמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'" להיות "מה שהיה הוא שיהיה").

בפשט ברכת "גואל ישראל" ה' הוא הגואל – "ברוך אתה הוי' גואל ישראל" – אך "גואל" רומז גם למשיח שנקרא "גואל צדק". בביטוי "גואל צדק" "גואל" הוא ספירת היסוד שתפקידה לגאול-לפקוד את ה"צדק", ספירת המלכות ("'צדק' מלכותא קדישא"). אם כן, כל חתונה היא ביאת משיח – ביאת "גואל" אל ה"צדק" [ורמז נאה: כשמצרפים חתן ל-גואל הם עולים יחד 498 (ו פעמים חנֻכה) וכשמצרפים כלה ל-צדק הם עולים 249 (ג פעמים חנכה) – יחס של "שלם וחצי", שהוא-הוא סוד היחס של יה, י של איש ו-ה של אשה ש"שכינה ביניהם"].

כל התפלה – על הגאולה

צריך להתבונן בזה: קודם כל, יש דבר מאד פשוט, שכל מי שמלמד ילדים ראוי מאד שיחדיר בתלמידים מהגיל הכי רך, כשלומדים להתפלל תפלת שמו"ע, שבעצם כל הבקשות, כל הברכות – לא שמים לב לזה – קשורות לגאולה ומשיח. הרבה פעמים כשרוצים להסביר מה מבקשים בכל הברכות האמצעיות – יש יג ברכות אמצעיות, גם כנגד יג מדות הרחמים – מציינים "רופא חולים" ו"מברך השנים", רפואה ופרנסה. אפשר לקבל את הרושם שכל מה שיהודי מבקש, עיקר מה שהוא מבקש, היינו רפואה ופרנסה. אבל אם עוברים על כל הברכות בהתבוננות מאד קלה רואים שרובא דרובא של הברכות קשורות לגאולה, ולא לדברים פרטיים-אישיים כמו רפואה ופרנסה. הכל קשור לגאולה ומשיח.

מ"תקע בשופר גדול לחרותנו" הכל משיח: קבוץ גלויות; השיבה שופטינו; "באבד רשעים רנה"; "משען ומבטח לצדיקים" – כשיבוא משיח כולם יהיו צדיקים, ומה שהצדיק בוטח, שתבוא גאולה, ה' מאמת. כשנגיע ליסוד של מלך המשיח נסביר שכל יהודי נכלל ב"ועמך כלם צדיקים" (כמו שהתחלנו לדבר אתמול); אחר כך ירושלים וביאת משיח.

לא שמים לב, אבל גם 'מתנגד' צריך להודות בכך... גם מי שמתפלל נוסח אשכנז, איזה נוסח שלא יתפלל – כל מה שהוא מתפלל הוא מתפלל בשביל המשיח.

איך זה מתחיל? רואים שזה הולך ומתגבר, המשיח בתפלה. איך זה מתחיל? מ"אתה חונן לאדם דעת". צריך לומר שהדעת היא כדי שנוכל להכיר במשיח – צריך דעת כדי להכיר במשיח. הכל מכוון לגאולה. יש שלש ברכות ראשונות – "חונן הדעת", שתהיה דעת להכיר ושתהיה דעת לעשות תשובה, כסדר שהגמרא מסבירה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". בשביל מה תשובה? "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". מה קורה כשעושים תשובה (בשביל גאולה)? קודם ה' צריך לסלוח לנו – להוריד מחסומים. אז יש גואל ישראל (כאשר ה' רואה בענינו וכו').

הכל לפי הסדר – הגמרא דורשת כך. כשיש גאולה כולם מתרפאים ויש רפואה ופרנסה (נמצא שגם הרפואה השלמה והפרנסה ברווח, כאשר ה' יענה את השמים והם יענו את הארץ, דהיינו גילוי אלקות בטבע, הם שלבים בביאת משיח) – וכאשר מתבוננים נכון רואים בעליל איך שהכל הוא חלק מתהליך הגאולה. הרפואה והפרנסה באות בעקבות "גואל ישראל" ואז כבר "תקע בשופר גדול לחרותנו" וכו' עד "את צמח דוד עבדך". בסוף הכלל הוא "שומע תפלה" – הברכה ה‑13 כבר, "'ונקה' לשבים", שהכל שוה לטובה. כשמגיעים ל"שומע תפלה" כבר יודעים שכל מה שבקשתי – בקשתי משיח.

מ"גאל ישראל" ל"גואל ישראל"

זה בכלל יסוד, שאם כל מה שמתפללים הוא על משיח – סימן שמהות המשיח היא תפלה, בדיוק כפי שאדמו"ר הזקן כותב בהרבה מקומות. כאן הוא כותב שהברכה המיוחדת בה מתגלה ניצוץ משיח היא "גואל ישראל". מה הוא מסביר שם? יש מצוה מיוחדת לסמוך גאולה לתפלה – ממש הענין של פרשת ויגש, "ויגש אליו יהודה", גישה לתפלה, "בי אדני וגו'" כמוסבר בספרי החסידות. יהודה הוא התפלה ויוסף הוא הגאולה והפרשה הזו היא הפרשה של מצות סמיכת גאולה לתפלה.

בכל אופן, הגאולה שאומרים לפני התפלה אינה דומה לגאולה שאומרים בתוך התפלה. כבר אנחנו יכולים להבין שעיקר התפלה היא "גואל ישראל", כי כל מה שהיה לפני שמו"ע היה כדי להגיע ל"גאל ישראל". אחר כך מסמיכים את ה"גאל ישראל" לתפלת שמו"ע, ושם יש ברכה אחת, שהיא העיקר – "גואל ישראל"[8].

מה קרה ביניהן? משהו מאד פשוט – מעבר מזמן עבר לזמן הוה. "גאל ישראל" לשון עבר ו"גואל ישראל" לשון הוה, עכשיו. כך מסביר אדמו"ר הזקן – ש"גאל ישראל" הולך (גם בפשט) על גאולת מצרים, הגאולה שהיתה, מה שמשה הוא גואל ראשון, אבל "גואל ישראל" כבר הולך על משה שהוא גואל אחרון. הוא אומר שכאשר יהודי אומר "גואל ישראל" ומכוון שזה בהוה – שם יש את עיקר התגלות משיח, עוד לפני כל הברכות הבאות, שהכל זה משיח כמו שהסברנו.

ברכת "גואל ישראל" – שם הוי' בניקוד הגבורה

למה אנחנו נשים את הענין הזה שמשיח הוא תפלה בכלל, אבל בפרט הכוונה שלו היא "גואל ישראל", בגבורה? לפי האריז"ל לכל ברכה יש ניקוד מיוחד של שם הוי' (החותם את הברכה – "ברוך אתה הוי'...") לפי הספירות. הניקוד של "גואל ישראל" הוא שבא – הניקוד של ספירת הגבורה. לכן הברכה הזו – עיקר התגלות משיח, גילוי ניצוץ המשיח שבכל אחד, ואם רק היו אומרים את הברכה הזו בכוונה 'מסה קריטית' של יהודים היה בא משיח הכללי, ואם אתה מכוון נכון אצלך מתגלה ניצוץ משיח – מכוונת כנגד ספירת הגבורה לפי האריז"ל.

עמוד התפלה בכלל הוא שמאל – יצחק-רבקה בגימטריא תפלה – ובפרט זו ברכת הגבורה. ידוע שהברכות יורדות ואז מתחילות לעלות (אחרי "למלשינים" מתחיל לעלות, "משען ומבטח לצדיקים" שוב יסוד וכו'), אך כאשר עולה לא מגיע שוב לגבורה. "אתה חונן" בחכמה, תשובה בבינה, "סלח לנו" בחסד, "גואל ישראל" בגבורה, רפואה תפארת, פרנסה נצח, "תקע בשופר" הוד, "השיבה שופטינו" יסוד, "למלשינים" מלכות, ואחר כך עולה – אבל רק עד תפארת. כלומר, כל הארבע הראשונות מופיעות רק פעם אחת, בדרך ירידה – "אתה חונן" בחכמה, "השיבנו" בבינה, "סלח לנו" בחסד ו"גואל ישראל" בגבורה.

שבא – התנועה הנעלמת

צריך להבין: למה ניקוד שבא הוא בגבורה ולמה דווקא הוא שייך למשיח? קודם כל, יש שני שבא – שבא נע ושבא נח. אם שבא בא בתחלת הברה הוא שבא נע ואם הוא בסוף הברה הוא כבר שבא נח. כשעושים חשבון של הנקודות יש שתי שיטות לגבי שבא נח – אם מחשבים אותו או שכליתא דמי, כי לא מבטאים אותו בכלל. קודם כל, מכל הנקודות, השבא היא הנקודה שהכי פחות מורגשת. גם בסוד של "פתוחי חותם", כשמחלקים את הנקודות לחמש וחמש תנועות, גדולות וקטנות, אין שבא בכלל. רק בסדור, שיש תשע נקודות כנגד הספירות, יש שבא. כלומר, אפילו שבא נע הוא לא חלק מפתוחי חותם.

מהו השבא הזה? מהן בכלל נקודות ביחס לאותיות? נקודות הן הנשמה, הכח שמניע את האותיות, לכן הן נקראות תנועות. שבא נע מניע משהו, אבל שבא נח הוא לכאורה ההיפך מתנועה. עוד סבה ששבא נח אינו תנועה – הרי תנועה היא כח מניע. מצד אחד השבא הוא הניקוד הכי צנוע בתנועה שלה, בהליכה שלה, כשהנשמה הכי מובלעת בגוף שלה. האות היא הגוף והתנועה היא הנשמה. כל ניקוד שומעים היטב – יש גילוי הנשמה. שבא הוא מאד צנוע, אין גילוי הנשמה – הנשמה מאד מלובשת בגוף.

שבא – הלבשת הנס בטבע

איך אומרים זאת במילים אחרות? מה זה קשור למשיח? גם חידוש גדול שב"גואל ישראל" מכוונים שם הוי' בניקוד שבא. זה רומז לכך שהגבורה של ביאת משיח היא הרבה-הרבה להלביש את הנסים, את ה"אראנו נפלאות", בתוך הטבע. כמו שיש הרבה שיחות של הרבי על הדבר הזה, שעיקר הנסים של משיח הם נסים שמלובשים בדרך הטבע. היכולת לצמצם ולהעלים, להסתיר, להצניע את הנס-התנועה בתוך האות-הגוף באה ממקור הרבה יותר גבוה מאשר נסים גלויים – כך כתוב. יחסית, אפילו נס הנצחון של חנוכה הוא כך, ועוד יותר הנס של פורים, ועוד יותר הנסים שלעתיד.

דרך אגב, כשאתה עומד תחת החפה תכוון שהיא חנוכה-פורים. החפה שמחברת את שתי האהבות, כבוד חתן וכבוד כלה, היא דווקא החגים דרבנן – נסים, אבל שמלובשים היטב בטבע. אין ניקוד שיש בו שתי בחינות, כמו בשבא – מחד הוא מוסתר, ומאידך יש שבא נע ושבא נח. שניהם גם זוג מהשמים. נעשה חשבון שלהם. קודם כל, איך כותבים שבא? היום כותבים שוא, אבל בזהר כתוב בפירוש שצריך להיות שבא (צירוף אותיות "כי באש ה' נשפט", מדת הגבורה) וכך כתוב גם בסדור. שייך למלכת שבא[9]. שבא נע שבא נח גם יוצא רבוע מאד יפה – יחי ברבוע, כח ברבוע (כח הוא גבורה). כלומר, הערך הממוצע של כל מלה ב-שבא נע שבא נח הוא גם רבוע – רבוע שהזכרנו קודם – דוד ברבוע.

הקשר בין החסד והגבורה – סבלנות להלביש את הנס בטבע

אם כן, זוג בחינות המשיח שעשינו עכשיו – ונסתפק בזה – הם חסד וגבורה, מדת "ארך אפים" ותפלת וגילוי "גואל ישראל", גואל לשון הוה, שהולך על הגאולה העתידה, הגאולה העכשוית. מה שאמרנו בסוף, שהגבורה של משיח היא להלביש את העל-טבעי בתוך טבע – סוד הניקוד שבא של הגבורה, צמצום לשון ריכוז, אז בהחלט אפשר להבין שהוא כמו בסוד עקדת יצחק, שמקבל ומתכלל דווקא ממדת "ארך אפים" שבחסד.

יש זיקה בין ה"חד אריך" ל"חד קציר"? מאיפה יש לו כח להלביש – כמו חתן – את העל-טבעי בתוך הטבע, לעשות שבא, שיהיה שבא נע כשצריך שבא נע ושבא נח כשצריך שבא נח? דווקא מזה שיש לו הרבה סבלנות. מה הניקוד של חסד, של סבלנות? סגול. זו (מדת הסבלנות[10]) עיקר הסגולה של עם ישראל. מה הברכה של חסד? "סלח לנו". ה"ארך אפים", כמו שהסברנו, הולך עם ברכת "סלח לנו" – סליחה. זה ממש פשט, ש"ארך אפים" היינו סליחה – הכח לסלוח, ומתוך הכח הזה, אורך הרוח עושה שמתי שצריכים להיות קצר, לצמצם ולרכז את הנס בתוך הטבע, שיהיה "ראה נא בענינו [ריכוז הראיה במקום צר, מדת הגבורה] וריבה ריבנו [מדת הגבורה] וגאלנו מהרה למען שמך כי אל גואל חזק [מדת הגבורה] אתה. בא"י גואל ישראל"[11]. צריך להשקיע המון אנרגיה בפעילות, שהכל יזרום ויתפתח טוב בדרך הטבע. אם כן, עשינו עכשיו חסד וגבורה של משיח לפי מאמרי אדמו"ר הזקן.

"ויגש אליו יהודה" – זווג של "שוין בקומתן"

עוד ווארט אחד: הפרשה מתחילה "ויגש אליו יהודה" וכתוב בכמה ספרי חסידות שסופי התיבות "ויגש אליו יהודה" אותיות שוה לפי הסדר – שהם "שוין בקומתן". מדובר בחתן ובכלה, וזה יעוד של לעתיד לבא – "כי ברא הוי' חדשה וארץ נקבה תסובב גבר" וכו'. יהודה כאן הוא הכלה ויוסף הוא החתן. יש כאן גם את המצוה של להסמיך גאולה לתפלה, והעיקר הגאולה העתידה – "גואל ישראל", לשון הוה.

אנחנו דורשים[12] מאמר חז"ל "'ונקה' לשבים", שיש "שבים" ב-ב ו"שוים" ב-ו. לפי מה שאמרנו קודם, שני הכתיבים, איך שלא תכתוב את הניקוד שבא, או ב-ב או ב-ו, יש שנים, שבא נע ושבא נח. גם בעל תשובה, אם שב ב-ב, יש בעל תשובה נע ובעל תשובה נח, שרק שאלה כשהוא נח אם הוא באמת ניקוד, אם הוא באמת שב בתשובה.

צריך לומר שהחתן והכלה הם פתיחת הברה וסגירת הברה – "גדול העונה אמן יותר מן המברך", הכלה, "אשת חיל עטרת בעלה", יותר מהחתן. היא הסוגרת, ה"אחרית דבר", של כל ה"מגיד מראשית אחרית" שכתוב בראש הכתובה. התכלית היא האחרית – גואל ראשון שיגיע להיות גואל אחרון. זה החתן והכלה, וצריך שיהיו שוים – "ויגש אליו יהודה" ס"ת שוה. שיהיה "ונקה", שיהיה הכל בנקיות הדעת.

החתונה בירושלים ויש מושג "נקיי הדעת שבירושלים" – מי שזוכה להתחתן בירושלים הנישואין הם נקיים. הדעת היא חבור בין החתן והכלה. שתהיו נקיי הדעת שבירושלים – בכל מקום אליו תגיעו בשליחות שלכם, איפה שלא יהיה, זה בירושלים, כי עתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל וארץ ישראל בכל העולם. איפה שלא תגיעו – שיהיה עם נקיות הדעת של ירושלים.