אור לכ"ד טבת ע"ד – קבר רחל

 יארצייט אדמו"ר הזקן

2.              א. קשר הילולת אדמו"ר הזקן ורחל אמנו – בנין היראה החיצונית

היום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. ננגן את "קול דודי" שלו.

3.               בנין פרצוף רחל מכח הצדיק שאיתה

אנחנו ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן, במקום קדוש – מהמקומות הקדושים ביותר בארץ ישראל – קבר רחל אמנו. ידוע ששיבת ציון וישוב ארץ ישראל והקמת מלכות בארץ ישראל – מלכות יהודית אמתית בארץ ישראל – נקראים בלשון הקבלה "בנין פרצוף רחל". מאז הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן זו מגמת פנינו, לבנות את פרצוף רחל. רבי אייזיק מהומיל גם קורא לזה "הטבע היהודי" – זה מחזיר לנו, לעם ישראל, את הטבע האמתי שלנו.

טרם ביאת משיח שכינתא בגלותא וצריך לאקמא שכינתא מעפרא – את זה כל הצדיקים פועלים, במיוחד כעת אדמו"ר הזקן פועל את זה[1], כאן ביחד עם רחל אמנו, ש"מבכה על בניה... כי איננו". יעקב איננו (אתה יחד במקום קבורתה) יוסף איננו, אבל אם יש את הצדיק ביחד עם רחל אמנו – וכעת הוא כבר ישנו – אפשר לפעול יחד את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בפועל ממש. זה מה שאנחנו מכוונים הערב.

4.               "בזאת יבא אהרן אל הקדש – בפר"

רחל אמנו נקראת "זאת"[2] – "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה". ככה מתחילה עבודת היום הקדוש, יום הכיפורים – "בזאת... בפר"[3]. בפר ראשי תיבות "בנין פרצוף רחל"[4]. זו הפעם היחידה שיש את המלה הזו בחמשה חומשי תורה, בהמשך לתחלת העבודה של היום הקדוש – "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר". נמצא רמוז שבנין פרצוף רחל תלוי בעבודת התשובה של כלל ישראל ביום הכפורים (ובהשראת אהרן כהן גדול), "אחת בשנה", שאזי "לפני הוי' תטהרו".

איך זה מוסבר בחסידות? ש"זאת" היינו "יראת הוי' טהורה". יש עוד פסוק שאדמו"ר הזקן משוה ל"בזאת יבא אהרן" – "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו". רחל אמנו היא ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל", גם בחן וביפי שלה, כמו שהתורה מהללת אותה כ"יפת תאר ויפת מראה". בלי יראת ה' אזי "שקר החן והבל היפי", אבל אם היא "אשה יראת הוי'" אז "היא תתהלל" גם בחן וביפי שלה. ה"תתהלל" בחן וביפי הוא-הוא בנין פרצוף רחל – הטבע היהודי הוא הכי יפה והכי בעל חן (טבע יהודי = חן חן; טבע יהודי ועוד חן יפי = רחל לאה, סוד רחל הגדולה, כמו שיתבאר). כמו שרבי נחמן פותח את לקוטי מוהר"ן, שגלות השכינה – גלות רחל – היא גלות היפי והחן של הקדושה, היפי והחן היהודיים.

צריך לגאול את היפי והחן של רחל ולחבר אותם עם האמת של יעקב, ואז אמת ועוד יפי עולה ישראל, כידוע. גם הגימטריא של "בנין פרצוף רחל" חשובה מאד – אל פעמים הוי', המלה האחרונה של מעשה בראשית, "[אשר ברא אלהים] לעשות". "לעשות" הוא לשון תיקון, לתקן את כללות מעשה בראשית. חותם מעשה בראשית ("הכל הולך אחר החיתום"), ה"לעשות"-לתקן היינו "בנין פרצוף רחל".

5.               "בזאת" – חבור רחל ולאה

כתוב "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". אם המלה "בפר" היא בנין פרצוף רחל, מה זה ה"איל"? אשת יעקב לאה. יש פירוש ש"בזאת" רומז ל-ב פרצופי נוקבא, ב-זאת, רחל ולאה יחד. כאשר רחל (אותיות הדבור) גדלה וכוללת בתוכה גם את פרצוף לאה (אותיות המחשבה, כמו שנסביר) אז הכל יחד הוא "בזאת", רחל הגדולה. פודים את רחל על ידי עבודת התשובה, "בפר בן בקר לחטאת" – "לחטאת" היינו תשובה על חטא – ואחר כך יש עבודת הצדיקים, "ואיל לעֹלה", זו גם תשובה אבל תשובה עילאה, בחינת לאה. הכל עבודת יום כיפור.

6.               חשיבות "הערה לתיקון חצות"

חוץ מספר התניא, שהוא גולת הכותרת של אדמו"ר הזקן בעל התניא, יש עוד כתב שלו שהוא כתב בעצמו שהוא באותה רמה של התניא – ה"הערה לתיקון חצות" שמודפסת בסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן. כמו שלומדים תניא כל יום, יש שיעור תניא, אז גם – לפחות פעם בשנה, אם לא יותר מזה – צריך להשלים את התניא עם הלימוד המעמיק, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", של ההערה לתיקון חצות, שבעצם היא ביאור על פמ"ג בתניא (כך הוא כותב בעצמו בתחלת ההערה).

שם הוא מדבר על תיקון ובנין פרצוף רחל, איך מוציאים את רחל מהגלות שלה, איך בונים אותה, שבעצם זו הכוונה של תיקון חצות. בתיקון חצות יש שני חלקים – תיקון רחל וגם תיקון לאה – אבל עיקר "לאקמא שכינתא מעפרא" הוא בנין פרצוף רחל, שיבת ציון, כמו שה' רוצה שעם ישראל ישוב לציון, "ושבו בנים לגבולם" כמו שהקב"ה מבטיח לרחל אמנו.

7.               לעורר בנפש בכח האדם יראה תתאה, אהבת עולם ויראה עילאה

ב"הערה לתיקון חצות" הוא מסביר שיש יראה וגם אהבה שהאדם עושה על ידי התבוננות. ביראה הוא גם כותב שיש שתי בחינות, שתי מדרגות, של יראה – יש יראת מלכות, יראה תתאה, ויש יראה עילאה, ירא-בשת. בין שתי מדרגות היראה יש גם מדרגת אהבה – "אהבת עולם" שאדם מעורר על ידי ההתבוננות שלו. ההערה לתיקון חצות שייכת גם לפרק מג בתניא וגם ל"חינוך קטן" בתניא (הקדמת שער היחוד והאמונה, החלק השני של התניא), אז כדי ללמוד בשלמות צריך ללמוד את שניהם ואז את ההערה לתיקון חצות בסידור. ראשית על האדם להוליד בנפשו יראה ואהבה, כל מה שהוא יכול לעורר בעצמו – יראת מלכות ואהבת עולם, ועוד יותר גבוה מזה, יראה עילאה, ירא בשת, אבל עדיין זו יראה שבכח נפש האדם.

8.               מעלת יראת המלכות החיצונית על יראת הבשת הפנימית

הוא אומר שיראת בשת היא כמו יראה לפני חכם וצדיק הדור. בספירות העליונות הוא אומר שירא-בשת הוא בחינת חכמה והיראה היא מפני אור אין סוף שמתלבש בחכמה. והרי "כולא קמיה כלא חשיב", כולנו, כל המציאות, כל העולמות, אין ואפס המוחלט בפני אור אין סוף ב"ה. זו מדרגת ירא-בשת. לפעמים גם מוסבר שהעובדה שעיניו של חכם וצדיק הדור חודרות לתוך-תוכי, לראות את כל מצפוני נפשי, גם מה שאני עצמי לא מודע לו, היא הפועלת את הבטול המוחלט של האדם בפני הצדיק.

אבל עצם הווארט, עיקר הווארט שהוא כותב בהערה לתיקון חצות, הוא שיראה עילאה היא יראה מפני פנימיות הדבר היראוי, ואילו יראה תתאה, יראת המלכות, הוא בדווקא יראה מפני החיצוניות, ההתפשטות של המלך, מה שהמלכות של המלך מתפשטת על ריבוי מדינות וריבוי אישים עד אין ספור ומוראו על כולם. היראה היא מפני התפשטות החיצוניות של המלך. זאת אומרת שבעצם מה שה' רצה בלהיות מלך על כל הארץ הוא שההתפשטות שלו תתפשט בגלוי ותפעל יראת מלכות. כלומר, יש מעלה בחיצוניות שהיא תכלית הכוונה של בריאת העולם, שה' יהיה מלך עלינו, במדה מסוימת יותר מהפנימיות מצד יראה עילאה, הבטול במציאות בפני אור אין סוף שכולא קמיה כלא חשיב – זה לא מלכות של מלך על עם.

9.               הצורך בחיצוניות דקדושה לבנין המלכות

ידוע בכתבי האריז"ל, והסברנו הרבה פעמים, שהשער שהאר"י הקדוש כותב בעצמו שהוא עיקר עץ חיים הוא שער פנימיות וחיצוניות. המושגים פנימיות וחיצוניות הם עיקר החידוש של האריז"ל. הרמ"ק שקדם לאריז"ל הסביר את כל העולמות כהשתלשלות עילה ועלול, והאריז"ל עצמו אמר שעיקר החידוש שלו הוא התלבשות פרצופים זה בתוך זה, כנשמה בתוך גוף. ברגע שיש התלבשות, התבונה העיקרית – היום אומרים תובנה – היא לחוש את היחס בין פנימיות לחיצוניות. גם אצל חסידים מודגש מאד היחס בעבודת ה' בין 'פנימי' ל'חיצון'.

תמיד בחסידות 'חיצוניות' היא גנאי, אבל ביראה יש מעלה מיוחדת בחיצוניות דווקא. היראה החיצונית היא בחינת רחל, ואנו רוצים שהמלכות של ה' תתגלה בחיצוניות לעין כל – לא תשאר רק בפנימיות, שאז היא שמורה רק ליחידי סגולה המסוגלים לחוש באור אין סוף שבפנימיות החכמה ולהתבטל בפניו תוך כדי תחושת "כולא קמיה כלא חשיב".

יכולת זו אינה נחלת רבים, ואנחנו רוצים שמלכות ה' תגיע לכל מקום במציאות שלנו, בארץ שלנו. עם מה שזכינו עד עתה בשיבת ציון, עדיין מלכות ה' לא מתפשטת. לא חסרה פנימיות, חסרה חיצוניות. היום אומרים יחצנ"ות, שהיא בעצם חיצוניות. צריכה להיות כל כך הרבה חיצוניות של קדושה עד שכולם ייראו מפני המלך. זו יראה תתאה.

10.         גילוי המלכות דאצילות והחסד דאצילות מלמעלה

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא מצד האדם, הנפש, האדם מוליד זאת על ידי עבודת ההתבוננות שלו. אבל אחרי שהאדם שלם בכל מה שהוא מסוגל להוליד בעצמו על ידי התבוננות – יראת מלכות, אהבת עולם וגם יראה עילאה מצד האדם – אז הוא זוכה שחל עליו עיקר גילוי ההתפשטות של המלכות של ה', מלכות דאצילות ועוד יותר גבוה מלכות דאין סוף (אור אין סוף לפני הצמצום נקרא בלשון הקבלה "אדם דאצילות", שהוא גם מלכות דאצילות).

אחר כך, כמו שמוסבר בפמ"ג בתניא והוא חוזר על זה בהערה לתיקון חצות, "דרכו של איש לחזר אחר אשה", והכוונה שברגע שיש את היראה דאצילות – שהאדם לא מסוגל לעשות בעצמו, למעלה מיראת-בשת מצד האדם (אפילו עבור אותו יחיד סגולה שהזכרנו, שמסוגל להרגיש את פנימיות החכמה, כמו מי שעומד בפני חכם וצדיק אמתי ולהתבטל – זה עדיין מהנפש שלו, שהיא מעולם הבריאה או היצירה או העשיה לפי שרש נשמתו למעלה, וכך המדות שהוא מייצר על ידי התבוננות הן מצד בריאה או יצירה או עשיה, אבל לא בכחו שיחול עליו אור אלקי מעולם האצילות, רק אחרי שהוא שלם מלמטה זה נופל מלמעלה).

על זה נאמר "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה". ה"זאת" כאן היא יראה דאצילות שחלה על אהרן לאחר שהוא בעצמו שלם ביראה תתאה שלו, אהבת עולם שלו וירא-בשת שלו – ואז "יבא אהרן אל הקדש". אחרי שיש את המלכות דאצילות שחלה עליו מלמעלה, אז, בדרך ממילא, אוטומטית, יחזר אחריה החסד-האיש, אהבה רבה (עיקר בחינת אהרן, כלומר שעל ידי "בזאת" – "יבא אהרן"[5]), אור החסד דאצילות. אז קודם המלכות דאצילות חלה עליו, ובעקבות כך, תיכף ומיד ("עד מהרה ירוץ דברו"[6] של אהרן כהן גדול[7]), חלה עליו גם אהבה רבה בתענוגים – חסד דאצילות.

11.         גלות השכינה – התגלות היראה לא-שכיחה

אחר כך הוא ממשיך ואומר חידוש: הוא אומר שיש לפעמים – הוא קורא לזה בלשונו שם "מילתא דשכיחא" (ומכאן ניתן לצייר את דור אדמו"ר הזקן, חסידי בעל ההילולא של היום), דבר המצוי – שמדי פעם האהבה העליונה דאצילות תחול בפתאומיות על האדם, ללא הקדמת יראה-עילאה אמתית מצד האצילות. בצורה פתאומית, פתאום האדם יתלהב התלהבות עצומה – לא מצד עצמו, לא הוא יצר זאת והוא גם לא מסוגל לייצר זאת, אלא מתנה מהשמים. הוא אומר שכל מי שעובד את ה' – מילתא דשכיחא שחסד דאצילות יופיע עליו ללא התגלות המלכות דאצילות.

אבל, הוא אומר שלא שכיח כלל וכלל שהמלכות דאצילות, ה"בזאת", תופיע על בן אדם ללא השלמת כל הדרגות הקודמות שהסברנו קודם שעל האדם ליצור בעצמו, לגלות בנפשו, על ידי עבודת ההתבוננות שלו. למה? הוא אומר שהתופעה הזאת גופא היא-היא בשל גלות השכינה. המלכות דאצילות בגלות, וכדי להוציא אותה מהגלות צריך להשלים את כל המדרגות שאני יכול על ידי עבודתי.

הוא ממשיך שגם צריך לבכות על גלות השכינה[8]. אז הוא מסביר מהו תיקון חצות, תיקון רחל – למה באים כאן למאמע רחל? כמו שהיא מבכה על גלותה, על כך שהיא לא ביחד עם בעלה, עם בנה ועם משיח, ומשום כך בניה גולים מארצם, על כך אנחנו מבכים.

שוב, הוא אומר שגם ללא השלמת כל דרגות העבודה מלמטה יש הרבה פעמים שזוכים להתלהבות ספונטנית דאצילות, שזו אהבה רבה דאצילות – מילתא דשכיחא הוא קורא לכך – אבל יראה, שהיא עיקר התכלית, מה שאנחנו צריכים לפעול, לא ככה. והוא ממשיך להדגיש שגם האהבה העליונה לא תחול בקביעות על האדם ללא הקדמת היראה העילאה האמיתית מצד המלכות דאצילות. יראה זו היא המלכות דקדושה. כשאדם נוסע ופוחד לעבור באור אדום כי פוחד לקבל רפורט – זו יראת מלכות. צריך לשמור על זה – משהו יסודי ביותר. ככה צריכים לפחד מהקב"ה, כמו שגם כתוב בתניא, לפחות כמו יראת בשר ודם.

אבל שוב, יש מה שאדם יכול לעשות מעצמו ויש יראה שקשה לתאר אותה, כי כנראה לא זכינו לחוות אותה – יראת המלכות דאצילות, "בזאת יבא אהרן אל הקדש [היינו עולם האצילות, דאבא-קדש מקנן באצילות]".

כל מה שאמרנו עד כה הוא בקיצור ההערה לתיקון חצות – שעיקרו תיקון רחל – של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא. זה כדי לחבר בין אדמו"ר הזקן לרחל אמנו[9].

12.       ב. נצח בפרצוף עניני משיח – "שבע יפול צדיק וקם"

13.         פרצוף עניני משיח – לפקוח את העינים

נמשיך לחבר בכך שנשלים נושא שאנחנו מדברים כבר יותר מחודש, מאז י"ט כסלו. אלה שני תאריכים קשורים לאדמו"ר הזקן – י"ט כסלו, חג הגאולה שלו, שהוא גם ההילולא של רבו, המגיד ממעזריטש, וכעבור חדש וכמה ימים יש את ההילולא שלו עצמו, כ"ד טבת. בי"ט כסלו התחלנו להתבונן בכל המקומות שאדמו"ר הזקן מביא את הנושא של משיח ואיך הוא מתאר את דמות המשיח.

ידוע שהדבר הכי חשוב בדורנו הוא לפקוח עינים ולראות משיח – כך הרבי לימד אותנו והדגיש שוב ושוב. כדי לפקוח עינים ולראות משיח צריך ללמוד נושאים של משיח. הראשון של חב"ד הוא אדמו"ר הזקן, ודבר ראשון צריך להתבונן ולתפוס כל פעם שהוא מביא את הנושא של משיח – מה אומר לנו משיח, מה זה משיח – וכמו שיש משיח כללי של כל עם ישראל וכל העולם כולו יש משיח פרטי בכל אחד. צריך לגלות את המשיח הפרטי, ניצוץ המשיח שבי, וכשנגיע למסה קריטית של ניצוצות משיח יתגלה המשיח הכללי.

מאז עברנו על כל הנושאים – כדרכנו עושים פרצוף, הקבלה, בין ההסברים השונים של אדמו"ר הזקן לספירות – ועברנו על כל הספירות חוץ מאחת שהשארנו להערב, שמבחינה מסוימת היא הספירה הכי חזקה ומענינת ונוגעת לנו, ספירת הנצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

14.         "והמתיר אסורים והסומך נופלים והזוקף כפופים" כנגד עולמות בי"ע

הזכרנו שבתוך סידור עם דא"ח יש את ההערה לתיקון חצות שכתב אדמו"ר הזקן עצמו – הדבר היחיד שקדוש בקדושת התניא – וכל השאר שם הוא דרושים שלו, כמו לקו"ת ותו"א, שרשם אדמו"ר האמצעי. בתפלת "נשמת כל חי" שאומרים בשבת בבקר כתוב שה' הוא "המתיר אסורים, והסומך נופלים, והזוקף כפופים" – שלש בחינות. בדרוש על "נשמת" מביא אדמו"ר הזקן ששלש המדרגות האלה בזו אחר זו – "והמתיר אסורים והסומך נופלים והזוקף כפופים" – הן כנגד העולמות התחתונים בי"ע מלמטה למעלה.

כלומר, מי שנמצא בעולם העשיה הוא אסור – אסיר בבית הסהר – בגלות כמובן (הכל מצבים של גלות השכינה, גלות רחל). בעולם היצירה זה פחות חמור – להיות אסור בבית הסהר זה הכי חמור – שם, בעולם היצירה, זה להיות נופל, ליפול מהדרגה האמתית שלך. כמו שאמרנו שלעם ישראל יש כשרון, אבל בגלות הוא נופל מהטבע שלו, נופל מעצמו. אדם עם כשרון, שמסוגל לעשות משהו גדול בחיים, נופל מזה – לא מצליח. אז ה' "סומך נופלים" – איפה? בעולם היצירה. מי שרק יש לו בעיה בראש – שהראש שלו כפוף, יש לו השקפות לא נכונות, יש בראש משהו כפוף לתרבות הזרה – הכפיפות הזו היא בגלל הגלות של עולם הבריאה, ושם צריך להיות "זוקף כפופים", כך הוא מסביר.

15.         מדרגת דוד ומשיח – "סומך נופלים"

שוב, אין הרבה מקומות שהוא מזכיר משיח ומדבר עליו וכאן אחד המקומות הנדירים בכל כתבי אדמו"ר הזקן שהוא מקשר את הענין למשיח, והוא משייך אותו בעיקר לקטנות מוחין של עולם היצירה. למה? אולי יבוא אסיר מעולם העשיה שצריך להתיר אותו – ודאי יש כזה משיח. ודאי צריך לגאול את אותו אחד שכפוף בשכל, בהשקפה, שצריך לזקוף אותו. אבל עיקר מדרגת משיח היא אחד שנופל, כמו שהסברנו קודם שהוא נופל מהפוטנציאל שלו וצריך לסמוך אותו.

מאיפה הוא מגיע לזה? הוא אומר שגם דוד המלך וגם משיח בן דוד מכונים בגמרא "נפלי", נפלים. רואים שיש כינוי שחז"ל השתמשו בו באופן מובהק לתאר את מלך המשיח, שהוא נופל. לכן, אף על פי שאפשר לומר שמשיח אסור באזיקים, ואפשר לומר שהוא כפוף כל זמן שאנחנו לא פודים אותו מהגלות. כל עוד לא מגלים אותו ברוב הדרו כמלך, מלך המשיח כפוף. אבל עיקר בחינת המשיח היינו מה שהוא נפול, נופל, וצריך לסמוך אותו.

16.         "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" כנגד בי"ע (וישוב הכוונות)

לפני שנמשיך רק נאמר שבמקום אחר, בברכה השניה של שמו"ע, אומרים גם שלשה לשונות – "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" – שמכוונים, כפי שאדמו"ר הזקן עצמו אומר, כנגד עולמות בי"ע, רק ששם זה מלמעלה למטה (לא כמו כאן) ושם הנופלים דווקא בעולם הבריאה ולא בעולם היצירה (ואין בתפלת נשמת "רופא חולים", שיש רק בשמו"ע). הנופל בבריאה והחולה, החמוּר ממנו, בעולם היצירה. מה ששוה בשניהם הוא ה"מתיר אסורים", שבשתי הכוונות הוא בעולם העשיה למטה.

אז יש שם חולה ביצירה – המשיח הוא גם חולה, גם חז"ל מתארים אותו כמצורע, "חיוורא דבי רבי" זה כינויו, היושב בשערי רומי. אז אם יש בחינה של חולה, החולה נכנס במקום היצירה ואז הנופל הוא יותר גבוה, שהוא נופל בבריאה. בריאה היא עולם השכל, כמו שאמרנו קודם, וכדי שלא תהיה לגמרי סתירה בין הכוונות – שהרי אלו תפלות שונות – צריך לומר שה"סומך נופלים" היינו היצירה-המדות של עולם הבריאה וה"כפופים" שייך יותר לראש, שרק הראש כפוף וצריך לזקוף יותר את הראש.

17.         "כי שבע יפול צדיק וקם" – נפילות וקימות המשיח

בכל אופן, בכוונה של שמו"ע על "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" הוא לא מזכיר את המשיח, אבל בתפלת נשמת הוא מדבר על משיח, שוב כנופל של עולם היצירה – "סומך נופלים" – ואז מביא עוד פסוק, שהוא עיקר ההתבוננות הערב, שעל דוד שהוא נפל ועוד יותר על משיח בן דוד שהוא נפל נאמר הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם". הוא לא מביא את הגימטריא הידועה ש"כי שבע יפול צדיק וקם" שוה משיח במילוי אותיות – מם שין יוד חית. קודם כל, מה החידוש כאן? שהמשיח הוא לא אחד שכל הזמן 'על הגובה'. אדרבה, הוא טיפוס שנופל – אם יש שבע יש גם שבע בריבוע וגם שבע בחזקת שלש וכו'. על פי פשט, שבע היינו ריבוי פעמים – ריבוי מאד. "שבע יפול צדיק וקם".

18.                       נצח: הכח לנצח ולקום שוב תמיד (לנצח)

בגלל שעיקר הווארט שהוא מסביר כאן הוא על "סומך נופלים וגו'" והעובדה שפה הוא אומר "שבע יפול צדיק וקם" נמקם אותו בנצח של המשיח (מכל הפירושים שאמרנו עד כה ולא נחזור עליהם כעת). אם המשיח הוא נופל וצריך לסמוך אותו, הוא גם צריך לסמוך את עצמו. יש דברים שהוא יכול לקום מהם בעצמו ויש פעמים שצריך להקים אותו. אבל איך שלא יהיה – "וקם", זה עיקר הכח שלו.

אם רק היתה תופעה של נפילה, שכל הזמן הוא נופל, הייתי שם זאת במלכות (ש"רגליה יורדות מות") או בהוד. למה המקום של זה הוא נצח? למה תכונת "כי שבע יפול צדיק וקם" היא תכונת הנצח בנפש? מה הווארט? שאף על פי שכל רגע הוא נופל – כל רגע הוא קם. זה שהוא נופל בכל רגע – הוא גם קם מהנפילה, לא משנה כמה הוא נופל. הנצח הוא לנצח כל הזמן את הנטיה ליפול – נפל הוא מת, אבל כאן הוא קם לתחיה. ממילא הנצח הוא גם נצחיות.

19.         "דוד מלך ישראל חי וקים"

מה ההבדל בין יעקב אבינו ומשה רבינו לדוד ומשיח? על יעקב ומשה נאמר שהוא לא מת. על דוד לא כתוב ש"לא מת" אלא "דוד מלך ישראל חי וקים". גם זו בחינת רחל. ב"חי וקים" הכוונה שכמה שהוא נופל – באותו רגע ממש הוא חי, כלומר שהוא קם לתחיה (חי וקים – קם לתחיה וקיים בכך שהוא המשך של דוד). זה "שבע יפול צדיק וקם" ותכונה זו של משיח היא הנצח שלו.

קודם הזכרנו את רבי נחמן, שהוא גם בגימטריא נצח והוא אמר "נצחתי ואנצח". מה הכוונה? אותו דבר, שגם כשיש נפילות – אין שום יאוש בעולם כלל, הכל מקשה אחת, הכל הא בהא תליא. נופלים? אז מה? אדרבא – יש איזה כיף שאני נופל וקם. יש פסוק – "כי נפלתי קמתי". נופלים וקמים. ככל שנופלים וקמים ככה מנצחים. צריך כל הזמן ליפול כדי להגיע לשפלות האמתית.

בזה שנופלים וקמים גם מגיעים להפליה האמתית של פרשת שבוע, שרק בה כתוב שה' מפלה בין ישראל למצרים. יש ארבע הפליות בתורה, הכל בין היהודים לבין האויבים שלנו[10]. שלש פעמים בעשר המכות ה' מפלה – במכת ערוב (הרביעית, כנגד ספירת הנצח, הספירה הרביעית מלמטה, כאן שרש ההפליה – "הכל הולך אחר הפתיחה". כל הערבוביא והתערובות שייך למצרים ולתרבותה, משא"כ בנוגע לישראל, שבמקומם, בארץ גשן, לא היה ערוב), מכת דבר (החמישית) ומכת בכורות (העשירית)[11].

תכלית המכות היא להפלות. אחר כך שוב כתוב "ונפלינו" ("ונפלינו" אותיות ונפלנו עם י – כולם בחכמה, י, אתברירו – סוד הקימה לתחיה מהנפילה על ידי אות ה-י), שמשה רבינו מבקש בהמשך, בפרשת כי תשא[12]. נפל וגם תפלה (בכובד ראש, "ממעמקים", מתוך שפלות) וכל שכן הפליה – הכל מאותו שער, אותו שרש.

אבל נפל כפשוטו – אדם נופל. אבל הוא נופל בשביל לגלות את החידוש. אם הוא לא היה נופל לא הייתי יודע שאם הוא יפול הוא יכול לקום – כדי להוכיח זאת הוא צריך באמת ליפול. זה "שבע יפול צדיק וקם" וזה הנצח – גם מלשון נצחון וגם מלשון נצחיות – של משיח. זו הבחינה של "דוד מלך ישראל חי וקים". מתי מכריזים זאת? בקידוש לבנה. כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" חושבים על המשיח, כי זו בחינת מלך המשיח, שהוא חי וקים.

20.         להזדהות עם נפילות המשיח בעולם היצירה

היות שאדמו"ר הזקן מקשר זאת דווקא עם עולם היצירה בביאורו על תפלת נשמת, אפשר להבין שעיקר הנפילות של מלך המשיח שייכות לעולם היצירה. מכל הספירות של המשיח, הכי קל שכל אחד יזהה בעצמו את הספירה הזו. אם רוצים להתחיל לגלות את ניצוץ משיח שבי, לאור מה שאנחנו מסבירים עכשיו הכי קל להתחיל מהנצח. הייתי חושב שאולי הנצח הכי קשה, אבל לא – מה שהכי מדבר אלי, שאני הכי יכול להזדהות איתו, שאני כל הזמן נופל. רק השאלה אם אני כל הזמן קם, ואיך אני קם – באיזה כח חדש, באיזה נצחון, באיזו נצחיות. אני כל הזמן נופל, ואם המשיח נופל – אז יש זיקה, יש בינינו זיקה חשובה ביותר.

שוב, אם אדמו"ר הזקן שם זאת בעולם היצירה, זה מסביר לנו מה סוג הנפילות של מלך המשיח. קודם כל, הנפילות שלו הן נפילות של מדות. עולם היצירה הוא רגש, הוא לב – הוא נופל בלב, ברגש, במדות. בנרנח"י עולם היצירה הוא רוח, המשיח נופל ברוחו (לא אומרים נפילה בנוגע לנפש או נשמה או חיה או יחידה, דווקא ברוח אומרים שמישהו נפל ברוחו. על משיח, שנלכד ונפל בעונות, נאמר "רוח אפינו משיח הוי'"). כל פעם שהמשיח נופל במדת הלב הוא נופל ברוחו.

חוץ מאשר מדות הלב מה זה עוד עולם היצירה? כלומר, מה המשמעות בכך שעיקר הנפילות הן בעולם היצירה? שלשת העולמות התחתונים בי"ע הם כנגד לבושי הנפש מחשבה-דבור-מעשה. אם עולם הנפילות הוא עולם היצירה זאת אומרת שהוא נופל בדבור שלו. למשל, יתכן שמדי פעם נפלטים ממנו דברים לא רצויים בדבור, שהוא פולט "כשגגה שיוצאה מלפני השליט", שבגמרא כתוב שגם אנשים מאד-מאד גדולים, צדיקים מאד גדולים, בחינת משיח, לפעמים אומרים איזו מלה שהתוצאה שלה מאד-מאד לא טובה. על זה נאמר "כשגגה שיוצאה מלפני השליט". זה נפילה בדבור, ועולם הדבור הוא עולם היצירה.

אם כן, רק אם מקשרים את זה לעולם היצירה מיד מצטייר שהנפילות של משיח הן או נפילות במדות הלב (וממילא ברוח כנ"ל) או נפילות בדבור – שתי בחינות של עולם היצירה.

21.       ג. חמשת רמזי עמלק בס"ת – חמשה ספקות

22.         עמלק בסופי תיבות – נשיכת נחש הספק-הספוק בסוף המעשה

אבל מה עוד רמוז בפסוק הזה "כי שבע יפול צדיק וקם"? בכלל, אם כי שאמרנו קודם ששבע היינו ריבוי, שבע רומז למדות, שבע מדות הלב (שיש בהן התכללות, כמו שספירת העֹמר, שבע פעמים שבע וכו') – זה כבר אומר עולם היצירה (יצירה = ז פעמים אדם-מה, עיקר כוונת ספירת העמר בתכבי האריז"ל). עולם השבע הוא עולם היצירה, עולם המדות – ז"א (פרצוף המדות) מקנן ביצירה.

אבל יש עוד רמז בפסוק הזה, רמז מפורסם שגם אותו מביא רבי נחמן – סופי התיבות של "שבע יפול צדיק וקם" הם עמלק. עמלק הוא הנחש הקדמוני, בו נאמר "ואתה תשופנו עקב" – הוא נושך, הוא מכניס ספוק וגאוה באדם בסוף המעשה הטוב שלו, עד ש"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אין אדם שאינו חוטא בסוף המעשה, שאינו נפגע מנשיכת הנחש שמכניס בו סיפוק, גאוה. לכן עמלק כתוב כאן בסופי תיבות, "שבע יפול צדיק וקם". אבל גם ידוע מהבעל שם טוב שעמלק בגימטריא ספק. יש ספק ויש ספוק – אותו שרש. יש עמלק שמכניס באדם ספוק, אבל יחד עם הספוק הוא גם מכניס בו איזה ספק (ובאמת, הא בהא תליא, שברגע שהאדם נופל בספוק עצמי מתעורר בקרבו ספק בנוגע לה' ר"ל).

23.         חמשה ספקות דרדל"א – חמשה פסוקי עמלק בסופי תיבות

מי שלומד את קבלת האר"י הקדוש יודע שלמושג ספק יש גם מקור בקדושה, שגם זה חידוש מופלא. לא סתם באיזה מקום 'בינוני' בספירות העליונות, אלא במקום הכי נשגב ונעלה בספירות, בפרצופים, בעולמות – ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. יש מושג, אולי הכי עמוק בכתבי האריז"ל, של חמשה ספקות – הכל בקדושה. רדל"א הוא אמונה טהורה בה', ושם דווקא יש חמשה ספקות. איך זה הולך יחד? דובר הרבה פעמים. בכל אופן, מהספקות משתלשל – מהמקום הרם והנשא הזה – עמלק בגימטריא ספק.

הפלא הוא שאם מחפשים בכל התנ"ך כולו כמה פעמים יש עמלק בסופי תיבות – יש בדיוק חמשה פסוקים בכל התנ"ך שיש בהם עמלק בסופי תיבות, חמשה עמלקים יש בתנ"ך, שאחד מהם הוא "שבע יפול צדיק וקם". הראשון והשני הם בחמשה חומשי תורה ושלשת האחרים בנ"ך.

24.                       "רק רע כל היום"

הפסוק הראשון הוא כבר בפרשה הראשונה של התורה, בסוף פרשת בראשית, לאחר שהתורה מספרת על הנפילים שהיו בארץ. נפילים – לשון נפל. יש פירוש אחד שהם נפילים על שם שנפלו מהשמים, אבל הפשט שהם כל כך גדולים ומפחידים הענקים האלה, ה"נפילים", שהם מפילים את אימתם על כל הבריות וכולם נופלים מפניהם. כלומר, אפשר להיות נופל – לא שאתה נופל אלא שאתה מפיל את כולם וכולם נופלים מפניך. בקדושה, זה גם שייך למלך המשיח כמובן (וכמו שנאמר אצל אברהם אבינו, המשיח הראשון, "האדם הגדול בענקים"). אחר כך כתוב שה' נחם על בריאת האדם, לפני נח, כי יצר מחשבות לבו "רק רע כל היום" – זו הפעם ראשונה שעמלק רמוז בתורה.

שם, בס"ת "רק רע כל היום"[13], עמלק הוא הכי עמלק שיכול להיות, הכי מפורש, הכי מתאים להיות עמלק. ב"שבע יפול צדיק וקם" אפשר לומר שעמלק הוא חלק הנפילה, אבל עיקר החידוש שם הוא "וקם" – גם לשון נוקם. כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – הנחש הקדמוני, שהוא עצמו עמלק – אינו תלמיד חכם. הצדיק הזה, שנופל שבע פעמים, בסוף הוא קם וגם נוקם באותו אחד (החל מהיצר הרע של עצמו) שהפיל אותו.

25.                       "[צחֹק עשה לי] אלהים כל השֹמע יצחק [לי]"

יש עוד פעם אחת בתורה, חוץ מ"רק רע כל היום" – גם פסוק מאד מקודש. כאשר נולד יצחק אבינו שרה אמנו אומרת "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". ממי יוצא עמלק? מעשו, הוא הנכד של עשו, אבל עשו הוא הבן של יצחק ויצחק דווקא אהב את עשו. יש משהו בצחוק של יצחק אבינו שיש שם עמלק. יש רק פעמיים בתורה עמלק רמוז בסופי תיבות – "רק רע כל היום", שזה פשיטא, אבל גם כאן, במקום הקדוש הזה של יצחק אבינו, "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק" ס"ת עמלק.

קודם אמרנו שמקור הספק – עמלק בגימטריא ספק – הוא באמונה. שם הספק הוא קדוש. יש שם חמשה ספקות. יש רמז מופלא, שידוע ומוסבר אצלנו בכמה וכמה מקומות, שאם מחשבים את כל השושלת של עמלק מאברהם אבינו עמלק הוא החמישי. חמשת הדורות הם אברהם-יצחק-עשו-אליפז-עמלק, וכשמחשבים את חשבון השושלת הזו הכל עולה 1200, חמש פעמים עמלק (עמלק פנים ואחור – ע עמ עמל עמלק עמלק מלק לק ק), ואלה בדיוק חמשה דורות מאברהם עד עמלק. כלומר, הערך הממוצע של אברהם-יצחק-עשו-אליפז-עמלק הוא עמלק.

אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, הוא רדל"א – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – ומשם משתלשל הספק. הספק מתשלשל דווקא דרך יצחק (דרך הצחוק של שרה אמנו בלידת יצחק, מה שעשה לה "אלהים", שם הצמצום, ש"כל השֹמע יצחק לי"[14] – "כל השֹמע" כולל אומות העולם, שתמציתם עמלק, שצוחק, בצחוק של ס"א, על כל העולם, אך בלידת יצחק יש התנוצצות של עלית כל הצחוק שבעולם לקדושה, ראשית הקיום של "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד"), לכן עמלק רמוז בצחוק של יצחק.

יתכן (בנוסף ובהמשך להאמור לעיל) ששרה אמנו רומזת ב"צחק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי" ס"ת עמלק שהכח להתגבר על עמלק ולבטל אותו הוא על ידי צחוק – צריך לצחוק על עמלק. גם צריך לצחוק בגימטריא שעשינו עכשיו. "צחוק עשה לי אלהים" – "עשה" זה עשו.

26.                       "אל זרע אברהם ישחק [ויעקב]"־"שבע יפול צדיק וקם"־"כתת להדק וכל החמנים גדע"

אם כן, יש פעמיים בתורה ס"ת עמלק, ושלש פעמים בנ"ך, שאחד מהם הוא "שבע יפול צדיק וקם". אבל הוא לא הראשון. הראשון הוא – גם בנוגע לשושלת האבות – "אל זרע אברהם ישחק ויעקב"[15], אבל עמלק כבר נגמר בישחק, גם פלא. אחר כך בא הפסוק שלנו, "שבע יפול צדיק וקם" ס"ת עמלק.

אחר כך בא עוד פסוק אחד, על מלך המשיח – הרי אנחנו מדברים על משיח. בין מלכי בית דוד יש כמה שהם בחינת משיח. חזקיהו המלך היה ראוי להיות משיח, אבל עוד יותר ממנו יאשיהו – המלך הצדיק האחרון לפני חורבן הבית – עליו מקונן ירמיהו הנביא במגלת איכה "רוח אפינו משיח הוי'", כלומר שירמיהו עצמו מכנה אותו משיח. מה הוא עשה? בטל את כל העבודה הזרה שהיתה בגלוי. למה בכל אופן הוא נהרג בעונות? כי כמה שהיהודים בטלו את הע"ז שבגלוי עדיין עבדו ע"ז בסתר, חדר בתוך חדר בבתים, וזה מה שעמד לנו לרועץ ולמשחית. בכל אופן, הוא עשה את המקסימום שהוא היה מסוגל לעשות, לבער את הע"ז שבגלוי.

הפסוק אומר שהוא "והפסִלים כתת להדק וכל החמנים [הפסלים ששמים מול השמש] גדע". יש מעלה ברמז הזה, החמישי, שהוא הכי מובהק מכל חמשת הרמזים – כי מבין כל החמשה הוא היחיד שעמלק כתוב בו ישר לפי סדר האותיות (למפרע), "להדק וכל החמנים גדע".

אלה חמשת ה-עמלק בסופי תיבות בכל התנ"ך[16]. שוב, עמלק, הנחש הקדמוני, בא בסוף.

27.       ד. נפילות המשיח במדות, בדבור ובאמונה – בפנימיות ובחיצוניות

28.         נפילות עולם היצירה – אהבות זרות, דבורים שליליים, ספקות

מה שאמרנו עד עכשיו הוא שיש נפילות של משיח, של המשיח שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. יש נפילות במדות, ברגש, שעיקר הרגש שיש בו נפילות הוא אהבה. הנפילה העיקרית במדת האהבה היא לאהוב דברים לא רצויים. כלומר, ליפול מאהבה קדושה – אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל – לאהבות זרות ותאוות זרות. ויש נפילה בדבור, כמו הפסוק שאמרנו קודם – "כשגגה שיוצאה מלפני השליט" – גם אצל צדיקים. ויש נפילה באמונה, נפילה של עמלק בגימטריא ספק. אמרנו בזה שני פירושים – או שיש סיפוק בסוף, או שנופל לאדם ספק (והסברנו שהא בהא תליא).

אם היה לנו רק הפירוש של ספקות אולי היה יותר מתאים לשים בעולם הבריאה – הספקות הם מחשבות, לא דבורים, והמחשבות הן בעולם הבריאה. כמו שאמרנו קודם "זוקף כפופים" בבריאה – שאם האדם כפוף לתרבות הזרה זה ודאי מזמין לראש שלו כל מיני ספקות כל הזמן. אבל כאן אנחנו בעולם היצירה, כמו שאמרנו שאדמו"ר הזקן מקשר את "שבע יפול צדיק וקם" של משיח דווקא לעולם היצירה, אז צריך לחפש מהם ספקות בעולם היצירה.

על ארבעה שנכנסו לפרדס – היכלות דעולם היצירה כמבואר בכתבי האריז"ל – מסופר על אלישע אחר שראה את המלאך מט"ט יושב כו' ומזה נולד לו ספק באמונה ועד שבא לידי כפירה באמיתות דברי חז"ל. מכאן נבין שעיקר הספקות באמונה (בפרט בנוגע לתורה שבעל פה) מתעוררים בעולם היצירה דווקא.

29.         שלש הנפילות בחיצוניות

יש פה שלשה פירושים של נפילות, וכעת נראה שבכל אחד משלשת הפירושים יש שתי רמות – פנימיות וחיצוניות (נושא שהתחלנו לדבר עליו קודם). החיצוניות היא פשט. למשל, כשאדם נופל מאהבה טובה לתאוה זרה (בחמדת הלב בלבד, ללא שום מעשה בפועל ח"ו, הרי אנחנו כאן בעולם היצירה לא בעולם העשיה). או שאדם נופל מאמונה טהורה לאיזה ספק. אפילו ספק הכי קטן, אולי יש איזה מאמר חז"ל שקשה לו להלום ולקבל פשוטו כמשמעו, או משהו אפילו יותר קטן מזה, ספק ממש קטן – אבל ספק, לא מתיישב אצלו משהו. קל להבין שאנשים כל הזמן נופלים בספקות, אבל צריך מיד לקום – ביתר שאת וביתר כח – לקום, להתקומם, לנקום בספק (כמדת תלמיד חכם כנ"ל, השייך בעצם לתורה שבעל פה).

ויש נפילות בהבעות. עיקר הנפילה בהבעה היא לא רק מה שאמרנו קודם, "כשגגה שיוצאה מלפני השליט", אלא בין אדם לחברו – שאני מדבר איתך וביודעין או לא ביודעין קצת פוגע בך בדבור שלי, לא מתחשב בך כדבעי, שזה גם משקף נפילה באהבת ישראל האמתית שלי. הנפילה היא כשאני אומר מלה לא מחושבת – שכל הזמן אנשים פולטים כאלה מלים – ואני פוגע. איש פוגע באשתו, בחברו, בדבור – הוא לא תקן את הדבור. זה נקרא נפילה.

30.         פנימיות וחיצוניות בכל נפילה

שוב, מה הפלא? (פלא גם לשון נפילה). הפלא שמשיח הוא אחד כזה, שכל הזמן נופל אבל כל הזמן הוא קם[17]. כל מה שאמרנו עכשיו הוא בחיצוניות. רק שקודם אמרנו שתכל'ס החיצוניות הכי חשובה, היא העיקר. אבל כדי לתקן את החיצוניות צריך לדעת שבכל חיצוניות יש פנימיות. אמרנו ששני המושגים האלה הם ראשי המושגים בקבלת האריז"ל – פנימיות חיצוניות. כשעושים את הגימטריא של פנימיות חיצוניות – רמז שאמרנו כמה פעמים – עולה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (משולש מח), פתיחת הרמב"ם שאנחנו בסמיכות להילולא שלו. יחוד הנשמה והגוף, הפנימיות והחיצוניות, הוא-הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות".

31.         "שבע יפול צדיק וקם" ב"חנוך קטן"

אמרנו שההערה לתיקון חצות ופרק מג בתניא קשורים לעוד מקור בתניא – "חנוך קטן", ההקדמה לשער היחוד והאמונה. בכלל, עולם היצירה הוא עולם של "חנוך לנער", עולם הנער, אז אומרים ששם המשיח והנפילות והקימה (שאנחנו מזהים כמדת הנצח של המשיח, שהוא התחלת "בנין פרצוף רחל", התחלת הבנין-התיקון של המלכות, פרצוף רחל, הוא שנצח דז"א נעשה חכמה דרחל). מה שקשור לעניננו, מה שאנחנו מדברים הערב, הוא שדווקא שם, ב"חנוך קטן", הוא מביא ומסביר את הפסוק "שבע יפול צדיק וקם", רק שם בתניא.

הוא מסביר שיש צדיק שזוכה להארות דאצילות – יראה עילאה דאצילות ואהבה רבה דאצילות – אחרי שהוא משלים את כל מה שהוא יכול מכח עצמו. אבל יש פעמים שהוא נופל מלקבל את "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם" מלמעלה, ואז הוא צריך לחזור למה שהוא קורא עבודת הבינוני – לכן כל ספר התניא הוא ספר של בינונים – והוא צריך על ידי התבוננות לייצר אהבה מלמטה (בעיקר הוא מדבר על מדת האהבה). הוא כבר הגיע ל"גם כי יזקין" – אבל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", ממה שחנכו אותו בהיותו נער בעולם היצירה ("נער הייתי גם זקנתי" – נער בעולם היצירה ו"גם זקנתי" כשזוכה לאור האצילות).

32.         פנימיות נפילת האהבה – מאהבת הצדיק לאהבת הבינוני

מה הרווחנו מזה? שוב, משיח הוא בעצם נער – "נער ישראל ואֹהבהו"[18] – והחנוך שלו הוא חנוך של בינוני, שהוא כל ספר התניא של אדמו"ר הזקן. לפי זה התניא הוא ספר שנועד לחנך את משיח. אבל מה אם אתה כבר צדיק וזכית לגילוי אור האצילות? אז הוא מבטיח לי – אל תדאג, תפול מזה... ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה". אם אתה משיח אז תפול מזה (וגם תקום).

אבל מה הנפילה של אדמו"ר הזקן? לא שהוא נפל לתאוה זרה, לא שהוא נפל ח"ו לספק באמונה. בסוף, אחרי שהוא מסביר "שבע יפול צדיק וקם", הוא אומר שכדי לחזק את הבסיס צריך לדבר ולהתבונן באמונה – לכן זה "שער היחוד והאמונה". בכל אופן, הוא לא נופל למטה מכל אדם. הוא מסביר בפירוש שהוא נופל רק לדרגת הבינוני, איפה שהוא היה נער. זה לא בדיוק עולם היצירה בגלות, כמו שאדמו"ר הזקן מתאר בדרוש על "נשמת", על "סומך נופלים". זה עולם היצירה של הנער שמקבל חנוך, ישיבה-בוחער שמחנכים אותו להתבונן וכך ליצור אהבת ה' בלב. כלומר, הוא נופל למקום טוב, אבל בשבילו זו נפילה – הכל יחסי.

33.         נפילה בפנימיות בתוך גדר הקדושה ונפילה בחיצוניות למקום הקליפות

מה זה? האם משיח רק נופל למקומות טובים, או שלפעמים הוא גם נופל למקומות שיש בהם טפה לא-טוב? זה בדיוק ההבדל בין פנימיות לחיצוניות. שבפנימיות רק נופלים – באמת נפילה – למקום שהוא עדיין לא קליפה, שהוא עדיין בגדר הקדושה. נופלים מעבודת הצדיק לעבודת הבינוני, איפה שהיית נער, לכן "גם כי יזקין" – גם כשתהיה צדיק – אל תדאג, "לא יסור ממנה", תהיינה הרבה הזדמנויות שתפול לאיפה שהיית נער ותצטרך לבנות את עצמך מחדש. אבל לא שיצאת מגדר הקדושה, גם בנפילה שלך אתה עדיין למעלה מגדר כל אדם – כך הוא מסביר שם. זו נפילה באהבה בפנימיות.

מה זו נפילה באהבה בחיצוניות? כמו שאמרנו קודם, שאדם נופל ויש לו קצת משיכה של אהבה זרה. לצדיק גמור של תניא אין משיכה זרה כלל, כך הוא כותב בתניא. אבל לצדיק שאינו גמור גם יתכן שיש איזו משיכה למשהו לא בקדושה (מאד מודחק אצלו, אבל יכול פתאום להתגלות) – הוא לא שונא ומואס בתכלית השנאה והמיאוס, כמו שהוא מסביר בתניא.

בכלל, דוד המלך, שלא כתוב עליו שהפך את היצר לטוב אלא רק שברוב הצומות והתעניות הוא הרג את היצר. מתי זה היה? אחרי בת שבע, כשהוא עשה תשובה. זה כבר היה שהוא היה מבוגר מאד. מה עד אז? לא רק שלא הפך את הרע, אלא אפילו לא הרג אותו. "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", זה גם בחיצוניות, אבל יש שם משהו – הוא צריך לעשות תשובה. הוא לא רק נפל מהצדיק של התניא לעבודת הבינוני, הוא גם נפל מהגג קצת יותר מזה – "כי יפֹל הנֹפל ממנו". כי הוא מלכות, ומלכות היא דווקא חיצוניות.

שוב, זה הווארט החשוב והיסודי שאנחנו רוצים להסביר כאן, שלתקן רחל, לתקן מלכות – אצלנו, היום, ממש – זה לתקן את החיצוניות. אבל אי אפשר לתקן את החיצוניות בלי הפנימיות. אז יש באהבה "שבע יפול צדיק וקם" כמוסבר בחנוך קטן ויש לפול יותר מזה, ודוד נופל יותר מזה – לכל הדעות (ומה שחז"ל מסבירים שלא חטא היינו שלא נפל בחטא במעשה, בעולם העשיה, שהרי אוריה נתן גט לאשתו כו', אבל במדה שבלב, בעולם היצירה, ודאי נפל, גם בחיצוניות). ממילא, אם דוד נופל יותר מזה – גם משיח נופל יותר מזה, כי שניהם אותה בחינה של "שבע יפול צדיק וקם".

34.         פנימיות נפילת הדבור – "שיחת חולין" ללא אור פנימי

מה לגבי דבור? אמרנו שדבור שהוא נפילה בחיצוניות, נפילה ממש, הוא שאדם פוגע במישהו בדבור שלו. יותר גרוע מזה שפוגע במישהו – זה "כשגגה שיוצאה מלפני השליט". אבל כבר כשהוא פוגע במישהו – זה כבר פגם רציני. מה זה נפילה בדבור כמו ה"חנוך קטן" של אדמו"ר הזקן, שהיא בפנימיות? נפילה, אבל לא פגיעה באף אחד, כלומר שלא הגיע לתחום הקליפות בכלל אבל בכל אופן זו נפילה.

אפשר להבין זאת בפשטות על פי מאמר חז"ל שגם שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד. כשתלמיד חכם אמתי, צדיק, מדבר גם שיחת חולין – זה מלא תוכן ואור של תורה. מה אם תלמיד חכם יאמר פתאום שיחת חולין, בלי לפגוע באף אחד, שלרגע היא חלל מאור של תורה, כמו סתם בן אדם שמדבר דברי חולין? זו נפילה גדולה בשבילו. ברגע שהוא יתפוס את עצמו הוא ירגיש מאד לא טוב, הוא מיד יתחרט, איך זה שהוצאתי מהפה שלי דבור סתם, בלי אור? זה בדבור בדיוק אותו דבר כמו אחד שנפל מאהבה של צדיק – אור אהבה של אצילות – לעולם היצירה, ששם הוא צריך לשקם ולבנות מחדש את האהבה שלו על ידי התבוננות, כי האור של האצילות איננו.

35.         ימין-שמאל-אמצע ביצירה – רגש-ספק-דבור

בכללות, למה התחלנו עם שלשה דברים בעולם היצירה? אמרנו רגש (שעיקרו אהבה), דבור, ספק – מה היחס בין שלשת אלה? אלה שלשת תחומי הנפילות של משיח, וממילא, היות שהוא כל הזמן קם, אלה הנצחונות של משיח. אלה ימין-שמאל-אמצע של עולם היצירה. כמו שעולם היצירה הוא עיקר השבע, הוא גם עיקר שלשת הקוים. הרגש בכלל, שבפרט הוא אהבה, הוא הימין. הדבור, שהוא ההבעה שלו כלפי הזולת, הוא הקו האמצעי (תיכף נסביר יותר). והספק אצלו, מה שהוא נופל בספקות – מחשבה, אבל מחשבה בעולם היצירה – זה בקו שמאל.

עמלק, שהוא הספק, הוא בקו שמאל – עשו הרשע הוא בקו שמאל. למה יצחק אוהב אותו? כי גם יצחק הוא בקו שמאל, של הקדושה, אז יש נטיה מיצחק לעשו. גם חז"ל אומרים שעשו יצא מיצחק – זה השמאל הקיצוני של הקליפה, שיצא מהשמאל של הקדושה. גם את זה חשוב לדעת, שיש גם שמאל של הקדושה, והשמאל של הקדושה צוחק על כולם בסוף.

אם כן, יש ימין-שמאל-אמצע ולכל אחד יש ביטוי חיצוני, שהנפילה בחיצוניות היא ממש נפילה, אבל יש גם ביטוי פנימי – שהצדיק מרגיש איתו הכי רע שיכול להיות, בשבילו זו ממש נפילה, ונפילה היא כמו מיתה (קודם השתמשנו בביטוי חלל, ברגע שהוא נופל נוצר אצלו חלל – כמו מת), אך זה עדיין בפנימיות, לא מניק בפועל את הקליפות, כי אין פה שום מעשה של קליפה.

36.         פנימיות נפילת האמונה – "קטני אמונה"

מה לגבי ספק? נאמר בקיצור: בספק, אם יש לאדם הספק הכי קטן שבעולם לגבי איזו אמת של תורה – תורה שבכתב, ובפרט תורה שבעל פה – זו נפילה של ממש. אפילו הספק הכי-הכי קטן. מה יכול להיות נפילה פנימית, שהיא כמו הנפילה ב"חנוך קטן"? "חנוך לנער על פי דרכו", חנוך של קטן, בעולם היצירה. בעולם היצירה, הגם שיש אמונה, יש נטיה להיות מקטני אמונה, כמו נח, שחז"ל אומרים שהיה מקטני אמונה. מי שהוא באמונה גדולה – שתיכף נסביר למה אנחנו מתכוונים – ופתאום הוא נופל מגדלות האמונה שלו לקטנות אמונה, זה לא ממש ספק של קליפה, אבל זה כן ספק יחסית לגדלות האמונה בה הוא היה קודם.

מה אנו מתכוונים? בעל הקדושת לוי – דברנו על זה לאחרונה – מסביר שמה שנח מכונה "מקטני אמונה" הכוונה שלא האמין מספיק בעצמו. קודם שדברנו על נפילה בכלל, המושג נפילה בעולם היצירה, תארנו אותו כנפילה מהפוטנציאל שלך, שאתה נופל מהיכולת, ממה שאתה באמת מסוגל. אנחנו עם סגולה, יש לנו המון סגולות, אנחנו אוצר בלום. אם אנחנו לא ממצים את היכולות שלנו אנחנו נפולים, מצב גרוע ביותר.

מה זה ספק? נאמר שיש פה מלך המשיח, אבל יש עולם, יש מציאות. אמרנו שהיום מה שבגלות הוא החיצוניות. הדבר הכי פשוט, שיש עדיין הרבה שיושבים ולומדים תורה – אפילו כאן, בקבר רחל – הרבה כוללים, זה פנימיות. מה שבגלות הוא החיצוניות, מדת רחל. נתאר את מלך המשיח – הוא גם יושב באיזה 'כולל', ופתאום מקבל ספק, אולי אני לא מלך המשיח, זה סתם היה חלום שחשבתי שאני מלך המשיח, כנראה שאני לא מלך המשיח. זה ספק – פתאום הוא מסתפק. גם אמרו לי מהשמים זה וזה וזה, שאני מלך המשיח, אבל כנראה שזה שטויות (baloney), כנראה שאני באמת לא מלך המשיח.

37.         ליפול לשפיות – ולקום

לפני כמה זמן דברנו על "'ונקה' לשבים", "'ונקה' לשוים" וגם "'ונקה' לשפוים" – אחד הפירושים שפרשנו שצריך שכולנו נהיה שפוים. ידוע ש'אני משיח' בגימטריא משוגע. אז ברגע שהוא נופל מזה, שפתאום הוא תופס שכנראה שאני לא משיח, או לפחות יש ספק רציני מאד, אז אני נופל להיות שפוי.

לכאורה זה משהו טוב, אדרבא. זה הווארט, שכולם צריכים ליפול – לגלות את נקודת משיח שלך, צריך להיות מסופק אם אתה משיח. אבל צריך לקום מזה – ביתר שאת. זה נקרא נפילה בספק בפנימיות.

אין לך שום ספק בשום דבר אמתי שבתורה, אתה רק מסופק אם אתה יכול כך וכך, אם יש לך כח להפוך את העולם – "קער א וועלט היינט", מה שהרבי דרש מאתנו. אז קודם הרגשתי הרבה כח, הייתי צעיר, אבל כעת אין לי כח וכנראה שהכל היה חלום יפה, זהו, גמרנו, חוזרים להיות שפויים.

זה נקרא נפילה בפנימיות, זה העמלק הפנימי, שעדיין לא יצא מתחום הקדושה לגמרי – רק ממשוגע הוא נפל להיות שפוי. אבל מכאן משתלשל גם עמלק – אותו שפוי הוא על סף להגיע לעמלק ממש, שזה הספק במה שכתוב בתורה, כל מיני ספקות, מהדברים הכי קטנים ועד רחמנא ליצלן הדברים הכי גדולים, עד ה' וכו', שה' ירחם עלינו.

ככה הסברנו את שלשת סוגי הנפילות של מלך המשיח, גם בפנימיות וגם בחיצוניות. עיקר הווארט שמשיח כל הזמן נופל, אבל כמו שהוא נופל הוא גם כל הזמן קם.

נעשה הפסקה עם קצת נגינה עכשיו.

תיכף נשיר לכבוד הילולת אדמו"ר הזקן את ארבע בבות.

38.       ה. השלמות ורמזים

39.         "פֹקח עורים" – תיקון עולם היצירה

את הפסוק ששרנו קודם, "הוי' מתיר אסורים. הוי' פֹקח עורים, הוי' זֹקף כפופים, הוי' אֹהב צדיקים" מסבירים מלמטה למעלה: "מתיר אסורים" בעשיה, כמו שמוסבר בכל המקומות; "זֹקף כפופים" בבריאה ו"אֹהב צדיקים" באצילות. החידוש הוא ש"פֹקח עורים" – החידוש כאן בפסוק – הוא ביצירה. זה מאד מתאים לאמירה שזו הנפילה של המשיח, כי הרבי אומר שצריך לפקוח את העינים – זה "פֹקח עורים" שמכוון כנגד "סֹמך נופלים" של נשמת וכנגד "רופא חולים" של ברכת מחיה המתים בשמו"ע. הכל ענין אחד – עולם היצירה של מלך המשיח.

40.         נפילת הדבור כוללת את הנפילה בכל החושים

אם כבר הגענו ל"פֹקח עורים", נאמר שמה שדברנו קודם על נפילה בדבור – שעולם היצירה הוא עולם הדבור – שייך גם לזה. בעצם הדבור הוא החוש הראשון של מלך המשיח, החוש של חדש ניסן, של שבט יהודה, מבין יב חושי ספר יצירה. סימן שהוא כולל את כל החושים, אז ליפול באיזה חוש שלא יהיה זו נפילה של דבור.

למשל, נפילה בחוש הראיה – שהרבה פעמים כתוב שהוא החוש העיקרי, שכל נפש האדם נמשכת אחריו – ואם נופלים בשמירת העינים, כמו שהרבי הרש"ב מסביר בפרק ב של קונטרס העבודה, זו נפילה בקו האמצעי, של הדבור. כל החושים הם גבולי אלכסון של הקו האמצעי של עולם היצירה, ואפשר ליפול בכל אחד מהם. כנראה המשיח נופל בכולם, לא רק בדבור – הדבור כולל את כל החושים, החל מהראיה (הכי חשוב אחרי הדבור). אז היום מישהו שמסתכל באינטרנט בדברים שלא צריך להסתכל בהם – זו נפילה של עולם היצירה, של חוש הראיה.

רק מה? שצריך לקיים בעצמך שאם נפלתי – "כי נפלתי קמתי". קשור לרחל אמנו, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שיש פירוש אחד שלא תוסיף ליפול – רק מעכשיו קמים. אבל דווקא פירוש הרשב"י בזהר שהיא לא יכולה לקום בעצמה, צריך כח מבחוץ להקים אותה, "לאקמא שכינתא מעפרא", וכמו שאמרנו בתחלת השיעור שמה שיכול להקים אותה הוא הקשר לצדיק, כמו שכעת אנחנו יושבים לידה ומעוררים את זכות בעל ההילולא, בחינת משיח, המבאר של תורת הבעל שם טוב, שבזכותה קאתי מלכא, דא מלכא משיחא, בחסד וברחמים. רחל בוכה "כי איננו", אבל כאשר ישנו את הגאולה השלמה – "ושבו מארץ איוב".

41.         "ושבו מארץ אויב" לשלמות הארץ של רחל

לפעמים גם בארץ ישראל יכולה להיות "ארץ אויב", אם יש כפיפות קומה, "ושבו בנים לגבולם" – לטבע היהודי שלהם. כאן גם המקום להזכיר שרחל אמנו היא בחינת שלמות ארץ ישראל, וכל מי שנוגע ופוגע בשלמות הארץ – החל מהמקום הזה גופא, היום אנחנו יושבים בבית לחם יהודה, מקום מובהק, חלק אינטגרלי עצמי של ארץ ישראל, ויש מישהו חולה, שעליו צריך לברך "רופא חולים" (לכן באים לרחל אמנו לבקש על רפואת כל החולים – רחל נוטריקון רפואת חולים – החל מחולי הנפש, חולי הראש), שיבינו שהמקום הזה לא כבוש בידינו, אלא המקום הכי עצמי שלנו, ומהמקום הזה, כמו המקום הזה, כל ארץ ישראל.

ידוע שרחל בגימטריא 238 וארץ ישראל 832 – המספר המשלים, היפוך ספרות. מי כרחל אמנו להצהיר על שלמות הארץ, ואם שלמות הארץ אינה ערך ברור לכל יהודי – זאת אומרת שרחל בגלות, במיוחד הגלות בארץ ישראל, שיש בתוכנו מי שנותן מקום בארץ ישראל להיות ממש "ארץ אויב". לכן צריך כאן "ושבו מארץ אויב" – לא שיוצאים מכאן אלא שמוציאים את האויב מכאן – ואז "ושבו בנים לגבולם", הגבול של הבנים, מקום היבול הגדול והמלא של הבנים. כל זה רחל – נפילות, אבל מיד קימה, ש"כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". זה הפסוק – קשור לחנוכה. אנחנו עדיין יוצאים מחנוכה – מחנוכה לקראת פורים, שהוא גם "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – כן תהיה לנו.

אז גם, בכל התעוררות שלנו כאנשים שנופלים כל רגע מלחשוב שאנחנו משיח אבל מיד קמים, מה הדבר הראשון שמשיח צריך לעשות? לספח את כל השטחים, את כל ארץ ישראל. זה הדבר הראשון וזה המסר שלנו לכל עם ישראל, וכל שאר המסרים שמדברים כלולים בזה. שוב, זה המסר של הרבי לארץ ישראל. כל שאר המסרים כלולים בשלמות ארץ ישראל, רחל אמנו. כל שאר המסרים באג'נדה שלנו, של דרך חיים שלנו, כלולים בזה.

42.         שניאור-זלמן פקד

נסיים ממש עם איזה רמז יפה – נכתוב על הלוח "כי שבע יפול צדיק וקם" (שעולה משיח במילוי כנ"ל) כרבוע של 4 על 4 (במאמר מוסגר, משיח במספר קטן שוה 16). ס"ת עמלק הם רק ל"שבע יפול צדיק וקם", אבל כל הביטוי הוא "כי שבע יפול צדיק וקם" (ס"ת עמלקי, יש רק עוד פעם ב"אלהים כל השמע יצחק לי"):

כ  י  ש  ב

ע  י  פ  ו

ל  צ  ד  י

ק  ו  ק  ם

יש הקו המקיף וארבע אותיות בפנים. זה לזכות בעל ההילולא של היום. הכל יחד עולה משיח במילוי, אבל האותיות המקיפות – 12 אותיות סביב, כ י ש ב ע ו ל י ק ו ק ם – עולות שניאור-זלמן, אדמו"ר הזקן (שעולה פרצוף רחל). 4 האותיות שבפנים, יפצד, עולות פקד – סיסמת הגאולה היא "פקד יפקד". אז אחד מריבוי הרמזים שיש בפסוק הזה הוא שניאור-זלמן פקד.

43.         עוד רמזי "כי שבע יפול צדיק וקם"

אם כבר, בלי צורת הרבוע, רק שלש המלים "שבע יפול צדיק", עוד לפני ה"וקם", שוה שבת. גימטריא מופלאה בפני עצמה. שבת היא יום השביעי ואמרנו שבנופל יש הרבה פירושים. אחרי שמגיעים לשבע נופלים על שבת – הצדיק נופל על שבת. מה הגימטריא הזאת? כלומר שמה-ע של שבע עד ה-ק של צדיק שוה בדיוק 400, ת. כלומר, שבע הופך להיות שבת על ידי "שבע יפול צדיק".

אם נקח את שלש המלים "יפול צדיק וקם" (בלי ה"שבע") יצא רחל-רחל, לכבוד רחל אמנו. שוב, יש רחל הקטנה ויש רחל הגדולה, "בזאת יבא אהרן". רחל הגדולה, כאשר היא כוללת גם את לאה בעצמה, אז היא רחל הגדולה. אז רחל-רחל עולה "יפול צדיק וקם". רק רחל הקטנה נופלת – כל אחד קטן נופל, הקטנים נופלים, אבל הגדולים קמים. מכח החבור של לאה לרחל היא קמה. יש הרבה דברים מאד יפים בלשון "כי שבע יפול צדיק וקם", ביטוי מובהק של מלך המשיח.

כעת נשיר את ניגון ההכנה ואז את ארבע בבות של בעל ההילולא.

44.       ו. סיכום פרצוף עניני המשיח באדמו"ר הזקן

סיימנו ב"ה את הפרצוף שהתחלנו בי"ט כסלו, אז נסכם את מה שנאמר (לפי סדר הספירות):

כתר: משיח הוא "מורח ודאין", כאשר במאור המתגלה בחוש הריח שלו נכללות ובטלות במציאות התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אצל ניצוץ משיח של כל יהודי הדבר מתבטא ברגישות לנשמת הזולת – להריח מה חסר לזולת[19].

חכמה: משיח מגלה רזין דרזין דאורייתא – גילוי תעלומות חכמה שבסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" (בסוד "מדי חדש בחדשו", חידושים טבעיים בתוך חידושים נסיים) עד שאין צורך ללמוד את חלק הנגלה שבתורה כי יוכלל ממילא בנסתר[20].

בינה: בחינת משיח היא הכח לפנות אל ה' פנים בתפלה (ההיפך מ"פנו אלי עורף ולא פנים") – להתפלל שה' יתגלה גם אם לשם כך צריך שאני אעדר מהמציאות[21].

דעת: בחינת משיח היא מה ש"גדול שימושה של תורה יותר מלמודה" הנותן כח לעמוד על דעת הרב (גם לפני "ארבעים שנין") והוא סגולה ליראת שמים[22].

חסד: מדתו המיוחדת של המשיח היא "ארך אפים" – מדת הסבלנות – ועל כן נאמר בו "כוסי רויה" (המשכת הכתר למלכות דרך החסד)[23].

גבורה: ניצוץ משיח מתעורר בברכת "גואל ישראל" – בה שם הוי' בניקוד הגבורה – וברוחניות יש גאולה בכל תפלה[24].

תפארת: משיח הוא בחינת בית – מקיף דיחידה, ה-ם הסתומה של הצלם (בהקבלת צלם למזון-לבוש-בית) – ומחשבתו תמיד לעשות בית לה' יתברך[25].

נצח: משיח הוא "בר נפלא" לפי שעה ומתקיים בו "שבע יפול צדיק וקם"[26].

הוד: במשיח מתקיים "גלה כבוד מלכותך עלינו" – גילוי מלכות דא"ס בהוד שבהוד ששרשו בהוד דעתיקא (ובנפש היינו עבודת התמימות, הודיה ואמונה פשוטה – ושמירה מכעס והקפדה)[27].

יסוד: במשיח יתקיים "עתידים צדיקים שיאמרו המלאכים לפניהם קדוש" ומחיצתם תהיה לפנים ממחיצת מלאכי השרת (דבר המתבטא בעבודת ה' ותיקון עולם ללא צורך במלאכים)[28].

מלכות: אצל משיח יתקיים "ואריה כבקר יאכל תבן" כי תסתיים עבודת הבירורים והמלכות דאצילות כבר לא תברר ותעלה את העולמות התחתונים אלא כולם ישתוו בפני האור הגדול שיתגלה[29].

ולסיכום: