ר"ח שבט ע"ד – כפר חב"ד

ברית אשר שרייבר

א. שם התינוק

העושר שבשם אשר

לכל חדש יש שבט מ-יב שבטי י-ה. לפי האריז"ל סדר השבטים כנגד החדשים הוא כסדר הנשיאים והדגלים במדבר. יוצא שהחדש שלנו, שבט, הוא כנגד שבט אשר. זו אחת הסבות, כך שמעתי מישראל, לקריאת שם הרך הנימול שלנו היום אשר. גם קשור לשם של האבא. הרגע אמרנו לסבא ש"מאשר [שמנה לחמו]" (הפסוק של ברכת אשר, הקשור לחוש האכילה של חדש שבט) בגימטריא ישראל. יש כאן אשר בן "מאשר", בן ישראל, אותיות לי-ראש.

היות שבדרך כלל דורשים ישראל לי-ראש, יש להתבונן שגם אשר הוא צירוף אותיות ראש – ראש בני ישראל. בתחלת הפרשה הבאה, פרשת בשלח, נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – כתוב שכאשר משה מתחבר עם יוסף יוצא מהחבור שלהם ראש. כדי להיות ראש בני ישראל משה צריך לקחת את יוסף.

אז בתוך אשר יש גם משה רבינו וגם יוסף הצדיק וגם רמז לישראל. יש הרבה עושר בשם אשר. האבא אמר לי שחשבו גם על ר' אשר זצ"ל, שכולנו נזכה ללמוד מדרכיו איך לעבוד את ה' מנקודת אמת פנימית, שפלות ושמחה ובטחון ברחמים של הקב"ה – כל הדרך, דרך ה', שלמד אותנו ר' אשר.

"אשר כרת את אברהם"

נאמר איזה ווארט, לפתוח קצת במילתא דבדיחותא: זה ווארט מיוחד בשביל המוהל. מוהל שמל את הילד צריך להזדהות עם אשר ולחשוב שבעצם אשר הוא זה שמל את אברהם אבינו. איך אני יודע? בברכה שאומרים אחרי הברית אומרים זאת בפירוש – "אשר כרת את אברהם". אשר אותיות ראש, כמו שאמרנו, ו-כרת אותיות כתר – "אשר כרת" הולך יחד. הכתר הוא גם כן ראש, ראש שלמעלה מהראש. בתוך הכתר גופא יש ג' רישין, שלשה ראשים. כנראה יש דברים בגו, ולא סתם בדיחה ש"אשר כרת את אברהם".

המספר שקשור לכתר הוא עשרים, כך כתוב בפירוש בקבלה, באריז"ל. אין כ אלא לכתר וגם המלה עשרים שוה כתר. בהשגחה פרטית, סתם ברית מילה היא ביום השמיני, אבל כאן ה' אמר בהוראת שעה – הוראת שעה יותר גבוהה ממה שכתוב בתורה – שביום העשרים ימול בשר ערלתו. זו עוד סבה שהילד הזה הוא כתר – "אשר את כרת את אברהם וגו'".

גילוי העטרה – בטול תאוות היתר כדי לגלות את העצם היהודי

קודם כל, שנזכה בזכות הרך הנימול לגילוי של כתר עליון. תכלית הברית היא "גילוי העטרה" – עטרה היא כתר. גם שמענו קודם במאמר ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – הפריעה היא לצורך גילוי העטרה. איך הוא הסביר במאמר? שלא מספיק לפרוש מדברים אסורים לגמרי – שייך לענין האכילה, החוש של חדש שבט – אלא גם מתאוות היתר. המילה היא תאוות איסור, הוא הסביר במאמר, אבל הפריעה – לפרוע את הקרום הדק, שבקושי נראה לעין – היא לבטל גם את תאוות היתר. כל מה שיהודי אוכל הוא היתר, אבל צריך לכוון לשם שמים, בשתי הבחינות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ועוד יותר "בכל דרכיך דעהו". כשמקיימים את זה עושים פריעה בנפש.

אז, כשעושים את הפריעה, יש גילוי העטרה. גילוי העטרה הוא גילוי היהודי – העצם היהודי, מסירות הנפש שלו. בלי לפרוע את תאוות היתר – שבעיקר זה שייך לאכילה, חדש שבט, חוש האכילה – לא מגלים את העטרה. זה אשר. אותו אשר שהוא בעצם הסבה ש"כרת את אברהם", "וכרות עמו הברית", הקב"ה אחז את היד של אברהם אבינו. אבל זה שהקב"ה אחז את ידו של אברהם אבינו לכרות לו את הברית זה עבר דרך הצינור של שרש נשמת אשר – "אשר כרת את אברהם". הקב"ה עזר לו לכרות את הברית. עד כאן הווארט.

ב. החכמה בפרצוף ההתחדשות של השפת אמת

שמחת המצוה הראשונה – מצות המילה לאברהם ומצות החדש לכל העם

בהשגחה פרטית אתמול התחלנו לדבר על פסוק בפרשת שבוע, המצוה הראשונה שנצטוינו עוד לפני יציאת מצרים – מצות קידוש החדש ועיבור השנה. לפי הרמב"ם והרס"ג הם מצוה אחת (לפי הרמב"ן שסובר כמו הבה"ג קידוש החדש ועיבור השנה הן שתי מצות). הכל יחד נקרא "סוד העבור", ששוה "סוד הוי' ליראיו" בדיוק, העולה גם שמחה.

המצוה הראשונה שהיהודי הראשון (אברהם אבינו) קבל היא ברית מילה. על מצוה זו אמר דוד המלך "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". בכל הדורות – על אף הכאב וההקרבה של הבן כקרבן על גבי המזבח – יהודים מקיימים מצוה הזו בשמחה ובששון. גילוי העטרה היינו לגלות את עצם היהודי בשמחה רבה. כך גם במצוה הראשונה שקבלנו כעם, "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", בפרשתנו, יש שמחה רבה. זה סוד העבור, כנסת ישראל מעוברת והולכת ללדת, וכבר בזמן העבור יש "אם הבנים שמחה".

מאחלים גם לאם הרך הנימול, שגם ילדה אותו במסירות נפש – ביום השלג, יום של כתר עליון, ציור שלמעלה מטעם ודעת – וככל שיש יותר למעלה מטעם ודעת אצל יהודי הוא יותר שמח, שמחה כפולה ומכופלת. זה עצם היהודי – הלמעלה מטעם ודעת. גם ברית מילה קבלנו ומקיימים בשמחה רבה, יותר מכל המצוות, וגם קדוש החדש. שם, בפסוק "החדש הזה לכם", כתובה בדיוק המלה שהזכרנו – "[החדש הזה לכם] ראש"[1]. אשר שלנו נמצא בתוך המצוה הזו.

נקודת ההתחדשות בשפת אמת – ברית מילה ו"החדש הזה לכם"

אמש התחלנו לדבר על השפת אמת, שהיארצייט שלו ב-ה' שבט, ועל מה שהוא הנקודה אולי הכי חשובה בכל הספר שלו, בכל החסידות שלו (הוא עצמו מעיד על עצמו שהחסידות שלי היא מהסבא שלי ומהלקוטי תורה, חצי גערער וחצי חב"דניק, עושה שילוב מוצלח ביניהם. הסבא שלו כמעט נסע לחב"ד, כשהקוצקער הסתלק כולם שקלו לעבור לצמח-צדק, מנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה. כנראה שזה לא הסתדר מבחינת הרכבת... הם נשארו בגור, אבל בכל אופן הנכד, השפת אמת, ינק וקבל את ההשראה שלו מלקו"ת של אדמו"ר הזקן, כך הוא אמר על עצמו, חוץ מדברי הסבא שלו ששמע בעצמו). אצלו הווארט העיקרי בכל מה שהוא כותב הוא התחדשות, שיהודי צריך בכל זמן להתחדש. לכן המצוה שהכי חשובה היא "החדש הזה לכם".

בפרט הוא כותב זאת, חוץ מ"החדש", על מצות ברית מילה. כך הוא מסביר לגבי חנוכה, שאנחנו יוצאים ממנה – בדיוק חדש אחרי חנוכה והלידה היתה עוד יותר סמוכה לחנוכה – שם רצו היונים לבטל מאתנו שבת-חדש-מילה, ואומר השפת אמת שהכל חדש, חדש בעולם שנה נפש. שבת היא ההתחדשות בעולם, ראש חדש ההתחדשות בשנה וברית מילה ההתחדשות בנפש, שזה העיקר.

אם כן, שוב, ברית מילה היא המצוה הראשונה שמקבל אברהם אבינו – "אשר כרת את אברהם" – ו"החדש הזה לכם" היא המצוה הראשונה שעם ישראל קבל, כדי להכשיר אותנו ליציאת מצרים. הווארט של שתי המצוות האלה הוא אותה הנקודה – שתיהן מצוות של התחדשות.

פרצוף פירושי "החדש הזה לכם"

התחלנו להסביר שבתוך השפת אמת, שכתוב לפי שנים – בכל שנה הוא אמר משהו בפרשת שבוע ואחר כך כתב אותו, מהשנה הראשונה של נשיאותו עד סוף ימיו. בפרשת בא הוא דרש הרבה שנים את הפסוק "החדש הזה לכם", וכדרכנו ניסינו לעשות סדר בין הפירושים – פירושים דומים, שמי שקורא ולומד לפעמים בכלל לא שם לב לשוני ולחידוש שיש בין פירוש לפירוש. הוא מבין שיש איזה חידוש כל פעם, אבל ממש להבחין בין התורות זה לא כל כך פשוט. אמרנו אתמול שזה גופא, הדרך שלנו לעשות פרצוף של ספירות, מאד עוזר להבין את הדקויות שבין הפירושים השונים שלו.

אתמול דברנו על הכתר מבין הפירושים – שעל ידי מסירות נפש של עם ישראל זוכים להתחדשות. הוא מסמיך זאת לקריאת שמע, שאומרים קודם "בכל נפשך ובכל מאדך", מסירות נפש, ואז זוכים ל"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", חדוש. כעת נמשיך ובקיצור נעשה עוד ספירה. שוב, הכל קשור לברית מילה כי ההתחדשות של נפש היהודי היא ברית מילה.

אור מילה כנגד מכת חשך

[החשמל קפץ וחזר]. הנה, זה התחדש – זה נפל וקם, "שבע יפול צדיק וקם". בכלל, איך מתקיימת בדור שלנו מכת חשך? כשאין חשמל, כמו שהיה ביצהר ביום הלידה, ביום החשך (החשך = שלג). גם פה היתה הפסקת חשמל, אבל קצרה. "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם" כתוב בתחלת פרשת השבוע. החשך, הפסקת חשמל, היא למצרים – אבל לנו כל הזמן יש אור, אור של תורה, אור של אמונה, אור מילה.

הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" מורכב משבע אותיות – אור מילה, האור של ברית המילה. זה מה שדוד המלך אמר, שגם כאשר נכנס לבית המרחץ והוא ערום מהמצוות יש לו את המילה – נקודת היהדות שלו מתחדשת כל הזמן, אור מילה. יש חשך, הפסקת חשמל, אבל "לכל בני ישראל היה אור" – כולם מהולים. האשה מהולה מלידתה והילד נימול כל אחד ביומו – אחד ביום השמיני ואחד ביום העשרים וכך הלאה.

חכמה: הרגשת התחדשות הנפש האלקית

הפירוש של החכמה ממש קשור לזה. ב"החדש הזה לכם" הוא מפרש[2] שדבר ראשון יהודי צריך להרגיש שאני עצמי מתחדש. כמו שה' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, לא רק שמציאות הנברא שבי מתחדשת, אלא גם המציאות האלקית שלי מתחדשת. לכל יהודי יש נפש אלקית שהיא "חלק אלוק ממעל ממש" והתופס בחלק מהעצם אוחז בכולו. אפשר לחשוב שהחלק האלקי הוא קבוע, לא מתחדש. אבל לא – יש התחדשות, ועיקר מה שצריך להרגיש את ההתחדשות, בנפש האלקית. גם הנפש הבהמית והגוף מתחדשים (בנוסף להתחדשותם בהיותם נבראים מחדש בכל רגע) – ממילא, מחידוש הנפש האלקית.

התפעלות מ"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

הוא מסמיך את הווארט הזה על הנאמר בעשרת הדברות. כתוב שפרשת בא באה לחבר את ה-ב של בראשית עם ה-א של אנכי – את מעשה בראשית עם מתן תורה. החבור הוא על ידי המכות ויציאת מצרים, שמטרתה היא "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – לחבר את הבריאה לתורה. שם ה' פותח "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כולם שואלים למה כתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", שלכאורה, בהשקפה ראשונה, הנס של בריאת העולם, שהוא יש מאין ואפס המוחלט הוא יותר מהנס של יציאת מצרים. אפילו נס קריעת ים סוף – השיא של יציאת מצרים – לא מגיע לנס של בריאה יש מאין.

אז למה כתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי את העולם"? מתרץ השפת אמת שמה שה' הוציא אותנו ממצרים, נתן לנו תורה, פתח ב"אנכי הוי' אלהיך" – הוא רוצה שעיקר ההתפעלות של היהודי יהיה מזה שה' הוציא אותנו ממצרים, יותר מזה שה' ברא אותנו. זה הווארט.

התפעלות מחידוש הנשמה למעלה מהתפעלות מחידוש העולם

נתבונן רגע בווארט הזה: בתניא בפרק מג הוא כותב שאדם יתפעל מכך שה' בורא ברגע הזה את כל מעשה בראשית יש מאין ואפס המוחלט, והוא כותב שם "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שכל אחד צריך להתבונן בעצמו שגם אני מתחדש – ה' מחדש את כל העולם וגם אני בכלל, ה' מחדש אותי ברגע הזה. אז יש התבוננות ויש התפעלות. יש התפעלות בנפש, קודם התפעלות בשכל ואחר כך התפעלות בלב. בהחלט צריך להתפעל מזה שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, לכן אומרים זאת בתפלה כמה וכמה פעמים כל יום.

אבל, אומר השפת אמת ווארט מתבקש וחלק לגמרי, שזה שעשרת הדברות לא מתחיל "אנכי [ה' מזהה את עצמו כאן] הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – אומר שאני רוצה שתכיר בי, שתתפעל ממני, כמי שהוציא אותך מארץ מצרים באין ערוך יותר מאשר זה שברא שמים וארץ (ואתה בכלל). זה הווארט, ושוב – זה ווארט מאד יפה וחשוב.

למה ה' רוצה שנכיר בו ונתפעל ממנה שהוא הוציא אותנו מארץ מצרים יותר מבריאת שמים וארץ? הוא הדבר שאמרנו קודם, ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" היא ההתחדשות של הנפש האלקית.

התחדשות הנפש האלקית – התחדשות הגילוי

אמרנו שלכאורה האלוק לא משתנה – "כשאתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו" – אבל מה כן משתנה? ההארה, הגילוי או ההסתר, זה לא קבוע. ה' הוא האין סוף, הגילוי יכול להיות אין סוף. כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו – אתה תופס באין סוף אך אינך רואה את האין סוף. צריך בכל רגע לגלות יותר ויותר, זה באין ערוך מכל מה שה' ברא – מה שבתוך הנשמה האלקית. "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" היינו גילוי הנפש האלקית, העצם היהודי, מה שמתגלה בברית מילה. לכן אנחנו מחברים זאת לספירת החכמה.

ידוע ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים [להתגלות] ביסוד ז"א" – עיקר ההתגלות הוא החכמה, מה שיורד ומתגלה בתוך הברית. היינו סוד גילוי העטרה של ברית מילה. בכל אופן, הגילוי הוא שעלינו להכיר בכך שזו הפנימיות.

צורה בתוך צורה

הוא גם כותב שזה מה שנאמר שה' "צר צורה בתוך צורה" – צורה פנימית בתוך הצורה החיצונית. הצורה החיצונית היא הגוף שלו, שדומה בחיצוניות לגופות שאר אומות העולם, להבדיל. אבל יהודי חי בחיות מיוחדת כיהודי (אתמול הסברנו שחיוּת היא מלה נרדפת להתחדשות), והחיות המיוחדת היא "אין צור כאלהינו", "אין ציר כאלהינו", שצר צורה בתוך צורה. יהודי חי בשתי עולמות, שתי צורות.

חז"ל דורשים "וייצר" בשתי יודין (= כ, רמז לסוד ה-כ כנ"ל) כשתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא. "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

אחרי החטא "אתם קרויים 'אדם'". מי זה אדם? אחד שמרגיש כל הזמן שאני יציר כפיו של הקב"ה, שזה עתה יצאתי מהתנור, מן האדמה. לא רק הגוף שלי, אלא שתי יודין – גם הגוף שלי יצא, הצורה החיצונית, ואחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", יצירת הנשמה הרומזת ליצירה לעתיד לבוא, של העולם הבא (שבא תמיד, כצורה בתוך צורה, לתוך היצירה של העולם הזה, הגוף).

היכולת להרגיש את ההתחדשות של היהודי היא החכמה של היהודי. זו הברקה מיוחדת – חכמה היא גם ראיה, חוש הראיה הפנימי הרוחני, לראות בי ובך ובכל יהודי את הצורה הפנימית, שעליה נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שוב רמז לאשר שלנו – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" על דרך "אשר כרת את אברהם" כנ"ל[3]).

"שכינה ביניהם" בביטול תאוות היתר

אתמול גם היה שבע ברכות של אחד החברים שלנו. רצינו – לא הגענו לזה אתמול בלילה – לקשר את זה לנישואין. נישואין גם שייכים לגילוי העטרה. כתוב שדווקא בפריעה, גילוי העטרה הוא גילוי הכלה לעתיד, גילוי שרש הנוקבא. אם נחזור למה ששמענו במאמר, אחד שרק מתגבר על תאוות איסור – כל הכבוד לו, אבל הוא עדיין רווק. לא שייך עדיין לנישואין, לא יכול להכיר פנים בפנים את הכלה שלו לעתיד וגם הכלה-האשה בהוה. כדי לגלות את השרש של הכלה בתוך החתן צריך להתגבר ולבטל את תאוות היתר.

מובן מאליו שאיש ואשה שזכו שכינה ביניהם היינו כאשר מקדשים את האש – האש היא תאות היתר, שהיא מותרת לו, כמו שאדה"ז כותב בפירוש בתניא שיכול להיות יחוד בין איש ואשתו טהורה עם תאוה בהמית. זה לא לבטלה לגמרי, אבל זה יורד ומניק את הקליפה כמו לבטלה. בשביל הכרה פנים בפנים צריך גילוי העטרה, שבעצם בא לתקן את תאות היתר.

החדש העיקרי לזה הוא חדש שבט והיום העיקרי הוא ראש השנה לאילנות אליבא דבית שמאי. בית שמאי הוא קפדן – הוא מקפיד על התיקון שלו, התיקון של תאוות היתר בענין האכילה. הלל הוא כבר בהמתקה, הוא הולך לגמול חסד עם העלובה עם הגוף, כמו שהלל אמר על עצמו (ומבואר בתניא). אבל מי שמקפיד לבטל את תאוות היתר זה כנראה שמאי, שזה היום שאנחנו יוצאים ממנו, ראש השנה לאילן, יום הברית.

ברית מילה – לידה שניה (תקון) ביום השמיני ללידה הראשונה (תהו)

בכל אופן, כל זה היה לומר שלגלות את העטרה, את הנקודה הפנימית, את היהודי – זה גם לגלות את הכלה. כתוב בחסידות שכאשר אדם מתחתן – והווארט שהוא מתחיל להתחתן כבר מהפריעה – הוא נולד מחדש.

למה עושים ברית לא באותו יום שנולד? לעבד עושים ברית באותו יום שהוא נולד, למה ליהודי ממש לא עושים ברית באותו יום? הווארט הפשוט שרוצים שהוא יוולד פעם שניה. אם יש ברית באותו יום היא המשך של הלידה. אבל רוצים שתי יצירות, "וייצר" בשתי יודין – קודם "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ואז "ויפח באפיו נשמת חיים". לכן מחכים קצת, מחכים שבוע כדי שתעבור עליו שבת אחת, שלמות הטבע, ואז יש לידה שניה בברית.

ידוע כי הבן איש חי אומר שצריך לחגוג מדי שנה את יום ברית המילה – יש ביום זה מזל מיוחד. זה מיד מתקשר לחתונה – עוד לידה ועוד מזל. מה זה הלידה השניה (של החתונה)? כמו שנאמר על הרבי, שבשבילו יותר חשובה הלידה השניה – כך אצלו בתור רבי ואצלנו בתור חסידים – כמו שהוא אמר שביום הזה נעשיתי שייך לכם החסידים, בחתונה עם הבת של הרבי הקודם.

היות שהוא מסור לעם ישראל, הלידה השניה הרבה יותר חשובה לו, כמו הווארט ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", גילוי עצם היהודי, לא רק כי יש לי גאות יחידה, אלא שבאמת יותר חשוב, אין סוף יותר חשוב.

ההתגלות והכח לפעול מתוך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" באים לתקן את מה ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הלידה השניה היא אין סוף יותר מהראשונה, היא בחינת "אשגחן אפין באפין" – עולם התיקון. הלידה הראשונה היא עדיין עולם התהו, והלידה השניה היא עולם התיקון – שמתקן את תאוות ההיתר שלו, סוד הפריעה שאמרנו הרגע.

"אורייתא מחכמה נפקת"

כל הפירוש הזה שעיקר ההתפעלות שלי תהיה מ"אשר הוצאתיך" יותר מ'אשר בראתיך'. להתפעל מזה שלי כיהודי יש צורה בתוך צורה, לראות את הטבע הפנימי ולעשות אותו עיקר. זה "אורייתא מחכמה נפקת" – מתוך ההתפעלות שלנו בחכמה הזו "אורייתא מחכמה נפקת". מכך שיהודי מספיק חכם כדי לדעת ש"הוצאתיך" יותר חשוב מ"בראתיך" – מהחכמה הזו אורייתא נפקת, לכן כל התורה כולה יוצאת מהדבור הראשון, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

עשינו את החכמה של פרצוף ההתחדשות של השפת אמת. שלרך הנימול, אשר, שהוא ראש, יזכה להיות ראש בני ישראל – עם הרבה חכמה לראות את היחוד היהודי ולגלות את היחוד היהודי שהוא תכלית הכוונה של בריאת העולם.

[אז עם תאות היתר או בלי?]. לאכול כמו שיהודי אוכל. ידוע הסיפור של הבעל שם טוב ששלח את תלמידיו, הצדיקים הגדולים, לראות איך יהודי פשוט אוכל את תפוחי האדמה שלו – אוכל טוב, אין לו יותר מדי מה לאכול אבל הוא אוכל טוב, שיהיה לו כח להתגבר על הגוי שרצח את אבא שלו. כך הוא לימד את התלמידים איך לאכול. שם יש את כל התיקונים, בסיפור הזה.