מוצאי י"א אדר א׳ ע"ד – כפר חב"ד

סוד ספר מלאכי

שבע ברכות יהודה וחנה־שולמית אנקווה

2.              א. תרומה־תצוה־תשא – תורה־תפלה־תשובה

3.               שלש שבתות החתונה – תרומה-תצוה-תשא

לחיים לחיים, מזל טוב וחדש שמח. פעם למדנו שכל חתונה כוללת ומחברת שלש שבתות – קודם יש את שבת האופרוף, העליה לתורה; אחר כך שבת שבע ברכות, אחרי החתונה; אחר נכנסים לשבוע השלישי, עוד שבת – לא מגיעים לשבת, אבל לפי סדר הקריאה בתורה כל השבוע שייך לפרשה שקוראים בשבת הבאה.

לעניננו, האופרוף היה בפרשת תרומה, "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שייך לחתונה. שבת השבע ברכות היא "ואתה תצוה", שמשה מחבר בינו לבין בני ישראל ובין בני ישראל והקב"ה, ולוקחים "שמן זית זך", רזין דרזין דאורייתא. אחר כך הפרשה עוסקת בבגדי הכהונה ובימי המילואים, ובסוף מזבח הקטרת, לשון "בחד קטירא אתקטרנא" – התקשרות עצמית לקב"ה, התקשרות בין בני הזוג. כעת, לאחר שבת השבע ברכות, אנחנו בשבוע השלישי – שבת פרשת כי תשא. אם כן, יש פה שלש שבתות שמתחברות בחתונה שלנו, ובעצם של כל מי שהתחתן בשבוע שעבר.

4.               שובבי"ם תת"ת

יש מנהג ישראל שבשנה מעוברת, "שנה תמימה", כמו השנה שלנו, לסוד של שובבי"ם – תיקון הברית, שמתחיל מתחלת חומש שמות, שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים – מוסיפים עוד ת"ת, תרומה-תצוה. אבל אפשר להוסיף עוד ת, תשא, ואז אפשר לעשות תשע שבתות – שובבי"ם תת"ת.

רק בתור רמז, שובבים שוה שכם – "שכם אחד על אחיך" שיעקב אבינו נותן ליוסף הצדיק. כשמחברים לשכם עוד תתת – תרומה, תצוה, תשא – כבר מקבלים עשר פעמים יוסף בעצמו, שלמות של יוסף. יוסף הוא תיקון הברית – הענין של השבועות האלה – וזה הענין של הנישואין, הברית בין בני הזוג שבונים בית נאמן בישראל. לפי הנאמנות בכריתת הברית בין בני הזוג כך הבית הנאמן, "דור ישרים יבורך", לעולם ועד.

5.               תורה-תפלה-תשובה בשלש הפרשיות

הדגשנו שיש פה תת"ת – תופעה מיוחדת בתורה, שלש פרשיות רצופות שמתחילות ב-ת, תרומה-תצוה-תשא. זה מתקשר מיד לעוד דבר ידוע, שגם מובא הרבה בחסידות – הרבי מביא זאת כמעט כל שנה – שיש עוד תת"ת, תורה-תפלה-תשובה. גם בוידוי כל אות מופיעה פעם אחת, אבל ת, בסוף, חוזרת שלש פעמים. בתורה שלש פעמים ת הם תרומה-תצוה-תשא. האם יש קשר, האם אפשר להקביל?

כן, מאד פשוט: כתוב בזהר שתרומה היינו תורה-מ, תורה שנתנה ל-מ יום (ועוד בדרך רמז, התורה נמשלה למים – "אין מים אלא תורה" – היורדים ממקום גבוה למקום נמוך[1]). אז פרשת תרומה, שהיא עשיית המשכן ורוב כליו היא בחינת תורה.

תצוה, צוותא, היא עבודת התפלה – עיקר הצוותא של היהודי לה' (וכן תפלה מלשון התופל כלי חרס, כמבאור בדא"ח). לכן זו הפרשה של הכהן שעובד את העבודה במשכן – עמוד העבודה הוא עמוד התפלה. בלי הבגדים העבודה שלו פסולה. "עבודה שבלב זו תפלה", צריך לטהר את הלב – "והיה על לב אהרן" – הוא צריך לטהר את הלבושים שלו, מחשבה-דבור-מעשה, והעיקר שיוכל להתחבר לה' בעבודה (שהמחשבה פוסלת בה). לכן בפרשת תצוה כבר יש את הקרבנות, כל סדר הקרבנות של ימי המילואים – עובדים את ה' בפועל.

הכי פשוט מכולם פרשתנו – צריך "לחיות עם הזמן" – היא פרשה שהאירוע הלא-טוב שבה הוא חטא העגל, וכל המסר שלה הוא 'אין אבוד' (כידוע הסוד של פסח שני), וגם את החטא הכי חמור, חטא העגל, אפשר לתקן. איך מתקנים? על ידי תשובה (הרי "אין דבר שעומד בפני התשובה"). לכן שם הפרשה הוא תשא – לשאת רומזת לנשיאת עון, על ידי תשובה. לכן הקשר בין תשא לתשובה הוא יותר פשט מהכל – יותר מהרמז של תורה-מ – שהרי עצם ענין הנשיאה, "כי תשא", קשור לתשובה.

6.               נישואין ונשיאת עון – הקדמת רפואת "מחצית השקל" למכת העגל

לכן גם נישואין – "כי תשא" – שייכים לתשובה. "מנהג ישראל תורה" שביום הנישואין החתן והכלה צמים, עושים תשובה. כי כשמתחתנים ה' מוחל את כל העוונות שלהם, מתחילים דף חדש בחיים, הכל לבן.

"כי תשא" היינו השקלים שבאים לכפר על חטא העגל – כתוב קודם, אך למעשה היה אחרי, ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה" (כפי שכותב רש"י דווקא על חטא העגל ביחס למלאכת המשכן בכלל). מחצית השקל באה לכפר על חטא העגל. מחצית היינו מודעות שאני חצי – אני חצי וה' חצי, או אני חצי והכלה/החתן חצי. כל אחד הוא "פלג גופא", והמטרה ששני החצאים יתחברו ויהיו שקל שלם – שקל שוה נפש, נפש שלמה. שינוי הסדר מדגיש שה' מקדים רפואה למכה – הרפואה היא מחצית השקל, וההמשך, הכיור וכנו, שמן המשחה, הקטרת, הקריאה בשם בצלאל, שבת – הכל כדי להקדים רפואה למכה.

שוב, הכי פשוט מכל ההקבלות הוא שפרשת כי תשא היא פרשה של תשובה – שתמיד אפשר לעשות תשובה, ועל ידי התשובה "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". עד כדי כך שאם רוצים משיח לא מספיק להיות צדיק גמור – צריכים לעשות תשובה. הרי משיח אתא לאתבא צקידיא בתיובתא. אצל רווק התשובה היא להתחתן, "כי תשא", צריכים להתחתן – עצם ההחלטה של אדם להתחתן הוא כבר תשובה, תשובה על הרווקות-הריקנות שלו.

אם כן, יש לנו כאן שובבי"ם תת"ת. שוב, כנראה זה קשור דווקא לשנה מעוברת, שמוסיפים את הת"ת ואפילו את ה-ת השלישית – תורה-תפלה-תשובה, תרומה-תצוה-תשא. נאמר לחיים על זה, שיהיו לנו כל ה-ת'וים.

7.              ב. מלאכי – סוף הנביאים (והשייכות לחדש אדר)

הדבר העיקרי שרצינו לדבר הערב, לכבוד החתן והכלה, רמז אחד. לפעמים עושים הרבה רמזים מהשמות והגימטריאות שלהם, אבל נסתפק ברמז אחד שהוא מאד חזק, וסביבו נפתח מהלך שלם, מה שאנחנו קוראים לבנות פרצוף שלם, סביב הרמז שלהם. כשמחשבים את גימטריאת החתן והכלה יוצא 879.

8.               מלאכי – סוף הנבואה עד ביאת משיח

כמו שאמרנו הרגע, בכל מספר יש הרבה דברים יפים, פסוקים יפים, אבל כאן נקח רק ביטוי אחד, שהוא פתיחת הנביא מלאכי – הנביא האחרון שעמד לעם ישראל. כמו שחג פורים של חדש אדר הוא "סוף כל הנסים", כך סוף הנבואה עד ביאת הגואל, עד זמן המשיח, שאז יקוים בעצם הסוף של מלאכי – "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

ממלאכי עד קיום הפסוק הזה, על פי פשט, אין נבואה – נתעלמה נבואה מעם ישראל. יש עדיין רוח הקדש, אבל נבואה ממש – "כה אמר הוי'", ועוד יותר "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה – נעלמה בינתיים. הנבואה נמצאת, אבל לא רואים ולא שומעים אותה בינתיים. אבל כל הכח של הנבואה להתחדש, וביתר שאת, בימות המשיח – הוא מהנביא מלאכי.

9.               תחלת מלאכי – "אהבתי אתכם"

איך הוא מתחיל? בהתחלה יש את פסוק הכותרת, שמתחיל במלה "משא" – "משא דבר הוי' אל ישראל ביד מלאכי". יש רק עוד נביא אחד שמתחיל ב"משא", נחום, גם מבין התרי-עשר נביאים, אבל שם זה "משא נינוה" – נבואה רעה על נינוה. אחרי נחום בא הנביא חבקוק, שלא מתחיל "משא" אלא "המשא", אבל הנביא האחרון – שבהחלט אפשר לומר עליו "אחרון אחרון חביב" – הוא מלאכי, שמתחיל ב"משא" טוב מאד, "משא דבר הוי' אל ישראל ביד מלאכי". למה הדגשנו "משא"? כי הוא כמו "כי תשא". כנראה שכל ה"משא" שלו הוא משא של תשובה ונישואין.

אחרי פסוק הכותרת, איך מתחיל ה"משא"? "אהבתי אתכם". שתי המלים האלה הן הגימטריא של החתן והכלה – יהודה וחנה שולמית. גימטריא כל כך יפה שאמרנו שנסתפק רק בה ונדבר עליה הרבה. שוב, אתם, עליכם ה' אומר "אהבתי אתכם" – מה יכול להיות יותר מזה?!

איפה אנחנו פוגשים את הביטוי הזה בחסידות? בווארט המפורסם של אדמו"ר הזקן שמובא בלוח "היום יום", ששאלו את אדמו"ר הזקן מה גדולה יותר – אהבת ה' או אהבת ישראל. הוא ענה שאהבת ישראל גדולה יותר, כי תכלית האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב, וה' אוהב את ישראל, שנאמר "אהבתי אתכם אמר הוי'".

אז משתי המלים הראשונות של נבואת מלאכי אנחנו לומדים מה ה' אוהב באמת, ומכך אנחנו לומדים מה שלמות אהבת ה', כי השלמות (כמו השם השני של הכלה, שולמית) היא לאהוב מה שהאהוב אוהב. אם כן, רואים שלומדים יסוד גדול בחסידות מהנבואה הזו, משתי תבות הפתיחה של נבואת מלאכי.

10.         הביטוי ל"אהבתי אתכם" – נתינת ארץ ישראל לעם ישראל

מה המשך הפסוק? "אהבתי אתכם אמר הוי', ואמרתם במה אהבתנו" ואז אומר ה' בפי הנביא "הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר וגו'". המפרשים מסבירים, וזה קשור לארץ ישראל, שהסימן שה' אוהב אותנו שהוא נותן לנו ארץ טובה ורחבה, ואילו לעשו – שהוא שונא – הוא נותן נחלה שממה וחרבה. כלומר, הסימן המובהק לאהבת ה' הוא ארץ ישראל. כך המפרשים מסבירים את פשט הפסוק.

כמו שכתוב אצלנו בתיקון המדינה, שגם בימינו אנו – לפני ביאת משיח – הביטוי העיקרי של אהבת ישראל הוא לתת ליהודי את הנחלה שלו בארץ ישראל, הנחלה שלו בארץ הכי טובה והכי יפה, "ארץ זבת חלב ודבש". היות שה' אומר לחתן ולכלה "אהבתי אתכם", כי זו הגימטריא שלהם, ממילא יש לו בשבילם נחלה הכי יפה שהוא עומד לתת להם בארצנו הקדושה.

11.         תרי עשר כנגד חדשי השנה – מלאכי באדר

הזכרנו הרגע שיש תרי-עשר נביאים – כל התרי-עשר הם ספר אחד מבין כד הספרים. מהמלה "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" בפרשתנו מביא רש"י ש"ככלתו" כתוב חסר, מלשון כלה, וכותב שה' מסר את התורה למשה רבינו ככלה שמוסרים לחתן – קשור לנישואין של "כי תשא" – וגם מביא את הרמז של חז"ל, שכשם שכלה מתקשטת ב-כד קישוטי כלה, כך על כל תלמיד חכם להיות גם מקושט (בקי) ב-כד ספרי תנ"ך, ואחד מהם הוא תרי-עשר. תרי-עשר היינו שתים עשרה נבואות של שנים עשר נביאים שונים, ואף על פי כן הכל קישוט אחד מ-כד קישוטי כלה.

לפני כן יש שלשה נביאים שכל אחד הוא ספר גדול בפני עצמו – ישעיהו הנביא, ירמיהו הנביא, יחזקאל הנביא. כתוב ששלשת הנביאים הגדולים הם כמו שלשת האבות, ואחר כך באים 12 נביאים שהם כמו 12 השבטים. גם כתוב שהשבטים הם כנגד חדשי השנה.

אם תרי עשר הנביאים הם כנגד השבטים שהם כנגד החדשים, והחדשים מתחילים מניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – הושע הוא כנגד ניסן, ולפי הסדר יוצא שכעת אנו בחדש אדר, סוף מעגל השנה מניסן, מ"החדש הזה לכם", והחדש שלנו הוא כנגד הנביא מלאכי, הנביא האחרון. כמו שאמרנו קודם על הקשר בין "סוף כל הנסים" לסוף כל הנבואה של עם ישראל.

12.         סוגית דמות מלאכי במסכת מגילה

מתוך החדש הזה, מתוך הנבואה הזו, עתידה הנבואה להתחדש ועתיד המשיח לבוא – שזה בעצם סיום נבואת מלאכי, שיבוא אליהו הנביא ומשיח ו"הוא יגאלנו". עד כדי כך, כמו שנסביר, רמוז שהנביא הזה בעצמו – מלאכי – הוא-הוא אליהו הנביא ואולי הוא-הוא המשיח. הדבר מתחדד בכך שחז"ל בעצמם לא בטוחים בזיהוי הנביא מלאכי.

על כל הנביאים אנו יודעים, לא שואלים על אף אחד מיהו – מיהו ישעיהו, ברור, וכך כל הנביאים. פתאום מגיעים לנביא האחרון ולא ברור מי הוא הנביא הזה. מה, באמת יש אחד שקוראים לו מלאכי?! הסוגיא הזו, מיהו מלאכי, היא במסכת מגילה – כבר אומר ששייך לפורים, למרבין בשמחה של חדש אדר. עוד יותר, הדעה הראשונה בגמרא היא שמלאכי הוא מרדכי. הפלא ופלא, יש לנו כבר מרדכי היהודי, הגבור של פורים.

שוב, איך הגענו לכל זה? שלא נשכח לרגע – הגענו לכך מכך שפתיחת נבואת מלאכי היא "אהבתי אתכם". שוב, כמו שנראה יותר ויותר, הנבואה של מלאכי היא נבואת משיח. הכל מתחיל מ"אהבתי אתכם", ומכאן שאהבת ישראל היא אפילו יותר מאהבת ה'. כמו שאמרנו, הביטוי המעשי של אהבת ישראל הוא שנותנים לכל יהודי נחלה הכי טובה בארץ ישראל.

13.       ג. מיהו מלאכי?

14.         דעת רב/רב נחמן: "מלאכי זה מרדכי"

מי אומר שמלאכי הוא מרדכי? לפי הגרסה של רוב הראשונים – רב אומר זאת. בדור הראשון של האמוראים הוא הגדול, עד כדי כך שנחשב כתנא – "רב תנא ופליג" – אך בעצם הוא תופר את התפר בין תנאים לאמוראים. את הכינוי רב הדביקו לאדמו"ר הזקן, "רב תנא ופליג", לכן בכל העולם קוראים לשו"ע שלו שו"ע הרב.

שוב, לפי הגרסה של הראשונים רב הוא האומר ש"מלאכי זה מרדכי". אבל לפי בגרסה שכתוב אצלנו בגמרא רב נחמן הוא האומר זאת. רב נחמן הוא גם דמות משיחית – בין האמוראים הוא היחיד שאמר על עצמו שהוא ראוי להיות משיח (במסכת סנהדרין). או שרב אמר זאת או שרב נחמן אמר זאת – "מלאכי זה מרדכי".

הגמרא שואלת, לפי אותו מאן דאמר שמלאכי הוא מרדכי – למה קראו לו מלאכי? כי הוא היה משנה למלך. הוא אומר שמלאכי הוא כמו מלך, והתוספת של אי מקטינה אותו ועושה אותו משנה למלך – מלאכי זה מרדכי היהודי שהוא משנה למלך.

יש באמת פעם אחת בתנ"ך שכתוב מלאכים (ב-א) והפשט הוא מלכים (בלי א) – "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וגו'", לפני חטא דוד ובת שבע (שבאה להורות תשובה ליחיד כשם שחטא העגל באה להורות תשובה לרבים; יש לומר שתוספת ה-א ב"המלאכים", בחינת "אאלפך חכמה", היא שרש הוראת התשובה ליחיד, שגם מלך שחטא, "אשר נשיא יחטא", יכול לחזור להדמות ל"מלאך הוי' צבאות"). ככה יוצא מהסוגיא בגמרא, למה קוראים למרדכי מלאכי? כי הוא משנה למלך.

על הדעה הזו ש"מלאכי זה מרדכי" שואלת הגמרא שלמדנו שהיו שבעה נביאים שנבאו באותו פרק – "בשנת שתים לדריוש מלך פרס" – ברוך בן נריה, שריה, דניאל, מרדכי בלשן, חגי, זכריה, מלאכי. כולם נתנבאו באותו זמן. כתוב כאן מרדכי בלשן וכתוב מלאכי, סימן שהם שני אנשים שונים – לא אותו אחד. אומרת הגמרא – תיובתא. באמת זו קושיא על רב (או רב נחמן) שסובר שמלאכי זה מרדכי.

לא ראיתי אף אחד שמנסה לתרץ. לא כתוב 'תיובתא דרב תיובתא', שמפריך אותו לגמרי, אלא רק 'תיובתא'. הדרך היחידה לצאת מהקושיא הזו היא רק לומר שמרדכי בלשן – שמוזכר במקום אחד בתנ"ך – אולי אינו אותו מרדכי של מגילת אסתר. אם מרדכי בלשן הוא אותו מרדכי אז באמת תיובתא, אבל היתכן שרב או רב נחמן לא ידע מהברייתא הזו? ובכל זאת הוא סובר שמלאכי זה מרדכי.

15.         דעות רבי יהושע בן קרחה וחכמים: "מלאכי זה עזרא" ו"מלאכי שמו"

אחר כך מביאה הגמרא דעה של תנא. הסדר כאן הוא מאד משמעותי – קודם מביאים דעה של אמורא ואחר כך של תנא. רבי יהושע בן קרחה, תנא, אומר ש"מלאכי זה עזרא". שוב, גם לפי דעה זו מלאכי הוא שם כינוי למישהו אחר. לפי הדעה הזו לא כתוב למה קוראים לעזרא מלאכי.

אחר כך, המשך הברייתא – מתקופת התנאים – "וחכמים אומרים מלאכי שמו". כלומר, חכמים אומרים שאינו עזרא ואינו מרדכי, אלא יש אחד שקוראים לו מלאכי – יש כזה נביא, הנביא האחרון שעמד לישראל.

16.         רמזי שלש הדעות

אם כן, יש שלש דעות לגבי מלאכי – אם מלאכי הוא מרדכי או שמלאכי הוא עזרא או שמלאכי הוא מלאכי. אם עושים את שלש הדעות האלה יחד – "מלאכי זה מרדכי", "מלאכי זה עזרא", מלאכי – מקבלים בדיוק את מספר החתן והכלה, יהודה חנה שולמית. אז חוץ מכך שהם רמוזים בתחלת נבואת מלאכי, "אהבתי אתכם", הם גם כוללים את שלש הדעות לגבי הזיהוי של הנביא מלאכי.

עשינו את הגימטריא בלי המלה "שמו", כדברי חכמים "מלאכי שמו". אם נוסיף זאת – מלאכי זה מרדכי, מלאכי זה עזרא, מלאכי שמו – נקבל 1225, 35 ברבוע, 49 במשולש, ששוה "זה שמי לעלם [להעלים, כפי שלפי שתי הדעות הראשונות מעלימים את השם האמתי ומשתמשים בכינוי, ב'זכר'] וזה זכרי לדר דר".

17.         שלשת פרקי מלאכי כנגד שלש הדעות

כמה פרקים יש במלאכי? שלשה. אפשר לומר שגם הם כנגד שלש הדעות מי הוא מלאכי. מה שמחליט את הסברא הזו הוא שאחרי שהגמרא מביאה את שלש הדעות היא אומרת שהדעה הכי מסתברת היא הדעה של רבי יהושע בן קרחה ש"מלאכי זה עזרא". למה? כי רוב פרק שני של מלאכי מוקדש להוכיח את עם ישראל על כך שהתחתנו עם נשים נכריות ובכך חללו "את קדש הוי' ['קדש ישראל להוי''] אשר אהב ['אהבתי אתכם אמר הוי''] ובעל בת אל נכר". ומי עסק בזה? מי הקדיש את חייו למנוע התבוללות? עזרא הכהן. מכאן מסתבר לומר שמלאכי זה עזרא, בגלל הנושא המשותף שלהם.

אבל שוב, באיזה פרק מופיע תוכחת ההתבוללות? בפרק ב. באמת זו הדעה השניה לגבי מלאכי – ש"מלאכי זה עזרא". מכאן כבר מתבקש לומר שאולי "מלאכי זה מרדכי" קשור לפרק א' של מלאכי ואולי "מלאכי שמו" – הדעה השלישית – קשורה לפרק ג' של מלאכי.

18.         הופעות מלאכי בתנ"ך

יש עוד משהו מיוחד מאד לגבי מלאכי – שכל פרק מתחיל עם השם שלו. איך? המלה "מַלְאָכִי" כתובה בדיוק ארבע פעמים בתנ"ך. פעמיים ה' אומר למשה רבינו שאני הולך לשלוח את "מלאכי" – המלאך שלי – במקום השכינה, ללכת עם עם ישראל. אני שולח במקומי את מלאכי. זה גם איום, בגלל חטא עם ישראל – זה לא טוב, משה רבינו לא הסכים לכך. קודם זה כתוב בסוף פרשת משפטים ואחר כך אחרי חטא העגל, בפרשתנו, סימן שהשם מלאכי שייך לפרשת כי תשא. ה' אומר אחרי חטא העגל שאיני הולך אתכם יותר אלא שולח את מלאכי. משה רבינו מתקומם נגד זה, לא מסכים. פעמיים כתוב "מלאכי" באותו הקשר בחומש שמות.

חוץ מזה המלה הזו לא חוזרת בכל התורה וגם בכל התנ"ך, רק בספר מלאכי. השם שלו מופיע בפסוק הראשון, "משא דבר הוי' אל ישראל ביד מלאכי". אחר כך פרק ג' – כנגד "מלאכי שמו" – מתחיל "הנני שֹלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר הוי' צבאות". גם פסוק מאד חשוב על ביאת משיח – "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים". אבל איך מתחיל הפסוק הזה בתחלת פרק ג'? "הנני שולח מלאכי". ודאי שאם בכל התנ"ך אין את המלה הזו, רק הפסוק הראשון של הפרק הראשון, השם של הנביא, וכאן – יש בכך רמז מאד ברור שגם משיח וגם אליהו הוא מלאכי עצמו (כפי שאמרנו קודם).

19.         מלאכי בתחלת כל פרק במלאכי

אמרנו שכל פרק מתחיל עם השם שלו. פרק ראשון מתחיל בשם שלו במפורש – "ביד מלאכי". פרק ג' מתחיל "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני". מה לגבי פרק ב' (שאמרנו שהוא כנגד "מלאכי זה עזרא")?

פרק ב' מתחיל "ועתה [לשון תשובה] אליכם המצוה הזאת הכהנים". המלה השניה של הפסוק הראשון של פרק ב' היא אליכם – צירוף אותיות מלאכי. אם כן, כל פרק מהשלשה מתחיל במלאכי – פרקים א ו-ג במפורש ופרק ב ברמז, בצירוף אותיות.

יש עוד שם עם אותן אותיות, שם של מלאך שנותנים גם לאיש יהודי – מיכאל[2]. מיכאל ומלאכי הם אותן אותיות. מיכאל הוא המלאך שמליץ יושר על עם ישראל, השר שלנו. הוא גם כהן גדול המקריב את נשמות הצדיקים על המזבח למעלה – להעלות את הנשמות מהעולמות התחתונים בי"ע לעולם האצילות. מלאכי-מיכאל יש להם גם מספר מאד חשוב, כמו שנראה – המספר 101, שרמוז לפי חז"ל באחד מפסוקי נבואת מלאכי.

20.         פרק ג – "מלאכי שמו" – נבואות משיח

עיקר נבואת המשיח שיש במלאכי הוא בפרק ג', שמלא פסוקים של משיח ומה יהיה בימות המשיח, עד הסיום שלו – "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא וגו'". הוא מתחיל "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". מתחיל במשיח ונגמר במשיח וגם באמצע יש הרבה פסוקי משיח. הפרק הזה הוא כנגד "חכמים אומרים מלאכי שמו". ברור שמאן דאמר "מלאכי שמו" רומז לפסוק הראשון של פרק ג', "הנני שֹלח מלאכי".

לפעמים עושים בקבלה את חשבון הנקודות של מלה. אמרנו שהמלה "מַלְאָכִי" חוזרת רק ארבע פעמים בתנ"ך. תמיד זו שליחות – פעמיים שה' שולח "מלאכי" בפרשת משפטים ופרשת כי תשא, ועוד פעמיים בנביא מלאכי. מה הנקודות? יש הרבה פעמים – יחסית – מלאכֵי, ניקוד אחר. אבל כעת מדברים על מַלְאָכִי. כמה שוה? פתח – 6, שבא – 20, קמץ – 16, חיריק – 10. רק הניקוד יוצא 52 – אליהו הנביא זכור לטוב. שוב, הניקוד של מלאכי, שהוא החיות שלו, הוא עצמו אליהו הנביא שהוא מנבא עליו.

21.         פרק א – "מלאכי זה מרדכי" – קידוש ה' בגוים

מה הרמז בפרק א' שהוא כנגד "מלאכי זה מרדכי" – מרדכי היהודי של חג פורים, של חדש אדר (שכנגד נבואת מלאכי)? סיום פרק א' הוא בכמה פסוקים שה' מתהלל כמה "גדול שמי בגוים" – "כי מלך גדול אני אמר הוי' צבאות ושמי נורא בגוים". בפרק א' ה' פונה לעם ישראל – לכהנים – ואומר להם משום מה שאתם מבזים אותי. פרק א' הוא שהכהנים מבזים אותו, וה' אומר שאפילו אצל הגוים שמי גדול – "גדול שמי בגוים", "כי מלך גדול אני אמר הוי' צבאות ושמי נורא בגוים".

איך חז"ל מסבירים את כוונת ה' ל"גדול שמי" ו"שמי נורא בגוים"? מביאים דוגמא שעגלון מלך מואב שמע מפי אהוד שיש לו דבר ה' למסור לו אז הוא קם ממקומו. הוא היה אדם שמן מאד – בריא מאד, שייך לאדר שמזלו בריא – היה קשה לו לקום, ואף על פי כן הוא רק שמע שיש מסר אליו מה', מלך רשע שמשעבד את עם ישראל, אנטישמי גדול, אבל כשהוא רק שומע שיש מסר אליו מאת ה' הוא קם. בכך שהוא קם הוא גם עזר לאהוד לדקור אותו. זו הדוגמה לכך ש"שמי גדול בגוים" ו"שמי נורא בגוים". מאיפה עגלון ינק את החיות שלו? כתוב שמחטא העגל, לכן קוראים לו עגלון – החטא בפרשה – וכאשר אהוד הורג אותו הוא מתקן את חטא העגל.

בכל אופן, מה זה קשור לפורים, שדווקא חשוב ש"שמי גדול בגוים"? מה כל כך חשוב ש"גדול שמי בגוים", "כי מלך גדול אני ושמי נורא בגוים"? זה קידוש ה'. איך זה קשור לפורים, ל"מלאכי זה מרדכי"? "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". פורים הוא חג של "ונהפוך הוא" – "כי נפל פחד היהודים עליהם", "נפל פחד מרדכי עליהם", "ורבים מעמי הארץ מתיהדים".

כשאדמו"ר הזקן יצא מהכלא הוא כותב למחותנו, מליץ היושר של עם ישראל (כמו המלאך מיכאל), רבי לוי־יצחק מברדיטשוב, ומדגיש כמה קידוש השם נעשה בין הגוים – שגם הם ראו את הנס. למה זה כל כך חשוב? כנראה חשוב, שייך לעניני פורים. כל עניני פורים הם לא מובנים בהשקפה ראשונה, "עד דלא ידע", ואחד מהם הוא שמאד חשוב ששם ה' יתקדש בגוים. כנראה לשם כך ה' ברא גוים, שהם רחוקים, וכשהם מכירים בשם – "כי גדול שמי בגוים", "כי מלך גדול אני ושמי נורא בגוים" – זו תכלית חג הפורים, שאפילו כאשר "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (שלכן אין אומרים הלל בפורים), הם מכירים בגדולת ה', כדאי. לכן מתאים שפרק א' (שמתחיל "אהבתי אתכם אמר הוי'... ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי", על דרך ברוך מרדכי שמיעקב לעומת ארור המן שמעשו – אין ביטוי מובהק של אהבת הוי' אלינו, מעל כל טעם ודעת, גם כשנהנים מסעודתו של אחשורוש, כמו נס פורים) הוא כנגד מאן דאמר "מלאכי זה מרדכי".

22.         "מלאכי זה עזרא" – "ושפתי כהן ישמרו דעת... כי מלאך הוי' צבאות הוא"

הגמרא אומרת מפורש שמאן דאמר "מלאכי זה עזרא" מסתמך על התוכן של פרק ב' – תוכחה נגד התבוללות, הענין של עזרא. אמרנו שהגמרא אומרת למאן דאמר ש"מלאכי זה מרדכי" שמכנים אותו מלאכי כי הוא משנה למלך. מאן דאמר ש"מלאכי זה עזרא" לא מסביר למה מכנים אותו כך.

אבל אם אנחנו אומרים ש"מאן דאמר מלאכי זה עזרא" מכוון כנגד פרק ב' בנבואת מלאכי – מה כתוב שם? פסוק שהוא יסוד היסודות של דרך העבודה של מורנו הבעל שם טוב – "כי מלאך הוי' צבאות הוא". קודם כתוב "תורת אמת היתה בפיהו וגו'" – "בריתי את לוי" – וממשיך "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא". "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו" – מכאן כל סוד החשמל (חש מל מל), סוד הכנעה-הבדלה-המתקה כמבואר בכתר שם טוב.

עזרא הוא עצמו הכהן הגדול, ועליו כתוב "כי מלאך הוי' צבאות הוא". מהו "מלאך י-ה-ו-ה"? מלאכי. מלאכי הוא קיצור של "מלאך הוי' צבאות". על מי זה נאמר? על עזרא. נאמר על אהרן, נאמר על פינחס ונאמר על עזרא, ונאמר על "כהן צדק" שיבוא יחד עם מלך המשיח, שהוא גם בחינת עזרא.

יוצא מכאן שלפי מאן דאמר ש"מלאכי זה מרדכי" מפורש שהוא מפרש "מלאכי" כמשנה למלך, ומאן דאמר ש"מלאכי זה עזרא" אז מלאכי הוא "מלאך הוי' צבאות", "שפתי כהן ישמרו דעת", ו"חכמים אומרים מלאכי שמו" היינו "הנני שֹלח מלאכי ופנה דרך לפני" – בפירוש הפסוק הראשון של פרק ג' במלאכי, "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו'".

23.       ד. פרצוף פסוקי החסידות במלאכי

כל זה מעין הקדמה לבנית פרצוף, מכלול שלם של פסוקים עיקריים שיש במלאכי. מלאכי הוא נביא קצר יחסית, כולו חמשים וחמשה פסוקים[3], ומתוכם יש ריבוי מופלג של פסוקים שהם ממש היסוד של כל תורת החסידות. היות שתורת החסידות היא-היא התורה החדשה של "יפוצו מעינותיך חוצה" שאז "קאתי מר" – כך המשיח מבטיח לבעל שם טוב – אפשר להרגיש כמה הנביא הזה ונבואתו קשורים לביאת המשיח בעגלא דידן.

24.                       חסד: "אהבתי אתכם" – אהבה בנישואין ונתינת נחלה

הכל מתחיל ב"אהבתי אתכם" – שמות החתן והכלה – מאד מתאים שתורת הבעל שם טוב מתחילה ב"אהבתי אתכם", כולל הקשר של אהבת ה' ואהבת מה שהאהוב אומר, כולל הקשר לנתינת הארץ האהובה לעם האהוב. איפה נשים בפרצוף את "אהבתי אתכם"? ברור שבספירת החסד-האהבה.

אז חסד כבר יש לנו. ככה מתחיל הנביא – "אהבתי אתכם אמר הוי' ואמרתם במה אהבתנו". גם מענין שהתגובה הראשונה ל"אהבתי אתכם" היא "במה"? החתן אומר לכלה – אני אוהב אותך, אז היא שואלת, מה פתאום? במה? אומרים – התחתנתי איתך ולא איתה, אותה אני שונא ואותך אני אוהב, והראיה שאני נותן לך בית, בונים בית נאמן יחד, נותן לך נחלה. מה בת צריכה לבקש? כמו בנות צלפחד – "תנה לנו אחֻזה". זו הבקשה של בת יהודיה טובה – דורשת נחלה טובה בארץ ישראל. אם אוהבים אותה נותנים לה נחלה הכי טובה בארץ ישראל.

25.         חלוקת הנביאים בתרי-עשר

שוב, אז יש לנו כבר חסד בפרצוף. כעת צריך להשלים את כל הפרצוף של ספר מלאכי – שהוא מרדכי, עזרא, משיח עצמו, אליהו הנביא מלאך הברית. אמרנו שיש פה שנים עשר נביאים שהם כנגד השבטים, כנגד החדשים. השלשה האחרונים ביניהם הם יחידה – חגי-זכריה-מלאכי, שלשת הנביאים שנבאו בתחלת תקופת בית שני. גם בשבעה שנבאו באותו פרק, "בשנת שתים לדרויש", נמצאים חגי-זכריה-מלאכי.

יש פה ברית יוסף יצחק – חגי זכריה מלאכי עולים יוסף יצחק, יד פעמים הוי' (כמו שנכלל ב"משא דבר הוי' אל ישראל ביד מלאכי"). יש "האדון אשר אתם מבקשים", המשיח, ויש את "מלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא", שייך לברית.

יב השבטים מתחלקים לפי הדגלים לשלישיות, וכאן באמת השלישיה האחרונה של תרי-עשר היא יחידה בפני עצמה. צריך לומר שכל התרי-עשר מתחלקים לשלישיות – הושע-יואל-עמוס, עובדיה-יונה-מיכה, נחום-חבקוק-צפניה ובסוף חגי-זכריה-מלאכי.

בכתפות הכהן הגדול בפרשת תצוה יש חלוקה נוספת של השבטים – ששה שבטים על כתף אחת וששה על הכתף השנית – גם כמו חדשי הקיץ וחדשי החרף, עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה. אמרנו שנחום – שמתחיל את השישיה השניה – הוא הראשון שמתחיל "משא", לשון תשובה, אחר כך חבקוק שאחריו ואז מלאכי בסוף. הסימן שלהם הוא נחום – נוטריקון נחום-חבקוק-ומלאכי (שלשת הנביאים שמתחילים "משא" לפי הסדר).

26.         "משא... ביד" – כל הנבואות מסיני

שוב, המשא הכי חיובי, הכי יפה, הוא "משא דבר הוי' אל ישראל ביד מלאכי". מהמלים "ביד מלאכי" חז"ל לומדים יסוד היסודות, שכל הנבואות שקבלו כל הנביאים ניתן להם מסיני. כמו שמשה קבל את כל התורה כולה מסיני, כך כל נביא קבל נבואתו מסיני, שהרי כולם עמדו שם – "את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום לפני הוי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כולם עמדו בסיני, וכל נביא קבל שם את נבואתו, רק שהוא לא קבל רשות לומר את נבואתו עד שלא הגיע הזמן.

כך לומדים מהמלים "ביד מלאכי" ולא "בימי מלאכי". רוב הנביאים מתחילים מהזמן שנבאו, וכאן לא כתוב מתי הוא קבל ואמר את הנבואה אלא "ביד מלאכי", וחז"ל דורשים שהנבואה היתה בידו מאז ומתמיד. גם, זה כלל גדול בכל הנביאים – שנבואת כל נביא היא בידו מסיני. סימן שכל הנביאים קיימים בכל הדורות, רק שהוא לא קבל רשות לומר את הנבואה שלו עד שלא הגיע הזמן המיוחד. שוב, לומדים זאת מהמלה "ביד", שהנבואה שלו נמצאת ביד – באיזו יד? ביד ימין שלו, באהבה שלו.

נתבונן רגע במלה "ביד" – ב-י-ד. נעשה את החצי של כל אות, בסוד "שלם וחצי" של אבולעפיא – א-ה-ב. אחרי "ביד מלאכי" באות אותיות אהב – "אהבתי אתכם אמר הוי'". זה הרמז למה שאמרנו קודם, ש"ביד" היא יד ימין, יד של אהבה.

גם כל הנביאים, שאומרים לפעמים נבואות מאד קשות, מקבלים את הנבואה שלהם ביד ימין. איך יודעים? כי על מתן תורה נאמר "מימינו אש דת למו" – מימין ה' לימין הנביא (כמו שנותנים יד, ימין נותנת לימין). גם כשיש שם אש, גבורה, הכח הנותן והמקבל הוא אהבה – אהבת ה', והתכלית והשלמות של אהבת ה' היא אהבת ישראל. לכן "ביד מלאכי – אהבתי אתכם אמר הוי'".

27.                       כתר: "וערבה להוי׳ מנחת יהודה וירושלם"

נתחיל מהכתר: שוב, כל הפסוקים שנביא מבין 55 פסוקי מלאכי הם פסוקים שכולנו מכירים, כי הרבה מהם מופיעים בסידור ובתוך ספרי היסוד של החסידות. ממש פלא הריכוז של פסוקים ידועים וחשובים מנביא אחד קצר, שלפי ההקבלה שעשינו כעת הוא הנביא של חדש אדר, נביא משיחי, בפרט בפרק האחרון שלו.

"וערבה להוי' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמֹניות" – פסוק שאומרים כל יום בבקר, בתפלת השחר. פסוק ממלאכי שנשים אותו בכתר. למה? כי "וערבה" לשון תענוג – עריבות, כמו בלשון המפורסם של בעל אור החיים הקדוש, "נעימות עריבות ידידות ומתיקות". התענוג הוא עתיק. זו נבואה על בית המקדש השלישי.

"וערבה להוי' מנחת יהודה וירושלם" – החתן והכלה שלנו, החתן יהודה והכלה חנה שולמית, שייך לירושלים, "קרית חנה דוד". מה שהם עושים, להקים בית נאמן ובית משיח, הוא לתת לה' מנחה. המנחה שהם נותנים לה' ערבה מאד. "וערבה להוי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

28.         הענג ממנחה בעולם בלי עבודה זרה

"כימי עולם וכשנים קדמֹניות" היינו עתיק יומין – כתר בכלל ועתיק יומין, פנימיות הכתר, תענוג, בפרט. מה עיקר התענוג של הקב"ה? יש כמה פירושים בחז"ל ל"כימי עולם וכשנים קדמֹניות". כתוב בחסידות ש"כימי עולם" היינו שרש האורות בפנימיות הכתר ו"שנים קדמֹניות" הם שרש הכלים. יש יום ושנה – יום הוא אור ושנה היא כלי. ימי עולם הם שרש האורות ושנים קדמוניות שרש האורות, וידוע ששרש הכלים יותר גבוה, מושרש במקום יותר קדום – "קדמוניות" – עוד יותר משרש האורות, "ימי עולם". "שנים קדמֹניות" הן שרש הכלה ו"ימי עולם" שרש החתן.

יש כמה וכמה רמזים בחז"ל מה הם "כימי עולם וכשנים קדמֹניות". אחד מהם, שהכוונה ש"כימי עולם" היינו ימי נח שהקריב קרבן לריח ניחוח להוי' ו"כשנים קדמֹניות" – רואים שיותר גבוה-קדום – הם ימי הבל, שהביא לה' מנחה וה' שעה אל הבל ואל מנחתו. כלומר, מנחת יהודה וירושלים כשיבוא המשיח ויבנה לנו את בית המקדש תיכף ומיד ממש, הוא כמו שכתוב "וישע הוי' אל הבל" – ה' יפנה ויקבל ברצון את מנחת ירושלים.

למה כל כך מצא חן בעיני ה' הקרבן של נח? הוא אחרי המבול היה אדם יחיד עם משפחתו, וכל שכן הבל שהיה מהראשונים בעולם – לפני דור אנוש, שבימיו התחדשה עבודה זרה. גם אחרי המבול, שמחה את כל היקום, כבר לא היתה עבודה זרה. חז"ל אומרים שהתענוג שעושים לה' בעבודה כשאין שמץ עבודה זרה – לא רק אצלי, אלא בכל העולם – הוא ה"וערבה".

בעתיק יומין, פנימיות הכתר (בחינת יחיד, כמבואר בדא"ח), אין שום נתינת מקום לשום עבודה זרה – בכל העולם. זה המצב שצריכים להגיע אליו, שאין עוד עבודה זרה בעולם. אז הקרבן שלנו, המנחה שלנו, יכולים לעשות תענוג עליון – להגיע לעתיק, "כימי עולם וכשנים קדמוניות".

שוב, זה פסוק חשוב מאד של מלאכי – "מלאכי שמו" – שנשים אותו בכתר. כמו שאמרנו, יש גם בפסוק הזה רמז מובהק לחתן ולכלה, יהודה וירושלים. קודם אמרנו שה' יתן להם נחלה טובה בארץ הקדש, ומהרמז הזה יתכן מאד שהנחלה שלהם היא בירושלים עיר הקדש, "יהודה וירושלים".

29.                       חכמה: "הלוא אב אחד לכֻלנו"

יש פסוק די מפורסם – "הלוא אב אחד לכֻלנו, הלוא אל אחד בראנו". יש אב אחד לכולנו וא-ל אחד שברא אותנו. פשוט שהפסוק הזה שייך לאבא, חכמה בקבלה. אמרנו שכל הפסוקים האלה שגורים וידועים וגם מהוים בסיס לתורת החסידות.

בספר התניא פל"ה מביא אדמו"ר הזקן בשם המגיד ממעזריטש שאחד האמת מתגלה דווקא בספירת החכמה. שם א-ל הוא הרבה פעמים חסד, ענף החכמה, "חסד אל כל היום", אבל יש גם שם א-ל בחכמה, כמו שכתוב בלשון הזהר הקדוש "אל נהירו דחכמתא" – הוא האור של החכמה. לומדים זאת מהפסוק "השמים מספרים כבוד אל" – כבוד עילאה, לב נתיבות חכמה, ו"כבוד אל" הוא גילוי אור החכמה. לכן הרבה פעמים כבוד הוא חכמה. בהמשך נגיע גם לכבוד בפסוקים של מלאכי.

בכל אופן, את הפסוק הזה – "הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו" (פעמיים "הלוא", אותיות אלוה, כמו "חלק אלוה ממעל ממש", שרש נשמות ישראל בחכמה עילאה, כמבואר בתניא פ"ב) – נשים בחכמה.

30.         האם גם הגוים פונים לה' כ"אבינו"?

יש מי שמפרש שפשט הכוונה של הפסוק הזה הוא כולל את כל האנושות[4]. הרי קודם יש את הפסוק "כי מלך גדול אני אמר הוי' צבאות ושמי נורא בגוים", שבהמשך נשים במלכות, כמובן. אבל מה לגבי הפסוק "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו"?

שוב, יש מי שאומר שהוא שייך גם לגוים, כל האנושות, "כֻלנו". אבל מי שקורא את הקשר הפסוקים במלאכי רואה שהוא פונה כאן רק ליהודים, רק לעם ישראל. הרי ההמשך של אותו פסוק הוא "מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבתינו". הפסוק הזה הוא חלק מתוכחת מלאכי (בפרק ב, "מלאכי זה עזרא") נגד התבוללות. לכן ברור שעל פי פשט הפסוק הוא לא הולך על כל האנושות. וכן ברור מכך שאדמו"ר הזקן מביא פעמיים את לשון פסוק זה "אב אחד לכולנו" בספר תניא קדישא, פעם אחת בפרק לב, הפרק של אהבת ישראל (קשור לתחלת נבואת מלאכי "אהבתי אתכם אמר הוי'") ופעם שניה בפרק מד, באהבת רעיא מהימנא להשי"ת (כפי שהיא שייכת לכאו"א מישראל).

בכל אופן, כשרק אומרים את המלים האלה אפשר לחשוב שבאמת הולך על כולם. דברנו הרבה פעמים שכעת הגוים, יש גם גוים טובים בעולם שרוצים לקבל שבע מצוות וכו', ומבקשים מאתנו היהודים שנעשה להם סידור תפלה. השאלה מתעוררת – נשאלנו לפני עשרות שנים – האם בסידור של הגוים פונים לה' כ"אבינו שבשמים"? האסמכתא שרוצים להביא לכך שגם גוי יכול לקרוא לה' אבא היא הפסוק הזה במלאכי, "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו". בכל אופן, אמרנו שהפשט לא כך – בפשט הפסוק הזה הולך על היהודים. אבל בכל אופן, כשמוציאים אותו מהקשרו, בהחלט משמע שהפסוק הולך על כולם, גם על הגוים (חסידי אומות העולם, שעתידים להתקבל כגרי תושב, עליהם נאמר "וחי עמך"), וכנראה שיש דברים בגו.

31.         "בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו"

יש משהו עוד יותר עמוק בלשד תורת החסידות שיש במלאכי ששייך למוחין דאבא: כתוב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו". כל מי שלומד תניא יודע שזה אחד הפסוקים הכי חשובים של תורת חסידות חב"ד – פסוק שבא להגדיר את מהות הבינוני, שבגדר בינוני גופא יש בינוני שעובד אלקים ויש בינוני שאינו עובד אלקים.

לפי חז"ל, השונה פרקו מאה פעמים הוא בינוני – לא עושה שום עברה, עושה רק מצוות, לא חוטא אף פעם בלבושי מחשבה-דבור-מעשה שלו – אבל גם לא עושה מאמץ יתר לשבור את הטבע שלו. בטבע שלו הוא עושה מצוות, אבל לא מתאמץ לעשות מעל ומעבר למה שהוא מורגל. הוא בינוני, אבל "אשר לא עבדו". עבודה היא לעשות מאמץ על לשבור את הטבע. מי שלא שובר את הטבע יכול להיות בינוני אבל אינו עובד אלקים.

מיסודי היסודות של התניא שנלמדים מהפסוק הזה במלאכי – "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע [שלכאורה קל להבחין, אבל תיכף נראה שגם לא פשוט] בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו". חז"ל אומרים שמי שלומד את פרקו מאה פעמים – כפי שהיו מורגלים משחר הילדות, לשנן כל פרק מאה פעמים – נקרא "אשר לא עבדו". הוא בינוני של התניא שאינו עובד אלקים. אבל מי ששובר את טבעו ולומד פעם אחת נוספת, יותר ממה שהוא מורגל, מאה פעמים ואחד – הוא עובד אלקים.

כמה שוה 101? אמרנו קודם – שם הנביא שלנו, מלאכי. ה-א (שבאמצע מלאכי) של 101 היא המבחינה בין מלאך למלך (ובסוד "ואלהים מלכי מקדם"). אבל בדרך כלל על מה דורשים זאת בחסידות? כתוב בתורה אור – ה-א מבחינה בין מין (100) ל-מאין (101), ועל זה נאמר "והחכמה מאין תמצא". למוחין דאבא, שבהם יש גבורה דעתיק, שייכת שבירת הטבע – כאן במדרגה מאד גבוהה – לשבור את המאה ולהגיע למאה ואחד (גילוי "אחד האמת" בפנימיות החכמה), "מאין יבוא עזרי", "והחכמה מאין תמצא", היינו המשכה ממוחא סתימאה, כח המשכיל, לתוך החכמה הגלויה.

32.         "ושבתם וראיתם"

איך מתחיל הפסוק? "ושבתם וראיתם" – צריך לשוב, להתעלות מהשכל שלי עד כה, מהמודעות שלי עד כה, ולראות (ראיה היא מוחין דאבא) – "בין צדיק לרשע". לכאורה צדיק ורשע מובחנים באופן פשוט, אבל לא כי "אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים". "בין צדיק לרשע" היינו בין מה שמגיע לצדיק למה שמגיע לרשע (וכמו שנאמר בסוף המגלה "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"). בעל קהלת אומר ש"מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו'" – לא רואה הבדל.

כדי לראות את ההבדל – לא בהתנהגות שלו אלא במה שמגיע לו – צריך עינים של פנימיות אבא, עד כדי כך שחז"ל מקשרים את הפסוק "ושבתם וראיתם" לפסוק "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה [אותיות חכמה] לו", "למאן דדחקין במילין דחכמתא" בעולם הזה, ואז זוכים לראות בין צדיק לרשע. מתי יראו? בעולם הבא. אבל "איזה הוא חכם הרואה את הנולד" – רואה גם בעולם הזה את מה שיוולד בעולם הבא. זו המדרגה הכי גבוהה בחכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק, עליו אמר קהלת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (סוד פרה אדומה שנתגלה רק למשה רבינו).

גם כעת, לראות את ההבדל הדק "בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו" – שניהם בינונים, אבל אחד לומד מאה פעמים ואחד שובר את הטבע שלו ולומד עוד פעם נוספת, שובר מכח גבורה דעתיק שבפנימיות חכמה דאריך, פנימיות חכמה – שייך לחכמה.

אם כן, יש לנו שני פסוקים בחכמה – "הלוא אב אחד לכלנו" ו"ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עֹבד אלהים לאשר לא עבדו".

33.                       בינה: "שובו אלי ואשובה אליכם"

נמשיך בקיצור, בבינה יש גם שני פסוקים. יש פסוק מאד חשוב, שה' אומר לישראל בפיו של מלאכי הנביא – "שובו אלי ואשובה אליכם" (קודם אמרנו ש"אליכם" אותיות "מלאכי"). אנחנו אומרים לה' "השיבנו הוי' אליך ונשובה" – קודם אתה תשוב ואז אנחנו נשוב. אבל ה' אומר – "שובו אלי ואשובה אליכם" – קודם אתם תעשו תשובה ואז אני אשוב אליכם. כל תשובה היא בינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ה"ורפא לו" יהיה בהמשך, בתפארת, אבל כאן זו הבינה – "שובו אלי ואשובה אליכם").

מה הכלל? באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – כלל גדול בכל פנימיות התורה, שכאן הדוגמה הכי חשובה, כשאתם עושים תשובה אני עושה תשובה. ההתעוררות הכי פנימית היא לעשות תשובה – "שובו אלי ואשובה אליכם". שוב, זה פסוק יסודי של באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – פסוק של אמא.

34.         סוד החשמל

יש עוד פסוק של אמא, שאומר משהו עוד יותר פנימי. כתוב "תורת אמת היתה בפיהו..." (אחרי "ומפני שמי נחת הוא [הכנעה]") ואחר כך "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" – ר"ת שידוך, כמו שאומר רבי נחמן – "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא".

יסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב, שאם הרב הוא כמלאך, אותיות כאלם, שנכנע ומל עד שמכרית את הדינים אזי "פתח פיך ויאירו דבריך", אז "מי ימלל גבורות הוי'", הוא ממתיק את המציאות בפיו, ועל ידי כך "ורבים השיב מעון".

סדר הפסוקים הוא הכנעה ("מפני שמי נחת הוא"), ואחר כך הבדלה והמתקה – כל סוד החשמל. בקבלה שרש סוד החשמל הוא המלבוש של אמא. בכלל, כל עבודת ה' הוא אמא – "ועבד הלוי הוא". כל התהליך, כל מה שלומדים, הכנעה-הבדלה-המתקה, הוא המלאך שלנו, מלאכי, המלאך של חדש אדר.

איפה זה בספירות? "פנימיות אמא פנימיות עתיק". אבא הוא ברק המבריק על השכל, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'". אבל אמא – שכוללת את כל החב"ד, "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה [אורייתא מחכמה נפקת] יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא [מלאך ששותק וממתיק דינים בשרשם, באמא]" – היא עבודה, המלבוש של בינה[5]. שוב, זה בקיצור – פסוק של יסוד החסידות שיוצא מנבואת מלאכי.

35.                       דעת: "זכרו תורה משה עבדי"

בדעת יש תופעה מיוחדת. לא רק בנביא מלאכי יש אותיות מיוחדות אלא בכל התנ"ך – "אתוון רברבין" ו"אתוון זעירין" – אבל יש אות אחת מיוחדת בסיום נבואת מלאכי, בפרק האחרון, "זכרו תורת משה עבדי". משה הוא הרעיא מהימנא, מח הזכרון הוא מח הדעת – שמקבל גם מחכמה וגם מבינה, משני היסודות – ה-ז של "זכרו" היא ז רבתי, שכולל את כל הז"ת כמו שהם בשרש, בדעת עליון של משה רבינו. משה מתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", "כזה ראה וקדש" (ב"זכרו" ה-ז הוא זה וה"כרו" ר"ת "כזה ראה וקדש"). שוב, "זכרו תורת משה עבדי" שייך לדעת עליון של משה.

36.         התורה על שם משה – ענוה ומסירות נפש

חז"ל שואלים למה משה רבינו זכה שכל התורה נקראת על שמו. החידוש של הפסוק הזה במלאכי שכל התורה נקראת על שמו של משה רבינו. איך הוא זכה לזה? יש שני מדרשים בחז"ל:

יש מדרש שזכה לכך בזכות הענוה שלו, הבטול שלו, שלא החזיק טובה לעצמו. כשהבעל דבר בא לבקש את התורה לא מצאה לא בשמים ולא בארץ, לא בים ולא בשאול, עד שאמרו לו שהיא אצל משה. הוא בא לאהלו ומשה אמר – התורה לא אצלי. ה' אמר לו – משה אתה בדאי, ומשה ענה – התורה שקדמה אלפים שנה לעולם אחזיק טובה שהיא אצלי?! לכן זכה לכך שהתורה נקראת על שמו.

יש מדרש שני, שהולך יחד, ש"זכרו תורת משה עבדי" היות שמשה רבינו מסר את נפשו על התורה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה – פרשת השבוע – וזכה לקירון אור פנים בסוף הפרשה. מי שמוסר את הנפש על משהו הוא נקרא על שמו. יש הרבה אנשים, גם שיושבים כאן, שמוסרים את הנפש על משהו – ואז הוא נקרא על שם מוסר הנפש.

שוב, שתי זכויות – כנראה הא בהא תליא – למה משה זוכה שהתורה נקראת על שמו, כי מוסר את הנפש עליה וכי לא מחזיק טובה לעצמו לומר שהיא אצלו (אף שהיא באמת אצלו). הוא "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה" – לומד תורה כל הזמן ולא מחזיק שום טובה לעצמו כלל וכלל. זה פסוק אחד, שמי שיש לו תכונות אלה – שלא מחזיק טובה לעצמו ובטבעיות מוסר על זה את הנפש – נקרא על שמו. נשים את הפסוק הזה בדעת.

37.         "וישב מצרף ומטהר כסף"

יש עוד פסוק בדעת, משהו משיחי, שהרמב"ם מביא. הרבי רוצה שנלמד רמב"ם, בפרט את שני הפרקים האחרונים – הלכות מלכים, הלכות מלך המשיח. שם לקראת הסוף הרמב"ם אומר מה משיח יעשה לאחר שתתישב מלכותו, אחרי מלחמת גוג ומגוג, ומביא פסוק ממלאכי – "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אֹתם כזהב וככסף והיו להוי' מגישי מנחה בצדקה".

מה זה? שהוא ייחס את בני ישראל. הוא ייחס מי הוא כהן, מי הוא לוי, ומי שאינו כהן או לוי ישאר ישראל. יתכן שמי שהיום מיוחס, חשב שהוא כהן או לוי, והמשיח יאמר שהוא ישראל. הרמב"ם מביא את הפסוק ממלאכי ואומר שברוח הקדש שלו הוא ייחס את היהודים – משיח ייחס, לא אליהו הנביא. קודם הוא ייחס את הכהנים, אחר כך את הלוים, ומי שלא כהן או לוי ישים אותו ישראל.

38.         "משפחה שנטמעה נטמעה"

מה לגבי ממזרים ופסולים? הרמב"ם מביא פסק מסוף אותו פסוק – "ומגישי מנחה להוי' צבאות בצדקה", שביחוס הזה גופא שמשיח ייחס את היהודים יש צדקה, ומה הצדקה שה' עושה עם עם ישראל ביחוס שלהם? שמשפחה שנטמעה נטמעה. כך חז"ל דורשים את ה"צדקה" בסוף הפסוק "וישב מצרף ומטהר כסף וגו'". לכן, או שתהיה כהן, או לוי או ישראל – אבל ממזר לא.

לגבי אליהו הנביא גם כתוב שלא בא לא לפסול ולא לרחק ולא לקרב אלא רק לעשות שלום בעולם. התפקיד של אליהו הנביא הוא שלום, לעשות שלום בעולם. התפקיד של משיח הוא כמו משה רבינו, אמת, "והאמת והשלום אהבו", אבל האמת שלו היא מי כהן באמת ומי לוי באמת, אבל לא מי ממזר באמת. מי כהן ומי לוי, אבל צדקה – משפחה שנטמעה נטמעה.

בדרך כלל אומרים שהמרכבה היא כהן-לוי-ישראל-גר צדק – כהן לוי ישראל כנגד האבות, אברהם יצחק יעקב, חסד גבורה תפארת, ובסוף יש מלכות-גר (סוד דוד מלך ישראל חי וקים שיוצא מרות המואביה). אבל לפעמים המלכות – וזה סוד יותר עמוק – היא הממזר שנטהר בגלל הצדקה שה' עושה אתנו, ש"משפחה שנטמעה נטמעה".

במקום ראשי תיבות כלי – כהנים-לוים-ישראלים, הכלי המחזיק ברכה – אם מוסיפים ממזר, אז כהן-לוי-ישראל-ממזר שוה אהבת ישראל, ועוד הרבה דברים נחמדים שמי שמכיר אותם כבר מחייך. דווקא הוא הרגל הרביעי, אבל הוא נעלם, לא יראו אותו – משפחה שנטמעה נטמעה – ובאמת תופס אותו מקום הגר צדק, סוד המלכות.

39.         ישוב הדעת ורוח הקדש

בכל אופן, כל היחוס של משיח – הוא פסוק כאן. הפסוק הזה שייך גם לספירת הדעת – הדעת של מלאכי. למה? קודם כתוב "וישב". בפסוק של חכמה כתוב "ושבתם וראיתם", וכאן כתוב "וישב" לשון ישיבה – ישוב הדעת. צריך הרבה ישוב הדעת כדי לייחס את היהודים.

הרמב"ם כותב שהוא ייחס אותם ברוח הקדש שעליו. מהי רוח הקדש? בפרשת שבוע לומדים אצל בצלאל "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י אומר ש"דעת" היא רוח הקדש. ברור שהיחוס הזה הוא הדעת של המשיח, שיודע לייחס. אפשר לחשוב שמי שיש לו רוח הקדש זורק – אתה כהן, אתה לוי. לא, "וישב מצרף" – צריך רוח הקדש וצריך גם ישוב הדעת.

כמו אצל הרבי, כשהיו שואלים אותו שאלה לגבי רפואה הוא היה אומר בול מה צריך לעשות, כן לנתח או לא לנתח. כמה פעמים אמרו לו – זו רוח הקדש, הרופאים אומרים לנתח ואתה אומר לא לנתח. הרבי אמר – לא, למדתי הרבה ספרי רפואה, ובכל שאלה אני מתבונן ומתיישב, לא סתם זורק. זו רוח הקדש או לא? גם רוח הקדש וגם ישוב הדעת – לא הולך אחד בלי השני. כך המשיח ייחס את כל היהודים. צריך גם את הישוב וגם את רוח הקדש.

חסד אמרנו – הוא ההתחלה של הכל. כמו שלמדנו לאחרונה[6], הכל מתחיל מהנקודה האמצעית – וב-יג הכחות הפנימיים של הספירות העליונות היינו אהבה (פנימיות ספירת החסד), "ביד מלאכי אהבתי אתכם".

40.                       גבורה: "אז נדברו יראי הוי׳"

פסוק שחוזר פעמיים בפרקי אבות, מאד חשוב, שלומדים ממנו יסוד בחסידות שלשון נפעל היא בדרך ממילא – עבודה ספונטאנית – "אז נדברו", כביטוי באידיש "עס זאגט זיך". "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחֹשבי שמו". "יראי הוי'" הם בגבורה. הפסוק מתחיל "יראי הוי'" ונגמר "יראי הוי'".

דווקא מי שהוא ירא ה' – שלמות היראה (שולמית), "מנחת יהודה וירושלים" – נדבר. הוא צריך חבר טוב. גם החתן והכלה צריכים להיות חברים טובים (וכידוע מאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב"), שגם לומדים תורה יחד – "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע [ה' מקשיב ושומע את הדברות היראים אותו – 'אני בינה [שמיעה] לי גבורה [יראה]'] ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחשבי שמו".

41.         היכל הזכות: צירוף מחשבה למעשה

מהמלים האחרונות, "חֹשבי שמו", יש יסוד של חז"ל שהוא גם יסוד של התניא – "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". מאיפה לומדים זאת? מ"חֹשבי שמו" – שאדם חשב לעשות מצוה ולא עשה ה' מחשב לו כאילו עשאה. למה זה גבורה? לכאורה זה חסד הכי גדול. בגבורה יש היכל הזכות בו דנים את האדם, ודווקא שם ה' מצרף מחשבה טובה למעשה – "ליראי הוי' ולחֹשבי שמו".

הכלל הזה נאמר רק ליהודים. זה אחד ההבדלים המהותיים בחז"ל בין יהודי לבין להבדיל גוי. אצל גוי הקב"ה לא מצרף מחשבה טובה למעשה אלא רק מחשבה רעה למעשה, כי בעצם הוא בדרך לעשות מעשה רע – אם רק נאנס ולא עשה מחשבים לו, כי היה עושה.

אצל יהודי מחשבה רעה איני בטוח שהיה עושה – סתם הרהור, שטות, שעלה אצלו. הוא לא היה מבצע, זה לא הוא. אבל מחשבה טובה ודאי היה עושה, זה הוא, לכן מצרפים לו מחשבה טובה. לכן זה היכל הזכות.

כתוב שאם זו מחשבת עבודה זרה אפילו אצל יהודי מצרפים את המחשבה הרעה למעשה. ברגע שיהודי חושב עבודה זרה, במחשבה הזו הוא הופך להיות גוי ר"ל, ואז אין לו את הזכות – היכל הזכות – של "חֹשבי שמו". "חֹשבי שמו" היינו שחושב לעשות משהו לשמו יתברך, כי הוא ירא ה'. זה דומה למה שאמרנו קודם, "וערבה להוי' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמֹניות" – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", כשלא היתה עבודה זרה בעולם כלל. לפי זה "אז נדברו" שייך להיכל הזכות, ל"יראי הוי'".

42.                       תפארת: "בן יכבד אב ועבד אדֹניו"

בחכמה שמנו את הפסוק "הלוא אב אחד לכֻלנו, הלוא אל אחד בראנו". בתפארת יש דבר שקרוב לתחלת הספר – גם פסוק של אבא ובן, אבל בכיוון ההפוך – "בן יכבד אב ועבד אדֹניו, אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר הוי' צבאות". איפה הבן מכבד את האבא? "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". כתוב שאב הוא אבא, כמו שאמרנו קודם, אבל הבן – שמקבל מהאבא, והיות שמקבל ממנו הוא צריך להחזיר לו כבוד – הוא ספירת התפארת. התפארת היא הבן שמכבד את האבא.

43.         בן שנעשה עבד – "בנו העֹבד אֹתו"

איפה העבד מכבד את האדון? על פי פשט במלכות, ששם יש יחס של אדון – כמו מלך – ועבד. אבל השרש שלו הוא גם במלכות שבתפארת, שרש המלכות שבתפארת. איך יודעים זאת? מעוד פסוק:

אחד היסודות הכי עמוקים בחסידות של הרבי הרש"ב הוא המושג "בן שנעשה עבד". מה מקור המושג הזה, שהבן עצמו הוא עבד? הרבי הרש"ב אמר על עצמו, שאני ביחס לאבי – הרבי מהר"ש – בבחינת בן שנעשה עבד, שלמעלה מבן סתם. מה המקור של זה? כמובן, בנביא של חסידות חב"ד – הנביא מלאכי – שכתוב בו שה' חומל עלינו כאב על בנו העובד אותו. זה הביטוי בפסוק, "בנו העֹבד אֹתו" – זה המקור בתנ"ך ל"בן שנעשה עבד", שהבן עובד את האבא. כמה שוות שלש המלים "בנו העֹבד אֹתו"? יעקב-יעקב-יעקב, הערך הממוצע של כל מלה הוא יעקב אבינו, מדת התפארת.

שוב, קודם כתוב "בן יכבד אב ועבד אדֹניו". אם מדובר בשני דברים שונים אז "בן יכבד אב" היינו תפארת המכבדת את החכמה והעבד הוא המלכות שיורדת לעולמות התחתונים בי"ע שמכבדת את המלכות כפי שהיא באצילות, אבל בעצם הכוונה הפנימית היא להיות בן ועבד יחד – הכל בתפארת – "בן שנעשה עבד", עבודת יעקב אבינו. שוב, מקור הביטוי הזה בא בהמשך נבואת מלאכי – "בנו העֹבד אֹתו".

44.         "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"

עוד משהו בתפארת: אמרנו שבאמא יש תשובה – "שובו אלי ואשובה אליכם". ושם אמרנו שעוד מעט נגיע לרפואה – הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". "וזרחה לכם [מזרח-תפארת] יראי שמי [גבורה, התפארת מקבלת מהגבורה] שמש [כינוי מובהק לתפארת] צדקה [המעשים הטובים שאתם עושים הם תפארת, עושים נחת רוח לה'] ומרפא [שייך לרפואה, פאר צירוף אותיות רפא, המלאך של תפארת הוא רפאל] בכנפיה".

שוב, "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" – עוד פסוק מאד חשוב שבעצם מחבר את הגבורה לתפארת, אבל בעיקר הוא תפארת. "בכנפיה" היינו כנפי העוף, מה שהתפארת כוללת את שתי הכנפים, גם האהבה וגם היראה, כמו שגם מוסבר באריכות ובעומק בספר התניא.

45.                       נצח: "אני הוי׳ לא שניתי"

בנצח יש עוד פסוק שהוא יסוד היסודות – פסוק מפורש של נצח, מהפסוקים הכי חשובים בחסידות – "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". אני לא שניתי, אני אחד ואין עוד שני, ולכן היהודים "לא כליתם" – אתם עם הנצח.

איך חז"ל דורשים "אני הוי' לא שניתי"? בנצח יש נצחון ויש נצחיות. חז"ל דורשים שאני מנצח את כל הגוים, כל אויבי ישראל, במכה אחת – לא צריך מכה שניה, "לא שניתי". כשאני הוי' בא לנצח את הגוי אני נותן מכה אחת, 'זבנג' וגמרנו. זה פשט הפסוק "אני הוי' לא שניתי" – "ואתם בני יעקב לא כליתם", אני נותן לכם מכה אחרי מכה ואתם נשארים, "חצי כלים ואתם לא כלים". ככה חז"ל דורשים את הפסוק. למה? כי אתם עם הנצח.

אם כן, הפסוק הזה על פי פשט הוא הנצחון של ה' והנצחיות של עם ישראל. שני הפירושים יחד הם הפסוק של פורים, של מלחמת עמלק, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". זה נצח.

46.                       הוד: "ועסותם רשעים"

בהוד יש גם פסוק קרוב לסוף מלאכי. כל הפסוקים בפרק ג' הם פסוקים של משיח. פסוק עם מלה שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך בצורה הזו – "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". כך הנביא מבטיח לנו מה יהיה עם הרשעים לעתיד לבוא – עכשיו – "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". מה זה "ועסותם"? לשון עיסוי. יש עוד פעם בתנ"ך לשון עיסוי (כאן עם ס, יש עם שׂ) – מסאז'. אז מה צריך לעשות עם רשעים? לקחת את כל הרשעים ולעשות להם עיסוי – עיסוי לשון מעיכה – לעשות עיסוי חזק עד שמועכים אותם לגמרי, עד שהופכים להיות אפר תחת כפות רגליכם. זו עצה מעולה.

כשפותחים את המדרש, איך חז"ל מפרשים את ה"אפר תחת כפות רגליכם" – הרשעים אחרי שנעשה להם עיסוי. אבל מה אחר כך? אנחנו בכל זאת עם רחמן. כתוב שאחר כך אותם צדיקים שעיסו אותם, ושהפכו אותם להיות אפר תחת רגליהם, גם מקימים אותם לתחיה – נעשה תיקון לרשעים האלה. אם כן, זה שלבים – גם איזה הכנעה-הבדלה-המתקה לגוים. צריך קודם לעשות להם מסאז', עד שמועכים אותם לאפר תחת כפות הרגלים, ואחר כך פתאום עושים להם תחית המתים וקמים על רגליהם.

זה פסוק של הוד – להכניע, עיסוי עד שנהיים אפר, זה הוד. הוד הוא הכנעה. גם ההקמה שלהם מהאפר – כמו "הקיצו ורננו שוכני עפר" (שנאמר על יהודים) – זה ודאי תיקון של הוד. כששומעים את הדרוש הזה צריך רק להודות, משהו שלמעלה מטעם ודעת.

47.                       יסוד: "שֹלח מלאכי"

כל הפסוקים במלאכי שה' שולח לנו שליח – צריכים להיות שלוחים, שהחתן והכלה יהיו שלוחים של הרבי – שליח הוא תמיד בקבלה ביסוד. מה שכתוב בתחלת פרק ג' "הנה אנכי שֹלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית [יסוד] אשר אתם חפצים הנה בא [ביאה, יסוד] אמר הוי' צבאות". זה שה' שולח לנו את האדון, את מלאך הברית – שאולי שניהם יחד הם "מלאכי", "הנני שֹלח מלאכי" – זה פסוק של ברית, של יסוד.

גם מה שכתוב בסוף הפרק, הפסוק הכי מפורסם בספר, "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא וגו'", שמכאן חז"ל לומדים שאליהו הנביא לא בא לקרב או לרחק אלא לעשות שלום בעולם – איפה יש את המושג שלום? כתוב ש"תמורת שלום מלחמה" בספירת היסוד. פסוק של יסוד. אם כן, גם ההתחלה ש"פתאום יבוא אל היכלו האדון... ומלאך הברית" וגם בסוף שה' שולח את אליהו הנביא הוא יסוד.

48.         "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"

יש עוד פסוק חשוב, שתיכף נבקש שנשיר יחד – נשמע זאת – הוא כלל מדהים של משיח, "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די". ה' אומר לבחון אותי במצות הצדקה. אסור לבחון, אסור לנסות את ה', אבל ה' מבקש שננסה אותו – נבחן אותו – בלתת צדקה, "אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די". משהו מדהים, פסוק של מלאכי, פסוק של משיח, שצריך דווקא עכשיו, בימות המשיח, לבחון את ה' במצות צדקה ולראות איך שבטוח ה' יפתח לנו את ארובות השמים – כמו במבול של נח, "וארובות השמים נפתחו" – "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די".

גם זה פסוק של יסוד, הצנור שמריק את השפע, את הברכה עד בלי די, לתוך המציאות. כל בחינה – כפי שדוד המלך בקש מה' "בחנני נא ונסני" (ונפל) – היא באות ברית קדש. כאן ה' אומר – תבחן אותי אם אני צדיק, אם אני שומר הברית. "בחנוני נא", מבקש, בבקשה מכם, תבחנו אותי אם אני צדיק – כך ה' אומר בפיו של מלאכי. "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די" – פעולת ספירת היסוד, ברכה אין סופית. זו שמירת הברית שה' מבקש מאתנו שנבחן אותו בזה.

כמובן שמי שבעצמו שומר את הברית ונותן צדקה, על אחת כמה וכמה יש לו הזכות ל"והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", אבל לכל יהודי יש את הזכות הזאת, ולא רק זכות – ה' דורש זאת מכל יהודי.

49.                       מלכות: "כי מלך גדול אני"

50.         המלכות בירידתה בין הקליפות – גדולת ה' בגוים

במלכות אמרנו קודם שה' מתפאר "כי מלך גדול אני ושמי נורא בגוים", "כי גדול שמי בגוים" – זו המלכות שיורדת למטה, רוצה להתגלות למטה. זה עיקר קידוש ה' של פורים, שה' מתגלה למטה, בין הקליפות, כמלך גדול – "ושמי נורא בגוים".

51.         נעוץ סופן בתחלתן

אבל יש מלכות במקומה, עוד פסוק יסודי מיסודות תורת הבעש"ט, שהבעש"ט אהב אותו מאד (כך כתוב בלוח "היום יום") – עוד פסוק במלאכי. שוב נדגיש שפלאי פלאים איך יש כל כך הרבה פסוקים יסודיים ב‑55 פסוקי מלאכי הסוגר את המעגל. אם היה עוד זמן היינו מסבירים איך הוא חוזר למשה ("זכרו תורת משה עבדי")[7], ראשית הנביאים; חוזר לישעיהו, ראשית הנביאים האחרונים; וחוזר להושע, ראשית התרי-עשר. שוב, תמיד הסוף נעוץ בהתחלה. זו עבודת בית, תעשו את הגימטריא של מלאכי-משה, מלאכי-ישעיהו, מלאכי-הושע[8].

52.         המלכות המושרשת בכתר – "כי תהיו אתם ארץ חפץ"

בכל אופן, אחרון חביב – מלאכי אומר "ואשרו [לשון אישור] אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות". זה שעם ישראל נקרא "ארץ חפץ" – יש על זה תורה של הבעל שם טוב שמובאת ב"היום יום", שעם ישראל מלא אוצרות בלומים כמו הארץ, ש"עין לא ראתה אלהים זולתך". גם כשחופרים באדמה "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה".

"ארץ חפץ" רומזת גם לארץ ישראל, כידוע שהרבי אמר שיש אוצרות ממש בארץ ישראל – אוצרות אבנים טובות, נפט, הכל. זה בגשמיות, וברוחניות עד אין סוף. "ארץ חפץ" – אנחנו – היא פנימיות המלכות, כפי שהיא מושרשת בפנימיות עתיק. כתוב שהמלכות מושרשת בכל מדרגות הכתר – ברצון (ארץ) ובענג (חפץ), כידוע ש"ארץ חפץ" שוה רצון ענג.

חז"ל אומרים שלקבל אישור מהמנגד שוה פי כמה וכמה מאשר לקבל אישור מהאוהב. לקבל אישור מהאנטישמי בסוף, "ואשרו אתכם", היינו לקבל אישור מהם – צריך לקבל אישורים מהגוים – "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות". שוב, זה פסוק שבעיקרו הוא מלכות, רק כמו שאמרנו קודם – הוא מלכות כמו שהיא מושרשת בכתר.

53.סיכום

54.         קשר החתן והכלה למלאכי

אם כן, כעת עברנו בקיצור על כל הספירות, פרצוף שלם של פסוקי מלאכי. הגם שלכאורה לא קוראים לחתן מלאכי ולא לכלה, אבל אמרנו שהם רמוזים בפתיחת נבואת מלאכי – "אהבתי אתכם". כמובן, אם ירצו לקרוא לאיזה ילד שלהם בשם מלאכי – זה יכול להיות רעיון יפה. גם אמרנו שמלאכי זה מרדכי, מלאכי זה עזרא, מלאכי – עולים השמות שלהם (עוד שני רעיונות לשמות בניהם).

עוד משהו שחז"ל אומרים במפורש – מדרש מפורש שחז"ל מדמים בין יהודה (שם החתן) למלאכי. כתוב שכמו שיעקב שלח את יהודה אל יוסף, "להורות לפניו גשנה", "להקים בית תלמוד" גם בארץ מצרים, ובזכות בית התלמוד שיהודה יסד התקיים "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – שבע עשרה (טוב) שנים הכי טובות של יעקב – וב"גשנה" יש ניצוץ משיח, כך "הנני שֹלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו'". זה כאילו בגלגול יהודה שנשלח להורות לפניו גשנה, הוא חוזר – יהודה חוזר כמשיח בן דוד – להיות "מלאכי" שנשלח, גם "ופנה דרך לפני", בשביל האדון שיבוא אל היכלו. זה הקשר בין שם החתן לשם מלאכי.

שוב, מלאכי הוא 101, שנזכה לכל המאה פעמים ואחד – אחד האמת – והעיקר שנזכה ל"והריקתי לכם ברכה עד בלי די". אפשר להזמין את עובד שינגן לנו "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", שזה על ידי "ובחנוני נא בזאת".