ב׳ דר"ח אדר ב׳ ע"ד – בת ים

ברית לאלכסנדר־יהודה – ברית יוסף־יצחק

א. הברית והמלח

לחיים לחיים, ה' יברך את כולכם ואת כולנו ואת כל עם ישראל – שנזכה לגאולה השלמה.

הרך הנימול

נאמר כמה מילים לכבוד הרך הנימול. לכאורה אפשר לחשוב שאדם מבוגר הוא לא רך, אבל הוא כן רך. קודם כל, כשהוא נימול הוא נעשה רך. בחב"ד אומרים "לחיים ולברכה" – הפירוש הוא שיהיה לב רך, לב-רכה. ברית המילה היא גם למול את ערלת הלב, שהלב יהיה רך. לכן מתאים לכנות כל מי שנימול "הרך הנימול". אז צריך לומר כמה מלים של ברכה לרך הנימול[1].

רמזי השם

קודם כל על השם: השם אלכסנדר הוא שם יהודי מובהק. לכבוד הברית הוספת גם את השם יהודה, אבל אלכסנדר הוא כבר שם יהודי. הוא גם שם שקשור לברית מילה. אלכסנדר שוה יוסף הצדיק. ברית מילה היא קדושת הברית, לקדש את הזיווג בין האיש והאשה, קשור ליוסף הצדיק. אלכסנדר עולה יוסף הצדיק, וגם המספר מאד חשוב – שסה, כולל את כל מצוות לא-תעשה של התורה, כל מה שצריך להזהר, מה שיהודי צריך להיות שמור ממנו ולהיות זהיר טפי (לשון טפה) בו. כשמוסיפים לשם הזה יהודה זה כבר בגימטריא נשמה. בברית מילה מקבלים נשמה, ובאמת אלכסנדר-יהודה בגימטריא נשמה. עד כה היית יותר בחינת גוף וכעת מאירה הנשמה שבך.

יהודה הוא המלך בעם ישראל, שבט המלוכה, והוא שוה 30. כתוב שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. שלשים הוא האות ל. בחז"ל מכנים את ה-ל "מגדל הפורח באויר". כתוב בכתבי האריז"ל שמגדל הוא הברית, ספירת היסוד. יש כמה סודות מהו מגדל. בכל פרצוף יש מגדל. למשל, בפרצוף אמא בקבלה ה"מגדל הפורח באויר" הוא יסוד אמא. יש גם מגדל באריך, בכתר. בכל מקום יש "מגדל פורח באויר". מגדל פֹרח שוה אלכסנדר, שסה, וה-ל – יהודה – היא עצמה המגדל. צירוף מאד יפה אלכסנדר יהודה[2].

הברית בפרשה – "מלח ברית אלהיך"

זה קשור לפרשת שבוע. יש בפרשה פעם אחת את המלה ברית. אין הרבה ברית בתורה. יש פרשיות שהן בפירוש בריתות – ברית בין הבתרים, ברית מילה, ברית הקשת בנח, יש על התורה שלש בריתות – אבל חוץ מהן אין יותר מדי בריתות בתורה. אחת מהן בפרשת ויקרא – ברית שה' כרת עם המלח, "מלח ברית אלהיך". יש מצוה לשים מלח על כל קרבן. כמו גם כשאוכלים בשר, הכשרת הבשר כוללת המליחה שלו. צריך "לחיות עם הזמן", כל מה שקורה קשור לפרשת שבוע. כתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – הריכוז הכי גדול של מלח בתנ"ך, ארבע פעמים שרש מלח בפסוק אחד.

מלח – מילה ל-ח בכל ברית מילה

יש אומרים שמלח עצמו קשור למצות ברית מילה – רמז בספרים ש-מלח הוא מילה ל-ח. כל פעם שעושים ברית זו "ברית מלח" – ברית שקיימת לעד, שלא נפסקת. כתוב "ברית מלח" על הקרבנות, על הכהונה ועל מלכות בית דוד – ה' כרת עם דוד המלך ברית מלח שממלכתו קיימת לעד. "ברית מלח" היא משהו שקיים לעד (כמו מלח שאינו מתקלקל), וכתוב ש-מלח הוא מילה ל-ח.

יכול להיות תינוק שהברית שלו נדחית, שלא נימול ביום השמיני ממש, אבל כל ברית מילה – אם היא ביום השמיני ממש, או אחריו, או שאדם מבוגר עושה ברית מילה – יש בברית את הסגולה של ה-ח, השמיני, של המלח. למה? כי שמיני הוא למעלה מהטבע. עד שיהודי עושה ברית מילה הוא בתוך הטבע. גם אם הוא שלם בטבע – שבע הוא שלמות הטבע – אבל הוא עדיין בטבע. שמונה הוא למעלה מהטבע, וברית מילה מביאה יהודי לדרגת מסירות נפש שלמעלה מהטבע. לכן כל ברית מילה היא מלח, מילה ל-ח.

סגולות המלח

דברנו על רך שנולד ואחר כך נימול. כתוב על תינוק שנולד "והמלח לא הֻמלחת, והחתל לא חֻתלת". פעם כשתינוק היה נולד היו מולחים אותו, כי מלח גם עוצר דימום וגם מעצב את הבשר. ירון, צריך תמיד שיהיה לך מלח – אם צריך לעצור דם הסגולה בתורה היא מלח.

יש הרבה סגולות למלח, כי מלח הוא נושא הפכים – יש בו חסד ויש בו דין. בתוך המלח יש את כל ההפכים. לכן עם ישראל נמשל למלח, וכתוב שכשם שהעולם לא יכול להתקיים בלי מלח – שנותן טעם בכל – כך לא יכול להתקיים בלי ישראל. אנחנו המלח של העולם, הדבר שקיים לעד, וזה בא לידי ביטוי בברית מילה. מלח עולה ג"פ הוי', ממוצע כל אות. נוהגים לטבול את הלחם – אותיות מלח – שלש פעמים במלח, להמתיק שלש גבורות.

ב. שריה־מליחה־הדחה בעבודת החסידות

ים המלח

כתוב שהמלח נברא ביום השני של מעשה בראשית (היום הוא יום שני בשבוע), בו ה' הפריד בין המים העליונים והמים התחתונים. המים התחתונים בכו שהתרחקו מה' והבכי של המים התחתונים, הדמעות היו מלוחות. זה מקור המלח, שבתוך המים יש מלח – ים המלח. המקובלים, הרמ"ק – רבינו משה קורדובירו – אומר שים הוא מלכות ומלח הוא יסוד. מלח הוא ברית, ולכן כתוב ברית על יסוד המלח. צריך להמשיך מלח לתוך הים – סוד ים המלח.

הפעם הראשונה שכתוב בתורה מלח היא "ים המלח" – "כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח". כך כתוב בתחלת מלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים (בסוף אברהם נצח את ארבעת המלכים לאחר שהם נצחו את חמשת המלכים), והרמב"ן כותב שמלחמה זו רומזת למלחמות מלך המשיח. מלחמת המלכים היתה ב"עמק השדים הוא ים המלח". זו גם המלחמה הראשונה בתורה – מלחמה משרש לחם, צירוף אותיות מלח. המלחמה הראשונה בעולם מתרחשת בים המלח.

מאד מענין שבחמשה חומשי תורה יש ארבע פעמים "ים המלח", ובשאר ספרי התנ"ך יש עוד חמש פעמים – סה"כ תשע פעמים שמתחלקות לארבע וחמש, בדיוק הסוד של ההופעה הראשונה של ים המלח במלחמת ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים.

הבטחת ה' למים התחתונים ופתגם "היום יום" בכ"ו אלול

שוב, כל זה נברא ביום שני, בו בכו המים התחתונים עם הדמעות המלוחות. אז הקב"ה הבטיח למים התחתונים שהמלח יקרב על גבי המזבח ושאת המים ינסכו בחג סוכות. ניסוך המים הוא פעם בשנה, אבל בכל יום יש מלח בכל הקרבנות. זו ההבטחה העיקרית של היום השני.

ידוע שהספר הראשון שהרבי מליובאוויטש כתב – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא ספר "היום יום", פתגם חסידי לכל יום של ימות השנה כל השנה כולה. לא תמיד מבינים מה הקשר, למה הוא מביא את הפתגם המסוים ליום המסוים. יש רמז יפהפה מה הרבי כותב ביום שנברא המלח – היום השני של מעשה בראשית, כ"ו אלול. הרבי שם מביא פתגם חסידי מהו ענין המליחה – שייך לסוד המלח של אותו היום.

שריה-מליחה-הדחה – להתנקות מהדמיונות הלא-מבוררים

הוא כותב שמקובל אצלנו, חסידי חב"ד, הסבר פנימי-חסידי לסדר של מליחת בשר. במליחת בשר יש שלשה שלבים (שצריך להבין אותם בברית מילה):

• השלב הראשון הוא שריה – צריך לשרות את הבשר עד שיהיה רך (דברנו על רך).
• השלב השני היא מליחה – ששמים את המלח משני צדי הבשר (כך כתוב גם לגבי הקרבן, שצריך לשים מלח ולהפוך ושוב לשים מלח).
• בסוף, אחרי שהמלח הוציא את כל הדם האסור, השלב השלישי הוא הדחה – צריך לשטוף היטב.

בעצם המלח קשור כאן למים – יש מים לפני כן ומים אחר כך, מים-מלח-מים[3]. הרבי מתחיל קטע זה בהיום-יום באמירה שיהודי צריך להוציא מעצמו את הדם הטמא. גם בברית מילה הפעולה השלישית היא מציצה – יש דם שצריך להוציא. עיקר המליחה היא להוציא דם אסור. כתוב בחסידות שדם אסור הוא כח מדמה לא מתוקן.

לכולנו יש נפש הבהמית, יצר הרע, אז יש כל מיני דמיונות שאדם מדמיין. דמיונות לשון דם. יש דם טהור, דמיון טהור. מי שיש לו דם טהור לגמרי זה נבואה – "וביד הנביאים אדמה". אבל מי שיש לו קצת עכירות בדם – יש לו בלבולי ראש, דמיונות. פעולת המליחה היא כדי להוציא את הדמיונות האלה, שיהיה לו דם נקי. בשביל זה צריכים שלשה שלבים – שריה, מליחה, הדחה[4].

שריה-מליחה-הדחה בעבודת החסידות (ובסדר הברית)

בקיצור כותב שם הרבי – פתגם של הרבי הקודם[5] – מהם שלשת הדברים בחסידות:

שריה היא 'ווייקען זיך' בדברי הרב. קודם כל החסיד צריך לשרות בדברי הרב – לשרות עד שהוא נעשה רך מתוך לימוד המון דברי הרב שלו, הרבי שלו.

אחר כך, עצם המליחה – החיתוך והפריעה – הוא יחידות. כשיהודי נכנס לרבי רק הוא, בארבע עינים, זה נקרא יחידות. יש כמה סיבות למה זה נקרא יחידות, אבל הסיבה הפשוטה היא שאז יש גילוי של היחידה שבנפש, עצם הנשמה. כשהיהודי רק מול הרבי שלו, לאחר שהוא שרה הרבה-הרבה עד שהוא התרכך לגמרי במים חיים של דברי הרב שלו. אחר כך הוא נכנס ליחידות וזה עצם המליחה. זאת אומרת, ירון, שכאשר אתה עושה את עצם הברית – ויש בחדר תמונות של הרבי – בעצם עבור הנימול (וכנראה גם המוהל וכולם) זה כמו יחידות עם הרבי[6], המליחה עצמה.

השלב השלישי, הדחה, הוא גם משהו יפהפה שגם ראיתי שמקיימים אותו בחדר הזה. כתוב שהדחה היא ניגון. קודם כל יש שריה, אחר כך מליחה ואחר כך הדחה. שריה – לשרות את עצמו בדברי הרב, להתכונן הרבה זמן כך שאדם מתרכך בדברי החסידות של הרבי. המליחה היא כמו ברית המילה ממש – יחידות עם הרבי. בסוף, הפעולה האחרונה היא הדחה, כאשר יוצאים מהיחידות. מהי ההדחה אחרי המליחה? ניגון. אז ברוך ה' מקיימים זאת כאן בחדר, שמיד אחרי הברית שומעים נגינה. לא רואים מה בדיוק עושים שם, אבל תוך כדי זה כנראה גם עושים הדחה ממש – ששוטפים ומנקים.

החידוש כאן שהמלח – מילה ל-ח – הוא סוד ברית מילה. לכן כתוב "מלח ברית" (בפרשת השבוע). ובאותו יום בו נבראו המים התחתונים, עם המלח שלהם, וה' הבטיח להם לקרב על גבי המזבח, הרבי כותב את הווארט של שריה-מליחה-הדחה – לימוד תורה הרב, יחידות עם הרבי (כוונה עצומה, שרגע הברית הוא יחידות עם הרבי), ניגון[7]. ניגנו כאן, וצריך לדעת שזו ההדחה אחרי הברית. מאד יפה שאחרי ברית המילה שומעים ארבע בבות כניגון ראשון. אם הנימול יכול ורוצה לרקוד – אפשר גם ניגון שמחה.

השלמה: חלמיש למעינו מים

מובא בספה"ק שמלח ר"ת "חלמיש למעינו מים"[8] (מתוך הלל שאמרנו היום, בראש חדש), והוא ר"ת חלם, מלח למפרע[9]. גם חלמיש עצמו מתחיל חלם-מלח[10]. "ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" היינו מכח נשיאת הפכים, סוד המלח. יש ב"ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" מים-מלח-מים, סוד שריה-מליחה-הדחה הנ"ל.

ס"ת "חלמיש למעינו מים" הם שום – כנראה שיש סגולה לאכול שום עם מלח[11]. עם ישראל נקראו "אוכלי שום", האוכלים שום שמרבה את הזרע ורק אנחנו עושים פירות באמת (משא"כ "אל אחר אסתריס כו'", כדלקמן בענין הויכוח עם סבי דבי אתונא), לכן מצות "פרו ורבו" נתיחדה לנו אחר מתן תורה, כאשר מלח הוא סוד הברית המשפיע למלכות על מנת להוליד[12].

ג. הכח המיוחד בבריתות מבוגרים

הויכוח עם סבי דבי אתונא

יש עוד משהו מאד יפה, שקשור לכאן – שזוכים לעשות בריתות ליהודים שבהשגחה פרטית לא זכו לברית בילדות. יש סיפור בגמרא, במסכת בכורות, של "סבי דבי אתונא". היו החכמים הגדולים, הפילוסופים של אתונא, חכמי הגוים, ונסע לשם רבי יהושע בן חנניה חכם היהודים. היה לו ויכוח של חידות, ולא סתם ויכוח – מי שינצח יחסל את השני. הם חדו לו חידות והוא היה צריך לענות בשליפה.

אחד הדברים ששאלו אותו – "מילחא דסריא במאי מלחי לה", מלח שהסריח במה מולחים אותו? מלח הוא בשביל שהדבר לא יסריח, אז צריך למלוח אותו כדי שישמר. הוא מיד שלף – ענה להם "בסילתא דכודנייתא", בשליה של פרדה. הסתכלו עליו – מה אתה אומר? לפרדה יש שליה?! הרי היא לא יולדת, אין שליה. אז הוא ענה להם מיד – ומלח יכול להסריח?! יש שם שורה ארוכה של שאלות ותשובות.

מילחא לא סריא – גילוי נצחיות עם ישראל בבריתות מבוגרים

איך מסבירים את זה? הם רצו להוציא לעז על עם ישראל, שה' כרת עמנו ברית כמו עם המלח אבל היהודים סרחו, הסריחו, ולכן הברית שה' כרת עם היהודים כבר נגמרה – אי אפשר לתקן, ואדרבא, כעת ה' כורת אתנו ברית. ככה הם רצו לומר לו. כל הדו-שיח – בו הוא נצח אותם – היה לומר להם שהם עקרים ועם ישראל נצחי.

כתוב שהקליפה היא סריס שלא עושה פירות, לא מסוגל להוליד. כל מה שהקליפה מולידה הוא כח המדמה (דם טמא כנ"ל) – לחדש חידוש אמתי במציאות היא לא מסוגלת, כמו הפרד. הוא עונה להם שאם המלח, עם ישראל, יסרח – צריך לקחת מכם את השליה ולמלוח אותו. אבל אתם פרד – דבר נפרד – שלא מוליד. הם עצמם הודו שאין להם שליה – לא ידעו שמדברים על עצמם.

הוא אמר שכמו שלפרד אין שליה כך המלח, עם ישראל, לעולם לא מסריח אלא רק נדמה לכם שסרח. זה שעם ישראל נשאר "ברית מלח עולם" מתגלה כאן בכל ברית. זו ההוכחה הנצחית שהמלח של עם ישראל לא מסריח אף פעם. זה מה שקרה היום וזה מה שקורה כל יום, כן ירבו, הרבה פעמים. המלח שלנו הוא ברית עולם, שהולך גם על הכהונה של עם ישראל וגם על מלכות בית דוד של עם ישראל – הכל מתחיל מפרשת השבוע. לחיים לחיים, שכל הסבי דבי אתונא – כל החכמים של אומות העולם – יבינו שהמלח שלנו לא מסריח אף פעם, הוא נשאר חי וקים כמו ש"דוד מלך ישראל חי וקים".

[שאלה: מה זה הדבר הזה שיש מליוני יהודים בלי ברית מילה? היה שלש פעמים בהיסטוריה – ביציאת מצרים, בכניסה לארץ והיום.] כנראה זה חוזר, עוד פעם על מנת להכנס לארץ מחדש, לכבוש את הארץ. גם כיבוש וגם חזקה כמו שאומרים, שיש שתי בחינות בימינו – לא רק הכיבוש של יהושע ולא רק החזקה של עזרא אלא שתי הפעולות יחד. לשם כך צריך למול את העם – מה שעושים.

מילחא מי סריא?! המלח לא מסריח והוא נותן טעם בכל הדברים. עם ישראל, יהודי, נותן טעם בחיים של כולם. שכולם יבינו שהיהודי הוא כדי לתת טעם. העולם לא יכול להתקיים בלי היהודים. זה מה שמתגלה בברית המילה, המלח של הברית.

יסורים ממתקים

זה שלפעמים הברית גם קצת באה בקושי – ראיתי שמאד דואגים שלא יכאב, אבל בכל אופן יש עוד מאמר חז"ל מאד יפה – שמלח הוא כמו יסורים, כמו שהמלח ממתיק את הבשר ככה יסורים ממרקים את העונות של האדם. מדמים את המלח ליסורים, ששניהם באים להמתיק. יש במלח גבורות, דינים, אבל תכל'ס הוא ממתיק, נותן טעם. אותו דבר – יסורים נראים דבר קשה, אבל תכל'ס הם ממרקים וממתיקים עונות האדם.

זה עוד דבר שמתאים לברית מילה. על הברית לא אמרת שהחיינו, רק על הפדיון – זה מנהג חב"ד. יש שכן אומרים שהחיינו על ברית מילה. זו מחלוקת בין האחרונים הגדולים. מי שאומר שלא אומרים שהחיינו – וכך אנחנו נוהגים – מסביר כי הברית כואבת. טוב שזה טפה כואב.

[שאלה: זה שבאים בתנועת נפש של הקרבה זה פן של פחד, אולי לא פיזי]. נכון, זה שבאים בחשש, בחרדת קודש, זה די והותר לצאת ידי חובת המלח-היסורים. אבל תכל'ס, המלח – גם בחינת ברית – ממרק את כל העונות, תיקון הברית. אמרנו שאלכסנדר בגימטריא יוסף הצדיק, תיקון הברית.

שם הפרנסה ב"במלח ברית אלהיך"

[זה קשור גם לסנדק, שכתוב שגם לו מכפר?]. הוא משתתף, זה הולך ביחד. כתוב שלהיות סנדק זו סגולה לעשירות. הביטוי בפרשה שלנו "מלח ברית אלהיך" – "ולא תשבית מלח ברית אלהיך". מה סופי התיבות? חתך. קודם כל חתך הוא חיתוך, הברית, אבל הוא שם קדוש – שם של הפרנסה, שיוצא מסופי תיבות "פותח את ידך". מכוונים זאת כל יום, שלש פעמים ביום – גם שם סופי תיבות.

אם כן, כשאומרים "פותח את ידך" אפשר גם לכוון "מלח ברית אלהיך". זו כוונה טובה גם לנימול וגם למוהל וגם לסנדק, שיהיה השם הקדוש הזה, שתהיה פרנסה ברווח, גם בגשמיות וגם ברוחניות (פרנסה ברוחניות היינו הרבה מעשים טובים, הרבה לזכות את הרבים). בפרט שהשם החדש של הרך הנימול הוא אלכסנדר יהודה = פרנסה!

סוד המלח: נשיאת ההפכים של "פינחס זה אליהו" ושל אברהם אבינו

[שמענו מהרבי שבברית מילה של יהודי – אולי במיוחד של יהודי מבוגר – מגיע לא רק אליהו הנביא אלא גם אברהם אבינו. השאלה איך הם מתחברים למה שהרב אמר?]. כתוב ש"פינחס זה אליהו". אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה. עיקר התכלית לשמה בא אליהו הוא לעשות שלום בעולם. סימן שהוא חסד, הוא עושה שלום. אבל בשרש אליהו הנביא הוא גבורה, "קנא קנאתי", ופינחס הוא גבורה. גם לו יש נשיאת הפכים – אם הוא כהן הוא חסד, אבל רואים שכל מה שזכה לכהונה הוא מעשה הגבורה – "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי". רואים שיש כאן התכללות של חסד וגבורה. זה בדיוק מה שכתוב לגבי מלח. מצד אחד הוא ממתיק, יש בו חסד, אבל הוא ממתיק כי הוא חזק. הכח שלו לתת טוב טעם, להמתיק, הוא כי יש לו גבורות.

אדמו"ר הזקן כותב שכל תורת החסידות נקראת מלח. על הפסוק הזה בפרשת שבוע יש את הדרוש הראשון בלקו"ת שלומדים בישיבות חב"ד – "לא תשבית מלח". זה המאמר הראשון שלומדים בלקוטי תורה, אחרי ספר התניא. שם הוא מסביר שהמלח הוא החסידות. כלומר, כל תורת החסידות היא מלח, ומלח הוא ברית מילה, סימן שברית מילה כולל הכל.

אליהו הוא צירוף – המעשה הראשון שלו הוא גבורה אבל הוא נגמר כשכולו חסד, "הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", הוא מחבר בין פער הדורות, האבות והבנים. אברהם אבינו כולו חסד, אבל היות שהוא מצד הקדושה – וכתוב בתניא שכל דבר שבקדושה חייב להיות כלול משני הקוים, ימין ושמאל (גם בית הלל לא יכול רק להקל, ולכן יש יוצאים מהכלל שהם מחומרי בית הלל ומקולי בית שמאי) – גם לאברהם יש גבורה. הגבורה הראשונה שלו היא הפעולה הראשונה שלו – הדבר הראשון בחיים שלו שראוי לשבח – לא כתוב בתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה, שבירת פסלי אביו ועמידה בנסיון.

בתורה עיקר הגבורה שלו הוא כאן, בים המלח, כשהוא נלחם כדי להציל את האחין שלו לוט, שלא היה צדיק גדול (ומי יודע אם בכלל היה יהודי, לא היה יהודי). אף על פי כן הוא מסר את הנפש שלו כדי להציל אותו. [גם היום זה ככה?] לוט לא היה יהודי, אבל בתוכו היתה רות המואביה ודוד המלך ומלך המשיח. [היום יש עדיין נשמות בין הגוים?]. אחרי מתן תורה לא כל כך, "ונפלינו". לא צריך למסור את הנפש עבור גוי, אבל גם היום להציל את הגוי אם הוא טוב זה קידוש ה'. [בזכות פינחס ניצל כל עם ישראל – כולם נצלו בזכות גבורה. איפה האיזון אצלנו מתי גבורה ומתי חסד?]. זה בדיוק ענין המלח.

השמן והמלח שבחסידות – חסדים וגבורות דאבא (ההופכים לחסדים דאמא)

אתמול גם דברנו על זה בשיעור. מישהו שאל אחר כך, שבדרך כלל אומרים שחסידות היא שמן ובמאמר הזה כתוב שחסידות היא מלח. מה המלח של החסידות ומה השמן של החסידות? קודם אמרנו לו גימטריא – שבכל שמן (טו פעמים הוי') יש חמש פעמים מלח (ג"פ הוי'). בכל טפת שמן יש נרנח"י של מלח ויש ביניהם קשר.

בכל אופן, אדמו"ר הזקן כותב שמלח הוא גבורות דאבא – אבא הוא קו ימין, חסד, אבל הגבורה של אבא נעשית החסד של אמא. בזה בכלל צריך להתבונן איך זה אמור להיות אצל אבא ואמא, שלאבא יש גבורות של קדושה – רק של קדושה, הוא לא כועס אף פעם סתם – אבל אם לאבא יש גבורות של קדושה זה עושה אצל האמא הרבה חסדים על הילדים שלה. זה סוד עמוק. האמא שופעת חסדים כי לאבא יש גבורות, אבל רק גבורות קדושות, רק גבורות כמו שצריך. הגבורות של האבא הופכות להיות חסדים של אמא.

בכל אופן, זה המלח, אבל השמן כולו טוב, כולו חסד. מה שכתוב על פינחס הוא גבורות דאבא. יש אנשים שלא יכולים לראות דם, מתעלפים. ברוך ה' כאן אף אחד לא מתעלף כי יש לנו שרש בפינחס, פינחס זה אליהו. גבורות דאבא ממתיקות את הגבורות של כל האצילות, כל הפרצופים, כל העולמות – החל מאמא. אבל הגבורות דאבא לא רק ממתיקות את אמא, אלא הופכות להיות חסדים אצל אמא.

[למה הרבי תמיד אומר בשיחות 'בחסד וברחמים'?]. גם הזהר אומר שאם נלמד חסידות אז הגאולה תבוא בחסד וברחמים. [יוצא שברית מילה היא הכי גבורה והכי חסד]. נכון, היא התגברות החסדים. היא גם 'חוסכת' את כל הגבורות האחרות – עשינו את הגבורות כבר. כמו שספרת בדיחה – שכולם יצחקו. הראשון שנימול לשמונת ימים הוא יצחק אבינו – סימן שיחד עם ברית המילה צריך לצחוק. יש לנו גם סעודת ברית מילה, גם סעודת פדיון הבן וגם סעודת ראש חדש. יש מצוה מיוחדת לעשות סעודת ראש חדש. "בתלת זימני הוי חזקה" – חזקה של שמחה.

מעלות הסנדקאות וסיפורי בריתות

[הרב, אפשר עוד כמה מילים על הענין של הסנדקאות?]. אמרנו שסופי תיבות "מלח ברית אלהיך" הם כמו ס"ת "פותח את ידך" – שם חתך. כתוב בקבלה שהשם הזה עולה רוח-רוח, "פי שנים ברוחך אלי" שאלישע בקש מאליהו הנביא. כשיש פעמיים רוח שוה השם חתך. כמה שוה סנדק? 214, רוח, חצי מהשם חתך. יוצא שאם האדם הוא פעמיים סנדק הוא כבר חתך שלם.

[אז כל אחד צריך להיות פעמיים סנדק? נשמח לראות את הרב עוד פעם כאן. מה אם מישהו עשה כמה פעמים סנדקאות ולא רואה עדיין את העשירות?] זה על החשבון, בפורים העושר הזה ירד.

[רואים שהיהודים שעושים פה את הברית – יש להם מצוה מיוחדת, חוץ ממסירות הנפש. פעם שאלתי מישהו אם הוא מאמין שיש עולם הבא ואמר לי שלא. לי יש קצת פניות, אבל לו אין שום פניה – לא מאמין בעולם הבא]. כמו שהבעל שם טוב אמר שמוכן מיד לוותר על העולם הבא שלו כדי לעשות טובה ליהודי.

[הייתי כאן הרבה פעמים סנדק, והיה סיפור שמהכי עוררו אותי. עשינו ברית ליהודי בן שמונים בערך. הוא מאד גמגם. איני זוכר למה הוא בא בגיל 80. אולי אמר שהוא היה עסוק, עבד, משהו כזה. אחרי הברית הוא ישב בצד וראה שלהרבה בריתות אלכס מניח תפילין. הוא שאל מה זה וכששמע מה זה רצה גם להניח. הוא היה מגמגם, אז הנחת תפלין לקחה לו בערך שעה – כל מלה מקריאת שמע בגמגום – וכל הזמן ירדו לו דמעות מהעינים. הוא לא ידע מה זה תפלין, לא שמע מה זה שמע ישראל, והוא הניח כי ראה עוד יהודים מניחים, ובאותו רגע החלו לזרום לו דמעות במשך שעה, עד שסיים הכל. היה יהודי שעשינו לו ברית בן 60 ומשהו. אתמול הוא סיים לעבוד, הגיע לפנסיה, וכעת יש לו זמן לעשות ברית. הוא בא לעשות ברית – בירושלים – ועשינו גם פדיון הבן, ואז הוא רצה גם חופה. הוא הבין שכל הנישואין שלו עם אשתו לא היו על בסיס יהודי ורצה גם חופה – לא עשינו במקום אבל עשינו בהמשך. אתה רואה את המאור שיש ביהודי – פשוט לא מובן.

היו כמה סיפורים והוזכר הדברי חיים והפסק המלמד זכות שלו בעניני ברית]. הוא הפליא את עצמו שהוא יהיה אחד משבעים סנהדרין כשיבוא משיח. הפליאו שמכל גדולי ישראל בכל הדורות מהם יבחרו שבעים הוא אחד מהם.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז).

רבי עקיבא

לסיום עוד גימטריא: אמרנו שאלכסנדר-יהודה בגימטריא נשמה, אבל זה גם רבי עקיבא. רק אלכסנדר הוא יוסף הצדיק, ואם מוסיפים יהודה זה רבי עקיבא. קודם כל, אתה קשור עכשיו לרבי עקיבא – צריך ללמוד ממנו, ללמוד עליו הרבה. [א.י.: רק לא לגמור כמו עשרת הרוגי מלכות...]. צריך לעשות שיקול – הוא הגיע לגיל מאה ועשרים ואז, אז צריך לחשוב... בכל אופן, כתוב "לא תקום פעמים צרה". צריך לחקור מתי באמת הוא עשה ברית מילה, באיזה גיל. הוא חזר בתשובה בגיל ארבעים. יתכן שהיה נימול קודם, לא כתוב, אבל היות שעד גיל ארבעים היה עם הארץ גמור אפשר לומר שאולי הוא גם עשה ברית מילה בגיל ארבעים. [אתה לפני ארבעים?]. שלשים ושש. [גם אותו אשתו שלחה ללמוד]. כמו שמשה רבינו הוא עמוד התווך של תורה שבכתב רבי עקיבא הוא עמוד התווך של תורה שבעל פה.

ברית מבוגרים – פלא נסתר יותר וטענה כנגד ישמעאל

[הרב, הרגשת משהו מיוחד בסנדקאות של מבוגר לעומת סנדקאות של תינוק?]. צריך יותר כוונה כי זה לוקח יותר זמן... מה שאפשר לומר שאצל תינוק התינוק לא יודע מה קורה – למעלה מטעם ודעת. מרגישים שקורה משהו למעלה מהשכל של התינוק. כאן אני מרגיש את זה בצורה אחרת, שזה עוד יותר למעלה מטעם ודעת – כאילו יודעים מה שהולך כאן, אבל אף אחד לא מבין מה קורה כאן. התחושה שלי היתה שזה הרבה יותר נסתר מהתינוק שלא מבין מה קורה. כאן עוד יותר לא מבין – לפחות אני. זו היתה התחושה.

כמו שאמרו קודם, מבוגר גם יכול לפחד – אם הוא מתגבר יש לו מעלה לגבי תינוק. נאמר קצת בדרך מליצה – היה ויכוח בין ישמעאל ליצחק אבינו. ישמעאל התפאר שמלתי בגיל 13, מבוגר, עם שכל – יכולתי לסרב ולא סרבתי. אתה בגיל שמונה ימים – יכולת לסרב. יצחק אמר לו שאם ה' היה אומר לי להקריב את עצמי לא הייתי מסרב – ובגלל הויכוח הזה באה העקדה. יש משהו בברית של אדם מבוגר שהוא כמו העקדה. זה מה שיצחק עונה לישמעאל ובכך הוא מנצח אותו. כתוב שלישמעאל יש אחיזה בארץ ישראל כי מלים. צריך לומר שדווקא הברית של יהודים מבוגרים היא הנצחון על ישמעאל, שאני מקריב את עצמי. [יש עוד יתרון – ישמעאל הוא בסופו של דבר בן של אברהם אבינו, אברהם חינך אותו למצות. הוא קרוב מאד לקדושה אדירה מאד. הם היו מנותקים לגמרי – באים מהכי למטה להכי למעלה].

כולנו משפחה אחת באהבה, כמו הפתגם החסידי.