אור לי"א ניסן ע"ד – מרכז שמים, ת"א

פרצוף ריש לקיש (ג)

"אני ואתה נשנה את העולם" (ג)

2.              א. תקיפי ארץ ישראל – תקיפות עם חיוך

3.               יום הולדת לרבי מליובאוויטש

ערב טוב לכולם, היום י"א ניסן, יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש. כל שנה הוא מתחיל לומר פרק חדש בתהלים. הפרק של השנה הוא הפרק הראשון בהלל שאומרים בחג הפסח. שלשת הפסוקים האחרונים של הפרק הם "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה [הללויה]". נשיר בהמשך הערב שני ניגונים למילים האלה[1]. קודם ניגון אחד (שרו מקימי-א).

שוב, יום הולדת שמח לרבי – שיהיה לו נחת מכל הילדים שלו, שאנחנו כולנו הילדים שלו. שנזכה ליישם את כל התכניות שלו, שהן "להביא לימות המשיח".

4.               רבי יוחנן וריש לקיש – מחלוקות ב"מקל נעם"

בשיעור הקודם כאן[2] התחלנו לדבר על האמורא של ארץ ישראל, רבי שמעון בן לקיש, המכונה ריש לקיש. הוא היה ראש – ריש זה ראש – קבוצת שודדים או לוחמי ציון, לוחמי חרות, בתקופת הרומאים. בצעירותו הוא למד תורה. אחר כך הוא קצת התרחק כדי לקחת פיקוד על חבורת האנשים שהוא עמד בראשם. יש סברא שהוא היה מפקד על קבוצת יהודים שקראו לעצמם "אבלי ציון", ששאפו להתחדשות מלכות ישראל בארץ ישראל בזמן הרומאים, כמעט מאה שנה אחרי מרד בר כוכבא. אחר כך, על ידי מעשה שהיה עם גיסו-לעתיד רבי יוחנן, הוא התחזק וחזר בתשובה ונעשה מגדולי ישראל – השני לגיסו באותו דור, רבי יוחנן, עד שהיו מכנים את שניהם "שני גדולי עולם".

כמה שהיו קרובים, הם חלקו בהרבה-הרבה דברים – הכל מתוך "דברי חכמים נוחים זה לזה". כתוב שבארץ ישראל החכמים, גם כאשר חולקים אחד על השני, זה בנחת – בלי כאסחים, בלי כעסים. זה מה שמציין את חכמי ארץ ישראל, שהם "מקל נועם". אפשר להתווכח כאן על נושאים של צבור, מתורה ועד פוליטיקה, אבל אם זה ארץ-ישראלי זה מצטיין בנחת – "דברי חכמים בנחת נשמעים". כתוב ש"אוירא דארץ ישראל מחכים". כאן צריכים להיות חכמים, ואחד מהסימנים של חכמים הוא שמדברים בנחת. גם כשיש ויכוחים עזים בתוך הצבור מדברים בנחת ונוחים אחד לשני. האב-טיפוס לכך הוא היחס בין שני הגיסים האלה, רבי יוחנן וריש לקיש.

5.               תקיפות עם חיוך

כמו שאנחנו אוהבים לעשות מכל נושא, או מכל חכם או צדיק מה שנקרא 'פרצוף' של סיפורים שלו, ווארטים שהוא אמר, פתגמים והוראות שלו, כך התחלנו גם לגבי ריש לקיש. יש לו כינוי בחז"ל – "תקיפי ארעא דישראל". הוא התקיף של ארץ ישראל. אף על פי שהוא עזב לכאורה את תפקידו הראשון כריש לקיש, ראש הקבוצה שהוא פקד עליה, התקיפות שלו נשארה איתו לאורך כל הדרך, עד הסוף. לכן כינו אותו "תקיפי ארעא דישראל".

כתוב שמי שחכם באמת – החכמה היא תקיפות-הבטול (ביטוי של הרבי הקודם בחב"ד) – הוא גם בטל וגם בתוקף. גם אין, גארנישט, וגם תקיף – זו נשיאת הפכים, רק יהודי יכול לשאת שני הפכים כאלה, גם תקיפות וגם בטול.

כתוב בזהר הקדוש שחכמה היא כח-מה, כמו שמשה רבינו אמר "ונחנו מה", אבל לשם כך צריך להפוך את שתי האותיות הראשונות של חכמה. לכן גם כתוב בזהר שעוד לפני שהופכים את האותיות חכמה היא חך-מה – חך שטועם בטול. אז מסבירים יותר מזה, שחך גם לשון חוכא, לשון חיוך. מי שחכם באמת הוא כל הזמן עם חיוך על השפתים, חיוך קל, חיוך-מה – מה פירושו משהו – חיוך עדין. כתוב שחכם אמתי הוא תקיף (כמ"ש "החכמה תעֹז לחכם"), תוקף, עם חיוך – זו הנוסחא, הנוסחא המנצחת, תוקף עם חיוך. אחד כזה הוא ריש לקיש – צריך ללמוד ממנו.

6.              ב. המשך פרצוף ריש לקיש

התחלנו להתבונן במאמרים המגוונים שלו[3], ובעצם הגענו די רחוק – כמעט עד הסוף, עד ספירת הנצח. כעת צריך להשלים את ההוד, היסוד והמלכות – שלש הספירות האחרונות בפרצוף של רבי שמעון בן לקיש.

גם נציין, למי שהנושא הזה מעניין אותו ורוצה ללמוד אותו בעיון, שכתבנו לפני כמה שנים[4] – דברנו ולמדנו – על ריש לקיש, ועשינו גם פרצוף. לכן לא חוזרים על הענינים שהיו אז – כעת הכל דברים חדשים.

7.     הוד: התנגדות לאלימות והתייחסות לחטא אדם הראשון כהפיך

8.               "המרים יד על חברו... נקרא רשע"

כמה שריש לקיש היה תקיף, הוא הצטיין בכך שהיה מאד נגד אלימות. נושא שמאד בוער היום, האלימות – יכול להיות בכל מיני מישורים, אלימות בבית או אלימות בחוץ. כמובן שאם יש צבא שלוחם נגד האויב זו אלימות מוצדקת. אם הצבא לוחם כנגד האוהב זו אלימות לא מוצדקת, אלימות בין אחים.

מה מאמר המופת של ריש לקיש נגד אלימות? הוא אומר ש"כל המגביה ידו על חברו, אפילו לא הכהו, נקרא רשע". מאמר מפורסם, שגם רש"י מביא בחומש בפשוטו של מקרא, כאשר משה רבינו ראה את דתן ואבירם רבים "ויאמר לרשע למה תכה רעך" – הוא לא הכה בפועל, אלא רק הרים יד, והוא נקרא רשע. מאד מענין שריש לקיש, אדם תקיף ביותר, אדם שבצע פעולות של לכאורה תקיפות ואלימות נגד מי שצריך היה לדעתו, והוא זה שאומר את המשפט הזה, שכל המגביה ידו על חברו אפילו לא הכהו נקרא רשע.

9.               אלימות פוגעת בהוד היהדות

ספירת ההוד, בין היתר, היא לשון יהודי. יהודי הוא הוד. אולי יש מישהו כאן שמפיץ סטיקר שכתוב בו "יהודים אוהבים יהודים". המנטליות הזו, שיהודים אוהבים יהודים, היא תיקון ספירת ההוד. הוד הוא להודות למישהו, להודות גם לצדק שלו.

יש פסוק מפורסם "צדק צדק תרדוף". אחד הפירושים בחסידות הוא שצריך להצדיק כל אחד, לדון כל אדם לכף זכות – "בצדק תשפוט עמיתך" – ו"צדק צדק תרדוף" היינו לגלות את נקודת הצדק שיש בכל אחד, אתה צודק וגם אתה צודק. כמובן בסוף צריך לפסוק משהו, אבל לפני כן צריך להבין את הצדק שבכל אחד – כי באמת כל אחד בא ממקום צודק.

אז כמו שיהודי אוהב יהודי כך יהודי מודה ליהודי. מי שמרים יד על חברו באותו רגע לא מודה לו, כל כך לא מודה לו שמוכן להרביץ לו, אז באותו רגע הוא לא יהודי – פוגם בספירת ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית". אם מישהו הולך להרביץ למישהו, לא להודות לו, מה קורה לו? ההוד שלו הופך להיות משחית.

במערכות הפיזיולוגיות של הגוף אנחנו מזהים את ספירת ההוד עם מערכת החיסון. לפעמים מערכת החיסון מתקלקלת והגוף מתחיל להתקיף את עצמו – זה שרש כל המחלות שיש בגוף. גם בעם יש כזו תופעה, שמערכת החיסון מתקלקלת – "הודי נהפך עלי למשחית" – וזה בא לידי ביטוי בכך שיהודי מרים יד על יהודי. זה לא משנה מה התפקיד שלך.

10.         "ואיש זרוע לו הארץ"

אחרי שריש לקיש אמר את המאמר הזה, שהמרים ידו על חברו אפילו לא הכהו נקרא רשע, באו עוד כמה חכמים – בדורו ובדור ההמשך – והוסיפו לזה יתר תוקף. עד כדי כך שאחד ממשיכיו בגמרא אומר שמי שמרים יד על חבר וגם מכה אותו ח"ו אין לו שום תקנה בעולם חוץ מאשר קבורה – צריך לקבור אותו. מאיפה הוא לומד את זה? הוא מביא פסוק מספר איוב – "ואיש זרוע לו הארץ". הוא מסביר ש"איש זרוע", טיפוס אלים שמכה, יש לו רק תקנה אחת – "לו הארץ", להקבר בתוך הארץ. כך הוא דורש – כמובן שזה דרוש – את הפסוק.

יש מישהו אחר שדורש אותו פסוק יותר על דרך הפשט. לפי הפירוש הראשון שומעים מיד שזה דרוש, ווארט, זו אמת, לדעתו זו אמת לאמתו, רק שהוא מסתמך (אסמכתא) על הפסוק. יש מישהו אחר שדורש יותר קרוב לפשט – מי שרוצה באמת להתעסק עם נדל"ן, במיוחד עם קרקעות, ובפרט לרכוש קרקעות בארץ ישראל, צריך להיות "איש זרוע" למעליותא, לא לגריעותא. רש"י מסביר שכאשר אתה מתעסק בקרקעות – אתה רוצה להתנחל במקום שתלוי במחלוקת למי הוא שייך – רש"י אומר שבאים שודדים ובאים כל מיני מערערים נגדך, ואם אתה לא טיפוס חזק אז חבל על הזמן, אל תתעסק עם קרקעות, עם הארץ.

רואים שאלה דרשות מן ההפך להפך, וכנראה שני הדברים אמתיים בעת ובעונה אחת. יש מישהו שרוצה ללכת על קרקעות, כלומר על שלמות ארץ ישראל, ולשם כך הוא חייב להיות "איש זרוע" – רק לאיש זרוע יש סיכוי שיצליח לרכוש את הארץ. זה יותר קרוב לפשט. בכל אופן, בא השני ואומר שאם מישהו מרים יד על השני שלא בצדק – צריך לקבור אותו בתוך הארץ.

11.         הזדהות ריש לקיש עם משה רבינו

כל זה היה המשך הסוגיא של ריש לקיש – הוא פתח בכך שאמר שכל המגביה יד על חברו, אפילו לא הכהו, נקרא רשע. ממי הוא לומד זאת? מי המקור הראשון בתורה? משה רבינו – הוא זה שאמר "[ויאמר] לרשע למה תכה רעך". אם כן, זה משהו קשור במיוחד למשה רבינו. יש הרבה מאמרים של ריש לקיש שהם הזדהות עם מה שמשה אמר ולא רק אמר אלא גם מה שמשה עשה.

למשל, המרים יד על המלך השולט. כאשר משה יצא מפרעה אחרי שהתרה על מכת בכורות פרעה איים עליו – שאם תבוא לכאן שוב אתה גמור. משה רבינו הגיב בכעס, באמת לא אבוא יותר, וכתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". מה ריש לקיש אומר? "סטרו ויצא"! רק ריש לקיש יכול לומר זאת. הוא נגש למלך, נתן לו סטירת לחי ויצא[5]. זה ריש לקיש.

גם כאן ריש לקיש לומד ממשה רבינו – "ויאמר לרשע למה תכה רעך", זה ב"רעך". "כל המרים יד על חברו" – על יהודי, שיהודי אוהב יהודי ויהודי מודה ליהודי, לכן גם כאשר הם מתווכחים זה אמור להתנהל בנחת, מוחין של ארץ ישראל. שוב, זה היה מאמר אחד של ריש לקיש שקשור להוד שלו.

12.         הגירוש מגן עדן – כבת ישראל החוזרת לבעלה

עוד מאמר חשוב של ריש לקיש שקשור להוד שלו (הראשון מצד הגבורה שבהוד ואילו השני מצד החסד שבהוד): יש מחלוקת בינו לבין גיסו רבי יוחנן בנוגע לדינו של אדם הראשון (וחוה) לאחר חטא עץ הדעת. קודם כתוב שה' שלח אותו מגן עדן – "וישלחהו" – ואחר כך מוסיף הכתוב "ויגרש את האדם וגו'"[6], כמו שאיש מגרש אשה.

מה החידוש שאחרי "וישלחהו" צריך לכתוב "ויגרש את האדם"? על זה יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. רבי יוחנן אומר שהוא גרש את אדם הראשון וחוה כמו אשה שמתגרשת מבעלה, אבל לא כמו סתם אשה אלא כמו בת כהן שמתגרשת מבעלה. בת כהן מן הסתם – תיכף נסביר יותר – נשואה לכהן. מתחתנים בתוך המשפחה. לא כתוב שהבעל הוא כהן, אלא שהיא בת כהן. אם בת כהן נשואה לישראל ומתגרשים אפשר להחזיר את גרושתו, להתחתן איתה עוד פעם. אבל אם מישהי – אפילו לא בת-כהן – נשואה לכהן ומתגרשת, אסור לכהן לשאת שוב גרושה. לכן היו מקפידים מאד שכהנים לא ימהרו לגרש, שידעו שגירושין של כהן הם מה שנקרא היום תהליך-בלתי-הפיך.

אם ישראל מגרש את אשתו זה תהליך-הפיך, אפשר להתחתן שוב, ויש אפילו מצוה מיוחדת להחזיר את גרושתו – ענין גדול, כי זה באמת מסמל את היחס בין הקב"ה לעם ישראל. לא סתם מתגרשים, כנראה "כי מצא בה ערות דבר". אם אנחנו האשה וה' הוא האיש שלנו, הוא לא סתם מגרש אותנו – כנראה לא היינו בסדר. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – מה זה הגירוש? גלות, כמו שמגרש את האדם מגן עדן. השאלה האם מותר לו להחזיר אותנו לאשה לפי התורה שלו – ה' גם שומר את התורה.

אדם הראשון הוא עוד לא יהודי, אבל רבי יוחנן אומר שהתוספת של התורה "ויגרש את האדם" באה לומר שהוא כמו בת כהן. הפשט שלו שהיא נשואה לכהן, לכן הגירושין שלה הם בלתי הפיכים. כלומר, אין שום סיכוי בעולם הזה – וספק אפילו לגבי העולם הבא (תלוי במפרשי המדרש) – שאדם הראשון יחזור אי פעם לגן עדן. מה כתוב? "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". זה סיום כל הסיפור של חטא אדם הראשון.

לפי רבי יוחנן הגירושין הם של כהן – גם ה' הוא כהן וגם אדם וחוה, שהם המתגרשים, הם בת כהן, וזה מקרה אבוד. חולק עליו ריש לקיש – שוב, אנחנו מעונינים כאן בדעתו של ריש לקיש – ואומר לגיסו לא, "'ויגרש את האדם' כבת ישראל שמתגרשת שהיא חוזרת לבעלה". גם אחרי הגירושין יש לה סיכוי, שתחזור להכנס לגן עדן.

13.         "הודי נהפך עלי" – האם אפשר להפוך בחזרה?

מה רואים מכאן? תהליך-בלתי-הפיך לעומת תהליך-הפיך זהו בדיוק נושא ההוד, המערכת החיסונית. "הודי נהפך עלי למשחית" – האם ניתן להפוך זאת, לתקן בחזרה? כתוב שכאשר הופכים את המלה הוד יוצא דוה – "כל היום דוה", כמו אשה דוה, שהיא מרוחקת מבעלה. האם אפשר להפוך את הדוה חזרה שיהיה הוד, הוד והדר, "הוד והדר לבשת" ו"הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו" שאזי "עז והדר לבושה", או שזה בלתי הפיך? רואים שזו מחלוקת.

14.         מנטליות של בעל תשובה – להאמין שהכל הפיך

היחס בין רבי יוחנן לריש לקיש הוא היחס בין צדיק מעיקרא לבעל תשובה. אנחנו דור של בעלי תשובה, וכאשר משיח בא גם הצדיקים חייבים להפוך לבעלי תשובה. כתוב שהמשיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – כל עבודת המשיח היא להחזיר את הצדיקים בתשובה. בעל תשובה אומר שכל תהליך, כל גירושין, הוא דבר הפיך. זה ריש לקיש, לכן אנחנו רוצים להזדהות איתו. יש כאן גם נפקא-מינה לגבי ה' – המדרש כלל לא מזכיר את הבעל, הקב"ה.

יש הרבה מדרשים שכתוב בפירוש "אלהיכם כהן הוא" – אם הוא כהן והוא מגרש את אשתו זה מקרה אבוד. כאן הוא לא אומר שהבעל הוא כהן אלא שאנחנו בת-כהן. מה הכוונה? שאנחנו עם מודעות של צדיק. אם אנחנו בת כהן (במודעות של צדיק) אז ממילא עושים מה' כהן (שהרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא). מי שהוא במודעות של צדיק, או שהוא צדיק או אם הוא יורד מהדרך ח"ו ומתקלקל הוא נעשה אויס-כהן, אויס-צדיק, הוא חילל את הכהונה שלו והוא נעשה חלל ואינו יכול לחזור לקדושת כהונתו עוד.

חלק ממודעות של צדיקות הוא שאם אתה מתקלקל זה מקרה אבוד. לכן הוא מדגיש את בת כהן – אם אתה בת כהן זה אבוד. אבל אם אתה בת ישראל – זו גדולת ישראל, רואים שישראל קשור למנטליות, מודעות, שתמיד אפשר לתקן, מודעות של תשובה, של "אין דבר עומד בפני התשובה". כמו הפתגם של רבי נחמן, "אין שום יאוש בעולם כלל", וכמו הפתגם של הרבי הקודם ש"אין אבוד", יש פסח ראשון ואחריו פסח שני, אף פעם לא אבוד – זו המנטליות של ריש לקיש, של בת ישראל, שגם כאשר היא מתגרשת, זה לא אבוד. זה התיקון של ההוד.

המדרש מסכם – כתשובה לקושיה מה מוסיף "ויגרש את האדם" ל"וישלחהו" כנ"ל – שרבי יוחנן "הקשה עליו" (הקשה על אדם הראשון) ואילו ריש לקיש "ריתה עליו" (רחם על אדם הראשון, ובסוד ישראל ר"ת "אל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", שגם לאחר מכירת יוסף יש תשובה לשבטים ויכולים להתקרב ולהידבק ביוסף, באהבה ואחוה כו', שוב). נמצא שמאמר זה של ריש לקיש הוא מצד החסד והרחמים של ספירת ההוד שבו.

15.         הפיכת החטא הקדמון – נגד דעת הנוצרים

נאמר עוד משהו בענין הזה: דברנו בשיעורים הקודמים על ריש לקיש, שבין יתר המשימות והמלחמות שלו היתה מלחמה נגד התפשטות הנצרות באותו דור. גם במאמר הזה שלו זה בא לידי ביטוי, למי שיש לו קצת הבנה בענינים. אחד מיסודות הנצרות הוא שחטא אדם הראשון הוא בלתי-הפיך – החטא חתום באדם ואי אפשר להגמל, לצאת מהרושם של החטא, מה'התמכרות' לחטא. לכן כל העבודה הזרה שם, שהיות שאתה מזוהה עם החטא לכן הסיכוי היחיד שלך הוא כך וכך. זה יסוד הנצרות, ר"ל.

מה זה ריש לקיש? הוא רוצה לומר לא כך, שהחטא הוא הפיך לגמרי. שוב, הוא בעל תשובה. גורשת מגן עדן – אתה יכול, גם בעלמא דין, גם בחיים האלה, אתה יכול לזכות ל"דרך עץ החיים". שוב להכנס לגן עדן, שוב להתחתן עם ה', להיות אשתו-אהובתו של אלופו של עולם.

גם היום, בכל מיני ציבורים, זה נגע שמתפשט גם בארץ – יש כל מיני שיטות של עזרה נפשית, שלאחת מהן קוראים יב צעדים, שהכל בנוי על המנטליות הזו, שהחטא של האדם הוא דבר בלתי-הפיך. לכן, באמת, מקורה של השיטה הזו לדוגמה הוא בנצרות. לא משנה איך שמנסים ליפות את זה, לומר כמה שזה עוזר – כי זה גם מה שהנצרות אומרת, שיש להם את הפטנט כדי לעזור. צריך להיות מאד חזקים בהזדהות עם ריש לקיש, ש"ויגרש את האדם" היינו בת ישראל, שגם כאשר מתגרשת חוזרת לבעלה וחוזרת לגן עדן לגמרי, וביתר שאת. כנראה שכאשר חוזרים לגן עדן זה עוד יותר גן עדן מהגן-עדן הראשון – כל ירידה היא צורך עליה. כל זה תיקון ספירת ההוד על ידי ריש לקיש.

16.       ג. פרצוף היסוד במימרות ריש לקיש

17.                       יסוד: שבעה רקיעים; "שאמר לעולמו די"; מאמרי קדושת הברית

נעבור לספירת היסוד: בספירת היסוד נביא כעת ששה מאמרים, רק שארבעה מהם קשורים אחד לשני – כולם מדברים בענין תיקון הברית ופגם הברית כפשוטו. זה כמובן שייך לספירת היסוד בקבלה. אבל לפני ארבעת המאמרים האלה יש עוד שני מאמרים, שבפרט לגבי הראשון לא הייתי תופס בהשקפה ראשונה שהוא שייך לספירת היסוד – אבל נסביר שהכל כאן יסוד. לששת המאמרים האלה נקרא הו"ק – ו קצוות, מחסד עד יסוד – שביסוד.

18.         סדר תיקון המדינה – מחסד עד הוד

כשמתבוננים בשלבים של תיקון המדינה – הרי הנושא שלנו בכללות הוא תיקון המדינה – יש כמה שלבים[7]. אחרי שמתקנים את כל החב"ד – המודעות של מיהו יהודי, שאנחנו יהודים, ושהתורה אומרת לנו כך וכך וצריך משמעת לתורה, שהיא הסמכות העליונה – באים לפעול צעד אחר צעד לתיקון המדינה והחברה.

הסברנו הרבה פעמים שהצעד הראשון בפועל הוא להחיל ריבונות על כל שטחי ארץ ישראל (מדברים כאן בארץ) – מה שקוראים סיפוח שטחים – ולהנחיל את הארץ לכל יהודי, שההתנחלות בארץ תתפשט ולכל יהודי תהיה הנחלה שלו בארץ. ממילא גם המחירים ירדו, יהיה נח מאד לכל אחד לקבל את הנחלה שלו בארץ ישראל. המחירים ירדו, איכות החיים תעלה. זה החסד – שנותנים ליהודי את הנחלה שלו, החלקה שלו בארץ ישראל, זה החסד האמתי שעושים איתו.

אחר כך, הגבורה היא למגר את מה שבאמת נקרא טרור. היום משתמשים במלה טרור בעיוות מוחלט, נגד יהודים תמימים שרק אוהבים את היהודי השני, את כל החילים, גם החילים שהורסים להם את הבתים אוהבים אותם. אף אחד לא רוצה לפגוע באף אחד, חס ושלום. לזה קוראים, לכל מיני מעשים שבכל אופן צריך להביע משהו כשהורסים לך את הבית, קוראים לזה טרור. זו דוגמה של עיוות מנטליות מוחלט. אבל הטרור האמתי אנחנו יודעים מה הוא – את הטרור האמתי צריך למגר, צריך לחסל. כל מי שהוא מחבל צריך לחסל אותו. זו גבורה, את זה ריש לקיש יכול ללמד אותנו איך לעשות. זה כבר יד שמאל.

אם יש עדיין ספק בראש אם הארץ הזו שייכת לנו או לא אתה גם לא יכול למגר את הטרור. לכן דבר ראשון צריך לתקן את הראש, וגם לעשות את הפעולה הראשונה – לתת את הארץ למי שהיא באמת שייכת לו, לעם ישראל. אחר כך יש לך הצדקה לטפל טיפול שרש אמתי בכל מי שמסכן חיי יהודים בארץ ישראל.

אחר כך, שלב שלישי, הוא תיקון המשפט. לא נאריך, רק מזכירים בדרך אגב.

שלב רביעי הוא עידוד עליה של יהודים מכל ארבע קצוות תבל, מארצות הרווחה, שכולם יעלו לפה.

אחר כך צריך לתת את הדעת איך מבחינים באמת, גם מי שאינו טרוריסט – מחבל עם דם על הידים, שצריך לחסל אותו – ולדעת בין כל הזרים כאן בארץ מי יכול בעתיד להחשב כגר תושב שראוי להשאר פה ומי הוא אויב. על האויבים צריך לפעול שהם, מרצונם הטוב, יסתלקו מכאן. איך פועלים את זה? יש הרבה עצות מאד פשוטות, שכל ילד קטן יכול להבין, שאם אתה לא נותן לו בחנם מים וחשמל וכו' ומעודד אותו להשאר כאן – אז הוא יעשה חושבים, שלא כדאי לו להיות כאן. שוב, לעתיד לבוא יש מקום לגרי תושב, שהם גוים טובים – שיהיו גוים טובים. זה ההוד, מערכת החיסון שהזכרנו קודם. נצח הוא עליה לארץ והוד הוא להוציא מהארץ חידקים שיכולים להיות מסוכנים לנו, לפעול נגדנו.

19.         שלב היסוד – חבור תורה ומדע

כל זה היה הקדמה להגיע ליסוד. מה זה יסוד? יסוד הוא חבור, כמו איש ואשה. אבל בהקשר של תיקון המדינה אחד מפירושי היסוד הוא חיבור במערכת החינוך בין תורה למדע. חיבור פורה, הפריה הדדית, בין התורה והמדע. זה התיקון של כל האוניברסיטאות, כל מערכת החינוך בארץ.

לשם כך צריך מלך – הנהגה, מלכות, ממשלה – שאוהבת תורה אבל גם אוהבת מדע. צריך גם לאהוב תורה, גם לאהוב מדע, ולאהוב את החיבור ביניהם. שלא יהיו כאילו אויבים או צרים אחד לשני. אדרבא, שיהיו אוהבים.

20.         תורה ומדע בפרק "אין דורשין"

אחד החכמים שהכי דגל בחיבור התורה והמדע הוא אותו ריש לקיש, אותו בעל תשובה, אותו תקיף. לכן יש לו הרבה מאמרים של לימוד כל החכמות האמתיות של כל העולם כולו.

הוא גם אמר הרבה מאמרי חכמה בעצמו, שכתובים בתוך התורה, ובפרט יש פרק אחד בגמרא של מעשה בראשית ומעשה מרכבה – שאלו סודות התורה, אבל הרמב"ם אומר שסודות התורה הם בעצם המדע וגם הפילוסופיה האמתיים. הוא מסביר שכאשר מתבוננים בפלאי הטבע שה' ברא לכבודו זו הדרך להגיע לאהבת ה' ויראת ה'. בלעדי המדע ספק אם אתה יכול להגיע לאהבת ה', אהבת הבורא, וליראת ה' – המצוות של יסודי התורה. הפרק הזה הוא פרק במסכת חגיגה שנקרא "אין דורשין" – כתוב שם גם מה אסור לדרוש, וגם מה שלמי שראוי מותר ומצוה הכי רמה ונשגבה לדרוש.

שוב, זה נקרא מעשה בראשית ומעשה מרכבה. שם כל הנושא של סודות התורה בתוך הגמרא (לא בספרי הקבלה) תופס רק כמה דפי גמרא. מתוך אותם דפי גמרא, בהם חז"ל דנים בסודות הבריאה, הסודות של ה', שמו של החכם ריש לקיש חוזר הרבה – לא ספרתי לגמרי, אבל יתכן מאד שהוא הכי הרבה מוזכר. יותר מעשר פעמים באותם דפים הוא נזכר ביחס לסודות הבריאה – סודות הטבע – שהוא אמר.

21.         שבעה רקיעים

הדבר הכי מפורסם שהוא אמר, שנשייך לתיקון הברית שלו – ספירת היסוד שלו, החבור בין התורה למדע – הוא המושג שבעה רקיעים. כל אחד שמע את המושג הזה, אבל לא כולנו יודעים שזה מושג שבא לנו מריש לקיש. היה תנא מאד גדול, רבי יהודה, שבדרך כלל הלכה כמותו, שאומר שיש שני רקיעים בלבד – השמים ושמי השמים. זה תנא, כמה דורות לפניו.

אחרי שהתנא הזה, רבי יהודה, אומר שיש שני רקיעים, השמים ושמי השמים, כתוב "אמר ריש לקיש שבעה הן". הוא מחדש שיש שבעה רקיעים, ואפילו נותן להם שמות. שבעת הרקיעים שלו הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה יחד. מה שאפשר לתפוס בטבע הוא מעשה בראשית ומה שהוא מעבר לטבע הוא כבר מעשה מרכבה. אם זה היה רקיעים ממש, שאפשר לזהות אותם בטבע, זה אסטרונומיה – מדע נטו. אבל כאן, כמו שנסביר, יש רקיעים עליונים שקשה להצביע ולזהות אותם בטבע – זה כבר שייך למעשה מרכבה. זו מציאות אמתית, אבל מה שאנחנו קוראים מציאות רוחנית, שהמדע עדיין לא הגיע אליה. לימודי מעשה מרכבה עדיין לא הגיעו לשם.

הוא, ריש לקיש שלנו, אומר שיש שבעה רקיעים ולא רק שנים. הוא גם נתן להם שמות – וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. כשאומרים למישהו, מאחלים שיזכה לרקיע השביעי, הרקיע השביעי הוא ערבות – "רוכב בערבות", השם יתברך רוכב ברקיע ערבות. זה הולך יחד עם המאמר הקודם – קודם הוא אמר שיש לך סיכוי להגיע לגן עדן, גם היום, וכאן הוא גם אומר שיש לך סיכוי להגיע לרקיע השביעי, ערבות. ערבוֹת לשון ערבוּת, מתיקות, געשמאק. מי שמגיע לרקיע השביעי, רוכב בערבות, הוא נמצא שם יחד עם ה' – מתייחד ומזדווג עם הקב"ה.

22.         רמזי שבעה רקיעים וקריאת שמע

הוא אומר שיש שבעה רקיעים ונותן להם את השמות שלהם. הוא גם מסביר מה הענין של כל רקיע ורקיע. יש גימטריא מאד יפה: שבעת הרקיעים הם למעלה מהארץ. כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש כוונה שה-א של "אחד" היא אלופו של עולם, ה' יתברך; ה-ח היינו לומר שה' הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ; וה-ד – לומר שה' הוא אחד ב-ד רוחות העולם, "ופרצת" לכל כיוון. כולם מסכימים שלמטה יש הארץ, אבל השאלה כמה קומות יש מעל הארץ. רבי יהודה אומר שיש רק שתי קומות – השמים ושמי השמים. אבל ריש לקיש אומר – מתאים לכוונה הזו של "אחד", שאי אפשר לכוון לדעת רבי יהודה[8] – שלמעלה מהארץ יש שבע קומות, ז רקיעים.

אם לוקחים בדיוק את השמות שהוא נותן ל-ז הרקיעים ומחברים למלה ארץ – נלך מלמטה למעלה, נעלה מהארץ, ארץ ישראל (שאליה עולים מכל הארצות, כלומר שבארץ ישראל יש ענין וכח עצמי של עליה בקדש, דבר המתבטא בעשר קדושות של ארץ ישראל), עד שנגיע לרקיע השביעי, ערבות בו ה' רוכב.

אמרנו שהרקיע עם הכוכבים, האסטרונומיה, זה רק הרקיע השני. אבל ממש מעשה מרכבה הוא דווקא הרקיע השביעי בו ה' רוכב. אפשר להגיע לזה. אם נעשה את הגימטריא – ארץ, וילון, רקיע (תיכף נסביר שבמדה מסוימת הוא העיקר, שם פרטי שנקרא על שם הכלל; כמו שאומרים שיש חמשה שמות לנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, שנשמה הוא גם השם הכללי וגם אחד הפרטים; גם כאן, הכל הם שבעה רקיעים, ורקיע כשם פרטי הוא השני, כמו שרקיע נברא ביום שני, מבין שבעת הרקיעים), שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – כל המילים יוצאות הוי' פעמים אלהים. שם הוי' הוא למעלה מהטבע, מעשה מרכבה, ושם אלקים הוא הטבע (אלהים בגימטריא הטבע), מעשה בראשית.

כשמכפילים אותם מקבלים את המספר הזה (2236[9]), ולא רק זה – אלא ששוה פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש בתורה מצוה לומר פעמיים בכל יום, ערב ובקר, "שמע ישראל". לפי הרמב"ם רק כשאומרים את שניהם מקיימים את המצוה – הם מצוה אחת.

למה אומרים פעמיים? כי צריך לייחד את ה' גם באור וגם בחשך, במצב הסובייקטיבי בנפש גם כשאור לי וגם כשחשך לי צריך לומר זאת, ליחד את ה'. כשאדם אומר "שמע ישראל וגו'" גם בחשך וגם באור הוא קיים את המצוה של אחדות הוי'. פעמיים הפסוק הזה שוה הוי' פעמים אלהים[10] – הארץ עם כל שבעת הרקיעים, כל שבע הקומות מעל. כל הדבר הזה הוא השגה של ריש לקיש.

23.         שבעה רקיעים כנגד הספירות

נחזור: איך מכוונים את הרקיעים האלה לפי הספירות? הארץ היא המלכות התחתונה. היה אפשר לחשוב שאולי הוילון הוא היסוד, אבל לא – כתוב בקבלה שהוילון, המלכות של הרקיעים, הוא עטרת היסוד, המלכות של היסוד. הוילון נכנס שחרית ויוצא ערבית, אין בו משהו – תפקידו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אין בו כלום, רק שהוא מחדש את ההוויה. שוב, בקבלה הוילון הוא עטרת היסוד, המלכות של היסוד. אבל היסוד עצמו הוא הרקיע. כלומר, הרקיע סתם בקבלה היא ספירת היסוד. לכן את כל הנושא של שבעה רקיעים אנחנו מחברים עם היסוד, תיקון הברית של ריש לקיש.

הרקיע עצמו הוא היסוד של הרקיעים. מה יש בו? ריש לקיש אומר שבו נמצאים כל הכוכבים – כל האסטרונומיה, מעשה בראשית של השמים, הוא בתוך רקיע. הכוכבים, המזלות, הכל. מה שאנחנו מזהים את כל גרמי השמים – זה ברקיע, היסוד.

מעל היסוד יש את השחקים, "ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא" – זה כבר משהו רוחני לגמרי. השחקים הם כנגד נצח והוד. לכן שחקים לשון רבים הם שנים, כמו הכיור וכנו ועוד הרבה זוגות – "איהו בנצח, איהי בהוד".

למעלה מזה הזבול, כנגד התפארת – שם יש את בית המקדש העתיד, מה שעתיד לרדת באש מן השמים.

למעלה מזה יש את מעון – בו יש מלאכים מיוחדים ששמם חשמלים, ש"עתים חשות עתים ממללות".

אחר כך יש את רקיע מכון, בו יש אוצרות שלג ואוצרות ברד וסערה. רק מה? הגמרא אומר שדוד המלך בקש רחמים והוריד את כל התופעות האלה לארץ, כי הן תופעות של פורענות, ורקיע מכון נשאר פנוי מכל הדברים האלה.

למעלה מהכל, כמו שאמרנו קודם, ערבות. מעון ומכון הם חסד וגבורה, ולמעלה מהכל יש ערבות – כבר ג"ר, ג' ראשונות, כתר-חכמה-בינה, שם עיקר מעשה מרכבה.

זה בקיצור נמרץ, רק שנדע מה קורה בכל רקיע. זה מתחיל ממעשה בראשית, הוילון, ש"מחדש בכל יום מעשה בראשית", ונגמר ב"רוכב בערבות", מעשה מרכבה. אבל לעניננו, עיקר חבור תורה ומדע הוא ברקיע שנקרא רקיע, ובקבלה הוא היסוד. היות שהוא השם הפרטי שכולל את הכלל – כל הרקיעים כלולים בו, "יהי רקיע בתוך המים". שוב, זה המקום של חבור התורה והמדע.

24.         חסד שביסוד: חבור תורה ומדע

יחסית לספירת היסוד חבור תורה ומדע הוא "עולם חסד יבנה". גם בהמשך הגמרא הזו ריש לקיש אומר – תוך כדי ההסבר מה קורה בכל רקיע, מביאים עוד מאמר בשמו – שכל העוסק בתורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ביום. זה קשור להסבר של אחד הרקיעים (רקיע מעון). אחר כך הוא אומר שכל מי שעוסק בתורה בעולם הזה, שנמשל לחשך, נמשך עליו חוט של חסד לעתיד לבוא, בעולם הבא. הוא לומד זאת מפסוק "יומם יצוה הוי' חסדו ובלילה שירֹה עמי" – כשאדם שר את שירת התורה בלילה (או כפשוטו, או בעולם הזה החשוך) נמשך עליו ביום (או כפשוטו, או בעולם הבא המואר) חוט של חסד.

למה אמרנו זאת? כי לעצם החבור, זיווג התורה והמדע בפרט, נקרא החסד שביסוד. כמו כל זיווג, הוא אהבה בין בני זוג – "עת דודים" (אחד מסימני תשע"ד, תהא שנת עת דודים). פעולת הזיווג היא יסוד, אבל הכח המניע את הזיווג הוא אהבה. כל מי שאוהב ללמוד גם מדע במטרה לחבר את התורה והמדע, לעשות ביניהם זיווג לשם הפריה הדדית – כל זיווג הוא כדי להוליד תולדות – נמצא בספירות בחסד שביסוד.

זה מאמר של ריש לקיש, שיש שבעה רקיעים – מאמר מאד יסודי.

25.         גבורה שביסוד: "שאמר לעולמו די"

אחר כך יש עוד משהו של ריש לקיש, שכולנו מן הסתם מכירים, שהוא מסביר את השם של ה' המזוהה עם ספירת היסוד בקבלה, עם הברית, שם ש-ד-י. הוא אומר שהשם הזה רומז לכך "שאמר לעולמו די". כולנו מן הסתם שמענו את המשפט הזה, אבל לא ידענו שהוא תובנה של ריש לקיש – הגבור שלנו הערב, ובכלל הגבור של המהפך החברתי והמדיני היום בארץ ישראל, שיתפשט לכל העולם כולו.

מצד אחד צריך לעשות מהפך שיתפשט לכל העולם, אבל מצד שני צריך שם קדוש. כל שם של ה' הוא כח פעולה – כמו שה' ברא את העולם בשם הוי' ועושה את הצמצום בשם אלקים (כמבואר בשער היחוד והאמונה בתניא). יש שם שמאד קשור לבריאת משהו חדש, שם ש-ד-י. מאד מתאים לריש לקיש לדרוש את השם הזה, שהפשט שלו הוא תקיף. למי הכי מתאים לדרוש את שם שדי? מי שמכונה תקיפי ארעא דישראל.

שוב, איך הוא דורש אותו? "שאמר לעולמו די". מה הפשט? לא להתפשט יותר מדי. כלומר, יש בפירוש שלו ש-ד-י, את הגבורה – הגבורה של היסוד. כמו שאמרנו קודם, חבור תורה ומדע הוא החסד שביסוד, כך הפירוש הזה הוא הגבורה של היסוד. גבורה היא צמצום, עד כאן ולא יותר.

26.         סדר כתנאי להצלחה

קודם כל, זה אומר שכאשר באים לעשות מהפך במציאות צריך להגדיר טוב את המטרות וגם את הסדר. ביסוד יש דין קדימה ואיחור, מה קודם ומה אחר כך, כמו שכעת בנינו בקיצור אג'נדה של תיקון המדינה, מה קודם ומה אחר כך.

כל הראש של ריש לקיש הוא ראש של סדר. ריש לקיש אמר שכל תלמיד חכם שרואה שהלימוד שלו לא מצליח, שהוא שוכח, זה כי משנתו לא סדורה אצלו. הוא עצמו היה לומד כל משנה ארבעים פעם. יש ללמוד מאה פעמים או מאה פעמים ואחד, אבל עליו כתוב שלפני שנכנס לשיעור – למד בתחלה אצל רבי יוחנן – היה מסדר את משנתו, חוזר עליה ארבעים פעם, ואז נכנס לשיעור. כך אמר, שאם יש תלמיד חכם שלא רואה סימן ברכה בלימודו זה כי משנתו לא סדורה. כל ענין הסדר הוא גם תיקון הברית, שאדם יהיה מסודר. הרבי הקודם מחב"ד אמר שחסיד פנימי הוא אחד שהוא מסודר.

צריך גם להגביל את העולם שלך. כל אחד הוא כמו ש-ד-י, לכל יהודי יש את כל הסגולות של כל השמות הקדושים של הקב"ה, וכל יהודי צריך להיות בספירת היסוד עם הכח של שם ש-די, "שאמר לעולמו די". כל אחד בונה עולמות, וצריך להגביל את העולם שלך. העולם שלך הוא מה שאתה הולך לעשות בחיים – עד כאן. להגביל את העולם שלך, וגם אחר כך לעשות סדר איך להצליח. בספירת היסוד יש את יוסף הצדיק, הוא הנשמה, אב-הטיפוס, של ספירת היסוד. הוא היחיד שזכה בתורה לכינוי "איש מצליח". הוא בעצם מצליח, כל מה שהוא עושה, ולמה? כי הוא מסודר, בין היתר. הוא גם מגביל את עצמו, יש לו מטרות ברורות, וגם יש לו סדר, אג'נדה, איך להשיג את המטרות שלו. הכל בא מהגבורה שביסוד.

כמובן שזה הולך יחד, מאזן את החסד של היסוד – הרצון האדיר לעשות חבור בתוך המציאות בין הקדושה, התורה, לבין החול, שכל המדע ושאר עניני החול יהיו על טהרת הקדש. זו גם משימה שאין לה גבולות, וצריך כן לתת גבולות – להגביל ולסדר. זה פירוש אחד של "שאמר לעולמו די", ששם ש-ד-י הוא להגביל את העולם.

27.         "קץ שם לחשך"

יש עוד פירוש פנימי, קצת הפוך, מה התכוון ריש לקיש ב"שאמר לעולמו די". כתוב שעולם הוא לשון העלם – העלם והסתר אלקות. לומר לעולמו די היינו לומר שהגיע הזמן להפסיק את ההעלם, "קץ שם לחשך" – הגיע הקץ של החשך וכעת צריך להאיר את כל העולם. כמו אברהם אבינו שהתחיל להאיר – היו 19 דורות של חשך ואפילה, ופתאום מופיע אחד ואומר די, די לחשך, די לממסד החשך. צריך כעת להאיר אור.

זה הפירוש הפנימי של "שאמר לעולמו די". ה' עצמו אומר – בראתי את העולם חשך, "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא". קודם יש "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ואז "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – רוחו של מלך המשיח. באה רוח ואומרת 'די לחושך!', החושך היה פה מספיק. אז, בזכות רוח אלקים שמרחפת על פני המים, שם שדי שאמר לעולמו די, אז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", שחז"ל דורשים על היהודי הראשון שהחל להאיר את העולם, לפרסם אלקות בעולם.

אם כן, מצד אחד מי שבא לעשות מהפך צריך להיות עם כלים טובים – כלים הם הגבלה, סדר, אבל כלים לבד הם גארנישט, שום דבר. לכן בתוך הפירוש הזה של ש-ד-י יש גם את הכלי וגם את האור. שיש לך כלי טוב, העיקר הוא למלא אותו באור – האור הוא עכשווי, כמו משיח נאו.

אמרנו שריש לקיש הוא ראש מחנה משיח נאו – די לחשך, די לגלות, די למצב הקיים. צריך לחולל שינוי עכשיו. כמו שפרסמו כאן – אני ואתה נשנה את העולם. עכשיו! לא מחר. קודם אמרנו שגבורה היא צמצום. מה שאמרנו כעת הוא יחסית דרוש. הפשט של "שאמר לעולמו די" הוא הגבלה, עד כאן ותו לא. אבל ברגע שאומרים שההגבלה והצמצום הם גבורה – לומר שגבורה היא צמצום זה יותר דרוש על המלה גבורה. יותר פשט של המלה גבורה הוא כמו הדרוש "שאמר לעולמו די" – לומר להעלם די, הגבורה לקום ולחולל את השינוי בפועל, במציאות, ולא להשאיר את העולם חשוך. אלה שתי בחינות בספירת הגבורה של היסוד, הפירוש של ריש לקיש ששם שדי, תיקון הברית, הוא "שאמר לעולמו די".

28.         תפארת שביסוד: "נואף אשה חסר לב" – הלומד תורה לפרקים

אמרנו שיש כמה מאמרים שלו שבפירוש קשורים לפגם הברית ותיקון הברית – ספירת היסוד. פגם הברית ותיקון הברית הם הדִבר השביעי בעשרת הדברות – "לא תנאף".

יש פסוק אחד במשלי שאומר "נואף אשה חסר לב". איך דורש אותו ריש לקיש? חידוש שלו. הוא אומר ש"זה הלומד תורה לפרקים". לכאורה זה דרוש, להוציא את הפסוק מההקשר הפשוט. הוא אומר שגם בלימוד התורה יש לימוד בקדושה ובטהרה, שיהודי לומד תורה הוא מתחתן עם התורה – ככה ראוי להיות – שלא יהיה לימודו תורה בעילת זנות וניאוף ח"ו. אבל מי שהוא חסר לב ולומד תורה לפרקים – לפעמים כן ולפעמים לא, אין לו סדר קבוע (כאן זה קשור למה שאמרנו קודם, שריש לקיש מאד בעד להשקיע בסדר – אחרי שהוא חזר בתשובה הוא התמיד בצורה כזו שאף התפאר בעצמו שאף אחד לא התמיד בתורה כמוני, השקיע את כל כולו, ולא 'וי א מאל', איך שבא לי). מי שלומד תורה איך שבא לו – ביחס לתורה הוא קורא אותו נואף, "נואף אשה חסר לב". איך זוכים באשה? אם אתה מסור אליה מאה אחוז. כך לגבי לימוד התורה. אם אינך מסור אליה מאה אחוז היא לא האשה שלך. זו כמו ביאה על אשת איש – זה ניאוף.

מאד מענין שהוא אומר אותו הדבר לגבי ארץ ישראל. יש ביטוי עובד אדמה. קודם דברנו על הפסוק "איש זרוע לו הארץ". בהמשך אותה סוגיא אומר ריש לקיש שכדי להצליח בחקלאות – חלק חשוב מאד של ישוב הארץ – צריך להיות עבד לאדמה. אם אתה משקיע את כל כולך, דואג כל היום, עשרים וארבע שעות, לאדמה שלך – חושב עליה והולך ועושה מה שצריך – יש סיכוי שתצליח בחקלאות, ואחרת אין סיכוי.

מאד מענין שלגבי ישוב הארץ ולגבי לימוד תורה אומר אותו דבר – שצריך להיות שקוע בזה מאה אחוז. הוא היה הדוגמה החיה לזה. קודם הוא היה שקוע בעוד ענין שלו, ואחר כך השקיע את כל כולו בתורה.

כאן הוא לוקח את המושג ניאוף – "לא תנאף" – ומפשט אותו, מסביר אותו לגבי לימוד תורה. לכן נשים את הווארט הזה בתפארת שביסוד, כי תפארת היא תורה. מתפארת ולמטה הכל קשור עם "לא תנאף".

29.         נצח והוד שביסוד: ניאוף בעינים – "טוב מראה עינים מהלך נפש" ו"עין נואף שמרה נשף"

יש עוד פסוק שאומר "טוב מראה עינים מהלך נפש". על זה דורש ריש לקיש שלנו שיש יותר תאוה במראה עינים באשה מאשר ב"גופו של מעשה". עינים בקבלה הם הרבה פעמים נצח, או נצח והוד. כאן נשים את המאמר הזה ועוד מאמר של עינים בנצח והוד של היסוד של ריש לקיש. הוא מחדש שעיקר פגם הברית הוא בעינים. מי שלומד ספרי מוסר וחסידות גם יודע שכתוב המון על שמירת עינים. כמו שצריכה להיות שמירת הלשון צריכה להיות שמירת העינים.

בחב"ד יש את קונטרס העבודה של הרבי הרש"ב – פרק ב. זו חובת קדש לכל בחור וכל אברך – כל אחד בכלל. כל קונטרס העבודה חשוב מאד, אבל לעניננו העיקר הוא קונטרס העבודה פרק שני – כדאי שכל אחד יקרא שם. אותו קונטרס העבודה פרק שני, של רבי הרש"ב, הוא ודאי בהשראת המאמר הזה והמאמר הבא של ריש לקיש, הנצח וההוד של היסוד שלו.

כבר נאמר את המאמר השני: כתוב "ועין נואף שמרה נשף". ריש לקיש אומר במדרש משהו מאד דומה למאמר הקודם – לכן הם זוג – שניאוף הוא בעינים. זה פסוק מפורש, "עין נואף שמרה נשף". הפסוק הראשון הוא "טוב מראה עינים מהלך נפש" – גם רומז לנצח והוד, "הלך" היינו הליכה.

30.         "טוב מראה עינים" למעליותא

את הפסוק הזה נשים בצד ימין יחסית, כי כמה שהוא מפרש לא טוב, יש שנותנים פירוש חיובי לדרוש שלו. מה הפירוש החיובי? כותב הבן איש חי שפעם אחת היה מלך כוש, מלך הכושים, שהתחתן עם מלכה כושית – כמו שגם משה רבינו התחתן עם אשה כושית – ונולד להם ילד יפהפה לבן. אז המלך רצה להרוג את אשתו ואת הילד – ודאי זה ניאוף. הוא בא ושאל אחד החכמים האם צריך להרוג את האשה ואת הילד, והחכם שאל אותו – האם לפני המטה שלכם יש צורות נאות (פסלים של בני אדם)? הוא אמר כן, כמובן, כך כנראה היה נהוג. החכם אמר שלא צריך להרוג את אשתך ואת הילד – יתכן שבשעת מעשה היא הסתכלה והתבוננה בצורות הלבנות הנאות, כמו סיפור המקלות של יעקב אבינו, וזה השפיע עליה נפשית והשפיע גם על הפיזיולוגיה שלה, עד כדי כך שמכח ה"טוב מראה עינים מהלך נפש" (כך הוא דרש את הפסוק) – כאן "טוב מראה עינים" של האשה, שיותר משפיע על הולד "מהלך נפש", מעצם מעשה הזיווג.

זה סיפור מופלא, ווארט מופלא. אם אמרנו קודם שדווקא בתוך ספירת היסוד צריך להיות חיבור התורה והמדע, אחד האתגרים של יחוד התורה והמדע הוא דוקא בנושאים של יסוד, נושאים של תולדה – שם צריך לחבר. כי כאן זה סיפור תורני שאף מדען לא יכול למצוא בו ידים ורגלים, איך יכול להיות ש"טוב מראה עינים מהלך נפש", אבל הראיה שכך החכם אמרה לה וכנראה שבזכות זה הציל שתי נפשות (לא בישראל דווקא). הוא דרש אמת. משהו לא מובן. זה אתגר איך להבין כאלה דברים.

קודם כל, מה יוצא מכאן? שבאותו הקשר של זיווג ה"טוב מראה עינים מהלך נפש" – אם זה מראה העינים של הגבר הפירוש הוא ניאוף, אבל אם זה מראה העינים של האשה הפירוש הוא טוב. הרי רבי יוחנן, הגיס של ריש לקיש, היה יושב בפתח המקוה של הנשים, שנשים שעולות מהמקוה תסתכלנה בו – הוא היה מאד יפה תאר – ואז הנשים תלדנה ילדים יפים כמותו (בדיוק כמו הסיפור הזה). בגלל הפירוש הזה נשים את המימרא הזו בנצח, הוא לכיוון ימין. מה שאין כן הפסוק השני, "ועין נואף שמרה נשף", ממנו הוא לומד שהניאוף מתחיל מעין נואפת, נשים בצד שמאל.

31.         התמודדות בעלי תשובה עם הפורנוגרפיה במדינה

כמו שרוצים לחבר כל דבר לנושאים אקטואליים, נדמיין לעצמנו: הרי "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – ריש לקיש ישתלט על המדינה עם החבר'ה שלו, מה הוא יעשה מהדברים הראשונים? נגד מה הוא ילחם? נגד פורנוגרפיה ממוסדת במדינה. יש לו הרבה מה להלחם נגד מה שנקרא הרשת, נגד האינטרנט. אבל הוא גם ילחם נגד שלטי חוצות, גם כשיוצאים החוצה, בכל מקום ומקום יש התעוררות לעין נואפת. זו רגישות דווקא של החכם הזה, ריש לקיש, שאמר את המאמרים האלה. כל כך למה? כי הוא בעל תשובה.

מי יכול להיות רגיש לנושא הזה יותר ממנו, בעל תשובה שכעת משקיע את כל כולו בתורה. לכן כש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" צריך מאד לקחת את המאמרים האלה ללב.

אמרנו שיש אג'נדה, צריך לסדר מה לעשות, אבל בכל אופן הנושא הזה מאד בוער. כמו שנראה, כמו שהוא מגביל את עצמו, הוא ודאי ישים נושאים אלה בראש האג'נדה שלו.

32.         יסוד שביסוד: כל הארורים בנואף ונואפת

כעת נגיע ליסוד שביסוד – עיקר היסוד – כמו יום היסוד שביסוד בספירת העומר. היסוד של היסוד אצל ריש לקיש הוא גם ווארט נפלא. בפרשת כי תבוא – הפרשה החמשים של התורה, שער ה-נ – יש את התוכחה בסוף הפרשה, צח קללות, משהו איום ונורא. אבל לפני כן יש עוד משהו איום ונורא, יא ארורים – "ארור האיש..."[11]. זה הדבר הראשון שקשור לכיבוש ארץ ישראל.

מה הדבר הראשון שעשו בימי יהושע כאשר נכנסו לארץ ישראל? משה רבינו כבר אמר בתורה שדבר ראשון צריך ללכת לשכם – משם מתחיל כל כיבוש של הארץ – מקומו של יוסף, שומר הברית, בין הר גריזים והר עיבל, ולתת שם את ברכות והקללות. לא כתובות בפירוש הברכות אלא רק הקללות, הארורים. ככה מתחילים את כיבוש הארץ – כך התורה מלמדת אותנו, ו"מה שהיה הוא שיהיה". הכל מתחיל מתיקון הברית של שכם. יש שם יא ארורים[12].

כל המפרשים שואלים מה ההגיון שהתורה כאן, הקב"ה בתורה שלו, בוחר רק את יא הדברים האלה מבין תריג מצוות התורה. הרי יש הרבה דברים חמורים שאסורים בתורה, כמו חילול שבת ועוד דברים מאד חמורים שלא כתובים שם. מה ההגיון שעומד מאחרי יא הארורים של הר עיבל והר גריזים, של ירושת ארץ ישראל? אומר ריש לקיש – משהו מאד יחודי שלו – ש"כל הפרשה נאמרה בנואף ונואפת". יש מכנה משותף אחד לכל מה שכתוב שם, אפילו שזה לא ברור. מה הראשון? הכל הולך אחר הפתיחה – "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר", זו עבודה זרה.

מה זה קשור לנואף ונואפת? שוב, ריש לקיש אומר שכל הפרשה, כל הארורים האלה, שכוללים את כל התורה כולה – כלומר, כל התורה כולה, גם עבודה זרה – הם נואף ונואפת. יכול להיות שבזה הוא חולק על מה שהרמב"ם אומר כמעט אלף שנים אחריו, שכל התורה כולה – מאלף עד תיו – היא נגד עבודה זרה. כאן הוא אומר שכל הארורים האלה – כל התורה מתומצתת ב-יא ארורים – נאמרה כנגד נואף ונואפת. יש שם הרבה דברים שהם יחסי אישות אסורים, אבל גם יש הרבה דברים שלא, החל מעבודה זרה – "ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'". הוא אומר שהכל אמור בנואף ונואפת.

33.         יסוד – כל התורה כולה

איך לגבי הדבר הראשון? הוא אומר שמדובר בנואף ונואפת שהולידו ממזר. על פי תורה הממזר הזה לא יכול להתחתן עם אף אחת חוץ מממזרת – מאד מוגבל. לכן מה הוא עושה? מה הוא אשם? הוא נולד ממזר בגלל ההורים, הנואף והנואפת. מה הוא יעשה? הוא פשוט יעזוב את האידישקייט, יעזוב את היהדות לגמרי – יתבולל בין העמים, כי שם יכול להתחתן עם מי שהוא רוצה – ותוך כדי כך יעבוד עבודה זרה. מה הביא אותו לכך? ארור האיש שמוליד בן – תוך ניאוף – שהולך ועובד עבודה זרה. על האיש הזה, הנואף, האבא, כתוב ארור – הוא אחראי ל"פסל ומסכה... ושם בסתר". וככה הוא ממשיך ודורש את כולם, שכל אחד מהארורים מדבר בנואף ונואפת. סימן שאצלו זה כל התורה כולה.

מהו יסוד? היסוד נקרא "כל", הכולל, כולל את הכל, "כי כל בשמים ובארץ". כאן הוא אומר במפורש שהכל – שכעת אנחנו מסבירים שזה היסוד שביסוד – כל התורה כולה הוא או פגם הברית או תיקון הברית. זה היסוד שביסוד של ריש לקיש.

34.         סיכום פרצוף היסוד

אם כן, אחרי שני המאמרים הראשונים, היו לנו פה עוד ארבעה שהמכנה המשותף שלהם הוא הקשר לדבר השביעי "לא תנאף". הראשון שהוא העלה אותו לדבר על תורה – "הלומד תורה לפרקים". אחר כך היו שנים בקשר לעינים. התורה היא תפארת ומה שבקשר לעינים נצח והוד. אחר כך הוא פשוט בא ואמר שכל התורה כולה, כל הארורים – מדגיש שקשור לקדושת הארץ, לכיבוש הארץ – הכל מדובר בפגם הזה.

אז שוב, אם הוא בא לעשות לנו אג'נדה איך לעשות מהפך פה – הכל מתחיל מזה. ודאי זה יהיה בראש האג'נדה של ריש לקיש, לעשות תיקון בזה.

ולסיכום מאמרי היסוד:

35.       ד. פרצוף המלכות במימרות ריש לקיש (א)

אם כן, עד עכשיו עשינו את הספירות הוד ויסוד. צריך לעשות מלכות – הכי מורכב, יש שם עשרה דברים, פרצוף שלם רק בתוך המלכות. לא יודע אם נספיק, אבל בינתים נעשה הפסקה ונתבונן במה שלמדנו היום.

שרו את "מקימי השני". לחיים לחיים, יום הולדת שמח לרבי. "החדש הזה לכם ראש חדשים" – צריכים הרבה חידושים בחדש הזה. ברוך ה' זכינו לשלשה חידושים – "בתלת זימני הוי חזקה" – נבקש משלשה חברים להסביר כל חידוש [כרכי שיעורים והתוועדויות תשע"ג, עלון גל עיני, דיסק עומקא דלבא].

שיהיו הרבה חידושים טובים. החדוש האמתי – גאולה אמתית ושלמה לכל עם ישראל.

36.                       מלכות: הנהגה בנחת (חכמת המלכות); שויון בדיני המלך והעם (בינת וגבורת המלכות)

אמרנו שלא נספיק את כל המלכות – אולי יהיה משהו בפסח, ודאי יהיה בע"ה בסעודת משיח, שכולם מוזמנים להתארגן לשביעי של פסח בכפר חב"ד.

נתחיל עם החכמה והבינה והגבורה (שהולכת יחד עם הבינה) של המלכות של ריש לקיש:

37.         ניסן – חוש הדיבור וההנהגה

יש פסוק "ידבר עמים תחתינו". "יַדְבר" לשון הנהגה – "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", יש מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים לדור. ה"דבר" הוא המלך, כמובן שזה שייך לספירת המלכות. כתוב "באשר דבר מלך שלטון" – המלך שולט מכח הדבור שלו.

החדש הזה, חדש ניסן, הוא חדש של דבור. לכל חדש יש חוש בספר יצירה. החוש של ניסן הוא חוש הדבור. לכן המצוה של ניסן היא "והגדת לבנך", הגדה של פסח, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אפילו המלה פסח כתוב שהיא פה-סח. החופש של פסח הוא קודם כל חופש הדיבור. לכן גם בתיקון המדינה, קודם כל שנוכל לדבר מה שבאמת יוצא מעומק הלב – מעומקא דלבא. שנזכה לדבר מתוך הלב, שנזכה לשיר מתוך הלב. כתוב שהגאולה לא באה כי "לבא לפומא לא גליא" – כי מה שיש בעומק הלב לא מוצא ביטוי בפה. לכן הגאולה האמתית היא של הדבור – שמה שבאמת נמצא בלב היהודי החם ימצא את הביטוי המלא שלו בפה.

כל זה הקדמה, שהחוש של החדש הזה הוא חוש הדבור. לכל חדש יש שבט – בניסן זה שבט יהודה, המלך. הוא גם בחינת דבור – "הפעם אודה את הוי'". זה שייך להוד, "הוד מלכות", וכח המלך להנהיג הוא כח הדבור. דוד מלך ישראל חי וקים אומר "ואני תפלה" – הוא מזדהה עם תפלה, גם דבור. ושוב, עיקר התפקיד של מנהיג היא להנהיג את המדינה והוא עושה זאת בדבור שלנו. זה "דבר אחד לדור".

38.         חכמה שבמלכות: "ידבר עמים תחתינו" – הנהגה בנחת

אבל הפסוק שאנחנו מדברים עליו הוא "ידבר עמים תחתינו". בדרך כלל אומרים שדבור הוא לשון קשה – יש איזה תוקף, תקיפות, בדבור. תוקף עם חיוך, עם המון אהבת ישראל ל"כל אשר בשם ישראל יכונה" – ליהודים הכי פשוטים, שהיו חכמים גדולים שלא החזיקו מהרחוקים מתורה ומצוות, שאז קראו להם "עמי הארץ" (שלפעמים היו רחוקים והתנגדו בכוונה), אבל ריש לקיש החזיק מכולם וסבר שהתכלית היא היהודים הפשוטים, כמו אלה שהוא הנהיג בתחלה.

מי דומה לו בכך? הבעל שם טוב. גם בדורו היו רבנים גדולים שהרחיקו את היהודים הפשוטים, אבל הבעל שם טוב אמר שעיקר הנקודה היהודית שבלב – שאם היא תתגלה זה בעצמו משיח – נמצאת אצל היהודים הפשוטים. ממי הבעל שם טוב למד זאת? מריש לקיש.

"ידבר עמים תחתינו" מדבר בכל העמים – מלך המשיח עתיד להנהיג את כל העולם כולו. אפשר לחשוב ש"ידבר עמים תחתינו" זה לשון קשה, כפי שבאמת כתוב שבדיבור יש קושי ותוקף. אבל דווקא הגיבור שלנו, ריש לקיש, אומר על הפסוק הזה "אין דבור אלא לשון נחת": "אמר ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם שנאמר 'אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחשבי שמו' ואין דבור אלא לשון נחת שנאמר 'ידבר עמים תחתינו'".

שוב, שמענו שדבור הוא קשה ואמירה היא רכה ("כה תאמר לבית יעקב", אמירה רכה לנשים, "ותגיד לבני ישראל", דברים קשים כגידים לגברים). כאן אומר ריש לקיש משהו מיוחד מאד, ודווקא בנוגע להנהגה, ואפילו לא להנהגת עם ישראל בלבד אלא הנהגת כל העולם כולו – היחסים של עם ישראל עם עולם הגוים. צריכה להיות השפעה, ולא רק השפעה אלא הנהגה, "ידבר עמים תחתינו", אבל על זה הוא אומר ש"אין דבור אלא לשון נחת".

39.         "דברי חכמים בנחת נשמעים"

זה מה שאמרנו קודם שמי שיש לו "אוירא דארץ ישראל מחכים" כל התוקף שלו בא לידי ביטוי בנחת (החל מתלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה שעליהם נאמר "אז נדברו וגו'"). מה הפסוק? הזכרנו קודם – "דברי חכמים בנחת נשמעים". מה הפסוק הזה אומר? לא רק שחכמים מדברים בנחת, אלא שחכמים יודעים שאם רוצים שבאמת הדברים יישמעו – שהזולת יקבל את הדברים עד כדי כך שהוא יקבל אותם מרצון, "את מלכותו ברצון קבלו עליהם", שהוא ייכנע ברצון (לא תמיד כניעה היא דבר רע, צריכים כולם להכנע לה') – זה אם הדברים יאמרו בנחת. כתוב ש-נחת אותיות חתן. הראשון שצריך ללמוד איך לדבר בנחת הוא החתן עם הכלה שלו.

בכלל, היחס של עם ישראל – בהמשך פרצוף המלכות יש הרבה מאמרי ריש לקיש ביחס לגרי צדק וגם ביחס לגוים שלא מתגיירים – איך להתייחס לגוים, איך לקרב אותם ואיך להתייחס אליהם, שייך למלכות. דווקא לו יש הרבה מחשבות ותובנות בנושא הזה – הכל בתוך פרצוף המלכות שלו.

כאן נשים את המאמר הנ"ל ש"אין דבור אלא לשון נחת" בחכמת המלכות שלו – חכמת המלכות היא "אין דבור אלא לשון נחת" בקשר לפסוק "ידבר עמים תחתינו", "דברי חכמים בנחת נשמעים". זה סוד, סוד מקצועי, הכי חשוב. כמובן שהדבור הזה הוא לא רק מהשפה ולחוץ, אלא דבור שיוצא מהלב ואז גם נכנס – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". זו החכמה הארץ-ישראלית של "תקיפי ארעא דישראל", של ריש לקיש. הוא לא צועק – מי שתקיף טוב לא צועק אף פעם, הוא מדבר בשקט.

40.         בינה שבמלכות: אין ישיבה בעזרה אפילו למלך

נעבור למשהו אחר: איך ריש לקיש – שהיה ראש השודדים או ראש ה'ציונים' ("אבלי ציון") או ראש משהו... ריש לקיש – מתייחס לעצם הסמכות והכבוד שצריכים להנתן למלך או לנשיא? יש שני דברים מאד מפתיעים. יש כלל גדול בתורה שאין ישיבה בעזרה שבתוך בית המקדש – אסור לאף אחד לשבת שם, גם לא כהן, גם לא כהן גדול – מפני כבוד המקום, חוץ ממלכי בית דוד. לדוד המלך ולכל מלך מצאצאיו יש רשות לשבת בעזרה. מי שקצת לומד זוכר את המאמר הזה, אבל מן הסתם הוא לא זוכר שריש לקיש חולק על הקביעה הזו ואומר ש"אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד" – גם מלך לא יכול לשבת בעזרה.

מה הוא אומר כאן? שמלך – כמה שהוא מלך ישראל, גם מלך המשיח – צריך המון הכנעה. מהי כאן הכנעה? שהוא לא אחרת מהעם. הוא "אחד העם" במובן ובמשמעות של שוה עם כולם. אין זכויות. זה משהו שדרך אגב מאד תואם את המנטאליות הטובה של היום. הרי בכלל אנחנו מדברים הרבה שפעם היתה מנטאליות בכל העולם כולו שיש מלכים – אבל רוב המלכים היו רעים, היו מושחתים, ולכן לאט-לאט העולם השתחרר מהדבר ה'פרימיטיבי' הזה שנקרא מלכות. ככה בחיצוניות. אנחנו כמובן מאמינים בתורה, ויש מצוה בתורה "שום תשים עליך מלך", גם שיהא מוראו ואימתו עלינו – צריך מלך, מצפים למשיח שבכל יום יבוא. הפשט של הביטוי "אחד העם" הוא שהמלך הוא האחד והמיוחד שבעם. אבל לא בכדי מקובל שכאשר אני אומר "אחד העם" מבינים שמדובר באחד מהעם, מהעמך, שוה לכולם ולא אחרת מהם.

ריש לקיש ודאי שואף למלך, ואפילו הוא בעצמו מלך – הוא אומר ששם קראו לי מלך וכאן אני מלך, יש לו הרבה זיקה למלכות – אבל הוא מאד חזק חולק על כולם, כל שאר החכמים, ואומר שמלך הוא בעצם שוה ליהודי פשוט, לא משהו מיוחד. צריך להיות משיח, אבל הוא כמו כולם – כמו שלכולם אסור לשבת בעזרה גם לו אסור לשבת בעזרה.

אמרנו שמיד נחבר לעוד משהו, עוד יותר קיצוני. את הדבר הראשון, ישיבה בעזרה, נשים בבינה – תיכף נסביר למה – ואת הדבר הבא בגבורה.

41.         גבורה שבמלכות: דנים מלך ככל אדם (בשלשה)

הוא אומר שנשיא שחטא דנים אותו בשלשה. נשיא הוא המלך, ומלך שעשה חטא צריכים לדון אותו – לא שמלך הוא מעל החוק, חוק התורה כמובן תופס גם את המלך – אבל האם נותנים לו את הכבוד שדנים אותו בסנהדרין (מה שנקראה מליאה של הכנסת) או שדנים אותו סתם בבית משפט אזורי כמו כל אחד אחר? מלך שחטא, איך דנים אותו – בדרך כבוד או פשוט כמו כולם? ריש לקיש אומר שדנים אותו פשוט כמו כולם, בשלשה דיינים.

המשפט הזה הגיע עד לנשיא של אותו דור – רבי יהודה נשיאה, הנכד רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שחבר את המשניות. הנכד שלו היה בדור של רבי יוחנן וריש לקיש, קראו לו רבי יהודה נשיאה, וכשספרו לו שריש לקיש אמר כזה משפט שהוא זלזול בנשיאות – כך נתפס אצלו – הוא רצה להתנכל לו. ריש לקיש היה צריך לברוח עד שרבי יוחנן בא לנשיא ופייס אותו, הוא גם היה ענו – כמו שסבא שלו היה ענו – והוא אפילו חזר אחרי ריש לקיש לעשות 'סולחה'.

הוא שאל אותו למה אמרת ככה, והוא אמר שגם בסיכון עצמי איני יכול לשקר לה' יתברך – מה שאני חושב על פי תורה אני צריך לומר בפה. זה חופש הדיבור, "לבא לפומא גליא" – ביאת משיח – והוא חושב בלב שחלק מההכנעה והשפלות של דוד המלך, "והייתי שפל בעיני", שהוא ממש כאחד העם, אז הוא אומר כך.

42.         ישיבה ודין – בינה וגבורה

יש את הכבוד של המלך כאשר נכנס לעזרה ויש את הדבר המשלים-ההפוך, כשהמלך חוטא – "אשר נשיא יחטא". על הפסוק הזה – שלא כתוב בו "אם נשיא יחטא" (כמו שכתוב קודם בכהן גדול וסנהדרין) אלא "אשר נשיא יחטא" – חז"ל אומרים "אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא ונותן את לבו להביא קרבן על חטאו". משבחים את הנשיא, שנוהג בעצמו שפלות, אבל העם לכאורה צריך לכבד אותו. ריש לקיש אומר מאמרים שגם ביחס לעם הוא כמו כולם, אין לו זכויות מיוחדות.

דרך אגב, זה קשור למאמר הראשון בעלון "גל עיני" – שכדאי שכולם יקראו. לדון ולהעניש שייך לספירת הגבורה. בית המשפט העליון יושב בהיכל הזכות שבספירת הגבורה. לכן פשוט מאד שהמאמר הזה של ריש לקיש קשור לגבורה שלו, הגבורה של המלכות, הגבורה של השויון של המנהיג עם כולם, בלי כבוד מיוחד.

נחזור רגע למאמר הקודם, שאפילו מלכי בית דוד אין להם רשות לשבת בעזרה של בית המקדש. כתוב שבית המקדש בכלל הוא בינה, אמא עילאה. גם המושג ישיבה – לשבת באיזה מקום, הכבוד של הישיבה – שייך לאמא (צריך קצת להתמצא במושגים של קבלה). זה שכל החכמים האחרים אומרים שיש למלך זכות מיוחדת, יוצאת מן הכלל, שמלכי בית דוד רשאים לשבת בעזרה – זה מקרין את ה"בינה יתרה" של המלך, הישיבה המיוחדת בקדש (בית המקדש הוא קדש, הקדש של אמא, כך כתוב בקבלה). אבל הוא אומר שלא, שאדרבא – הבינה של המלך צריכה להיות חדורה במלכות-שפלות.

בכל מקום, העיקר אצל המלך הוא שפלות. זה שהמלך בינו לבין עצמו צריך להיות בשפלות, ניחא – דוד המלך אומר "והייתי שפל בעיני". אבל זה שאפילו ביחסים עם העם זה כך – זה חידוש. כתוב ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", וכל שכן שהעם צריך להקפיד על כבודו, אבל כאן יש מאמרים שהמלך לא אחרת מהעם. המנטאליות הזאת היא תיקון עצום בשביל מלכות בדור שלנו. כמו שאמרנו, זה מאד תואם את רוח – גם הרוח החילונית ביותר – של הדור. והנה, יש כאן אסמכתא – צריך מלך, כמו ריש לקיש, והמלך הוא לא משהו מיוחד. גם מלך המשיח.

עד כאן נעשה הערב. רק את החכמה של המלך האמתי לדבר בנחת וזה שלמלך – ודאי יש לו זכויות, אבל בשני הדברים האלה בהם הוא חולק על אחרים ובמאמר השני הוא הרגיז את הנשיא לגמרי – רואים את הראש של ריש לקיש לגבי תיקון המלכות. שוב, זה ראש מאד בריא לתיקון המלכות בימינו אנו.

אז שנזכה לתיקון המלכות, ליציאת מצרים, חג כשר ושמח ביחד עם מלך שהוא אחד משלנו. לחיים לחיים. חג שמח.