מוצאי א׳ אייר ע"ד, טבריה

הילולת רבי מנחם־מענדל מויטבסק

א. חדש איר – להתרפא ממחלת הרדיפה

לחיים לחיים. נפתח עם הניגון של בעל ההילולא.

הניגון הזה דומה למה שממנו עשה אדמו"ר הזקן את "קול דודי", בהשראת הניגון של הרב-חבר שלו, רמ"מ מויטבסק, אז נשיר אותו גם.

כעת ספרנו ספירת העמר – "תפארת שבתפארת", יום ההולדת של "לכתחילה אריבער", הרבי מהר"ש. כמו שמובא ב"היום יום" – ער מאכט גוט, הוא עושה טוב, הוא טוב ליהודים. הרבי מהר"ש נולד ביום ה-טוב של ספירת העמר. כנראה שהדבר הכי טוב ליהודים הוא רחמים שברחמים, תפארת שבתפארת, יפי שביפי (רפואה שברפואה, פאר אותיות רפא, סוד המלאך רפאל שבתפארת, ה-ר של ארגמן כמו שיתבאר). נשיר את ניגון "לכתחילה אריבער" שלו.

"אני הוי' רפאך" – רפואת איר בהמשך לקריעת ים סוף

ידוע שראשי התיבות של חדש איר הם "אני הוי' ר­­פ­­אך". הביטוי הזה בא בהמשך לקריעת ים סוף, שהיתה בשביעי של פסח. קריאת התורה של שביעי של פסח מסיימת בשלש המלים הללו, "אני הוי' רפאך" – סימן שחדש איר הוא המשך ישיר של קריעת ים סוף, של שירת הים. ההכנה לעבודה של חדש איר היא שביעי של פסח, שבו ביום כאן בארצנו הקדושה גם עושים סעודת משיח.

היות ש"הכל הולך אחר החיתום" אז העיקר הוא המלים "אני הוי' רפאך". מכאן נלמד שכל הענין של קריעת ים סוף, שירת הים, הוא להגיע לרפואה – רפואת הגוף ורפואת הנפש, רפואה שבאה ישירות מה"רופא כל בשר ומפליא לעשות" – "אני הוי' [שם הרחמים, התפארת שבתפארת, שם ההנהגה הנסית שה' מנהיג אותנו למעלה מדרך הטבע] רפאך".

אם מדובר ברפואת הגוף – יש כל מיני דברים שצריך להתרפא מהם, הכל קשור למערכת החיסון בגוף, שכנגד ספירת ההוד כידוע אצלנו. ידוע שבספירת העמר היום הזה, תפארת שבתפארת, הוא המשלים את הוד שבהוד – מבחינת האורות המקיפים היום הזה גופא הוא הוד שבהוד. כשמגיעים ל-לג בעומר זה הפוך – הפנימי הוא הוד שבהוד והמקיף הוא תפארת שבתפארת. היום, יום ה-טוב של ספירת העמר, האור הפנימי הוא תפארת שבתפארת ואילו האור המקיף הוא הוד שבהוד.

אבל העיקר הוא רפואת הנפש, כידוע הווארט בחסידות שחור קטן בגוף הוא חור גדול בנשמה – הכל מתחיל מהנשמה. אם יש נשמה בריאה ממילא גם הפנימיות גוברת, הצורה גוברת על החומר. פעם אחת אמר הרבי 'מיין ענין איז הגברת הצורה על החומר', להגביר את הפנימיות על החיצוניות. לא לדכא או לשבור את החומר-החיצוניות, להגביר הכוונה לתקן, לברר, להמתיק. לשם כך צריך גבורה גם כן – הגברת הצורה על החומר. לכן העיקר הוא רפואת הנפש, לחזק את הצורה-הפנימיות שתוכל להתגבר על החומר-החיצוניות.

שביעי של פסח – רפואת מחלת הרדיפה

צריך לחשוב, להתבונן קודם כל, מהי רפואת הנפש המיוחדת של חדש איר – "אני הוי' רפאך". יוצאים מראש חדש אייר ונכנסנו עכשיו ל-ב' אייר, תפארת שבתפארת. היות שזה המשך ישיר ו"הכל הולך אחר החיתום" של קריעת ים סוף צריך לומר שהרפואה המיוחדת קשורה למה שהתחולל בנפש היהודים, הנפש שלנו, בנס שהוא שיא כל ניסי יציאת מצרים – נס קריעת ים סוף, עליו שרנו את השירה. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת אשירה להוי' כי גאה גאה" – ה' מתגאה על הגאים – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו" (בגימטריא ארץ ישראל, כידוע, לב פעמים הוי'), "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד".

מה התרפא בנפש? כתוב אצלנו שמה שהתרפא הוא מחלת הרדיפה. הרי מצרים רודפים אחרינו – אנחנו נוסעים והנה רואים שמצרים רודפים אחרינו. "ויברח העם" – בורחים ממצרים. כשיש רע צריכים באמת לברוח, אבל מרגישים שהרע רודף אחריך. ה' דאג שיהיה "וירא העם את מצרים מת על שפת הים" – צריך להעלות את המצרים כדי שנראה במו עינינו שכולם מתים, שאין יותר רודף. מוסבר אצלנו שכל חג בלוח השנה שלנו הוא רפואת מחלה נפשית אחרת. שביעי של פסח הוא רפואת מחלת הפרנויה, מחלת הרגשת הרדיפה.

חדש איר – רפואה מרושם הרדיפה (אחרי מיתת הרודפים בשביעי של פסח)

אם באמת בקריעת ים סוף ה' דאג, כמו שאמרנו, שיראו שכולם מתים – שאין יותר ממה לפחד – אז מה כבר נשאר לחדש איר? הכל בסדר, מתו הרודפים. למה ממשיכים לקרוא בקריאת התורה אחרי שירת הים עד "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך"? פשוט מאד שאף על פי שראינו שמתו הרושם, הרשימו, מה שקוראים הצלקות הנפשיות, הצל של מי ששעבד אותנו, מי שדכא אותנו, נשאר. גם כל הרושם של המכות שהיו – אף על פי שהן היו נגד המצרים, לא נגד עם ישראל, אף על פי כן הן השאירו רשימו מאד חזק של פחד – כך משמע, לכן ה' צריך להבטיח שאם נשמור את המצוות "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך".

כלומר, במחלת הרדיפה יש מחלת רדיפה אובייקטיבית, שבאמת מישהו רודף אותך, משהו אמתי – זו לא הפארנויה החולנית-דמיונית, מצרים באמת רדפו. אבל יש מצב שמצרים כבר מת. מי שפקח, מי שבריא, מבין שמצרים מת והכל בסדר – אין יותר מה לפחד. אבל הטבע של בני אדם שגם כשהרודף מת הוא ממשיך לרדוף בדמיון. החויה היתה כל כך חזקה, כל כך קשה, עד שהרושם שלה ממשיך. לכן כתוב שכל יום בספירת העמר – כל יום של חדש איר יש מצוה לספור את העמר – הוא עדיין "כי ברח העם", בורחים ממצרים, מהשעבוד, המיצרים והגבולים של מצרים, כל הסבל שסבלנו במצרים.

איך קוראים לזה היום בנפש? בורחים מכל הטראומות – טראומה על גבי טראומה נשארות בנפש, רודפות, וצריך להשתחרר מהן. על זה כתוב "אני הוי' רפאך" – זה הפשט.

"והאלהים יבקש את נרדף" – שני נרדפים: אובייקטיבי וסובייקטיבי

יש פסוק בקהלת שאומר "והאלהים יבקש את נרדף" – ה' מבקש את הנרדף. אם יש מישהו נרדף באמת, ה' דווקא לצדו – ה' מציל אותו, מושיע אותו, שומר עליו מפני הרודף. "והאלהים יבקש את נרדף". אבל מה עם הנרדף הזה נרדף רק בדמיון? יש לו דמיון שרודפים אותו – גם עליו נאמר "והאלהים יבקש את נרדף", אבל הפירוש הוא אחר, "אלהים" לשון דינים. כלומר, מי שנדמה לו שהוא נרדף ממשיך על עצמו דינים – "והאלהים יבקש את נרדף".

מה שאמרנו כרגע הוא כלל גדול לגבי כל פעם שכתוב שם אלקים – שם פלאי, כי הוא נגזר בלשון הקדש בלשון רבים. הגם שברובא דרובא הפועל או התואר שמצטרף אליו הוא בלשון יחיד – כמו בפתיחת התורה "בראשית ברא אלהים"[1] – אבל יש לעתים יש פועל או תואר בלשון רבים, כמו "אלהים קדושים". יש גם "אלהים אחרים", ו"את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – אלקים עצמו עשה "לעומת זה" לעומתו, יש "אלהים קדושים" ו"אלהים אחרים".

ה"אלהים קדושים" באים להציל את הנרדף באמת. בתוך עם ישראל יש צדיקים שהם נרדפים באמת "והאלהים"[2] בא להצילם. אבל מי שנדמה לו שהוא נרדף, שבאמת זו מחלה, מה שקורה הוא שהדינים של שם אלהים (שמהם משתלשלים "אלהים אחרים") מבקשים אותו, מחפשים אותו, כלומר שהוא מעורר וממשיך על עצמו דינים, בלשון הקבלה והחסידות.

להשתמש באנרגיה של הטראומה למהפכה

אם כן, פתחנו שהחדש הזה הוא חדש שצריך להתרפאות, קודם כל נפשית, מכל הטראומות שהיו לנו במשך כל החיים שלנו, במשך כל הגלגולים שלנו – כל אחד ואחד בפרט וכלל ישראל בכלל. צריך להתרפאות מהטראומות. היום יש אנשים עם טראומות שהרסו להם את הבית, שגרשו אותם מימית לפני כך וכך שנים, שגרשו אותם מגוש קטיף לפני כך וכך שנים – וממילא הם מרגישים את עצמם נרדפים.

כמו שאמרנו, יש מי שנרדף באמת, ואז "והאלהים יבקש את נרדף", אבל יש מי שנרדף בדמיון. בחדש איר צריך להגיע לכך שאפילו אם אני באמת נרדף, אולי בכל אופן יש ממד של דמיון וצריך להשתחרר ממנו, להתרפאות ממנו לגמרי.

צריך להתגבר (ולהתבגר) – להגביר את הצורה על החומר. מה זה להגביר את הצורה על החומר? בכל דבר יש פנימיות, והפנימיות היא טובה. אם האדם מוצא את הגרעין הטוב, מתקשר אליו, עם האנרגיה הזו הוא יכול לחולל כל מיני דברים הכי טובים. הוא יכול לחולל מהפכה (לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, בפנימיות נפשו ובעולם החיצוני).

אותו נרדף (באמת, בחינת דוד המלך שנרדף משאול, כמו שיתבאר) הוא זה שבסוף, כאשר יתרפא מהטראומה ויודע להשתמש באותה אנרגיה לטובה, הוא זה שמחולל בסוף מהפכה. זו העבודה של חדש איר, "אני הוי' רפאך". עד כאן הקדמה אחת.

ב. רפואת "אני הוי׳" – הכרה שה׳ בכל מקום ובכל אדם

מקור הרפואה: "אני הוי'"

נתבונן עוד יותר לעומק: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך". מאין באה הרפואה? קודם אמרנו שהיא באה מ"אני הוי'" שהוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות". הרפואה באה בפרט מהביטוי הזה שהתורה כותבת, הרבה פעמים בתורה (וזו מהפעמים הראשונות[3]) – "אני הוי'". מה שמרפא הוא "אני הוי'". בשביל להתרפא צריך להתקשר ולהכיר ש"אני הוי'".

"בכל מקום אני"

בפרשת קדושים קראנו הרבה פעמים "אני הוי'", אבל הכי חשוב מכולם הוא "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'". אומר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה" – לא רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא גם זה שמסיים "אני הוי'". על פסוק אחר בפרשתנו, פרשת אמור, רש"י כותב על "אני הוי'" – "בכל מקום אני", בהקשר לכרת: "'ונכרתה וגו''. יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר ת"ל 'אני ה'' בכל מקום אני". אפשר לחשוב שכרת הוא "מצד זה לצד זה", ולכן כתוב ליד עונש הכרת "אני הוי'", ללמד שאין מנוס, "בכל מקום אני". אל תחשוב שהכרת הוא מכאן ואתה יכול להמלט לשם – אין מקום אחר.

'אני' היינו 'מקומי'

יש בין המדקדקים שמסבירים שעצם המלה 'אני' נגזרת מ'אן' – מקום, "לאן אתה הולך" ("דע מאין באת ולאן אתה הולך"). בדרך כלל מסבירים ש'אני' הוא לשון און, האון שלי, הכח, כח הברית, כח הזרע שלי. אבל יש מי שאומר שהמלה 'אני' היא ה'אן' שלי – המקום שלי. כולנו זוכרים את המאמר "איזהו חכם? המכיר את מקומו" – מי שמכיר את מקומו יכול לומר 'אני' ומי שלא מכיר את מקומו אסור לו לומר 'אני'.

מענין, כפי שדובר כמה פעמים, שאף אחד לא יודע את מקומו של המאמר המפורסם "איזהו חכם? המכיר את מקומו". אף אחד לא מצא את מקורו בחז"ל, ואף על פי כן הוא מצוטט בכל מקום כמאמר חז"ל. יש עוד מאמר חז"ל בפרקי אבות – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". יש בזה הרבה פירושים בחסידות, ואחד מהם אומר שהמאמר הזה פשוט בא לשלול טוטאלית, לגמרי, את "תדין את חברך" – אי אפשר אף פעם לדון את החבר שלך כשם שאי אפשר אף פעם להגיע למקום שלו. להגיע למקום שלו היינו להכנס ל'אני' שלו, להיות חלק ממנו ממש – לשם אתה לא יכול להגיע, ולכן אתה לא יכול לדון אותו אף פעם.

שוב, הפירוש הזה אומר ש'אני' היינו המקום שלי, ה'אן' שלי. כל אחד שאומר 'אני' צריך לומר זאת מתוך המקום שלו, מתוך המקום הכי פנימי שלו – "דברים היוצאים מן הלב" (המקום שלו הוא הלב שלו) שאז, אם הוא אומר 'אני' מאותו מקום עצמי ופנימי שלו, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם", הגם שהוא אומר 'איך', 'אני'. מי שלא מכיר את המקום הפנימי שבלב באמת אסור לו לומר 'אני'.

הרפואה מההכרה ש"הוא מקומו של עולם"

מי שיכול לומר 'אני' הכי באמת הוא כמובן רק הקב"ה, "אני הוי'". חסידים היו נמנעים מכל האפשר מלומר 'איך', 'אני', כי מי שראוי לומר 'אני' הוא רק "אני הוי'", הקב"ה. אם אומרים 'אני' יש איזו משמעות של "אני אמלוך", שאצל כל אחד חוץ מה' הוא דבר פסול – אצל כל אחד חוץ מה' זה אגו פסול. בשירת הים כתוב "אשירה להוי' כי גאה גאה", שהוא מתגאה על הגאים ומבטל אותם – מבטל את כל מי שאומר 'אני' עם ה'אני' שלו, עם ה'אנא אמלוך' שלו, כי הוא הכל. על ה' כתוב "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", "הנה מקום אתי", כך הוא מלמד את משה רבינו.

שוב, רש"י אומר "'אני הוי'' בכל מקום אני". כאשר זוכים להגיע להארה הזו של "אני הוי'", "בכל מקום אני", זה גופא הכח שמרפא אותך מכל המחלות שבגוף ובנפש, ובפרט המחלה הזו – מחלת הרדיפה. בעצם, כמו שהסברנו עכשיו, מחלת הרדיפה היא מכל הטראומות, כל הצלקות שיש לאדם בנפש, כל העבר שלו – שהעבר רודף את ההוה ואת העתיד שלו.

ביאור "פרי הארץ" ל"אם אני כאן הכל כאן"

נקשר זאת עם ווארט של בעל ההילולא, רבי מענדלע ויטבסקער, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הוא מפרש בספרו פרי הארץ[4] את מה שאמר הלל הזקן, "אם אני כאן הכל כאן". ידוע שהזהר אומר ש"אני" שאמר הלל היינו "שכינתא דאיקרי 'אני'". הלל, הענו מכל אדם, אמר זאת בשמחת בית השואבה, בשיא השמחה ש"כל מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – שם הוא אומר "אם אני כאן הכל כאן".

איך מסביר זאת בעל ההילולא? הוא אומר שהיות שהלל הוא באמת ענו מכל אדם, איפה שהוא לא נמצא – בכל צבור שהוא נמצא בו, אם זה צדיקים, אם זה בינונים, אם זה רשעים (כידוע שצדיקים בינונים ורשעים ר"ת צבור) – בכל צבור הוא מרגיש את עצמו שוה עם כולם, כי יש לו שפלות אמתית (וכמו שבעל ההילולא היה חותם בעצמו "השפל באמת").

מה השפלות שלו? שהוא יודע שכל מה שיש לי הוא מתנת שמים, הכל מתנת חנם. אם יש לו איזו טפת רגש של אהבת ויראת ה' יתברך – ה' נתן לו זאת, זה לא ממנו. לכן הוא בהחלט לא יותר טוב מאף אחד – גם מהרשע המרושע בעם ישראל הוא לא יותר טוב בעצם. לכן איפה שהוא לא נמצא הוא מזדהה לגמרי עם כולם – "אם אני כאן הכל כאן", אני והכל וכולם זה אותו דבר.

הצדיק השוה עם כולם מעלה את כולם איתו

הוא מתבטא בצורה מאד קשה על תלמידי חכמים שלא מרגישים ככה, שמרגישים לגבי המדרגות שלהם, התורה שלהם, היראה שלהם, כמובן גם החכמה והשכל שלהם – חושבים ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הוא אומר שהם הכי רשעים מכל רשעי עם ישראל – אחד כזה, 'צדיק' כזה. אבל מי שהוא צדיק באמת מרגיש שאין לו כלום מעצמו, "לית ליה מגרמיה כלום", והכל מן השמים וממילא הוא מזדהה עם כולם בשוה לגמרי.

למה זה טוב? שכאשר ה' בוחר בו – ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך", אי אפשר להבין למה ה' בוחר באחד ולא בשני, כי כולם אותו דבר – וה' נותן לו אהבת ה', יראת ה', והוא מרגיש כאחד העם לגמרי. אז כאשר הוא מתעלה – היות שהוא קשור בעצם לכולם, הם גם עולים איתו ביחד. זו התכלית שהקב"ה רוצה בצדיק אמתי – שהצדיק האמתי, היות שהוא בשפלות ומקושר לכולם, הוא עושה מעם ישראל מקשה אחת מכחו, מכח השפלות שלו, ואז כשה' בוחר בו ואומר לו שהוא יעלה אוטומטית כולם עולים איתו. כך הוא מסביר את מאמרו של הלל "אם אני כאן הכל כאן".

לפי זה, אם נחזור לביטוי "אני הוי'" – "אני הוי'" אומר "לית אתר פנוי מיניה", שה' נמצא בכל מקום. אם ה' נמצא בכל מקום ודאי שהוא נמצא בכל אחד מישראל, יהיה מי שלא יהיה.

"שויתי הוי' לנגדי" – "הוי' אמר לו קלל"

באותה תורה ממשיך ומסביר בעל ההילולא את פשט הפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – פסוק יסודי שבו פותח הרמ"א את שו"ע או"ח, שזו היא דרך הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד". מסביר בעל ההילולא ש"לנגדי" היינו המתנגד שלי. מה זה "שויתי הוי' לנגדי תמיד"? שאני רואה ומרגיש שה' נמצא בתוך המתנגד שלי.

כאשר שמעי בן גרא קלל את דוד המלך, "דוד מלכא משיחא", דוד הגיב באופן ספונטאני ואמר "הוי' אמר לו קלל". בפרשת שבוע, פרשת אמר, יש בסוף הפרשה את פרשת המקלל שדינו רגימה – רוגמים אותו על שנקב את שם ה'.

לעתיד לבוא – עכשיו, בדור שלנו – צריך "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם". הבעל שם טוב מסביר שה' ודוד הולכים יחד – לבקש את ה' היינו לבקש את האמונה בעצמותו יתברך, בעיקר בחינת סובב כל עלמין, שעיקר התהוות כל העולמות באה מהסובב; ולבקש את דוד מלכם זו גם אלקות, מה שה' ממלא כל עלמין, ובלשון הפשוטה לבקש את דוד המלך היינו לבקש את האמונה בהשגחה פרטית – גם האמונה וגם ההמחשה, שכל יהודי יראה בכל צעד ושעל של חייו שה' דואג לו בהשגחה מופלאה, השגחה פרטית, מתוך שה' אוהב אותו כמו אב שנולד לו בן יחיד לעת זקנתו. להרגיש את ההשגחה זה לבקש את דוד מלכם. זאת אומרת שלקלל את דוד המלך קשור לנוקב שם ה'.

בשעת מעשה דוד המלך לא נוקט שום מעשה, לא מעניש אותו כלל. אף על פי שמי שיש לו את הדרג הכי גבוה בצבא שלו, יואב, רוצה לפגוע בו כי קלל את המלך, דוד מונע מאתו ואומר לו "הוי' אמר לו קלל", כמו שאדמו"ר הזקן מסביר זאת באגרת הקדש כה – מסביר זאת כיסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב, שאילולא דבר ה' המתלבש כעת בפה של שמעי להחיותו אין לו כח להוציא הגה מפיו. בצוואה שלו לשלמה המלך דוד באמת אמר לשלמה שידאג לסגור את החשבון עם שמעי, אבל בשעת מעשה הוא לא הגיב כלל, ואדרבא – הוא אמר ש"הוי' אמר לו קלל".

אפילו אותו מקלל של פרשת שבוע, שצריך לרגום אותו, כמו כל דבר בתורה – שום עונש בתורה אינו נקמה גרידא, ענישה שלא לשם תיקון, אלא הכל לשם תיקון. כמו שהדברים מתגלגלים בהמשך הדורות – התיקון כל פעם מתגלה יותר ויותר, הדינים מתמתקים יותר ויותר ומתגלה כי "הוי' הוא האלהים" – הכל רחמים, רחמים שברחמים, תפארת שבתפארת.

רפואה והצלה מהרודף בהכרה שה' בתוכו

נחזור לפירוש בעל ההילולא: "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – אני רואה את ה' בתוך המתנגד שלי, הכל זה ה', וזה "אני הוי'", "בכל מקום אני"[5]. דורשים "שויתי" גם לשון שוה. אם ה' זיכה אותי, שלא בזכותי, רק שבחר ונתן לי משהו – אהבה או יראה, כמו שהוא כותב שם, איזו מדרגה כלשהי, איזה משהו ידיעה בתורה – אז איני יותר טוב מאף אחד. כמו שה' נתן לי, גם במי שמתנגד לי ה' נמצא, גם במי שרודף אותי.

נחזור לרודף ולנרדף, "והאלהים יבקש את נרדף" – רודף שבאמת רודף אותי, לא בדמיון, ועל זה כתוב "שויתי הוי' לנגדי תמיד", גם בתוך הרודף ה' נמצא. אם אתה מכיר שה' נמצא בתוך הרודף אז ודאי "אני הוי' רפאך" – בשביל הרפואה של חדש איר צריך "אני הוי'" עם כל מה שהסברנו ופרשנו ב"אני הוי'". "אם אני כאן הכל כאן" של הלל הזקן ו"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שה' גם בתוך ה"לנגדי", בלי ה' אין כלום. לחיים לחיים, שתהיה "אני הוי' רפאך", שתהיה רפואה לכולם מנפש ועד בשר, ושכל מי שצריך להשתחרר מבית הסהר ישתחרר תיכף ומיד ממש.

ג. "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

הפרק החדש של הרבי הוא פרק קי"ג, הפרק הראשון של הלל, וסיום הפרק הוא "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". יש על זה ניגון שכמה מהחבר'ה כבר מכירים – נשיר אותו.

השלמת משיח בן דוד על ידי משיח בן יוסף

כתוב בחסידות שה"דל" הוא משיח בן דוד ואילו ה"אביון" הוא משיח בן יוסף, כמו שכתוב עליו "ואביון בעבור נעלים" – האחים מכרו את יוסף בעבור נעלים. "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". על משיח בן דוד כתוב "מקימי מעפר דל" עוד לפני ה"אביון" שהוא משיח בן יוסף, ולכאורה הסדר הפוך – משיח בן יוסף בא לפני משיח בן דוד. סימן שיש משהו ביוסף שגם משלים את דוד. אחרי שיש משיח בן דוד עדיין צריך להרים מהאשפות את ה"אביון", שיבוא משיח בן יוסף – צריך להתבונן מה זה בנפש.

"איהו עֹפר – איהי עפר"

על הפסוק "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" יש פירוש של בעל יום ההולדת של ב' אייר, "תפארת שבתפארת", הרבי מהר"ש. הוא מביא זהר שאומר, כמו בנוגע להרבה זוגות מילים, "איהו עֹפר ואיהי עָפָר". הוא, החתן, הגואל, היסוד, מכונה עופר, כמו שכתוב שלש פעמים בשיר השירים – ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – "דומה דודי לצבי או לעֹפר האילים הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", הגאולה עומדת מאחר הכותל המערבי, שמשם לא זזה שכינה בעולם, ומחכה לבוא, ו"דומה דודי לצבי או לעפר האילים". אחר כך כתוב עוד פעמיים שהדוד הוא כמו עופר, עד לפסוק החיתום – "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים". שוב, איהו עופר ואיהי – אנחנו, השכינה הקדושה – עפר.

"שכינתא שכיבת עד עפרא"

אחרי שהוא מביא את הזהר הזה הוא מסביר לפיו את הפסוק "מקימי מעפר דל". הוא מביא מדרש חז"ל שכאשר ישראל יורדים מטה-מטה, בזמן הגלות, הם יורדים עד לעפר. ידוע שהרבי אמר שהדור שלנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, עתידים לקפוץ מיד עכשיו, מהדור האחרון של הגלות, לתוך הדור הראשון של הגאולה, אבל כל זמן שאנחנו עדיין בגלות אנחנו שוכבים עד עפר. "שכינתא שכיבת עד עפרא" – כנסת ישראל שוכבת עד העפר, זה המצב שלנו בגלות.

שוב, המדרש אומר שכאשר אנחנו יורדים אנחנו יורדים עד לעפר וכאשר אנחנו עולים אנחנו עולים עד לשמים. לכן לפעמים אנחנו נמשלים לעפר ולפעמים לכוכבי השמים. גם כאשר אנחנו שוכבים עד לעפר אנחנו מתברכים, "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל".

עיקר כח העצמות להוות יש מאין תמיד מתגלה בכח הצומח שבעפר דווקא, כמבואר בחסידות. המעלה המופלאה שיש בעפר, שאין בשום יסוד אחר מארבעת היסודות – בשום נברא אחר של מעשה בראשית אלא דווקא בעפר. מצד אחד זה מצב נמוך להיות בעפר, "מקימי מעפר דל", ומצד שני יש שם את כח הצומח, עצם כח ההתהוות יש מאין.

העופר – הנוער הנמרץ – מקים את השכינה מעפר

אומר הרבי מהר"ש, זה הווארט שלו, שמי שמקים אותנו מהעפר הוא-הוא העופר. עופר, ש"איהו עופר", "עֹפר האילים", אילים גם לשון תוקף, "את אילי הארץ" – עופר הוא בחור צעיר, בחור-איל בחוץ, נוער, נוער הגבעות, עופר האילים. אומר הרבי מהר"ש, בעל יום ההולדת, שכדי להקים אותנו מהעפר צריך לבוא העופר – עופר האילים – והוא יורד למקום העפר, מקום ההתיישבות בארץ ישראל, והוא מקים את הדל, את משיח בן דוד, מתוך העפר.

זה כתוב אצל הרבי מהר"ש, שכידוע הרבי מהר"ש – תפארת שבתפארת, שלכן קשור לזמן הזה, חדש איר, בו יוצאים מכל הפארנויות, ואז יכולים להיות 'עם חפשי בארצנו' באמת, חופש אמתי, משיח אמתי, "זמן חרותנו", ודווקא בארצנו, הכוס החמישית-המשיחית של "והבאתי אתכם", הכוס של ארץ ישראל. זה אמור להתקיים בחדש איר, ו"את זה לעמת זה עשה האלהים" כידוע, כמו שהסברנו קודם מהו "האלהים" שעושה "את זה לעמת זה".

בכל אופן, הוא אמר שאם הביל"ו'יניקים היו מוסיפים ל"בית יעקב לכו ונלכה" גם "באור הוי'" הוא היה מצטרף אליהם עם מאה אלף חסידים. כנראה שמאה אלף החסידים הם מאה האלף שחתמו בעד אותו חייל שדרך את הנשק שלו נגד מי שאיים עליו – כן ירבו. בכל אופן, הם כנראה גלגול מאה אלף החסידים שהרבי מהר"ש היה מביא אותם יחד ליישב את ציון.

רמזי "עפר דל"

יש רמז מאד יפה ש"מקימי מעפר דל" הולך על משיח בן דוד – "עפר דל" שוה "משיח הוי'" ("רוח אפינו משיח הוי'") ו"מעפר דל" שוה "משיח בן דוד".

מתי אפשר לכוון השנה (ע"ד) ובכלל את ה"עפר דל"? כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש ע רבתי ("שמע") ו-ד רבתי ("אחד"). ב-ע רבתי של "שמע" אפשר לכוון "עפר" וב-ד של "אחד" לכוון "דל"[6].

הקשר של ה-ד של "אחד" לדל הוא פשוט – האות דלת רומזת למלכות (תמיד, ובפרט במלה "אחד", אח-ד, כנודע), "דלית לה מגרמה כלום", כמבואר בספה"ק. לגבי ה-ע של"שמע" והקשר שלו לעפר[7], כתוב ש"עפרֹת זהב"[8] באמא, בשמיעה, ב"שמע ישראל". כך כתוב בכתבי האריז"ל ששרש העפר הוא ב"אם הבנים", בכח להיות מה שכתוב בהמשך ל"מקימי מעפר דל" "אם הבנים שמחה", עפרות זהב.

מי שעוסק בזהב עוסק בעפר[9], במקור של העפר, שהזהב נועד לבנין בית המקדש כמו שנסביר. בית המקדש הוא כנסת ישראל. יש בתורה שכתוב "מקדשי" ורש"י אומר שפשוטו של מקרא שם שהוא כנסת ישראל.

משיח בן יוסף מקים את משיח בן דוד ובזכות כך נטהר מפגם הברית

שוב, אומר הרבי מהר"ש שמי שמקים את הדל מהעפר הוא העופר – עופר האילים, הבחור הנ"ל, הנוער החזק – שהוא בחינת היסוד. זה מסביר את ההמשך – אותו עופר האילים הוא בחינת משיח בן יוסף שיורד להקים את הדל מעפר.

מצד אחד כתוב שמשיח בן דוד מתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. מצד שני, רואים שהיסוד – משיח בן יוסף – הוא העופר, עופר האילים, שצריך לרדת ולהקים את משיח בן דוד מהעפר, שהוא שוכב עד עפר. "הקיצו ורננו שכני עפר". כתוב שמשיח בן דוד הוא בר נפלא, הוא מת, וצריך להקים אותו מעפר – להוציא אותו מהקבר, לעשות תחית המתים על דוד המלך. יש פה הרבה התכללות, שמצד אחד דוד המלך הוא זה שמת וצריך להקים אותו, ומצד שני הוא שמתפלל שמשיח בן יוסף לא ימות, שלא יהרגו אותו, שלא ירדפו אותו.

משיח בן יוסף, העופר, צריך לרדת ולהקים את דוד המלך, ואז "מאשפות ירים אביון". מה כתוב בחסידות? בעצם האריז"ל כבר כותב זאת, ש"אשפות" היינו הפיתוי של אשת פוטיפר, שהיא האשפה[10]. להוציא את הבחור מכל תאות ניאוף לחלוטין – על זה נאמר "מאשפות ירים אביון". ככה כותב בפירוש האר"י הקדוש. כנראה שזה בא בסוף, אחרי שהוא – בטרם נטהר לחלוטין מהאשפה, ובכל אופן – בכח הנעורים שלו יורד להקים את הדל מעפר. אחר כך, בזכות זה גופא, הוא מתרומם מהאשפה לחלוטין.

יש פה הרבה מה להתבונן בפסוק הזה "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" לפי הווארט של הרבי מהר"ש, שעופר האילים – איהו עופר – צריך לרדת בשביל להקים את הדל מהעפר. לחיים לחיים.

יש את הניגון מויטבסק, שאנחנו שרנו כאן כמה פעמים ביארצייט של הויטבסקער. הסברנו שלא שהניגון הזה ממש מהתקופה שלו – אדרבא, הוא מתקופת הרבי מהר"ש – אבל בכל אופן קוראים לו על שם ויטבסק.

ד. מעבר הרוח של כלל ישראל

מבחן הישועה בנסתרות ומבחן ההצלחה בנגלות

כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו". "הנסתרֹת" הם אותיות י-ה שבשם, ובעולמות הם אצילות (י) ובריאה (ה עילאה) – שם יש "הנסתרֹת להוי' אלהינו", "כבוד אלהים הסתר דבר". אבל בעולם היצירה מקננות ו ספיראן, ו קצוות, ז"א, ה-ו של שם הוי', ובעולם העשיה, "אף עשיתיו", מקננת המלכות – ה תתאה שבשם. שני העולמות האלה הם "והנגלֹת לנו ולבנינו", "כבוד מלכים חקור דבר".

היום וגם אתמול אמרנו הלל, ושם כופלים את הפסוק שהוא בעצם שיא ההלל – "אנא הוי' הושיעה נא. אנא הוי' הושיעה נא" (כתוב פעם אחת וכופלים) ואז הסיום "אנא הוי' הצליחה נא. אנא הוי' הצליחה נא". מכוונים שפעמיים "אנא הוי' הושיעה נא" כנגד י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ופעמיים "אנא הוי' הצליחה נא" כנגד ו-ה, "הנגלֹת לנו ולבנינו". בנגלות אבן הבוחן היא ההצלחה – או שאנו מצליחים, בעזרת השי"ת, או שלא מצליחים. הדגש הוא על הפעולה שלנו וההצלחה שלנו. אבל בנסתרות הכל תלוי בישועת ה', שם הפעולה שלנו בטלה בתוך אור ה' (סוד שע נהורין של ישועת ה').

לפני כשבועיים, בחול המועד פסח, דברנו על דברים שעושים בבחינת נגלות, כמו "עביד איניש דינא לנפשיה" ו"לאפרושי מאיסורא" כנגד עשיה ויצירה. שם באמת המבחן הוא ההצלחה – או שזה מצליח או שלא. ב"עביד איניש דינא לנפשיה" – או שהצלחת למנוע את הרס הבית או שלא, ואם אתה יודע מראש שלא תצליח אולי לא כדאי להתחיל עם זה. כך גם בנוגע "לאפרושי מאיסורא" – או שאתה מצליח, שיש סיכוי טוב שתצליח, או שלא תצליח. גם הסברנו ששם צריך לשאול רב מתי ואיך מותר לפעול אם בכלל מותר (וידועים דברי הרבי הריי"ץ שיש הלכות הנוגעות ליהודים שנוהגים שלא בדרך התורה, שאף שהן "שורת הדין" הן דורשות זהירות רבה – עד שבפועל אינן נוהגות למעשה – ודרך החסידות היא לעשות כל טצדקי שבעולם כדי לקרב את כולם "בחסד וברחמים").

אבל בנסתרות המבחן הוא לא הצלחה. בעולם הבריאה, שהוא העולם של רוח הגבורה – התרגום של "רוח הוי'" הוא לפעמים "רוח גבורא מן קדם הוי'" (ביפתח, בשמשון, בשאול המלך). אבל בעולם האצילות "רוח הוי'" היא "רוח נבואה מן קדם הוי'" (כפי שמתורגם בדרך כלל). עולם הבריאה שרשו בתהו, הרי "אמא מקננא בכורסיא", שם סג, כחות של תהו – לכן זה גבורה, כח העצם. כמו שהרבי מסביר בהרבה מאמרים שיש מעלה ב"כח העצם" אפילו לגבי "אור העצם" שמאיר בעולם האצילות. בכל אופן, שם המבחן הוא בכלל לא הצלחה – שם זה ישועת ה', גילוי של שע נהורין, "אנא הוי' הושיעה נא. אנא הוי' הושיעה נא".

והנה ידוע שעל כל מעלתם של האורות דתהו עלינו להמשיך אותם בכלים דתיקון, ששרשם בעולם האצילות (בשם עב – סוד "מהתעבות האורות נעשו הכלים" – שלמעלה משם סג), עולם הדבור – על רוח הגבורה להתלבש (ובמדה מסוימת להסתתר) ברוח הנבואה (כאשר שרש המלביש הוא גבוה ועצמי יותר מאשר שרש המתלבש בו).

אי אפשר לדון תופעה של כלל

צריך להבין יותר לעומק מה ההבדל בין "הנסתרֹת להוי' אלהינו", י-ה, ו"הנגלֹת לנו ולבנינו", וה. ההבדל הוא שב-יה מדובר בתופעה של כלל, פרט שמשקף את הכלל, ואילו ה-וה הן יחסית תופעה של פרט, כפי שהתחלנו להסביר לפני שבועיים ביצהר.

כלומר, לפעמים פרט קם ועושה משהו שבעצם לא הוא עשה. בכלל, כל החסידות מלמדת, כמו שמלמד רבי מנחם־מענדל מויטבסק, שהיחיד הוא לא משהו לעצמו. כל תורת החסידות היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו", וכולה מלמדת שהתופעה של ה'אני' הזה היא "אני הוי'" – כנסת ישראל. רוח ה' שנחה על מישהו, בין אם היא "רוח גבורא מן קדם הוי'" או שהיא "רוח נבואה מן קדם הוי'", אומרת שהוא כעת לא פרט – זו תופעה של כלל ישראל.

שואלים לפעמים למה לא מגנים דברים שנראים בעיני רבים כלא ראויים ולא רצויים? חז"ל אומרים שאפשר לדון פרט אבל אי אפשר לדון כלל – אי אפשר לשפוט תופעה של הכלל, אי אפשר לגנות את הכלל.

"אין כל הצבור נכרתין"

יש פסוק שקראנו בתורה לפני שבוע, מתחיל מהמלה 'אני' (שבה אנו מתבוננים בזמן האחרון) – "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו". על מי זה נאמר? על מי שנותן מזרעו למולך. כמו שנסביר, המולך הוא הממלכתיות הקיצונית, שלא מכירה בכך שה' ותורתו הם מעל המדינה.

הפעם הראשונה שמופיע שרש רגם בתורה, לרגום מישהו – עונש סקילה – היא בנותן את זרעו למולך. האזהרה כתובה בסוף פרשת אחרי והענש בפרשת קדושים – זה נכלל בתוך פרשת העריות. באזהרה בפרשת אחרי מות כתובה פעם אחת המלה מולך, אבל בעונש בסוף פרשת קדושים כתובה המלה מולך ארבע פעמים. כלומר, יש יחס של א:ד, יחס מיוחד בתורה, "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", יחס של אד ("ואד יעלה מן הארץ"). יש גם יחס הפוך, שב-ד הפעמים הראשונות כתוב "למֹלך" ובפעם החמישית "המֹלך" (ה פעמים מֹלך בתורה, שמתחלק ל-ד ו-א).

נחזור לעיקר: כתוב שם "ואני אתן את פני באיש ההוא". מה זה לתת את זרעו למולך? לחנך את הילד שלו לממלכתיות-מעל-הכל. שם כתוב "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו". אומר רש"י – כתוב "באיש ההוא", "'באיש' ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין". זה הלשון של רש"י. הרי כתוב גם בהמשך, חוץ מזה שכתוב "באיש" ולא בצבור, "והכרתי אותו מקרב עמו" – זה אחד שאפשר להוציא אותו מהעם. אבל אם זה "עמו", כל עמו, לא שייך כרת.

'כנסת ישראל מדברת מתוך גרונו'

בכלל, בחז"ל כל הענין שלא כל הצבור נכרתין, שצבור הוא התייחסות אחרת לגמרי, כתוב בכמה הקשרים – אבל ברש"י בפשוטו של מקרא זה מובא רק פעם אחת, על הפסוק הזה. מה כתוב בהמשך אותו פסוק? "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". מה הקשר בין טומאת המקדש (בית המקדש) ונתינת זרעו למולך? באמת אין קשר, לכן רש"י מסביר כאן ש"מקדשי" היינו כנסת ישראל: "'למען טמא את מקדשי'. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי כלשון 'ולא יחלל את מקדשי'". מסירת הבנים למולך, יותר מכל עבירה אחרת, מטמאה ומחללת את כנסת ישראל.

ידוע בקבלה שיש נבואה ויש רוח הקדש. נבואה היום לא מצויה – אמנם הרבי אמר שהנבואה כבר מתחילה לחזור לעם ישראל. אבל רוח הקדש לא פסקה אף פעם מעם ישראל. בכל דור ודור יש צדיקים בעלי רוח הקדש. גם בתנ"ך גופא, "אוריאן תליתאי", החלק השלישי – הכתובים – הוא רוח הקדש. הנביאים הם נבואה והכתובים, כמו ספר תהלים של "נעים זמירות ישראל" דוד מלכא משיחא, הם דווקא רוח הקדש – "רוח הוי' דבר בי". והרי "דוד מלך ישראל חי וקים", בכל דור ודור יש רוח הקדש.

מה ההבדל בין נבואה לרוח הקדש? יש מסבירים – הסבר אמתי – שנבואה היא מלמעלה למטה ורוח הקדש מלמטה למעלה. איך נבין יותר לעומק את ההבדל בין נבואה לרוח הקדש? כשהנביא מדבר – זה כמו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו". מי זה שם השכינה? כמו ה'. כשהנביא מדבר – ה' מדבר. כלומר, הנביא בטל לדבר ה', "דבר הוי'" (וכפי שאמרו חז"ל בפירוש "'דבר הוי'' זו נבואה"), לכן הנביא אומר "כה אמר הוי'" (ומוסיף על שאר הנביאים משה רבינו שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'").

רוח הקדש זה לא אותו דבר. מי מדבר כאשר צדיק אמתי אומר משהו, נותן הוראה ברוח הקדש לעשות משהו? הכל זה ה', אבל מי שמדבר אז מתוך הגרון שלו הוא "מקדשי" – כנסת ישראל, כלל ישראל.

הפרט מייצג את הכלל

למה אמרנו את כל זה? רק כדי שנבין שיש מקרים שהפרט בעצם משקף את הכלל. יש פרט שזוכה להיות תופעה כללית. הדבר הזה מתחיל מעולם הבריאה ולמעלה – אין את התופעה הזו בעולם היצירה ובעולם העשיה, שם יש רק תופעה של פרטים. או מתוך אהבת ישראל, כמו "לאפרושי מאיסורא", או מתוך יראה, "עביד איניש דינא לנפשיה" – שהפרט עושה דבר, אמור לעשות דבר, שמותר לו על פי תורה, שמצוה לו על פי תורה (לפי הוראת רב שבקי ב"והנגלֹת לנו ולבנינו" כנ"ל).

אבל מה זה חב"דניק? חב"ד זה עולם הבריאה – שכל הוא בריאה. גם רבי מנחם־מענדל מויטבסק בעל ההילולא הוא חב"ד. איך זה בא לידי ביטוי? שהכל שם בבחינת ביטול לכלל. "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "אם אני כאן הכל כאן", "אני הוי'" – שם יש הבדל בין הפרט לכלל. יתכן שהפרט מתחייב באיזה דין, אבל הכלל – וגם כשהפרט מייצג את הכלל – חלילה לגנות אותו בתור פרט כי הוא כלל. מה, אתה מגנה את כלל ישראל?!

ידוע שהקב"ה מבדיל בין ישראל לעמים, יסוד היסודות – צריך לדעת היטב שאנחנו העם הנבחר. זה שהקב"ה מבדיל בינינו לבין כל שאר העמים זה בנוגע לכל פרט ופרט – כמו שאמרנו קודם בשם הבעל שם טוב, כל פרט בישראל יקר בעיני ה' כמו בן יחיד שנולד בעת זקנות ההורים. אבל מה אמרנו כעת? כמו שהקב"ה מבדיל בין ישראל לעמים, גם בתוך עם ישראל גופא ה' מבדיל בין תופעה של הכלל לתופעה של פרט – שאין כל הצבור נכרתין. יש כרת וכולל כל ארבע מיתות בית דין, אבל זה לא חל על הכלל. זה גם לא חל על פרט שהוא תופעה של הכלל – תופעה של לידת דור חדש, כמו שהסברנו ביצהר.

להסתכל על המציאות מנקודת המבט של ה'

נאמר בצורה אחרת: ידוע פירוש של אדמו"ר הזקן על "תמֻנת הוי' יביט" שנאמר על משה רבינו. הוא מסביר שמשה רבינו מביט על המציאות מתוך העינים של ה'. רש"י אומר "זה מראה אחורים", זה איך שה' עצמו מביט על המציאות (בחינת ה"אחור" שלו כביכול) – על העולם שברא לכבודו. יש צדיק שנכנס למקומו של ה', לעומק ה'אני' של ה' – בכל דור יש משה רבינו שנכנס לתוך ה'אני', ה'אין' שהוא פנימיות ה'עין' של הקב"ה, וכך רואה את המציאות.

פשיטא ופשיטא שאיך שה' רואה את המציאות, מה שאותו נער עשה, זה לגמרי אחרת מאיך שבני אדם מסתכלים על זה – כי הוא לוקח בחשבון את כל מעשה בראשית, מאז בריאת העולם, מאז היום הראשון של מעשה בראשית וגם מה שהיה לפניו, ועד סוף כל הדורות, עד תחית המתים, כולם נסקרים אצלו בסקירה אחת. הוא רואה זאת מתוך תכלית הכוונה של הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ליישב את ארץ ישראל, להביא משיח, סוף כל סוף, גאולה לעם ישראל.

ברגע שעולים לבריאה זו הסתכלות אחרת לגמרי על המציאות, או שתשתוק – אם אתה לא יכול להסתכל על המציאות מתוך עיני ה' אז אין לך מה לומר, רק תעמוד ותשתומם למראה עיניך.

מעבר רוח ה' משאול לדוד (המנגן לשאול)

נתבונן בענין מעוד כיוון: כל מה שמדברים על הנוער, על לידה, אחד שהוא נמצא בתהליך של לידה – כמובן הכל מדובר ביחס לדוד שמתעורר בתוך ממסד שהוא שאול (תרתי משמע – שייך למלכות שאול ושהוא שאול לזמן קצוב וכבר מתקרב לסוף). הממסד הוא ממסד שאבד את הדרך שלו, יכול להיות שהתחיל עם איזה ניצוץ טוב אבל אבד את דרכו – נחה עליו רוח ה' חיובית בהתחלה, אך ברגע שהוא חטא ה' לקח את הרוח ממנו ושם אותה על דוד.

ברגע שרוח ה' הטובה עברה משאול לדוד, מה קרה לשאול? נטרפה עליו דעתו. אז גם כתוב רוח ה', אבל רוח ה' רעה נחה על שאול המלך. אז במקום להיות מלך הוא נעשה נרדף בדמיונו הכוזב. מי האב-טיפוס בכל התנ"ך שנרדף בדמיון? מי האב-טיפוס של חולה הנפש של פארנויה בתנ"ך? שאול המלך.

מן השמים באמת משחו – שמואל בשם ה' – את דוד המלך, ודאי שהוא ימלוך פעם. אבל למעשה הוא אוהב את שאול – חמיו – מכבד אותו, קורא לו "משיח הוי'", נזהר מלגעת בו. מקסימום הוא עושה איזה מעשה נערות, חותך לו את המעיל, זה כל ה"תג מחיר" שלו, והוא הולך. אבל שאול מרגיש עצמו נרדף, והתג מחיר שלו – אם היה יכול – הוא לחסל אותו, כפי שנסה כמה פעמים. הדוגמה הזו היא דברים ישנים שאמרנו – מאז ההתנתקות ולפני ההתנתקות, שם דברנו על המעבר ממלכות שאול למלכות דוד.

דוד הוא מי שעכשיו צומח. מה הוא עשה כל הזמן לפני שהוא ברח משאול? שוב, ה' משח את דוד בקרן – על ידי שמואל הנביא – ואחר כך הוא הגיע לשאול. עוד לפני שהוא הרג את גלית, וגם אחר כך, מה היה התפקיד שלו בבית שאול? לנגן. הוא "יֹדע נגן". בשביל מה שאול היה צריך שינגנו לו? כי היתה לו רוח רעה, רוח ה' עברה ממנו לדוד. אז מה דוד עושה? מה הנוער הזה עשה עד עכשיו? איך מזהים מי זה דוד, מי עתיד להיות דוד שיוצא משאול? מי שנגן להרגיע את שאול. כל הזמן הוא היה מסור לשאול, הוא היה בעל מנגן, הוא שר לו כל הזמן ששאול השתגע – היתה לו רוח רעה – הוא דאג לנגן לו, להרגיע אותו. יש צבור ששנים על גבי שנים רק מנגן לשאול – זה סימן שהוא עתיד להיות דוד. אבל מה קורה? ששאול, אותו אחד שהוא הרגיע אותו, מתחיל לרדוף אותו.

מעבר צרעת נעמן לגיחזי

בכלל, מה לומדים מכאן, מהנקודה שאמרנו הרגע? שיש דברים שיוצאים ממישהו וזה עובר למישהו אחר. נקח דוגמה – הצרעת של נעמן, שאלישע ריפא אותו, "אני הוי' רפאך", רואים שאחר כך פרחה מנעמן ועברה לגיחזי בגלל מה שהוא עשה. כתוב בקבלה הרבה על זה. רואים שיש דברים רוחניים שהיו על מישהו, מסתלקים ממנו ואז מרחפים באויר, ואחר כך חלים על מישהו אחר. זה רוח (לשון מרחף, כמו שנאמר ב"רוח" הראשונה של התורה, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"). יש מציאות של צרעת, שנעמן התרפא ואז היא רחפה באויר, עד שמצאה מקום לחול עליו – הכל בהנחיה של אלישע הנביא – וירדה על גיחזי.

אותו דבר, כתוב באותו פסוק שרוח ה' הטובה עוברת משאול לדוד שדעתו של שאול נטרפה עליו וחלה עליו רוח רעה מאת ה' – וכך דוד המלך מתחזק ברוח הקדש (נעשה יותר ויותר "כלל").

מקיף הכלל עולה מהחילים ומחפש על מי לשרות

זה מה שהסברנו, שיש תופעה של פרט – בחורים שהם פרט, אבל בעצם הרוח שלהם היא רוח של כלל, תופעה של כלל, זה גם כי המקיף החיובי של הכלל נמצא עכשיו בתנועת הסתלקות מהכלל הקודם, וממילא הוא מוצא מקום חדש לחול עליו. היות שזה מקיף הוא עדיין בבחינת תהו, לכן אין לו כלים איך להתבטא.

מה הכוונה? יש מקיף מאד חזק וגדול על חיילי ישראל. לא משנה אם הממסד הוא בסדר או לא בסדר. חיילי ישראל שמוכנים למסור את הנפש להלחם עבור עם ישראל יש להם מקיף של קדושה, ישועת ה', אור מקיף גדול ועצום. אבל ברגע שאותם חיילים מתחילים לקבל פקודות, ובצייתנות עוורת – כמו שדובר גם בכמה מאמרים חשובים שפורסמו לאחרונה בתקשורת (בהקשר ללקחים שעלינו ללמוד מהתנהגות הצר הצורר ימח שמו בשואה) – בצייתנות מטומטמת מבצעים את הפקודות...

מה קורה? יש להם נכס רוחני אין סופי, שהוא המקיף ששורה עליהם. אבל המקיף הזה מסתלק ומתרחק מהם אם פועלים נגד השליחות. הרי הם שלוחים של עם ישראל וכתוב ששליחות היא כל זמן שהיא "לתקוני" ולא "לעוותי", לעשות מה שהמשלח רוצה ממך, אתה שליח. ברגע שהשליחות היא "לעוותי" אתה אויס-שליח לפי ההלכה. ברגע שהוא נעשה אויס-שליח של כלל ישראל, מה קורה עם המקיף ששורה עליו? כמו בסיפור של נעמן – המקיף עולה, מרחף באויר, מחפש מקום לשרות עליו.

איזה מקום הוא מוצא? איזה בחור אחד. המקיף של הצבא, הרוח של שאול שכעת עולה ומסתלק ממנו, מחפש איזה דוד שקודם היה מנגן לשאול להרגיע אותו וכעת שאול מתחיל לרדוף אותו. הרוח מחפשת איזה דוד, איזה בחור, איזה עופר האילים שדברנו קודם, וכאשר היא מוצאת את אותו בחור הוא מקבל איזה כח של כלל ישראל – מה שדובר קודם. רק, כמו שאמרנו, זה לאו דווקא בכלים – אבל עכשיו הוא זכה לקבל רוח של הכלל. הרוח שהיתה קודם על הצבא בעצמו. זה מה שקורה.

מסתמא בעל ההילולא שר ג' התנועות של הבעל שם טוב והמגיד ומה שהוסיף לזה גם אדמו"ר הזקן. יש הוה-אמינא שהרבי מביא שצריך למנות את בעל ההילולא בתוך נשיאי חב"ד – הוא בעצם התפר בין המגיד לאדמו"ר הזקן, אף שאדמו"ר הזקן קבל ישירות מהמגיד יש באמצע את בעל ההילולא. מה שמחבר את כל ג' הדורות הראשונים הוא ניגון האין סוף כפי שהוא נקרא.

ה. סוד הרגימה

רגם-מלך – קשר הרגימה והמלכות

היה בן אדם במלכות זרובבל, בתחלת בית שני, שמוזכר בספר זכריה שהיו לו קרובים בבבל והם שלחו לו – הוא גר בבית א-ל, היה צדיק (ככה רש"י כותב) – לשאול את הכהנים הנביאים בארץ ישראל האם הם צריכים לצום בתשעה באב ושאר הצומות שהם זכר לחורבן. כך מספר הנביא זכריה. ידוע מה שכתוב שם בהמשך, שהוא מנבא ש"צום החמישי וגו' יהיו לבית ישראל לששון ושמחה ולימים טובים והאמת והשלום אהבו". מחלוקת בין המפרשים אם הוא מתכוון באותו דור ממש או רק לעתיד לבוא.

בכל אופן, איך קוראים לאדם הזה, לצדיק הזה, שהיה השליח שקבל את השאלה מיהדות בבל להעביר לשאול את הנביא זכריה? יש לו שם מאד מיוחד, קוראים לו רֶגֶם-מלך – שתי מילים. משהו מענין ביותר ומוזר ביותר. צריך לרגום את המלך? צריך לרגום את המולך. דרך אגב, הרד"ק אומר שהמולך הזה הוא רק כינוי, ושמו המקורי הוא מלך. שוב, כאן יש לנו שם פרטי של אדם שנקרא רגם-מלך, והוא גם צדיק.

יש פסוק בתהלים "שרי יהודה רגמתם". מה הפירוש? יש מי שמפרש ש"רגמתם" הם כמו "שרי יהודה" – שרי ממלכה. הוא מביא את הדוגמה מהשם הזה, רגם-מלך, לשון ממשלה. יש מי שאומר ש"רגמתם" זה לזרוק אבנים. קודם כל רואים שלזרוק אבנים וממשלה זה הולך ביחד – אותה מילה. צריך להבין מה הקשר בין לזרוק אבנים לבין ממשלה.

עוד יותר, המפרשים אומרים שהשרש רגם הוא בעצם השרש של צבע המלכות, שמובא בהרבה מאד מקומות ושם עיקר הופעת השרש הזה – ארגמן. מה השרש של ארגמן? רגם. ארגמן הוא צבע המלכות. יש מי שאומר ש-רגם הוא כמו רקם, שהרי ג-ק מתחלפות (אותיות גיכק). לפי זה רגם, ארגמן, הוא לשון רקמה.

"כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – דאגת הרב לפנימיות התלמיד

יש כבר רקמה של ארגמן שקשור גם לממשלה, לרגם-מלך, וגם לזריקת אבנים. שוב, מה הקשר? בשביל זה יש עוד פסוק, במשלי, שאומר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – מי שנותן כבוד לכסיל. מיהו הכסיל? בדרך כלל כל מי שרוצה שיתנו לו כבוד הוא כסיל, כל מי שרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, למה? כי הכבוד מקיים את הפסוק הזה. הכבוד האמתי יודע מה שכתוב בפסוק – "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד".

מהפסוק הזה חז"ל לומדים שכל מי שמלמד תלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס. חושבים שתלמיד שאינו הגון הוא מי שלומד שלא על מנת לעשות וכיוצא בזה. אבל יש דברים בגו. אב-טיפוס של כסיל בחסידות הוא "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – כל מי שרודף אחר סיפוק של חויה אישית, גם רוחנית, הוא מתבונן לא כדי לדעת את ה' אלא בשביל החויה. כך מסביר אדמו"ר הזקן מהו כסיל, ועל זה נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה" – הוא לא מחפש את התבונה האמתית – "כי אם בהתגלות לבו", הוא רוצה להרגיש את הלב שלו מתגלה, חווה חוויות.

אז אם יש תלמיד כזה – זה גם כמו לזרוק אבן למרקוליס. רק מה? שאדמו"ר הזקן פוסק בהלכות תלמוד תורה שבכל אופן צריך להכנס לתוך הספק – מתוך מבט מפוכח, שהרב מכיר שחייב להחזיר את התלמיד שלפניו בתשובה, ולא רק תשובה בענינים מעשיים אלא בענינים הכי פנימיים, להביא אותו לדרך הכי פנימית של החסידות כפי שלימד בעל ההילולא של היום וכל הרביים, להגיע ל"נסתרֹת להוי' אלהינו" ולא להסתפק בנגלות. י-ה הוא שם קדוש, וה אינו שם קדוש בפני עצמו, רק שמשלים ומגדיל את השם הקדוש י-ה.

סוד המרגמה

שוב, מהי המלה מרגמה באותו פסוק? "כצרור אבן במרגמה". יש פשט אחד, שכולם חושבים, שמרגמה היא כלי שבו זורקים אבנים. יש באמת מפרשים שאומרים שמרגמה היא "כף הקלע". בסעודת משיח[11] הסברנו מה הגימטריא של כף הקלע. אותו מקום ששוה כף הקלע הוא מרגמה – כלי שעמו זורקים אבנים. אבל לא כל המפרשים מסבירים כך את "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". יש שמסבירים שהמרגמה שם היא רקמה של ארגמן שנותנים את האבן בתוכה.

שוב, רואים שיש פה איזה קשר בין רקמה של ארגמן ומלך, רגם-מלך, לכף הקלע. מה הקשר? ידוע שהמלה צרור – "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" – שוה מלכות. רומז שיש קשר למלכות. מה יש בתוך המרגמה? נעשה חשבון, רק שרש רגם הוא גם מספר מאד מיוחד – 243 הוא 3⁵. אם מוסיפים מה – רגם בתוך מה – כבר שוה רפח. כנראה שכל בירור רפח הניצוצין הקדושים, העבודה שלנו בעולם הזה, הוא "כצרור אבן במרגמה".

בין סקילה לרגימה

יש שרש סקל ושרש רגם. כמה יש ביניהם? אבן. אם מוסיפים אבן ל-סקל מקבלים רגם. בפשט, מה ההבדל בין סקל ל-רגם? יש מי שמסביר שלסקול זה סתם לזרוק אבנים, ולכן לא חייב להיות שלסקול זה להרוג, לכן כל פעם שהכוונה לסקול היא באמת להמית התורה צריכה להוסיף זאת בפירוש – "מות יומת". אבל שרש רגם, מסבירים, זו זריקת אבן עם מלאכת מחשבת – זריקה רק לשם תכלית, ובדרך כלל התכלית היא באמת להמית. לכן בפשט התורה בדרך כלל לא מוסיפים "מות יומת" לרגימה, כי זה מובן מאליו.

נאמר זאת בלשון הרוגאטשובר, סקילה היא על שם הפעולה ואילו רגימה יותר על שם הנפעל, התכלית. כלומר, בשרש רגם יש זריקת אבן עם תכלית מאד ברורה למה אתה זורק את האבן. זה כבר נותן לי איזה פתח, שלמה זורקים אבן? רק אם זה מקרב את התכלית של תיקון המדינה, את הממשלה. התכלית של רגם היא מלך.

להסתפק בשעשועי תורה של רגימה

לפני שנמשיך רק נאמר שלעניות דעתנו למעשה לזרוק אבנים – שזה בדיוק מה שהלעומת-זה עושה – זו לא פעולה נושאת חן. עם כל מה שכעת אנחנו דורשים את המלה רגם, הלכה למעשה הפעולה הזו היא לא פעולה מומלצת. יש להמנע, להסתפק רק בחסידות שאנחנו אומרים על הסוד של רגם, כמה ש-רגם קשור למלכות – להתבונן, להשתעשע הרבה עם הילדים, אפשר לעשות דפי עבודה עם רגם, ובזה להסתפק.

מענין לענין, כמו ש-רגם הוא באמת מעשה גוים, שאין בזה חן – יש בזה היפך החן – גם לכתוב כתובות על קירות זה גם לא מוצא חן. אז צריך לדעת מה כן מוצא חן.

בכל יום העצמאות צריך סיסמא מיוחדת לכבוד היום החשוב הזה. הסיסמא של השנה הזו, תשע"ד, היא "יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה". למשפט הזה יש גימטריא מאד יפה... ברגע שמוציאים את האויר מגלגלי המדינה (לא כפשוטו, כמו שנסביר) – אנחנו נתחיל להנהיג את המדינה.

הפעולה של הוצאת האויר מהגלגלים היא פעולה מקורית – היא לא חיקוי. לזרוק אבנים זה חיקוי – אנחנו לא אוהבים לחקות, אנחנו לא קופים, זה סתם, ולכן זה לא מוצא חן. אותו הדבר כתובות על הקיר. לתלות שלטים של פתגמים בעלי משמעות המעבירים מסר חיובי לצבור, כמו שעשו בזמן האחרון, יכול להיות יפה וחשוב ביותר. אבל כתובות על הקיר זה לא מוצא חן. צריך משהו מקורי, שיש לו מסר, והוא כן מוצא חן. מה יכול באמת למצוא חן? להוציא את האויר מגלגלי המדינה החילונית על ידי ביקורת נוקבת (מתוך אמונה ותקוה שהחזון המיוחל של מדינת תורה, מה שבכחנו לעשות כדי לזרז את הגאולה, במהרה יתממש), הכל בדבור ובפרסומים ברשתות החברתיות וכו' – יש בזה מסר, יש בזה משהו מיוחד. כך יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה (החוגגת גלגל שנים לקיומה) ולהתחיל למלא באוירו של משיח את גלגלי המדינה המיוחלת. לחיים לחיים.

היום אמרנו הלל – ננגן משהו מתוך הלל. את "אלי אתה" של הצמח-צדק, אביו של בעל יום ההולדת.

חמשת דיני הרגימה בתורה

שרש רגם נאמר בחמשה הקשרים של עונש בתורה, חמש עבירות שהעונש שלהן הוא רגימה. בחמשת ההקשרים האלה השרש כתוב ט פעמים, ויש עוד פעם אחת בחטא המרגלים – "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", את יהושע וכלב, המרגלים הנאמנים ("וכבוד הוי' נראה באהל מועד" להציל אותם, בחינת "אנא הוי' הושיעה נא"), נמצא שס"ה השרש רגם מופיע י פעמים בתורה.

אבל יש חמשה דברים שהמצוה בתורה היא לרגום את העברין, החל מהנותן את זרעו למולך לקראת סוף פרשת קדושים, שקראנו בשבת. עד אז אין את המלה רגימה בתורה. אחר כך, ממש בפסוק האחרון של הפרשה, יש אוב וידעוני שצריך לרגום אותם – זו העבירה השניה. אחר כך, בסוף פרשתנו, פרשת אמור – רואים שדווקא כאן, בשבת שאנחנו יוצאים ממנה ובשבת שאנחנו באים אליה, נמצא הריכוז הכי גדול של רגימה, זריקת אבנים, בתורה – יש את דין המקלל. אצלו דווקא הריכוז הכי גדול של רגימה, כי יש שם ד פעמים לשון רגימה.

מיהו המקלל? בן שלומית, "בן אשה ישראלית ובן איש מצרי", פרי של תערובת, של התבוללות, של חוסר צניעות שמביא לידי זנות. יש שני מקרים של יחידים שעשו משהו ועונשם היה רגימה – המקלל בפרשתנו ואחר כך המקושש ביום השבת (שלפי חז"ל היו בפרק אחד). לא ידעו איזה דין מיתה מגיע למקושש עד שהקב"ה אמר לרגום אותו. זו כבר הפעם הרביעית שיש רגימה בתורה. מה הפעם החמישית? בפרשת כי תצא, לקראת סוף התורה, ב"בן סורר ומורה" – שגם כתוב שרוגמים אותו כל העדה.

רגימה – תוצאה של קלקול החינוך

אם מתבוננים רואים שיש פה איזה צד שוה – יש איזה קלקול שמחבר את כולם יחד. איזה קלקול של הורים לגבי ילדים, של זנות – הכל מתחיל מחינוך למולך. בכלל, יש מחלוקת בחז"ל אם מולך הוא עבודה זרה ממש או רק מנהג רע של אומות העולם. לפי רוב מפרשי הרמב"ם – גם ברמב"ם לא מאה אחוז ברור איך הוא סובר – זה לא עבודה זרה. הרמב"ם כולל זאת בהלכות עבודה זרה, אבל רוב המפרשים אומרים שהוא סובר שזה לא עבודה זרה אלא רק מנהג רע – מנהג הכי רע, חינוך הכי רע, שהמלך הוא מעל הכל, מה שקראנו ממלכתיות קיצונית. הוא מוסר את הילד למולך.

כתוב בתנ"ך שמולך הוא אלקי עמון. הוא עיקר העבודה-זרה של עמון. מהו עמון? בן עמי. קודם דברנו על הצבע ארגמן, צבע המלכות. כמה שוה ארגמן? "אין מלך בלא עם". אחד המשפטים הכי אהובים אצלנו. לפעמים המולך נקרא מלכֹם, עם מ בסוף. יש אומרים שה-ם שמוסיפים למולך הוא קיצור של עם, כלומר שזהו מלך ועם ביחד – עבודה זרה של אמונה במלך ובעם מעל הכל, בלי אלקים, שהממלכה היא האלקים.

שוב, הרגימה מתחילה משם ועוברת לאוב וידעוני – אוב גם לשון אב, אבא, וידעוני מלשון דעת, גם יחס פסול (בין זכר לנקבה). שוב, הכל כתוב בפרשת עריות, המשך של פרשת עריות, וידעוני הוא איזה לעו"ז של "והאדם ידע את חוה אשתו". אחר כך המקלל, שהוא בפירוש פרי של הזנות. אחר כך מקושש עצים ביום השבת.

אמרנו בדרך מליצה שכנראה אשתו של המקושש גרשה אותו מהבית – מה הוא עושה שם בשדה ביום השבת? כנראה שהוא לא היה שרוי בשלום בית, אז הוא מקושש עצים. יש מי שאומר שהוא צלפחד – היו לו רק בנות, הבנות היו צדיקות וחבבו את הארץ, אבל הוא חי בצל הפחד, אולי זה צל הפחד מאשתו. אותו צלפחד חי בצל פחד עד שבסוף נעשה מקושש עצים. צריך קצת דמיון בשביל זה. מה הצד השוה בין המקושש למקלל? המקלל הוא בן של אחת שפטפטה, שלום עליך שלום עליך, וכנראה המקושש היה מקשקש יותר מדי. שוב, זה בשביל תיקון כח המדמה...

אבל האחרון מוכיח את התזה – בן סורר ומורה. לא סתם צומח בעם ישראל בן סורר ומורה. הבן סורר ומורה הכי גדול בתנ"ך הוא אבשלום, בן דוד המלך (מיפת תאר, כמו סמיכות הפרשיות בתחלת פרשת כי תצא). עם כל הגדולה של דוד מלכא משיחא, שהוא משיח, אבל גם אדוניה וגם אבשלום, כל הילדים שלו חוץ משלמה, לא רואים שהוא השקיע טוב בחנוך שלהם – לא המצאה שלנו, כך חז"ל אומרים בפירוש (וכן מוסבר בכתבי האריז"ל בסוד הגלגול) – הוא לא הוכיח אותם. אם כן, הכל מתחיל מחנוך והכל נגמר בחנוך – זריקת אבנים מתחילה מהנותן מזרעו למולך.

יש דין שדווקא מזרעו, אבל אם הוא מוסר את כל זרעו, מחנך את כל ילדיו לממלכתיות קיצונית הוא כבר פטור, זה כבר בגדר כלל – זו ההלכה, וכולם משתדלים להבין מה ההגיון בדבר הזה. האחרונים דנים אם למי שיש בן יחיד יכול לעבור על איסור זה, שהרי כתוב "מזרעו" ולא כל זרעו, ויש לו רק בן אחד. באמת אומרים שהוא פטור, אין את ההיכי-תמצי של "מזרעו".

בכל אופן, מתחיל מחינוך וצריך לומר ש"נעוץ סופן בתחלתן", שמהחינוך הלא-טוב שממלכתיות מעל הכל, שזה ההיפך מהדרך-ארץ של התורה – זו דרך ארץ פסולה לגמרי – מזה בסוף מגיע לבן סורר ומורה, אבשלום שמורד במלכות אביו (גם בענין מלכות), עד כדי כך שהוא מנסה להרוג את אביו ואביו צריך לברוח ממנו. באמת דוד נרדף פעמיים – חוזרים ל"והאלהים יבקש את נרדף שלנו" – קודם הוא נרדף על ידי שאול המלך ואחר כך הוא נרדף על ידי אבשלום.

חמשת הפגמים בדורנו

שוב, אמרנו שכל המעגל הזה, גם מה שדברנו על הרגם – רגם-מלך – קשור למולך, הפעם הראשונה שהתורה נוקטת בעונש רגימה. מה זה מולך? בבית ספר קוראים לזה אזרחות – לימודי אזרחות לא על פי תורה, שלא מכירים בכך שהתורה היא למעלה מהמדינה (כפי שהתבטא בכל התוקף גם הרצי"ה קוק, על אף שלשיטתו כאשר המדינה פעלה נכון יש לה תוקף מקודש).

אחר כך מה הם האוב והידעוני? אלו אנשים שהתורה אומרת שצריכים לרגום אותם. כפי שדובר רבות פעמים, בדור שלנו הכל צריך להיות בדרכי נעם ובאופן המתקבל. אבל מי שמגיע לו לרגום אותו, בדרכי נעם, זה קודם כל מי שנותן מזרעו למולך. שנית, אוב וידעוני. מה הם אוב וידעוני בדור שלנו? כל מיני אמונות תפלות. כעת אנחנו בחדש איר ר"ת "אני הוי' רפאך", אך יש כל מיני רפואות אלטרנטיביות עם הרבה אביזרייהו של עבודה זרה ממש, שלא מכירים מאיפה זה בא, כל מיני יב צעדים וכדומה[12] – שהכל מעשה אוב וידעוני. זה המשך – גם בתורה זה המשך – מתחיל ממולך ומגיע לאוב וידעוני. את זה צריך לרגום.

דרך אגב, נוער שלומד את מלאכת הרגימה – זה סגולה ללימוד הגמרא, כמו שנסביר תיכף עוד יותר. רגם אותיות גמר, גמרא.

בכל אופן, מהמולך מגיעים לאוב וידעוני. אחר כך מגיעים למקלל. המקלל זה כל מיני ניבול פה רחמנא ליצלן.

גם על זה כתוב לרגום. אחר כך המקושש – חילול שבת דווקא. אם יש פחד אחד מעשי ממדינת הלכה, בארץ שלנו, אומרים שזה פחד שהולכים לרגום אותנו, לסקול אותנו, מי שמחלל שבת. זו לא הבעיה – הבעיה היא עצם השבת, שהולכים לעשות כאן שבת. ידוע בקבלה בחסידות שהמקביל בזמן לארץ ישראל הוא קדושת השבת – זה כלל גדול מאד. מה שמפחיד שאומרים שעושים שבת בארץ ישראל. לכן יש מישהו שחייב לחלל זאת, למנוע זאת, שלא תהיה ח"ו שמירת שבת בעם ישראל – זה מקושש העצים, אותו צריך לרגום. הכל מתקשר לחילול.

אחרי שיש את ארבעת אלה – המולך, האוב והידעוני (רפואות אלטרנטיביות עם אביזרייהו דע"ז), המקלל והמקושש – מגיעים לבן סורר ומורה. יש אומרים שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. בכל אופן, בציור מי שהיה – גם אם לא היה לו דין כזה, הוא האב-טיפוס – הוא אבשלום שמורד באביו, דוד מלכא משיחא.

לתרגם ולהמתיק – רגימה במיני תרגימא

רק נסיים את הקטע הזה בכך שיש עוד מלה אחת שבאה מהשרש רגם, שתסביר גם את הקשר ללימוד הגמרא. מה קורה כששמים לפני שרש רגם את האות האחרונה של האלף-בית, ת? "תיו רשים רשימו לעתיק יומיא" – היא הרושם של הכל. שמים ת לפני רגימה אז מקבלים תרגום.

האם המלה הזו מופיעה בתנ"ך? המדקדקים אומרים שלתרגם זה משרש רגם. זו מלה חינוכית לחלוטין. הפשט של תרגם הוא לפרש. זה כתוב פעם אחת בתנ"ך – "כתוב ארמית ומתורגם ארמית". זה פסוק בספר עזרא, שהמכתב כתוב ארמית ומתורגם ארמית – כתוב בארמית ומפורש בארמית. כלומר, תרגום הוא לפרש. אם מישהו מדבר שפה אחרת – כדי לפרש צריך לומר לו בשפה שלו.

מה הקשר בין לתרגם ללזרוק? אותיות הן אבנים. אם מישהו רוצה לקחת את יצר זריקת האבנים ולעשות ממנו משהו חיובי יתחיל לתרגם. מה זה לתרגם? מה שדברנו, שבעולם האצילות העיקר הוא לפרש טוב את רוח הקדש שמדברת מתוך פיך, ש"מקדשי", כנסת ישראל, מדבר מתוך פיך. צריך כל הזמן לתרגם, שזה סוד האשה המשכלת כמו שכתוב בלקוטי מוהר"ן. כמו שהאריז"ל אומר ש-תרדמה – שה' הפיל על האדם כדי לברוא את האשה – בגימטריא תרגום. מהאיש והאשה יוצאים ה"פרו ורבו", הילדים, התולדות, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", המלכות.

מה זה לפרש? לכן אמרנו שזו סגולה ללימוד גמרא, חוץ מאותיות רגם – גמרא זה לפרש את הלימוד. "כתוב... ומתורגם..." – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. עיקר התושבע"פ הוא הגמרא, כי אסור לפסוק מתוך המשנה. תכלית תיקון הרגימה היא החוש לתרגם. כל הזמן לזרוק אבנים, אבני תרגום – אבנים הן אותיות, מילים. צריך הרבה לזרוק אבנים, הרבה נסיונות – אם לא הצלחת פעם ראשונה תנסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שתקלע למטרה עם האבנים שלך. שוב לתרגם – לא תרגמתי נכון, לא אמרתי בשפה הנכונה, לתרגם שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם לזרוק אבנים, עד שזה יפגע.

משרש רגם, בלשון תרגום, יש גם את המלה תרגימא – מיני מתיקה נקראים מיני תרגימא (ויש מנהג לרגום חתן במיני תרגימא), ומי שיודע לתרגם נכון גם ממתיק את המסר. זה סיום ההתבוננות בשרש רגם. כמו שאמרנו, כל זה קשור לחינוך הדור החדש.

עוד נקודה: אם יודעים טוב לתרגם... התרגום בכמות הוא הרבה יותר מהמקור. בשביל משפט אחד צריך עמוד שלם לתרגם. שה' יעזור שבזכות בעל ההילולא ובזכות בעל יום ההולדת שנזכה בחוש הרגימה, שהוא חוש התרגום – התרגום האמתי – שנוכל לתרגם את הדברים שיתקבלו על לב כל עם ישראל ועל לב כל העולם כולו.

[דוד רגם את גלית]. נכון, בכף הקלע שלו. כמו שראשית דרכו של גואל ישראל הוא "ויך את המצרי", לא ברגימה, דוד התחיל את דרכו ברגימה בכף הקלע. העיקר – צריך לעשות דברים שמוצאים חן. צריך להתמקד. יש פה חבר'ה שיודעים להמציא דברים, אז שאת כל הכשרון שלהם ישקיעו בלהמציא דרכים הכי יעילות ונחמדות וזריזות להוציא את האויר מגלגלי המדינה בדרכי נעם ובאופן המתקבל (בדבורים חמים ושמחים המחממים את לב שומעיהם ברצון עז להתקרב לה' ולקדם את המשימות הצבוריות העומדות לפנינו). הגימטריא של יש להוציא את האויר מגלגלי המדינה היא "דרך ארץ קדמה לתורה". גם אחד המשפטים הכי אהובים שלנו, שוה "אשה כי תזריע וילדה זכר", התעוררות מלמטה. אפשר לפרסם שזו סיסמת יום העצמאות תשע"ד.