מוצאי כ"ד סיון ע"ד – כפר חב"ד

בר מצוה אליהו־יוסף עיני

א. בשורת הגאולה – מלמטה למעלה

גם המאמר וגם הפלפול שאמר בר-המצוה היו בענין תפלין. בפלפול הוא חזר שיחה בה הרבי דבר על תפלין של יד ותפלין של ראש, שני תפלין. לחתן בר המצוה יש שני שמות – אליהו יוסף. נפתח בווארט לגבי השם שלו:

אליהו יוסף – בשורת הגאולה בארבעה עולמות

אליהו הנביא הוא הנביא שיבשר את הגאולה. הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ לשם הגאולה, בשביל להיות לו יתברך דירה בתחתונים. לכן כתוב שגם נשמת אליהו הנביא – מבשר הגאולה – היא מאז ומתמיד. כתוב "פינחס זה אליהו" – על פי פשט פינחס קודם לאליהו בתנ"ך, אז היה צריך לומר "אליהו זה פינחס", ואם כתוב "פינחס זה אליהו" זה אומר שאליהו קדום. ובאמת כתוב בחסידות שאליהו תמיד היה – הוא בחינת חנוך, ועוד מקדמת דנא, מאז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא ברא את אליהו הנביא שיבשר לנו את הגאולה.

יש יחס בין אליהו ליוסף. יוסף הצדיק הוא נשמה חדשה שנולדה ליעקב ולרחל אמנו. יוסף שוה שלש פעמים אליהו. אליהו עולה בן בגימטריא ויוסף עולה ג"פ בן. כשיוסף נולד רחל אמנו אמרה "יוסף הוי' לי בן אחר" – להוסיף עוד בן אחד. יוסף הוא שלש פעמים בן אבל צריך להוסיף לו עוד בן. זה הסוד של אליהו-יוסף, שאז יש כבר ארבע פעמים בן, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

כל בן, כל אליהו, מבשר את הגאולה בעולם אחר. יש ארבעה עולמות אבי"ע וצריך לבשר את הגאולה בכל עולם ועולם. יש אנשים ששייכים לעולם האצילות, צדיקים גדולים, ולבשר להם את הגאולה זה ענין בפני עצמו. אם ידברו איתם על גאולה של עולם הבריאה או היצירה לא יבינו בכלל על מה מדובר – זה לא גאולה אצלם. צריך לבשר לכל אחד ואחד את הגאולה לפי הרמה שלו.

תוספות העולמות העליונים על גבי עולם העשיה

אם אמרנו את הדבר הזה, צריך להתבונן מה זה אליהו ומה זה יוסף – יוסף מוסיף עוד שלש בשורות של גאולה, עוד שלשה עולמות. אז איך נכוון?

אפשר לומר שאליהו הנביא מבשר את הגאולה בעולם הכי עליון, עולם האצילות, ויוסף מוסיף את בשורת הגאולה בעוד שלשה עולמות, עולמות בי"ע, שנוספים על האצילות. כך הייתי יכול לחשוב, אבל לא ככה. אליהו הנביא – שם בן – בא לבשר את הגאולה בעולם העשיה, העולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, "פתאום יבוא האדון". יוסף הוא תוספת על זה.

כתוב בזהר הקדוש שברגע שאדם נולד יש לו נפש. נפש שייכת לעולם העשיה. על זה כתוב – כמו שנסביר בהמשך – "חביב אדם שנברא בצלם". כאשר הוא זוכה – נעשה בר מצוה, עולה מדרגה, מקיים מצוות ולומד תורה – הוא מקבל רוח. כשהוא זוכה יותר הוא מקבל נשמה. זוכה יותר – מקבל נשמתא לנשמתא, גם חיה-יחידה. הנפש היא כנגד עולם העשיה, הרוח כנגד עולם היצירה, הנשמה כנגד עולם הבריאה והנשמתא לנשמתא בלשון הזהר הקדוש כנגד עולם האצילות. כל המדרגות האלה הן בחינת יוסף – כל מה שלמעלה מהנפש, תוספת על הבסיס.

משיח – העיקר למטה מעשרה טפחים

מה הכוונה בבשורת הגאולה? הרבי רוצה שנדבר ונתבונן בעניני משיח. אפשר לחשוב שביאת משיח היא כמו כל דבר בסדר השתלשלות, משתלשלת מלמעלה למטה – שקודם בא משיח למעלה ואחר כך הוא משתלשל מלמעלה למטה. לפי זה קודם בא משיח לעולם האצילות – גם בעולם האצילות זקוקים למשיח, בכל מקום, גם בא"ק צריכים את משיח, בכל מקום צריכים משיח, שהוא התכלית של כוונת בריאת העולם. השכל הראשון אומר שכל דבר משתלשל – קודם ברוחניות ואז יורד מטה-מטה לגשמיות. אם ככה, קודם אליהו מבשר את הגאולה באצילות ומשיח בא באצילות, ואז יורד לבריאה וכו' עד שמגיעים בסוף לעולם שלנו – אחרי כל הגאולות, של העולמות העליונים, מגיעה סוף סוף הגאולה לעולם שלנו, למטה מעשרה טפחים.

ידוע הביטוי של הרבי המהר"ש, שאנחנו רוצים משיח כאן – אמרו שהדפסת לקו"ת זו בחינת משיח וגאולה, אבל לא מסתפקים בזה. אולי גם הרבי הצמח-צדק סבר שקודם תהיה גאולה ברוחניות ומזה תשתלשל ותרד לעולם שלנו. אומר הרבי המהר"ש – לא משנה לי מה שקורה למעלה, וגם אני לא סובר ככה, אלא שקודם תהיה גאולה למטה. אני סובר שצריכים גאולה למטה מעשרה טפחים קודם כל, ראשית כל.

"צמח שמו מתחתיו יצמח" – הופעת הגאולה הפתאומית

ככה באמת יהיה – זו בחינת משיח בן דוד, שהוא אור חוזר מלמטה למעלה. קודם יבוא כאן משיח, אחר כך פתאום בעולם היצירה מישהו יקרא בעיתון שם שהגיע משיח למטה. אז הוא יאמר – גם אנחנו רוצים משיח. לאט-לאט המשיח יעלה, מעולם העשיה הוא יעלה ויגיע לעולם היצירה וכו' (הכל בסוד "הנה ישכיל עבדי [בעולם העשיה] ירום [בעולם היצירה] ונשא [בעולם הבריאה] וגבה [בעולם האצילות] מאד [באדם קדמון]").

כל זה כדי להסביר את הסוד של בר-המצוה שלנו, אליהו-יוסף, שאליהו מבשר את הגאולה פה למטה, במציאות שלנו. זה בהפתעה גמורה – "פתאום יבוא האדון". מה ההפתעה? מה ה"פתאום" כאן? שהוא לא משתלשל מלמעלה – הוא בא ישר מלמטה. איך יודעים זאת? "צמח שמו ומתחתיו יצמח", הוא צומח מלמטה ולא בא מלמעלה.

אפשר להתפלפל מה לגבי "זכו 'וארו עם ענני שמיא" – אם זוכים המשיח בא על עננים. גם על זה צריך לומר שאלה עננים של העולם הזה, עולם העשיה. אם לא זוכים הוא "עני ורֹכב על חמור", וידוע מה שהרבי אומר שיש מעלה ב"עני ורכב על חמור" על גבי "וארו עם ענני שמיא" – זו המעלה של "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

זה היה להסביר את אליהו-יוסף, שקודם אליהו ואחר כך יוסף – שעולה ג"פ אליהו – שמוסיף ועולה.

תפלין של יד ושל ראש – משיח בן דוד קודם למשיח בן יוסף

מה לגבי תפלין? נקשר זאת גם להנחת תפלין:

אליהו מבשר את בואו של משיח בן דוד. כתוב שדוד שוה יד. תפלין של ראש יותר מקודשות מתפלין של יד, אבל בכל אופן מקדימים את תפלין של יד – יש בהן תכל'ס שאין בתפלין של ראש. יש משהו תכליתי ואמתי, מעלה בתפלין של יד, שמונחות כנגד הלב. הרבי הרש"ב אומר שהיחידה שבנפש שורה בלב, לא במח. מסירות הנפש של היהודי, רעותא דלבא, היא דווקא בלב.

קודם מניחים תש"י כנגד הלב ואחר כך "מוסיף והולך ואור" – כל הקדושה, ריבוי האור של תש"ר, הוא במפורש בחינת יוסף. על יוסף כתוב "תבאתה לראש יוסף". יש "ראש יוסף", "ראש אפרים", "ראש מנשה" – יוסף ובניו כולם מכונים "ראש" בתורה. הכל בחינת תפלין של ראש. לכן הרבי אומר תמיד שיוסף הוא התלמיד-חכם, הוא בחינת "תלמוד גדול" – הוא זה שלומד תורה והוא כנגד תפלין של ראש.

אבל אליהו – אליהו הנביא, שבא לבשר את בואו של משיח בן דוד, ששוה יד – הוא התפלין של יד. לכן גם ההקדמה של תפלין של יד – שקודם משיח יבוא למטה. תמיד חושבים שקודם יבוא משיח בן יוסף ואז משיח בן דוד – זה לפי הסברא שמשיח משתלשל מלמעלה למטה. בספירות העליונות יוסף יותר גדול – הוא יסוד ודוד הוא מלכות. אם סדר הגאולה הוא מלמעלה למטה, אז הסדר הפשוט הוא קודם יוסף ואז דוד. אבל אם אומרים ש"צמח שמו ומתחתיו יצמח" יש משהו בדוד שהוא קודם. דוד תמיד היה – אדם ר"ת אדם-דוד-משיח. מאז אדם הראשון דוד המלך נמצא, כמו שאליהו הנביא נמצא.

זה היה לפתוח בווארט גם לגבי תפלין – נושא המאמר וגם של הפלפול ששמענו – בהקשר לשמות של בר-המצוה.

ב. משנת "חביב אדם" ובר המצוה

נמשיך ללימוד המשנה בפרקי אבות פ"ג שלמדנו אתמול, בשבת. יש כמה וכמה שיחות של הרבי שמקשר את המשנה הזו לבר מצוה.

זו המשנה של רבי עקיבא שהוא הכלל הגדול של התורה שבעל פה, שאומר: "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם'. חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו'".

זו משנה י"ד בפרק ג' של פרקי אבות. יש שם ארבע משניות של רבי עקיבא – זו השניה מביניהן.

בר מצוה – "שנקראו בנים למקום" או "שניתן להם כלי חמדה"

בשיחה אחת[1] הרבי אומר ש"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" זה מה שמתחדש ביום בר-המצוה, ואילו "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" בא בהמשך, כאשר בר המצוה לומד תורה בשקידה והתמדה, כמו שהרבי רוצה, כמו שכל הצדיקים לומדים תורה לשמה. אז, כשהוא נעשה שלם בלימוד התורה – אם זה "בן חמש עשרה לגמרא" או אחר כך, "'ביום חתונתו' זה מתן תורה" – מתקיים אצלו "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה". ככה כתוב בשיחה אחת. לפי זה, עיקר החידוש של בר מצוה הוא "שנקראו בנים למקום".

יש שיחה אחרת[2] שהרבי אומר לא ככה. הוא אומר שבתולדות עולם "חביב אדם שנברא בצלם" היינו מיד שנברא אדם הראשון, מאז בריאת העולם. אחר כך "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" זה כבר בגלות מצרים, עוד לפני גאולת מצרים. כאשר משה רבינו בא לפרעה הוא אומר לו "בני בכֹרי ישראל". אחר כך "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" מתקיים במתן תורה כפשוטו, כשקבלנו את התורה בהר סיני, והרבי אומר שבחיי הפרט היינו יום בר-המצוה, שהוא מקבל את עול מלכות שמים עם כל תריג מצוות התורה.

אם כן, יש כאן שתי בחינות. יש בחינה שבר מצוה הוא "בנים למקום" ויש בחינה אחרת שבר מצוה הוא "כלי חמדה". אם בר מצוה הוא "בנים למקום" אז "כלי חמדה" זה עוד שלב, יותר גבוה, שבא בהמשך.

עבד, בן, בן-שנעשה-עבד

בכל אחד משלשת השלבים שהמשנה מונה יש שתי מדרגות – כי בכל אחד כתוב ש"חביב" או "חביבין" ואחר כך "חבה יתרה נודעת...".

יש עוד שיחה של הרבי על המשנה הזו[3], שהוא אומר ש"חביב אדם שנברא בצלם" זו עבודת עבד. ברגע שאדם יודע שהוא נברא בצלם אלקים מוטל עליו לעשות את רצון הבורא, כעבד שעובד את אדונו. זה פירוש רש"י על המשנה, שמוטל עליו לעשות רצון בוראו כי נברא בצלם אלקים. כלומר, יש משהו במושג "צלם אלהים" שמטיל על האדם קבלת עול מלכות שמים והוא צריך לעבוד את ה' כעבד. אבל "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" כבר במפורש בנים – עבודת בן, שהרבה יותר נעלית מעבודת עבד.

לפי זה, מה המדרגה השלישית, של "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה"? זה כמו שהרבי הרש"ב מסביר באריכות בהמשך תרס"ו, שיש עבד ויש בן ויש בן-שנעשה-עבד. הרבי הרש"ב אמר על עצמו, שאני ביחס לאבי, הרבי המהר"ש, זכיתי להיות בן-שנעשה-עבד – בן שמבטל את עצמו לגמרי לאבא שלו ועובד את האבא בבטול גמור, כמו שעבד פשוט עובד את האדון שלו. מכאן ניתן להבין מה יכול להיות יותר מבן, מה זה ה"כלי חמדה".

קבלת כלי חמדה בבר המצוה

יש שיחה אחת של הרבי שבבר מצוה נעשה בן – עד כה החינוך היה בהכרח, שצריך לעשות כך וכך, בחינת עבד, וכעת בר המצוה הוא נעשה בן לקב"ה, ובן עובד את אביו עם חשק, כי הוא בן שלו, לא עבד, שעובד בקבלת עול. יש סברא אחת שמה שמתחדש בבר מצוה הוא החשק והרגשת הקרבה של הבן לאביו. אז להגיע למדרגת "כלי חמדה" זה כבר בהמשך – אשרי מי שזוכה לכך.

אבל שוב, יש שיחה – ואפשר לומר שהשיחה הזו היא יותר פשט, כי פשוט שמה שאנחנו קבלנו את התורה במעמד הר סיני, במתן תורה, דומה לבר מצוה, כל ילד שנעשה איש מקבל את כל התורה כולה ומתחייב "לעבדה [ברמ"ח מצות עשה] ולשמרה [בשס"ה מצות לא תעשה]". כלומר, גם היום יש את היכולת והאפשרות שאליהו-יוסף מקבל "כלי חמדה". אליהו כולו בן – בן הכי חביב שיכול להיות, ארבע פעמים בן, כל הבנים, עליו אפשר לומר "בנים אתם להוי' אלהיכם" (כל ארבעת הבנים) – ובבר מצוה אתה מקבל את הכח של "כלי חמדה".

"כלי חמדה" – שעשועי המלך בעצמותו

אם כי שכתוב שחמדה היא שעשוע – יש על זה עוד שיחה של הרבי[4], שהחמדה של הקב"ה היינו שעשועי המלך בעצמותו. יש גרסה אחת במשניות (לא כך גורס אדה"ז) "חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו'". כך כתוב במשניות, אבל אדמו"ר הזקן בסידור לא גורס את המילים האלה, ויש לו ודאי מקורות (כמו במחזור ויטרי, שלא גורס זאת). למה הוא לא גורס?

מסביר הרבי ש"בו נברא העולם" היינו חיצוניות התורה, הנגלה שבתורה. כשיהודי לומד תורה הוא מקבל כח לברוא עולמות, לחדש מציאות כמו הקב"ה, אבל הכח הזה הוא החיצוניות של התורה, ואילו פנימיות התורה היא השעשועים העצמיים של הקב"ה. התורה היא גם כלי לבריאה – "אני הייתי כלי אומנתו במעשה בראשית" – אבל גם השעשועים העצמיים זקוקים לכלי, "כלי חמדה", ר"ת כח. איזה כח? כח להוריד ולהחדיר את השעשועים העצמיים למטה – עיקר הדירה בתחתונים שה"כלי חמדה" יתגלה למטה, החמדה הגנוזה. זה שהקב"ה בורא את העולמות, ונותן גם לנו כח בתורה לתקן את העולמות, זה טוב. אבל עיקר התכלית, שנקרא "כלי חמדה", הוא להחדיר בתוך המציאות הזו את השעושעים העצמיים של הקב"ה.

חבה-מציאות-חבה

בכלל, הרבי אומר[5] שכל פעם יש שני שלבים, כמו שהזכרנו. קודם כתובה עובדה של חביבות, כמו "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה", ואחר כך כתוב "חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה". הוא אומר שיש חבה שמתגלה מתוך העובדה – שאם אני רואה שהיהודים קבלו את התורה סימן שהם חביבים. החביבות הזו מתגלה מתוך העובדה שקבלו את התורה.

אבל כשכתוב "חבה יתרה נודעת..." היינו שיש בשרש – בעצמות ה' כביכול – חבה (לאדם או לנשמות ישראל, יותר ויותר) שבשל אותה חבה בשרש המציאות הזו נעשית. כלומר, יש חבה-מציאות-חבה. החבה השניה מתגלה עם העובדה, "חביב אדם" וכו', אבל ה"חבה יתרה נודעת לו" היינו גילוי החבה שבשרש, שהיא סיבת העובדה ולא התוצאה שלה.

לגבי "כלי חמדה" הרבי אומר שהחבה הראשונה – "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" – היא החמדה של לימוד נגלה שבתורה. אבל ה"חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה" היינו החבה שבשרש, שהיא סבת מתן תורה, והיא השעשועים – פנימיות התורה, לימוד החסידות.

"חביב אדם שנברא בצלם" – מוטבע

נעשה בקיצור את המבנה כאן: כמו שקודם יש עבד, אחר כך בן ואחר כך בן-שנעשה-עבד, יש מי שמפרש את שלש המדרגות כאן כנגד נר"נ (דברנו קודם על נפש והתוספות שעליה).

הכי פשוט בלשון החסידות ש"חביב אדם שנברא בצלם" היינו המוטבע שבנפש, כחות נה"י, החלק המעשי שבנפש. שוב, זה נקרא פרצוף העיבור, פרצוף נה"י – "חביב אדם שנברא בצלם". את זה האדם מקבל מיד כשהוא נולד. ה"חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם" מתגלה בזמן ברית המילה. אבל מיד כשהילד היהודי נולד הוא כבר אדם.

"אתם קרויים 'אדם'" – הרבי כותב בעוד שיחה אחרת[6], שלפני מתן תורה "חביב אדם שנברא בצלם" יכול ללכת גם על אינם-יהודים, אבל מהרגע שניתנה תורה לעם ישראל "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", גם ה"חביב אדם שנברא בצלם" הולך רק על היהודים, אבל דווקא על החלק המוטבע שלהם. "כי בצלם אלהים עשה את האדם" לכתחילה, מהרגע הראשון שהאדם נולד. זה הנפש, הנה"י, המוטבע – מה שבטבע האדם.

נ"ר ונשמה שבמוטבע – שתי מדרגות "חביב אדם"

שוב, "חבה יתרה נודעת לו" מתגלה בברית המילה. מה זאת אומרת? שבתוך פרצוף נה"י גופא, במוטבע גופא, יש את המוטבע ובתוכו יש את הנ"ר של המוטבע – נפש-רוח של הנפש, של המוטבע. מה שאמרנו קודם שבתחלה האדם נברא רק עם נפש, אם הוא זוכה הוא מקבל רוח ואם זוכה יותר מקבל נשמה. אבל לפעמים כתוב שאדם נברא לכתחילה עם נ"ר, נפש-רוח, ואם זוכה מקבל נשמה (שהיא עיקר התוספת).

כך זה בכל פרצוף בפני עצמו – ענין עמוק בקבלה, שיוצא גם מהמשנה כאן. בכל פרצוף מקבלים לכתחילה את הנ"ר בפרט, אבל בכללות מקבל בתחלה רק את פרצוף הנפש – בתוך הנפש יש לו נ"ר שבנפש (דהיינו הז"ת שבנפש). התוספת היא הנשמה, ותוספת הנשמה של הנפש היא "חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם". כשהוא מקבל דעת – "נודעת לו" – בפרצוף הזה (דעת שייכת גם לבר מצוה).

אם כן, מהרגע שהתינוק נימול הוא מתחיל לקבל דעת בפרצוף המוטבע שלו. זה נקרא "חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה [לשון תיקון כאן, ברית מילה היא תיקון, 'לעשות'-לתקן דורשים חז"ל על ברית המילה] את האדם'".

"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" – פרצוף המורגש

אחר כך, "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". יוצא ש"בנים למקום" יכול להיות לפני בר-המצוה או בזמן בר-המצוה, לפי שני הפירושים שאמרנו. אם לפני הבר מצוה, אזי "בנים למקום" מגיל חינוך – שהאבא מתחיל לחנך את הבן, כשעושים אפשרענעש. אחר כך הוא גדל, עד שמגיע ל"מופלא הסמוך לאיש", וזה ה"חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" – הכל הכנה לבר מצוה. או שכל זה קורה בבר מצוה.

שוב, "בנים למקום" היינו פרצוף המורגש, הרגש. בתחלה יש לו את כל הז"ת שלו, נפש-רוח שלו, ואחר כך "חבה יתרה נודעת להם", היינו הנשמה, החב"ד של פרצוף המורגש (פרצוף היניקה). לפעמים מישהו מקבל מתנה מתוך רחמנות עליו אבל המקבל בזוי בעיני הנותן המרחם, זו הלשון (של הרמב"ם), לכן הוא לא טורח להודיע לו שנתן לו מתנה. אבל אם הוא מאד אוהב את המקבל הוא לא רק נותן לו אלא גם מודיע לו. במה שהוא מודיע לו הוא נותן לו דעת – הוא בונה לו את ממד הדעת באותו פרצוף כללי שכעת אנחנו מדברים בו. קודם היה פרצוף המוטבע וכעת פרצוף המורגש.

"חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" – פרצוף המושכל

אבל בסוף, אחרי שאתה בן, כעת מגיעים לעיקר – צריך לקבל את התורה. שוב, יהודי הוא בן גם לפני שהוא מקבל את התורה, את ה"כלי חמדה", אבל התכלית היא לקבל את התורה. אפשר לומר ש"בן" היינו ביום הבר מצוה ממש (מהרגע הראשון שהבר מצוה נעשה "בן שלש עשרה למצות"), אך כשעושים את מסיבת בר המצוה במוצאי יום הבר מצוה – כך המנהג הפשוט – אז אומרים את המאמר. עיקר המזל-טוב, שכולם שמחים – כמו שראו כאן קודם – כשרואים כמה יפה ונחמד אליהו אומר את המאמר.

למה? הוא כבר בר מצוה. מה כל כך גדול וחשוב באמירת המאמר? כי המאמר הזה אומר שהוא לא רק בן – הוא בן, כשהוא נעשה בר מצוה הוא בן לכל הדעות, "בנים אתם" – אבל כשהוא אומר את המאמר הוא כבר זוכה ל"כלי חמדה", לשעשועים העצמיים של הקב"ה. יש לו כלי בשביל להמשיך את השעשועים העצמיים לתוך המציאות, וזה עיקר השמחה של הבר מצוה, הכח להביא את השעשועים לתוך העולם.

להגדיל עד אין סוף כל יהודי

אחד הווארטים הכי יפים שהרבי אומר במאמר של בר מצוה הוא שכאשר הקב"ה מסתכל על עם ישראל דרך התורה זה כמו זכוכית מגדלת, שרואים את השבח והגדולה של ישראל הרבה יותר גדול מאשר כאשר מסתכלים בעם ישראל לא דרך התורה. מכך אפשר להבין בדיוק מהו כלי חמדה:

כלי חמדה הוא לקחת בן – יתכן שהוא בן קטן, אפילו בר מצוה, בן שלש עשרה למצוות – ולהגדיל אותו לממדים עצומים. כשמסתכלים בבן דרך הזכוכית של התורה הוא מתרחב עד אין סוף. כך אפשר להבין בדיוק מה הענין של "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" אחרי "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" – ה"כלי חמדה" מגדיל את הבן ומחזיר אותו לממדים של אביו שבשמים. בעבודה הפנימית היינו בן שנעשה עבד, בטול גמור לקב"ה, אבל מבחינת דעת עליון של הקב"ה – כעת ה' מסתכל על הבן שלומד תורה, אחרי שהוא נעשה בר מצוה, בן לכל דבר, ורואה איך שהיהודי הזה גדול עד אין סוף.

תוספת המוחין בעצם – כח הודעת ה"כלי חמדה"

השלב השלישי הזה, של "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", כבר נקרא פרצוף המוחין – פרצוף המושכל. יש מוטבע-מורגש-מושכל. גם בתוך המושכל יש את הנ"ר של המושכל, ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", ויש יותר מזה, המושכל שבמושכל, שגם היה כתוב במאמר של בר-המצוה – מה שנקרא מוחין בעצם, מה שהתפלין הוקשו לכל התורה כולה. זו הגדולה של התפלין.

עיקר הווארט של כל המאמר הוא הענין של מוחין בעצם – ידוע שהרבי אומר שצריך להמשיך א לתוך גולה ואז הופכים אותה לגאולה, ויש שלשה פירושים באלף הזו (אלוף – גילוי הז"ת, אולפנא – מוחין ששייכים למדות, אלף-פלא – מוחין בעצם). כאשר מגלים את ה"צלם אלהים" בתוך הגולה – כבר יש גאולה, אתחלתא דגאולה. כאשר מכירים שכל יהודי הוא בן, עם כל האהבה העצמית של אבא לבן ושל בן לאבא, זה כבר פרצוף המורגש. מה ש"חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" זה מוחין ששייכים למדות – הפירוש השני באלף שנכנסת לגולה והופכת אותה לגאולה. בסוף "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה", היינו הפלא, המוחין בעצם.

הפלא שהיהודי הזה הוא אין סוף. תמיד חושבים שהנשמה האלקית היא "חלק אלוה ממעל ממש", ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו", כך אמר הבעל שם טוב, ובכל אופן זה רק חלק. מכח ה"כלי חמדה", הכלי לשעשועים, לחבר את עצמותו יתברך עם התורה ולהמשיך הכל לתוך המציאות, מתגלה שהיהודי הזה גדול עד אין סוף – רואים את היהודי דרך התורה, ואז רואים שהוא גדול עד אין סוף. זה סיום המשנה – "חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה", בלי התוספת "שבו נברא העולם" שמדברת על הממד החיצוני, "שנאמר 'כי לקח טוב נתתי להם תורתי אל תעזבו'".

כן תהיה לנו, שנזכה לכל החביבות – בכל רמות החביבות חשבנו על בר המצוה שלנו, שהוא חביב. מה שאנחנו לומדים מהמשנה הזו שהחביבות, אדרבא, נעשית יותר ויותר. חושבים שאולי רק ילד קטן הוא חביב, אבל הכי חביב כאן הוא מישהו גדול מאד – הכי גדול. זה מכח ה"כלי חמדה", הכח של היהודי שלומד תורה להביא את השעשועים של ה' לתוך העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. מזל טוב מזל טוב.