כ"ח סיון ע"ד – כפר חב"ד

ברית טהר־ישראל פיין

א. סוד שם חבו ו"חבה יתרה נודעת"

טהר ישראל – יחוד המוחין

לחיים לחיים, זה הקטן גדול יהיה בישראל, שיהיה טהור וקדוש – "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה". כתוב שטהר הוא מצד אמא וקדש – "קדש ישראל", לי-ראש – מצד אבא. זה יחוד של מוחין, כמו שנסביר תיכף – יחוד חכמה ובינה.

תיקון הברית בכוונת שם חבו – לאסוף את מה שהתפזר

יש שם קדוש, מ-עב השמות של הקב"ה, שמכוונים אותו גם בקריאת שמע, ולפי האריז"ל מכוונים את השם הזה פעמיים בתפלת שמו"ע – שם חבו. מתי מכוונים אותו בשמו"ע? כשאומרים "חכמה בינה ודעת", בברכה האמצעית הראשונה ("אתה חונן לאדם דעת... חננו מאתך חכמה בינה ודעת"[1]). אחר כך, עוד יותר חשוב לפי כוונות האריז"ל, מכוונים אותו בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבל גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" – האריז"ל אומר לכוון ב"יחד מארבע כנפות" את האות השניה מסוף כל תבה.

אחר כך הוא אומר לכוון שאלה ר"ת של פסוק אחר, "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יורִשנו אל", והוא אומר שאם מכוונים זאת כמו שצריך – כמו שחסידים מכוונים – זה מתקן (מעלה ומחזיר לקדושה) את כל הטיפות שיצאו ממנו לבטלה, את כל פגם הברית שלו, זה עיקר התיקון אצל האריז"ל. ממילא זה קשור לקדושת הברית – כעת אנחנו בסעודת ברית מילה.

אם מתבוננים במלים "יחד מארבע כנפות" האותיות השניות מהסוף יוצרות את שם חבו, אבל האותיות האחרונות ממש של "יחד מארבע כנפות" הן – לפי הסדר – דעת[2]. מה הקשר לפשט? כנגד הכח שמתפזר – כל מה שאדם פזר שלא כמו שצריך בחיים שלו – צריך כח לקבץ ולהחזיר הכל לארצנו הקדושה. ארצנו הקדושה היינו הרצון הקדוש שהוא השם של הרך הנימול – טהר ישראל, לטהר את ה-לי-ראש, שכל המחשבות תהיינה טהורות. הכל חוזר לארצנו הקדושה, ש"למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", הרצון הקדוש, שכל הרצון הוא רק לה' – "עשה רצונו כרצונך" ו"בטל רצונך מפני רצונו".

בין עב השמות של ה', שיוצאים משלשת הפסוקים ויסע-ויבא-ויט, השם הזה הוא ה‑68 – קרוב לסוף, החמישי מהסוף. כלומר, הוא שם ה-חיים מבין עב השמות[3]. יש כח מיוחד של חיים בכוונה הזו, בשם הזה.

חבו – שם של חבה

למה אנחנו מזכירים את השם הזה, גם בהקשר לברית מילה?

לפני כמה ימים דברנו על המשנה בפרקי אבות – משנה של רבי עקיבא, הכלל הגדול ועמוד התווך של התורה שבעל פה – שאומר "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם להוי' אלהיכם'. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חמדה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'".

הסברנו[4] שיש כאן שש מדרגות של חבה – חביב אדם, חבה יתרה, חביבין ישראל, חבה יתרה, חביבין ישראל, חבה יתרה. ראשי התיבות של השם חבו הן חכמה בינה ודעת, והוא גם רומז לאותו פסוק "חיל בלע ויקיאנו" (כך האריז"ל כותב כנ"ל). שוב, מכוונים את השם הזה גם בקריאת שמע, בפרשה השניה בה מכוונים את כל עב השמות, שם הוא על המלה אשר ("אשר הוי' נתן לכם. ושמתם") – אותיות ראש (של ישראל – לי ראש) – ועיקר הכוונה בשמו"ע. יצא לנו שהשם הזה הוא גם לשון חבה.

ברית מילה – "חבה יתרה נודעת"

מה הקשר לברית מילה, שלכן מזכירים את כל זה? כתוב ש"חביב אדם שנברא בצלם" הולך על יהודים בפרט, לא על כולם. יש מפרשים שהולך על כולם, גם אינם-יהודים, אבל רבינו חיים ויטאל מאד הקפיד לא לפרש כך, רק "אתם קרויים 'אדם'" ולא אומות העולם. כשיהודי נולד הוא ה"חביב אדם שנברא בצלם". המדרגות הבאות הן כבר חינוך, בר מצוה וכו' – הדרגות הן לפי השנים של הגדילה, אבל מיד כשהוא נולד הוא כבר אדם שעליו נאמר "חביב אדם שנברא בצלם". מהי ברית מילה? "חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'". "עשה" לשון תיקון – "אשר ברא אלהים לעשות" פירוש חז"ל על התיקון במעשה בראשית שנעשה על ברית מילה.

לפי זה, ברית המילה היא בעצם גילוי, הודעה לאדם, שהוא נברא בצלם. כמו שיש שני שלבים – שכאשר התינוק נולד הוא מיד אדם שנברא בצלם, וכאשר עוברים שמונה ימים אז "חבה יתרה נודעת לו", מגיעים לדעת – ידיעה והכרה מלאה שנברא בצלם. כך גם ב"חכמה בינה ודעת" מסיים בדעת וגם ב"יחד מארבע כנפות" יש חבו ואחר כך יש דעת. עיקר ברית המילה הוא להודיע ולהוודע מהטהר-ישראל, טהרת הלי-ראש, שיש ליהודי.

'ברית מילה' בשלשת פרצופי החבה

הסברנו[5] כי שתי הבבות הראשונות של "חביב אדם" הן בקבלה פרצוף נה"י, המוטבע של הנפש. אחר כך, "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" הוא כבר המורגש של הנפש, פרצוף חג"ת. בסוף, "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", היינו המוחין בעצם, פרצוף חב"ד בעצם. שם עצם החכמה-בינה-דעת – עצם הבטול, חכמה היא בטול, אין, ועצם השמחה של הבינה מכך שהאדם הישראלי מרגיש את שרשו באין האלקי – "אַין מזל לישראל".

צלם הוא גם לשון סֻלםד – סולם עליה. בכל מדרגה שעולים בסולם יש שני שלבים – את המציאות של אותה מדרגה ואת מה שהיא נודעת, "חביב אדם... חבה יתרה נודעת" וכו'. אחד ההסברים ש"חביבין ישראל שנקראו בנים" הוא גיל חינוך, ואז ה"חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" היינו הברית של גיל חינוך. כל "חבה יתרה נודעת" היא כמו ברית מילה – יש ברית מילה של "שנברא בצלם", ברית מילה של "שנקראו בנים" וברית מילה של עצם המוחין, של ה"ניתן להם כלי חמדה". כתוב בחסידות ש"כלי חמדה" היינו כלי שממשיך את השעשוע העצמי של ה' לתוך המציאות. מה השעשוע האמתי של ה'? האין האמתי של ה', שמאיר ומתגלה בתוך המציאות התחתונה של העולם. הווארט הוא שכל פעם שכתוב "חבה יתרה נודעת" זה על דרך ברית מילה.

אם כן, ברית מילה היא מצוה, והיא מצוה תמידית. ידוע שדוד המלך, דוד מלכא משיחא, שמח כל פעם שהוא היה ערום, כאלו בלי מצוות, אבל פתאום הבחין שיש לו מצוה – ברית המילה היא מצוה שכוללת את כל מציאותו של היהודי, שמלוה אותו כל החיים שלו (פעולה נמשכת), והסברנו כעת שהברית גם עולה בשלש דרגות:

יש את ברית המילה של הטבע היהודי, עצם הברית.

יש את ברית המילה שהוא מרגיש שהוא בן לקב"ה.

ויש את הברית מילה, ה"חבה יתרה נודעת שלו", שהוא מקבל מהקב"ה "כלי חמדה" להמשיך את כל החמדה ואת כל החבה – כל החכמה בינה ודעת – לתוך העולם הזה, וכך לתקן את כל מה שצריך לתקן, את כל תיקון הברית.

ידוע בחב"ד שעיקר תיקון הברית – "חיל בלע ויקיאנו" – הוא העמקה בלימוד החסידות. לקחת את ה"כלי חמדה" ולהתעצם איתו, "חבה יתרה נודעת לו", להתעצם עם ה"כלי חמדה" עצמו. זה התיקון הכללי האמתי – עצם ההעמקה וההתעצמות עם ה"כלי חמדה" של הקב"ה, השעשועים האמתיים עם האין האמתי של ה', "אין מזל לישראל".

לחיים לחיים, שתהיה הרבה שמחה ובשורות טובות, ו"שזה הקטן גדול יהיה" – הכוונה שהברית תלוה אותו ותעלה אותו מההכרה שנברא בצלם, עד לקריאתו בשם בן להקב"ה ועד לקבלתו את הכלי חמדה מאת הקב"ה, שהכל יהיה נודע, שזה ילוה אותו תמיד. לחיים לחיים, נחת לכולם, להורים ולסבים ולכל בני המשפחה ולכל הידידים, וברכה עד בלי די – "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די".

ב. רמזי השם

רמזי אש

הגימטריא של טהר ישראל היא 755. הביטוי הכי חשוב במספר הזה הוא אש תמיד – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". "אש תמיד" היא אש קדש. ישראל גם אותיות לי ראש וגם עם אותיות אש בתוך הראש (לפי ספר יצירה, יסוד האש עולה לראש). בדרך כלל אש היא מקודש (יקד-אש) ותמיד הוא תדיר – כאן התדיר והמקודש יחד, שיהיה כל המקודש (שייך בעיקר לשמו ישראל, "קדש ישראל" כנ"ל) וכל התדיר (שייך בעיקר לשמו טהר, עם מחשבות טהורות תמיד כנ"ל) גם יחד.

"אש תמיד" ר"ת את – "בראשית ברא אלהים את", קודם כל ה' בורא "אש תמיד", ואחר כך האש מגיעה לשמים ומהשמים לארץ. כתוב גם ש"אש תמיד" צירוף אותיות אמת-שדי. שדי הוא שם הברית ואמת היא פנימיות ספירת היסוד – מתאים לברית מילה.

"אש תמיד" היא גם "חומת אש" – כתוב "פרזות תשב ירושלם... ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב וגו'". קודם אמרנו שצריך לקבץ את הכל – "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" – וכשמגיעים לארץ מגיעים לירושלים, ושם יש "חומת אש סביב" ואז "פרזות תשב ירושלם", ירושלים מתפשטת וארץ ישראל מתפשטת עד שהיא כוללת את כל הארצות. השם הקדוש הרמוז בפסוק זה הוא השם של יציאת מצרים ולידת העם, "אהיה אשר אהיה" – "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".

יש כוונה בקבלה ש-אהיה – גם במילוי ההין (אלף הה יוד הה) וגם ברבוע פרטי (א ברבוע, ה ברבוע, י ברבוע, ה ברבוע) – עולה מקוה. ה פעמים מקוה – מקוה פנים ואחור (מ מק מקו מקוה מקוה קוה וה ה) – עולה 755 (טהר ישראל, "חומת אש [סביב]"). כלומר, המרכיבים הראשונים של תשנה הם 5 ו‑151 (ה'יסוד' של תשנה, טהר ישראל, הוא 5 ועוד 151 = 156 = יוסף = ו פעמים הוי' וכו'). זאת אומרת שהשם הקדוש אהיה ברבוע פרטי ובחשבון "כפלי כפלים" (כל אות כפולה ואז ברבוע), בסוד "אהיה אשר אהיה", יוצא אוטומטי המספר הזה. כלומר, המספר הזה קשור בכוונות לשם אהיה, וכמו כתוב "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" – חומת אש יוצאת משם אהיה (וכן "ולכבוד", שעולה בגימטריא חיים, שעיקר כוונתו בכתבי האריז"ל הוא אהיה הוי' אהיה, סוד שם חבו כנ"ל). יוצא שטהר ישראל שייך לטהרת המקוה – מקוה פנים ואחור.

רמזי מים

נמצא שיש לטהר ישראל שני רמזי אש ("אש תמיד" "חומת אש"), אך גם יש לו רמזי מים (החל מכוונת המקוה כנ"ל): הוא עולה בגימטריא "ומעין מבית הוי' יצא" (לכן כדאי שההורים ילמדו את קונטרס "ומעין" של הרבי הרש"ב). אפשר לומר שהאש יותר קשורה לישראל (שבו אותיות אש והוא השם המקודש, כנ"ל) והמים ודאי יותר קשורים לטהר (מי המקוה המטהרים כנ"ל).

בתנ"ך הספר הכי חשוב בשבילו ללמוד (לפי החשבון של שמו) הוא ספר משלי, כי טהר ישראל שוה "משלי שלמה". המלה משלי גופא היא אותיות ים של, נמצא שטהר ישראל הוא "ים של שלמה" – גם מקוה.

בשירת הים, שגם קשורה למים, יש ביטוי של גבורה ואש – "עזי וזמרת יה" – שגם שוה טהר ישראל. הביטוי הזה כתוב שלש פעמים בתנ"ך ("בתלתא זימני הוי חזקה"), בשלשה פסוקים (בתורה, בנביאים ובכתובים – כפי שמביא רש"י). יש כאן גם עז וגם זמר (שהם יחד ר"ת עז, כלומר שהזמר יוצא מה-ז, האות השניה, של העז[6]), כנגד שתי אותיות השם יה (שהן בחינת שני המוחין חכמה בינה, שרש החבה כנ"ל, סוד שם חבו) המתגלות בברית מילה – מל (לשון גילוי) יה, כנודע.