י"ט תמוז ע"ד – בית הרב

סיום חמשה חומשי תורה

כתה ה׳ בת"ת "תורת חיים"

מי מכיר את הניגון של יב-יג תמוז? נתחיל איתו. מכירים גם את ניגון "הבינוני" של הרבי הריי"ץ? מישהו יודע איך הניגון מתחיל? נשיר אותו.

א. "סוד הוי׳" בסדר לימוד התורה

סיימו עכשיו את כל החומשים? [כן] למדו לפי הסדר? החומש האחרון היה דברים? [כן]. מתי התחילו דברים? [לפני שנה וחצי]. יפי. באיזה כתה מתחילים ללמוד משנה? [ג]. מה לומדים עכשיו במשנה? [בבא קמא, סיימו פרק ג]. מתי מתחילים גמרא? [התחילו השנה, כתה ה']. איזה פרק? ["אילו מציאות"].

עשה"ד-חומש-משנה-חומש

יש חמשה חומשי תורה ואחר כך יש ששה סדרי משנה, כמו שכתוב "חמשה מי יודע? חמשה אני יודע. חמשה חומשי תורה... ששה מי יודע? ששה אני יודע. ששה סדרי משנה..." – אחד אחרי השני. יש את עשרת הדברות ("עשרה מי יודע? עשרה אני יודע. עשרה דבריא..."), כללות כל התורה שקבלנו בהר סיני. קודם יש את עשרת הדברות, שכוללים גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל פה (סוד שני לוחות הברית – "שנים מי יודע וכו'"), ואחר כך חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה. את חמשה חומשי תורה צריך לחזור וללמוד כל החיים. גם על המשנה צריך לחזור כל החיים, אבל החומש הוא כל שנה. לא כל אחד זוכה לגמור את כל המשניות או כל הגמרות כל שנה, אבל חמשה חומשי תורה גומרים כל שנה – שיעורי החת"ת, דבר יום ביומו.

איזה רמז עשינו בכך שאמרנו שהכל מתחיל מעשרת הדברות, ואחר כך לומדים חמשה חומשי תורה פעם אחת במשך כמה שנים בחדר כבסיס, יסוד, ואחר כך לומדים ששה סדרי משנה, וכל שנה חוזרים על חמשה חומשי תורה? עשרת הדברות הן י, אחר כך חמשה חומשי תורה הם ה, ששה סדרי משנה הם ו ושוב חמשה חומשי תורה הם שוב ה. אז מה כתבנו? כל התורה כולה היא שם של הקב"ה, כך כתוב – שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש – י-ה-ו-ה, בדיוק מה שעכשיו כתבנו. הכל מתחיל מ-י, המספר הכי גדול, ואחר כך נעשה ה – בכמות ה-ה (חמשה חומשי תורה) הרבה יותר גדולה מה-י (עשרת הדברות) – אחר כך ה-ו, גם מאד גדול, ואז ה תתאה.

לימוד הפרשה – "לחיות עם הזמן" – מלכות ה' והשגחתו בעולם

בספירות מהי ה תחתונה? [מלכות]. המלכות היא מעגל הזמן – "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלֹך לעולם ועד". כל שנה מסיימים את כל החומש, מעגל הזמן, וזה כח המלכות. גם כח המלכות של עם ישראל בארץ, שכל הזמן יהודי קשור לפרשה. איך אדמו"ר הזקן אמר זאת? שצריך "לחיות עם הזמן". יש ענין, וגם אדמו"ר הזקן רצה זאת, שילמדו משניות בעל פה. אף על פי כן, לחיות עם הזמן – חיים במציאות – היינו חיים עם פרשת שבוע.

שוב, זה ה"הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעולם ועד" – המלכות של ה' היא גם ההשגחה הפרטית של ה', ואיך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא". השיחה הראשונה של הרבי בלקו"ש אומרת שלא יתכן שהעולם יתנגד לתורה. למה? [כמו המחשב שמתוכנת – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והעולם פועל לפי חוקי התורה]. נכון, בדיוק ככה, ככה מסביר הרבי. היות שה' ברא את העולם על ידי התורה, התורה היא שמפעילה את כל מה שקורה בעולם. כמו שאמרו, לא יכול להיות שהמחשב יתקומם נגד מי שתכנת אותו (היום יש מחשבים פראיים... אבל בסופו של דבר המתכנת יתגבר). בפנימיות פשיטא שהתורה מנהלת את העולם, כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

אמרנו זאת כדי להסביר שזו המלכות של ה', ההנהגה של ה', שמנהיג את העולם על ידי התורה – זה מתבטא בכך שעוברים כל שנה על חמשה חומשי תורה, לומדים מהפרשה דבר יום ביומו.

לימוד חומש בפעם הראשונה – חומר הגלם לכל החיים

הכל מתחיל מעשרת הדברות. כנגד איזה עולם ה-י של שם הוי'? [אצילות]. עשרת הדברות הם עולם האצילות (כנגד עשר הספירות שבעולם האצילות, "עשר ספירות בלימה"[1]).

הפעם הראשונה שמסיימים את כל חמשה חומשי תורה היא כנגד ה עילאה – איזה עולם זה? עולם הבריאה, עולם של חומר גלם, של היולי, של אפשריות המציאות. מה שלמדתם את כל החומש הוא חומר הגלם שלכם לכל החיים, לכל מה שתלמדו בהמשך. מטרת החיים היא באמת להמליך את ה' על המציאות על ידי התורה, לגלות ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהתורה היא הפנימיות של המציאות. הסיום שלכם כעת הוא ה עילאה, שלמות חומר הגלם שלכם לכל החיים. והרי ה תתאה שבשם (המלכת ה' על העולם כולו מכח הלימוד התמידי, דבר יום ביומו, של חמשה חומשי תורה) משקפת ומשלימה את ה עילאה (שלמות היקף הלימוד של חמשה חומשי תורה פעם ראשונה בחיים, בחדר) – "כאמה [ה עילאה שנקראת אמא] בתה [ה תתאה שנקראת ברתא, בת]", בסוד "הֵא בהֵא תליא".

המשניות – צורה של הלכה

אחר כך מתחילים משנה – כבר התחלתם, אבל לפי הסדר תורה שבעל פה באה אחרי תורה שבכתב – ששה סדרי משנה, ה-ו שבשם. ה-ו שייך לעולם היצירה – צורות כלליות. בכל מקום כתוב שששה סדרי משנה הם כנגד עולם היצירה. המשנה היא כללים בתורה – אי אפשר לפסוק לפי המשנה, צריך ללמוד גמרא ושו"ע, אבל הכללים הם המשנה. הכללים הם כבר צורה, בעולם היצירה יש צורות ברורות. בעולם הבריאה, שהוא הפעם הראשונה שלומדים את כל חמשה חומשי תורה, לא יודעים בכלל מה בדיוק ההלכה. יודעים שה' נתן תורה ואמר כך וכך – זה עושה בנפש מה שנקרא אותיות החקיקה, חקיקה בלב של היהודים – אבל תמונה ברורה של הלכות, מה בדיוק אני צריך לעשות ביום-יום, מתחילים לקבל כשלומדים משנה.

פסיקת הלכה יחד עם חזרה על המקרא – המלכת ה' בעולם בפועל

אחר כך, בהמשך, לומדים את הגמרא על המשניות. אז באמת, כשמגיעים לשו"ע, אפשר לפסוק הלכה למעשה ממש. זה תוך כדי שחוזרים כל הזמן על החומש. החומש הוא כמו הגלגלים. שיעור החומש היומי הוא כמו "הגלגל היומי". מהו החומש התמידי שלומדים בחת"ת, כנגד איזה עולם ה תתאה? [עשיה]. כבר כנגד עולם העשיה שנקרא "עולם הגלגלים", "גלגל" גם מלשון גילוי, לגלות שה' נמצא פה, בתוך היום-יום שלנו, בתוך המציאות שלנו, בכל מה שקורה. כמו שהגלגל היומי מסובב את כל היקום מדי יום ביומו כך לימוד החומש היומי מסובב את כל החיים, כל מה שקורה לפרט ולכלל. אם כעת יש מלחמה – ה' משגיח על כל צעד ושעל, ה' נמצא פה. זו המלכות, "לחיות עם הזמן", צריך ללמוד פרשת שבוע.

אם כן, יש פרשת שבוע שקשורה להשגחה הפרטית. בהמשך ללימוד המשנה ביצירה צריך ללמוד את כל הסוגיות, כדי שיהיה אפשר לפסוק כאן למטה הלכה למעשה – מה צריך לעשות פה ועכשו. העובדה שאני חי עם הזמן, עם פרשת שבוע, היינו החבור שלי עם ה' בעולם הזה שלנו – זה הולך ביחד (לימוד הלכה למעשה והחומש היומי[2]). בכל אופן, עשינו י-ה-ו-ה בו שתי אותיות ה הן חמשה חומשי תורה.

ב. "זה הדבר" – חמשה חומשים ושבעה עמודים

פתיחת הפרשה ב"זה הדבר אשר צוה הוי'"

היות שאמרנו שצריך "לחיות עם הזמן" צריך לקשר את מה שדברנו לפרשת השבוע. איך הפרשה שלנו מתחילה? מישהו זוכר מה הפסוק הראשון של פרשת מטות? [נדרים]. מה הפסוק הראשון? מתחיל באופן מיוחד. אחד הפירושים על התורה, בפשט ממש, הוא של הרשב"ם. מי היה הרשב"ם ביחס לרש"י, שהוא הפירוש הכי חשוב ועיקרי? [נכד שלו?]. כן, נכד שלו. הנכד של רש"י, הרשב"ם, מתפלא – אומר שאין אף פרשה שמתחילה כך. כל הפרשיות או "וידבר הוי' אל משה" או "וידבר משה אל בני ישראל", אבל התחלת פרשה בדבור של משה לראשי המטות חד-פעמי – עשה עליו רושם עמוק, עד כדי כך שכותב על כך בתמיהה. איך פתיחת הפרשה? "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר – זה הדבר אשר צוה הוי'". בהמשך באה פרשת נדרים, אבל מתחיל מ"זה הדבר אשר צוה הוי'" (וראה רש"י איך זה קשור במיוחד לפרשת נדרים).

מה רש"י כותב שם? [שמשה רבינו יכול לומר "זה", כי ראה בבירור]. מה הביטוי לכך? ["כה"]. כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר הוי'", שזו "אספקלריא שאינה מאירה" – לא ראו דבר ברור במציאות שלנו – ומוסיף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". רק משה רבינו רואה ברור מה ה' רוצה, ולכן אף אחד אחר לא יכול לחדש מצוה (לומר "זה הדבר אשר צוה הוי'") – מצוה היא מה שה' רוצה שנעשה פה, בעולם העשיה. זו ראיה ב"אספקלריא המאירה" – מבט ברור. זה יחוד הפרשה שפותחת ב"זה הדבר אשר צוה הוי'".

"חצבה עמודיה שבעה"

כתוב שהמלה "זה" גם רומזת לחמשה חומשי תורה. כתוב שמונה פעמים בתורה "זה הדבר אשר צוה הוי'", אבל כאן הפעם העיקרית (והיא הפעם השביעית מבין השמונה – "כל השביעין חביבין") – לכן רש"י מסביר זאת כאן. הפעם הזו היא לקראת סוף חומש במדבר, אבל יודעים שקרוב לתחלת חומש במדבר יש פרשה אחת (פרשת בהעלותך) שיש בה שני פסוקים עם שתי נונים הפוכות, איזו? ["ויהי בנסֹע הארון"]. איך חז"ל מפרשים זאת? אלה סך הכל שני פסוקים עם פה אותיות בלבד.

חז"ל אומרים שרק שני הפסוקים האלה, היות שיש סימניות לפני ואחרי, כל כך קובעים ברכה לעצמם, שהם נחשבים ספר שלם בפני עצמו, כמו חומש – רק שני הפסוקים האלה. אם כן, כמה ספרים יש בחמשה חומשי תורה? [6]. אם יש בתוך במדבר שני פסוקים של ספר אחד, אז מה שהיה לפני כן הוא ספר וגם מה שיהיה אחרי כן הוא ספר [אז 7]. מה הפסוק שחז"ל מביאים לכך? "חצבה עמודיה שבעה". אם חוצבים נכון את התורה – איפה חוצבים? בפרשת בהעלותך, שמתחילה מ"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – יוצאים שבעה ספרים במקום חמשה.

חמשה חומשי תורה אור

בכל אופן, המושג הרווח, שהוא אמת לאמתו, הוא שיש חמשה חומשי תורה. איפה רמוז פעם ראשונה בתורה שיש חמשה חומשי תורה? כבר ביום הראשון של מעשה בראשית, כפי שחז"ל אומרים במדרש. מהי התורה? למה היא דומה במציאות? מה יש בעולם כאשר מסתכלים החוצה, מה רואים בטבע שמזכיר לנו את התורה? [שמים?]. לפעמים שמים הם גם כינוי לתורה, כתוב שהתורה היא מן השמים, אבל אין פסוק 'תורה שמים'. איזה פסוק מפורש יש? מה רואים בחוץ, ובלעדיו לא היה כלום? [אור]. התורה היא קודם כל האור, בלי אור אין כלום, ואי אפשר לראות כלום.

כמה פעמים כתוב "אור" ביום ראשון של מעשה בראשית, בו נברא האור? נספור יחד. יש חמש פעמים "אור", וחז"ל אומרים – מדרש מפורש – שרומז לחמשה חומשי תורה. אז בעצם, מי שסיים את כל החומשים יש לו את כל חמשת האורות, ואם מסיימים כעת את חומש דברים בפרט – זה האור החמישי, עליו נאמר "ויקרא אלהים לאור יום". עד משנה תורה יש אור, ארבעה אורות, אבל אין יום – האור לא מוגדר היטב, אין לו תחום ברור. גם אחרי שה' מבדיל בין האור ובין החושך – תכלית ההבדלה היא לתת לאור את התחום שלו, כמו שצריך לתת לעם ישראל את הארץ שלו. תחום האור הוא היום, וזה קורה כאשר לומדים ומסיימים חומש דברים, שכנגד "ויקרא אלהים לאור יום" (על חומש דברים נאמר בתחלתו "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" – ביאור התורה היינו לתת לאור התורה את התחום שלו, ה"יום" שלו).

זה – שבעה עמודים וחמשה חומשים

אמרנו זאת רק כדי להראות שהתורה אומרת – מיד בהתחלה, ביום הראשון – שיש חמשה חומשי תורה. האפשרות לחלק את התורה לשבע רמוזה בפסוק במשלי, "חצבה עמודיה שבעה", עליו מסתמכים חז"ל באמירה ש"ויהי בנסֹע" הוא חומש בפני עצמו. כעת, בסוף חומש במדבר, באיזה עמוד אנחנו בשבעת העמודים? הששי – בראשית, שמות, ויקרא, התחלת במדבר, ויהי בנסֹע, המשך במדבר. אנחנו בתוך הששי ועוד מעט נתחיל את השביעי.

לפי כל מה שאמרנו כעת, מה הרמז בכך שמשה מתנבא ב-זה? שתי אותיות – ז ו-ה [שבעה עמודים וחמשה חומשים]. כתוב "זכרו תורת משה עבדי". זה פסוק בסוף נבואת מלאכי, סוף הנבואה בעם ישראל, והוא פותח ב-ז רבתי (כמו ב רבתי של "בראשית") – ז עמודים של תורת משה. שוב, ה-ז היא החלוקה של התורה לשבע וה-ה החלוקה הרגילה של התורה לחמש,

למה מקדימים את ה-ז? הרי העיקר הוא חמשה, חמשה חומשי תורה, והשבעה עמודים הוא 'ווארט' יחסית, דרוש של חז"ל. למה להקדים את ה-ז? [ספר תורה שחסר בו אות אחת הוא פסול, אז צריך להדגיש שבכל זאת יש שבעה חומשים]. באמת החידוש של השבע ששני פסוקים בלבד, עם 85 האותיות שלהם, יכולים להחשב ספר שלם. בכמות הוא מאד קטן, אבל באיכות הוא מלא וגדוש – ספר שלם – ללמד שכל יחידה קטנה בתורה מלאה באור אין סוף. זה כמו שאמרת. יש עוד רעיון למה מקדימים את הדרוש לפשט? יש דבר שכתוב בחז"ל ומובא הרבה פעמים בחסידות, והרבי מאד אוהב לצטט אותו – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". השבע שייך לתורה, אבל בכל אופן הוא יחסית דברי סופרים, שאמרו ששני הפסוקים האלה הם ספר. גם הפסוק שמביאים לכך הוא מהנ"ך, לא מהתורה. השבע הוא חידוש והפשט הוא חמש, אז מקדימים את החידוש – זה[3].

אותיות 'זה' בפסוק פתיחת הפרשה

בכל הביטוי "זה הדבר אשר צוה הוי'" יש ז אחת, אבל כמה אותיות ה יש? ר"ת של "זה הדבר" הם גם זה (נמצא שיש שתי ההין סמוכות זל"ז – ס"ת "זה" ור"ת "הדבר", לרמוז ש"הדבר" יוצא מה-ה של "זה") – כבר שתי אותיות ה. אחר כך יש עוד שלש – "צוה י-ה-ו-ה" (בדילוג שוה של ב-ב אותיות – ג בדילוג ב לאחר ב סמוכות). סך הכל יש ה פעמים ה – ה-ה היא בהתכללות. ז ועוד ה פעמים ה נותנת את המלה זכה. ה פעמים ה (= כה) רומז לכך שבתחלה – כשעדיין היו במצרים – משה עצמו התנבא ב"כה". רק אחר כך משה זכה לעיקר הנבואה שלו, במלה "זה". אם כן, ה אותיות ה של "זה הדבר אשר צוה י-ה-ו-ה" הן ה-כה, ובחבור ל-ז הן זכה[4].

נחזור לתחלת הפסוק – "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי'" – כמה אותיות ה יש לפני "זה הדבר"? [2]. נכון, ה-ה של משה וה-ה של המטות. אם כן, כמה אותיות ה יש בכל הפסוק? [7]. רמז חשוב שיש בפסוק הזה ז אותיות ה – גם רמז מובהק למלה זה.

נשיר עוד שיר ואחר כך אפשר להמשיך עוד משהו. איזה שיר אתם אוהבים לשיר? [ניגון ההמראה]. תתחיל.

ג. תורה שבכתב ותורה שבעל פה – עולם אחד ויחוד שני עולמות

חיבור תושב"כ ותושבע"פ – מסכת אבות ופרק קנין תורה

אם הגענו לכך ש"חביבין עלי דברי סופרים", אז מתוך החביבות של דברי סופרים צריך לעבור מחמשה חומשי תורה לששה סדרי משנה. במשניות החיבור העיקרי לחומש הוא פרקי אבות, מסכת שכעת אנחנו מדברים עליה הרבה.

את הקשר בין חמשה חומשי תורה לששה סדרי משנה רואים במבנה של פרקי אבות – יש חמשה פרקים של משנה, שבעצמם כנגד חמשה חומשי תורה, ועוד פרק של ברייתא שקבעו אותו במשנה. לכן הפרק הששי מתחיל בסגנון מיוחד, שאין בכל המשנה – "שנו חכמים בלשון המשנה [ופתאום גם יש ברכה:] ברוך שבחר בהם ובמשנתם". איך קוראים לפרק הזה, שהוא בפנימיות עיקר המעבר והחיבור בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה (כל פרקי אבות הם חיבור, והפרק הששי הוא ה"מכה בפטיש" של החיבור הזה).

פרק החכמה ופרק קנין תורה

למדו פרקי אבות? יש שיודעים את ששת הפרקים בעל פה? אין כזה מבצע? צריך להיות מבצע חשוב. בכל אופן, יש לפרק הזה שם מיוחד – איך הוא נקרא? משהו מאד נדיר, מאד מיוחד, שיש שם מיוחד לפרק. כמו פרק בתנ"ך, יש איזה פרק שיש לו שם מיוחד? ודאי לא זוכרים. בספר איוב, פרק כ"ח, הוא פרק שזכה לשם מיוחד בפני עצמו. איך קוראים לפרק הזה? פרק החכמה, כי כולו מדבר בשבח החכמה, בשבח התורה. חשוב לדעת וללמוד זאת.

מה לומדים בנ"ך? [מלכים]. מתוך ספר משלי כדאי ללמוד בחדר את הפרק הזה. מי זוכר את הביטוי "והחכמה מאין תמצא"? זה פסוק מתוך "פרק החכמה". זה רק לומר שלפעמים איזה פרק, איזה פרט, זוכה לשם מיוחד. אותו דבר הפרק של הברייתא, פרק ששי של פרקי אבות – מישהו שמע את השם שלו? קוראים לו פרק "קנין תורה". מי שרוצה לקנות תורה כדאי שיתמיד, ידע טוב ויקיים טוב את מה שכתוב בפרק הזה.

משנה – שרש שנה ושרש שנן

הפרק מתחיל "שנו חכמים" – "שנו" פירושו למדו – "בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם". נראה כעת משהו בלשון הקדש: איך קוראים לחומש דברים? "משנה תורה". משנֶה ומשנָה הם אותה מלה? [לא]. אותן אותיות, אותיות נשמה, אבל לא אותה מילה. משנה לשון שנים, ששונים פעם שניה, ומשנה איזה לשון? [משהו שמשננים, ששגור על פיך]. יש שיעור לשון הקדש, שלומדים שרשים? [לא]. מה השרש של משנֶה תורה ומה השרש של משנָה? השרש של משנֶה, יום שני, שנים, הוא שנה. אבל משנָה מלשון "ושננתם" – שרש שנן. יש קשר, צריך לשנן שוב ושוב – לשנות שוב ושוב – עד שיהיו מחודדים בפיך (כמו שינים), אבל משנה הוא שנים. השם משנה תורה גם מלמד שהחומש האחרון הוא חבור בין החומשים למשניות שאחריהם. שניהם אותיות נשמה – גילוי מיוחד של הנשמה היהודית.

עבודת ישראל: "שנו חכמים בלשון המשנה" – לדבר בשני עולמות

בכל אופן, פרק קנין תורה מתחיל "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם". יש פירוש חסידי על המשניות – עבודת ישראל. מישהו יודע מי הצדיק שכתב את הספר הזה? אם הספר נקרא עבודת ישראל, מן הסתם קוראים לו ישראל. [הבעל שם טוב?]. הבעל שם טוב לא כתב בעצמו ספרים, אבל כתוב שבעל עבודת ישראל נולד כאשר הבעל שם טוב הסתלק ולכן נקרא על שמו. [רבי ישראל מרוז'ין?] הוא יותר מאוחר, דור אחד אחריו. איזה עוד צדיק נקרא ישראל? [המגיד מקוז'ניץ]. בדיוק, רבי ישראל מקוז'ניץ, שהיה באותו זמן של אדמו"ר הזקן – לספר שלו קוראים "עבודת ישראל". זה אחד מספרי החסידות היחידים שיש בו חלק גדול שמפרש את פרקי אבות.

הוא מפרש כאן משהו מאד יפה, רעיון מאד חשוב[5]. הוא אומר ש"שנו חכמים בלשון המשנה" – מה קורה כשאדם עובר מהתורה שבכתב (עכשיו) לתורה שבעל פה בכלל? להיות מן החכמים ששונים בלשון המשנה – הוא מפרש שמשנָה כמו משנֶה, שנים (אחר כך מפרש שיכול להיות גם יותר משנים, אבל קודם כל שנים) – היינו להיות אדם שמדבר בו זמנית בשתי רמות. האדם מדבר בפיו את התורה, או התפלה שמתפלל לה', כאן בעולם שלנו – העולם הגשמי הפשוט – אבל בו זמנית שרש הנשמה שלו מדבר למעלה בעולמות העליונים.

הבעל שם טוב הסביר הרבה שכאשר לומדים תורה אנחנו מדברים עם ה', כמו תפלה, וכאשר מדברים עם ה' צריך לחבר את הדבור עם המחשבה. כאן הוא אומר משהו דומה, ש"שנו חכמים בלשון המשנה" היינו לשון כפולה – משנה מלשון שתי רמות – וכנראה רק "בן עשר למשנה" יכול להבין וליישם זאת ממש. אתם, שכבר לומדים משניות, יכולים להבין את הרעיון ש"שנו חכמים בלשון המשנה" היינו היכולת לדבר בשתי רמות באותו זמן – גם למטה וגם למעלה.

צפצוף היונה

אחר כך הוא מביא דוגמא מהטבע – שלא ראיתי בשום מקום, אפילו חפשתי בספרי טבע וטרם מצאתי – משהו מאד נחמד. עם ישראל נמשל לתור ויונה, שני העופות שמקריבים בבית המקדש. הוא אומר שבצפצוף התור והיונה שומעים, בו זמנית, שני קולות. משהו מאד מענין – תבקש מאבא שימצא את המקור לזה בספרי המדע. כאשר שומעים יונה אחת שרה היא שרה בשני קולות יחד. היות שאנחנו כמו יונה, ככה יהודי צריך לדבר – בשני דיבורים, שני קולות יחד. בעולם שלנו שומעים רק רמה אחת, קול אחד, אבל באותו זמן יש לו עוד קול, יותר גבוה, שמדבר שם למעלה. היהודי צריך להיות מודע לכך ולחוות את שני הקולות שלו. כך הוא מפרש את "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם".

אלוה אחד ושני עולמות

נקח את הרעיון הזה וקצת נעמיק בו: מי זוכר את הסיפור של הרבי הקודם, בעל הגאולה של יב-יג תמוז, עם האקדח? [שהוא אמר לחוקר שלו שמי שיש לו שני עולמות ואלקים אחד לא מפחד מאקדח]. נכון, הוא אמר לחוקר שלך – שיש לך הרבה כחות במציאות, הרבה אלקים, ורק עולם אחד – יש פחד מהצעצוע הזה (האקדח), אבל מי שהפוך, שיש לו אלוק אחד ושני עולמות, לא פוחד מהצעצוע הזה. זה ווארט מאד חשוב.

איך זה קשור למה שאמרנו כעת? אמרנו שכאשר יהודי מדבר דברי תורה, אחרי שסיים את החומשים ומתחיל ללמוד משנה, מדבר בשני קולות. יש לו קול בעולם הזה וקול בעולם העליון, בעולם הבא. עולם הבא פירושו שכעת בא – בא כל הזמן לתוך המציאות. את זה מרגישים כשלומדים תורה, כך יוצא מהפירוש שלו.

תורה שבכתב – עולם אחד

נעמיק עוד קצת: אם הסוד של המשנה הוא שמרגישים שמדברים בשתי רמות בו-זמנית – שמרגישים את העולם שלנו וגם את העולם העליון – אז מה הסוד של התורה שבכתב? כעת גמרתם את כל חמשה חומשי תורה, מישהו זוכר שפעם אחת בחמשה חומשי תורה כתוב שיש עולם הבא? לפני לימוד פרקי אבות אומרים "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כלומר, את פרקי אבות, שהם המעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה, נוהגים לפתוח ("מנהג ישראל תורה", וכן זהו אחד מהפסוקים של הרבי) ב"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – מודעות לעולם הבא. גם כעת יש לכל יהודי חלק לעולם הבא וצריך לחבר את החלק שלו לעולם הזה (ובסוד "ותן חלקנו בתורתך") – "כימי השמים על הארץ".

אבל בחמשה חומשי תורה מוזכר המושג עולם הבא? לא. "אם בחקתי תלכו" מה ה' מבטיח לנו? "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" – כל מיני ברכות, כולן בגשמיות, בעולם הזה. כולם שואלים, למה ה' לא מבטיח לנו עולם הבא? יש משהו בחמשה חומשי תורה שדווקא רוצים שכל המציאות תתייחד, תתאחד ותתכלל בתוך המציאות המוחשית. הכל נמצא פה עכשיו, כל העולמות, לכן הוא לא צריך ולא רוצה לדבר על עולם אחר.

"אל עולם" – א-ל אחד ועולם אחד

זו פנימיות התורה שבכתב, הגדולה של תורה שבכתב. בעצם, לפי התורה שבכתב, יש עולם אחד – ה' ברא עולם, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". השמים והארץ (גם אם נפרש אותם כמייצגים רוחניות וגשמיות), שניהם בעולם אחד. לא כתוב במעשה בראשית שה' ברא עוד עולם. "אחד היה אברהם", אברהם אבינו (המאמין הראשון) היה אחד, בכל מה שהוא ראה והתבונן הוא ראה "אחד", וכתוב בו "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

איך מדייקים בחסידות את הביטוי "אל עולם"? הפשט הוא שה' א-ל לעולם – עולם במובן של תמיד – אבל חז"ל מפרשים עולם מלשון כללות המציאות (לא רק בתור ממד הזמן שבמציאות). בחסידות מדגישים שלא כתוב "אל העולם" אלא "אל עולם" – שה"אל" הוא ה"עולם" וה"עולם" הוא ה"אל".

אברהם אבינו, שהיה אחד, פרסם שה' הוא אחד והוא ברא עולם אחד – הכל אחד. היו צדיקים גדולים, כמו רבי נחמן מברסלב, שאמרו שבשבילם הליכה לעולם הבא היא כמו לעבור חדר. לא משהו מיוחד, כמו לטוס במטוס (שצריך את ניגון ההמראה ששרנו קודם...), אלא יותר פשוט מזה – פשוט לקחת צעד מפה לשם, ממש אותו דבר, אין שום הבדל בכלל. זה הראש של התורה שבכתב, שכל מה שה' ברא, כמו שה' הוא אחד, וה' "אל אחד", כך כל מה שהוא ברא הוא אחד. זה מתאים לנו, לאידישקייט. זה גם מתאים למי שרוצה לחבר את התורה והמדע. גם המדע חותר לקראת זה שהכל אחד – כל העולמות, כל המציאות, הם דבר אחד ואחיד.

בית ראשון – עולם אחד, בית שני – "מן העולם ועד העולם"

למדתם ודאי מסכת ברכות. כל הרעיון שאמרנו עכשיו כתוב בתוך המשנה בסוף מסכת ברכות. איך היו חותמים כל ברכה בבית המקדש הראשון? [מן העולם ועד העולם]. בבית המקדש הראשון אמרו רק "מן העולם", אבל כיון שקלקלו המינים ואמרו ש"אין עולם אלא אחד" תקנו לומר "מן העולם ועד העולם". אבל בבית ראשון, שלא היו שם מינים, אמרו דווקא "מן העולם" – יש רק עולם אחד.

בית ראשון הוא התקופה של התנ"ך. אבל אחר כך, כשהגיעה תקופה שניה של בית שני, כבר התחילו להיות מינים. יש ודאי עולם עליון, אבל גם המאמינים בו לא היו בדרגה להבין ולחוות שהעולם העליון והעולם התחתון הם בעצם אחד. לפי התפיסה (ה"ראש") של התורה שבכתב לא צריך לפתח שתי רמות של אישיות – יהודי הוא אחד, וכל העולמות הם אחד. אבל בתקופת בית שני (בעקבות חרבן בית ראשון וגלות בבל) לא היו במדרגה הזו, ומזה השתלשל שהיו כאלה שכלל לא האמינו שיש רמה אחרת. לכן, אומרת המשנה (קרוב לסיום המסכת הראשונה), שהיו צריכים לתקן שיאמרו "מן העולם ועד העולם".

משיח – לחבר חזרה את שני העולמות

הרעיון הזה ממש מתאים לפירוש עבודת ישראל על "שנו חכמים בלשון המשנה" – שצריך ללמוד עם מודעות שיש שתי רמות. בכל אופן, משיח בא להחזיר עטרה ליושנה, שבעצם הכל – כל אין ספור העולמות – מקשה אחת, כמו המנורה הטהורה. לכן לא צריך להיות עם שום פיצול תודעה, שאני צריך כאילו לדבר למטה ולמעלה בשני קולות. גם ההרמוניה שיוצאת מלימוד התורה שלנו היא, בסופו של דבר, דבר אחד, קול אחד וברור. צריך שנדע ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", צריך שנדע שיש עולם הבא, אבל התכל'ס של משיח בסוף הוא "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", שיש עולם אחד והכל אחד כמו שה' אחד.

"הוי' אל עולם" – אל אחד עולם אחד

נסיים בגימטריא: אל אחד ברא עולם אחד. כמה שוה אל אחד ועוד עולם אחד? [אל אחד – 44]. יפה מאד, כמה עולם אחד? [159]. נכון, כמה עולים ביחד? [203]. איזו מילה זו? המלה השניה של התורה – ברא. לא סתם אל אחד ברא עולם אחד – אל אחד עולם אחד שוה ברא. כמה שוה "הוי' אל עולם"? היות שהוי' עולה פעמיים אחד, אז "הוי' אל עולם" היינו אל אחד עולם אחד – ברא. כמה שוה "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"? בדיוק "בראשית ברא אלהים". "הוי' אל עולם" שוה ברא ו"ויקרא שם בשם" שוה "בראשית... אלהים".

משיח יחזיר עטרה ליושנה. הוא בא להחזיר את עצם נקודת האמונה של אברהם אבינו, המאמין הראשון, "תשורי מראש אמנה". זה גם מסר לכל העולם שלו, חלק מהיעוד שלנו. המקום הכי מסוגל להרגיש את היחוד של השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות, המציאות העליונה והמציאות התחתונה, הוא כאן בארץ ישראל. לכן ארץ ישראל היא ארץ של התנ"ך, רק שבבית שני קלקלו המינים ובדיעבד היו צריכים לומר "מן העולם ועד העולם". אך מתוך הדיעבד הזה, "קלקלתנו היא תקנתנו", נגיע בסוף חזרה ליחוד האמיתי בדרגה עוד יותר גבוהה מאשר בבית ראשון.

בזכות המשנה, "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם", שמשדרים בשתי רמות – שרים ומצפצפים כמו תור ויונה. גם כשאנחנו לומדים תורה זה כמו צפצוף של צפור מדברת – משל של המגיד ממעזריטש.

ברכת סיום

שה' יעזור שנעשה נחת רוח לה' בלמוד התורה שלנו – לשם כך לומדים תורה, לעשות נחת רוח לה', שברא אותנו, ורוצה שבלימוד התורה שלנו נאחד את כל המציאות. אז "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". לא רק שני עולמות, יש מליוני עולמות, והכל צריך להיות אחד – ה' אחד ברא עולם אחד, והוא העולם הזה. חייב להיות, אם ה' הוא העולם והעולם הוא ה', וה' הוא אחד, אז לא יתכן שיש יותר מעולם אחד – הכל אחד. שנזכה לאחד שמח.

כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש ע רבתי ו-ד רבתי ב"שמע" וב"אחד". מה הן שאר האותיות? מה צריך לחשוב? איזו מלה עושים משאר האותיות? [אשמח]. יפה, ה-עד הם עד – כתוב "עד הוי' בכם", אנחנו עדים לאחדות הוי' בתוך העולם – אם יש אחדות ה' חייב להיות שהמציאות גם אחדותית – ובכך אנחנו שמחים. זה בזכות לימוד התורה, ושתמיד נחבר את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה – סוד י-ה-ו-ה שאמרנו קודם.

שיהיה המשך לימוד שמח, קיץ שמח ובריא – הרבי רוצה שילמדו הרבה תורה בקיץ, גם בחופשה. יש תורה של קייטנת תורת חיים? [תוכנית..].