מוצאי ט"ו תמוז ע"ד – כפר חב"ד

   נקמת מדין בפירושי בעל אור החיים הק׳

שבע ברכות לאיתן וחן־רחל אביטל

2.              א. הילולת בעל אוה"ח ורמזי הזוג

3.               הילולת בעל אוה"ח הק'

היום יום ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. "סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז, ט"ו תמוז, מקדים רפואה למכה לפני י"ז תמוז ושלשת השבועות – עושה אתהפכא, להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. ידוע שבעל אור החיים הקדוש הוא ניצוץ של מלך המשיח, ככה גילה מורנו הבעל שם טוב. בפירוש שלו הוא כותב "חיים שמו"[1] על מלך המשיח.

4.               חתך הזהב של הזוג

אז נפתח ברמז בשמות החתן והכלה שלנו הערב, שבזכותם אנחנו פה, חוגגים את הילולת אור החיים. אור החיים בתוך השבע ברכות שלהם, סימן שיש להם זיקה עצמית לבעל אור החיים הקדוש. כמו שיום החתונה היה יב-יג תמוז, מזל מובהק של הרבי הקודם, עם כל מסירות הנפש שלו – גם בחינת משיח.

בקבלת הפנים עשינו כמה רמזים לגבי שמות החתן והכלה לפי המספר שלהם – 757. עשינו דברים שונים, גם בחכמת החשבון. דבר אחד שלא עשינו, השארנו להיום, לעשות את חתך הזהב של המספר הזה. דברנו על זהב, שהחשבון שלהם הוא "כתם אופיר", הזהב הכי יקר שיש בעולם. אבל יש מושג בעולם חתך זהב – היחס האידיאלי ביותר, היפהפה ביותר, איך לחלק כל מספר, כל מדה. אמרנו שהמספר שלהם, 757, הוא ראשוני – לא מתחלק בכלל. אבל כשעושים את חתך הזהב שלו יוצאים שני מספרים חשובים מאד, שכל אחד מהם מורכב (לא ראשוני) – 468 ו‑289. זה היחס המושלם ביותר, חתך הזהב, של חשבון החתן והכלה.

המספר הגדול, 468, שבסדרה החבורית של המספרים עד שמגיעים אליהם הוא המספר הסמוך להם (לפניהם), שוה טו תמוז. חוץ מכך ששוה התאריך של היום, הילולת בעל אור החיים הקדוש, וכן הוא 400 (מוספר מושלם, 20 ברבוע וכו') ועוד חיים, הוא גם מתחלק ב-חי – חי פעמים הוי', "חי הוי' וברוך צורי". אם כן, המספר הגדול בחתך הזהב של החתן והכלה הוא חי פעמים הוי', שבהשגחה הוא טו תמוז.

המספר השני, 289, הוא טוב ברבוע – בגימטריא "ברא אלהים". "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – השמים והארץ הם החתן והכלה (קשור לפרשת שבוע, בהמשך נסביר איך אי"ה). שוב, הוא מספר מושלם – טוב ברבוע. על אשה כתוב "מצא אשה מצא טוב" – אשה היא היהלום של טוב, ואילו טוב ברבוע הוא "ברא אלהים".

5.               סדרת חתך הזהב של הזוג

לפי זה אפשר לחשב מיד מה יהיה המספר הבא אחריהם. איך עובד חתך זהב? זו סדרה חבורית שכל שני מספרים בה נותנים את המספר הבא בסדרה. לכן, המספר שיבוא אחרי 757 יהיה 468 ועוד 757. גם המספר הזה יוצא, למרבית הפלא, מספר מאד מושלם (בדיוק ההיפך מראשוני) – 1225, לה ברבוע, שהוא עצמו מט במשולש. יש הרבה סודות במספר הזה. הוא הסוד של ספירת העמר, שסופרים ימים מצטברים, מ-א עד מט, ובסוף יוצא לה ברבוע. הגימטריא הכי חשובה בתורה של המספר הזה היא "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" – הפסוק שה' אמר למשה רבינו בסנה, לפני יציאת מצרים. אם כן, סוד החתך זהב בשמות החתן והכלה הוא מאד יפה.

אם חוזרים לתחלת הטור החבורי הזה, המספר הקטן שממנו הוא מתחיל הוא 13, אהבה, אחד. לפני ה‑13 יש 15. אחרי ה‑13 יש כח, יחי. אם תתחילו לחבר שני מספרים כדי להגיע למספר הבא תראו שמגיע עד 289, 468, 757 ואחר כך 1225. מי שרוצה לקבל קורס מזורז בחתך זהב – יכול לקבל הדרכה אצל משה גנוט אחרי השיעור... חתך זהב הוא מהתופעות הכי חשובות בתורה.

שוב, פתחנו בכך, כי קשור לאור החיים – לתאריך שחל בדיוק באמצע השבע ברכות של החתן והכלה. שוב, הוא ה"סיהרא באשלמותא" של החדש שלנו (יום הי-ה – "שכינה ביניהם"). לכן הערב נקדיש את הדברים לבעל אור החיים.

6.              ב. בעל אור החיים וסוד הנקמה

7.               פרשות פינחס-מטות – נקמת מדין

כל שנה כשמתוועדים בהילולא של של בעל אור החיים הקדוש מדברים על הפירוש שלו על התורה. בדרך כלל יום ההילולא חל בפרשת פינחס, והשנה חידוש שחל ביום הראשון של פרשת מטות. יש קשר מובהק – שתי הפרשות שייכות לנקמת מדין. בפרשת פינחס כתוב "צרור את המדינים והכיתם אותם וגו'" ואילו בפרשת מטות מתחיל "נקם נקמת[2] בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" – כך אומר ה' יתברך למשה רבינו (וממשיך בהוראות לגבי פרטי מלחמת מדין, כמו שנראה).

8.               "צרור" ו"זכור" – מלחמת מדין ומלחמת עמלק

בפרשת פינחס מתחיל ב"צָרור" ובפרשתנו ב"נקֹם". צרור, כמו שגם רש"י וגם בעל אוה"ח מציינים, הוא צורת מקור – לא ציווי (צְרור) אלא מקור. כך גם בעמלק כתוב זָכור (ולא זְכור) – גם בשבת כתוב "זָכור את יום השבת לקדשו". רש"י כותב ש"צרור" הוא לשון הוה, והכוונה שבעצם זה למעלה מהזמן – מצב תמידי בנפש. "צָרור" זה לא צווי של פעולה, עשה משהו, עדיין לא עושים שום דבר (הרי עדיין לא הגיע זמנו, זה יהיה רק בפרשת מטות[3]).

בכלל, בשתי המלחמות האלה – מלחמת עמלק ומלחמת מדין – יש הרבה משותף, יש הרבה מה להשוות[4]. מלחמת עמלק היא מלחמה תמידית, "מדר דר", ואילו מלחמת מדין לכאורה נגמרת על ידי משה – שיא החיים שלו, "אחר תאסף אל עמיך".

9.               השלמת משה במלחמת מדין

רק לאחר מלחמת מדין משה יכול להאסף אל מקומו בשלום, וגם מתקיים אצלו "משה לא מת". בזכות מלחמת מדין משה משלים את עצמו לגמרי – כך מסביר בעל אוה"ח. אם הוא לא היה לוחם ונוקם את הנקמה במדין הוא היה נשאר עם חסרון מסוים. מה החסרון? אומר בעל אור החיים שהחסרון הוא שרפו ידיו בסיפור של בנות מואב ובנות מדין, "על דבר פעור", "על דבר כזבי", עד שקם פינחס ונטל מה שראוי לו. אבל ברפיון הידים של משה רבינו, אומר בעל אוה"ח, יש פגם, יש חסרון.

משה לא יכול למות בלי לעשות תשובה ולתקן את רפיון הידים שלו, אף על פי שהוא פינה מקום לפינחס ליטול את הראוי לו באמת. ברוך ה', בזכות זה פינחס נתכהן, ה' נתן לו את "בריתי שלום" – יצאו מזה הרבה דברים הכי טובים לישראל, הרי פינחס הוא אליהו שיבוא במהרה לבשר את הגאולה.

בכל אופן, גם משה רבינו צריך לצאת מהעולם מושלם, ולשם כך צריך "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך", נקמת מדין היא השלמות של משה רבינו. כך מסביר באריכות בעל ההילולא של היום[5].

10.         רמזי זכור וצרור

ברגע שה' אומר "נְקֹם" זה כבר פועל יוצא, צווי, כעת צריך לנקום. "צָרור" אינו ציווי אלא לשון הוה. צריך להשוות בין שני דברים – גם בין ה"זכור" של עמלק ל"צרור" של מדין, ובתוך מלחמת מדין גופא לחבר יחד את שני השלבים, "צרור" (בפרשת פינחס) ו"נקם" (אצלנו, בפרשת מטות). בשתי ההשוואות יש רמזים מאד יפים.

המלה צרור שוה מלכות. בחכמת המספר מלכות הוא מספר מושלם – כל המספרים מ‑1 עד 31, שם אל במשולש, "אברהם אברהם" (כל אברהם עולה ח פעמים אל, וכשנקרא בעקדה "אברהם אברהם" לשון חבה כבר עולה מלכות).

יחד עם זכור יוצא משהו עוד יותר מושלם: זכור בפני עצמו הוא מספר אהבה, שייך לחתך זהב – הוא מספר האהבה ה-אהבה. כשמחברים את "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"צרור את המדינים והכיתם אותם" יוצא 729, זך ברבוע (סימן שמשלימים), ומכיון ש-זך בעצמו הוא 3 בחזקת 3, אז סה"כ המספר הזה הוא 3 בחזקת 6. מה הביטוי הכי חשוב בקבלה ששוה מספר זה? קרע שטן, השם השני של מב, של "אנא בכח". יש עוד הרבה רמזים, אבל בכתבי האריז"ל זה תמיד הרמז המיוחד למספר הזה. יש בקר"ע שט"ן שני שטנים שצריך לקרוע – עמלק ומדין.

11.         היחידות המובחרות במלחמת עמלק ובמלחמת מדין

מאד משמעותי, ובעל אוה"ח מסביר זאת, שמלחמת עמלק היא דווקא על ידי יהושע. משה רבינו ממנה את יהושע לצאת למלחמת עמלק ואומר לו "בחר לנו אנשים" – אנשי משה. גם זה צד שוה בין שני המלחמות, שיש בהן חיל מיוחד, יחידה נבחרת. יש מלחמות שכולם יוצאים ויש מלחמות שעל ידי חיל מיוחד.

מלחמת עמלק המקורית היא על ידי "בחר לנו אנשים" – אנשי משה, אנשים מיוחדים, חסידים. במלחמת מדין לא כולם יוצאים, אלא "החלצו מאתכם אנשים לצבא" – "אנשים" צדיקים, כמו שמציין בעל אוה"ח (וכמפורש ברש"י, ומשווה ל"בחר לנו אנשים" במלחמת עמלק). כתוב עליהם "החלצו". תיכף נסביר מה זה "החלצו" – בחב"ד זה שם דבר, שפיץ של חב"ד, של חילי בית דוד. איפה זה "החלצו"? בפרשת שבוע, פרשה של חלוצים. במלחמת מדין לכל שבט יש את החלוצים שלו – "אלף למטה אלף למטה".

בהמשך כתוב "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" – אחרי מלחמת מדין, בסיפור הבא, בסוף הפרשה. גם שם יש חלוצים – חלוצים שהולכים לפני העם במלחמה לכיבוש ארץ ישראל. הפרשה מתחילה בחלוצים ומסיימת בחלוצים. יש הרבה דברים מאד מענינים וקשורים זה לזה בפרשת מטות.

12.         הקשר בין נושאי הפרשה

בכלל, בכל הפרשה הזו, פרשת מטות, פרשת שבוע, יש שלשה נושאים. "ראשון", שהוא בעצם היום – היארצייט של בעל אוה"ח – הוא בעצם פרשה בפני עצמה, שקובעת ברכה לעצמה. יש מסכת שלמה בש"ס על שם "ראשון" של פרשת מטות – מסכת נדרים. אחרי נדרים – מלחמת מדין. אחרי מלחמת מדין – בני גד ובני ראובן. זהו, אלה שלשה נושאים של הפרשה.

מה הקשר ביניהם? איך אומרים נדר בלשון חז"ל? רש"י מביא זאת בפסוק השני של הפרשה, על "איש כי ידֹר נדר להוי'" – קונם. כך אומרים נדר בלשון חז"ל, שאדם מקבל על עצמו משהו בקונם. יש אומרים שקונם הוא כינוי לקרבן. צריך להתבונן יותר מהי המלה הזו המיוחדת – הלשון המובהק של נדר[6]. אחר כך, אחרי הקונם, דיני קונמות, פתאום בא נקום (כתוב חסר, אבל אם נשים את ה-ו אלה אותיות קונם).

הסיפור השלישי מתחיל "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה... הארץ אשר הכה הוי' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה"[7]. מקנה אותיות נקמה. לא סתם "על פי שני עדים" אלא "בתלת זימני הוי חזקה" בכל אחד משלשת נושאי הפרשה. מקונם בא נקום ובזכות הנקמה יש ומקנה רב – הכי חלוצים זוכים למקנה רב.

האבן עזרא כותב שיש קשר בין הסוף להתחלה – "נעוץ סופן בתחלתן": בהתחלה כתוב, בפסוק השני, "איש כי ידר נדר להוי' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה". בסוף, בני גד ובני ראובן, שיש להם מקנה רב וצריכים מקום מקנה, גם נודרים נדר. הם נודרים נדר שהם יעברו לפני העם, ואפילו מוסיפים מעבר לדרישה של משה – שבע שנים של כיבוש – את שבע השנים של חילוק. מה משה רבינו אומר להם? "והיצא מפיכם תעשו" – בדיוק אותו לשון שמופיע בפסוק של ה"איש כי ידר נדר", "ככל היצא מפיו יעשה". רואים כאן איך כל הפרשה קשורה.

13.         פרשת שלום בית

בעצם, הפסוק "איש כי ידר נדר להוי' וגו'" הוא הפסוק היחיד שעוסק בנדרי גברים – אחר כך מתחילים נדרי נשים. בכלל, הפרשה הזו היא פרשה של שלום בית, של חתן וכלה. מה הפסוק שמסיים את פרשת נדרים? "אלה החקים אשר צוה הוי' את משה בין איש לאשתו, בין אב לבתו בנעריה בית אביה".

בסיפור ההלכות קודם יש את דיני "בין אב לבתו", אבל תכל'ס, הסיכום הוא, שפרשת נדרים היא "אלה החקים [חק הוא דבר שלמעלה מטעם ודעת, כתר, יש כאן חקי שלום בית] אשר צוה הוי' את משה בין איש לאשתו". לא כתוב מה "בין איש לאשתו", אלא בא לרמוז שכל מה שיש "בין איש לאשתו" נכלל בפרשת נדרים. אין ביטוי כזה במקום אחר בתורה – שיש חק שהוא החק בין האיש והאשה, סתם.

14.         לאזן את הלב הנודר

איך מתחילה פרשת נדרים? "זה הדבר אשר צוה הוי'" – הנבואה המיוחדת של משה רבינו[8]. "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי'". איך היא נגמרת? "אלה החקים אשר צוה הוי' את משה בין איש לאשתו".

שוב, את נדרי האיש בפני עצמו, יכול להתיר החכם. לא כתוב שהאשה יכולה להפר את הנדרים שלו (לזה צריך לחכות למשיח, לתורה חדשה...). את נדרי האיש יכול לתקן הראש – "וידבר משה אל ראשי המטות", הראש שיודע איך להטות נכון את הלב, להחזיר את הלב לשביל הזהב, לאמצע. אם הלב נטה לאיזו קיצוניות, ולכן נדר נדר, צריך "ראשי המטות" – איזה ראש שיסדר נכון, כמו שמסביר בעל אור החיים הקדוש, שיש נדרים שצריך להתיר ויש נדרים שצריך להשאיר.

כמו בין איש לאשתו – "אישה יקימנו ואישה יפרנו". קודם כתוב "יקימנו", עוד לפני "יפרנו". עיקר החידוש הוא שהבעל מפר את נדרי האשה שהם "לענֹת נפש", נדרים שיש בהם עינוי נפש. לא צריך שהאשה תדור נדר שיש בו עינוי נפש, שמענה את עצמה – זו לא דרך עבודת ה' של נשים. בכל אופן, כתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו" – קודם "יקימנו", שיש נדר שמקימים ומקיימים, ואז "יפרנו", שיש נדר שמניאים ממנו.

גם השרש של הנאה מופיע בתחלת הפרשה ובסופה – "אשר הניא אביה" ו"ולמה תניאון" (רש"י מביא השואה זאת כדי להבין את משמעות לשון הנאה בנדרים). כל הפרשה היא תיקוני נקמה. אנחנו רק מנסים להכנס לאוירה של הדברים, שיש ראש ויש איש ויש אשה[9]. קודם כל משה מדבר אל הראש, ראשי המטות, ואחר כך יש פסוק אחד "איש כי ידר נדר להוי'... ככל היצא מפיו יעשה", הקשור גם לסוף הפרשה, כדברי האבן עזרא הנ"ל.

15.         מלחמת מדין על ידי פינחס – "נקם ברית"

היינו באמצע כמה נקודות: אמרנו שצד שוה בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"צרור את המדינים והכיתם אותם" הוא שהחיל הוא חיל מיוחד. אצל עמלק כתוב שמשה אומר ליהושע "בחר לנו אנשים", אנשי משה, חסידים מיוחדים. כאן כתוב "החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה אלף למטה" – לא כולם. עד כדי כך שבלעם עשה מזה 'חוזק', עשה צחוק – אתם באים עם כל כך מעט חילים בשביל עם רב כזה, מדין, שיש לו אלפי רבבות חילים. לא רחמו עליו אלא "נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו" (לשון רש"י) – "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" עם חמשת מלכי מדין. אבל כאן המלחמה הזו עם החיל המיוחד שלה לא מנוהלת על ידי יהושע אלא על ידי פינחס.

מלחמת עמלק היא על ידי יהושע בן נון ומלחמת מדין על ידי פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן[10]. "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", אבל זה גם אומר בפנימיות מה ההבדל. יהושע מכניס את העם לארץ ישראל, בני גד ובני ראובן הם ת"פ שלו במלחמת כיבוש הארץ, אבל כאן החלוצים, ה"אלף למטה אלף למטה", הם ת"פ של פינחס. כמו שהתחלנו להסביר, מלחמת מדין היא השיא של חיי משה, רק בזכותה הוא יכול להאסף בשלום אל עמיו, עד כדי הזכיה בחיים נצחיים בזכות מלחמה זו – ה' אומר שאחר כך תמות, אבל בעצם אחר כך לא תמות, בזכות המלחמה הזו. המלחמה הזו מנצחת את מדין ומנציחה את משה רבינו.

המלחמה הזו היא על ידי פינחס, כי החרב כאן היא "חרב נֹקמת נקם ברית" – "על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחֹתם המוכה ביום המגפה על דבר פעור". יש כאן משהו מיוחד של קנאות לקדושת הברית. קנאות לקדושת הברית גם קשורה ל"אלה החקים אשר צוה הוי' את משה בין איש לאשתו" – קדושת הנישואין, שהיא עיקר קדושת עם ישראל. לכן, שוב, קודם יש את ה"בין איש לאשתו" ואחר כך "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך".

16.         מלחמת לוי

לגבי מסירת המלחמה ביד פינחס יש להוסיף עוד ענין חשוב: במלחמת מדין נאמר "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" ומ"לכל מטות ישראל" לומדים חז"ל "לרבות שבט לוי". זהו חידוש גדול לגבי מלחמה זו (כמבואר בשיחות הרבי ואצלנו במ"א). מכך שנאמר "שנים עשר אלף חלוצי צבא" פרשו המפרשים שאפרים ומנשה, בני יוסף, נחשבו כאן לשבט אחד.

על פי חידוש זה מתבקש שמלחמה זו תתנהל על ידי פינחס שהוא משבט לוי (וכן העובדה שאפרים ומנשה נחשבו לשבט אחד מפחיתה במקצת את חשיבותו-יחודו של יהושע, נשיא שבט אפרים). וכן משה רבינו בעצמו, לו ביחוד נאמר "נקֹם", הוא לוי. נמצא שמלחמה זו היא מלחמת לוי (שנקם נקמת ברית בשכם[11]).

17.         "ובחרת בחיים"

נעשה עוד גימטריא: אמרנו ש-צרור עולה מלכות, המשולש של לא, שם אל. נקם עולה 190, גם משולש – של 19, שוה צלע, י"פ חוה (המשולש של חוה, ה-צלע שה' לקח מהאדם ועשה ממנו חוה, כי י הוא הנקודה האמצעית של חוה). מה קורה כשמחברים צרור ו-נקם? טרם עשינו. אנחנו הולכים לעשות פרצוף של פירושי אור החיים. ה"צרור" הוא מצב תמידי בנפש ביחס למדין, מעל הזמן – הוא שייך לכתר. את ה"נקֹם", כבר פועל יוצא, "אחר תאסף אל עמיך", נשים בחכמה – ראשית הגילוי, ראשית הפעולה.

כל אחד מהם הוא משולש – צרור משולש לא ו-נקם משולש יט – וביחד הם 686. נחלק לשנים – ממוצע – נראה כמה המספר מושלם, שאחד משלים את השני. הממוצע בין צרור ל-נקם הוא גשם, 7 בחזקת 3 – "שבעתים [שבע ברכות] כאור שבעת הימים" (כידוע ש"אור שבעת הימים" ר"ת אשה). "גשם נדבות תניף אלהים", שחז"ל אומרים שהוא בעצם טל תחיה, "טל אורות טלך".

בכל אופן, הממוצע הוא 7 בחזקת 3. מה ה'כנף' (המרחק מהממוצע לכל צד)? 153, שלמרבית הפלא גם הוא משולש – טוב במשולש. מהי מלכות? צלע ועוד אשה. ה' עשה מהצלע אשה. הרי אמרנו ש"מצא אשה מצא טוב", אשה היא היהלום של טוב, כלומר שני משולשים של טוב. לכן ההפרש בין נקם (צלע) ל-צרור (מלכות) הוא אשה, אבל חצי ההפרש (הכנף לכל כיוון) הוא המשולש של טוב. יש פה שני משולשים, וכאשר מחברים אותם יש נקודה באמצע – מספר מושלם מאד, שבע בחזקת שלש – והכנף לכל צד הוא טוב במשולש.

מה המספר השלם, צרור-נקם? לכבוד בעל היארצייט של היום – הביטוי הכי חשוב במספר 686 הוא "ובחרת בחיים". לא סתם "חיים שמו" של מלך המשיח, אלא צריך לבחור בחיים – "ובחרת בחיים". "ראה אנכי נתן לפניכם היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים". יש משהו כאשר מקיימים את הענין של מלחמת מדין שמקיימים "ובחרת בחיים". זה בכלל ווארט יפה בפני עצמו, שדווקא במלחמת מדין – השיא של חיי משה רבינו – יש "ובחרת בחיים", צרור-נקם.

18.       ג. פרצוף פירושי בעל אור החיים הקדוש על נקמת מדין

מה שאנחנו רוצים לעשות, כדרכנו תמיד, הוא להביא כמה וכמה פירושים מבעל ההילולא של היום, וכדי לעזור לנו לעכל אותם ולהבין אותם טוב להקביל אותם לספירות העליונות, לכחות הנפש, לעשות מה שאנחנו קוראים פרצוף. נתחיל לפי הסדר, עד עכשיו הכל היה הקדמות:

19.                       כתר: לבער את פגם מדין מהלא־מודע

20.         הוראת שעה במלחמת מדין

"צרור" לשון הוה. "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צֹררים הם לכם וגו'". חז"ל דורשים שיש מצוה בתורה "בל תשחית", אסור להשחית את העץ – "כי האדם עץ השדה" – כאשר יוצאים למלחמה וצרים על האויב (צרור לשון מצור). כתוב שמדין – "כי צֹררים הם לכם" – הם אומה בזויה (זה לשון חז"ל), וכאן יש היתר ואפילו מצוה להשחית את עצה ולקלקל את מעינותיה. צריך להשחית את הכל.

שואל בעל ההילולא של היום, איזה הגיון יש בזה? קודם כל, רואים שבמלחמת מדין יש הוראת שעה, ממש נגד מצוה בתורה. בכל מקום אסור להשחית את העץ וכאן יש מצוה להשחית את העץ, בגלל המהות הבזויה של העם הזה, עם הזנות שלהם, היפך שלום-בית שלהם. צריך להשחית להם את העץ ולקלקל להם את המעין[12] – "להשחית כל עץ נחמד ולקלקל כל מעין מתוק", זה הלשון.

21.         תיקון פגם המחשבה

מה ההגיון? בזה מאריך בעל יום ההילולא ואומר משהו מאד יפה ויסודי[13]: הוא אומר שבחטא שחטאנו עם מדין יש שחטאו במעשה ויש שחטאו רק במחשבה – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם". הפגם במחשבה הוא פגם מאד רציני, שמאד קשה לשרש אותו (הרי קשין הרהורי עברה מעברה עצמה), גם אצל מי שלא חטא במעשה בכלל.

בקיצור, הוא אומר שבכל מקום יש ענין להשאיר את מה שיש סביב לאויב ובסוף לכבוש אותו, לשלול אותו, להשתמש בו, לנצל אותו, להנות ממנו. אבל היות שכל המלחמה הזו היא נגד המחשבה הרעה שהעם הזה השתיל בתוך הלבבות שלנו, כדי לשרש את הרושם של מחשבת הזנות של מדין, להוציא אותו מהתודעה – זו עבודת בעל תשובה, איך הוא יכול לשרש מחשבות? – צריך לשרש עד הסוף כל עץ ומעין שלהם. בזכות השחתת העץ וקלקול המעינות, שלא משאירים להם שום דבר, משרשים את המחשבה הרעה של הזנות מהלבבות שלנו. כך מאריך בעל ההילולא של היום. זה דבר גדול מאד.

הוא מקשר זאת ל"צרור" – להכנס למצב נפשי של "צרור", לשון הוה, למעלה מהזמן, מצב שאתה צורר אותם בעצם. מצב שאתה לא שולל מהם שלל, אלא שולל את כל מהותם – מוחק אותם מהזכרון שלך. זה צרור. ידוע רמז מאד יפה: כל הפסוק הוא פסוק קצר – "צרור את המדינים והכיתם אותם" – עולה ד"פ צרור (לא מספיק שלש פעמים...).

22.         "הבא להרגך" בקלקול המחשבה

תוך כדי שבעל אוה"ח מפרש את הפסוק שהסברנו, הוא מביא גם את התנחומא. התנחומא לומד כאן מהפסוקים "צרור... כי צֹררים הם לכם בנכליהם" שכאן מקור הדין – המאד חשוב אצלנו – "הבא להרגך השכם להרגו"[14]. לכאורה הדין הזה הוא קומנסנס, שכל פשוט וראשוני של כל אדם בעולם – לאו דווקא יהודי – ו"סברא דאורייתא". בכל אופן, התנחומא אומר שלומדים זאת בתורה דווקא מכאן, ממדין, "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צֹררים הם לכם". כלומר, הם באים להרגך ועליך לצרור אותם – השכם להרגם.

אם מסתכלים כאן באבן עזרא, רק בפשט, מה הפשט של "בנכליהם"? הוא אומר ש"נכליהם" היינו המחשבות הרעות שלהם כלפיכם – "כי צֹררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם". מכאן אפשר להבין בפנימיות ש"הבא להרגך" הוא לאו דווקא שבא עם חרב לדקור אותך – גם מי שמשדר מחשבות של זנות בא להרגך, ו"השכם להרגו" (גם עם חרב, לא רק לשדר לו מחשבות חזרה).

23.         מתי הורגים מחשבה זרה?

איך הבעל שם טוב מפרש את הווארט הזה? הוא אומר שכל מחשבה שבאה לאדם, אם מיד כשהיא באה בא גם החוש, ההארה בנפש, איך להעלות את המחשבה לקדושה סימן שמהשמים רוצים שלא תהרוג את המחשבה, לא תדחה אותה, אלא תעלה אותה. אבל – הוא לא מחלק בפירוש כאן בין הצדיק של תניא לבינוני, אבל אנחנו מסבירים שיש כאן את מקור החילוק – אם לא באה יחד עם המחשבה הרעה ההעלאה, איך מעלים אותה מיניה וביה, זאת אומרת (כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא) שאתה כבול בתוך המחשבה הרעה, אין לך כח להעלות אותה, ולכן "הלואי בינוני" תדחה את המחשבה, כלומר שיש לך רשות ומצוה להרוג אותה.

הבעל שם טוב מלמד שלכתחילה אל תהרוג את המחשבה – היא שיעור קומה, היא בן אדם (יש עוד כמה סיפורים, כמובא ב"היום יום", שמה שמדברים וחושבים הוא שיעור קומה שלם). למה להרוג סתם? אם אפשר לא להרוג אל תהרוג אלא תעלה. אבל אם לא, אז המחשבה באה להרגך, ואז "השכם להרגו". גם זאת לומדים מהפסוקים כאן, "כי צֹררים הם לכם בנכליהם", לשון מחשבה.

24.         ההשלכות האקטואליות – הכח המוסרי לסגור לאויב את החשמל

לכל הדברים שאומר בעל אור החיים על המלחמה יש השלכות מאד פשוטות, גם לעניננו היום ממשיד. היום ממש "צרור" – צריך לסגור להם את החשמל, את המים, להשחית את (חוטי החשמל שעל) העץ ולקלקל להם את המעינות. מה שבמקום אחר אסור להשחית את העץ – כאן דווקא צריך להשחית את העץ, "בנכליהם אשר נכלו לכם".

למה אין לנו כביכול כח מוסרי לעשות זאת? כי ר"ל עם ישראל כולו לא במצב נקי, אין את משה רבינו שנקי מכל שמץ זנות. מהי הגימטריא של ציונות? "לא תנאף". כל זמן שהפגע הזה בתוכנו קשה מאד להיות נקי. אמנם מדובר כאן במלחמה גשמית, הורגים אותם, אבל הכל על רקע רוחני פנימי – על רקע התחזקות בשמירת הברית. אם אין התחזקות בשמירת הברית, בצדיקות וחסידות, אין שום הצדקה להלחם אתם בכלל וכל שכן לפעול בהוראת שעה להשחית את עצם ולקלקל את מעינותיהם.

25.         כתר – הלא-מודע שבנפש

יכולת האדם לשרש גם מהלא-מודע שלו את הרשמים מדברים הלא-טובים שהיו לו היא ודאי כתר עליון – "צרור" לשון הוה, למעלה מהזמן, למעלה מטעם ודעת[15].

26.                       חכמה: תכנון המלחמה ו"ימותו ולא בחכמה"

27.         חכמת המלחמה

אחר כך, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך". אנחנו אוהבים לדרוש שנקמה לשון תקומה. בעל אוה"ח אומר[16] שה"נקֹם" כאן, אף על פי שהוא פועל יוצא, לשון צווי (לא כמו "צרור", מצב תמידי הוה בנפש), הוא אומר שיש שני דברים בצווי – או התחכמות איך לפעול, או צווי לקום ולהתחיל לפעול. הוא אומר שבפסוק "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" הכוונה היא התחכמות, כלומר תכנון כמה חילים צריך, איך לגייס אותם, איך לשלוח אותם, עם מי לשלוח אותם – כל תכסיסי ותחבולות המלחמה שצריכים לתכנן מראש בחכמה. כך מסביר כאן בעל אור החיים. לכן, לפי ההסבר שלו, הדבר הזה שייך לחכמה. לפני הביצוע בפועל ממש צריך להתחכם איך אתה הולך לנהל את המלחמה.

שוב, אמרנו שלהכל יש השלכות גם היום: דבר ראשון ה"צרור" כולל לסגור מיד את החשמל והמים ולקלקל את הכל. ככה אתה מוציא את הרושם של הזנות, של המחשבה הרעה ששדרו לנו והכשילו אותנו. דבר שני, שהוא כבר "נקֹם", הוא ההתחכמות איך נלחמים איתם – ברבים, במעטים, איך הגיוס, איך הסדר, את מי שולחים, יהושע או פינחס. כל החישובים הם בתוך המלה "נקֹם", כך הוא מסביר.

28.         "ימותו ולא בחכמה"

גם מה שכבר הוזכר, שה"נקֹם" כאן הוא השיא של חיי משה רבינו, ובסוף גם מנציח את משה רבינו – לא רק שהוא לא מת, אלא שהוא הונצח, חי לנצח, בזכות הנצחון הזה – שייך לחכמה, בסוד "ימותו ולא בחכמה". משה רבינו הולך למות דווקא בגלל המלחמה הזו, הוא צריך למסור את הנפש.

בעל אור החיים הקדוש אומר[17] שמשה רבינו כל כך גבור גם ביומו האחרון, יכול להלחם ולנצח לבד, כמו שאברהם אבינו ואליעזר נצחו את המלכים. הוא מדייק שלא כתוב "נקמו" אלא "נקֹם", זו המלחמה שלו ("צרור" למעלה מהזמן וגם לאו דווקא יחיד אלא גם רבים, אבל "נקֹם" היינו לשון צווי ליחיד) – הוא מצווה לנקום בעצמו. אלא מה, במסירות נפש – "אפילו נוטל את נפשך" – היות שיודע שמיתתו תלויה במלחמה הזו. כל החילים לא רצו להתגייס כי הבינו שמיתתו תלויה במלחמה, אבל לא הבינו עד הסוף.

כתוב שה' פייס את משה – אמר לו שאם לא תמות קליפת מדין תשאר. אז תסכים למות כדי לראות במפלת מדין, בנקמת מדין, "ישמח צדיק [משה רבינו] כי חזה נקם". זה פיוס שהוא יסכים למות, ככה חז"ל אומרים.

אז יש פה כמה דברים. יש "ימותו ולא – בחכמה", מצד אחד הוא הולך למות לשם כך, אבל לכן גופא בסוף הוא לא מת אלא מונצח. כל זה שייך לחכמה – גם התכנון וגם ההנצחה של משה רבינו.

29.                       בינה: תשובה על הפגם באי־הריגת מדין

נעבור לבינה: עיקר התכנון כאן הוא ה"החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה אלף למטה", אבל היות שיש כאן פירוש לכל מלה נסביר בהמשך – אלה ענפי החכמה, החסד והנצח. קודם נעבור לבינה.

30.         ארבעת חלקי מדין – להרוג י-ה-ו ולהשאיר את המלכות

בהמשך משה רבינו כועס על אנשי החיל, שלא הרגו את כל מי שצריך. פעם היה לנו שיעור על זה[18], שיש י-ה-ו-ה את מי צריך להרוג ואת מי לא:

י  הזכרים הגדולים

ה  הנשים שידעו איש

ו  טף בזכרים

ה  טף בנקבות

היה פשיטא שצריכים להרוג את הזכרים הגדולים – ה-י, קליפת מדין היא כנגד ה-י, ולכן עשו זאת מדעת עצמם. אבל החיו את ה-הוה, את הנשים הגדולות, הטף בזכר והטף בנקבות. על מה קוצף עליהם משה רבינו? "החייתם כל נקבה?! [הנקבות הגדולות שידעו איש] הן הנה היו וגו'", הן הכשילו את בני ישראל. כל המלחמה כאן היא על מה שהכשילו אותנו ברוחניות, על כך צריך להרוג אותם – מלחמת נקמה.

מה משה רבינו אומר להם? אתם הרגתם חלק אחד והחייתם שלשה חלקים, וצריך להיות הפוך – צריכים להרוג שלשה חלקים ולהחיות חלק אחד. צריך גם את האשה יודעת איש להרוג, וגם את הטף בזכרים להרוג, ורק את הטף בנשים שלא ידעו משכב זכר "החיו לכם". כאן, בדרך אגב, אומר בעל ההילולא ש"החיו לכם" היינו רשות, לא מצוה[19]. אם רוצים להרוג גם אותן מותר, אבל יש רשות גם להחיות את הטף בנשים.

יש גם רמז נאה שמכוון כנגד י-ה-ו-ה הנ"ל. היחיד שמותר להחיות הוא "הטף בנשים", ששוה בדיוק מלכות (ה תתאה שבשם). הכל מתחיל מ"צרור את המדינים והכיתם אתם", אבל יש ניצוץ של מלכות שמותר להחיות – "הטף בנשים".

סדר ההרג כאן הוא יוה (קודם הרגו כל זכר – י, ואחר כך כל זכר בטף – ו, ואחר כך כל אשה ידעת איש למשכב זכר – ה עילאה), ואת ה-ה האחרונה מותר להחיות. שוב, הם הרגו על דעת עצמם כל זכר, ואחר כך הוא אומר להם "ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו" (יש מדרש חז"ל למה כתוב פעמיים "הרגו", אבל הוא אומר שבא לחלק – שיש כאן שתי מצוות, מצוה להרוג את הזכר בטף ועוד מצוה להרוג אשה יודעת איש[20]). אם כן, בצווי משה הקדים את ה-ו לפני ה עילאה. הסדר הוא יוה, צירוף הנצח, צריכים פה לנצח אותם. זו מלחמה של משה רבינו שכנגד מדת הנצח בלב.

31.         תשובה על רושם מדין – "הרגו"

בכל אופן, אחרי שמשה רבינו כועס הוא אומר "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יֹדעת איש למשכב זכר הרֹגו". מדייק בעל ההילולא של היום[21], לפי מאמר חז"ל במ"א, "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" – "ועתה הרגו כל זכר בטף". מה פירוש "ועתה"? אומר בעל אור החיים דבר פשוט – "ועתה" לשון תשובה. אנשי החיל חשבו שצריך להרוג רק "כל זכר", ואת השאר יש להחיות.

משה רבינו כאן "דק מן הדק" בחיטוט לתוך הלא-מודע, התת-מודע, והרושם של "נכליהם אשר נכלו לכם" במחשבה שלהם. הוא אומר שבזה שרציתם להחיות את שני החלקים שצריך להמית יש חטא. החטא הוא בגלל הרושם שלהם – עדיין יש קרבה, אתם אוהבים אותם (ומרחמים עליהם, והרי כל המרחם על האכזרי סופו להתאכזר על הרחמן כנודע). לכן צריך "ועתה", תשובה.

פירוש אחד פשוט שהתשובה היא להרוג אותם – אם אתם רוצים לעשות תשובה תהרגו אותם. לפעמים לעשות תשובה זה "עת להרוג"[22] (אחד מ-כח עתים בקהלת). כאן התשובה של בני ישראל "על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחֹתם" היא להרוג. זה פירוש של בעל אור החיים הקדוש.

32.         "מינה דינין מתערין": תשובת הבינה – להרוג

איפה נמצא תשובה בקבלה? באיזו ספירה נשים את הפירוש הזה? בבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[23]. על כך שלפעמים תשובה היא להרוג נאמר "מינה דינין מתערין". מה זה אומר לנו היום? על זה דובר – יש חמאס, ארגון טרור, צריך להרוג אותם. אם אתה לא הורג אותם אתה חוטא. אם אתה רוצה לעשות תשובה, ושה' יקבל אותך כבעל תשובה – תהרוג אותם. פשוט מאד. "ועתה [אין 'ועתה' אלא לשון תשובה] – הרגו".

33.                       גבורה: להרוג מיד

אחר כך הוא אומר שאפשר לפרש עוד ווארט על "ועתה הרגו"[24]. הפירוש הראשון היה לפי מאחז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". הפירוש השני לפי הפשט הפשוט – "ועתה" היינו עכשו. רוצים שלום עכשו – להרוג עכשו. כשיש מצוה להרוג צריך לא לפספס שניה – לא להרוג מחר, ולא עוד חמש דקות, אלא עכשיו, מיד ממש. על כל המצוות כתוב שאסור להחמיץ מצוה, "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", אבל דווקא במצוה הזו – להרוג אויב, "הבא להרגך השכם להרגו" ("צרור... כי צֹררים...") – יפה שניה אחת קודם. זה הפירוש השני שלו. אסור לחכות, אם אתה מחכה, משהה את העונש שמגיע לקליפה, לטרוריסט המתנכל לעם ישראל, זה חטא גדול, חטא איום ונורא.

איפה נשים את הפירוש הזה? את "ועתה" לשון תשובה אמרנו ששמים בבינה, ש"מינה דינין מתערין", אבל "ועתה הרגו" – שצריך להרוג מיד, לא לחכות, כמו כאן שקורה משהו, שקרה עם הנערים שה' יקום דמם, אז צריך מיד לנקום, לא מחכים. זה פירוש של בעל אור החיים כאן. את הפירוש הזה נשים בגבורה, ענף הבינה, היות ששני הפירושים על אותה מילה. כתוב "אני בינה לי גבורה", "כאיש גבורתו" – שהוא קם עכשיו ועושה מעשה, לא מחכה, לא צריך גם לתכנן את זה.

34.                       דעת: לרוצץ את ראשי האויב

אם כן, יש לנו אור מקיף שנקרא "צרור"[25] ואחר כך יש את החכמה של זה, "נקֹם", יש את "ועתה הרגו" לשון תשובה, ויש את הענף שלו שהוא "ועתה הרגו" עכשיו. הגענו לדעת:

35.         הריגת המלכים במודעות מלאה

כמו שהוסבר, פינחס ואנשי החיל על דעת עצמם הרגו כל זכר. ממשיך הכתוב ומספר "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין...". יש כאן תופעה של "כלל ופרט וכלל" – "מלכי מדין" כלל, "את אוי וגו'" פרט, "חמשת מלכי מדין"[26] כלל.

מפרש בעל ההילולא[27] שהפסוק חוזר ומדגיש "חמשת מלכי מדין" ללמדנו שמלכי מדין נהרגו על ידי צבא ישראל בכוונה מכוונת, במודעות מלאה להיותם המלכים של מדין – לא נהרגו סתם תוך כדי הרג "כל זכר" של מדין (לא הפציצו את כולם יחד ונהרגו כולם כאחד).

36.         תיקון הדעת – לפגוע בראש של האויב

מכאן נלמד מוסר השכל חשוב ביותר לדורנו – עלינו לדעת שצריכים דווקא לאתר ולפגוע בראשי האויב, לרצוץ את ראש הנחש ("הוא ישופך ראש"[28]), לעניננו – בראשי החמאס (ושאר ארגוני הטרור). לא כמו שאול שחמל והחיה את אגג מלך עמלק – יש נטיה רעה בנפש היהודי לרחם על הראש של האויב, והיינו פגם במח הדעת (שבה ה חסדים ו-ה גבורות, לדעת לנכון על מי ראוי לרחם – על מי שיש בו דעת, לאפוקי "אל אחר אסתריס" – ועל מי אסור לרחם). על היהודי, בר הדעת, לדעת שיש לחסל דווקא את הדעת, הראש של הלעומת זה (שהוא כקוף בפני אדם ביחס לדעת של הקדושה). תוספת ה"מנינא" – "חמשת מלכי מדין" – באה להדגיש שהם כנגד ה גבורות שבדעת של הקדושה (לדעת את מי במיוחד צריך לחסל כנ"ל).

37.         מבצע ציץ – להוריד את ראשי האויב מהאויר

חז"ל דרשו שבלעם הפריח בכשפים את חמשת מלכי מדין באויר ופינחס הוריד אותם מן האויר על ידי הציץ (כפירש"י: "לכן נאמר 'על חלליהם' במלכי מדין שנופלים על החללים מן האויר". אך עדיין צריך להבין מה שנאמר "הרגו על חלליהם" דמשמע שנהרגו על החללים של עצמם ממש. ויש לומר שמה שבלעם הפריח את מלכי מדין באויר היינו על דרך פעולת סם שגורם לניתוק הנשמה מן הגוף, בדומה לחווית מות קלינית, והיו מציצים, מכח הציץ, על החללים של עצמם מן האויר, ודוק). גם היום צריכים להציץ היטב ולהוריד את ראש האויב מן האויר (לפי משמעות ניב זה היום).

38.                       חסד: התנדבות ברי הלבב

39.         יחידת מתנדבים

כעת נעבור לחסד, משהו יותר נחמד: הכי נחמד כאן הוא "החלצו". עוד פעם, בחב"ד הפרשה הזו מוכרת כ"החלצו", שצריך להחלץ, להתגייס לצבא ה'. מה המיוחד במלחמה הזו? שאין גיוס חובה. "החלצו מאתכם אנשים לצבא" זה גם לא כמו "בחר לנו אנשים". גם מלחמת עמלק היתה על ידי יחידה נבחרת, אבל שם יהושע בוחר את האנשים מטעם משה רבינו. יש למשה חסיד ראשי, יהושע, שיודע מי המקורבים ובוחר את האנשים. כאן "החלצו מאתכם", הכל התנדבות (לכאורה בעל אוה"ח לא מפרש כמו רש"י על "'וימסרו'... עד שנמסרו בעל כרחן"). התנדבות היא חסד – נחשון בן עמינדב, מי שמתנדב בעד עמו. הוא נחשון, ובא לו מתוך החלצות, התנדבות.

40.         רק האדם יודע בעצמו אם נקי מפגם

איך מסביר בעל ההילולא למה המלחמה הזו – עם כל מה שהסברנו עד כה – צריכה חיל מתנדב ולא מגויס בעל כרחו? הוא אומר[29], לפי אותה רוח שהסברנו קודם, שכאן מי שיכול להלחם כדבעי במלחמה הזו הוא רק מי שנקי ובר לבב מהרושם של החטא, ואת הדבר הזה רק "ידע איניש בנפשיה".

ככה מסביר בעל ההילולא, שדווקא בגלל יחוד המלחמה הזו יכול להיות רק חיל שיודע בעצמו שהוא נקי מהפגם, שהוא כזה צדיק וחסיד שבזכותו לנצח את קליפת מדין. הוא אומר שחסיד הוא מי שבא לידי נסיון בענין עריות ועמד בו – אם רוצים לדעת גם היום מי הם חסידים, חסיד הוא מי שבא לידי נסיון בענין הזה ועמד בנסיון, והוא ראוי להיות חיל, להתחייל מעצמו, להחלץ לצבא להלחם נגד מדין, נגד הקליפה הזו של מדין, הלעו"ז של משה רבינו, עצם הישות (שהוא מקור הזנות), כפי שמסביר הרבי הרש"ב. את הווארט הזה נשים בחסד, כי זו התנדבות.

41.                       נצח: נצחון בזכות "אלף למטה"

42.         טכסיסי המלחמה – מחכמה לנצח

נלך לענף החסד. אמרנו שהחסד והענף שלו, הנצח, שניהם יוצאים מהחכמה. החכמה היא "נקֹם", שהוא מסביר כאן כהתחכמות איך לנהל את מלחמת הנקמה:

הדבר הראשון הוא שכדי לנצח את המלחמה הזו צריכים אנשים צדיקים. חלוץ נוטריקון חיל צבא או חיל צדיקים. כל חלוץ, לבנות את הארץ או להלחם, עליו להיות חיל צדיק, להתנדב מעצמך – אף אחד לא מכריח אותך – וכדי להיות צדיק צריך להיות חלוץ, חיל צדיקים, "אנשים לצבא", "אנשים" הם צדיקים (כנ"ל). כשה' אמר למשה "נקֹם" הוא הבין שצריך כאן "החלצו" – לא "בחר לנו אנשים" ולא סתם לגייס את כולם.

אחר כך הוא הבין שיש מספר מוגבל – "אלף למטה אלף למטה". שוב, כמו שאמרנו קודם, בלעם עשה מזה צחוק – בלעם הוא הלעומת-זה של משה רבינו. התכנון, ההתחכמות הזו, הפעולה והטכסיס של "אלף למטה אלף למטה" – שנסביר אותו – הוא סוד הנצח, ענף החסד.

43.         "אלף למטה" – כח הנקמה

האם ביטוי זה "אלף למטה" מופיע עוד פעם בתנ"ך? לא, משהו מיוחד רק כאן. כמה שוה "אלף למטה"? 195, נקמה. רוצים לעשות פה נקמה במדין, צריכים "אלף למטה". כתוב ארבע פעמים "אלף למטה" – לא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, וכאן חוזר ארבע פעמים.

קודם כתוב "אלף למטה אלף למטה" יחד, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ואחר כך כתוב שהמתנדבים באו "אלף למטה", ובסוף כתוב שמשה רבינו שלח אותם, תכל'ס, "אלף למטה". אם כן, פעמיים כתוב סמוך, בפסוק אחד, פסוק נוסף שהם באו ופסוק אחרון שכתוב שמשה רבינו שלח אותם. יש כאן ד"פ "אלף למטה", שהם ממש י-ה-ו-ה – פעמיים במחשבה, בתיאוריה, אחר כך מתחיל הפועל כשבאו "אלף למטה" ובסוף שלח אותם משה בפועל. אם "אלף למטה" עולה נקמה יש כאן ד"פ נקמה – 780, גם משולש, משולש של טל, תיקון כזבי.

בעל אור החיים הקדוש מדייק למה בכלל צריך את הפסוק האחרון של "אלף למטה", הפסוק של השליחות? הוא מסביר[30] שמשה נתן להם כח מיוחד של שליחות, "שלוחו של אדם כמותו", שהרי כתוב "נקֹם", אתה צריך לנקום, אבל הוא נתן להם שליחות – שלוחו של אדם כמותו ממש, כמו שאדה"ז כותב בשלחן ערוך שלו.

44.         "אלף למטה" – כח שם אל

התחכום של "אלף למטה", לא פחות ולא יותר, הוא סוד הנצחון. כל הנצחון הוא בגלל ה"אלף למטה". קודם כל, עוד רמז – "אלף למטה" ר"ת אל, סוד "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות", בין שני שמות של הקב"ה, שנאמר בתהלים "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיעה". גם בדעות כתוב "אל דעות הוי'", אבל כאן יש עוד דגש על שם אל. אל הוא חסד, קו ימין, אבל כאן הוא הנצח. שם אל מתחיל בחכמה, "אל נהירו דחכמתא", ויורד דרך קו ימין, והביצוע בפועל, על ידי החלוצים "אלף למטה", הוא בנצח. תיכף נסביר עוד טפה.

בכל אופן, לגבי נקמה כתוב "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" – חזרה כפולה של שם אל, יש משהו מיוחד שאל הוא נוקם. שוב, יש במשמעות השם הזה כח ("אילי הארץ") וגם חסד ("חסד אל כל היום"). גם המלה אלף עצמה מתחילה אל.

למה עוד רומז אלף? למה משה רבינו הבין שצריך "אלף למטה"? המושג מטה הוא שם הפרשה, מטות, רק שפרשת מטות היא על שם הפסוק שמקדים את הנדרים – "בין איש לאשתו" – "וידבר משה אל ראשי המטות". יש "אלף למטה" ויש ראש המטה. אלף הוא "אאלפך חכמה", משה רבינו, בא לאלף את המטה – ועד לסוף התפשטות קו ימין בספירת הנצח (שממנה נבנית החכמה של פרצוף המלכות).

45.         הקפדה על כבוד הצבור

בעל אור החיים אומר פה משהו מאד יפה. סוד הנצחון כאן, נגד מדין, הוא להסתפק באלף, אף על פי – כך הוא אומר[31] – שודאי יש יותר מאלף יהודים נקיים מחטא בכל מטה. "החלצו מאתכם" היינו רק מי שנקיים, "ידע איניש בנפשיה" כנ"ל. היו רק בדיוק אלף נקיים בפנים, ברי לבב? לא, אומר בעל אור החיים שודאי היו הרבה יותר יהודים טובים ונקיים. רק מה? אם כל הנקיים היו באים וכל מי שהיה נשאר היה פגום – היו מביישים את הצבור.

צריך להתחשב בכבוד הצבור. כדי לכבד את הצבור, ברגע שהגיעו אלף המתגייסים הראשונים על דעת עצמם, אף על פי שיש תור ארוך – אומרים שעד כאן, לא מקבלים יותר, היום מקבלים רק אלף. אנחנו בטוחים שיש עוד הרבה יהודים טובים, שעם ישראל הוא טוב, על אף כל מה שעשו לנו המדינים, הקליפות.

כנראה שההתחשבות בכבוד הציבור נותנת כח של נצחון (עזות, לנצח, ובושה – לא לבייש את הצבור – הולכות יחד). אם יוצאים צדיקים לקרב הם לא צריכים להשויץ – רק אנחנו הצדיקים, רק אנחנו החילים. יש הרבה יהודים טובים שיושבים בבית או יושבים בישיבה ולומדים תורה – הם גם ראויים לשרת, אבל יש גורל שרק "אלף למטה"[32].

46.                       תפארת: לבוא על מדין מלמעלה

נעשה תפארת ויסוד יחד: כתוב "ויהיו על מדין לתת נקמת הוי' במדין". בכל ביטוי כאן יש חידוש שאומר בעל ההילולא. את "ויהיו על מדין" נשים בתפארת ו"לתת נקמת הוי' במדין" נשים ביסוד. מה החידוש של כל אחד מהלשונות האלה?

47.         בטחון במעלת ישראל ומלחמה בכח ה'

הוא אומר[33] דבר שאצלנו, בחב"ד, כתוב על תחלת פרשת כי תצא[34]. כתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" ומדייקים שצריכים להיות למעלה מהאויב. כשיוצאים לקרב צריך שהיהודי – בפרט יחידה מובחרת של "החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה אלף למטה" – יהיה על האויב, "ויהיו על מדין לתת את נקמת הוי' במדין". החלוצים צריכים לצאת בהרגשה שאנחנו "על מדין" לכתחילה[35].

יותר מזה, לא רק שיהודי צריך לצאת עם הגאוה היהודית, שאנחנו העם הנבחר, עם אלקי, שנלחם בכח אלקי – נלחמים את מלחמות ה', "נקמת הוי'" במדין – אלא עוד משהו. "על" משמע שהחילים מרגישים שהכח שלהם להלחם בא מה'. שלא יכשלו ח"ו בהמשך ב"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

כנראה שהא בהא תליא, שזה גם חידוש מופלא. מצד אחד צריך להרגיש שאני למעלה מהאויב. הייתי יכול לחשוב שאדרבא, אם אני מרגיש שאני למעלה – טוב מהאויב, שוביניסט כלפיו – בסוף אומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". כאן יוצא שבדיוק ההיפך, העליונות האמתית של היהודי מחדירה בו התודעה שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא רק "הוא הנתן לך כח לעשות חיל". מה שאני למעלה ממדין, מהאויב שלי, אינו אני אלא עליון – מי שעליון על כל הארץ, הקב"ה. העליון הזה מתלבש בי ונותן כח, עד כדי כך – אומר בעל ההילולא – שבסוף צריך להרגיש כמו לפני קריעת ים סוף, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", רק לתת לה' להלחם בי.

48.         "תפארת ישראל" – רבוי הנסים ואחדות אנשי הצבא

היום רואים זאת בריבוי הנסים על כל צעד ושעל, שלפעמים אדם לא שם לב כמה נסים ה' עושה לנו על בכל רגע תמיד. כל תחושת הנסים היא "על מדין" (הישות של מדין לא מאמינה בנסים על טבעיים כלל). זה "תפארת ישראל", התפארת, המיוחד שבנו, שאנו מעל האויב שלנו. בעצם ה"על מדין", התפארת, מקבלת מהכתר. התפארת היא בריח התיכון שעולה עד לכתר. שם יש "צרור", למעלה מטעם ודעת, שינוי טבע – טבע אלקי. משם יוצא רגש הקדש של "ויהיו על מדין" אצל יוצאי הצבא בפועל, הצדיקים.

גם בתוכנו, מדין לשון מדון ומריבה, וכשיוצאים לקרב לא צריכה להיות מריבה בין החילים – צריך להיות אחדות בגדוד ("גד גדוד יגדנו וגו'", גד הוא עיקר כח החלוץ בעם, כמבואר בסוף פרשתנו, וגד לשון "ויעשו כלם אגדה אחת", לשון אחדות ללא שום מדון ומריבה, שעל כן זכה גד ש"שם חלקת מחקק ספון", משה, הלעומ"ז של מדין, טמון שם). צריך להיות "על מדין", למעלה מכל מדון.

49.                       יסוד: נקמה על החטאת ישראל

50.         "נקמת הוי' במדין" – הנקמה דווקא על ההחטאה

בהמשך כתוב "לתת נקמת הוי' במדין". ה' אמר למשה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים". משה רבינו לכאורה משנה, ואומר לחילים "לתת נקמת הוי' במדין". מה מסביר בעל ההילולא? גם ווארט מאד חזק, שמישהו אחר לא היה אומר – אני לא הייתי יכול לומר כזה דבר על דעת עצמי בכלל: הוא אומר[36] שהנקמה צריכה להיות לא על מה שנפלו יהודים – נפלו המון יהודים בפועל, היתה מגפה, נפלו כד אלף – אלא רק "נקמת הוי'", אך ורק על מה שמדין הכניסו את היצר הרע שלהם, את תאות הזנות שלהם, בתוך הלבבות של היהודים.

לכאורה, כשאני קם לעשות נקמה, כמו שעכשיו רצחו שלשה בחורים, אז צריך לקום ולעשות נקמה על מה שהרגו יהודים. על זה אומרים ה' יקום דמו (על דרך גואל הדם, מי שלבבו חם לקום ולנקום). כאן הוא כותב בפירוש – תסתכלו בפירוש שלו – שלא צריכים לחשוב שהנקמה היא על מה שרצחו יהודים (את הגופים שלהם), אלא אך ורק נקמת ה', על מה שהמיתו את היהדות (הנשמה היהודית) בתרבות הזרה שלהם, "על דבר פעור" שלהם ו"על דבר כזבי", הזנות שלהם, שזה נגד ה'. בעצם מה שהוא אומר, שמות רוחני הוא יותר חמור ממות גשמי.

51.         "נקמת הוי'" ו"נקמת בני ישראל" – על הגוף ועל הנשמה

לכאורה מאד קשה הווארט הזה. לכן אפשר להסביר שלקב"ה יותר אכפת שהרגו את (הגוף של) היהודים, ועל זה צריך לעשות נקמה – "נקם נקמת בני ישראל". אבל משה רבינו אומר שכדי לנצח כאן צריך שהחיל לא יעשה נקמה, כמו שלהבדיל כל חמולה יכולה לעשות נקמה על זה שהרגו ממנו, אלא צריך לעשות כאן "נקמת הוי'" – נקמה על שהשחיתו את הרוחניות שלי, את הזיקה שלי לקב"ה.

52.         "נקם ברית"

את השייכות ליסוד בעצם כבר הסברנו קודם. למה נשים זאת ביסוד? כי על כך נאמר "חרב נוקמת נקם ברית" – "נקמת הוי'" היא לנקום את פגם הברית, מה שמדין טמא אותנו בתאות זנות (שהביאה לידי ע"ז, כמו שנסביר במלכות). זהו "לתת נקמת הוי' במדין".

53.                       מלכות: כח האשה להשפיע על עבודת האיש (הפגם ותיקונו)

אחרי זה נשארו לנו שתי ספירות – הוד ומלכות. נתחיל במלכות:

54.         סברת פינחס ואנשי החיל – הנשים המחטיאות חפות מפשע

"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בהוי' על דבר פעור". איך אתם החייתם את הנקבות של מדין, "הן הנה" הכשילו את עם ישראל. כל המלחמה הזו היא כנגד מה שהכשילו אותנו, והנשים הן שהכשילו אותנו. איך אפשר להחיות אותן?!

אומר בעל ההילולא[37] שהסברא של פינחס ואנשי החיל היתה על דרך מה שאומרים היום – במשמעות קצת אחרת – שהנשים ששולחו בעל כרחן על ידי הגדולים שלהם הן חפות מפשע. הנשים לא יזמו את מה שהן עשו – הגברים השתמשו בנשים. כך מסביר בעל ההילולא את הסברא – המוטעית – של פינחס ואנשי החיל. הסברא המוטעית קיימת כי היצר הזה נמצא בלא מודע וטרם שרשו אותו, לא קיימו את מצות "נקֹם" – מצוה שנאמרה למשה רבינו, שרק הוא מבין אותה עד הסוף.

הסברא שלהם היתה שהנשים היו אנוסות על פי מצות גדוליהן, ולכן הן בעצם היו חפות מפשע ולא מגיע שיהרגו אותן – צריך לעשות צדק גם עם האויב, מי שחף מפשע חף פשע. סימן שפשיטא שאף גבר לא חף מפשע – הרגו כל זכר – אבל סברו שהנשים הללו חפות מפשע.

55.         ההחטאה בבעל פעור – יזמת הנשים

מה משה רבינו צריך להסביר? שאתם טועים – "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בהוי' על דבר פעור". מה פירוש "הן הנה"? אומר משהו מחודש וחשוב, שאפשר ללמוד ממנו לעניננו. את הפירוש הזה נשים במלכות, כי שייך לטבע האשה בעצם – האם היתה אנוסה או שלא היתה אנוסה.

משה רבינו אומר "הן הנה היו לבני ישראל". הוא אומר ככה: אפילו לסברתך, שהנשים שולחו על ידי גדולי האומה שלהם, בעל כרחן, אבל חז"ל מספרים מה שבדיוק עשו שם – כתוב שכל אשה הוציאה מהכיס דמות פסל קטן, צלם של פעור, ואמרה לגבר היהודי 'השתחוה לזה'. אומר משה רבינו שאף על פי שעיקר הנקמה כאן הוא על הזנות אבל הוא גם על העבודה זרה, והעבודה זרה היתה המצאה של הנשים בעצמן.

מה היתה העצה של בלעם? כל הספור התחיל מעצה של בלעם הרשע, שאמר "אלהיהם של אלו שונא זמה הוא" – נתן רק עצה להכשיל את היהודים בזנות. שלחו את הנשים לכך, אבל הנשים הוסיפו – לכל אשה יש עבודה זרה בחיקה, והיא לא מוכנה לקיים את צווי אבא שלה או הרב שלה במדין בלי שהוא ישתחוה לפסל שלה. ככה מסביר בעל אור החיים.

56.         "הכל מן האשה"

איך נקח את הווארט הזה ונהפוך אותו לקדושה (דווקא במלכות צריך לעשות אתהפכא, וד"ל)? יש מאמר חז"ל שדברנו עליו לפני כמה ימים, "הכל מן האשה" (יש עליו פרק שלם בספרים שלנו על שלום בית), שבכח האשה לעשות מבעלה צדיק או להיפך – הכל תלוי באשה.

גם כאן, מהלעומת-זה אפשר ללמוד שהאשה הזאת, אפילו שהיא נשלחה בעל כרחה להכשיל את היהודי, היא לא מוכנה עד שהיא לא משכנעת את היהודי להשתחוות לאמונה שלה. אם ככה במדה רעה, על אחת כמה וכמה "מרובה מדה טובה", שאשה צדיקה לא מוכנה לשמוע בשום פנים ואופן לשום פניה של גבר ללא שהגבר הזה ישתחוה לאלקים שלה, שגם יהיה יהודי ירא שמים בשלמות וגם חסיד של הרבי שלה.

זו המלכות כאן, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – הכח של האשה, הרי כתוב שהנשק נמצא על האשה בעצמה, והכח שלה הוא לשכנע את כל הגברים להאמין באמונה שלה. זה כח שהאשה היום צריכה לנצל מאד, הנשים הצדיקות. כמו שפעם יזמנו מבצע אצל בנות האולפנא, שתצאנה בהצהרה שאיני מוכנה להתחתן עם חיל שמשתתף בגירוש יהודים – לעשות עצומה של מליוני בנות בארצנו הקדושה שמצהירות שאני לא אתחתן אף פעם עם חיל שהשתתף, אפילו במעגל עשירי, באיזה מבצע של פינוי יהודים מבתיהם. זה נקרא "הן הנה היו לבני ישראל" בקדושה[38], לדוגמה. זה כח המלכות, כח האשה, להשפיע על כל העם להאמין באמונה שלה.

57.                       הוד: גיור הטף בנשים

58.         "החיו לכם" – גיור לצורך נישואין

מכאן נגיע לאחרון, ההוד: בספירת ההוד יש את סוד הגיור (שם שרש נשמת רות המואביה כמבואר במ"א, וראה רש"י כאן שמפני שהיא עתידה לצאת ממואב לא נלחמו כאן נגד מואב). אמרנו שמה שכתוב "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו וגו' החיו לכם" הוא רשות. מצד שני, הוא אומר[39] – ונסיים בחיים, כמו שאדמו"ר האמצעי סיים את חייו בכתיבת המלה חיים, והיום ההילולא של "חיים שמו" – ש"החיו לכם" הוא לתת להם חיים. מה הפירוש? אם מצד אחד אמרנו שהאשה חזקה באמונה שלה, ומשפיעה גם על הגבר להאמין באמונה שלה, כאן כתוב שאם אתם רוצים להשאיר את הטף בנשים אז "החיו לכם" – תגיירו אותן. זה הפשט שלו. הוא אומר שפירוש המלה "החיו" הוא לגייר גיור כהלכה.

הוא מוסיף שאם "החיו לכם", אם תגיירו את הטף בנשים שלא ידעו משכב זכר, הן עדיין חומר גלם היולי שאפשר לטהר אותו ולהעלות אותו ולהכליל אותו בקדושה – אז מי שירצה יוכל להתחתן איתן. מענין, הוא לא אומר ש"החיו לכם" לצורך שפחות, אלא כותב "החיו לכם" לצורך נישואין אם תרצו, אבל "החיו לכם" לצורך נישואין דווקא על ידי גיור כהלכה. היו שם לב אלף "טף בנשים" שהחיו במלחמה הזו. מכאן אפשר לשער – אומר בעל ההילולא – כמה בכלל היו למדין, שיצאו כנגדם רק עם "אלף למטה אלף למטה"[40].

59.         תיקון ספירת ההוד

זה תיקון ספירת ההוד – ענין הגיור כהלכה. "איהי בהוד", הטף בנשים, ו"החיו" היינו לגייר. כלומר, יש מצב של "הטף בנשים", שעדיין חומר גלם היולי, שאפשר להפוך ולייהד לגמרי. כמה שמדובר במדין, הלעו"ז של משה רבינו, המדון והמריבה של הקליפה – בכל אופן יש שם את החלק הרביעי מארבעה חלקים של מדין שכתוב בו "החיו לכם", אפשר לייהד, לשון הוד, שתאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקים"[41].

60.         סיכום הפרצוף

אם כן, לקחנו כאן מגוון פירושים של בעל אור החיים הקדוש, בעל ההילולא של טו תמוז, על הפרשה הזו וסדרנו אותם לפי הספירות. ולסיכום:

יש עדיין הרבה מה לדבר על הפרשה. לא כללנו בפרצוף שלנו את פרשת נדרים, רק את מה שקשור למלחמת מדין. לקחנו רק דבר אחד מפרשת פינחס, "צרור", וכל השאר מה"נקֹם" והלאה של פרשת השבוע, פרשת מטות.

61.       ד. בלי נדר

62.         "התר נדרים פורחים באויר"

נעשה עוד רמז לסיום: אנחנו לפעמים נותנים לכל אחד מ-ז העולים בתורה מיקום מראשית השנה. כמה עליות היו, כמה שיעורי חת"ת היו, מבראשית עד היום? היות שכל פרשה בתורה מתחלקת לשבע, שבעת העולים לתורה, אז מהם ה"ראשון" (נדרים) וה"שני" (מלחמת מדין) של פרשת מטות? הדגשנו במיוחד את היום, אור לט"ז תמוז.

פרשת מטות היא הפרשה ה-מב (תיכף ניתן סימן). פינחס ה-מא – ז פעמים מא עליות עד סוף פינחס, 287. זאת אומרת שהיום, טו תמוז, יום ההילולא, פרשת נדרים, היא העליה ה-רפח – מספר מאד חשוב, "היתר נדרים פורחים באויר". אם כן, מלחמת מדין היא רפט, טוב ברבוע, חתך הזהב של החתן והכלה שלנו.

63.         הנדר והתרתו – איזון החום והקור

פרשת מטות היא הפרשה ה-מב, והיא מתחילה מדיני נדרים. מה תיקון הנדרים? מהו בכלל נדר, למה אדם נודר, למה הוא רוצה להוסיף לעצמו מצוות שלא כתובות בתורה, איסורים (שפורש ממשהו) או גם מצוות עשה (שנשבע לעשות משהו)? דייך מה שאסרה (וציוותה) תורה. למה הוא נודר?

נחזור להתחלה – מה הקשר בין קונם לנקמה? מהי נקמה? שיש גואל הדם, כשחם לבבו הוא נודר נדר, כמו עם ישראל אחרי מלחמת עמלק בסוף ארבעים שנה – נדרו נדר חם כי שבו שפחה אחת. מטרת הנדר היא להנציח את החום, שלא יתקרר. אם הוא גואל הדם הוא צריך לגמור זאת, ואם לא ידור נדר – יותר ממה שהתורה מצוה – הוא פוחד שהתלהבות הקדש שלו (שהוא ב"גברא" שלו, לא ב"חפצא" של מצוה מפורשת בתורה), שצריך לעשות משהו, תתפספס.

אבל יש חכם בתורה שמתיר את הנדר. מהו התר הנדר? לקרר קצת מההתלהבות הספונטאנית. אבל יש נדרים שלא צריך להתיר, שצריך להשאיר חם. לשם כך צריך את ראשי המטות שיודעים מה לבטל ומה להשאיר. גם בעל צריך להיות מאד חכם ביחס לנדרי אשתו.

64.         בלי נדר

בכל אופן, מה כתוב היום בשו"ע? שצריך היום על כל דבר, גם מצוה, לומר בלי נדר. כשאדם אומר בלי נדר – הוא מחליט משהו, יש לו כח החלטה, אבל יחד עם כח ההחלטה הוא עצמו מאזן את עצמו. הוא הולך על משהו, אבל הוא הופך להיות החכם או הבעל שמתיר את הנדר של עצמו, כשהוא אומר "בלי נדר". כמה שוה המלה בלי? מב. פרשת מטות היא הפרשה ה-מב, הפרשה ה-בלי – היא מתחילה מנדרים, ויש כאן רמז (קצת רחוק ומצחיק, אבל בכל זאת...) שהכל יהיה בלי נדר.

65.         "זה הדבר" – תיקון "בלי נדר"

התחלנו בקבלת הפנים לדרוש לכבוד הכלה, ששמה בגימטריא "הארץ". משה רבינו נתנבא ב"זה", שהקדים את המלה ה-ז של התורה ("הארץ") לפני המלה ה-ה של התורה ("השמים") – "אשת חיל עטרת בעלה". בלי נדר שוה הארץ, השם של הכלה – זו ה-ז שלפני ה-ה של זה, ה"אשת חיל עטרת בעלה". כל הפרשה מדגישה שדווקא נשים נוטות לנדור, עם החמימות לנדור.

בת נעשית בת מצוה לפני האיש (בגיל זה), ונדריה נבדקים מגיל 11 אם יודעת למי היא נודרת. "ואשה כי תדור נדר להוי'" – מפרש בעל אור החיים ש"נדר להוי'" היינו שיודעת למי היא נודרת. אבל מה צריך אבא? זה מנהג חשוב מאד – אל תשכח לומר לבת לפני הבת מצוה שאתה מפר לה את כל הנדרים, וגם תאמר לה שמכאן ולהבא תאמר על הכל בלי נדר. אתה, החתן דנן, תאמר לבת שזה כח האמא שלה, שהכל בלי נדר, בגימטריא הארץ ("בראשית ברא אלהים את השמים [נדרי שמים, 'השמים', לשון נדר] ואת הארץ [= בלי נדר, שגם נדרי שמים יהיו בלי נדר, בסוד 'תתאה – הארץ ביחס לשמים – גבר']"). יש כאן את הכח להחליט משהו, ללכת על משהו בחום, יחד עם האיזון שלא תשבור כלים.

66.         זהירות בנדרים ושבועה כנגד היצר

כתוב ששני אלפים עירות היו לינאי המלך בהר המלך וכולן נחרבו על שבועת אמת. כל העירות שלו נחרבו כי היו נשבעים ומקיימים. מכאן חז"ל למדו, ומביא זאת בעל אור החיים, שלעולם יהי האדם זהיר בנדרים. אלא מה? הוא אומר שיש יוצא מהכלל אחד, "אל בני ישראל לאמר זה" – "אין 'לאמר' אלא גילוי עריות" ו"מצוה להשבע ליצרו". ממי לומדים זאת? מבעז, בגימטריא "חי אני" (דברנו על זה בקבלת הפנים, בסוד "בן חי לחופה"), שאמר "חי הוי' שכבי עד הבקר". הוא נשבע ליצרו, נשבע להתגבר עליו, וזה נדר שמקיימים אותו. אבל אפילו על הנדר הזה היום, שהוא נשבע ליצרו, צריך לומר בלי נדר.

שתהיה הרבה שמחה, שתהיינה בשורות טובות, בהשגחה פרטית שנזכה לנקמת מדין ונקמת כל אויבי ישראל. שאת כל המסרים שלמדנו כעת נקיים, שיהיו חילים צדיקים – שאתה ודאי אחד מהם – שהם ראויים להיות חלוצים ולהביא גאולה לעם ישראל. לחיים.

נשיר את השיר של הפרק של הרבי – "מקימי" בשני הניגונים.