כ"ב אלול ע"ד – כפר חב"ד

"ושמתי כדכד" (3)

לימוד בכולל "תורת חיים"

א. חילוף המחשבות השמימיות והארציות

לימוד חסידות בעיון

היו פה שלש שאלות על האות הראשונה של המאמר[1], וכל שאלה כאן היא לגרות משהו ולכוון איך צריך ללמוד לכתחילה חסידות בעיון.

הדבר הראשון היה שאם הוא מביא פסוק באיזה הקשר אז כדאי מאד לדעת מאיפה הפסוק ומה ההקשר שלו ומה אפשר עוד לפתח. עיקר הענין כאשר לומדים חסידות טוב הוא "להבין דבר מתוך דבר" (כל עיקר גילוי תורת החסידות הוא כדי שסוף כל סוף משה רבינו ימצא נבונים...[2]). אם האדם לא מבין דבר מתוך דבר הוא סתם קרא את המלים, הבין את השלד של הענין, אבל לא חדר פנימה לתוך הרוח של הרבי שכתב את המאמר. אם לומדים ככה, כדבעי, החסידות תהיה הנשמה של הנגלה (ועד לנשמה של המעשה בפועל שהוא העיקר) – מה שהרבי רוצה, מה שכולנו רוצים – אז צריך ללמוד חסידות טוב (עם הרבה געשמאק שבא דווקא כאשר זוכים להבין דבר מתוך דבר).

לא נעבור על הכל יחד, רק על השאלות. יש הרבה פסוקים וענינים שהוא יסביר בהמשך, מנושאי המאמר, שאליהם לא התייחסנו כלל בשאלות – רק לדיוקים.

"כלבוש תחליפם" – הלבשת אותו שכל באותיות שונות

הדיוק הראשון הוא שמביא פסוק, "כלבוש תחליפם"[3], לגבי מחשבות – שאף על פי שיש שכל אחד, אבל אותיות ותבות המחשבות מתחלפות, כל אחד חושב ואומר בצורה אחרת, באותיות אחרות. זה נושא שמובא הרבה בחסידות – שאת אותו שכל התוס' יאמרו ככה והרא"ש ככה והר"נ ככה.

מענין כאן, סתם דיוק בלשונו, שהוא אומר "ולכן השכלה אחת שבדבור התוספת היא באותיות ותבות אלו ובהרא"ש והר"ן השכלה זו עצמה היא באותיות ותבות אחרים" – משמע שהרא"ש והר"ן יותר דומים אחד לשני (אם כי שהם לא דומים...). כמובן הפשט שכל אחד באותיות שלו, אבל בכל זאת הוא מזכיר אותם יחד. למה? כנראה שהווארט שהם מתבססים על התוספות, מביאים את אותו שכל שלו (כמו שהרבי מעיר), אבל התוספות מאד מצומצם וגם הרבה פעמים קשה להבנה, והמגמה של שניהם היא להרחיב את הביאור, שיהיה יותר מובן. זו ודאי מגמה מודעת להם.

בכל אופן, אחר כך הוא כותב שהאותיות והתבות לגבי השכל הם כמו לבוש – השכל כאן הוא כמו האדם, המתלבש בלבוש, והלבוש היינו התבות והמחשבות של הענין שמתחלפות תמיד, ועל זה נאמר "כלבוש תחליפם".

לשון אדמו"ר הזקן בהקשר המקורי

מי שבגרסא דינקותא שלו בקי בכל התורה, או שבקי מתוך מאמרי חסידות, הבין זאת. אבל צריך לחפש במקור, סוף פרק קב בתהלים. הפסוק הבא אחריו הוא פסוק מאד חשוב – "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו". יש הרבה חקירה על הפסוק הזה – האם לה' יש שנים בכלל?!

יש פה שלשה פסוקים שמהוים יחידה אחת: "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים" – שה' ברא את השמים ואת הארץ, בדומה לפסוק בנביא "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" או לפסוק במשלי "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", כמה וכמה פסוקים שארץ הולכת עם יסוד (יחוד יסוד ומלכות, שהרי ארץ היא מלכות) וקודמת בפסוק לשמים.

הפסוק הבא – "המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלֹפו". נקח את פשט הפסוק ואת איך שאדמו"ר הזקן מפרש. מה הפסוק אומר ומה אדמו"ר הזקן אומר? הפסוק מדבר לגבי הבריאה, לגבי שמים וארץ, שהשמים והארץ לגבי ה' הם כולם לבושים, והלבושים יבלו ו"כלבוש תחליפם ויחלפו".

אם עושים את חשבון הגימטריא של כל שלשת הפסוקים האלה, יחידה אחת, יוצא רבוע – סימן של שלמות – עו ברבוע. יש עוד הרבה רמזים יפים, אך הרבוע אומר שזו באמת יחידה מושלמת.

"תחליפם ויחלֹפו" – שני שלבים בחילוף

יש גם דיוק בפסוק, למה צריך לומר "תחליפם ויחלפו", פעמיים לחזור על הפועל? כנראה יש שני שלבים של לחלוף. כעת אנחנו, כמו שנסביר תיכף – אחד הדברים בשבילו רצינו שנתבונן בפסוק הזה – בזמן שהשנה חולפת. בכל דבר שחולף, נגמר ועובר, יש בעצם שני שלבים – "תחליפם ויחלפו" (שני שלבי הסתלקות, לעילא ולעילא ולעילא).

על פי פשט, "תחליפם" היינו מה שאתה מחליף אותם, בפעולה מכוונת, ואילו "ויחלפו" היינו מה שחולפים מעצמם, בדרך ממילא, שהרי "כל הוה נפסד" בדרך הטבע, והיות שאינם בבחינת קדמון, שהרי מחודשים הם, ממילא אינם בבחינת נצחי, אלא ברצות הבורא[4]. לפי זה "תחליפם" היינו לפני הזמן שעתידים לחלוף מאליהם, והיינו כאשר ה' חפץ בחידוש עולם וממהר האלהים לעשותו, ומוכח מזה, ממילא, שאינו רוצה בקיום הלבוש אלא "כבגד יבלו גו'".

אחר כך הוא מדגיש שוב ש"אתה הוא ושנותיך לא יתמו".

מחשבות שמימיות ומחשבות ארציות

אדמו"ר הזקן אומר שמה שמתלבש בלבוש הוא השכל והלבוש הוא אותיות המחשבה, ואילו בפשט הפסוק הלבושים שחולפים הם שמים וארץ (ומי שמתלבש בתוכם היינו ה' בורא עולם). לכן שאלתי את השאלה – איך דורש "כלבוש תחליפם"? הפשט של המאמר, שהמחשבות-האותיות הן הלבושים, ואיך הוא יפרש לפי זה את הפסוק הקודם, "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים"?

הפשט כאן של הפסוקים הוא שמדובר בארץ ושמים הגשמיים ממש, לא מדובר באותיות דיבור, אלא אם כן נאמר שהכל אותיות – כי ה' בורא את הכל על ידי אותיות ("בדבר הוי' שמים נעשו"), כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה. בכל אופן, אם מדובר במחשבות, אז מה הם שמים וארץ? מהי הארץ של אותיות המחשבה ומה השמים של אותיות המחשבה? יש מחשבה שהיא לבוש שמתחלף ונקרא ארץ וסוג שני שנקרא שמים. משהו פשוט, יש אדם שחושב ארץ ויש אדם שחושב שמים – מה זה שמים ומה זה ארץ?

כשאומרים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שמים הם רוחניות וארץ היא גשמיות. בכל התורה כולה, השוואה בין שמים לארץ היא השוואה בין רוחניות לגשמיות. זה הכלל, זה הפשט. אם כן, יש מחשבות שהן יותר בבחינת ארץ, מחשבות ארציות, כשאדם חושב על ענינים גשמיים – אדם חושב גשמיות.

קדימת הארץ לשמים

"לפנים הארץ יסדת" – כאן הארץ קודמת לשמים (לא כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), וכך גם בפסק "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" וכך גם בפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" כנ"ל. קשור למחלוקת בית הלל ובית שמאי – יש פסוקים שמקדימים את השמים ויש פסוקים שמקדימים את הארץ.

כאן בתהלים יוצא (לפי פירוש אדמו"ר הזקן שהכל הולך על מחשבות) שקודם אדם חושב ארץ, חושב גשמיות, ואחר כך הוא חושב רוחניות (מזכיר קצת את יסוד הבעל שם טוב שקודם צריכים לעשות ליהודי טובה בגשמיות ורק אחר כך, ומכח הטובה הגשמית, לעשות לו טובה ברוחניות. והרי לכל מעשה קודמת מחשבה, וצריך לצרף מחשבה טובה למעשה, וממילא הדרך הרצויה היא קודם לחשוב איך עושים ליהודי טובה בגשמיות, בחינת ארץ, ואחר כך לחשוב איך עושים לו טובה ברוחניות, בחינת שמים).

חילוף המחשבות השמימיות – חשש שכחת התורה

ההסבר שגם השמים הם מחשבות החולפות הוא חידוש, הייתי חושב שמחשבות רוחניות לגמרי (מחשבות טובות של עבודת השי"ת) לא חולפות ומתבטלות (שהרי צבא השמים קיים באיש משא"כ צבא הארץ שקיים רק במין), אבל כאן הוא אומר שכמו שהמחשבות בגשמיות מתבטלות וחולפות וכל הזמן אדם עובר ממחשבה למחשבה – כך גם ברוחניות.

זה ממילא נוגע גם למה שלומדים בשיחה של הרבי, על הלכות תלמוד תורה, כמה צריך לעבוד על "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", איסור השכחה, כי המח כל הזמן מחליף מחשבות – גם מחשבות ארציות וגם מחשבות שמימיות. על המחשבות הארציות אין מצוה לשמור, אבל על המחשבות השמימיות – תורה מן השמים – יש מצוה לשמור ויש איסור לשכוח (על ידי רשלנות מלחזור וכו'), וכל השוכח מתחייב בנפשו ועובר על לאו (אלא אם כן הוא אנוס).

שנה = מחשבה

יש ריבוי דיוקים ורמזים בפסוקים, כמובן. רמז מאד חשוב, שכמעט אפשר לחשוב אדמו"ר הזקן התכוון לזה – ברוח הקדש הוא ודאי כיוון – שכתוב במקובלים הראשונים (בפרט אצל אבולעפיא) ששנה שוה מחשבה, מהגימטריאות הקדומות ביותר. עוד דבר ששוה אותו מספר – ספירה. כל מחשבה היא ספירה וכך גם כל שנה. כשאומרים "לשנה טובה תכתב ותחתם" היינו מחשבה טובה – "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

בכל אופן, הווארט ששנה שוה מחשבה. המחשבות חולפות – כל ראש השנה ה'מחשבה' (האור) של השנה הקודמת מסתלקת ויורד אור חדש שלא היה אף פעם בעולם. כל מאמרי לקוטי תורה לדברים – בפרט מפרשת ראה והלאה – הם מאמרי ראש השנה. "אתה הוא ושנותיך לא יתמו" היינו 'ומחשבותיך לא יתמו'. בפסוק שלפני היחידה הזו גם כתוב "לדור דורים שנותיך" – שוה 'לדור דורים מחשבותיך'.

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם"

על "מחשבותיך" כתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם". ה' משווה-ומבדיל בין המחשבות – שהמחשבות שלנו לא כמו שלו, "ולא דרכיכם דרכי". כתוב כאן פעמיים "שנותיך", קודם כתוב "לדור דורים שנותיך" ואחר כך "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו".

אם לפי אדמו"ר הזקן מדובר כאן במחשבה, אז הוא אומר שהמחשבות של האדם – שהם השמים והארץ שה' ברא – הן כן "כלבוש תחליפם ויחלפו", אבל "אתה הוא ושנותיך [המחשבות שלך, שעליהן נאמר 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'] לא יתמו". מה הווארט? שהמחשבות של ה' לא יתמו והמחשבות של האדם יתמו. כלומר, הכל כאן בא לומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", ואת זה לא הייתי מבין אם לא הייתי רואה שאדמו"ר הזקן מפרש כאן את הפסוק על מחשבה (אף שהפשט הוא על שמים וארץ גשמיים).

חשש השכחה בשל נפרדות האדם

בזהר, "מחשבה" היא גם שם של ספירות דאצילות, גם בחכמה דאצילות (כמו במשפט "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין"), אבל לבוש המחשבה החולף הוא כנגד עולם בריאה (עולם הכסא, כורסיא, דתמן מקננא אמא-בינה דאצילות). בכל אופן, היות שזו מחשבה שלי...

בשיחה של הרבי שאנחנו לומדים[5], הוא אומר בסוף שאם האדם שוכח את לימודו הוא נעשה נפרד. נחבר לשיחה – שאלנו שאם רבי זירא מתענה מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי תוך כדי לימוד הירושלמי לכאורה אין בזה כל בעיה. בסוף השיחה הרבי לא אומר שתוך כדי הוא למד ירושלמי, אך אומר שהיות שהכוונה שלו מתחלה ועד סוף היתה ללמוד תלמוד ירושלמי, שיש בזה עליה בקדש ביחס לתלמוד בבלי – לכן הוא לא נעשה נפרד. זה הווארט של השיחה – הוא לא נעשה נפרד וממילא הוא לא מתחייב בנפשו. כל שכן וק"ו, כפי ששאלנו, אם תוך כדי שמתענה לומד ירושלמי – אך התוכן אותו דבר, שהוא לא נעשה נפרד.

אבל אם האדם כן שוכח, ולא מצד אונס, הוא נעשה נפרד – אוטומטית. הרבי אומר שזה לא עונש, זה קורה בדרך ממילא, על ידי שכחת התורה במזיד הוא נעשה נפרד. היות שיש לי את הישות שלי, גם כשאני לומד תורה אני עלול להפרד, המחשבות עלולות להתבטל, ולכן יש את מצות "פן תשכח". בכל אופן, כל מהלך ההתבוננות שתארנו עכשיו נבע מכך שאדמו"ר הזקן הביא את הפסוק "כלבוש תחליפם". היות ואני יש, בעל ישות, אז גם התורה שאני לומד, המחשבות של תורה, הן בעצם מחשבות שלי – אלא אם כן אני מחובר, כמטרת מצות "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". כאשר יש ראיה תוך כדי בטול, אינך שוכח.

כשלומדים מאמר איך יודעים באיזה פסוק להיתפס? זה חוש פנימי, משהו אישי. היו הרבה פסוקים קודם, אבל עד שהגעתי לפסוק "כלבוש תחליפם" לא היה משהו בולט ותופס את עיני במיוחד.

שוב, כמו שאמרנו, כל ההתחלה כאן היא בנית התשתית של המאמר. בשביל להבין זאת צריך להבין את המשך המאמר, אז אי אפשר יותר מדי להתפלפל כאן על ההתחלה, עד שלא לומדים את כל המאמר.

עד כאן שאלה יחסית פשוטה, שאלה א. על המבחן הזה כל אחד יכול לתת לעצמו ציון, אחרי שלומדים את זה יחד. השיעור הזה הוא לחסוך ממני לעבור על המבחנים...

ב. העליה מכח המשכיל לעלמא עילאה

שרש הנשמה – בלבוש המחשבה

השאלה השניה: על שם איזה כח בנפש היא נקראת 'נפש המשכלת'? התשובה כתובה כאן בפירוש, אחרי שהוא בונה את הפסוקים והתשתית.

באיזה נושא הוא פותח? נושא שהרבה מאד מאמרים כאן בלקוטי תורה פותחים בו – הנושא של ירידת הנשמה לגוף ו"ירידה צורך עליה". שרש הנשמה הוא מאד גבוה, במחשבה. כעת דברנו על ההבדל בין "מחשבותי" ל"מחשבותיכם" – אבל כאן הוא אומר ששרש הנשמה הוא במחשבה של ה' (ששים ריבוא אותיות התורה, שודאי אינן חולפות), ועל זה הוא כותב שהמשל שלו בנפש האדם, לבוש המחשבה, חולף.

צריך לומר שכשה' אומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", "מחשבותי" היינו המחשבה הפנימית דאצילות, חכמה דאצילות כנ"ל, "מחשבה" המאוחדת עם השכל והמשכיל כו'. לגבי שרש הנשמות יש גם במחשבות של ה' את התופעה של "כלבוש תחליפם" לכאורה, כי הוא דורש זאת על שרש הנשמה (נמצא שהנשמה מצד עצמה היא ברת חילוף רק שמצד מחשבת ה' הפנימית והעצמית, שלא כמחשבותינו כלל, "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", וד"ל).

שוב, המחשבה החולפת היא בחינת בריאה. כמו שאמרנו שמחשבה היא בחינת בריאה, גם למעלה – "עולם הנשמות", או "מחצב הנשמות" בלשון רבי חיים ויטאל – הוא שרש הבריאה. "מחצב המלאכים" (שנבראו מדבורו של ה') הוא יצירה (שכנגד לבוש הדבור כנודע), "מחצב הנשמות" בריאה, והירידה היא כדי להגיע לאצילות. יש הרבה אופנים איך לומר זאת. גם בתוך האצילות יש בריאה שבאצילות, שנקרא שם "איהו וגרמוהי חד", וירידת הנשמה כדי לעלות ל"איהו וחיוהי חד". צריך לומר שיש עוד מדרגה של מחשבה בגימטריא שנה, עליה נאמר "ושנותיך לא יתמו".

ירידה מהמחשבה צורך עליה לשכל ולכח המשכיל

את השאלה ששואלים תיכף נבין מהשאלה השניה כאן. הוא אומר שהנשמה יורדת מלבוש המחשבה של ה' והתכלית היא להגיע יותר גבוה מהמחשבה. מה יותר גבוה ממנה?

הוא כותב שבתוך הלבושים יש שכל – השכל לא משתנה, המחשבות חולפות והשכל קבוע. אם הנשמה יורדת מהמחשבה כדי לחזור לשכל – כבר כל זה היה כדאי. אבל הוא אומר שיש יותר מזה. קודם כל, מה רוח הדברים כאן? שהנשמה יורדת כדי שתעלה בבחינת אור חוזר – "כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש". כאן הוא באמת כותב שלש מדרגות של עליה – את הסוגריים כנראה הצמח צדק הוסיף. קודם עולים לשכל, אחר כך לכח המשכיל.

נפש המשכלת על שם כח המשכיל

הוא כותב שמה שהנפש של האדם נקראת "נפש המשכלת" זה על שם כח המשכיל, ולא על שם השכל. נרחיב רק את הנקודה הזאת: בדרך כלל אומרים שהאדם הוא מדבר, ומסבירים ששרש הדבור יותר גבוה מהשכל. זה כלול כאן, ששרש המדבר הוא במשכיל, לא בשכל. האדם נקרא או "מדבר" או שנקרא "נפש המשכלת". הוא אומר שנפש המשכלת היא לא השכל, אלא המשכיל – שרש הרבה יותר גבוה, המקום ממנו השכל מבריק.

חשיבות העיון בסוגריים ובמ"מ של הצמח צדק

אחר כך הוא אומר שיש משהו יותר מזה – אין סוף. [זה רק בסוגריים]. כן, אנחנו קוראים יחד, כדי לזכות במה שהרבי זכה לו – נביעת האין סוף. החסידים התחננו לצמח צדק שיוסיף את ההגהות שלו בתוך הלקוטי תורה.

יש את הסיפור המפורסם שפעם הבנים של אדמו"ר הצמח צדק נסעו לרבי אייזיק והפצירו בו שיאמר לפניהם חסידות בהבנה – מה שלא שומעים אצל אבא שלהם – ובסוף (לאחר שסרב ואמר להם שיש להם את המקור בשביל מה צריכים אותו) הוא אמר להם דרוש, התפעלו נורא, וכשחזרו לצמח צדק חזרו על זה. אז הצמח צדק פתח את הלקוטי תורה, וברמז באיזה סוגריים אמר שכאן זה כתוב.

ככה באמת, בתוך דיוקי הסוגריים האלה – שהרבה פעמים יותר קשה להבין מאשר דרוש עמוק של ר' הלל או ר' אייזיק – יש את הדברים הכי עמוקים. וכמו שנסביר תיכף, אם אינך פותח את המראי מקומות שהוא כותב כאן (המראה מקום הכי חשוב שהוא כותב בכל המקומות הוא הרמ"ז) אינך מבין מה הוא מתכוון בכלל. גם לכן בחרנו את הנושא הזה. [לא מצאנו בספריה, מה עושים?]. אי אפשר ללמוד חסידות בלי הרמ"ז על הזהר. זה המקור הכי חשוב בלקוטי תורה.

סוד הוי' של הנשמה (המבנה היחודי כאן)

עיקר החידוש הוא השאלה השלישית: "ירידה לצורך עליה" לאן? ב"סוד הוי'", איה השכל ואיה המשכיל?

אם הייתי חושב לפי ההשקפה הראשונה שלי – שהמחשבה היא בינה – הייתי אומר שהשכל הוא חכמה ומשכיל הוא חכמה סתימאה, חכמה דאריך, שהיא הקוצו של י. כאן פתאום הוא כותב משהו הפוך – הוא כותב בתוך הסוגריים שהמחשבה היא ה עילאה ואחר כך פתאום כותב שה-י הוא המשכיל. אז איפה השכל?! הרי אלה שתי עליות (ממחשבה לשכל ומשכל למשכיל).

שוב, זה לא כמו הקבלה והחסידות בדרך כלל – תמיד כח המשכיל הוא קוצו של י, ופתאום כאן ה-י הוא המשכיל וקוצו של י הוא האין סוף, אין, עוד עליה שלישית. לכן השאלה היא איפה הוא ממקם פה את השכל. חייבים לומר שזה חוזר לנושא של השאלה הראשונה, שהמחשבה היא "כלבוש תחליפם", והשכל הוא הפנימיות שבתוך לבוש המחשבה. אם המחשבה היא בינה, על זה אומרים "חכם בבינה" (לא "הבן בחכמה"), ויש כאן חידוש גדול שהשכל הוא פנימיות הבינה, פנימיות אמא.

גם בתניא, איך הוא מגדיר את החכמה? שכל טהור. כאן הוא כאילו מוריד את הכל. המשכיל הוא בדרך כלל בכתר וכאן זה ה-י – הוא נפרד, הוא מתייחד עם הבינה, אבל לא בתוכה. הוא שורה עליה, מבריק את ההברקות לשכל שמתלבש בתוך הבינה – וקוצו של י הוא כבר האין סוף:

עליה עד אין סוף

אם כן, מה הציור עכשיו? שאני, הנשמה, יורדת מהמחשבה. זה בשביל קודם כל לחזור לפנימיות השרש שלי, שהיא השכל, והוא כבר "לא יתמו" – יתכן שזה כבר "ושנותיך לא יתמו" כי השכל הוא בתוך המחשבה, והוא כבר בגדר "לא מחשבותי מחשבותיכם" שאמרנו קודם. אחר כך, עיקר העליה הוא לחזור למשכיל.

אבל גם פה יש איזו קושיה, כי הוא כותב כאן שהנפש המשכלת נקראת כך (לא על שם השכל אלא) על שם המשכיל – סימן שיש לי זיקה למשכיל ממתי שנולדתי, שאני "נפש המשכלת". לכן כותב בסוגריים שלא די בזה, וצריך עוד עליה – עד האין סוף. אם לא חזרתי לאין סוף לא עשיתי כלום.

בכל אופן, כאשר קוראים כאן את הסוגריים, הדבר העיקרי שיש לשים לב אליו הוא הנקודה שכותב שה-י הוא המשכיל – זה כבר חידוש לגמרי. אחר כך הוא כותב שקוצו של י הוא האין סוף – צריכים להגיע לאין האמתי. [איך אתה חוזר למקום שלא היית בו?]. בסופו של דבר הנשמה כן יורדת משם, שהרי כתוב "כי ממך [ממש] הכל". אחד ההבדלים בין כל הנבראים ליהודים, שכל נברא כשחוזר לאין הוא מתבטל. אבל יהודים לעתיד לבוא חוזרים לאין סוף ומצד שני נשארים קיימים לעד (שני הפכים בנושא אחד, מצד נמנע הנמנעות).

"תלת עלמין" (ביאור הרמ"ז)

נאמר בקיצור – צריך לקצר עכשיו:

מה שהוא מביא את הרמ"ז – ספר גדול, יש בו הרבה, אבל – אם יש שלשה רמ"זים הכי חשובים הוא מהם, אם יש רק אחד יתכן שהוא האחד. אם תשאל מקובל חסידי מה הקטע הכי עמוק בזהר – לאו דווקא האידרא רבא וכו', אלא משפט אחד – הוא יאמר לך שהיינו המשפט "תלת עלמין אית ליה לקודשא בריך הוא" (בזהר פרשת שלח).

הביאור הכי חשוב בחסידות, בכל הלקוטי תורה, זה איך שהרמ"ז מפרש את המושג "תלת עלמין כו'". יש הרבה פעמים שנאמר "תלת עלמין", לאו דווקא בהקשר הזה – יש תלת עלמין בבי"ע. השרש של בי"ע הוא בדיקנא (בשם א-ל, המדה הראשונה של מדות הרחמים – אל שדי שהוא שרש הבריאה, אל הוי' שרש היצירה ואל אדנ-י שרש העשיה), זה בדרך כלל ה"תלת עלמין" בזהר. אבל ה"תלת עלמין" כאן זה משהו אחר לגמרי. מפרשי הזהר לא מסכימים איך מפרשים זאת, אבל בחסידות מאד מדגישים את פירוש הרמ"ז.

מה זה "תלת עלמין" כאן? עולם הפירוד, עולם האחדות, עולם האין סוף. מי שמפרש את המושג הזה, "תלת עלמין", הוא הרמ"ז כאן. "עולם הפירוד" הוא בריאה הכוללת יצירה ועשיה. "עולם האחדות" הוא עולם אצילות המשמש ממוצע בין שני העולמות האחרים, והוא נקרא כאן "עלמא תנינא". העולם העליון הוא האין סוף, שבלשון האריז"ל היינו א"ק, אדם קדמון.

העליה בלקוטי תורה – עד לא"ק

כאן במאמר, כשהוא אומר שבסוף צריך לחזור לאין סוף, שזה קוצו של י, הוא לא מתכוון לכתר דאצילות אלא לא"ק. זה בעצמו נקרא "מחשבה" ("מחשבותי"), המחשבה הקדומה דא"ק. הכל כאן מדרגות של מחשבה – צריך לחזור לאותו אין שבא"ק. למה הוא אין? כי אין שם כלים בכלל, כתוב עליו "אין אלהים עמדי" (כמוסבר בזהר).

משכיל, אצילות, שהוא כתר – הוא עדיין ה-י. קוצו של י, שלמעלה מאצילות לגמרי, הוא א"ק. זה עיקר החידוש כאן, שתמיד י-ה-ו-ה – כולל קוצו של י – הכל פרצופי האצילות. כאן אני מפרש לפי הזהר על "תלת עלמין", שקוצו של י כבר לא האצילות אלא עולם האין סוף – לשם צריך לחזור, לא"ק. מה עם לפני הצמצום הראשון, למעלה מא"ק? את זה אדמו"ר הזקן משאיר בשביל הרביים הבאים לחדש. לא סתם, אם אדמו"ר הזקן מביא אותך עד לא"ק – הוא כבר עשה את העבודה שלו.

[למה זה משתנה שאדמו"ר הזקן מדבר בדרך כלל עד חכמה דאצילות, ופה גם א"ק, ואחר כך דברו יותר? השתנתה העבודה?]

בתניא הוא גם לא מזכיר כתר, גם לא חיה-יחידה, מגיע רק עד חכמה. אדרבא, כל המגמה היא להעצים למטה, את המודע – הרי זה חב"ד. המגמה להביא את העל-מודע, כל מה שלמעלה, אל תוך החב"ד, החל מהחכמה, בה יש אמונה פשוטה (כך כותב בפרק חי בתניא).

בכל אופן, עיקר הווארט כאן היה להביא שתפתחו את הרמ"ז – לא חלמתי שמישהו באמת יפתח אותו... – אבל בלי הרמ"ז כאן אי אפשר להבין. זו דוגמה שאי אפשר להבין חסידות (לקוטי תורה) בלי ללמוד את הרמ"ז (שמביא הצמח צדק). זה מודפס ביחד עם המקדש מלך, כל הרמ"ז שיש לנו (שמובא בדא"ח) הוא קיצור הרמ"ז שמודפס במקדש מלך. את הרמ"ז הגדול – רק עכשיו מתחילים למצוא את כתבי היד ולהדפיס.

ג. שלש עליות – תורה, צדקה, תשובה

כעת נסיים, בקיצור, את הדבר השלישי: כדי להבין את המבנה כאן, י-ה-ו-ה עם קוצו של י, היתה השאלה השניה. כעת נגיע לשאלה השלישית. בסוף הוא מביא משער התשובה בראשית חכמה שהתשובה עולה עד הכתר. שוב, מהו הכתר כאן? עולם האין סוף, א"ק. הוא לא אומר א"ק, הוא רוצה שנשאר עם הראש של אין סוף – עולם האין סוף.

שלש עליות – שלש עבודות כלליות

אמרנו שכל המאמרים כאן הם בענין ראש השנה ותשובה. פשוט שהתשובה היא כדי להגיע לכתר, שלמעלה גם מהמשכיל. לכן השאלה השלישית היא שאם התשובה מביאה אותך לאין סוף – היו כאן שלש עליות, מהמחשבה לשכל, מהשכל למשכיל, מהמשכיל לאין סוף, והתשובה היא התכלית, תכלית ירידת הנשמה לגוף, להביא אותך לאין סוף.

מה עם תורה ומצוות שיהודי מקיים בעולם הזה שאינן עדיין בגדר תשובה שלמה? למה צריך שלש מדרגות? אולי אפשר לעלות מיד לאין סוף?

שוב, צריך ממחשבה לעלות לשכל, ומהשכל למשכיל, ומהמשכיל לאין סוף. כשאתה לומד תורה בעולם הזה אתה ודאי עולה יותר גבוה מהשרש – לאן אתה עולה כשאתה לומד תורה? התשובה מעלה אותך עד אין סוף, אך גם התורה מעלה אותך וגם המצוות מעלות אותך – יש שלש עבודות כלליות, תורה, מצות ותשובה.

לימוד תורה – עליה מהמחשבה אל השכל

זה קשור לחידוש הקודם, שיש משהו בין אצילות לאין סוף. התורה היא השכל של ה' (הסברנו שכאן שכל הוא "חכם בבינה") – התורה ודאי מעלה אותך לשכל האלקי (שבפנימיות המחשבה, והוא ענין ששים ריבוא אותיות התורה שהן שרשי הנשמות שעלו במחשבה, כמו שהסביר קודם במאמר). היה כדאי לרדת לעולם הזה גם בשביל ללמוד ווארט אחד – כמו שכתוב תמיד בזהר שאם לא באתי לעולם הזה רק בשביל לשמוע את השיעור הזה דיי. מה זה 'דיי'? שכבר עליתי ממחשבה לעצם השכל.

קיום מצוות – עליה מהשכל לכח המשכיל

אבל אם רק באתי לעולם הזה בשביל מצות ציצית, או כל מצוה מעשית, אז כתוב שזה יותר גבוה גם מהמתיקות של הווארט של התורה ששמעתי. זה היה עיקר השאלה השלישית, כי זה חידוש – לומר שהתורה מעלה לשכל זה מובן, וגם לומר שתשובה מחזירה אותו לאין סוף זה מובן ו'נשמע' (שהרי נאמר "והרוח תשוב אל האלהים גו'", אל האלהים ממש, עד אין סוף). אבל לומר שדווקא מצוות – כמו צדקה – מביאות אותי לכח המשכיל, שמשכיל את השכלים, זה עיקר הווארט שרציתי להסיק מהאות הזו.

למה מצות צדקה מביאה אותי למשכיל שיותר גבוה מהשכל? לכן כתבנו שיש ווארט מאדמו"ר הזקן שמי שנותן צדקה שכלו מזדכך "אלף פעמים ככה". מה הפסוק העיקרי של המשכיל? "אאלפך חכמה". "אלף פעמים ככה" הכוונה שהוא זוכה לכח המאלף את החכמה, כח המשכיל.

על כח המשכיל נאמר "אשרי משכיל אל דל" ("משכיל אל דל" ר"ת מאד – "'בכל מאדך' בכל ממונך"). צריך להפעיל את כח המשכיל בנפש כדי לעזור לדל, לרפא את החולה וכו'. לעתיד לבוא "מעשה גדול", ש'מביא לידי תלמוד' – כמו "נעשה ונשמע", שהמצוה משכילה את השכל. רש"י כותב שלשון "משכיל" בתהלים היינו שנאמר על ידי מתורגמן. המשכיל בנפש מתרגם את הלמעלה מן השכל לשכל, והוא פעולת הצוותא של כל מצוה (לחבר את הלמעלה מן השכל לשכל).

כאן הוא אומר שהמשכיל הוא י, אבל תמיד כתוב שהוא החכמה של הכתר, חכמה סתימאה. "צדקה תרומם גוי" ו"בצדקה תכונני" (פסוק הבא בהמשך ל"ושמתי כדכד שמשתיך וגו'", וכמו שמתבאר בהמשך המאמרים כאן). זה עיקר הווארט שרצינו לומר, שמצות צדקה מביאה אותך למשכיל.

סיכום

אז מי שרוצה להיות משכיל בחסידות צריך לתת הרבה צדקה. מי שרוצה לחזור לאין שיעשה תשובה. התשובה האמתית היא לחזור לאין, והצדקה מביאה אותך למשכיל, והתורה מביאה אותך לשכל – עצם השכל, שמתלבש בתוך המחשבה.

איך הוא מדייק כאן את הפסוק – "ואתה הוא...". "הוא" בכל מקום הוא פנימיות אמא – "ועבד הלוי הוא" (לפעמים התגלות עתיקא באמא ולפעמים פנימיות אמא) – "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו", כשיש את החבור של עצם השכל למחשבה של ה' אז "לא יתמו". בכל אופן, השנה חולפת, המחשבה חולפת, זה ה"יתמו" – ושתבוא אלינו שנה טובה.