אור לכ' אלול ע"ד – ירושלים

  התוועדות נשים – חי אלול

2.              א. ארבע עליות של "שני המאורות"

3.               גאולה ברוב שירה וזמרה

ערב טוב לכולן, אנחנו פה לכבוד שבת קדש האחרונה בה חל חי אלול, יום ההולדת של מורנו הבעל שם טוב ושל אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. אנחנו לפני שנה חדשה, שנה טובה ומתוקה, שתבוא עלינו ועל כל ישראל. גם מכח הצדיקים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, וכל הצדיקים, וגם בגלל הזמן המסוגל – צריכים להתעורר. ברוך ה' יש פה התעוררות, יש "ברוב שירה וזמרה", שהרבי אומר שזו הדרך להביא את משיח – בהרבה שירה, הרבה זמרה בעולם – "מכנף הארץ זמרות שמענו". גם שירה עמוקה – געגועים – וגם ניגוני שמחה.

הבעל שם טוב עצמו הסביר את משמעות יום הולדתו ב-חי אלול, שהוא החיות של אלול, באלול שבים לה' וצריכים לעשות זאת בהמון חיות, בהמון שמחה, לא במרירות. כך הסביר הבעל שם טוב את המשמעות של ירידת נשמתו לעולם ב-חי אלול. אחריו נולד באותו יום הנכד הרוחני שלו – אדמו"ר הזקן. הבן הרוחני שלו הוא הרב המגיד ואחריו תלמידו המובהק אדמו"ר הזקן הוא הנכד הרוחני שלו.

4.               הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן – תיקון שני המאורות

נוהגים לכנות את שני הצדיקים הגדולים שנולדו ב-חי אלול "שני המאורות הגדולים" – יש שמש וירח, חמה ולבנה. סימן שהבעל שם טוב נמשל לחמה, לשמש, ואדמו"ר הזקן לירח. היחס בין השמש והירח הוא בין חתן וכלה, בין איש ואשה. אז יש פה זיווג – לא רק סבא ונכד – אלא איש ואשה, משפיע ומקבל. תפקיד המקבל הוא לקחת את האור הגדול של השמש ולהפוך אותו נגיש לכל אחד ואחד.

ממילא, יש פה תיקון של מה שהיה במעשה בראשית, שהלבנה קטרגה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואז ה' אמר לירח "לכי ומעטי את עצמך" – זה "מיעוט הירח" שעוד לפני חטא אדם הראשון. גם על זה צריך לעשות תשובה ולתקן. בסוף כתוב "אשת חיל עטרת בעלה" – מתוך ירידת הירח, שהיא ירדה והתמעטה, היא עולה.

כל ההיסטוריה, כל סדר הדורות, הוא עלית הלבנה. בעץ חיים, ספר היסוד של הקבלה, יש "שער מיעוט הירח" בו הוא מסביר את כל תולדות העולם – הכל קשור למצב של הירח, דמות האשה שיורדת ועולה, עד שבביאת משיח הם יהיו "שוין בקומתן", ואחר כך, עוד יותר מאוחר, האשה, דמות הירח, תעלה עוד יותר גבוה מהשמש – תקבל יותר מהמשפיע (מהעצמות ממש שהוא שרש ומקור המשפיע). על זה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה". היא העטרה, הכתר של בעלה.

5.               הפטרת "קומי אורי" – פניה לכנסת ישראל

ההפטרה שקראנו אתמול, בשבת חי אלול – אחת משבע שבתות הנחמה – מתחילה "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח"[1]. כל הנבואה הזו מדברת בלשון נוכח נקבה, לאשה. המפרשים מסבירים שהנקבה כאן, האשה, היא כנסת ישראל או ירושלים עיר הקדש. בהמשך ההפטרה כתוב "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך הוי' לאור עולם ואלהיך לתפארתך". המלה "לך" כתובה שלש פעמים בפסוק (כאשר ה"לך" הראשונה היא התבה השלישית של הפסוק) – "חזקה". כל הנבואה הזו היא "לך".

6.               ארבע עליות שני המאורות

החידוש הוא שלעתיד לבוא לא צריך לא שמש ולא ירח – רק ה' הוא האור שלך, והאלקים, "אלהיך", הוא התפארת שלנו. באמת מוסבר בחסידות[2] שיש בזה כמה שלבים של עליה, מהמצב הנתון, העכשוי, של מיעוט הירח:

צריך לחזור לאיך שהיה בששת ימי בראשית, שאז היו "שני המאֹרֹת הגדֹלים"[3] כפי שה' ברא אותם בתחלה, לפני טענת הירח. צריך קודם כל לחזור למצב הזה שלפני החטא – הסמל לזה הוא שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן.

אבל אחר כך יש עוד פסוק ידוע, קודם בנבואת ישעיהו[4], "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". כלומר, יהיה מצב שאור החמה (והלבנה) יהיה פי שבע בחזקת שלש ממה שהיה בששת ימי בראשית – פי 343 – וזו עליה יותר מ"שני המארת הגדלים" שלפני טענת הירח. העליה הזו היא גם של שני הצדיקים האלה, צדיקי עולם שמראים לנו את הדרך – דרך התשובה בשמחה – וכאשר עם ישראל עושים תשובה "מיד הם נגאלין".

אחר כך יש עוד עליה – הפסוק שאמרנו קודם מההפטרה של אתמול: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך הוי' לאור עולם ואלהיך לתפארתך". על זה כתוב בתחלת ההפטרה – הכל המשך אחד – "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח". בתוך המלה "זרח" יש ירח – "זה ירח". אם כן, החלק הראשון של הפסוק (הכל בלשון נקבה) – "קומי אורי כי בא אורך" – הוא מה ש"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם", רק שהשמש תתבטל בתוך המקור האמתי של השמש, "הוי' לאור עולם". "וכבוד הוי' עליך זרח" כנגד הירח.

נמצא שיש בעצם ארבע מדרגות: מהמצב הנתון היום – מצב גלותי עדיין של מיעוט ירח. צריך להגיע, לחזור, בזכות שני הצדיקים של חי אלול קודם כל למצב של "שני המארת הגדלים". אחר כך עוד יותר – "שבעתים כאור שבעת הימים". אחר כך עוד יותר – "והיה לך הוי' לאור עולם ואלהיך לתפארתך". לכך אנחנו מתפללים – זו ההפטרה שקראנו בשבת זו. סיום ההפטרה הוא "בעתה אחישנה" – הבטוי המובהק של ביאת משיח, של הגאולה.

7.               סוד "תלת עלמין"

מה המבנה הפנימי של ארבע העליות? מוסבר (אצל רבי אייזיק מהומיל, במאמר "שני המאורות", וכך בכל הספרים) כי המצב של שני המאורות הגדולים הוא בעולם האצילות. מיעוט הירח – בריאה (ומשם ממשיך לרדת, המעבר של המלכות ממצב של "זנב לאריות" באצילות ל"ראש לשועלים" בבריאה הוא מיעוט הירח). נסביר את כל המבנה לפי דרוש "תלת עלמין"[5]– מהמבנים החשובים בזהר[6]:

• מיעוט הירח הוא בעולם התחתון, "עלמא תתאה" – בו נאמר "ומשם יפרד", "עלמא דפירודא" – בריאה הכוללת עמה את עולמות יצירה ועשיה[7].
• "שני המארת הגדלים" הם בעלמא תנינא, עולם האצילות, בו הכל אחדות אלקות.
• "והיה אור הלבנה כאור החמה" ב"עלמא עילאה" – עולם האין סוף, א"ק[8], ובעצם היינו "אדם דבריאה" לאחר הצמצום (ד"אדם דאצילות") כנודע.

לפי זה "לא יהיה לך עוד השמש וגו' והיה לך הוי' וגו'" זה כבר לפני הצמצום, לפני הכל. מכך מובנת איכות המעבר, מלמטה למעלה, מכל הדרגות אשר עדיין נמצא בהם השמות של מאורות, שמש וירח (או חמה ולבנה) לדרגה של "לא יהיה לך עוד וגו'". בכל שלש המדרגות הראשונות יש שם של שמש וירח, אבל במדרגה הרביעית תואר הנברא בטל לגמרי ויש רק הוי'. זה גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום.

גם שם יש את שתי הבחינות של "והיה לך הוי' לאור עולם" ושל "ואלהיך לתפארתך" – הבעל שם טוב הוא "אור עולם" (= שמחה = "סוד הוי' ליראיו") ואדמו"ר הזקן הוא דווקא תפארת (סוד "תפארת הנעלם" שלפני הצמצום, שרש הקו, אור אין סוף הממלא כל עלמין שחודר לתוך מודעות הנבראים כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – זה אסמכתא יפה לפרצוף שבע החיות הטהורות שלנו[9], שם חב"ד בתפארת).

8.              ב. שנת "תשעה ירחי לידה"

אחרי ההקדמה הזו נדבר קצת על השנה הבאה עלינו לטובה – הרמזים שיש בה ומוסר ההשכל שאפשר לקחת מהם:

9.               "תשעה ירחי לידה"

השנה הבאה היא תשע"ה. הדבר הראשון שמתבקש היא פשוט לקרוא את סימן השנה הזו כמלה פשוטה. מה זה תשע"ה? תִשְׁעָה – מלה פשוטה בלשון הקדש. לפני חמש שנים היתה שנת תשע וכעת אנחנו מגיעים לשנת תשעה.

בפסח, בליל הסדר, ברוב קהילות ומשפחות עם ישראל אומרים בסוף הסדר את הפיוט הידוע "אחד מי יודע". שם כשמגיעים למספר תשעה שואלים "תשעה מי יודע?" והתשובה היא "תשעה אני יודע – תשעה ירחי לידה". זה חוזר לירח, שאמרנו שהוא כאן אדמו"ר הזקן. יש "תשעה ירחי לידה" של האשה.

זאת אומרת, שהדבר הראשון, הכי פשוט כשאנחנו חושבים על סימן השנה הבאה הוא שתהיה שנת לידה, לידה חדשה. כל אשה נשואה – בעזרת ה' שתלד עוד בשנה הזו. זה האיחול, הברכה הראשונה, שבשנת תשע"ה יתקיים "תשעה ירחי לידה" – עוד ילד שהוא צלם ודמות אלקים, לשם כך ה' ברא את העולם. מי שממלא את התפקיד הזה היא האשה.

מי שעדיין לא נשואה והגיעה לפרקה – מברכים שכן תהיה נשואה, ועדיין אפשר להספיק את "תשעה ירחי לידה" בשנה הקרובה...

מי שעדיין לא הגיעה לפרקה – גם ברוחניות יש תשעה ירחי לידה. כאשר משהו חדש מתבשל – התכונה של האשה שדברים מתבשלים ונקלטים יותר טוב אצלה מאשר אצל הגבר. זה לוקח זמן, אבל אחרי שנקלט ומתבשל רעיון חדש – דרך חדשה בחיים – בסוף זה נולד ומתממש. לכל אחד ואחד יש את ה"תשעה מי יודע? תשעה אני יודע – תשעה ירחי לידה" של שנת תשע"ה. זה הדבר הראשון הפשוט של השנה הזו.

10.         תשעת פסוקי מזמור כ בתהלים

מדרש תהלים על פרק כ אומר שיש בפרק תשעה פסוקים כנגד תשעה ירחי לידה[10]:

אמר רבי יהושע הכהן, תשעה פסוקין יש במזמור הזה, כנגד תשעה חדשים שהאשה מתעברת בהם, ומה הן אומרת, דעני חייתא הוא יענה אתכם.

נמצא שיש פרק אחד-מיוחד[11] בתהלים שכנגד תשעה ירחי לידה, וממילא אם השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת תשעה – שייך במיוחד לנשים – יש פרק מיוחד של השנה הזו.

11.         פסוק הכתר-הכותרת וירחי הלידה מחכמה עד מלכות

יש פה שני פלאים: הראשון, שיש הרבה פרקים בתהלים של תשעה פסוקים – ודווקא את זה ציינו וקשרו לתשעה ירחי לידה. השני, שאם סופרים יש עשרה פסוקים. התירוץ לזה הוא פשוט, שאת פסוק הכותרת, הכתר של הפרק, לא סופרים.

סימן, כך יוצא מהמדרש, שהחדש הראשון של ההריון הוא חכמה, השני בינה, היות שהכל נשי אין דעת, השלישי הוא חסד וכך הולך עד החדש האחרון שהוא מלכות (שהוא כנגד הפסוק האחרון של הפרק, שרק בו מוזכר בפירוש מלכות – "המלך יעננו ביום קראנו").

כנראה האחד שלפני התשעה הוא סוד הזווג – עד הקליטה (כמו שאבולעפיא מאריך בסוד שלשה רגעים – רגע הקליטה, רגע יצירת הולד ורגע הלידה – כנגד בי"ע, אחרי הזיווג שהוא אצילות).

יוצא שאת הפסוקים של הפרק הזה יש לכוון כנגד תשעה ירחי לידה, פסוק לחדש (ולספירה המקבילה).

12.         סוד הנשימה

קודם כל, ביחס ל"סוד הנשימה"[12] – נשימת ח-ד-ו-ה – למדנו בעבר (כנראה מבלי לדעת את המדרש הנ"ל) שזה תרגיל המתאים (לכולם אך) ביותר לנשים בהריון ובשעת לידה, ושהפסוק שלו הוא "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך" (הפסוק היחיד בתנ"ך הידוע לנו שלפי הטעמים מחולק בדיוק לפי ח-ד-ו-ה – "ישלח-עזרך [שאיפת ח]; בקדש [בלימת ד]; ומציון [נשיפת ו]; יסעדך [מנוחת ה]"). זה הפסוק השני מבין התשעה – כנגד החדש השני (ספירת הבינה-אמא) – סימן שמאז כבר צריך להתחיל לתרגל את נשימת חדוה (בסוד "היא [ה עילאה] חדוה" כנודע).

13.         החדש הראשון והחדש האחרון

בחדש הראשון רק מרגישים לא טוב ומתפללים לה' – "יענך הוי' ביום צרה" (ידוע[13] שעל ידי הבטול של חכמה הופכים את הצרה לצהר, בסוד "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", וגם בפסוק זה מוזכר יעקב דווקא, "ישגבך שם אלהי יעקב", סוד ה-י של שם הוי' ב"ה, חכמה, הנמשך עד העקב, ובסוד "עקב ענוה יראת הוי' [בטול, פנימיות החכמה]". והנה, "ביום צרה" = שמחה, "אור עולם" כנ"ל, ו"יענך הוי' ביום צרה" = תענוג = חדוה [נשימת חדוה] ברבוע[14]). החדש השני הוא כבר "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך". צריך להתבונן בכל החדשים.

כשמגיעים לסוף, החדש האחרון, שמסתיים בלידה[15] (תכלית המעבר בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא), הוא הפסוק "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", הפסוק היחיד בתהלים ששוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", היחוד המושלם של שני השמות הוי' ואלקים (ובסוד "הוי' הוא האלהים", כנ"ל). לא רק זה, אלא ש"הוי' הושיעה" הוא אריך אנפין ו"המלך יעננו ביום קראנו" הוא עתיק יומין (כפי ששני פרצופי הכתר מאירים-משתקפים במלכות – "כתר עליון איהו כתר מלכות").

כך אפשר להתבונן בכל הפסוקים של פרק כ שכנגד "תשעה ירחי לידה" (הענין הפנימי של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ולברכה).

14.         פרק החשמל

יש לפרק הזה סימן שאין כיוצא בו – זה הפרק היחיד בתנ"ך שהאריז"ל סופר גם את המלים וגם את האותיות ועושה רמז מובהק. אצל האריז"ל זה פרק החשמל – יש בו בדיוק חש אותיות ו-מל מילים. כל אחד בפני עצמו לא כפולה של תשע – כדי שירמוז לתשעה ירחי לידה – אבל ביחד, שני סוגי הכוללים (האותיות והמילים), חשמל עולה ט פעמים מב. מב הוא שם של בינה, של אמא עילאה – הכי מכוון שסוד החשמל עולה ט"פ אמא, הסימן של פרק כ בתהלים.

אפשר לדרוש, קצת בדרך מליצה, שתוך כדי ההריון צריך ללמוד את סוד החשמל. סוד החשמל לגבי הריון הוא שעד סוף החדש הרביעי, תחלת החמישי, חשים – לפי המנהג לא מספרים, "חש" לשון שתיקה, ואחר כך ממללים ("נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגֹל וגו'", הפסוק בפרק שכנגד החדש החמישי). "חש" גם לשון תחושה – בהריון יש כל מיני תחושות ("חש") ובני הזוג מדברים כל הזמן על התחושות ("מל").

דברנו כמה וכמה פעמים שמכוון ש-חש אותיות ו-מל מילים – כל אות בפני עצמה היא חשה, לא מדברת, ואילו צירוף אותיות היוצר מילה הוא כבר מל. חשמל הוא המשולש של זך – שלש בחזקת שלש. גם לפי חז"ל ההריון הוא בכפולות של שלשה חדשים – שלשה ראשונים, שלשה אמצעיים, שלשה אחרונים. שלש בחזקת שלש הוא זך והמשולש שלו הוא חשמל. והוא עולה אהיה פעמים חי (סוד טט – תאומים!) – גם שם של אמא בקבלה. זו כוונה של הריון.

15.         מעלות המספר תשעה

תשע הוא השרש האחרון של לשון הקדש בספרי השרשים וכו'. השרש הראשון הוא אבב (המשלים תשע ל-תשעה). באופן של "נעוץ סופן בתחלתן" יש כאן רמז מובהק לסוד של תשעה באב. הדבר קשור גם ליום כפור – התשיעי המקורי של התורה ("ועניתם את נפשֹתיכם בתשעה לחדש וגו'", "כל האוכל בתשיעי מעלה עליו כתוב כאילו צם בתשיעי ועשירי").

ב"ספר האחד" של האבן עזרא – יש תשעה פרקים, מ-1 עד 9, ומסביר זה כולל הכל. מאחד עד תשעה זה הכל, ותשע הוא מספר אמת – תמיד, בכל הכפולות שלו, הוא נשאר תשע במספר קטן. בקבלה, באריך אנפין, יש ט היכלות, לא עשר. והוא סוד אי"ק בכ"ר – תשע שלישיות של זך אתוון דאורייתא, עד טצ"ץ (מ-111 עד 999. על 999 נאמר "לפני אחד מה אתה סופר", בסוד "איכה ירדף אחד אֶלֶף, האות א-אָלֶף לשון "האֶלֶף לך שלמה"). בכל אופן, יש סגולה מיוחדת במספר 9 – הוא סוגר את המעגל וחוזר לאחד. בדומה לכך שהסברנו שתשעה ירחי לידה הוא מחכמה עד מלכות, ועשר חוזר חלילה.

16.       ג. שנת "צנצנת המן"

17.         האשה נוסכת באיש אמונה ובטחון

כעת נאמר גימטריא יפה של תשע"ה: בחרנו גימטריא שמיד יבינו שקשורה לאשה, לתפקיד של האשה להביא את הגאולה עם הרבה-הרבה אמונה ובטחון בה'. כמו שיש בטוי "איזו היא אשה כשרה העושה רצון בעלה", והפירוש בחסידות שהיא עושה, לשון תיקון, ומעצבת את הרצון הנכון של בעלה, במיוחד היא נוסכת בבעלה הרבה אמונה ובטחון שהכל יהיה בסדר. אם יש דאגות, כתוב "האשה הטובה היא החבר הטוב" – מדברים על האשה, והתפקיד של האשה בתור עזר לתת לבעל הרבה אמונה ובטחון שהכל יהיה בסדר.

18.         פרשת המן – התחזקות באמונה ובטחון

זו היתה הקדמה לרמז שכעת נאמר, אולי הבטוי הכי יפה ששוה תשע"ה: "צנצנת המן". השנה הבאה עלינו לטובה, תשעה, היא בגימטריא "צנצנת המן". מהי צנצנת המן? איפה היא היתה מונחת (ועדיין מונחת)? אחרי קריעת ים סוף – שיא וסיום הנסים והנפלאות של יציאת מצרים – אחרי שירת הים (שמרים יצאה ושרה עם הנשים, כמו שכעת שרו כאן, כנראה במיוחד בזכות שירת מרים ומחול הנשים עם התופים וכו') יש את פרשת המן.

יש יהודים טובים ויראים שנוהגים לומר פרשה זו כל יום. בשביל מה? כדי להתחזק באמונה ובטחון בה' שנותן לנו כל מה שצריך – בני חיי ומזוני – "דבר יום ביומו". אין מה לדאוג, אין מה לחשוש, אין שום חוסר – "אין מחסור ליראיו", מי שירא את ה' לא חסר לו מאומה. המן ירד כל בקר, במשך כל ארבעים שנות ההליכה שלנו במדבר.

19.         פסוק הצנצנת – מפסוקי חי אלול

בסוף פרשת המן ה' אומר למשה (לומר לאהרן) לקחת צנצנת. זו הפעם היחידה בכל התנ"ך שכתובה המלה "צנצנת", זו הצנצנת היחידה בתנ"ך – זה מודגש בלשון הפסוק, "קח צנצנת אחת", יש רק צנצנת אחת בתורה. "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני הוי' למשמרת לדֹרֹתיכם"[16]. הפסוק הזה, שמתחיל "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת", הוא פסוק ששייך בצורה יפהפיה לתאריך האירוע שלכבודו אנחנו יושבים פה הערב:

יש כמה פסוקים בכל התורה כולה שיש בהם חי מילים ו-אלול אותיות. יש פסוק אחד כזה מאד חשוב, שיש בו גם סימן של החדש אלול שמובא במפרשי השו"ע, שהוא נמצא בפרשת השבוע – פרשת נצבים. כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". הפסוק הזה, שיש בו ר"ת אלול – "את לבבך ואת לבב [זרעך]" (אחד מכמה פסוקים חשובים שמופיעים במפרשי השו"ע שצריך לכוון באלול, הכי מפורסם הוא "אני לדודי ודודי לי"). גם בפסוק הזה יש בדיוק חי (18) מילים ו-אלול (67) אותיות. זה פסוק מובהק של חי אלול. יש עוד סימן בפסוק הזה, שמסיים "למען חייך" – המלה האחרונה, "חייך", רומזת שאם תספור תראה שיש בדיוק ח"י מילים.

בכל אופן, אין עוד הרבה פסוקים כאלה – פסוקי חי אלול – אבל אחד מהם הוא הפסוק שבו סימן השנה הבאה עלינו לטובה, "צנצנת המן" – "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני הוי' למשמרת לדרתיכם", בדיוק חי מילים ו-אלול אותיות[17]. שוב, זה מקשר את השנה הבאה גם לתאריך לידת שני המאורות הגדולים, ועד ללידת הגילוי של "והיה לך הוי' לאור עולם ואלהיך לתפארתך".

20.         מקום הצנצנת בקדש הקדשים

מה פירוש המלה 'צנצנת'? בהיותה כתובה רק פעם אחת בכל התנ"ך, צריך מאד להתבונן מה היא אומרת. קודם כל, איפה היא היתה מונחת? ליד ארון הקדש, ארון הברית שנמצא בקדש הקדשים בבית המקדש. כתוב שרק פעם אחת בהיסטוריה היו צריכים להוציא את הצנצנת ולהראות אותה לכל עם ישראל (תיכף נספר את הסיפור). כנראה שגם השנה הבעל"ט היא שנה שמוציאים את הצנצנת כדי להראות לעם ישראל ולכל העולם. אבל סתם ככה היא מונחת בקדש הקדשים. קדש הקדשים הוא כמו חדר יחוד – "באתי לגני", "לגנוני" – של החתן העליון, הקב"ה, ושלנו, כנסת ישראל.

21.         מהי "צנצנת"?

במדרשי חז"ל יש שני סוגי מדרשים – יש מדרש אגדה (עליו חושבים בדרך כלל כשאומרים מדרש) ויש גם מדרש הלכה. על ספר שמות, בפרשת המן – בפרשת בשלח, אחרי שירת הים, אחרי שירת מרים, ולפני פרשת יתרו ומתן תורה, וכמאמר חז"ל "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד" (היא בין שירת הים למתן תורה ודורשים את הסמיכות) – יש מדרש הלכה שנקרא מכילתא. בתוך המכילתא – המקור היחיד שחז"ל מתייחסים בו למלה 'צנצנת' – כתוב דבר שיש בו כמה גרסאות, כל גרסה היא פירוש אחר מהי צנצנת.

22.         פירוש ראשון: צנצנת – חרס המוצץ את המשקה

לגרסה אחת חז"ל דורשים ש"צנצנת" היינו דבר ש"מציץ מחברו". המפרשים מסבירים ש"מציץ" הכוונה מוצץ, ולפי זה הצנצנת היא דווקא כלי חרס – החומר הכי פשוט שיש – שבולע. אנחנו יודעים שאם משהו מתבשל בכלי חרס אי אפשר להוציא את בלעו לעולם – הוא בולע ואין שום דרך להכשיר כלי חרס, כי הוא לגמרי בולע ומתעצם עם מה שניתן בתוכו. זה פירוש אחד, שצנצנת היא כלי חרס שנקראת כך על שם שמציץ (מוצץ) מה שנמצא בתוכו.

23.         פירוש שני: צנצנת – זכוכית שהתכולה מציצה מתוכה

יש פירוש אחר, גרסה אחרת, שהצנצנת היא לא כלי חרס אלא דווקא כלי זכוכית (אולי סוג מסוים של חרס) – כמו שחושבים היום כאשר אומרים צנצנת. לפי זה הגרסה היא ש"מציץ מתוכו", כמו אספקלריא המאירה – שמאיר מתוכו. זה מאד טוב, שכאשר היו צריכים בזמן ירמיהו הנביא להוציא את הצנצנת ולהראות לעם ישראל – במה אבותיכם התפרנסו, לחזק את אמונת עם ישראל בה', שהכל בהשגחה וה' יתן כל מה שצריך, לא צריך לדאוג ואפשר לעסוק בשקט, במסירה ובנתינה, בעבודת ה' בתורה ובמצוות.

בדור שלנו צבור גדול של נשים יכולות לעסוק בהפיכת העולם לטובה על ידי תורה ומצות מתוך האמונה והבטחון שהכל ניתן מידו הרחבה – ויש גרסה "הגדושה" – של הקב"ה. אנחנו אומרים "הקדושה", אבל מצאו בתוך סידור של הבעל שם טוב – ש-חי אלול הוא יום הולדתו – שבמקום "ידך... הקדושה" היה כתוב ידו "הגדושה", ג במקום ק (ג ו-ק מתחלפות באותיות גיכ"ק, ממוצא החך, כידוע). אז הכל ניתן לנו דבר יום ביומו מידו הרחבה, הקדושה וגם הגדושה, של הקב"ה.

שוב, יש פירוש שהצנצנת היא זכוכית, והוא "מציץ" – שקוף – ואפשר לראות בדיוק מה שבתוכו.

24.         פירוש שלישי: צנצנת – מצננת מה שבתוכה (שימור המן)

יש פירוש שלישי, "שמצין מה שבתוכו" – גרסה נוספת, שמאד מתקבלת על הדעת, כי בגרסאות הקודמות נעלמה ה-ן של צנצנת. מה זה "מצין"? מצנן – יש איזה כח נסי בצנצנת שהוא כלי מקפיא. הרי צריך לשמר את המן הזה לדורי דורות, לנצח, "למשמרת לדרתיכם". כדי לשמר משהו צריך לצנן אותו. אז אומרים שצנצנת היא כלי מיוחד שמסוגל לצנן את המן. ככה המן היה נמס ונעלם כל בקר. בכלל, המן הוא לא בדיוק מציאות גשמית – הוא משהו באמצע בין מציאות רוחנית לגשמית – צריך משהו שיקח אותו וישמר אותו לעולם, כח של צינון.

25.         צנצנת כדימוי של הריון

קודם דברנו על תשעה ירחי לידה וכעת עברנו לצנצנת המן. היות שצנצנת המן הוא סוג של כלי, וכתוב בחז"ל שיש תשעה מיני כלים בכלל – קשור למספר תשעה – תשעה חומרים שמהם עושים כלים, אחד מהם חרס ואחד מהם זכוכית (שני הפירושים כאן לצנצנת). בכל אופן, כל כלי הוא גם דימוי וסמל נשי, עד כדי כך שהכלי "צנצנת המן" הוא גם סמל של הריון – שהכלי משמר את הדבר הכי טוב בעולם (עד ללידה, היציאה לאור עולם, בשעה טובה ומוצלחת).

26.         כח הצנצנת – "מועט המחזיק את המרובה"

יש מי שאומר שהיה עוד נס בצנצנת המן – "מועט מחזיק את המרובה". היה כלי מאד קטן, אבל באופן נסי החזיק הרבה מן. "מלא העמר מן" הוא הרבה יותר מתכולת צנצנת, ובעצם היה בו כח נסי אין סופי – סימן שהכלי גם היה בעל כח נסי, שיכול להחזיק את המרובה, את האין סוף, וגם לשמר אותו לאין סוף זמן, "לדרתיכם".

27.         שלש משמרות צנצנת המן – מהמדבר עד למשיח

יש שלשה פסוקים של צנצנת המן, ובכל פסוק כתובה המלה "למשמרת". אומרים שה"משמרת" הראשונה היא לאותו דור, ה"משמרת" השניה לדורו של ירמיהו הנביא (שכעת נספר סיפורו) וה"משמרת" השלישית לדורו של מלך המשיח – הדור בו יתגלה מלך המשיח, יחד עם צנצנת המן (או שמא מתוך צנצנת המן). יש לקוות ולהתפלל שזו השנה הבאה עלינו לטובה – שנת "צנצנת המן". זה הפירוש של "מציץ מתוכו", כמו נבואת משה רבינו.

28.         "זה הדבר אשר צוה הוי'" – המן והצנצנת

שלשת פסוקי צנצנת המן מתחילים ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – בטוי שממנו לומדים שמשה רבינו מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל הנביאים (שנבאו באספקלריא שאינה מאירה, "כה אמר הוי'"). הכח של "זה הדבר אשר צוה הוי'" הוא בתוך המן והוא משומר בתוך צנצנת המן.

הפעם הראשונה שנאמר בתורה "זה הדבר אשר צוה הוי'" הוא כמה פסוקים קודם בפרשת המן, ביחס למציאות המן עצמו: "זה הדבר אשר צוה הוי' לקטו ממנו איש לפי אכלו...", ללמד שבעצם מציאות המן יש "שקיפות" של אספקלריא המאירה (הרוחני מאיר בגשמי ללא הסתרה כלל). אחר כך נאמר שוב "זה הדבר אשר צוה הוי'"[18] ביחס לצנצנת המן, ללמד שגם הכלי, הצנצנת, הוא שקוף בבחינת אספקלריא המאירה.

המן והצנצנת שלו (המשמר אותו לדורי דורות) הם עצמם דוגמה של "שני המאורות הגדולים", הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, "שמש ירח עמד זבֻלה" ועד ל"והיה לך הוי' לאור עולם ואלהיך לתפארתך" כנ"ל. כלומר, אדמו"ר הזקן הוא הכלי שמחזיק את הבעש"ט לעד – שאפשר להראות לעם ישראל גם בזמן הכי ירוד (בו נאמר "רדנו", כדלקמן בסיפור אודות צנצנת המן בימי ירמיהו הנביא). זה הכח של אדמו"ר הזקן, כמו "שמש ומגן הוי' אלהים", שמש וירח.

עוד פשט פשוט – זה היחס אצלנו בין אמונה לבטחון, אין ויש. "אל כל החיים יש בטחון" ("יש בטחון" שוה שכינה) – זה הכלי. המלה 'מן' בפני עצמה היא לשון אמונה (ו"מן הוא" אותיות אמונה), לא רמוז בו לשון בטחון. מה עושה מהאמונה בטחון, שיותר חזק מהאמונה? הצנצנת – ששומרת את המן לתמיד.

29.       ד. צנצנת המן בימי ירמיהו הנביא

30.         חיזוק הבטחון בה' בעניני פרנסה מכח צנצנת המן

כעת נספר את הסיפור של ירמיהו הנביא, משהו קצר, אבל הפסוק שממנו חז"ל[19] לומדים את הסיפור חשוב לנו מאד ובו נסיים את דברינו: כתוב שבדורו של ירמיהו – דור החורבן – עם ישראל נחלשו מאד בשמירת התורה והמצוות. כאשר הנביא פנה אליהם ושאל למה אתם לא עוסקים בתורה ובמצוות העם ענו לו – איך נעזוב את הפרנסה שלנו ונעסוק בדברים רוחניים?! מאין הלחם?!

מה עשה ירמיהו הנביא? זה היה לפני החורבן – הוא נכנס לתוך המקדש, לפני ולפנים, למקום שהכהן הגדול נכנס אחת בשנה, ביום כפור, והוציא את צנצנת המן מקדש הקדשים. הוא הראה אותה לכולם, כל עם ישראל, ואמר – בזה התפרנסו אבותיכם. מי שמאמין בה', מי שהולך בדרך ה', מי שמתחזק באמונה ובטחון בה' שנותן את כל צרכנו דבר יום ביומו, מתפרנס מלמעלה. "ברכת הוי' היא תעשיר ולא יוסִף עצב עמה". יש אדם שמתעשר, אבל עם הרבה עצב, הרבה עצבים. אבל אם העושר בא מלמעלה, מברכת ה', אז "ברכת הוי' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה". עיקר הברכה כשאדם מקבל שפע עם שמחה.

מתי זה? כשהאדם חזק בבטחון. כתוב במן "מן הוא" – אותיות אמונה. המן הוא כאילו התגשמות האמונה שלנו. הוא מופיע אחרי שירת הים והוא תנאי לקבלת התורה. מתנת המן ניתנה לעם ישראל בזכות משה רבינו, רעיא מהימנא – שרועה ומפרנס (מחזק) את האמונה בנשמות עם ישראל – שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואה שקופה כנ"ל.

31.         "הדור אתם ראו דבר הוי'"

שוב, ירמיהו מוציא לעם את צנצנת המן ואומר "בזה התפרנסו אבותיכם", וכך אתם – אם תלכו בדרך ה' – לא צריכים לעזוב את התורה בשביל להתפרנס, בשביל להתקיים ולהצליח בעולם הזה. אם אתם הולכים בדרך ה' (וזוכרים אותו ואת השגחתו תמיד) – "וברכך הוי' אלהיך בכל [לשון כלי] אשר תעשה" ויתקיים בכם "כי הוא הנֹתן לכם כח לעשות חיל".

איך יודעים את הסיפור הזה? מה שספרנו כעת לא ממש כתוב בתנ"ך במפורש, אבל יש פסוק בסוף פרק ב של ספר ירמיהו, שממנו חז"ל למדו את כל הסיפור שספרנו עכשיו. מה הפסוק? מתחיל "הדור [הנביא פונה לכל הדור] אתם ראו דבר הוי'". בכל התנ"ך כתוב רק "שמעו דבר הוי'" – ששומעים את דבר ה' (מפי הנביא) – ופעם אחת הנביא אומר לעם ישראל "הדור אתם ראו דבר הוי'". מה זה? חז"ל מבינים – וזה ודאי מסורת של חז"ל, שרמוזה בפסוק הזה – ש"ראו דבר הוי'" אומר שהוא הראה להם משהו. מה הוא הראה להם? את צנצנת המן – הוציא להם אותה מקדש הקדשים. הוא הראה להם ואמר בזה התפרנסו אבותיכם.

32.         כח "דבר הוי'" בצנצנת

כלומר, צנצנת המן נקראת "דבר הוי'". בדרך כלל יש שלשה פירושים בחז"ל ל"דבר הוי'" – לפעמים "דבר הוי' זו הלכה", לפעמים "דבר הוי' זו נבואה" ולפעמים "דבר הוי' זה הקץ", קץ הגאולה, משיח[20]. כנראה היות שצנצנת המן היא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה" כל המשמעות העשירה – מלוא עומר מן – של הלכה, נבואה וקץ כלולים בה. הנבואה צריכה לחזור אלינו לפני ביאת משיח, בהלכה צריך ללכת – היא ה"דרך חיים" שלנו. הכל נכלל ב"דבר הוי'", שהוא כאן כינוי לצנצנת המן – "ראו דבר הוי'"[21]. והנה, כאשר נצרף ל"צנצנת המן" הלכה נבואה קץ נקבל "צנצנת אחת" (כמו שכתוב בפסוק) שעולה גל ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך") ברבוע!

33.         "מדוע אמרו עמי רדנו?"

הפסוק מתחיל "הדור אתם ראו דבר הוי'" וממשיך "המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לוא נבוא עוד אליך". הוא אומר להם ככה – הקב"ה פונה להם ואומר להם – האם אני הייתי לכם, עם ישראל, מדבר שומם, בלי להשפיע לכם כל טוב באותן ארבעים שנה של המדבר? "המדבר הייתי לישראל"? "אם ארץ מאפליה" – גם מלה מיוחדת שכתובה רק פעם אחת בתנ"ך, לשון אופל, אופל חזק. "מדוע אמרו עמי רדנו, לוא נבוא עוד אליך?"[22]. מהו סיום הפסוק? מה זה "רדנו"? הוא פונה לעם ואומר "מדוע אמרו עמי רדנו?".

רש"י בפירושו לתנ"ך אומר שני פירושים: או ש"רדנו" לשון רדית הפת – להפריד ולהוציא את הפת מהתנור – ולפי זה "רדנו" לשון הפרדה, שנפרדנו ממך. "מדוע אמרו עמי רדנו [שנפרדנו ממך ה'] לוא נבוא עוד אליך" ח"ו. פירוש שני ברש"י – "רדנו" לשון ירידה, שירדנו מלהיות קשורים אליך. אלה שני פירושים מאד לא טובים, שליליים.

34.         הסתמכות העם על "ממשלה מלכים ושרים"

אבל הכי מענין, לכן רצינו להדגיש פסוק זה וגם לסיים בו, הוא פירוש הרד"ק – פירוש שלישי, אחר. הרד"ק אומר שהמלה הזו, "רדנו", היא כמו שכתוב בתחלת התורה – חוזר ל"תשעה ירחי לידה". כשה' ברא את אדם וחוה הוא מברך אותם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו" – "ורדו" היינו לשון ממשלה, כמו המלך שלמה הרודה בכל עבר הנהר, ויש עוד פסוקים של רד לשון ממשלה.

איך מסביר הרד"ק? העם טוען לירמיהו הנביא שמוכיח אותם למה לא מאמינים בה' ובטוחים בו – "למה אמרו עמי רדנו?" – שהעם אומרים שיש לנו ממשלה. יש לנו מלכים[23], יש לנו שרים בממשלה, לא צריכים אותך ה' כי יש לנו ממשלה ושרים. זה פירוש הרד"ק – משהו מבהיל את הרעיון. טענת העם – אותה באה צנצנת המן להפריך – היא שנדמה לעם שהכל מסודר כי יש ממשלה. יש מלך, ראש ממשלה, שרים, הכל בסדר – "לוא נבוא עוד אליך" ח"ו.

מה מוסר ההשכל לפי זה? שצנצנת המן באה להוציא מהשטות הזאת של ה"רדנו". כך יוצא מהפירוש השלישי, פירוש הרד"ק.

35.       ה. תהא שנת עקרת הבית – חיזוק הכח הנשי בישראל

36.         כח האשה – כיבוש בדרכי נעם

הדבר הזה הוא במיוחד תפקיד של האשה בישראל – האשה היא עמוד האמונה והבטחון. היא המן מלשון אמונה, ה"דבר יום ביומו" – הכל יהיה בסדר כי ה' משגיח עלינו ומיטיב לנו תמיד, רק צריך להתחזק באמונה בה'. צריך לעשות את המהפכה כאן בארץ בדרכי נעם, עם המון בטחון – להוציא את צנצנת המן מקדש הקדשים, ועל ידה לחזק את האמונה והבטחון בעם ישראל.

על המלה "וכבשֻה" שבפסוק שהזכרנו הרגע ממעשה בראשית, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו", חז"ל דורשים – ומסתמא כולנו זוכרים – ש"דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש". יש על זה שיחה של הרבי – שיחה של חי אלול – ש"אין דרכה של אשה לכבוש" בצורה אגרסיבית, בכח, כמו גבר, אבל לכבוש בדרכי נעם, עם אור, זה דווקא דרכה של אשה בשינוי המציאות.

יש בטוי של הנין של הבעל שם טוב, רבי נחמן, שמשיח לא יצטרך לירות אפילו יריה אחת, הכל בדרכי נעם, באור, סימן שהמשיח שמדבר עליו רבי נחמן הוא מאד נשי. "דרכו של איש לכבוש" ואין דרכה של אשה ככה לכבוש – יש לה את הדרך שלה לכבוש, עם אור, עם דבור. הרי דברנו על המספר תשעה – חוץ מ"תשעה ירחי לידה" זה גם רומז ל"תשעה קבין של דבור" שנתנו לאשה. דבור הוא הנהגה (כמו בבטוי "דַבָר אחד לדור ולא שני דברים לדור") – יש לאשה חוש מיוחד בהנהגה.

37.                       תשע"ה: תהא שנת עקרת הבית

מה הסימן? עוד סימן מאד יפה של שנת תשע"ה – תהא שנת עקרת הבית. הכוונה כמו שמשתמשים בבטוי הזה היום – שהיא העיקר של הבית, ובנעם שלה היא מנהיגה את הבית. גם פה, כל ארצנו הקדושה, היא הבית שלנו – צריך עקרת הבית כדי להנהיג אותו נכון.

38.         אבינו, מלכנו, דודנו

יש (בספר "אני לדודי ודודי לי") מאמר שקשור לחדש אלול, שיש שלשה יחסים של יהודי מול ה' – "אבינו, מלכנו, דודנו". יש להתייחס לה' כמו אבא – אני הבן וה' הוא האבא. יש להתייחס לה' כמו מלך – אני העבד וה' הוא המלך. על שני אלה אומרים "אבינו מלכנו" (כמו שאומרים בעשרת ימי תשובה). אבל יש את היחס של קדש הקדשים. אמרנו שצנצנת המן מונחת בקדש הקדשים.

דרך אגב, התרגום בכל מקום בתורה של "להניח" הוא להצניע – "הנח אֹתו לפני הוי'", "אצנע יתה קדם הוי'", גם תכונה נשית מובהקת, צניעות. הנחה היא גם לשון מנוחה, כמו שבת, גם בחינת אשה. בכל אופן, יש יחס שלישי של יהודי מול ה' שהוא קדש קדשים – יחס של אשה לאישהּ. אמרנו שכל הנבואה הזו, "קומי אורי", מתייחסת אלינו, עם ישראל, כאשה. כלומר, האשה היא המלמדת את כל עם ישראל איך לעבוד את ה' ולהתייחס לה', לפנות לה', כאשה לבעלה – כרעיה לדוד שלה.

39.         בינונים, צדיקים, מנהיגים

יש יהודים פשוטים – נקרא להם ה"בינוני" של התניא – שעיקר העבודה שלהם היא עבד למלך. יש צדיקים, והצדיק עובד את ה' כבן לאבא. אבל כתוב שחוץ מצדיקים יש מנהיגים – יש הבדל בין צדיק סתם (באידיש אומרים 'א גוטער איד', יהודי טוב) לבין מנהיג של עם ישראל[24]. היחס של מנהיג לה' הוא לא כמו עבד למלך (בינוני) וגם לא כמו בן לאבא (צדיק) אלא כמו רעיה לדוד – הוא "עקרת הבית". המנהיג מתייחס לה' כרעיה לדוד, כי הוא עקרת הבית.

בן לא אומר לאבא מה לעשות, וודאי שעבד לא אומר לאדון מה לעשות, אבל מי שאומרת מה לעשות היא אשה. לכן מי שמנהיג, דווקא המנהיג, צריך להיות מול ה' כרעיה – כמובן אוהבת, נאמנה, מסורה במסירות נפש לגמרי, אבל – עקרת הבית, העיקר של הבית שמנהיגה את הבית. איך היא מנהיגה את הבית? עם "מלא העמר מן" – אין סוף אמונה ובטחון בתוך צנצנת שקופה.

בדרך כלל שקיפות היא בקדש הקדשים, אבל לפעמים צריכים להוציא החוצה את השקיפות של הנפש. זה פירוש זכוכית – זיכוך. הכל מתחיל מחרס, שהיא שפלות – צריך להיות כלי חרס, לב נשבר – אבל כשמזככים את החרס הוא נעשה הכלי הכי יקר. כתוב שיש זכוכית שהיא יותר יקרה מזהב – מן הקצה אל הקצה.

נברך את כולנו ש"תהא שנת עקרת הבית" – שכולנו נזכה להיות רעיה של הקב"ה, שנזכה להרות וללדת בשנה הזו (שנת תשעה ירחי לידה), כל אחד בענין שלו. שהכל יהיה בשמחה ובטוב לבב – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

40.       ו. השלמות

41.                       סימן השנה לפרק גדול

עוד דבר יפה שהוא סימן השנה לפרק גדול: זה מספר 'חן' – 5775. בכל מאה שנה יש רק שנה אחת כזו. אם יש 4 ספרות במספר סימטרי הוא חייב להתחלק ב-11, ואם מסתיים ב-5 חייב להתחלק ב-55 – המשולש של 10. יש כאן 105 פעמים 55. 105 הוא המשולש של 14. כבר משהו נחמד.

המספר הזה מתחלק להרבה מספרים, הרבה חלוקות. למשל, אם נחלק אותו ל-25 (גם רבוע וגם השראה) נקבל 231, רלא שערים – גם משולש (של אהיה, שהוא המשולש של ו, המשולש של ג, המשולש של ב [נמצא ש-רלא הוא משולש של משולש של משולש של משולש!]).

הכי יפה לעניננו אם נחלק ל-15 (משולש 5) ונקבל 385 – סכום הרבועים מ-1 עד 10 (פירמידה של 10). 15 הוא שם יה ו-385 = שכינה (שכן יה). שם יה הוא השם הקדוש השייך ל"שכינה ביניהם" (י באיש ו-ה באשה) – אומר שזו שנה מופלאה לזכות בה לשלום בית אמיתי, שמתוך כך באים לתשעה ירחי לידה. יה ועוד שכינה היא כבר שלמות של 400, ת, תכלית האלף-בית, כ ברבוע.

היות ששנת 5775 היא שנת שמיטה, המספר שלה חייב להיות כפולה של 7. 5775 = 825 פעמים 7 (שנת השמיטה ה-825 מאז בריאת העולם. 825 = ענג שבת, "שבת הארץ", והוא גם עולה ארץ מלא – אלף ריש צדיק). אם נחבר – 7 ועוד 825 – נקבל ארץ ישראל, לב-כבוד פעמים הוי' ("וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", בפרט בשנת השמיטה שהיא "שבת הארץ"). כמו שזו שנה של שכינה ביניהם, של שלום בית, זו גם שנה של ארץ ישראל השלמה.

42.         צנצנת-צלוחית של "טוב טעם"

צנצנת = 680 = י"פ חיים = ה"פ 136 (צום, קול, ממון, טוב מעט – חבור שני הסימנים שאמרנו לשנת תשעה – "טוב מעט ביראת הוי'" ו"צנצנת המן"). הערך הממוצע של כל אות ב"צנצנת" הוא "טוב מעט" (שהוא "טוב טעם"). במן יש טוב טעם, הוא נמשך משרש נשמת משה שהוא הדעת של נשמות עם ישראל – "טוב טעם ודעת למדני".

התרגום של צנצנת הוא צלוחית – שניהם מתחילים ב-צ. צלוחית (מלא, כמו שכתוב בתרגום) עולה ד"פ "טוב מעט" (לב פעמים טוב, כדעת רבי אלעזר בן ערך "שבכלל דבריו דבריכם", זה ה"טוב מעט" וכן ה"טוב טעם"). נמצא שהיחס בין צלוחית לצנצנת הוא ד:ה, כמו היחס בין מלכות לכתר (צלוחית-מלכות = מ פעמים הוי', צנצנת-כתר = נ פעמים הוי', יחד = מן פעמים הוי'!).

בהמשך המכילתא (בפרשת צנצנת המן) כתוב שכאשר אליהו הנביא יבוא הוא יוציא לעם ישראל שלש צלוחיות – צלוחית של המן (צנצנת המן), צלוחית של שמן המשחה וצלוחית של מי נדה (מי פרה אדומה הקדושים, לטהר מטומאת מת). ג"פ צלוחית עולה זה פעמים "טוב מעט" (צנצנת [המן] צלוחית [שמן המשחה] צלוחית [מי נדה] = יג-אחד פעמים "טוב מעט" [הערך הממוצע של כל אות = ד"פ הוי', ודוק]).

43.         שלש הצלוחיות ומטה אהרן

לפי סדר התורה, הצנצנת הראשונה היא צנצנת המן. מה שכתוב בפסוק "והנח אתו לפני הוי' למשמרת לדרתיכם" – רש"י אומר שזה על שם העתיד, כי עוד לא נצטוו על המשכן, על "לפני הוי'". צנצנת המן לא מנבאת רק את העתיד של מתן תורה (שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן) אלא גם את העתיד של מלאכת המשכן. לפי סדר התורה היא ההתחלה, השרש, בפרשת בשלח. יותר מאוחר, בפרשת כי תשא, יש את הצווי על שמן המשחה. והרבה יותר מאוחר, רק בפרשת חקת בספר במדבר, יש את הצווי על מי נדה.

צריך לומר ששלש הצנצנות האלה – שנקראות צלוחיות – הן כנגד חב"ד. צנצנת המן היא "טוב טעם ודעת למדני", בזכות משה, כנגד הדעת כנ"ל. כתוב בפירוש ששמן המשחה הוא בחכמה – "שמן משחת קדש". מי נדה הם מפרה אדומה – פרה היא בחינת אמא, בינה. הכל קשור למשה – הוא עצם הדעת של נשמות ישראל, יוצא מחכמה ("מן המים משיתהו") וזוכה לבינה ("משה זכה לבינה", הוא זכה לסוד התשובה והטהרה מטומאת מת).

הדרשה על שלש הצנצנות באה במכילתא אחרי הדיון לגבי החמר ממנו עשויה הצנצנת. הכי מתקבל על הדעת חרס, אבל הגר"א שאוהב לשנות גרסאות אומר זכוכית, והמלבי"ם והתורה תמימה מקבלים את הגרסא שלו. בכל אופן, בהמשך כתוב שאליהו הנביא יוציא את שלש הצלוחיות הללו. יש כמה דוגמאות בקבלה שמתחילים מהדעת (ששרשו בכתר, מעל לחכמה ובינה) ואחר כך חכמה בינה – וזה הסדר כאן.

אחר כך המכילתא ממשיך ואומר שאליהו הנביא יוציא עוד משהו – מטה אהרן (שם הלשון "מקל אהרן") עם שקדיה ופרחיה. צריך לומר שהמקל הזה הוא הקו שממשיך את הדעת למטה, כמו בריח התיכון, לכן באמת שמו אותו באמצע בין המטות של שאר הנשיאים (והוא סוד התפארת שממשיך מחב"ד), אבל שרש הבריח התיכון הוא בכתר – כתר כהונה, שבתוך הכתר גופא הוא הראש הכי עליון, רדל"א, אמונה פשוטה. שוב, אליהו יוציא שלש צלוחיות ומטה אחד.

44.         צינים פחים – צנצנת פרחים

נחתום בעוד רמז, ממש ווארט בדרך מליצה: כתוב ש"הכל בידי שמים חוץ מצינים-פחים" (המאמר המקביל ל"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"). צינים ופחים היינו להצטנן ולהתחמם – "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם", שאדם צריך לשמור על הבריאות שלו. יש שני דברים שהם בבחירת האדם – יראת שמים וצינים ופחים.

צינים מזכיר את הצנצנת, במיוחד לפי הפירוש שראינו בחז"ל שצנצנת היא לשון צינון. רוצים להגיע לכך שכח הבחירה בא מהדברים האלה שבקדש הקדשים. לפי זה זו שנה שלא צריך חיסון נגד הצטננות בחורף (למי שיש לו את הסוד של צנצנת המן, אמונה ובטחון בה'). אז צינים רומז לצנצנת המן. פחים – לפי הידוע אצלנו ש-ר נוספת לתפארת הלשון, אז אפשר להוסיף ר באמצע – רומזים לפרחים. לפי זה, 'הכל בידי שמים חוץ מצנצנת פרחים'... (פרחים הם עם מטה אהרן, שהוא האחרון במדרש הנ"ל, ה"עטרת [כתר] תפארת" שממשיך מהדעת של צנצנת המן).

לפי זה, זו גם שנה של צנצנת פרחים – סגולה לתגבר את הבחירה החפשית של האדם. בשמיטה יש קצת בעיה עם צנצנות פרחים, אבל זה יותר קל מגידולים אחרים – צריך פרחי נס, כמו של מטה אהרן, שזה ודאי מותר בשמיטה.