בע"ה

כ"ז אלול ע"ד – כפ"ח

התוועדות לעוד יוסף חי (בכולל תורת חיים)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "כתיבה וחתימה טובה", אני לדודי.

א. שנת "יֹדעי תרועה"

תשע"ה – "יֹדעי תרועה"

יש סימן יפה של השנה החדשה, תשע"ה, שלא אמרנו עדיין – כוונה לראש השנה במיוחד. אחרי התקיעות אומרים "אשרי העם ידעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון". הביטוי העיקרי, שתי המילים "יֹדעי תרועה", עולה תשע"ה. אם כן, השנה הזו היא שנת "ידעי תרועה" – צריך לדעת את הסוד של התרועה.

רש"י: יודעים לצרף פסוקים לתקיעות

רש"י מסביר שיודעים לרצותך [לרצות את ה' בתרועה] על ידי שאומרים יחד עם התרועה את פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות[ב]. כלומר, הדעת שבתרועה היא לא רק התרועה – שהיא חכמה ולא מלאכה – אלא שאומרים את הפסוקים עם זה, וזה מה שמרצה את הקב"ה.

בחסידות יש הרבה פירושים בפנימיות ל"ידעי תרועה", החל מהפירוש של הבעל שם טוב שאדם צריך לדעת איך לשבור את עצמו. קודם קראנו ב"היום יום" שכדי להחזיר את הגשמיות לרוחניות האדם צריך להריע, שפירושו לזעזע את הישות שלו, את האגוצנטריות שלו. אשרי העם שיודעים לעשות עבודה זו בפועל. אבל כאן רש"י אומר ש"ידעי תרועה" היינו הקשר בין התקיעה והפסוקים. אם כי התקיעה מדאורייתא והפסוקים מדרבנן, אבל כנראה שזה גופא סוד הדעת – דעת לשון התקשרות – שיודעים לחבר את המצוה מדאורייתא, "מצות היום בשופר", עם תקנת חז"ל לומר מלכיות-זכרונות-שופרות. והיינו גם סוד התרועה לשון רעות (בכלל, שני השערים "דע" ו"רע" קרובים אחד לשני) – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ("מוסר אביך", תורה שבכתב, עם "תורת אמך", תורה שבעל פה).

"הבוחר בשירי זמרה"

יש ווארט יפה, שאפשר לחבר דווקא לפירוש רש"י כאן, של הרבי ר' בונים מפרשיסחא, על מה שאומרים כל יום בתפלה בבקר, ב"ישתבח", "הבוחר בשירי זמרה". יש בסוף "ישתבח" חמשה ביטויים שהר"ת שלהם הם אברהם ("אדון הנפלאות, בורא כל הנשמות, רבון כל המעשים, הבוחר בשירי זמרה, מלך יחיד חי העולמים") – כך מכוונים בסוף פסוקי דזמרה ("בשירי זמרה" כמו שיתבאר), לפני הקדיש – וה-ה (שהפכה את אברם לאברהם, את "השכל הנעלם מכל רעיון" ל"אב המון גוים", את "אברם אינו מוליד" ל"אברהם מוליד") היא "הבוחר בשירי זמרה".

אומר הרבי ר' בונים ש"שירי" לשון שיריים – כמו שרבי מחלק שיריים – והם השיריים של הזמרה, בהם דווקא ה' בוחר. מה הכוונה השיריים של הזמרה? כשאדם מהלל ומשבח לקב"ה בתפלתו, מזמר מקרב איש ולב עמוק ("וכל קרב וכליות יזמרו לשמך"), הסימן של עובד ה' באמת הוא שאחרי שאתה גומר לנגן, לזמר, כמה שאתה מסוגל, עדיין נשארים לך התלהבות וגעגועים עזים שאינך מסוגל למצות אותם אף פעם – אלה השיריים של הזמרה. אתה מזמר ככל יכולתך, מהלל את ה', ועדיין בסוף אחרי שאתה גומר לנגן לא מיצית את עצמך, נשאר לך שיר (הוא לא אומר שגם לשון שיר, שזה הפשט, אלא רק שנשארים שיריים מהזמרה).

ה' בוחר ביהודי בגלל השיריים שלו. מי שאין לו שיריים, שיכול למצות את עצמו בעבודה שלו – לזמר את כל מה שיש לו וגמרנו – זה לא יהודי. יהודי הוא אחד שאחרי שהוא גומר לזמר נשארים לו שיריים – בזה ה' בוחר וזה ה-ה של אברהם אבינו.

"שירי זמרה" – התקיעות שאחרי הפסוקים

איך הוא מקשר זאת לראש השנה, לענין של שופר? הוא אומר שמה שתוקעים בשופר אחרי כל הפסוקים – תוקעים אחרי מלכיות, אחרי זכרונות ואחרי שופרות – הם בבחינת "שירי זמרה". יש "תקיעות דמיושב" לפני הפסוקים, אבל ה"תקיעות דמעומד" שאחרי הפסוקים הם השיריים של הפסוקים. הוא לא אומר, אבל זה חוזר לפשט – זה ממש שיר, שופר הוא גם שיר.

אנחנו נוהגים לתקוע גם בתפלת לחש, אפילו שזה עלול לבלבל את המתפללים – ולכן יש על פי נגלה שלא עושים זאת, אבל לנו כדאי גם קצת להתבלבל בתפלה כדי לתקוע בתפלת מוסף שמתפללים בלחש אחרי שאומרים את הפסוקים – כי התקיעות האלה הן השיריים של הפסוקים, וזה דווקא מה שה' בוחר בנו – "הבוחר בשירי זמרה".

זה ווארט מאד יפה, שמתאים גם לפירוש רש"י הנ"ל. ברש"י הפשט ש"ידעי תרועה" היינו שיודעים להוסיף את הפסוקים לתקיעה מדאורייתא, אך כאן יוצא גם בכיוון השני – ש"ידעי תרועה" היינו השירה שהיא השיריים של הפסוקים. צריך מצוה מדאורייתא, צריך את הפסוקים, ויש גם את התקיעות אחרי הפסוקים. התקיעות בתפלה הם גם דרבנן, אבל הבסיס שלהם דאורייתא (וכדי לצאת את כל הדעות בתקיעות אז משנים בנשימות בתשר"ק בתקיעות השניות – לעשות את השברים והתרועה בשתי נשימות). יש עיקר הדאורייתא – התקיעות הראשונות – ואחר כך התקיעות של מוסף.

בכל אופן, עד כאן ווארט אחד – רש"י והווארט של הרבי ר' בונים – כוונה טובה לראש השנה. הענין של "הבוחר בשירי זמרה" שייך לכל השנה – אי אפשר אף פעם למצות את התשוקה שלי לעבודת ה'. מה שנשאר אחרי שעשיתי הכל, המקסימום שלי, הוא עיקר נקודת האידישקייט שלי, המבחן האם אני באמת יהודי.

ב. עיקרי האמונה במלכויות-זכרונות-שופרות

שלשה עיקרים – מציאות ה', השגחה פרטית, תורה מן השמים

אם הזכרנו את הרבי ר' בונים, נזכיר עוד ווארט שהוא אמר לגבי פסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות: הוא אמר שאף על פי שברמב"ם יש יג עיקרי אמונה, אבל בעצם יש שלשה עיקרים – גם בספר העיקרים הוא מצמצם לשלשה. כאן הוא כותב ששלשת עיקרי האמונה של היהודי הם – מציאת ה', השגחה פרטית, תורה מן השמים[ג]. כל השאר מסתעפים מאלו. יש ה' בעולם, בורא עולם; והוא משגיח על כל פרט ופרט; והוא נתן לנו תורה.

הוא אומר שזו כוונה פשוטה ויסודית במלכיות זכרונות ושופרות. עשרת פסוקי המלכיות הם האמונה במציאות ה' – הם באים לקבוע בנפש שיש ה' בעולם. מהי מלכות? המלך הוא נבדל מהעם. יש הרבה אנשים במדינה שכל החיים שלהם לא ראו אף פעם את המלך. למזלנו, בחדש אלול המלך בשדה – יש הזדמנות לכל אחד לראות. אבל סתם מלך – רוב נתיניו לא ראו מעולם (כמו בסיפורים של רבי נחמן, שהיות שאף אחד לא ראה אותו אפשר גם להסתפק אם הוא בכלל קיים). לומר מלכות היינו לומר שהוא קיים, מציאת ה' – זו הנקודה העיקרית של כל פסוקי המלכיות.

מהם זכרונות? שה' זוכר – זוכר הברית, זוכר מעשה בני אדם. זוכר הכוונה שהוא משגיח, שהוא יודע את הכל – "יחיד הוא ויודע הכל" (הרמז של אבולעפיא). זו הנקודה של זכרונות, שיש השגחה פרטית.

ושופרות, זה פשט, שכל פסוקי השופרות (בתורה) הם פסוקים של מתן תורה. כל ה"לשמוע קול שופר" היינו תורה מן השמים – זו הנקודה של השופרות.

מלכויות-זכרונות-שופרות כנגד אברהם-יצחק-יעקב

שופר הוא בחינת יעקב, עמוד התורה, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". קודם היה ספר של אדם הראשון, "זה ספר תולדות אדם", שם כתובות תולדות האנושות עד משיח ועד בכלל, עד תחית המתים. אחר כך, מהספר הזה של "תולדות אדם" נעשתה תורתנו הקדושה – קבלנו את ספר התורה הזה. זה "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". "... ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה הוי' זוכר הברית"[ד] היינו בחינת יצחק. הגילוי שה' הוא המלך הוא מה שאברהם אבינו גילה.

מלכיות-זכרונות-שופרות הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, בדיוק כמו תקיעה-שברים-תרועה שכנגד אברהם-יצחק-יעקב. בשרש הם חב"ד, לכן כתוב "אשרי העם ידעי תרועה" – התרועה שלנו היא בחינת דעת. על שתי הדעות לגבי התרועה דאורייתא – שברים שלנו או תרועה שלנו – נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". בכל אופן, זו גם כוונה מאד יפה ופשוטה מה לחשוב במלכיות-זכרונות-שופרות. על פי ההלכה אדם יוצא ידי חובה גם אם לא אמר את הפסוקים אלא רק אמר "ככתוב בתורתך". אנחנו נוהגים לומר עשרה פסוקים בכל אחד.

ג. עשרה לשונות בתחלת ישעיהו כנגד עשי"ת

רש"י: עשרה לשונות תשובה כנגד עשי"ת

נקרא עוד משהו מאד יפה ברש"י, בתחלת ספר ישעיהו. בהפטרת חזון – הפרק הראשון של ישעיהו, שקוראים בהפטרת שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב – כתוב "רחצו הזכו הסירו רֹע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. לכו נא ונוכחה...".

אומר רש"י "'רחצו הזכו' לשון ציווי" ואחר כך "'רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו – י' אזהרות של לשון תשובה יש כאן, כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות"[ה].

עוד משהו מאד יפה לכוון בעשרת הפסוקים של מלכיות ושל זכרונות ושל שופרות. כאן רש"י כותב שהם כנגד עשרה לשונות של תשובה שכותב כאן ישעיהו הנביא ברצף אחד אחרי השני.

"רחצו הזכו הסירו" – שלישיה ראשונה בלי מלה באמצע – "חדלו הרע" (עד כאן פסוק ראשון), "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (עוד חמשה לשונות, עד כאן עוד פסוק, והפסוק השלישי מתחיל) "לכו נא ונוכחה יאמר הוי', אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". אחר כך הפסוק שאנחנו תמיד דורשים על חדש אב – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" – קוראים את זה בתחלת אב, בשבת חזון. אב מתחבר עם תשרי, עם ר"ה, כידוע ש"בראשית" אותיות אב-תשרי. אין עוד רמז כל כך מובהק ברש"י לעשי"ת ופסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות.

"רחצו הזכו" בשני ימי ר"ה

עוד לפני שמכוונים לפסוקים, שלשת הימים הראשונים – ר"ה ושבת תשובה (לפי הקביעות של השנה הזו), שכעת צריכים להיות בראש שלנו – הם "רחצו הזכו הסירו רֹע מעלליכם מנגד עיני". "רחצו" היינו הכתר של המלכות, קודם צריך "רחצו" ואחר כך "הזכו" – ביום השני של ראש השנה כולנו זוכים בדין, בזכות ה"הזכו" שלנו.

בטוח שאנחנו זוכים – "אתם נצבים היום כלכם", כל עם ישראל עומד נצב וזוכה בדין, "דידן נצח". דורשים בחסידות ש"רחצו" היינו לשון בטחון – "ביה אנא רחיץ" – היום הראשון של ראש השנה הוא לשון "רחצו". צריך לחבר יחד, שמה שאדם מתרחץ – מנקה עצמו, נקיות מביאה לידי טהרה וכו', עד תחית המתים, כמו במאמר רפב"י – הכל בא מתוך מדת הבטחון. מי שבוטח בה' גם שמח – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". היום הראשון של ראש השנה הוא "רחצו" והיום השני הוא "הזכו"[ו].

אחר כך, צום גדליה – השנה יוצא שבת שובה, אבל בדרך כלל צום גדליה – הוא כבר "הסירו רֹע מעלליכם מנגד עיני" ואחר כך ממשיך הלאה.

עיקר התשובה – תיקון המדינה

מענין שעיקר התשובה כאן הוא תיקון המשפט – תיקון המדינה בעצם, תיקון כל העול שנעשה במדינה. זו עיקר הכוונה ברש"י של עשרת ימי תשובה, וגם של מלכיות זכרונות ושופרות – בכל אחד עשרה פסוקים, הכל כנגד זה.

אם נחזור למה שרבי בונים אמר, שהמלכיות הן מציאת ה', הזכרונות השגחה פרטית והשופרות תורה מן השמים – כאן יוצא מרש"י מכנה משותף, שהכל תיקון המדינה. עשרה פסוקים של תיקון המדינה. עיקר כוונת עשרת ימי תשובה – תשובה ציבורית לגמרי, זה הפשט כאן.

יום כיפור – "לכו נא"

יוצא שיום כפור הוא כאן תחלת הפסוק השלישי, שקובע ברכה לעצמו, ועליו כתוב "לכו נא ונוכחה יאמר הוי' אם יהיו חטאיכם וגו'" – פסוק מובהק של יום כפור, שגם אומרים את ההמשך שלו בתפלת יום כפור. יש משהו ביום כפור שצריך ללכת לאיזה מקום, לשליחות – "לכו נא" – להרצליה או לאיזה מקום כזה. מקום שלא היית רגיל להיות בו.

כמובן, אם יש כאן עשרה לשונות מתבקש לעשות פרצוף ולכוון אחד לאחד – נשאיר זאת לבחינת "שירי זמרה", לשיריים.

ד. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"

כב שבתות פרקי אבות

יש עוד ווארט: בשבת זו סיימנו לומר פעם רביעית את פרקי אבות, שמתחילים לומר אחרי פסח, ולפי מנהגנו נוהגים לומר כל שבתות הקיץ עד שבת שלפני ראש השנה. כמו בשנה זו, בשתי השבתות האחרונות מחברים שני פרקים בכל שבת. אז אם עושים חשבון בכמה שבתות אמרנו את ששת הפרקים ארבע פעמים יוצא שלקח 22 שבתות (אם לא היו מחברים היו 24 שבתות).

זו גם כוונה מאד יפה – יש לכוון את השבתות כנגד אותיות האלף-בית. באמצע תקופה זו יש את מגלת איכה – קשור לשבת חזון שהזכרנו כעת – שכולה נאמר לפי סדר האלף-בית, כדי לתקן את האותיות בהן פגמנו (כמו שמתקנים אותן בוידוי "אשמנו בגדנו..."). כאן מתקנים על ידי אמירת פרקי אבות (מסכת "אבות" רומזת לכל סדר האלף-בית– אב-ו-ת[ז]).

סיום פרקי אבות – פתיחת פסוקי מלכויות

איך הסיום של פרקי אבות? "הוי' ימלך לעלם ועד" – סוף פרק ששי (פרק "קנין תורה"). הפסוק הזה הוא הפסוק הראשון של מלכיות, כתר מלכות, ה"רחצו" של המלכות, יום ראשון של ראש השנה. יש פה סמיכות יפה, "נעוץ סופן בתחלתן", שסוף פרקי אבות הוא תחלת מלכיות של ראש השנה – בא ללמד אותנו שבכך התיקון תלוי.

כמו שהפשט שאי אפשר לקבל תורה בהר סיני בלי פרקי אבות – בלי לתקן את המדות – כמו שהיה כתוב לפני כמה ימים ב"היום יום" שכל התורה כולה היא מדות טובות, בלי מדות טובות אי אפשר לקבל תורה. עיקר מתן תורה הוא בשבועות, ועיקר פרקי אבות מפסח עד עצרת. אבל יש עוד פעם מתן תורה – מתן תורה של בעלי תשובה ביום כפור, שמתחיל מראש השנה (מאז מתחיל בכח ירידת משה מן ההר, כמו שדובר לאחרונה) – ואי אפשר לקבל את התורה אז בלי פרקי אבות ברצף של כל שבתות הקיץ. בלימוד פרקי אבות מגיעים עד "הוי' ימלך לעלם ועד" – ואז ראש השנה.

עיקר המדות הן ה קצוות, לכן עיקר פרקי אבות הם חמשה פרקים, אבל אחר כך בא "שנו חכמים בלשון המשנה" – היסוד שכולל הכל. הסוף של היסוד הוא "הוי' ימלך לעלם ועד" – לחבר את היסוד עם המלכות, כאשר מה שבא בהמשך הוא תיקון המלכות בראש השנה. תמיד מסיימים פרקי אבות בשבת פרשת נצבים – "אתם נצבים היום", ב"יומא דדינא רבא", ראש השנה, שכולנו נצבים ועומדים וזוכים בדין. זה חבור יפה בין סיום פרקי אבות לראש השנה.

"כל הנקרא בשמי וגו'" – עולמות אבי"ע

מהי כל המשנה האחרונה? "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'" ואחר כך מסיים "הוי' ימלך לעלם ועד". הפסוק "כל הנקרא בשמי" הוא פסוק מאד חשוב בחסידות, שהוא המקור בעצם של שלשת העולמות התחתונים בי"ע. יש הרבה פסוקים שבהם מופיעים הלשונות בריאה או יצירה או עשיה, אבל בצורה מסודרת בי"ע לפי הסדר יש רק בפסוק הזה – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ה"אף" הוא פרסה מיוחדת, הפסק מיוחד, בין יצירה לעשיה (בין כל עולם לעולם יש פרסה מסוימת, אבל כאן פרסה מיוחדת).

איפה עולם האצילות? עולם האצילות הוא "רזא דשמיה" – "כל הנקרא בשמי". אחר כך "ולכבודי" היינו מלכות דאצילות, שקודם היא באצילות והיא-היא יורדת להוות את העולמות התחתונים בי"ע. על זה כתוב "כבוד מלכים חקור דבר" – "כבוד אלהים הסתר דבר" אבל "כבוד מלכים חקור דבר". ה' הוא מלך ואז "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

חלוקת הפסוק לפי הטעמים (פשט המשנה) – הצטרפות הבריאה למלכות דאצילות

נתבונן רגע בפסוק ונאמר דבר שאיני זוכר אם אמרנו פעם. איך הפסוק מחולק לפי טעמי המקרא? "כל הנקרא בשמי" – זקף קטן (הפסקה, אך לא אתנחתא); "ולכבודי בראתיו" – אתנחתא, עד כאן החלק הראשון של הפסוק. חשוב להבין שכך, כי תמיד אני קורא בחסידות ברצף – "[כל הנקרא בשמי ולכבודי] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", השתלשלות העולמות התחתונים בי"ע. אבל לפי הטעמים "בראתיו" מצטרף ל"כל הנקרא בשמי ולכבודי" – בריאה מצטרף למלכות דאצילות.

הפשט הוא שהכל "בראתיו" "בשמי ולכבודי" – זה הפשט של דרשת המשנה, ש"כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו", "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". אחר כך החלק השני של הפסוק – "יצרתיו אף עשיתיו". לאור זה צריך להתבונן מאד בעומק מה קורה בפסוק הזה (מה הוא אומר לנו).

תרגום יונתן לפסוק – יצירת הגלות ועשית נסי הגאולה

הדבר המענין ביותר הוא לראות את תרגום יונתן. ידוע שיש רזין דרזין דאורייתא בתרגום יונתן דווקא. תרגום יונתן: "כל דא בדיל אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון וליקרי בריתינון אתקנית גלותהון אף עבדית להון נסין".

הוא מסביר זאת בהמשך לפסוק הקודם – "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ". זה פסוק של קיבוץ גלויות, מה שקראנו בשבת "ושב הוי' אלהיך את שבותך", "לבלתי ידח ממנו נדח". כהמשך לזה התרגום מפרש – 'כל זה [כל קיבוץ הגלויות] הוא בזכות אבותיכם הצדיקים שנקראו בשמי, ולכבודי בראתים [את הצדיקים אבות העולם]'.

עד כאן החצי הראשון, עיקר החידוש שלו בחצי השני, ב"יצרתיו אף עשיתיו": 'התקנתי להם את הגלות שלהם [זה התרגום של 'יצרתיו']' – הפסוק הקודם אומר שעם ישראל מפוזר וה' יאסוף אותם. כעת הנביא אומר שאת כל הגלות אני תכננתי – זה "יצרתיו". יש אבות עולם, בזכותם יהיה קיבוץ גלויות, ובראתי אותם לכבודי. "יצרתיו" – הכנתי את הגלות, תכננתי את הגלות. הכל בשביל "אף עשיתיו" – היציאה מהגלות, הפסוק הקודם – שהוא מתרגם 'אף עשיתי להם נסים'. אברהם עצמו בחר בארבע גלויות תמורת גיהנם. תמיד אצלנו "אף" הוא לא טוב (כמו שאמר משה "יגרתי מפני האף"), אבל כאן הכי טוב – "אף עבדית להן נסין". הוא מפרש עשיה שבסוף לשון נס. עשיה היא תיקון בכל מקום, והוא אומר שתיקון הוא נס. כאן הנס-התיקון הוא עצם קיבוץ גלויות (בלי לקשר דווקא לפסוק הקודם אפשר לפרש שגם בגלותם עשיתי להם נסים, שהרי כל קיום עם ישראל בגלות הוא בגדר נס, כמבואר בדא"ח). הכנתי את הגלות כדי לעשות להם נס – אני אתם בגלות, לוקח אותם ביד ומוציא אותם מהגלות.

נסי התיקון

עיקר החידוש כאן, שגם הרד"ק שתמיד מצטט את התרגום – או שמסביר לגמרי או שמביא רק את הפתיחה – רק מתחיל כאן את התרגום בלי להסביר עד הסוף, לא מסביר מה הנס. יש משהו במדרגה הכי נמוכה, "אף עשיתיו", שהוא הנס אחרי הירידה לגלות.

אנחנו לומדים מאמר בלקו"ת על ירידת הנשמה לתוך הגוף בשביל עליה – גם קשור למה שכתוב ב"היום יום", שה' בורא את העולם גשמיות מרוחניות, כדי שנחזיר את הגשמיות לרוחניות. כמו התורה של המגיד שה' בורא את העולם יש מאין כדאי שיבואו הצדיקים ויחזירו את היש לאין. כך הוא מסביר את "אף עשיתיו".

"יצרתיו" היינו יצירת המצב, הירידה, והנס הוא היכולת לתקן את המצב. יתכן שמפרש "יצרתיו" לשון צר – כל הגלויות על שם מצרים, שמיצרים לעם ישראל. גם בארץ, ממשלה של יהודים יכולה להיות מצב של מיצר – "עת צרה היא ליעקב" – ומשם צריך להיות "אף עשיתיו" כדי לתקן את המצב.

"עשיתיו" לשון תיקון, כמו הדוגמה של חז"ל בברית מילה לילד על "ברא אלהים לעשות" (יש שם בריאה ועשיה, בלי יצירה). אבל אחרי בריאה של ששה ימים התכל'ס הוא "לעשות" – כדי שהדבר הזה יתוקן צריך נס, אבל יהיה נס. זה בתוך המשמעות של המלה "לעשות". אמרנו שמה שחסר לנו – היה חסר לנו, כעת כאן אולי כבר לא חסר לנו – זה אנשי מעשה. יש לנו הרבה רוח, אבל צריך אנשי מעשה. איש מעשה זה מי שתוך כדי כך שעושה הרבה במרץ רב משדר על גל של נסים (והיינו מכח מה שעובד במרץ) – עשית נסים לתיקון העולם. עד כאן מה שמתחילים להתבונן כאן בתרגום יונתן על הפסוק – יש הרבה מה להתבונן.

זו דוגמה שכל החיים לומדים פסוק על פי חסידות, אבל את הפשט לא למדו אותו בחיידר. מה רש"י אומר? "כל הצדיקים הנקראים בשמי וכל העשוי לכבודי יצרתיו אף עשיתיו תכנתיו בכל הצריך לו והכנתי הכל כלומר אע"פ שעברו בגולה ובצרה כבר הכנתי להם כל צרכי גאולתם". הוא כותב בערך את תרגום יונתן, במלים שלו. שוב, בתרגום יונתן עיקר הווארט בסוף – הנסים שה' עושה לצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – ועד לנס העיקרי, הנס של הגאולה.

בריאה-יצירה-עשיה לפי הרד"ק (והשוואה לפירושנו)

מה הרד"ק אומר?

כל הנקרא בשמי - כל ישראל נקרא עם ה' ובאמרו כל אומר כי לא ישאר אחד מהם אע"פ שהם מפוזרים בכל פאות, או אמר כל הנקרא בשמי מישראל והם הצדיקים כי יצרפם האל בצאתם והטובים ימלטו כמו שאמר כל הכתוב לחיים בירושלים והם הנקראים בשם ה':

 ולכבודי בראתיו - כמו שאמר בוראך יעקב ויוצרך ישראל שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם והם עדים בזה והנה הם נבראים לכבוד האל כי הם מודים בו ומודיעים שהשם ברא יצירת האדם מאין ליש לא מאין ממש שהרי נברא מן העפר אלא כיון שלא נברא מכמותו שהוא בשר כאלו נברא מאין [כאן יש נקודה עיקרית שנוגעת להרבה דברים שהסברנו – היה על זה שיעור שניר פתח ותיכף יהיה ספר בע"ה. הווארט היה שבעולם הבריאה התודעה היא יש מאין – כמו שהרמב"ן אומר שזו המלה היחידה בלשון הקדש להתהוות יש מאין – ואילו ביצירה הראש הוא יש מיש, שה' יוצר את האדם מעפר.

איך נאמר טפה אחרת, בלשון של מדע היום? שה' יצר חומר אורגאני מחומר לא אורגאני. הרד"ק קורא לזה יש מאין הגם שזה לא מאין ממש. הוא אומר שראוי לקרוא לזה יש מאין היות שמה שמתהווה אינו דומה כלל לחומר שממנו התהווה – ה' הוציא משהו חי ממשהו מת. לכן, כותב הרד"ק, גם לזה אני קורא בריאה יש מאין, אף שאינו אין ממש. היות שיש כאן מעבר ממת לחי, מעפר לאורגאניזם, לחומר אורגאני, אני קורא לזה בריאה (שמשמעו יש מאין). זה ווארט של הרד"ק. כלומר, אצלו בריאה היא לאו דווקא יש מאין ואפס המוחלט – רק שמשהו יצא מדבר שלא כמותו בכלל. כלומר, הוא מפרש בריאה כמו שאנחנו פרשנו יצירה.

למה אנחנו פרשנו זאת דווקא על יצירה? כי הפסוק אומר בפירוש "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". בסיפור הראשון של מעשה בראשית אין לשון יצירה בכלל, אלא רק בסיפור השני. שם כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – סימן שתפיסה זו, של אורגאני מלא-אורגאני, היא המשמעות הפנימית של יצירה. בפירוש שלנו בריאה היא יש מאין ממש (כפשט הרמב"ן), יצירה מעפר – כבר יש מיש, אבל יש מיש שאינו כמותו, לא דומה לו בכלל – מהי עשיה אצלנו לגבי האדם? זה עיקר הווארט כדי ליישב את ההדורים עם העולם החיצוני, שעליו כתוב "אף" – אף אם אתה רוצה להסתדר עם הפרופסורים – אז "אף עשיתיו" מהקוף (היות ש-א ו-ק מתחלפות באותיות אי"ק, "אף" ו"קוף" הם לשון נופל על לשון). או שהאדם יצא מגארנישט, או מהעפר, או מהקוף. לצאת מהקוף זה יותר קרוב, זה "עשיתיו", התהוות של יש מיש הדומה לו דהיינו שכלול היש המקורי (זה פירוש עשיה כנודע). שוב, "עשיתיו" הוא לשון שכלול – קודם היה קוף, ואחר כך נעשה יותר משוכלל, נעשה אדם[ח]. זה לא אורגאני מלא-אורגאני, אלא יש מיש כמותו. הקוף הוא בשר, דומה לו, שגם הוא בשר – זה בדיוק הראש הזה (של עולם העשיה). כך פרשנו "אף עשיתיו", שיש באמת ראש כזה שהאדם – כמו כל נברא משוכלל – הוא עשיה.

מאיפה יש אסמכתא בתורה שיכול להיות כזה דבר, וזה לא כפירה? קודם כל, אם מחזיקים ממנו – לא כל החסידים החזיקו ממנו – כך המלבי"ם כותב בפירושו למעשה בראשית. אבל מי שרוצה להיות קנאי יתכן שלא יקבל את פירוש המלבי"ם. אבל אין לנו אלא את דברי האר"י הקדוש – הוא לא אומר שהאדם נברא מקוף, אבל הוא כן אומר שיש דרגות של דצח"ם וביניהם ממוצעים. בין הדומם לצומח יש ממוצע מחבר – אלמוגים. בין צומח לחי – אבני (או אדני) השדה. והממוצע בין החי לאדם – הקוף. זה ציטוט מפורש מדברי האר"י. כלומר, מבחינה הגיונית, לוגית, שכלית – פשוט שהאדם יותר מפותח מהקוף אך דומה לו (כמודגש בביטוי "כקוף בפני אדם"). משהו פשוט. מה זאת אומרת? איך בדיוק הדברים קרו? אנחנו לא באים לקבוע – רק קובעים הסתכלות על המציאות. אני מסתכל על בן אדם, רוצה להכיר את המקור שלך – מאיפה באת לכן? אם אני רואה עליך שלא היית כלום, יצאת מאין ואפס המוחלט – זה נקרא שאני מסתכל עליך בעינים של עולם הבריאה. אם אני רואה שיצאת מהעפר – "ואד יעלה מן הארץ... וייצר... עפר מן האדמה", יצאת מן הבוץ – זה יצירה. אם אני רואה עליך שיצאת מהקוף[ט] – זה ראש של עשיה. זה אצלנו ענין שלם.

נחזור למה שהוא אומר – מגרה לנו את הרעיון, אבל אומר אחרת. הוא אומר שהבריאה היא מה שקראתי כעת יצירה. הוא אומר שבריאת האדם, "בראתיו", היא ההוצאה שלו מהעפר. למה הוא קורא לזה בריאה, אף שהוא לא מאין ממש? כי הוא לא כמותו – לא בשר מבשר, אלא אורגאני מלא-אורגאני. עיקר הבריאה של הפסוק לדעת הרד"ק, התהוות חומר אורגאני מלא-אורגאני – גם אם תשאל את המדענים מתי זה קרה ואיך זה קרה יאמרו שקרה לפני הרבה זמן, ולא יודעים בכלל איך קרה שחומר אורגאני התהוה מחומר לא אורגאני. את זה הם לא יכולים להסביר. מתי בערך היה? לפני הרבה-הרבה זמן. בכל אופן, כך הוא מסביר את "בראתיו"],

היצירה תקון אבריו [לחומר האורגאני עושה חיתוך איברים – יצרתיו לשון צורה. מה שכתוב שה' ברא את האדם בצלם אלקים – שם כתוב ברא, אך בשבילו עשית הצלם והצורה המיוחדת היא יצירה. "בראתיו" – אורגאני מלא אורגאני. "יצרתיו" – לעשות לו חיתוך איברים.

אחר כך, עיקר החידוש בפירוש "אף עשיתיו"], העשיה תקון מזונותיו וצרכי גופו [המציא לו פרנסה, שיהיה לו מאין לחיות ולהתקיים. אם נחזור לתרגום יונתן, כנראה שהשלב האחרון – כבר משהו חיצוני לו – יש נסים. יש פה רעיון מאד יפה, שיש שני שלבים שנוגעים לו עצמו – לגוף שלו – אבל ה"אף עשיתיו" הוא כדי שהגוף הזה יוכל להתקיים, הוא עושה לו סביבה, הוי, שיקיים אותו. כידוע בחסידות ההבדל בין "חי" ל"קים" – כמו "דוד מלך ישראל חי וקים". עצם ה"חי" הוא "בראתיו", חומר חי. זה שלחי הזה יש צורה מיוחדת – גם חלק מה"חי" – היינו "יצרתיו". הקיום של החי הזה – שכתוב בחסידות ש"וקיים" בא מהסובב (שתי בחינות "חי" מהממלא) – נקרא "עשיתיו", והוא מה שה' דואג להמציא לו כל הזמן פרנסה.

אם נחבר זאת עם התרגום גם יוצא ווארט מאד יפה – שזה עיקר הנס. עיקר הנס של החיים – עיקר הזכרונות, ההשגחה הפרטית שאמרנו קודם בשלשת עיקרי האמונה שהסביר לנו הרבי ר' בונים – הוא שה' דואג כל הזמן להמציא פרנסה שהאדם יתקיים, שהחיות תתקיים. כמו שהרביים אמרו בחב"ד שאת עיקר ההשגחה הפרטית רואים סוחרים, לא תלמידי חכמים שיושבים כל היום בישיבה, אלא מי שיוצא החוצה ועל כל צעד ושעל רואה השגח"פ ונסים בעולם. כך מפרש הרד"ק "אף עשיתיו"].

נחזור להסבר שלנו: אמרנו שאצלנו בריאה היא כמו הרמב"ן – יש מאין ממש. איך שהוא הסביר בריאה – אצלנו זה יצירה, "עפר מן האדמה". לפי זה צריך לומר שגם חיתוך האיברים, השכלול בגוף שלו, וגם המצאת הפרנסה מהחוץ, נכללו אצלנו בתוך ה"אף עשיתיו". הרמז יהיה ש"אף" (שיש לנו הרבה רמזים על המלה הזו, שהבעל שם טוב היה מרבה להגיד אותה) ר"ת אברים-פרנסה. איך אני יודע שהרמז הזה טוב? אף עולה 81, 9 ברבוע. כמה שוה אברים פרנסה? 648. בדיוק שמונה פעמים אף – רמז ממש יפהפה. אז היחס בין הר"ת לאמצעי וסופי התיבות הוא 1:7, שסימנו אז, כמו "אז ישיר", הבוחר בשירי זמרה. 648 הוא הרבוע הכפול של חי. 81 הוא 9 ברבוע והכל רבוע כפול, 8 הוא רבוע כפול, ו-8 פעמים אף הוא הרבוע הכפול של פעמיים 9. בכל אופן, שתי בחינות "עשיתיו" נכללות כאן ב"אף".

בהמשך הוא אומר שפרשתי הכל על הצדיקים ועל ישראל, אבל אפשר לומר שהולך על כל הבריאה כולה – כמו הפשט בחסידות, ש"כל הנקרא בשמי וגו'" הולך על הכל.

הסבר הפשט על פי ביאור החסידות

אחרי שלומדים את כל הפשט אפשר לחזור ולהסביר לפי החסידות: האבות שבזכותם ה' מקבץ גלויות – זכות הצדיקים היינו השרש שלהם באצילות. כל צדיקי האמת, כמו האבות, הם נשמות דאצילות, ולכל יהודי יש שרש באצילות, "אצילי בני ישראל". אחר כך, העיקר, "ולכבודי בראתיו" – בראתי אותו לכבוד מלכות. בשביל זה "יצרתיו אף עשיתיו" – עוד שני שלבים, גלות וקיבוץ גלויות. קיבוץ גלויות צריך להיות בעולם התחתון – תיקון המדינה. קיבוץ גלויות ותיקון המדינה הם היינו הך. היום קיבוץ גלויות כולל גם אותנו שנמצאים כאן – כולל כל עשרת ימי תשובה, כל לשונות התשובה שרש"י הביא.

אז, אחרי שהמשנה האחרונה של מסכת אבות מביאה את הפסוק "כל הנקרא בשמי וגו'" היא מסיימת "ואומר הוי' ימלך לעלם ועד" ונכנסים  לראש השנה – הפסוק הראשון של מלכיות. שנזכה ל"שום תשים עליך מלך" – "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא". שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

נגנו "ה' מלך".