י"ט אלול ע"ד – כפר חב"ד

ברית מאיר-ישראל הס

א. סוד הברית והלידה ביום ראשון בשבוע

ניגנו ניגון הבעל שם טוב, שלש תנועות.

מאיר ישראל – המשכת אור הברק לעם ישראל

לחיים לחיים, שמתוך הברק (אבי הבן) יהיה מאיר ישראל – שהברק יאיר את עם ישראל. האבא לא יכול לעשות זאת לבד, בשביל זה הוא צריך בן – שיקח את הברק (של האבא) ויאיר את העולם. אחרת הברק המבריק יכול להתעלם, אבל אחרי שיש לו בן הוא יקח את הברק ויאיר את אורו לעם ישראל.

רבי ישראל בעל שם טוב ורבי מאיר מפרימישלאן

השם ישראל הוא על שם הבעל שם טוב ומאיר על שם בן משפחה, אך גם אצל הבעל שם טוב היה אחד מגדולי התלמידים רבי מאיר מפרימישלאן הראשון (היו שנים, והראשון היה אצל הבעל שם טוב). אנחנו זוכים להיות בארץ ישראל הקדושה – בחלקת תלמידי הבעש"ט בטבריה קבור אותו רבי מאיר מפרימישלאן. יש ענין לבקר אותו. אז יש קשר בין מאיר לישראל. הפסוק אומר "אור ישראל" – מי שמאיר את "אור ישראל" הוא מאיר.

ידוע שמאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'" – שהוא יופיע ויאיר את עינינו. ככה יבוא מלך המשיח בחסד וברחמים, עם אור – עם אור שדוחה את כל החשך שיש בעולם וגם הופך את החשך לאור גדול, "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול".

קשר הרך הנימול ליום ראשון (יום הלידה והברית)

האור נברא ביום ראשון – היום יום ראשון בשבוע, וגם הלידה היתה ביום ראשון. אז המזל של יום הלידה ויום הברית הוא אור – "יהי אור" – מאיר ישראל.

ראשי התבות של הרך הנימול הם מי. ביום ראשון אומרים בסוף התפלה את השיר של יום, פרק כד בתהלים – אמרנו כעת – ושם כתוב "מי יעלה בהר הוי'". אותו "מי" ש"יעלה בהר הוי'" הוא מאיר ישראל, ר"ת מי. הר לשון בהירות – "הר הוי'" הוא הבהירות של ה', של "אין עוד מלבדו", וה"מי" עולה שם. "מי דקיימא לשאלה", על "מי" אפשר לשאול "מי יעלה בהר הוי'" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", האור של "מי ברא אלה" מאיר ב"מי [אותו יהודי ש]יעלה בהר הוי'".

מלכות בחסד

אחר כך כתוב "מי הוא מלך הכבוד" (ובהמשך "מי הוא זה מלך הכבוד"; סך הכל יש ארבע "מי" בפרק: "מי יעלה בהר הוי' ומי יקום במקום קדשו... מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה... מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". כל שלשת הפסוקים שבהם ד"פ "מי" עולים בגימטריא מי פעמים אני!) – לכן אומרים את הפסוקים האלה במלכויות של ראש השנה. נמצא שיום ראשון, יום החסד של מעשה בראשית, שייך למלכויות – אלה פסוקים של מלכויות.

נמצא שיש קשר הדוק בין חסד למלכות[1], וזה מה שאמרנו כרגע שאנחנו מתפללים ומנסים לפעול על ידי אור ישראל בעל שם טוב שהמלכות לה אנחנו מצפים, מלכות ישראל, תחזור באור, תוך כדי הארת אור – "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה", שזה הרבה אור שדוחה את החשך והופך אותו לאור. אנחנו מצפים למלכות שתבוא בחסד, יום ראשון, יום האור, לכן אלה פסוקי יום ראשון.

מעלת הלידה והברית ביום ראשון

בכלל – לא כולנו נולדנו ביום ראשון, אבל 'הכי טוב' להוולד ביום ראשון, יחד עם בריאת-לידת האור. זה ראשית בריאת העולם – מתי העולם כולו נולד? ביום ראשון. חז"ל אומרים שעושים את ברית המילה ביום השמיני "כדי שתעבור עליו שבת אחת" – גם רומז שהלידה ביום ראשון, ואז עוברת שבת ומיד למחרת מכניסים את התינוק בבריתו של אברהם אבינו.

יום ראשון הוא "חסד לאברהם", "אברהם התחיל להאיר", אבל אברהם הוא גם מלכות – "נשיא אלהים אתה בתוכנו", "עמק המלך", שכל האומות המליכו אותו. בפרק מז בתהלים נאמר "כל העמים תקעו כף... כי מלך כל הארץ אלהים... מלך אלהים על גוים... עם אלהי אברהם...". אומרים פרק זה שבע פעמים לפני תקיעת שופר, "ובמה [תמליכוני וכו'] בשופר", ומוזכר שם אברהם אבינו, איש החסד דווקא.

שוב, הילד נולד ביום ראשון, מחכים עד שבת – שהיא חי אלול, יום הולדת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – ומיד כשעוברים את השבת, וגם עולים מעל השבת, צריך לקבל את האור של "תן חלק לשבעה [שבת] וגם לשמונה [מילה]" ומיד עושים את ברית המילה. "יהי אור ויהי אור" – אפשר לומר שיום ראשון של הלידה הוא "יהי אור" והיום ראשון של הברית הוא "ויהי אור". "יהי אור" הוא עדיין ברוחניות ו"ויהי אור" הוא המימוש וההגשמה של האור בעולם הזה. כעת ה"ויהי אור" של "מאיר ישראל".

ב. כוונות יום הברית – תיקון יובב בן זרח

תיקון ז מלכין קדמאין דמיתו מ-חי אלול

אנחנו בתוך יב הימים האחרונים של השנה החולפת (החל מ-חי אלול), וכתוב בחסידות שהכוונה של הימים האלה היא לתקן את יב חדשי השנה החולפת – היום (י"ט אלול) התיקון של חדש חשון תשע"ד.

אבל יש גם את כוונת הרש"ש, לפי האר"י הקדוש, שכל שבוע הוא כוונה בפני עצמו – שבעת הימים מכ"ה אלול (בו נברא העולם) הם מחסד עד מלכות. השבת הבאה (כ"ה אלול) היא חסד עד היום השני של ראש השנה (יום ששי של השבוע הבא) – "יחיֵנו מיֹמיִם" – זוהי השבת של מעשה בראשית. אבל חי אלול, כותב הרש"ש, הוא תחלת השבוע שלפני שבעת ימי בראשית – השבוע של ז מלכין קדמאין דתהו[2].

חי אלול הוא המלך הראשון של התהו – בלע בן בעור. בדרך כלל בכתבי האריז"ל מכוונים אותו כנגד הדעת של עולם התהו – השבירה מתחילה מהדעת. אחר כך, למלך השני קוראים "יובב בן זרח מבצרה", והוא היום. זו הכוונה של האריז"ל ליום הזה.

שוב, לפי ימי השבוע זה חסד-גבורה-תפארת וכו', וכך באמת כותב הרש"ש שיש כאן כוונה של ז מלכין קדמאין דמיתו וצריך לכוון אותם כנגד הז"ת דתהו (ימי השבוע דתהו) – וראשית התיקון (של המלך הראשון, הדעת דתהו – הדעת כוללת את כל מדות הלב) הוא על ידי שני המאורות הגדולים של החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שנולדו בו ביום. הם מתקנים את הדעת דתהו. מה עיקר התיקון? הרבי אומר שכדי להביא משיח צריך לקחת את האורות המרובים דתהו – לרשת את (הר) עשו – ולהמשיך אותם בתוך הכלים הרחבים, הטובים והמאירים של התיקון (שבו הכל חסד ורחמים).

יום הברית – תיקון יובב בן זרח (חסד וגבורה)

שוב, אם זה הולך לפי ימי השבוע אנחנו כעת ביום השני של תהו, שהוא גבורה, לפי הסדר הרגיל של ימי השבוע, חסד-גבורה וכו'. אבל אם זה הולך כמו שבדרך כלל כתוב בכתבי האריז"ל, שמתחיל מדעת, אז היום הוא (המלך השני שכנגד) החסד.

יש משהו ביום השני הזה, היום, שמחד הוא גבורה ומחד הוא חסד – איך זה מסתדר? בכולם יש שתי בחינות, אבל כאן הכי מורגש הניגוד – שני דברים נוגדים, או החסד או הגבורה (או ימין או שמאל וכו'). איך נחבר את שתי הבחינות יחד? נאמר שהגבורה שלו (של המלך השני, יובב) – שאנחנו מאמצים ולוקחים לקדושה – היא ענין התגברות החסדים, כידוע, כמו "גבורות גשמים".

דווקא במלך הזה, שנקרא "יובב בן זרח מבצרה", יש התגברות החסד – אבל עדיין בתהו. מה זה בתהו? שכל מה שיש לו הוא מתוך כך שהוא רוצה למלוך בעצמו – הוא רוצה להביא את הבשורה שלו לעולם, רק הוא, בלי שאף אחד ישתתף איתו, בלי צורך לחלוק את הכבוד עם אף אחד. זה "אנא אמלוך", ומכיון שהוא אומר "אנא אמלוך" הוא מתמוטט, נגמר. הקדנציה שלו נגמרת מהר מאד כי הכל על בסיס "אנא אמלוך". בכל זאת, במסר שלו (בבשורה שלו לעולם) – כמו בכל המסרים – יש טוב, וצריך לקחת את המסר שלו.

סוד יובב בן זרח מבצרה בקדושה

המסר של המלך השני הוא יובב – התרועה בשופר נקראת יבבה. יש בכך גם בכי טוב – "אשרי העם יודעי תרועה", יודעים את סוד היבבה של יובב.

זרח, פשוט, שייך למאיר ישראל – "משכיל לאיתן האזרחי". הבעל שם טוב נתגלה לרבי הרש"ב בגן עדן בשנת תרנ"ב, בדיוק כשמלאו 194 שנים ללידתו, ואז – במשך כל השבת – היתה התגלות, מופת על-טבעי לגמרי, והרבי רש"ב שמע שבע תורות מפי הבעל שם טוב בגן עדן[3]. היתה אז הקביעות כמו השנה – שבת חי אלול תרנ"ב. אחת התורות שהוא שמע היתה על הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" – מה שהנשמה עתידה לזרוח (והוא הסביר שזריחה זו היא ביהודים פשוטים יותר מאשר בבני תורה).

יש בתנ"ך כמה דמויות שנקראו זרח – רובן של תהו. יש זרח אחד שהוא של קדושה, הבן של יהודה מתמר – פרץ וזרח – אבל כאן יש זרח שהוא אבא של יובב, אותו מלך שני של עולם התהו, מבצרה. רש"י כותב על הפסוק שהיות שבצרה, שהיא עיר ממואב, העמידה מלך לאדום – היא עתידה ללקות בביאת המשיח, "כי זבח להוי' בבצרה" (כנראה שיש כאן "לשון נופל על לשון", זבח-זרח).

בכל אופן, היום הוא תיקון יובב בן זרח מבצרה ויש כאן הרבה להתבונן. דווקא בקביעות כמו השנה יובב בן זרח יוצא ביום ראשון שהוא חסד – מצד אחד הוא חסד ומצד אחד גבורה. העבודה שיש ללמוד מזרח היא לקחת את זריחת והתגברות החסד ולהמשיך אותו בתיקון.

אם כל בעית התהו היא "אנא אמלוך", מה זאת אומרת לקחת את המסרים הטובים שלו ולהמשיך בתיקון? בטול, שלא "אנא אמלוך" אלא שה' ימלוך, "הוי' ימלך לעולם ועד". שלמה המלך נחשד ב"אנא אמלוך" ועל כן הוא היה צריך להבהיר פעמיים "מי זה מלך הכבוד הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה... מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (פסוקי מלכויות דראש השנה כנ"ל). כך כל הדברים הטובים, גם של המלכים הגוים האלה, רק צריך להיות "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים", שלא לומר (ולחשוב) "אנא אמלוך".

הגברת החסדים כדי שיחדרו לכל ישראל

דברנו כעת על גבורה – כתוב ש"בנין המלכות מהגבורות" – אבל עיקר הגבורות מהבעל שם טוב ואילך הוא הגברת החסדים. כתוב שהגברת החסדים היא כדי שהחסד יוכל לחדור לכל מקום, כמו גשם שיורד בגבורה כדי שיחדור לתוך האדמה. הגבורה היא כדי שהחסד יגיע – לא רק יגיע לשטח, בהשפעה שטחית, אלא השפעה שחודרת פנימה לתוך-תוך המציאות (לתוך-תוך הלב של המקבל). לשם כך צריך הרבה גבורה.

שמאיר ישראל שלנו יקח את הברק של יום ראשון – יום ראשון כולו הוא ענין של ברק, "בראשית ברא אלהים" (חי אלול עולה בגימטריא מילה ואילו יט אלול עולה אלהים) – ויאיר פנימה ללב ישראל, "ובא לציון גואל".