אור לט"ו אלול ע"ד – ירושלים

חנוכת הבית ישיבת "תום ודעת"

2.              א. "טוב מעט" – רמז ראשון לשנת תשע"ה

ניגנו ניגון הכנה.

לחיים לחיים, כתיבה וחתימה טובה לכולם.

3.               מהפכה ביום יסוד ישיבת "תומכי תמימים"

היום הוא יום יסוד ישיבת "תומכי תמימים" על ידי הרבי רש"ב, שכעת שרנו את ניגון ההכנה שלו – שתהיה הכנה טובה לשנה טובה ומתוקה. הרבי התבטא פעם, כידוע, שצריך לעשות מהיום הזה חאדאראם – שמחה שפורצת את כל הגדרים, לעשות 'בלאגן' מהענין הזה שאפשר לעשות ישיבה חסידית. חידוש נפלא שיכול להיות כזה דבר.

מהי ישיבה חסידית? שלומדים גם נגלה וגם חסידות, והעיקר שמתוך הישיבה יוצאים חילים – חילי בית דוד – להפוך ולכבוש את העולם עם אור החסידות. הענין הזה, שאפשר לחנך ילדים ועד נערים ועד מבוגרים להיות חילים נאמנים של המפקד – הרבי – ולצאת עם כל מטען התורה שרכשו במשך השנים וכך להפוך את העולם, לעשות שינוי אמתי במציאות, מזה צריך לעשות חאדאראם.

יש יממה שלמה – כעת אנחנו רק בהתחלת היום, וגם אחרי שנסיים יש יממה שלמה לעשות חאדאראם, כולם, כל התמימים.

4.     תשע"ה: "טוב מעט ביראת הוי'"

עדיין לא עשינו שום רמז, שום גימטריא לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אז נתחיל הערב ובע"ה נמשיך. הערב נתחיל רק עם רמז אחד, שיהיה בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", כמו שנסביר תיכף. הרמז הוא שתשע"ה שוה פסוק ממשלי – "טוב מעט ביראת הוי'"[1].

הפסוק השלם הוא "טוב מעט ביראת הוי' מאוצר רב ומהומה בו". כתוב "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטים את עצמכם", וכתוב ש"מסרת רבים ביד מעטים" – הקב"ה מוסר את הרבים, אלה שחיים ברשות הרבים (אין להם רשות היחיד), ביד המעטים.

5.               בנין המלכות – להפוך את כל העולם לרשות היחיד

קודם שאלו מה עם הפנימיות – הכל מתחיל מהפנימיות, המקום של יהודי בעצם הוא רשות היחיד, אבל מתוך רשות היחיד (שרש הנשמה בעולם האצילות) ה' רוצה להוריד את נשמתו לעולם הזה כדי שיצא החוצה ויכבוש את רשות הרבים, עד שיהפוך גם את רשות הרבים לרשות היחיד – שהכל יהפוך להיות רשותו של יחידו של עולם בגלוי.

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", שהכל יהפוך להיות רשותו – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שהכל נעשה רשות ה"אחד", רשות היחיד. זה קשור למלכות, כמובן, כמו שנסביר יותר בהמשך. כל הענין של ראש השנה, וכל חדש תשרי, וכל ההכנה אליו כעת בחדש אלול, הוא לבנות את המלכות (את מזל בתולה של חדש אלול – "אני לדודי ודודי לי"). מלכות שמים היא להכניס את כל רשות הרבים לתוך רשות היחיד.

לשם כך צריך שהקב"ה ימסור את הרבים ביד המעטים. יש מעטים בלבד שנמצאים כל הזמן ברשות היחיד ("ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים"), אבל בעצם כל היהודים הם המעטים – "כי אתם המעט" – והמעט האלקי הוא המעט המחזיק את המרובה. האין סוף נמצא בתוך המעט (על דרך "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – הזעיר מחזיק את הרב), לא בתוך הרבים (שהם בחינת "מאן דאיהו רב איהו זעיר", על דרך "[קנקן] ישן שאפילו חדש אין בו"), וזה הענין שלנו.

6.               רמזי "טוב מעט" ("טוב טעם")

נחזור לפסוק שהוא הסימן של שנת תשע"ה: "טוב מעט ביראת הוי'" וזה יותר טוב מ"אוצר רב ומהומה בו". היות שהרמז מתחיל מבטוי מובהק – "טוב מעט" – נתבונן רק בשתי המלים האלה. המלה מעט הוא טעם בהיפוך אותיות. כמו שיש פסוק "טוב מעט [ביראת הוי']" כך יש פסוק "טוב טעם [ודעת למדני = חכמה בינה דעת]"[2]. בישיבה לומדים תורה ב"טוב טעם", שכל מה שלומדים כאן בישיבה יהיה עם טוב טעם – "טוב טעם ודעת למדני" – אך צריך לעשות כלי לטוב טעם, והוא "טוב מעט [ביראת הוי']", כשאדם ממעט עצמו הוא נעשה המועט המחזיק טוב טעם עד אין סוף.

מה היחס החשבוני בין מעט (טעם) ל-טוב? טעם עולה ז פעמים טוב. במעשה בראשית, בששת ימי בראשית, כתובה המלה "טוב" שבע פעמים[3]. כל שבעת ה"טוב" הם "מעט" אחד. אם מישהו הוא מעט יש לו שבע טוב. אם כתוב "טוב טעם" או "טוב מעט" זה כבר שמונה פעמים טוב. היחס כאן הוא יחס של 1 ל-7, יחס שהסימן שלו הוא אז, כמו "אז ישיר משה".

7.               "טוב מעט" – סוד ה"קול"

כמה שוה הבטוי "טוב מעט"? קול. בימים נוראים מכוונים שלשה דברים ששוים מספר זה – צום, קול, ממון. "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" – ב"ותשובה" כתוב במחזור שמכוונים "צום" (תיכף נסביר[4] שלא צריכים יותר מדי לצום, מספיק פעם בשנה, וגם הפעם בשנה נקראת "עברה לשמה"), ב"ותפלה" מכוונים "קול" וב"וצדקה" מכוונים "ממון". הכל שוה אותו מספר – סה"כ ג"פ "טוב מעט" – "טוב מעט ביראת הוי'".

הפלא הוא שבכל התנ"ך כתוב הבטוי הזה – "טוב מעט" – בדיוק שלש פעמים. יש שלשה פסוקים בתנ"ך שמתחילים "טוב מעט", שאחד מהם הוא סימן השנה הבאה עלינו לטובה – "טוב מעט ביראת הוי' מאוצר רב ומהומה בו". ה"טוב מעט" הראשון הוא בספר תהלים, לכן הוא יותר מוכר, ושני הבאים הם בספר משלי. "טוב מעט ביראת הוי'" הוא הראשון מביניהם, לפי סדר הפרקים במשלי.

8.               סדרת "טוב מעט לצדיק"

מי זוכר את ה"טוב מעט" הראשון, בתהלים? כתוב "טוב מעט לצדיק"[5]. כמה שוה צדיק? גם כפולה של טוב – יב פעמים טוב. יש שם קדוש בגימטריא טוב – אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", השם שמחבר רוחניות (שמים) וגשמיות (ארץ). עיקר הכח של הבעל שם טוב – כל המופתים וכל הגילויים שלו בעולם – הוא מתוך שם ה-טוב, הוא בעל שם הטוב. היות שיש בשם הטוב (אהוה) ב אותיות ה, כמו בשם הוי' ב"ה, יש לו יב צירופים (כמו לשם הוי'), נמצא שכל יב צירופיו עולים צדיק – "צדיק יסוד עולם". ושוב, הפעם הראשונה שכתוב "טוב מעט" היא "טוב מעט לצדיק".

לפי זה יש שם סדרה שלמה – טוב (טוב אחד), מעט (ז"פ טוב), צדיק (יב פעמים טוב), סך הכל כ פעמים טוב = שם. בשם בעל שם טוב, כל שלש המלים הן כפולות של טוב – בעל עולה ו"פ טוב (ו צרופי המלה טוב), שעולה גם אמונה ועולה בנים (מלה שתיכף נדבר עליה); שם עולה כ"פ טוב (אז בעל שם עולה הוי' פעמים טוב, שם הוי' [בחכמה] פעמים שם אהוה [בדעת]); בצירוף עוד טוב, בעל שם טוב – עולה זך (טובי – "אני אעביר כל טובי על פניך") פעמים טוב.

יש עוד פסוק שדומה ל"טוב מעט לצדיק" שיש בו סדרת טוב – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[6]. אמונה עולה ו"פ טוב, צדיק עולה ב"פ אמונה – "צדיק באמונתו", ב אמונות – ו-ישר עולה כי פעמים טוב. כאן יש סדרה של אמונה-צדיק-ישר (הכל תארים לה', "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא") – רואים בפירוש איך התורה עוסקת בשעשועים של חשבון, שה' הוא קודם כל אמונה (לא רק שאני מאמין בו, אלא שהוא אמונה, הוא נאמן), אחר כך הוא צדיק ואח"כ הוא ישר. הכל טוב – ה' הוא עצם הטוב. קודם ו"פ טוב, אחר כך בדיוק כפול, יב פעמים טוב, ואחר כך כי פעמים טוב.

9.               "טוב מעט לצדיק" – כח אברהם לנצח עם מעט חילים

איך הגענו לזה? הפסוק הראשון הפותח "טוב מעט" הוא "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". בכל אחד משלשת פסוקי "טוב מעט" הסוף, שבא בהשוואה ל"טוב מעט" – מה לא טוב – הוא שייך לרבים. תמיד יש השוואה בין המיעוט הטוב לריבוי הרע – המעט הוא טוב והריבוי לא טוב, המעט הוא יהודי והריבוי הוא גויי. הסיום "מהמון רשעים רבים" הוא משחק מלים עם "מאוצר רב ומהומה בו".

בכל אופן, איך רש"י מסביר שם את פשט הפסוק? איך דורשים במדרש את "טוב מעט לצדיק"? על איזה צדיק מדובר, שהוא יותר טוב מהמון רשעים רבים? רש"י מביא בשם המדרש שמדובר באברהם אבינו, היהודי הראשון. נח גם נקרא "צדיק", אבל אם הוא היה בדור של אברהם מחלוקת כמה היה נחשב לצדיק[7]. זאת אומרת שהצדיק האמתי הראשון המושלם, הצדיק הגמור, "צדיק וטוב לו", הוא אברהם. נח לא התפלל על הדור שלו – אז אי אפשר לומר עליו שהוא "צדיק וטוב לו". הוא צדיק, אבל עדיין לא "וטוב לו". מי ש"טוב לו" הרי "טבע הטוב להיטיב", להשפיע טוב לכולם (ובעת צרה לבקש עליהם רחמים ולעשות את הכל שביכולתו להחזיר אותם בתשובה כדי לבטל את הגזרה כו'). הצדיק הגמור הראשון, צדיק וטוב לו, הוא אברהם אבינו.

חז"ל דורשים את הפסוק "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים" על מלחמת המלכים. כמה אנשים היו לאברהם אבינו? לפי פשט הפסוק היו לו סה"כ 318 חילים, אבל לפי חז"ל אפילו זה לא היה לו – היה איש אחד, אליעזר עבד אברהם. רש"י מביא זאת ב"פשוטו של מקרא", שה"שמנה עשר ושלש מאות" הם רק אליעזר (בגימטריא 318; אחרת לשם מה צריכה התורה לציין את המספר המדויק)[8]. אז ה"מעט" היינו מעט חילים.

מה מוסר ההשכל? שאפשר לנצח עם מעט חילים. גם לגדעון היו מעט חילים ויש עוד כמה דוגמאות. עם מעט חילים אפשר לכבוש את כל העולם, רק שצריך להיות מעטים כלפי שמיא, עם בטול כלפי ה', עם "יראת הוי' טהורה" – "טוב מעט ביראת הוי'" (סימן השנה הבאה עלינו לטובה). ה' יכול להושיע "ברב או במעט", כמו שכתוב אצל יהונתן, שישועת ה' לא תלויה במספר החילים, בכמות, אלא באיכות.

גם כאן, כל ענין הישיבה הוא לחנך שיהיו מעט, אבל כזה מעט שהוא כל כך חזק ואדיר שהוא כובש את ה"המון רשעים רבים". מי הם? כל ארבעת המלכים, שהיו המונים – כך חז"ל דורשים. מי הצדיק? אברהם אבינו (שהוא עצמו עתיד להיקרא "אב המון גוים", וד"ל). מי המעט? מעט החילים שיש לו. ומי ה"המון רשעים רבים"? כולם, כל הגוים. זו הפעם הראשונה שכתוב "טוב מעט".

10.         "טוב מעט בצדקה"

הפעם השניה היא הפסוק שלנו – "טוב מעט ביראת הוי' מאוצר רב ומהומה בו". אחר כך יש פסוק שלישי, אחרון, גם במשלי, שמזכיר לנו את הפסוק הראשון (לא "טוב מעט לצדיק" אלא): "טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט"[9]. הסוף דומה לפסוק של "מאוצר רב ומהומה בו". צריך להיות מעט ולתת (הרבה) צדקה, וזה יותר טוב מכל מי שאוגר הון – "רב תבואות", אבל לא בדרך הישרה, בלא משפט, הוא גוזל ועושק.

11.         שלשה פסוקי "טוב מעט" כנגד צום-קול-ממון

אז המספר הזה – 136 – חוזר בתנ"ך שלש פעמים, כנגד תשובה, תפלה וצדקה שמעבירים את רוע הגזרה:

כנגד הצדקה יש את הפסוק "טוב מעט בצדקה".

אם נמשיך את ההקבלה, צריך לומר ש"טוב מעט לצדיק" הוא כנגד התשובה. בדרך כלל עושים השוואה בין שני סוגי נשמות – צדיקים ובעלי תשובה – אבל כאן צריך לומר שהצדיק הוא בעל תשובה למופת, כמו אברהם אבינו, הגר הראשון, הבעל תשובה הראשון. הצדיק עושה תשובה – מתי? כעת, בחדש אלול, מכין עצמו לראש השנה. מי זה הצדיק? אם מדברים על יסוד ישיבת "תומכי תמימים", הצדיק הוא הרבי. התלמידים – בכל ישיבה שמתחילים יש עדיין מעט תלמידים, תמיד זה יהיה מעט, גם כשיהיו אלפים ורבבות, בפנימיות נשמור על ה"כי אתם המעט". ביום שיסדו את הישיבה כולם הרגישו בלב ש"טוב מעט לצדיק" מהמון נוגדים, נוגדנים. זו בעצמה התשובה.

אבל "טוב מעט ביראת הוי'" היינו כנגד התפלה – מי שמרבה בתפלה, עבודה, שהיא הבטוי האמיתי של "יראת הוי' טהורה" (ודווקא מתוך "יראת הוי' טהורה" באים ל"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא").

לסיכום: "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" – "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים", "טוב מעט ביראת הוי' מאוצר רב ומהומה בו" (אוצר אותיות רצוא, רצוא דתהו – ומהומה בו – כנגד עבודת התפלה ברצוא לה'), "טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט" (שוב דתהו – ישוב העולם אך בלא משפט, "לא תהו בראה לשבת יצרה [בישוב של תיקון, במשפט צדק]").

עד כאן פתחנו – כמובן יש הרבה רמזים יפים של ספירת המלים והאותיות והגימטריאות של שלשת הפסוקים הנ"ל. את זה נשאיר לתלמידים שאוהבים להשתעשע בשעשועי תורה.

12.       ב. תקיעת אלול: "משה עלה להר"

13.         תקיעת ר"ח אלול – הודעת "משה עלה להר"

הטור בתחלת הלכות ראש השנה מתחיל בסימן תקפ"א מחדש אלול, מ"מנהג ישראל תורה" שתוקעין בשופר בכל יום בחדש אלול – ככה מתחילות הלכות ראש השנה. הוא פותח במדרש מפרקי דרבי אליעזר, שבראש חדש אלול משה רבינו עלה להר – "ויאמר הוי' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם וגו'" – וממשיך המדרש שכאשר ה' אמר "עלה אלי ההרה" (המדרש מצטט מהפסוק רק שלש מילים אלו) תקעו בשופר, העבירו קול במחנה, והכרוז שהכריזו תוך כדי תקיעת השופר הוא גם שלש מלים, "משה עלה להר".

מה השיגו בכך? שיבינו שמשה עלה להר ויזהרו מאד מליפול בחטא שקרה בפעם הראשונה שהוא עלה – שסטו ונטו אחרי עבודה זרה. מכח קול השופר הזה – שנקרא "שופר של מדבר", השופר שהעבירו במדבר – בתחלת ארבעים הימים האחרונים, מר"ח אלול עד יום הכפורים, העם שמר על עצמו, עשה תשובה, נזהר שלא ליפול בחטא שנפל בו בתחלה. כך כתוב בטור. אז, ממשיך המדרש, "הקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר 'עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר'".

14.         הדגשת העליה בתקיעת השופר

לפי מדרש חז"ל זה הפותח את הלכות ר"ה בטור, הפסוק "עלה אלהים בתרועה" הולך על שופר המדבר. זה היה בר"ח אלול, אבל על שם כך תקנו מנהג שכל החדש תוקעים בשופר, עד היום האחרון שסמוך לר"ה בו לא תוקעים, כדי לעשות הפסק בין תקיעות מנהג לתקיעות חובה, וגם כדי לערבב את השטן, שיחשוב שהפסיקו לתקוע, שכבר עבר ראש השנה.

שוב, הפסוק אומר "עלה אלי ההרה" – כך ה' אומר למשה, שלש מלים. יש המשך, אבל רק שלש המלים האלה כתובות במדרש כנ"ל. על משה רבינו לעלות להר. הכרוז הוא "משה עלה להר". הפסוק הוא "עלה אלהים בתרועה". מה המכנה המשותף בכל הדברים האלה? הכל מדגיש מאד שיש פה עליה, והעליה הזו – שהיא בדרך הסתלקות מלמטה למעלה – גורמת לעילוי מאד נעלה של הקב"ה, ולפי המדרש הזה הוא נאמר דווקא על השופר של אלול, השופר של מנהג.

יש כמה פירושים. הב"ח על הטור מאריך, כנראה שלא נח לו ש"עלה אלהים בתרועה" הולך על השופר של אלול – הוא רוצה שהפסוק ילך על השופר של ראש השנה, שופר המצוה, "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – אז הוא עושה קצת 'שמיניות' כדי לפרש אותו לא לפי הפשט כאשר קוראים את הטור. זה רק בשביל מי שרוצה אחר כך לעיין – שיפתח את הטור בתחלת סימן תקפא, יקרא את פשט הטור ואחר כך ילמד את הב"ח. הפרישה מפרש כפשוטו, אבל הב"ח קצת מסתבך. אנחנו כמובן רוצים תמיד לפרש את הפנימיות לפי הפשט של הדברים.

15.         "משה עלה להר" – "עלה אלהים בתרועה"

לחצי השני של הפסוק, "הוי' בקול שופר", אין התייחסות במדרש שהטור מביא – רק "עלה אלהים בתרועה". אם "עלה אלהים בתרועה" הוא השופר של ראש חדש אלול, "עלה אלי ההרה", "משה עלה להר" – אז קודם כל, כשקוראים את זה, הדבר הראשון שמתרשמים הוא שיש פה איזה היקש בין משה רבינו לאלקים. ה' אומר למשה "עלה אלי ההרה" ומכריזים "משה עלה להר" ועל זה נאמר "עלה אלהים בתרועה" – תוקעים בשופר ומכריזים "משה עלה להר", "עלה אלהים בתרועה". אנחנו יודעים שמשה נקרא "איש האלהים". מתאים לו ש"עלה אלהים בתרועה" יכול להיות קשור ל"משה עלה להר". צריך להתבונן איך זו ההכנה לכל הימים הנוראים, הכנת חדש אלול.

16.         תקיעת ר"ה ויו"כ – המשכת "הוי' בקול שופר"

כעת נפרש את החצי השני של הפסוק: תמיד מוסבר בחסידות שאלה שני חצאים בתנועה של רצוא ושוב, העלאה והמשכה. קודם "עלה אלהים בתרועה", בהעלאה, ואחר כך המשכה של "הוי' בקול שופר".

אם המדרש והטור אומרים שהשופר של עכשיו, של אלול, של ההכנה וההתעוררות לתשובה, הוא "עלה אלהים בתרועה" – וכמו שהתחלנו כעת להסביר, הוא גם קשור עם עצם הדבר שמשה-הצדיק עולה להר ומסתלק מאתנו, וצריך להזהר לא לפול בחטא שהיה בפעם הראשונה שמשה רבינו נעלם מעינינו – אז צריך לומר שמה שנאמר "הוי' בקול שופר" שאחר כך, ההמשכה, הוא עיקר השופר של ראש השנה וגם של יום כפור של יובל (תקיעה שלזכרה תוקעים בסוף יום כפור תקיעה גדולה, התקיעה של היובל, של הדרור). משה רבינו היה 40 ימים אחרונים בהר, כאשר הוא עלה תקעו בשופר, וכאשר הוא ירד עם הלוחות השניים, עם התורה החדשה של בעלי תשובה – כנראה שגם תקעו, תקיעה של "הוי' בקול שופר".

בראש השנה "מצות היום בשופר", אבל בכל שנה ביום כפור אין מצוה לתקוע – רק בשנת היובל יש מצוה על כל יחיד לתקוע בשופר. אכן, הארת היובל היא בכל שנה ביום כפור (שעל כן תוקעים תקיעה גדולה בסוף היום), אבל המצוה מדאורייתא היא בראש השנה. צריך לומר שמ"תקעו בחדש שופר" בראש השנה כבר מתחילה ההמשכה של השופר, "הוי' בקול שופר".

17.         העלאה באלול והמשכה בתשרי

כל ימי אלול הם "עלה אלהים בתרועה" – העלאה של השופר. מראש השנה מתחילה להיות ההמשכה של השופר, ותכלית ההמשכה היא ביום כפור. והוא על דרך מה שכתוב במאמר "באתי לגני" שעל ידי החטא השכינה הסתלקה, שהיו שבעה דורות של חטא וסלקו את השכינה למעלה מעלה עד לרקיע השביעי, ואחר כך עמדו שבעה צדיקים, מאברהם אבינו עד משה רבינו, והורידו את השכינה, ועד שמשה השביעי, "וכל השביעין חביבין", הוריד את השכינה למטה בארץ, "באתי לגני אחתי כלה".

כאן, בעליה של חדש אלול, אין זו הסתלקות של חטא אלא תשובה על חטא בדרך של הסתלקות והעלאה, רצוא – ואחר כך, מראש השנה, באה ההמשכה. הכל קשור לשופר, הכל בתוך תקיעת השופר, קול השופר – בתקיעה הפשוטה, קול פשוט, ובתוך התרועה-היבבה. בפסוק מודגשת דווקא התרועה, "עלה אלהים בתרועה", ששם יש עליה והעלאה. "הוי' בקול שופר" משמע קול פשוט, התקיעה. בכל אופן, יש כאן העלאה והמשכה, וההמשכה מתחילה מראש השנה.

מיום השלשים ואחד – הוא ראש השנה – בו משה עדיין נמצא בהר, עדיין לומד ומקבל תורה, צריך לומר שמשהו בפנימיות משתנה. משה כבר מרגיש שהוא מתחיל לרדת לארץ, התורה שהוא לומד נעשית יותר "למעשה", רק שלוקח עשרה ימים עד שהוא ירד בפועל, שיגיע למטה לארץ – זה ביום כפור, כשהוא יורד עם הלוחות לעינינו.

18.         "הוי' בקול שופר" – קירון פני משה בירידה מההר

איך הוא ירד? מה היה עיקר החידוש בפעם השלישית שמשה רבינו היה בהר? הוא הביא לנו את הלוחות, אבל עיקר החידוש הוא קירון עור פניו של משה רבינו, עד שיראו מגשת אליו. היתה לו איזו תופעה אלקית לגמרי. התופעה האלקית, שיראו מגשת אליו כשירד מההר ביום כפור, היא לא רק של "איש האלהים" (גם לא לפי פירוש הזהר שהיינו "בעלה דמטרוניתא"), אלא כבר "מאן 'פני האדון הוי'' דא רשב"י" (גם רשב"י זכה לקירון עור פנים כמו משה רבינו).

לכן רוצים לפרש את כל הפסוק שמשה עולה להר כשהוא בעצמו בגדר אלקים, וכשהוא יורד מההר הוא כבר בבחינת "והוי' בקול שופר". "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", ופנימיות יעקב אבינו עצמו היא משה רבינו – "משה מלגאו ויעקב מלבר". גם ההעלאה וגם ההמשכה הם בכח של השופר.

19.         שינוי כיוון התקיעות – הפסקת התקיעה בערב ראש השנה

מה הסימן שהשנה מתחילה באלול? "אני לדודי ודודי לי" – ר"ת אלול וס"ת יייי, ארבעים יום, רמז שגם מפרשי הטור מביאים אותו (הב"ח מביא את הרמז). סופי התבות רומזים לארבעים הימים מעלית משה להר סיני עד לירידת משה מן ההר.

עשרת הימים האחרונים הם עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום הכפורים ו"עד" בכלל – כוללים הכל, כי המלה לי היא עצמה שווה 40, ה-ל של "לי" היא ה-ייי הראשונות, כנגד שלשים הימים של חדש אלול (החל מא' דר"ח אלול, שהוא ל' אב), ויש עוד י של "לי", כנגד עשרת ימי תשובה. "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". ברגע שמתחיל ה"לי" – שכנסת ישראל אומרת שהדוד הוא "לי" – היינו שהוא יורד אלי, לגמרי לי, נכנס וחודר בי.

שינוי הכיוון נרמז גם בהפסקת התקיעות בערב ראש השנה. עוד דבר הדומה לכך –כתוב בתניא שהחיות של השנה החולפת מסתלקת בערב ראש השנה ואחר כך יורדת חיות חדשה, אור חדש, שלא היה מעולם. גם זה שלא תוקעים היינו שיהיה הפרש בין תקיעות ההעלאה לתקיעות ההמשכה. בכלל, כל מצוה דאורייתא מטרתה להמשיך אור, מצוה לשון צוותא וחבור, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" זו המשכה. זו המשכה, יחוד וחבור, להמשיך שפע ברכה לתוך העולם. זה מתחיל מראש השנה ונמשך עד יום כפור, עד השופר של היובל שמאיר בכל שנה ושנה ביום כפור.

20.         ה' קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים

איך מפרשים בחז"ל "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"? הפירוש הוא שאלקים הוא מדת הדין ושם הוי' הוא מדת הרחמים. שם הדין עצמו הוא מדת ההעלאה וההסתלקות מלמטה למעלה ומדת הרחמים היא עצמה ההמשכה מלמעלה למטה. אז איך מפרשים? מפרשים שהכל הולך על השופר של ראש השנה, שה' עומד מכסא דין ("עלה אלהים בתרועה") ויושב על כסא רחמים ("הוי' בקול שופר") – כך כתוב במדרש אחר, וכך גם בכוונות ראש השנה. ה' עולה מכסא הדין שלו ויושב על כסא הרחמים שלו.

21.         משל רבי הלל ל-ג דפורענותא ו-ז דנחמתא

רק נסיים את הווארט הזה: יש את המשל המפורסם של רבי הלל מפאריטש, בדבור המתחיל "איתא בפסיקתא" של "תלתא דפורענותא", איך הרב מסתלק מהתלמיד שלו כאשר הוא צריך להשיג אור חדש, תורה חדשה. אז התלמיד מרגיש אומלל ומסכן, שהרב פתאום עוזב אותו. אבל הסיבה שהרב עוזב אותו היא כי התחילה להתנוצץ אצלו תורה חדשה. כדי לקלוט את התורה החדשה – על מנת למסור לתלמיד, שזה כל ענינו – הוא צריך להסתלק מהתלמיד.

התלמיד נשאר אומלל, לא יודע מה קורה עם הרב שלו, אבל אחרי שלשת השבועות – שלשה שלבים של הסתלקות, יותר ויותר קשה עד תשעה באב – יש פתאום מהפך, והרב מתחיל להופיע שוב לתלמיד עם מאור פנים. בחדש אלול המלך בשדה ומקבל את כולנו בספר פנים יפות ומראה לנו פנים שוחקות, ויש את ז דנחמתא – שבע שבתות נחמה אחרי שלש שבתות הפורענות. אז הרב חוזר עם התורה החדשה שהשיג. זה משל ליחס בין שלשת השבועות לתקופה משבת נחמו עד ראש השנה.

22.         הסתלקות השנה שעברה באלול והמשכת שנה חדשה בתשרי

כאן יש משהו דומה – לא אותו דבר – ביחס בין אלול לתשרי. מצד אחד, באלול עצמו המלך בשדה, מקבל את כולנו בסבר פנים יפות, ואילו בעשרת ימי תשובה המלך חוזר לארמון ולכאורה יותר קשה לגשת אליו, יותר מסתתר. אבל כאן אומרים משהו אחר, שלקראת סוף אלול – סוף כל החשבונות, עושים חשבון נפש מה היה כל השנה – הכל נגמר. הכל נגמר, העולם נגמר, וגם הרבי עולה ומסתלק ("משה עלה להר"), נגמר – כל הספור נגמר. אבל אחר כך הכל נמשך מחדש – השנה החדשה[10].

כתוב שבחדש אלול נמלטים – כמו כאן בישיבה – לעיר המקלט. הישיבה כאן היא עיר מקלט. "אנה לידו ושמתי לך" ר"ת אלול. עיר מקלט נועדה להציל את הרוצח בשגגה מגואל הדם. מצד שני, לברוח, לנוס לעיר מקלט, הוא להסגר במקום סגור – לברוח לבית סהר. יתכן שיש תנאים מאד טובים בעיר מקלט, ועדיין זה להעלם מהעולם – הוא בורח לתוך עיר המקלט שלו. הנמלט מסתלק ולא נמצא אתנו יותר. כמו בחור ישיבה שנמלט לישיבה וחדש שלם לא חוזר הביתה. שואלים איפה הילד נמצא? הוא נמצא בישיבה ולומד תורה יומם ולילה.

כלומר, בהחלט יש משהו באלול של התעלות והסתלקות – "ברח לך אל מקומך". עיר המקלט היא "מקומך" האמתי, השרש. לשם כך צריך לברוח מהעולם הזה שלך – איפה שהיית כל הזמן. גם מתוך תחושה שבעצם הכל נגמר – השנה נגמרה, הכל נגמר, אין יותר מה לעשות במציאות הקודמת. אז בראש השנה תוקעים בשופר והכל מתחיל לרדת – עולם חדש, שנה לשון שינוי.

23.         ראש השנה – זמן של שינוי אמתי

כשהרהרנו להקים מפלגה, השם הכי טוב למפלגה הוא 'שינוי' – אין שם יותר טוב מזה. זה שם של ראש השנה, שצריך לעשות שינוי – אבל שינוי אמתי. הרבי מאד אהב לקחת מילים מהצד השני ולאמץ אותן, להפוך אותן למלים של מבצעים, כמו המלה 'מבצע' עצמה. גם המלה 'שינוי', 'מפלגת שינוי', היא הדבר שצריך לאמץ בקדושה. הזמן כדי לחשוב על שינוי – שצריך עולם חדש, עולם שונה – הוא בראש השנה, הראש של השינוי. אני מקבל ראש חדש של שינוי, שצריך לשנות את פני האדמה.

24.         השמירה מחטא העגל – מודעות שעלית משה היא "עלה אלהים בתרועה"

על כל התלמידים והחסידים דווקא בחדש אלול להתפלל שהרבי יעלה להר לקבל את הלוחות השניים, תוך כדי שמאד נזהרים לא ליפול בחטא בו נפלו בפעם הראשונה שהרבי עזב אותם. בפעם הראשונה שהרבי עזב אותם בסוף בא השטן, בלבל להם את הראש, הראה להם את מטתו של משה עפה באויר ואמר שמשה מת.

אבל כעת הם לא יפלו יותר בטעות ובשטות הזאת. למה? כי כעת "עלה אלהים בתרועה". בפעם הראשונה משה עדיין לא היה אצלם בגדר אלקים, ואז הוא יכול למות. אבל ברגע שהוא אלקים – לא שייך שאלקים מת. אז אכן הוא עלה – "עלה אלהים בתרועה" – אבל אם הוא אומר שהוא חוזר, ואנחנו יודעים את כל מה שקרה בפעם הראשונה, וכעת הוא שוב עשה לוחות ועולה לקבל את התורה מחדש – היו בטוחים מאה אחוז שיהיה בסדר[11]. רק שכאשר הוא חזר הופתענו מקירון פניו, מה"הוי'" שלו, מה"מאן פני אדון הוי' דא רשב"י" – ה"הוי' בקול שופר".

כל זה היה כדי לומר מה התלמידים – ה"טוב מעט" – צריכים לכוון. כל פסוקי ה"טוב מעט" שייכים לעבודת חדש אלול, אם כי פתחנו בסימן של השנה הבאה "טוב מעט ביראת הוי'". התלמידים צריכים להיות מאנשי משה שמשתתפים איתו. הזמן העיקרי לכוון זאת הוא מחר בבקר, כשתוקעים בשופר, וכך בכל חדש אלול – שזה שופר של "עלה אלהים בתרועה", "משה עלה להר".

25.         רמזי לשונות הפסוקים והמדרש

הפסוק בתורה הוא "עלה אלי ההרה" ששוה 19 (חוה) ברבוע. אם כי שההר המדובר שם בפסוק – "עלה אלי ההרה" – הוא הר סיני, הר חורב, אבל הגימטריא של "עלה אלי ההרה" היא הר ציון. אז יש ביניהם קשר.

מה לגבי לשון הכרוז שהעבירו במחנה, "משה עלה להר"? חשבון שלש המלים האלה הוא 685, שהוא 19 בהשראה (והוא עולה 5 פעמים 137, קבלה וכו'). הבטוי של חז"ל, "משה עלה להר", שהכריזו במחנה בתקיעת השופר בראש חדש אלול, רמוז גם בפסוק עצמו: "ויאמר הוי' אל משה עלה אלי ההרה". במדרש לא מופיעה המלה "משה" אלא רק "עלה אלי ההרה" כנ"ל. אפשר לנקד "משה עָלה" ואז לדלג אות אחת – "משה עלה אלי ההרה". שוב, "עלה אלי ההרה" – יט ברבוע, "משה עלה להר" – יט בהשראה (תוספת חי ברבוע).

כל העלאה היא בחינת נוקבא – תיקון חוה. והנה, המשפט "עלה אלהים בתרועה" הוא גם כפולה של חוה (874 = 46 [חיה חיה] פעמים 19 [חוה]). שני הפסוקים – "עלה אלי ההרה" "עלה אלהים בתרועה" עולים חוה פעמים אדנ-י (שם המלכות, בחינת חוה).

26.         "תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה"

נעשה הפסקה קצרה ונשיר משהו. מה היה הווארט? שכעת מכוונים "משה עלה להר" וגם משתתפים איתו. בחורי ישיבה משתתפים איתו בכך שבאים לישיבה, מייסדים ישיבת "תומכי תמימים", ומכח זה בראש השנה הוא מתחיל לרדת – מתחיל לרדת עם גילוי של שם הוי' (בפניו), האור החדש של השנה החדשה, שהוא רחמים גמורים. כל הדינים הופכים לרחמים. זה בעצם מה שאומרים "תכלה שנה וקללותיה" – "עלה אלהים בתרועה", ה' עולה מכסא דין, עם כל הדינים – ו"תחל שנה וברכותיה".

27.       ג. שלש שאלות דרך ארץ

28.         שאלות אנשי אלכסנדריא – הלכה-אגדה-בורות-דרך ארץ

הגמרא אומרת ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע[12] שלש שאלות בהלכה, "דברי חכמה", שלש שאלות בהגדה (כך לשון הגמרא), שלש שאלות של בורות ושלש שאלות של דרך ארץ. גמרא מאד מופלאה בסוף מסכת נדה[13], בסוף הש"ס. שוב, אנשי אלכסנדריא – יהודים שגרו במצרים, באלכסנדריא – שאלו את חכם היהודים, רבי יהושע, שלש שאלות בהלכה, שלש שאלות באגדה, שלש שאלות בבורות ושלש שאלות בדרך ארץ.

מה זה בורות? רש"י כותב "'בורות' שטות". מי שקורא את הגמרא רואה שגם אלה שאלות בתורה, אז יוצא שיש חלק בתורה שהוא בורות – רבע מהתורה לפי גמרא זו. יש חלוקת התורה לפרד"ס, וכאן יש חלוקת התורה להלכה-אגדה-בורות-דרך ארץ. היות שהתורה היא "אוריאן תליתאי" בכל חלק מהשאלה יש שלש שאלות. רבי יהושע ענה בהרבה ישוב הדעת, סבלנות, מתינות והרבה אהבת ישראל לכל השאלות שלהם בטוב טעם ודעת.

29.                       שאלה ראשונה: "מה יעשה אדם ויחכם?"

לא נעבור על כל השאלות, אלא נקפוץ ישר לסוף[14] – לשלש השאלות של דרך ארץ, שקשורות לבחור ישיבה שלומד תורה בחדש אלול ורוצה לעלות בתורה, לשגשג בתורה. בעצם השאלה של בחור הישיבה 'איך לומדים תורה היום, בחדש אלול?', היא השאלה הראשונה של אנשי אלכסנדריא לרבי יהושע בדרך ארץ – "מה יעשה אדם ויחכם?". אתה, רבי יהושע, נקרא "חכם היהודים" – היות שאתה הכי חכם ודאי שאתה יודע לתת לנו עצה טובה, שאלה בדרך ארץ ("דרך ארץ קדמה לתורה"), מה אדם צריך לעשות כדי שיהיה חכם. הוא עונה להם – "ירבה בישיבה וימעט בסחורה".

30.         "ירבה בישיבה"

קודם דברנו על מעט מול הרבה – "טוב מעט" והרבה ההיפך. כאן, בשתי שאלות דרך הארץ ששואלים את רבי יהושע, הוא משתמש בלשונות של ריבוי ומעט. לא רק שהריבוי אצלו לא רע, אדרבא – "ירבה ישיבה". במאמר הלל הזקן בפרקי אבות פרק ב יש חמשה "מרבה" רעים ואחר כך ארבעה "מרבה" טובים. אז "מרבה" יכול להיות משהו טוב או משהו רע.

שואלים את רבי יהושע מה אדם צריך לעשות כדי להחכים? "ירבה ישיבה" – להכנס לישיבה בחדש אלול ולהרבות לשבת. "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו" – המקום בו לומדים תורה, כבר מחז"ל, נקרא "ישיבה". לא סתם נקרא כך – כדי ללמוד תורה צריך לשבת. אף על פי שיש הרבה סיפורים על צדיקים שלמדו בעמידה – הצמח-צדק עבר על כל הש"ס בבלי וירושלמי וארבעה חלקי שלחן ערוך בעיון בעמידה שש שעות בלילה – הכלל הוא שצריך ללמוד בישיבה.

איפה יש מושגי ישיבה ועמידה? בתקיעות ראש השנה – תקיעות דמיושב ודמעומד. יוצאים ידי חובה בתקיעות דמיושב – רק בעל התוקע צריך לעמוד ולשאר מותר לשבת (אף שהמנהג לעמוד) – הם העיקר. התקיעות במוסף, תקיעות דמעומד, הם תוספת של דברי סופרים – לא עיקר יציאת ידי חובה מן התורה.

31.         "ימעט בסחורה" – לא להסתובב

צריך 'לשבת' על התורה – לשבת ללמוד. מה התכונה העיקרית שבחור ישיבה צריך, ואם אין לו יש לו בעיה – זיצ-פלייש. צריך בשר טוב שיכול לשבת, לא להשתולל, לא לקום. "מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה וימעט בסחורה". מה זה למעט בסחורה? על פי פשט – שלא יהיו לו הרבה עסקים. יש כנראה איזה בחור ישיבה שבזמן הפנוי שלו מוכר משהו ברחוב, צריך כסף כיס אז עושה משהו. אבל אם אתה רוצה להיות חכם צריך להרבות בישיבה ולמעט בסחורה. מה עוד יכול להיות פירוש "ימעט בסחורה", לא כל כך רחוק מהפשט? "סחורה" לשון סחור-סחור, להסתובב. כל מה שבחור אוהב להסתובב – למעט. אבל מה עם מבצעים? צריך להסתובב לעשות מבצעים. הרבי אומר שמבצעים עושה בחור ישיבה פעם בשבוע – רק קצת סחרחורת. לא אומר שאסור סחורה, אלא "ימעט בסחורה". אתה רוצה להיות חכם? "ירבה בישיבה וימעט בסחורה" – ימעט בלהסתובב.

32.         עצת דרך ארץ ופסוק לבקשת רחמים – "לא סגי הא בלא הא"

אנשי אלכסנדריא שמעו תשובה זו – תשובה יפה, די פשוטה, לשאלה הראשונה של דרך ארץ. מה הם ענו לו? "הרבה עשו כך ולא הועיל". אני מכיר הרבה בחורי ישיבה שיש להם זיצ-פלייש שיושבים על הספר, לא עושים שום דבר, לא מסתובבים ולא מוכרים, ונעבעך-נעבעך לא נעשו חכמים. הרבה עשו ככה ולא עזר. אז מה הוא אמר? "אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר 'כי הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'".

על הדבר הראשון, שהוא דרך ארץ נטו, הוא לא הביא פסוק – לא צריך להוכיח מהתורה שכדי להיות חכם "ירבה בישיבה וימעט בסחורה", זה מונח ראשון (סברא). אבל כששאלו שהרבה עשו כך ולא עזר הוא כאילו חזר בו והביא פסוק. ה' הוא בעל החכמה והוא נותן את החכמה.

צריך להבין מה קורה כאן – גם הגמרא שואלת. אם הוא חזר בו, ואומר שלא תעזור השתדלות והכל מה', מה הוא אמר בהתחלה? מה קא משמע לן בתשובה הראשונה? הגמרא אומרת שבא ללמד אותנו ש"הא בלא הא לא סגי" – אחד בלי השני לא מספיק. הוא ידע מה שהם יענו, וכבר התכונן לומר את הדבר השני – שלכאורה הפוך – אבל בסוף הגמרא אומרת שעשה בדווקא כך, בשני שלבים, כדי שיבינו שלא יכול להיות אחד בלי השני. כלומר, גם הדבר השני – לשבת כל היום ולהתפלל שה' יתן לי חכמה, בלי לשבת על הספר – כנראה לא עוזר. צריך לקיים גם את העצה הראשונה וגם את השניה – בלי לבקש רחמים מה' שיתן לך חכמה העצה הראשונה לא תעזור.

33.         חכמה תתאה ביגיעה וחכמה עילאה בבקשת רחמים

נוסיף לזה שני דברים: הפסוק אומר "יהב חכמתא לחכימין" – ה' נותן חכמה למי שכבר חכם. בחסידות מסבירים באריכות שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה – כדי לזכות לחכמה עילאה, יחודא עילאה, ש"אין עוד מלבדו", צריך קודם להבין שהכל נברא יש מאין, חכמה תתאה. לחוש ממש את הבריאה יש מאין תלוי ביגיעת ההתבוננות. מי ששלם בחכמה תתאה ה' נותן לו חכמה עילאה, להכיר ש"כולא קמיה כלא חשיב" ממש.

כך אפשר לפרש כעת את הגמרא – בשביל חכמה תתאה צריך לקיים את העצה הפשוטה, "ירבה בישיבה וימעט בסחורה", אבל זה לא מועיל עבור חכמה עילאה – אחרי שיש לך את הבסיס, הכלי של חכמה תתאה, צריך לבקש רחמים מה' שיתן לך חכמה עילאה.

34.         סדר תשובות רבי יהושע: "דרך ארץ קדמה לתורה"

עוד ווארט שקשור: אלה שאלות (תורניות) בדרך ארץ, לא בתורה (נטו). מאמר חז"ל שהזכרנו הוא "דרך ארץ קדמה לתורה". אפשר לומר שבדיוק כך פעל הראש של רבי יהושע עם אנשי אלכסנדריא. לכן זו גם נקראת שאלה של דרך ארץ.

איך הרבי קורא לדרך ארץ? השתדלות בדרך הטבע. כל דבר בעולם – אם זה להיות חכם או דבר אחר, צריך השתדלות בדרך הטבע. אם זה רפואה, שאדם צריך רפואה שלמה, צריך לנהוג בדרך ארץ – לעשות השתדלות בדרך הטבע, "'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", אבל צריך גם לבקש רחמים.

יוצא שאם נקשר את מהלך הגמרא לבטוי "דרך ארץ קדמה לתורה" יוצא שלבקש רחמים, "כי הוי' יתן חכמה", זו עצה של תורה. דרך ארץ אומרת "ירבה בישיבה" והתורה אומרת "יבקש רחמים". את השאלות בדרך ארץ עונה רבי יהושע בדרך של "דרך ארץ קדמה לתורה".

35.                       שאלה שניה: "מה יעשה אדם ויתעשר?"

נעבור לשאלה השניה: השאלה השניה היא "מה יעשה אדם ויתעשר". יפה שאנשי אלכסנדריא קודם רצו להיות חכמים ורק אחר כך עשירים – כבר ציון לשבח. מה הוא אמר להם? "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה". אתה רוצה להיות עשיר? צריך להרבות בסחורה. בדיוק ההיפך מהתשובה הקודמת.

מה יוצא מכאן? שהעצה הראשונה של להיות חכם ולהיות עשיר זו ממש השתדלות הפוכה – "ימעט בסחורה" לעומת "ירבה בסחורה". רק מה? צריך לדאוג שכל העסקים שלך יהיו ביושר, שתהיה אן ערליכער איד בתכלית הערליכקייט (– יהודי כשר, בתכלית הכשרות)???תרגום טוב?. בספרים כתוב ש"ירבה בסחורה" היינו גם לקחת סחורה בהקפה – להכנס לחובות, להיות בעל חוב, שזה מאד מסוכן, אפשר ליפול. אבל אם אתה רוצה להיות עשיר צריך לקחת ריזיקה. זה מה שהוא אומר להם – "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה".

מה ענו לו? "הרבה עשו כך ולא עלתה בידם". לא רק שלא עזר, אלא שבסוף נפלו ונשארו עם חובות של מיליונים. מה הוא אמר להם? אותו הדבר – "אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב'". שוב הגמרא שואלת, "מאי קא משמע לן?", למה נתן בהתחלה עצה מופרכת? ועונה אותו דבר – "הא בלא הא לא סגי".

36.         הביאור בחסידות – שתי התשובות לשני סוגי נשמות

מאד מענין שבחסידות, בהקדמת הספר "דרך חיים" של אדמו"ר האמצעי – שיש מהתלמידים שלומדים זאת כעת, עם הביאור העמוק והחשוב ביותר של רבי הלל מפאריטש, מיסודי היסודות של החסידות – מסביר רבי הלל, וכנראה כך כל הרביים, שאלה שתי דרכים. לא ש"הא בלא הא לא סגיא" אינם שני חלקי תמונה אחת, אלא שני שרשי נשמה. יש שרש נשמה שהענין שלו והדרך שלו להרבות בסחורה. יש שרש נשמה אחר, שהענין שלו בחיים – הוא גם יתעשר בסוף, אבל עם מיעוט סחורה והרבה בקשת רחמים.

איך אפשר באמת לפשר בין הפשט של הגמרא, שזו השלמה, לבין הפירוש בחסידות שאלה שתי דרכים? כמו בהרבה דברים, יש ימין ושמאל, כמו בית הלל ובית שמאי וכיו"ב. קודם כל צריך לדעת שבקדושה הכל בהתכללות, "לא סגי הא בלא הא", יש גם מחומרי בית הלל ומקולי בית שמאי. יחד עם זה, כמו שלמדנו לפני כמה ימים באגרת הקדש, לכל שרש נשמה יש את המדה הדומיננטית שלו.

כנראה שאף ש"לא סגי הא בלא הא" – גם לגבי החכמה שהזכרנו קודם – יש אנשים שעיקר החכמה באה להם מריבוי ישיבה ומיעוט סחורה, אבל יש אנשים מחוננים שיכולים להשיג המון עם יחסית פחות זיצ-פלייש, אבל עם הרבה רחמי שמים. מה זה "יבקש רחמים"? שהוא קשור לה', קשור למקור החכמה. הוא יונק את החכמה מהשרש. כך גם לגבי העשירות – יש מי שתלוי בלהרבות בסחורה ויש מי שתלוי בעיקר בלבקש רחמים.

37.         ביאור רבי הלל: "עושר וכבוד" – עשירות ביגיעה ועשירות בדרך ברכה

רבי הלל אומר שעל זה כתוב "בשמאלה עשר וכבוד" – יש עושר ויש כבוד. רבי הלל שואל מה ההבדל? הרי מי שהוא עשיר מכבדים אותו – "רבי מכבד עשירים". אם אתה עני ואין לך מעלה מופלאה אחרת אז דרך העולם שלא מכבדים אותך יותר מדי. אז מה ההבדל?

הוא מסביר לעומק – שעושר בא למי שעובד על זה, עובד להיות עשיר, מרבה בסחורה. לא שמשקיע את הראש לגמרי, שהרי כתוב "יגיע כפיך" – הוא מרבה ביגיעה, אך אם הוא יהודי ירא שמים הראש עדיין קשור לה', לא לגמרי שקוע בעסקים שלו. יחד עם זה, הוא מרבה כלים – מרבה בסחורה. אז, אם בסוף ה' עוזר והוא מתעשר, זה נקרא 'עושר'. אבל אדם שמקבל את העושר שלו בדרך של ברכה – "ברכת הוי' היא תעשיר" – זה עושר מסוג הברכה, אפילו ברכה שזכה בפיס, שמן השמים נפל לו עושר, וזה נקרא כבוד, "בשמאלה עשר וכבוד". הכבוד הוא עשירות בדרך ברכה – הצלחה קצת למעלה מהטבע.

שוב, השאלה השניה של דרך ארץ היא "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. הרבה עשו כך ולא עלתה בידן?! אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו".

38.                       שאלה שלישית: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?"

כעת השאלה האחרונה – השלישית בסוג האחרון, של שלש שאלות בדרך ארץ – קודם שבחנו ששאלו על החכמה לפני ששאלו על הכסף, אבל כעת קצת לא לשבחם, שבסוף שואלים "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים"? אמנם, אפשר להסביר שגם שאלה זו היא לשבח בכך שנאמר שהיו להם הרבה בנות, ובסוף רק רצו שיהיו גם כמה בנים – מודגש "בנים זכרים".

זו השאלה האחרונה של דרך ארץ, ואומר להם רבי יהושע – בלי מרבה ומעט (אם נחפש ונתבונן אולי נמצא) – "ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש". זה כבר דרך ארץ מקודש מאד. מצד אחד זה דרך ארץ (כל מה שקשור ליחסי אישות נקרא בחז"ל "דרך ארץ"), אבל לא סתם "ירבה בסחורה" או אפילו "ירבה בישיבה", אלא כבר דרישה מוסרית, במיוחד החלק השני אבל גם החלק הראשון.

אדם צריך לדעת שאם הוא רוצה בנים טובים, בנים זכרים, הוא צריך לחפש כשהוא בחור "אשה ההוגנת לו". מה זה? אפשר לומר שהכוונה מאותה משפחה או מאותה עדה או מאותו מעמד חברתי – כל אלה דברים חיצוניים. למשל, לגבי אותה עדה – הרבי כבר בטל את זה. אז מה זה "אשה ההוגנת לו"? בחורי הישיבה כאן עוד לא בגיל של שידוכים, אבל צריכים לחנך שצריכים אשה ששניהם חושבים אותו דבר, חסידים של אותו רבי, משדרים על אותו גל. יש פתגם "האשה הטובה היא החבר הטוב" – אם האשה היא החבר הטוב שלך היא "אשה ההוגנת לך". צריך לשאת אשה ההוגנת לו ולקדש עצמו בשעת תשמיש, ואז יהיו לו בנים זכרים.

מה הם אומרים לו? אותו סיפור, הם בשלהם – כל העצות שלך לא עוזרות, מה שלא תאמר לא עוזר, "הרבה עשו כך ולא עלתה בידם". מה הוא עונה להם? גם אותו דבר – "אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר 'הנה נחלת הוי' בנים שכר פרי הבטן'". אז הגמרא מסבירה מה זה "שכר פרי הבטן", קשור ל"יקדש עצמו בשעת תשמיש". בכל אופן, הוא מביא פסוק ואומר שהכל תלוי בה' – הכל ברכה מה'.

39.         "הכל צפוי והרשות נתונה" – ברכה ויגיעה

דרך אגב, כל הסוגיא הזו היא סוגיא 'בול' של יחס בין "הכל צפוי והרשות נתונה". מה יוצא כאן הכלל של דרך ארץ, בחירה וידיעה (נושא שדברנו עליו הרבה לאחרונה)? מה הווארט של דרך ארץ? דרך ארץ היא התפיסה הפשוטה שהכל תלוי בהשתדלות שלי. אם הכל תלוי בהשתדלות שלי הכוונה שהכל תלוי בבחירה שלי – שאני בעל הבחירה, ואם אפעל נכון אשיג בדיוק מה שאני רוצה, חכמה, עושר או בנים זכרים.

בסוף אומרים "הרבה עשו כך ולא עלתה בידם" – כנראה שלאנשי אלכסנדריא היתה בעיה פילוסופית עם בחירה חפשית. היה שם פילוסוף אחד – כמה פילוסופים, דווקא יהודים – שאולי בלבלו להם את הראש עם שאלת הידיעה והבחירה. אומרים – שאלנו אותך שאלה, גירוי להוציא ממך שעל ידי השתדלות אפשר להשיג משהו בחיים, וכל מה שתאמר לנו שאפשר להשיג על ידי השתדלות נאמר שהרבה עשו כך ולא עזר, ואז אתה עצמך תצטרך להתכופף ולהודות ששום השתדלות לא עוזרת והכל רק תלוי בה', ואז תלוי רק בידיעה, "הכל צפוי".

אבל אם "הכל צפוי" מה קא משמע לן? שהא בלא הא לא סגי – רבי עקיבא שאומר ש"הכל צפוי והרשות נתונה", צריך שניהם. אף על פי כן – כפי שאמרנו מהקדמת דרך חיים – יש שרש נשמה שיותר שייך לאחד ויש שרש נשמה שיותר שייך לשני.

40.         הכל כלול בחכמה

נסיים פרק זה בגימטריא יפה: השאלות שלהם הן איך להשיג חכמה, איך להשיג עושר ואיך להשיג בנים זכרים. כמה שוה חכמה עֹשר בנים זכרים (הדגש כמובן על הזכרים)? 1022. נחלק ב‑14 – תיכף נראה למה דווקא ב‑14 – ונקבל 73, 14 פעמים חכמה. כמו הרבה דברים בחז"ל, שיש השתלשלות של מושגים – שלא נראים קשורים אחד לשני בכלל – וכשעושים חישוב פנימי, או גימטריא או סתם התבוננות, רואים שהכל יוצא מהראשון והכל נכלל בראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה". כלומר, רק שני הדברים האחרונים, עשר בנים זכרים, עולים יג פעמים חכמה, אהבה פעמים חכמה, שעולה אהבת ישראל.

ראשי תבות עשר-בנים-זכרים מצטרפים ל-בעז (ה-ע של עשר בתוך ה-בז של בנים זכרים) – יכין ובעז, בעז ורות. כל ה'בעז' הזה – עֹשר בנים זכרים – תלוי בחכמה, יוצא מהחכמה. הכל מתחיל מכך שמכירים שרבי יהושע הוא חכם היהודים, וכל מה ששואלים אותו הוא על חכמה – שיראה להם את החכמה שלו. מי שיש לו חכמה אמתית הוא גם חכם וגם עשיר, אם כי יש פסוק "לא לחכמים לחם" – זה גופא נושא הקדמת דרך חיים, להסביר את השוני והסתירה בין שני הפסוקים "החכמה תחיה בעליה" (שממנו משמע שהחיות, החיונה, הפרנסה, כן תלויה בחכמה) ו"לא לחכמים לחם". מזה גופא מגיעים לכך שיש שתי דרכים להשיג עושר.

41.         "דרך ארץ קדמה לתורה" – סדר נשמות דבי"ע

זה היה נושא בפני עצמו. פעם אחרת בלי נדר צריך ללמוד את שלשת דברי הבורות. נלך למפרע, אחר כך שלשת דברי האגדה ושלשת דברי ההלכה.

אלה היו שלשה דברי דרך ארץ – "דרך ארץ קדמה לתורה", השתדלות קודמת לבקשת רחמים. כלומר, בקשת רחמים באה על בסיס ההשתדלות – כך לרוב הנשמות, נשמות דבי"ע. יש מעט נשמות שלכתחילה מתחילות מבנין אורות, לא בנין כלים, אבל רוב הנשמות צריכות להתחיל מבנין כלים. נשמות דאצילות הן הפוך. כנראה שאנשי אלכסנדריא הם נשמות דבי"ע, לכן אומר להם בסדר הזה – "דרך ארץ קדמה לתורה", האמונה בבחירה חפשית חייבת להיות קודמת להשגת ידיעת ה' וההשלכות של ידיעת ה'. קודם חייבת להיות בחירה חפשית, כמו שהרמב"ם אומר שכל התורה כולה מבוססת על בחירה חפשית. עד כאן נושא אחד, שממנו נגיע לעוד משהו – אפשר לשיר עוד משהו.

42.       ד. פסוק המלכות "שמע ישראל"

43.         "אוריאן תליתאי" בראש השנה

נאמר עוד משהו משו"ע הלכות ראש השנה, סימן תקצ"א. ידוע שבר"ה צריכים לומר פסוקי מלכויות-זכרונות-שופרות. במוסף ר"ה יש פעם יחידה, יוצאת מהכלל – תמיד מברכים 18 (19) ברכות ביום חול ושבע ברכות בשבת וחג, ופתאום במוסף ר"ה – מתפללים תשע ברכות. מדאורייתא גם צריך לשמוע תשעה קולות של השופר. ראש השנה הוא הראש של השנה ולכאורה ראש הוא אחד והיה מן הראוי שכל עניני ראש השנה ישקפו אחדות זו. אבל למדנו לפני כמה ימים בשיעור שכל אחד מהקולות של "מצות היום בשופר" צריך להיות משולש.

נמצא שיש משהו מאד תורני בראש השנה – "אוריאן תליתאי", התורה משולשת, וכך בר"ה הכל משולש (יש לומר שיום כפור, "שבת שבתון", הוא "אחת בשנה", בחינת אחד, על שבת נאמר ש"כל מעשי שבת כפולים", ואילו עיקרי עניני ראש השנה – התקיעות ותפלת מוסף – משולשים!). זה בא לידי בטוי בכך שמברכים שלש ברבוע (תשע) ברכות במוסף ר"ה, תוקעים תשעה קולות עיקריים מן התורה, רק שמפני הספק לגבי התרועה יש יותר מזה. אבל מדאורייתא יש תשעה קולות – תר"ת תר"ת תר"ת – בהם יוצאים ידי חובה מן התורה.

איך יודעים שראש השנה קשור עם אוריאן תליתאי? מה עיקר הפשט של אוריאן תליתאי? תנ"ך – תורה-נביאים-כתובים. כך בפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות אנחנו אומרים שלשה פסוקים מהתורה, שלשה מהכתובים ושלשה מהנביאים – מקדימים כתובים לנביאים, ויש כמה סברות למה עושים כך – אז יש לנו תשעה פסוקים. אבל, כדי להשלים ל"העשירי יהיה קדש להוי'", משלימים בפסוק רביעי מן התורה. הפסוק הרביעי מן התורה הוא בעצם נפרד.

44.         פסוקי מלכויות (וסברת הקדמת הכתובים לנביאים)

למשל, נקח את המלכויות – שלשת הפסוקים הראשונים שאומרים מהתורה מתחילים "הוי' ימלך לעולם ועד" (פסוק שכולל את הכל), סיום שירת הים, ראשית מלכותו יתברך. הפסוק השני הוא "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (מענין מאד שהמלכות השניה היא פסוק שבלעם מברך בעל כרחו את עם ישראל). הפסוק השלישי של מלכויות – שלשת הפסוקים הם לפי סדר התורה, בשלח-בלק-ברכה – "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". הפסוק השלישי הוא גם פסוק שמשה אומר – משה אומר את הראשון ואת השלישי ובלעם (ה"לעומת זה" של משה) את השני[15].

אחר כך פסוקי כתובים. יש סברא אחת שמקדימים כתובים לנביאים כי עיקר פסוקי הכתובים הם מתהלים, שחבר דוד המלך, והיות שראש השנה קשור לכרונולוגיה – סדר היסטורי, השתלשלות משנה לשנה, בחינת מלכות ("ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעלם ועד") – דוד המלך קודם לפסוקי הנביאים (אחרונים). אם כי דרגת הנבואה גבוהה מרוח הקדש של תהלים, אבל בסדר הזמן דוד המלך קודם לנביאים האחרונים מהם לוקחים את פסוקי הנביאים, ולכן מקפידים לומר דווקא לפי סדר הדורות. זו סברת הלבוש[16] למה מקדימים את הכתובים לפני הנביאים.

בכל אופן, אחרי שגומרים את פסוקי התורה והכתובים והנביאים צריך לסיים בפסוק אחד מהתורה, אבל – וזה הפלא – אין בכל התורה עוד פסוק שכתובה בו בפירוש מלכות ה'. מיצינו את כל האפשרויות, וחייבים עוד פסוק רביעי למלכויות, אז מה עושים? בא רבי יוסי בגמרא, חולק על רבי יהודה, ואומר ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא פסוק מלכות, הגם שאין בו בפירוש את המלה מלכות. וכך אנחנו נוהגים, שמסיימים את עשרת פסוקי המלכויות ב"שמע ישראל" – הצהרת האמונה שלנו.

45.         שיטת "הלכה בטעמה" – הלבוש כמקור לאדמו"ר הזקן

רק מה? צריך להסביר למה זה מלכות, מה הסברא של רבי יוסי[17]. רבי יוסי אומר שיש עוד שני פסוקים שהיה אפשר לומר במקום "שמע ישראל" והם גם מלכות. כל שלשת הפסוקים האלה הם בפרשת ואתחנן. קודם "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו", אחר כך "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ובסוף "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

איך הרמב"ם[18] פוסק? לא פסוק אחד, כמו שאנו אומרים, אלא מביא את שלשתם כשלש אפשרויות. אבל מנהג ישראל, במחזור שלנו, לסיים דווקא ב"שמע ישראל" ולא בשני הפסוקים האחרים. גם הטור מביא את שלשת הפסוקים של רבי יוסי כמו הרמב"ם. השו"ע כלל לא מביא זאת.

אדמו"ר הזקן מקדיש לזה סעיף שלם – צריך להסביר כדרכו "הלכה בטעמה", אי אפשר לומר משהו בלי לנמק, זו שיטתו. הוא צריך להסביר למה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא מלכות – אף אחד לא כל כך הסביר זאת, לא בגמרא ולא בשום מקום. אבל גם אדמו"ר הזקן לא סתם מחדש דברים על דעת עצמו, אלא מביא ממקור – מלקט.

לפעמים הוא משנה משהו – משנה מילה אחת. על זה דברנו לאחרונה, שאם יש תקדים לשיטת אדמו"ר הזקן בהלכה – בחדש אלול צריך ללמוד הרבה הלכה – ששיטת אדמו"ר הזקן (חולק על הרמב"ם) שקיום מצות ידיעת התורה היא דווקא הלכה בטעמה, "טוב טעם ודעת" ("אין טוב אלא תורה", אבל צריך את ה"טוב" של ההלכה יחד עם ה"טעם"), ויש רק עוד אחד שהולך בדרך זו.

46.                       טעם ראשון בלבוש: המלכות ב"הוי' אלהינו הוי'"

כאן אין אף אחד שמביא טעם, חוץ מאחד – עיקר התקדים שממנו אדמו"ר הזקן אימץ את שטתו – בעל הלבוש. הרגע הזכרנו אותו – הוא גם צריך להסביר הקדמת הכתובים לנביאים. זה הראש שלו, שכל דבר שאתה אומר אתה חייב לנמק, חייב הסבר. כמו חדש אלול, שהמלך יוצא לשדה ומראה לנו פנים מסבירות – סבר פנים יפות, לשון הסבר, טוב טעם.

כאן הלבוש קצת מאריך ונותן שני טעמים. אדמו"ר הזקן בשו"ע בדווקא בוחר בהסבר השני, ולא מתייחס בכלל להסבר הראשון. היות שהלבוש, המקור, מביא שני הסברים למה שמע ישראל נחשב מלכות – יש להניח, כמו שכתוב לגבי פירוש רש"י ועוד – שההסבר הראשון הוא העיקר והשני הוא משום קושיא או השלמה לראשון. אם כך, פירושו הראשון הוא העיקר, ואדמו"ר הזקן דווקא משמיט אותו ומביא רק את השני.

מה הפירוש הראשון שלו? מאיפה לומדים בכלל שיש מצוה לומר מלכויות בראש השנה? מהפסוק "אני הוי' אלהיכם" בסיום פרשת חצוצרות. לכן הוא אומר שמה שכתוב בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שלש המלים (שהן עיקר היחוד של ק"ש לפי הקבלה) "הוי' אלהינו הוי'" הם בחינת "אני הוי' אלהיכם" שמשם נלמד מלכויות.

הוא לא אומר, אבל מכאן ממילא נבין, גם את שני הפסוקים הנוספים שרבי יוסי אומר שהם מלכויות בחדא מחתא עם שמע ישראל – שני פסוקי "כי הוי' הוא האלהים", "אני הוי' אלהיכם". כלומר, ההסבר הראשון של הלבוש טוב מאד לכל שלשת הפסוקים – שכל פסוק שיש בו יחוד ה', במיוחד יחוד השמות הוי' ואלקים, נקרא מלכות. כלומר, עצם מושג המלכות הוא יחוד שם הוי' (גילוי אור אין סוף למעלה מן הטבע) ושם אלקים (אור אין סוף המלובש בטבע).

אנחנו יודעים שעיקר היחוד של השמות הוי' ואלקים הוא בפסוק "שמע ישראל", יותר מהאחרים, דרך הגימטריא – הוא המספר הראשון (1118) שהוא גם כפולת הוי' (26) וגם כפולת אלהים (86). מבחינת המספר הוא מייחד את שני השמות האלה בצורה הכי מופלאה. עד כאן ההסבר הראשון של הלבוש.

אדמו"ר הזקן גם חייב להסביר למה זה נקרא מלכות – ולא מביא את ההסבר הנ"ל בכלל. [יש עוד המון פסוקי הוי' אלקיכם]. בדיוק, זה מה שחשבתי, שאם זו הסבה – יכולים להיות עוד המון פסוקים, ויתכן שלכן אדמו"ר הזקן לא סובר שזה עיקר הטעם.

47.                       טעם שני בלבוש ובשו"ע אדמו"ר הזקן: המלכות ב"אחד"

מה הטעם השני? טעם הלבוש שאדמו"ר הזקן מביא – שהמלה "אחד" היא מלכות, אחד משמע מלך[19]. לא בגלל "הוי' אלהינו הוי'" אלא בגלל "אחד". למה "אחד" הוא מלכות? כי הכוונה שהוא "אחד מיוחד ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה" – אלה המלים של הלבוש. ברגע שאני אומר שה' אחד, אז אמרתי שהוא "אחד מיוחד ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה".

את זה מביא אדמו"ר הזקן, אבל משנה רק מלה אחת – במקום לכתוב שהוא "אחד מיוחד ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה" הוא כותב ש"אחד" משמע שהוא "יחיד ומיוחד ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה". הוא בא לפרש את המלה "אחד" – הלבוש מפרש "אחד" כ"אחד מיוחד" ואדמו"ר הזקן מפרש "יחיד ומיוחד". זה כל השינוי, ואחר כך אומר בדיוק אותו לשון. לכן מסיימים את המלכויות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

מסתכלים במשנה ברורה – אין זכר לדבר הזה, גארנישט, לא הפסוק ולא הטעם. רואים כאן דוגמה – יש הלכה, צריכים הלכה בטעמה, וכשאדמו"ר הזקן מחפש את הטעם הרבה פעמים הוא מביא מהמקור של השיטה של הלכה בטעמה, בעל הלבוש. כמו שיש שיחות רבות של הרבי על רש"י שמצטט את חז"ל בשינויים קלים, ואז הרבי עושה חאדאראם מהשינויים הקלים של רש"י, גם פה נעשה חאדאראם מכך שאדמו"ר הזקן מצטט את הלבוש אבל משנה מילה אחת – מ"אחד" ל"יחיד".

48.                       טעם שלישי: המלכות ב"שמע ישראל"

נסכם: פירוש הלבוש הראשון הוא ש"שמע" הוא מלכות בגלל "הוי' אלהינו הוי'" והפירוש השני בגלל "אחד". מי נשאר מקופח בפסוק? "שמע ישראל". מי יודע למה "שמע ישראל" אומר מלכות? רמז שמובא בספרים שכאשר אומרים שמע יש לכוון שזה ר"ת עול מלכות שמים – אז מקבלים עול מלכות שמים, "שום תשים עליך מלך", "שום לעילא". גם אמרו ש"שמע" לשון "וישמע שאול את העם" – יש משמעות של אחדות שדווקא מלך עושה במלה "שמע".

אמרנו שבספר היד הרמב"ם לא סובר הלכה בטעמה, אבל במורה נבוכים הוא דורש טעמי המצוות. הוא מספיק חכם להבין שמה שהוא כותב במורה נבוכים לא מתאים לספרו היד החזקה – הוא מבין שזה לא שידוך. אחרי שיש שני ספרים שונים אולי יבוא מישהו יעשה שידוך ביניהם. מי באמת עשה? הרוגטשובר. אבל קודם כל אחד צריך לגדול – כמו שהחתן צריך לגדול בן והכלה צריכה לגדול בת עד שמספיק מתבגרים.

בכל אופן, איך הוא דורש את טעם מצות מינוי מלך? שתפקיד המלך ללכד את העם. למה צריך מלך לעם ישראל? בשביל אחדות. הוא אומר שמלך ואחדות הולכים יחד, הא בהא תליא, ואת זה בהחלט אפשר לשמוע במלה שמע – "שמע ישראל", תתאחדו עם ישראל. מכאן גם נבין את הקשר בין המלה הראשונה של הפסוק, "שמע", והמלה האחרונה של פסוק, "אחד", דהא בהא תליא.

אם כן, כעת עשינו חסד עם "שמע ישראל", שגם במלים אלה יש משמעות של מלכות. "הוי' אלהינו הוי'" זה מלכות – הטעם הראשון של הלבוש. "אחד" זה מלכות – הטעם השני של הלבוש, שהוא הטעם שמביא אדמו"ר הזקן בשו"ע.

49.         "הוי' אחד" – מלכות גם על אומות העולם

עוד דבר לכך ש"אחד" הוא מלכות: איך רש"י כותב ב"פשוטו של מקרא" על "הוי' אלהינו הוי' אחד"? "הוי' שהוא אלהינו בזמן הזה", שרק אנחנו מאמינים בה' והגוים לא, אבל לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח ויחזיר את כל העולם כולו לעבוד את השם יחד, "לעבדו שכם אחד"[20] יקוים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – כך רש"י מסביר את "הוי' אחד", בפסוק מלכות שהדגש העיקרי שבו הוא "הוי' אחד ושמו אחד"[21].

אדמו"ר הזקן והלבוש לא מביאים זאת – אבל זו אסמכתא טובה לכך שהמלכות בשמע ישראל היא ב"הוי' אחד". רק שמענין שלפי זה עיקר מלכות ה' היא לא על עם ישראל בלבד. כל הזמן אנחנו מדברים על מלכות ישראל, אבל עיקר מלכות ה' הוא על כל העולם כולו בדווקא. בפסוקי מלכויות, אחרי "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" אומרים "ובתורתך כתוב לאמר 'שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד'".

מאיפה לומדים שהתכלית היא לא להסתפק במלך רק כאן בארץ, לעם היהודי? יש מדרש חז"ל שיש עשרה מלכים שמלכו על כל העולם כולו (השמיני מהם הוא אלכסנדר מוקדון, אליו שייכים אנשי אלכסנדריא של מצרים, שנקראת על שם הכיבוש שלו; אנשי אלכסנדריא מבינים שהעיקר לכבוש את כל העולם כולו, שיהיה מלך שמולך על כל העולם כולו) – התשיעי ביניהם הוא מלך המשיח (שגם אצלו עיקר המלכות הוא לא למלוך רק על עם ישראל אלא על כל העולם כולו) והעשירי הוא הקב"ה, שהוא גם הראשון, ועל זה כתוב "אני ראשון ואני אחרון". זה רמוז בתוך המלה "אחד". עד כאן כמה דברים על פי פשט ש"אחד" אומר מלכות.

50.         עוד רמזי מלכות ב"אחד"

יש עוד רמז פשוט מאד ש"אחד" הוא מלכות. כאשר יהושע כבש את לא המלכים – "שמע ישראל" הוא פסוק של כיבוש, אם יש לחילים רק את זכות קריאת שמע מובטח להם שינצחו ויחזרו הביתה בשלום – השמות שלהם כתובים בצורת שירה, "מלך ירמות אחד", "מלך ירושלים אחד", "מלך גזר אחד" וכיו"ב. שלשים ואחת פעמים רצופות "מלך... אחד" – רואים שכל מלך של ארץ ישראל נקרא "אחד".

איך עוד יודעים שאחד הוא מלך? מלך נקרא בתורה "אחד העם".

אנחנו אוהבים מספרים – האבן עזרא אומר שהמשמעות הפשוטה הראשונה של מספר היא "קדימה במערכה" של מלכות. מספר אחד הוא המלך, מספר שנים הוא המשנה למלך, ומספר שלש הוא השליש של המלך. שרים "אחד מי יודע" – יהודי צריך להיות בקי במספרים קודם כל, ומספרים הם מלכות, ממשלה. המלך עצמו הוא אחד העם.

51.         שינוי אדמו"ר הזקן מהלבוש – מ"אחד" ל"יחיד"

אחרי שאמרנו את כל זה נחזור רגע ללשון הלבוש והשינוי של אדמו"ר הזקן. הלבוש אומר "אחד מיוחד ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה" – ארבעה דברים, כאשר שני הראשונים הם צמד, "אחד מיוחד", עוד משהו, "ואין דומה לו", ורק בסוף אומר שזו מלכות, "ומלכותו בכל משלה" (מה שהוא רוצה להוכיח). כנראה שבשביל ה"מלכותו בכל משלה" צריכים את כל ההשתלשלות הזאת.

מה אדמו"ר הזקן משנה? רק את המלה הראשונה, במקום לומר "אחד" – כי הרי כתוב "אחד" וזה מה שבאים לפרש – הוא אומר "יחיד". "יחיד ומיוחד" עוד יותר צמד, ואז "ואין דומה לו ומלכותו בכל משלה".

52.         ארבעת הדברים בטעם הלבוש בסוד הוי'

אם הלבוש אמר ארבעה דברים, מה הוא עשה כאן (ואחריו אדמו"ר הזקן)? י-ה-ו-ה:

י-ה הם "אחד מיוחד" או "יחיד ומיוחד" (מזכיר את "יחיד הוא ויודע הכל" של אבולעפיא) – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

אחר כך המדות כאן הם "ואין דומה לו" – דמות אותיות מדות. לפעמים יש לשון חז"ל "אין כיוצא בו", שהרבי עושה ממנו חאדאראם בכמה מאמרים – שזו המדרגה הכי גבוהה ביחוד ה' (באמירת "הוי' אחד" בק"ש). כאן כתוב "אין דומה לו". מה החידוש ב"אין דומה לו" (אחרי "יחיד ומיוחד")? מה זה עושה לך שאומרים על מישהו "אין דומה לו"? זו התבוננות או התפעלות? התפעלות – התפעלות בלב. "יחיד ומיוחד" זה בשכל, התבוננות, ו"אין דומה לו" זו הרגשת הפלאה בלב – איזה יפי ה' הזה.

מה זה אומר "אין דומה לו"? גם סוג של אחדות. כלומר, אני צריך את ה"יחיד" – סוג של אחדות ש"אין עוד" בכלל, הוא יחיד. "מיוחד" כבר מתחיל לתת מקום למשהו אחר. למה אדמו"ר הזקן לא רוצה לומר שוב "אחד" ומחליף ב"יחיד"? כי הוא רוצה להעצים את התבוננות הלבוש על פי דא"ח. צריך להיות פה סדר, והסדר שקודם ה' הוא "יחיד" ו"אין עוד מלבדו" בכלל. אחר כך הוא "מיוחד" – יש בזה אחדות.

הרבה פעמים כתוב שאחד-יחיד-מיוחד הם כנגד האבות – "אחד היה אברהם", "את בנך את יחידך... את יצחק" ויעקב הוא ה"מיוחד שבאבות"[22]. כאן "יחיד" בחכמה ו"מיוחד" בבינה. כאן ה"אחד" הוא הכתר – אברהם הוא הכתר, יצחק החכמה ויעקב הבינה לפי התבוננות זו באדמו"ר הזקן. מה זה "מיוחד"? שהוא ייחודי, אין כיוצא בו – ממוצע בין "יחיד" ל"אין דומה לו", ממוצע בין התבוננות/השגה/חכמה טהורה של "אחד האמת" ("יחיד" נקרא "אחד האמת" שמתגלה בפנימיות אבא, בספירת החכמה, כך מפורש בתניא בשם הרב המגיד נ"ע) ללב. "יחיד" בחכמה, "מיוחד" בין לבין – בבינה – ו"אין דומה לו" בלב.

"אין דומה לו" היינו שבכל כיוון – ו הקצוות – איפה שלא תביט אין דומה לו. זה גם אומר שאני מחפש משהו דומה לו ולא מוצא. איפה אני מחפש? בכל מקום, בששת הקצוות, מעלה ומטה ולארבע רוחות העולם, ולא מצאתי. נאמר בצורה אחרת: יש פה איזה ספקן, איזה מדען. אומרים לו אדרבא – חפש מישהו דומה לו. הוא הולך לחפש ולא מוצא – אז כבר מסכימים ש"אין דומה לו".

ברגע ש"אין דומה לו" מסכימים שהוא צריך להיות המלך, "ומלכותו בכל משלה" – או שתקבל אותו ברצון ("מלכותו") או בכפיה ("משלה"). כתוב "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים" – אצל יהודי רק "להוי' המלוכה", לא צריכים ממשלה, ורק "ומושל בגוים", גוים צריכים ממשלה-כפיה. בכל אופן, ה"מלכותו בכל משלה" היינו ה תתאה, עיקר המלכות, במבנה כאן. ולסיכום:

ראינו משהו יפהפה, ציטוט מהשו"ע ודוגמה איך שו"ע אדמו"ר הזקן הוא חסידות נטו – שגם בשבת לומדים אותו... זו דוגמה מאד יפה, עוד ענין מה לכוון בראש השנה, אבל כמובן זו כוונה טובה לכל השנה כולה, ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא פסוק מלכות.

עוד ניגון ועוד "אחרון אחרון חביב". אפשר לכבוד הרבי רש"ב לנגן את הניגון של רוסטוב.

53.       ה. חמשה שלבים של תשובה מאלול עד סוכות

54.         פסוקי התשובה מהרבי ר' זושא

נסיים בעוד משהו: ידועים דברי הרבי ר' זושא על ראשי תבות תשובה (נמצא ב"היום יום" לעשי"ת):

"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

"שויתי הוי' לנגדי תמיד"

"ואהבת לרעך כמוך"

"בכל דרכיך דעהו"

"הצנע לכת עם [הוי'] אלהיך"

בספרי המוסר, גם על פי קבלה, כמו ראשית חכמה – לפני החסידות – כתוב שתשובה ר"ת תענית-שק-ואפר-בכי-הספד. באה החסידות ואמרה שלא זו התשובה שה' רוצה מאתנו היום. היום ה' רוצה את התשובה שרבי זושא אמר – תמים תהיה, שויתי הוי', אהבת ישראל, בכל דרכיך דעהו, הצנע לכת. זו התשובה שה' רוצה.

55.         חדש אלול – "תמים תהיה"

יש כמה מקומות בחסידות שמבואר או יוצא מהם שעיקר קנין התמימות הוא עכשיו, בחדש אלול, כהכנה לימים נוראים. כלומר, כל התקופה היא תשובה. גם חג סכות, "זמן שמחתנו", הוא תשובה – תשובה משמחה. מר"ח אלול, כולל כל חגי תשרי, הכל הוא תשובה. אם הכל תשובה – הכל שייך לרמז של הרבי ר' זושא, שהוא רמז מאד מקודש. דווקא בחב"ד. הוא כתוב ב"היום יום" בקיצור הכי נמרץ, אבל הרבי רש"ב, מייסד "תומכי תמימים", הסביר את הענין של כל פסוק באריכות לבנו, הרבי הקודם (שמביא רק את הקיצורים בלוח "היום יום").

בכל אופן, צריך כבר להתעצם עם הפסוק הראשון ולקנות אותו בחדש הזה, עוד לפני ראש השנה – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". קודם כל, כי הוא כתוב בפרשת שופטים שקוראים בחדש אלול – צריך "לחיות עם הזמן". פרשת שופטים תמיד באלול – פרשת ראה היא לפעמים באלול (בראש חדש אלול) אבל בדרך כלל לפני אלול (שבת מברכים חדש אלול). שם כתוב הפסוק הזה, שכולל את כל התורה כולה, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

56.         עבודת אלול – תמימות לגבי השנה הבאה

איך רש"י מסביר את הפסוק? כידוע, יש אריכות גדולה מאד במשמעות "תמים תהיה". יש את שיטת הרמב"ם, שזה פסוק כללי שכולל את כל התורה כולה, שיטת הרמב"ן ושיטת רש"י. יש לנו על זה מאמר גדול בספר תום ודעת – על שמו נקראת כאן הישיבה. הפירוש הכי נעלה – "עלה אלהים בתרועה" – הוא הפירוש של רש"י. "... אל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו" – צריך לא לחקור את העתיד, אלא רק לדעת שה' הוא הכי טוב.

במאמר מוסגר – מישהו כתב לי בימים האחרונים שמסתובבים בירושלים עיר הקדש מכתבים של 'רבנים' – במרכאות – עם נבואות שחורות לגבי השנה הבאה. לשם מה כתבו זאת? כדי להפחיד את הצבור כדי שמהר יעשו תשובה. זו בדיוק התשובה שלא על פי החסידות, ההיפך הגמור של התמימות. מה שאמרנו הרגע שהזמן העיקרי בשנה שלא צריך לחשוב בו מה יהיה הוא חדש אלול – חדש של תמימות. מכל הדרגות של תמימות, עיקר התמימות הוא של רש"י. בחדש אלול מתחילה שנת הלימודים – יש מי שצריך לדאוג לתקציב, שאין כסף. העבודה של חדש אלול היא לא לחקור אחר העתידות – שאף אחד לא ינבא לך כלום, מה עתיד להיות, רק ללכת עם ה' בתמימות, הכל יהיה הכי טוב.

אם תלך עם ה' בתמימות "אז תהיה עמו ולחלקו" – תהיה עמו ממש, חלק מה' יתברך, כמו שהנשמה היא חלק אלוק ממעל ממש, חלק מן העצם שכאשר אתה תופס בו אתה תופס בכולו, בכל העצם ("אנא נסיב מלכא", בראש השנה). איך מגיעים לזה? דרך התמימות. בורחים לעיר מקלט – לא חושבים על העתיד בכלל. יבוא ראש השנה ותהיה שנה חדשה – יהיה משהו אחר, שינוי אמתי.

יש עוד כמה וכמה רמזים ברורים שהעבודה של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" היא-היא העבודה של אלול. אמרנו בקיצור, אחר כך אפשר להעשיר.

57.         "הצנע לכת" בסוכות

נקפוץ לסוף: לאיזה חג בפרט שייכת התשובה של "הצנע לכת"? כשחשבתי על זה היה מאד ברור ש"הצנע לכת" שייך לסוכה – "בצלא דמהימנותא", "בצל כנפיך תסתירני"[23]. "ראויים כל ישראל לישב בסכה אחת" אבל הסוכה שמקיפה אותנו גם מצניעה אותנו (בסוד "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב")[24].

יש שמחה אדירה – שמחת בית השואבה, רוקדים ושמחים – אבל יש משהו שמקבלים דווקא מ"זמן שמחתנו", את הצניעות לכל השנה. אחרי סוכות יש "ויעקב הלך לדרכו"[25] – יוצאים לעולם. אבל בסוכות אנו עוד עם ה', ובפרט בשמיני עצרת – סעודה רק לנו ולה', "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך". קודם יושבים בסוכה, מוצנע עם ה', בצלא דמהימנותא.

בחורים וכולם – שיוצאים לרחוב עם לולב, שהוא "חותם בולט" (ההיפך של צניעות בחסידות הוא 'בליטה', שהיא הדבר הכי גרוע, אך ברגע שזו מצוה זה הכי טוב), הבליטה הטובה של כל השנה, במיוחד כשאתה מסתובב איתו (ה'מסחר' שלך, יותר 'סחורה' ממבצע תפלין, אפשר ממש להסתובב בכל מקום), הלולב הוא כמו חרב, חרב של אהבה, לירות בלב כולם חצי אהבה עם הלולב.

כנראה שהא בהא תליא – הסוכה היא הצניעות, ויש מצוה לברך על הלולב בסוכה, צריך להתחיל מהפנימיות. לא חייבים, אבל כך המנהג. אחר כך, חסיד של הרבי גם מסתובב עם הלולב ברחוב. גם בתוך הסוכה – בונים את שרש הבליטה של הקדושה, מצוות שכן צריכות לבלוט, מתוך הצניעות של האני. שאני לא מבליט את עצמי אלא מבליט את ה' – המצווה את המצוה, מבליט את המלך.

58.         "שויתי הוי' לנגדי" בראש השנה

שוב, התיישב אצלי טוב ש"הצנע לכת" שייך לסוכות, ואם "תמים תהיה" שייך לאלול, אז הכל לפי הסדר – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בראש השנה, גם מתיישב מאד טוב.

למה לראש השנה מתאים "שויתי הוי' לנגדי תמיד"? הכי מתאים. מה הראש של השו"ע ברמ"א? הלכה ראשונה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", יש בזה משהו ראשוני. גם על פי פשט – להמליך את ה' היינו כל הזמן לחשוב על ה', לראות את ה', המלך, נצב מולי.

59.         "ואהבת לרעך כמוך" בעשרת ימי תשובה

"ואהבת לרעך כמוך" בעשרת ימי תשובה – עיקר תשובת עשי"ת היא אהבת ישראל. למה עשרת ימי תשובה קשורים לאהבת ישראל? כי כתוב שדברים שבין אדם לחברו, יום כפור אינו מתקן אם לא תתקן את היחס עם החבר ותבקש ממנו בעשי"ת מחילה – אם כן, דווקא בעשי"ת צריך להדר לתקן את כל היחסים עם כולם, כל החברים שלך, כל בני המשפחה וכל עם ישראל. זו נקודה מאד טובה ופשוטה המקשרת בין עשרת ימי תשובה לאהבת ישראל דווקא.

נשים לב שאף אחד מהזמנים האלה לא נקרא בשם תשובה – בכולם עושים תשובה, אבל רק הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים נקראים "עשרת ימי תשובה" והשבת שבתוכם נקראת "שבת תשובה". בראש השנה אסור להזכיר חטאים, ביום כפור עושים תשובה ומתוודים, בסוכות חידוש שזה תשובה בשמחה, אבל היחידים שנקראים בשם "תשובה" הם עשרת ימי תשובה. אני שואל – על מה אני צריך לעשות תשובה בעיקר? ידע איניש בנפשיה שאני צריך לעשות תשובה על ענינים שביני לבין חברי. עיקר מה שאני צריך לעשות תשובה הוא בנוגע לאהבת ישראל, שאין לזה סוף – יותר לאהוב יהודי, יותר להתחשב ביהודי, יותר להעניק ליהודי, לא לחשוב על עצמי, לא להיות אגוצנטרי. זה משהו מונח, לכן כשהתחלתי להתבונן בזה כל הענין היה מאד פשוט – הכל חוץ מיום כפור.

60.         "בכל דרכיך דעהו" ביום כפור

ה'בעיה' לכאורה היא בפסוק "בכל דרכיך דעהו" שיוצא לפי הסדר שאמרנו ביום כפור. איך נסביר את הקשר ביניהם? חז"ל מפרשים "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עברה" – זה מה שרמזנו קודם[26] שהצום של יום כפור הוא "גדולה עברה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה", כי אסור לצום (בפרט בשבת ויום טוב, זו עברה ממש, ואף על פי שהותר להתענות תענית חלום צריך לשבת תענית על תעניתו, לעשות תשובה על מה שצם בשבת), יהודים צריכים להיות חזקים, אבל "אחת בשנה" עושים עברה לשמה. צריכים לומר שכל העבודה כל השנה של "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אֹרחתיך" – מקרא קטן שכולל את כל התורה כולה – מקבלים מ"אחת בשנה".

נקודה נוספת: ביום כפור עושים מחולות לשידוכים – כתוב בתחלת מסכת קידושין ש"דרך" זה למצוא שידוך – "בכל דרכיך דעהו".

ועוד, בסוכות עושים תשובה משמחה, אבל ביום כפור צריכה להיות תשובה מאהבה – עליה כתוב, כך ר' עודד אמר עכשיו – שהיא הופכת זדונות לזכויות. "בכל דרכיך" – "אפילו לדבר עבירה" – אז ביום כפור הכל נהפך, בהכל יש "דעהו". לוקחים את הכל, ועם הכל יודעים את ה'.

61.         סיכום

לסיכום, סדר העליה של התשובה לפי רבי זושא מתחלק לחמשה זמנים בתהליך התשובה מאלול עד סוכות: