ט"ו אלול ע"ד – כפר חב"ד

לימוד בכולל "תורת חיים"

א. מעלת התמימות

מעלת התמים על החסיד

כאשר הרבי רש"ב נתן את השם "תומכי תמימים" הוא אמר שכל מי שלומד בישיבה הזו הוא "תמים", סימן שמכל המדות הרבי הכי אהב את מדת התמימות[1]. אם כי כתוב בלוח "היום יום", גם בשם הרבי רש"ב, שחסיד הוא יותר מתמים, אבל כנראה שיש משהו בתמים שהוא יותר מחסיד – חסיד שהוא תמים בישיבה של הרבי הוא חסיד אבל הוא גם תמים[2], זה היחוד שלו.

חבת הרבי רש"ב לתמים – ספירת ההוד

כתוב שיש שבעה שמות של צדיקים בלשון התורה: חסידים, יראים, ישרים, נאמנים, תמימים, צדיקים וענוים. הסדר שאמרנו אותו הוא לפי הספירות, הז"ת – חסיד בחסד, ירא בגבורה, ישר בתפארת (כמו שכתוב בפרקי אבות), נאמן בנצח (משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא"), תמים בהוד, צדיק ביסוד וענו במלכות ("והייתי שפל בעיני"). זה סימן שהרבי רצה שכל התלמידים יהיו תמימים במדת ההוד. מהו הוד? קבלת עול, הכנעה וקבלת עול.

גם ברביים, יש כמה שיטות איך להקביל את הרביים של חב"ד לפי הספירות, ואם מקבילים לפי הז"ת – שאז הרבי הוא המלכות – יוצא שהרבי רש"ב, החמישי, הוא הוד, הוא תמים. כל רבי רוצה שהחסידים שלו יהיו כמוהו – זה כלל גדול. "ממנו יראו וכך יעשו" – זה פשוט. כנראה שהרבי רש"ב הוא עצמו התמים הכי גדול, התמים העצמי, והוא רוצה שכולם יהיו כמוהו, תמימים ממדת ההוד.

שרש ההוד ברדל"א – "תכלית הידיעה שלא נדע"

בהמשך תער"ב[3] הרבי רש"ב מסביר באריכות ששרש מדת ההוד הוא מפנימיות הכתר. יש הוד והדר – הדר בחיצוניות הכתר והוד בפנימיות הכתר, אריך ועתיק. שרש ההוד הוא בפנימיות עתיק – "רישא דלא ידע ולא אתידע". הוד הוא הודאה בדבר שאינו מבין, שאינו יודע, ובכך הוא מתקשר ל"תכלית הידיעה שלא נדע" – תכלית החסידות (כמבואר בתחלת כתר שם טוב).

זה מתקשר לכך שביסוד הישיבה הסביר הרבי רש"ב שכאן לומדים "תורת הוי' תמימה", היינו שכמה שאני לומד אני יודע שהתורה נשארת "תמימה" – לא נגעתי ולא פגעתי בה. זה פירוש שהוא אמר בשם הבעל שם טוב. יש הרבה פירושים ל"תורת הוי' תמימה". יש פירוש ידוע ש"תמימה" היינו עם כל הפרד"ס, שצריך ללמוד גם נגלה וגם חסידות, אבל הוא לא פירש כך, אלא דווקא הביא את פירוש הבעל שם טוב – שצריך ללמוד הרבה, וכמה שלא למדתי התורה עדיין תמימה. זה סימן שזה רדל"א, תכלית הידיעה שלא נדע – זו מדת ההוד, תמימות.

הסברנו[4] שכל חדש אלול הוא חדש של "תמים תהיה", פסוק שקוראים בתורה בתחלת חדש אלול (בפרשת שופטים).

שתי הבחינות אצל הרבי רש"ב – "ידעתיו הייתיו" ו"שלא נדע"

[הרש"ב הוא לא זה שאמר 'ידעתיו הייתיו'?]

הוא אמר שכאשר אני סוגר עצמי מאחרי דלת נעולה עם לקוטי תורה מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו". אלה שתי בחינות. יש ווארט שהוא אמר שכל השנה צריך לדעת – יש מצות "וידעת היום", לדעת את ה' – אבל בראש השנה לא יודעים, מגיעים ל"תכלית הידיעה שלא נדע", תכלית ההוד היא להגיע לראש השנה. בכל אופן, יש את שתי הבחינות, כמו שלעתיד לבוא יש מנוחה ויש מה ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". מנוחה היא מה שאני יודע, "ידעתיו הייתיו", אבל "תכלית הידיעה שלא נדע" היא מה שאין מנוחה. שוב, כשהוא ייסד את הישיבה זה היה הווארט שלו בשם הבעל שם טוב. שנזכה להיות תמימים.

[אז פה החכמה בכולל, שאחרי שיודעים ארבעה חלקים של השו"ע יכולים להגיד שבעצם לא יודעים כלום – "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" כפירוש הבעל שם טוב...]

שתי הבחינות בראש השנה

[בראש השנה זה שלא יודעים זה בסוד הנסירה לפני התקיעות, או שגם אחרי זה? התקיעה מעוררת את הידיעה?]

בבנין המלכות היום הראשון של ראש השנה הוא לבנות את הכתר כל היום – הכתר הוא למעלה מטעם ודעת – וביום השני כבר מתנוצץ בחכמה, החכמה של כנסת ישראל. כתוב שהיום הראשון הוא תיקון הכתר של המלכות והיום השני הוא תיקון החכמה. שניהם ראשית – "ראש השנה" – שניהם "עומק ראשית". ביום הראשון לא יודעים כלום וביום השני משהו מתגלה. כמו המשל של רבי הלל, שצריכים להגיע לנקודת אין.

יש בחינה שבה יש נקודת אין שלפני תקיעת שופר ויש נקודת אין שאחרי תקיעת שופר – הסתלקות האור של השנה הקודמת הוא לפני תקיעת שופר, ותקיעת השופר היא סוד הנסירה, ואז נמשך האור של השנה הבאה. ויש בחינה שכל היום הראשון הוא תיקון הכתר. לפי עניננו, "דינא קשיא" הוא מה שבאמת לא יודעים כלום.

הקב"ה עושה לנו נס

[אז קשה למתק כי לא יודעים?]

מצד אחד לא יודעים, אבל מצד שני כתוב שישראל מאמינים שהקב"ה עושה לנו נס – זה הלשון בשו"ע. אף על פי שתשרי הוא ראש השנה של טבע – יחסית לניסן, ניסן הוא לשון ניסים – אבל בכל אופן בראש השנה אנחנו יודעים ברור שה' עושה לנו נס, לכן נוהגים מנהגי יום טוב, מתלבשים יפה, "אכלו משמנים ושתו ממתקים", שמחים.

ב. סדר ראש השנה – שו"ע אדמו"ר הזקן

שמחת התמים

למדתם בבקיאות את כל הסימנים בשו"ע[5]. יש שם דין שאחת הסיבות שתוקעים בסוף התפלה עוד תקיעות היא לערבב את השטן, והוא מסביר שזה לערבב אותו שלא יקטרג על כך שאחרי התפלה "הולכים ואוכלים ושותים ושמחים" – זה הלשון שלו – סימן שמיד אחרי התפלה צריך ללכת ולאכול ולשתות ולשמוח. ארבע פעולות.

מי שתמים הוא שייך לספירת ההוד, וכתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת", ממילא הוא תמיד שמח – זה הסימן שלו. הישיבה של הרבי, "תומכי תמימים", היא תמים, וכתוב ששמחת הבינה מתפשטת עד ההוד. הסימן שאתה באמת תמים הוא שאתה שמח – תמים לא יכול להיות עצוב.

תחושת הסתלקות השנה בכל חדש אלול

[יש איזו בחינה שלקראת סוף אלול יש חלישות או שהסתלקות האור היא רק בשקיעת ערב ראש השנה עד לתקיעות?]

בדיוק דברנו על זה בשיעור אתמול – תקרא את זה – שכל אלול מרגישים זאת. לא הסברתי זאת, אבל כתוב שכשיש הסתלקות מרגישים את זה חדש לפני, אז כל חדש אלול מרגישים.

על זה אומרים "תכלה שנה וקללותיה" – כל אלול אומרים "תכלה", כנראה שכבר מרגישים ש"תכלה", וממילא "תחל שנה וברכותיה".

הכל בזכותך... (נאר א שמש) זה בזכות השמש...

סדר ראש השנה לפי הספירות

נדייק בשו"ע אדמו"ר הזקן את מה שאמרנו כעת – נסביר את זה לפי הספירות. סימן תקצו בהתחלה:

יש מקומות נוהגין שלאחר התפלה מריעין תרועה גדולה בלא תקיעה [לא כל כך מכירים מנהג זה (יש אצל הספרדים). זה מסדר רב עמרם, הובא בתוספות.] כדי לערבב את השטן שלא יקטרג אחר התפלה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר [כלומר, שכך השטן יאמר] שאינם יראים מאימת יום הדין [זה רב עמרם והט"ז מביא את המנהג הזה].

אז יש כזה סדר שמתפללים, גומרים את התפלה, אחר כך מריעים – תוקעים בשופר – אחר כך הולכים, אוכלים, שותים ושמחים. מה זה לפי סדר הספירות?

תפלה היא המלכות, "ואני תפלה".

התקיעה, שתוקעים בשופר כדי שאחר כך יוכלו ללכת וכו', זה היסוד – "ותקעתיו יתד במקום נאמן". כל תקיעת שופר היא סוד של צדיק, תיקון הברית, שתוקעים.

אז קודם מתפללים, אחר כך תוקעים, אחר כך הולכים – נצח והוד הם הרגלים, בהם הולכים.

אחר כך אוכלים ושותים – בדרך כלל כתוב בקבלה וחסידות שאכילה היא בחסד ושתיה בגבורה.

בדרך כלל שותים יין, שהוא גבורה, אבל השרש שלו הוא בבינה – ה"שותים" סמוך כאן ל"שמחים", אין שמחה אלא ביין. אף על פי ש"אין שמחה אלא בבשר" צריכים גם את היין – אז זה עולה לשמחה-בינה.

אז הסדר של ראש השנה הוא עליה ממלכות לבינה: מתפללים, מריעים, הולכים – סימן שיש ענין ללכת בראש השנה – אוכלים, שותים, שמחים:

[דברו איך השטן מתערבב כל פעם וכו']. כמה שהוא חכם, הוא גם טמבל, השטן. שתהיה שנה טובה ומתוקה.