ט' אלול ע"ד – כפר חב"ד

לימוד בכולל "תורת חיים"

א. שיחת הרבי על שכחת רבי זירא את התלמוד הבבלי

לומדים את השיחה הראשונה של ואתחנן בלקו"ש חל"ד. בשביל לעבור על זה טוב צריך כמה פעמים – לא מספיק לעבור על זה פעם אחת. נחלק את השיחה עד אות ג – הקדמה – ואחר כך ההמשך.

הלכה, טעמים ופלפולים

דבר ראשון, נראה סוגיא בגמרא בברכות שמביאה ראיה לדבר שהרבי כותב באחת ההערות בלי להביא דוגמה – יש לכך ראיה מפורשת בגמרא. הוא אומר שמה שרבי זירא צם את מאה התעניות לשכוח תלמוד בבלי לא כולל את מימרות האמוראים. הערה 35:

אבל מובן שי"ל שב"גמרא" לא נכללו גם ההלכות פסוקות דמימרות אמוראים — כי גדר "גמרא" ("תלמוד") הוא ידיעת טעמים או פלפול [השיחה הזו מאד חשובה בענין מה שמביא מהלכות ת"ת, שאדמו"ר הזקן מחלק בין "הלכה בטעמה" לבין "פלפול". אנחנו יודעים שלדעת אדמו"ר הזקן מצות ידיעת התורה כולל גם טעמים, "הלכה בטעמה", ובזה אדמו"ר הזקן חולק על הרמב"ם. הרמב"ם סובר שמצות ידיעת התורה היא רק ההלכה בלי הטעם – לא צריך את הטעם כדי לקיים את מצות ידיעת התורה. זו מחלוקת מאד רצינית, שעל פיה כל השו"ע של אדמו"ר הזקן נכתב, וגם כל מה שהראשונים עצמם – כמו הרא"ש – קצת חלקו על שיטת הרמב"ם הוא בגלל הדבר הזה, שהרמב"ם לא פרט טעמים. גם שלא הביא מ"מ, אבל אם יש טעם, מתוך הטעם גופא אפשר לדעת גם את מקור ההלכה. בכל אופן, יש חילוק בין "הלכה בטעמה" לבין "פלפול"], והלכות פסוקות שבגמרא הם בגדר "משנה" (הל' ת"ת לאדה"ז שם ס"א), וא"כ מובן דמ"ש דר"ז שכח "גמרא בבלאה" אין הכוונה להלכות פסוקות אלא רק לטעמים או פלפול.

בהערה 25 הרבי מדבר גם על פלפול של הבל:

בחדא"ג מהרש"א ב"מ שם, ד"אפשר שהיו (בני בבל) מפלפלים דוגמת חילוקים שבדור הזה.. בפלפול של הבל.. [עושים חילוקים. יש בטוי "לא חיליק ולא ביליק". יש סיפור שאדמו"ר האמצעי נסע לבקר את רבי עקיבא אייגר, הוא כתב מכתב לצמח-צדק, החתן שלו, שהוא מפחד שיעשה לו 'חילוק'. ודאי הוא התכוון לחילוקים שכותב עליהם המהרש"א כאן – שהחילוקים שעושים בדור הזה הם פלפול של הבל. אחר כך הרבי מאד מקשה איך המהרש"א קורא לבבלי פלפול של הבל – יש כאן הערה ארוכה על כך. בכל אופן, הוא אומר שפלפול כזה אין בעיה לכתחילה להשכיח, והראיה שכמעט כל הפלפולים בדור הגמרא נשכחו. עיקר מי שיורד על פלפולי הבל הוא המהר"ל. הוא מביא כאן גם את קונטרס עץ החיים של הרבי רש"ב. הבאנו את זה רק בגלל המלה 'חילוק', זה הכל.] כדקרי להו [לאמוראים של בבל] (סנהדרין כד, א) מחבלים [יש 'מקל נעם' ו'מקל חובלים', וה'מחבלים' הם הבבלאים. אנחנו, בני ארץ ישראל, מקל נעם – שמנעימים זה לזה בהלכה. גם בירושלמי יש פלפול, אבל מסוג אחר – כזה שרק מעשיר את ההלכה, מנמק את ההלכה, ולא פלפול של הבל שמחבל. משמע שפלפול של הבל הוא בעיקר להתנגח אחד עם השני, שאחד 'מחבל' את השני. בכל אופן, יש פה לשון נופל על לשון, שיתכן שהוא קורא מחבלים כמו מהבלים. הרבה פעמים בחז"ל יש חילוף של אותיות ה-ח, ובמחבלים יש ממד של הבל.] שאין נוחין זה לזה בהלכה.. במחשכים הושיבני (איכה ג, ו) והוא שאמר דלא נטרדי' כי פלפול כזה מטריד את האדם מן האמת ואין מגיעו לתכליתו המבוקש" [משא"כ הפלפול דתלמוד ירושלמי — אע"פ ד"ודאי דגם בני א"י הוו מקשין ומפרקין" (חדא"ג שם. ומביא ראי' מר' יוחנן (שלימד בא"י ואליו עלה ר"ז ללמוד) דאמר.. מקשי לי'.. ומפרקינן כו')].

בכל אופן, כל זה רקע שיש הלכה, ויש טעמים, ויש פלפול, ובפלפול גופא יש פלפול אמתי ופלפול של הבל. יש כאן סברא שרבי זירא רצה לשכוח רק פלפול. אחר כך הרבי חוזר בו מזה, שפשט הדברים משמע שרצה לשכוח את כל תלמוד בבלי. בכל אופן, מימרות של הלכות הוא ודאי לא רצה לשכוח – זה גדר של משנה, הלכה פסוקה.

הוכחה לזכרון מימרות אמוראי בבל אצל רבי זירא

על כך רצינו להביא את הראיה הזו מברכות מו, א. יש שם מעשה על רבי זירא – רבי זירא שלנו – שהוא ודאי אחרי התקופה שהוא צם מאה תעניות, אחרי שהוא עלה לארץ. הוא עלה לארץ בשביל ללמוד אצל רבי יוחנן, וכאן מתברר שחברו הטוב היה רבי אבהו, תלמיד מובהק של רבי יוחנן:

רבי זירא חלש [חלה חולי שיש בו סכנה] על לגביה [חברו הטוב] רבי אבהו [לקיים מצות בקור חולים] קביל עליה אי מתפח^[1] [רבי אבהו קבל על עצמו שאם ה' יעשה נס ורבי זירא יתרפא] קטינא חריך שקי [הוא מכנה אותו 'חריך שקי' בגלל סיפור שהיה איתו, וקטינא, כי היה קטן (בירושלמי נקרא 'זעירא' ובבבלי 'זירא'), ואחרי שנחרכו שוקיו במסירות נפש על מתן בסתר נעשה נמוך קומה עוד יותר (קרה לו נס – לאשתו לא קרה כלום והוא נשרף ברגלים). הזכרנו לא מזמן[2] את הפסוק "מתן בסתר יכפה אף". ממסירות נפשו על צדקה זכה להיות "חריך שקי", והוא גם "קטינא". קטינא חריך שקי ר"ת שחק, "כי מי בשחק יערך להוי'... ועד בשחק נאמן סלה", סוד הניקוד של שם הוי' כנודע [שבא חולם קמץ], או חשק, "כי בי חשק ואפלטהו"] עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא לכולהו רבנן [רבי זירא אכן התרפא ורבי אבהו עשה סעודה לכל הכולל]

כי מטא למשרי [כשהוא בא לפרוס את הלחם (הכל מדבר כאן על הלכות סעודה, זה נושא הסוגיא כאן)] אמר ליה לרבי זירא [אורח הכבוד שלנו, הסעודה לכבודו, אז רבי אבהו כיבד אותו לבצוע על הלחם:] לישרי לן מר [שאתה תבצע לנו, תברך לנו, תוציא אותנו בברכה] אמר ליה [רבי זירא, במענה להצעה] לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן [האם אתה לא סובר כמו שלמדנו מהרבי המשותף שלנו] דאמר בעל הבית בוצע [והסעודה היתה בבית רבי אבהו, הוא הכין את הסעודה] שרא להו [רבי אבהו קבל את דעתו והוא בצע על הלחם] כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר [כשהגיעו לברכת המזון בסוף הסעודה הוא פונה אליו שהוא יברך] אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך [האם אתה לא סובר כמו רב הונא מבבל, שמי שבצע הוא שמברך בסוף? רש"י מסביר ש"היינו רב הונא סתמא, ולפי שעכשיו היה בארץ ישראל, במקום רבי אבהו, והיה עולה מבבל, קאמר הכי". אף פעם לא קוראים לו רב הונא דמן בבל – רק כאן הוא נקרא כך, משום שרבי זירא עלה מבבל לארץ ישראל, קורא לו כך].

מה לומדים מכאן? שהוא לא שכח. הוא הגיע לארץ ישראל, צם מאה תעניות, וגם חלה – מחלה גם גורמת שכחה – אבל את המימרות של אמוראי בבל הוא לא שכח. לא רק זה, אפשר לדייק מכאן, שהוא כבר מנסה לנתק את עצמו מבבל – הוא אומר 'רב הונא דמן בבל'. מן הסתם היו יודעים מי הוא רב הונא גם בלי שהיה מציין שהוא מבבל. רש"י אומר שהיות שהוא עלה לארץ ישראל הוא אומר מבבל – בשביל מה? זו מנטליות, המוחין שלו, שבאמת הוא כבר עזב את בבל, אבל יש אנשים משם שהוא זוכר, הוא זוכר אותם בתור בבלים.

הסוגיא ממשיכה:

ואיהו כמאן סבירא ליה [רבי אבהו לא ידע את ההלכה הזו של רב הונא, שבוצע מברך? מה הוא סבר? אף על פי שרבי אבהו בצע הוא בקש מרבי זירא לברך ברכת המזון. כמו מי הוא סבר?] כי הא דאמר רבי יוחנן [במימרא אחרת שלו] משום רבי שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך [כך ההלכה, לא כמו רב הונא מבבל.] בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה [זו כבר "הלכה בטעמה". למה ההלכה שבעל הבית בוצע? הלחם שלו, הסעודה שלו, וכשהוא יבצע הוא יחלק ביד רחבה. מישהו אחר יתכן שיצמצם.] ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית [אחר כך הוא אומר את כל הנוסח, איך לברך את בעל הבית.].

[אולי אפשר לומר שלאו דווקא שלא שכח את מה שלמד, אלא שהגיעו שמועות מבבל אחרי שהוא שכח והוא למד שוב.]

אפשר לשאול אחרת: הוא בעצמו קודם אמר בשם רבי יוחנן שבעל הבית בוצע, למה הוא לא ידע את מאמר רבי יוחנן שבעל הבית בוצע ואורח מברך? הרי עכשיו הסמכות שלו היא רבי יוחנן, לא רב הונא (דמן בבל). רבי יוחנן אחד הוא ידע ואחד לא. רבי אבהו לא ידע את המימרא הראשונה אבל ידע את השניה? הרי השניה כוללת גם את הראשונה – בעל הבית בוצע ואורח מברך. אלא צריך לומר שרבי אבהו סבר שכאן שהסעודה היא לכבוד רבי זירא, וכאילו הוא בעל הבית של הסעודה, וכולם בטלים אליו, גם רבי יוחנן יסכים שיש לכבד את רבי זירא לבצוע. בכל אופן, מונח בפשטות שרבי זירא זכר את מה ששמע מרב הונא בהיותו בבבל, טרם עלה לארץ ישראל.

רש"י מדייק "והיה עולה מבבל" – כל החיים הוא עולה מבבל, כמו יציאת מצרים – ולכן כל מי שמבבל הוא אצלו בבלי, אבל הוא לא שכח מה שרב הונא אמר.

האם רבי זירא למד ירושלמי תוך כדי שכחת הבבלי?

הבאנו את הגמרא כראיה לדברי הרבי. בהתחלה הוא מביא את המהרש"א, ואז חוזר ממנו, אך אומר שודאי הלכות פסוקות הוא לא שכח. בתחלת השיחה הרבי אומר שבאותו זמן שהוא ישב והתענה לשכוח את התלמוד בבלי זה לא אומר שהוא ישב בטל – לא למד שום דבר – אלא שלמד מקרא ומשנה, חזר על המשניות. ודאי שהוא לא התבטל. יש סברא אחת שהאיסור של "פן תשכח" הוא רק על אחד שיושב בטל, והרבי אומר שודאי לא ישב בטל – ישב ולמד משנה. משום מה לא עולה על דעת הרבי – צריך לחפש אם מישהו מעיר – שאולי כל הסיפור של מאה תעניות לא היה אז. איפה זה קרה? כשהוא עדיין בבבל? כשהוא בדרך? כשהוא הגיע לארץ? זה לא כתוב. בגמרא כתוב שרבי זירא צם מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי על מנת שלא יטריד אותו בלימוד תלמוד ירושלמי.

לדעתי, אא"כ יש ראיה נגד מה שאני אומר עכשיו, הוא צם את הצומות האלה מיד כשהוא עלה לארץ [זה הפשט, כתוב "כי סליק לארעא דישראל"]. אכן כך משמע, אך עדיין אפשר לומר שזה מדובר כשהוא בדרך (בהכנות או בפועל) לעלות לארץ ישראל – זו לא ראיה גמורה. אבל לכאורה, מתקבל על הדעת, שצם מיד כאשר הגיע לארץ ישראל. ברגע שהוא הגיע לארץ ישראל לאן הוא הלך? לבית מלון? הוא הלך לרבי יוחנן! ומה הוא עושה עם רבי יוחנן שם? הוא סתם יושב בפנה וחוזר משניות (תוך כדי שהוא צם על מנת לשכוח תלמוד בבלי)? מאותו רגע, לכאורה – לכן אני אומר שצריך לחפש אם מישהו מעיר על כך – הוא כבר עוסק בלימוד תלמוד ירושלמי. עכשיו, שאני לומד ירושלמי, לא רוצה שהבבלי יבלבל אותי בראש. לכן הוא לומד כמה שיכול ללמוד, ותוך כדי צם מאה תעניות. הרבי מביא כאן שהוא לא סתם צם, אלא כל הזמן התפלל לה' שישכיח ממנו את הדבר שמטריד אותו.

מותר לשכוח משהו שמפריע תוך כדי לימוד נעלה ממנו

שוב, הווארט הוא כזה: אם תוך כדי שהוא צם על מנת לשכוח תלמוד בבלי הוא עסוק בלימוד ירושלמי בפועל – אין פה יסוד לכאורה לשאלה עליה מבוססת השיחה, לכאורה זה מבטל את כל הקושיא.

[למה? הוא צריך כל הזמן לחזור אם הוא שוכח!]

לפחות זה ממד אחר, שלא נידון כאן. למשל, אם מישהו היה חסיד מסוים – רבי זירא הוא דוגמה למישהו שמשנה 'חצר'. הוא לא רוצה שהחצר הקודמת תפריע לו, תבלבל לו את הראש לגבי הרבי החדש שהוא עתה מתקשר אליו. נאמר בצורה אחרת, של עולמות: בבלי, כמו שהוא בינה, "במחשכים הושיבני", הוא גם בריאה – "בורא חשך". ירושלמי הוא חכמה, שכל של עולם האצילות. כעת הוא עולה לעסוק בעולם האצילות, הוא מתחיל לקלוט את האצילות, אז הוא מתפלל תוך כדי שהדברים בעולם הבריאה לא יבלבלו לו את הראש וצם על זה. מבואר בקבלה ובחסידות שעל מנת לבנות את פרצוף המלכות באצילות, כאשר היא עולה מהגלות שלה בבי"ע, צריכים לסתור את בנין פרצופה בבי"ע (וזה קורה תוך כדי העליה מבי"ע לאצילות בפועל. וראה גם המשל של ר"ה בד"ה "איתא בפסיקתא" להסתלקות הרב בשלבים מהשכל והלימוד הראשון שלו לתלמידיו על מנת, ותוך כדי, לחדש שכל חדש גבוה יותר). כמו שאמרנו קודם, יש לומר שהכל חלק מהעליה שלו. אין לומר שמי שעוסק להשיג דרגה גבוהה יותר ולשם כך צריך לשכוח משהו שזה יחשב עבירה של "פן תשכח". לכאורה, אם נאמר שזו היתה המציאות, יש שתי קושיות על השיחה. הראשונה – שהרבי אומר שרק ישב ולמד משניות. מה ההכרח לומר כן, אולי כבר התחיל ללמוד תורה מפי רבי יוחנן? דבר שני – מה בכלל ההוה אמינא שיש בזה איסור? לא יתכן שיש איסור אם אתה עוסק במשהו יותר גבוה, והדבר הנמוך מפריע לך.

דוגמאות לשכחה במעבר רמה של לימוד והבנה

ניתן דוגמה מהעולם החיצוני: כשאינשטיין המציא את התיאוריה שלו, אחד מגדולי הפיזיקאים המבוגרים של אותו דור אמר שהראש שלי כל כך מונח בפיזיקה הקודמת – בתיאוריה של ניוטון וכו' – כך שבגלגול הזה (כמובן, לא במילים האלה) אין סיכוי שאכנס לראש של אינשטיין. נשאיר זאת לצעירים. על דרך זה, כשלמישהו יש מאד חזק בראש תיאוריה קודמת, ורוצה להגיע לתיאוריה חדשה, הוא צריך לשם כך 'לנקות את הראש'.

פשיטא שאם הרבי היה חושב שבאותו זמן שצם הוא למד בפועל ירושלמי לא היתה קושיא בכלל. לכן צריך לחפש אם יש אסמכתא, רמז באיזה מקום, שלא כמו שאמרתי כעת. כי אם כן כמו שאמרתי – איני מבין כאן את כל המהלך של השיחה.

[לא הבנתי למה כל כך ברור שאין איסור לשכוח את הלימוד הקודם אם לומד משהו יותר גבוה. זה נכון רק אם הנמוך הוא הבל, אבל אם זה שתי מדרגות – בריאה ואצילות – למה צריך לשכוח?]

אם לא מפריע – לא צריך. אבל אם הוא מוגבל – האדם מוגבל – וזה מפריע לי להשיג את הרמה הגבוהה, אז נאמר לו שזה אסור? שחייב להשאר למטה?!

[כמו שטובלים בנהר דינור כדי לשכוח.

אדמו"ר הזקן כותב שמי שזכרונו מוגבל יחזור על מה שיודע שוב ושוב, ורק כשיודע טוב יכול ללמוד עוד דבר חדש – בלי להפסיק חזרות.]

כי הכל באותה רמה.

[כותב שלפי חכמת הנסתר מה שעתיד לשכוח יזכירו לו לעתיד לבוא.

לכאורה שכחת נהר דינור, ברור שכדי להתחיל מגן עדן – רק לטעום – צריך לשכוח חיזו דהאי עלמא. זה לכאורה אותו סיפור גם כאן – לא שייך להתחיל ירושלמי עד שלא שוכח לגמרי תלמוד בבלי.]

השאלה אם אי אפשר להתחיל את הירושלמי או שתוך כדי.

[במדה שאפשר לא צריך לשכוח בבלי – לאט-לאט ישתכח מעצמו.]

בסדר, הוא רצה להאיץ. כמו שאדמו"ר הזקן כותב באגרת התשובה לגבי תעניות – שתשובה לא צריכה תענית, אבל התענית היא כדי להאיץ את התהליך, לגמור יותר מהר.

ניתן עוד דוגמה: מה קורה אם קודם היית תלמיד מובהק, כמו יעקב אבינו שלמד אצל שם ועבר, וכעת פתאום אתה מגלה שיש גם בית מדרש של אברהם אבינו או של יצחק אבינו – כבר יהודים, לא גוים. יעקב למד אצל שם ועבר. מוסבר אצלנו שבית מדרשו של שם יותר גבוה מבית מדרשו של עבר (ה"אהל" של שם הוא "אור המאיר לעצמו", שעשועים עצמיים, לפני עלית הרצון לבריאת העולמות, ואילו ה"אהל" של עבר הוא "אור המאיר לזולתו", "כד סליק ברעותיה למיברי עלמא"). בכל אופן, שניהם לפני היהודי הראשון, וכעת הוא רוצה ללמוד תורה מיהודים. מה הוא צריך לעשות?

[בדורות האחרונים – רבי אייזיק שרף את החידושים הקודמים. הקוצקער בכלל.]

בדיוק. רבי אייזיק שרף ואחר כך התחרט.

[לא התחרט לגמרי – אמר שהיו שם גם כמה דברים טובים שחבל שהוא שרף.]

היות שאתה לא יודע מה כן לשרוף ומה לא לשרוף – לא צריך לשרוף בכלל. יש הרבה דברים שהוא התחרט. אדמו"ר הזקן אמר לו שיטבול עמו במקוה והוא יעשה אותו צדיק גמור. הוא סרב, כי צריך עבודה בכח עצמו. בסוף ימיו התחרט – אמר שיש אחר כך גם מה לעשות. גם רבי זירא – יתכן שאחר כך התחרט (כאשר זכה למוחין רחבים, המסוגלים לכלול השכלים של שני עולמות שונים בתכלית, אצילות [אלקות בפשיטות, אין, בטול במציאות] ובריאה [מציאות העולמות בהתחדשות, יש מאין, בטול היש לאין], בעת ובעונה אחת, מכח גילוי העצמות שמעל שניהם)... אבל זה מה יש.

ב. הלכה, הלכה בטעמה, פלפול בבלי ופלפול ירושלמי

ארבעה גדרים כלליים

נחזור לעצם הגדרים, שהם גדרים מאד כלליים: הלכה, הלכה בטעמה (שו"ע אדמו"ר הזקן וכל ההולך בדרכו, ובעצם שיטה זו החלה כבר מהלבוש, לכן מאד מתוק ללמוד את הלבוש, יותר מכל ספרי ההלכה – לא שתמיד פוסקים כמוהו, אבל מתיקות הלשון שלו מיוחדת מאד), פלפול ירושלמי, פלפול בבלי.

הלכה בטעמה – מוחין דז"א

מה היא "הלכה בטעמה" באותיות של קבלה? הרמב"ם סובר שמצות ידיעת התורה היא הלכה, כמו ששה סדרי משנה. הלכה היא ששה סדרי משנה בלי גמרא, בלי תלמוד. כתוב שהלכה – משנה – היא ו"ק, כך או כך. אם פוסקים כמו בית הלל – זה חסד. אם כמו בית שמאי – גבורה. כל הלכה היא נטיה למדה מסוימת, שייכת למדה מסוימת. ההלכה בעצמה היא ו"ק (ובפרט, מבואר בדא"ח ש"הלכה" היא בחג"ת ואילו "הלכה למעשה" בנה"י, וכמבואר חילוק זה וההשלכות שלו במ"א[3]). מהו הטעם? מהי הלכה בטעמה (עיקר החידוש של אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת)? איך קוראים לזה בקבלה? "מוחין דז"א" – זה להמשיך לז"א מוחין. זה הגדר של הלכה בטעמה.

פלפול – מוחין בעצם (בבלי – בינה; ירושלמי – חכמה)

מהו, אם כן, פלפול? מה הוא כותב כאן? הוא מביא שהפלפול – לא פלפול של הבל, פלפול אמת – הוא מה שנמסר למשה רבינו לבד. הוא מביא סברא שמותר לשכוח גם פלפול אמת, כי הפלפול הוא לא חלק מהתורה שניתן לכולם. הרי מה כתוב בפסוק הזה? "רק השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" – רק דבר שנמסר לדורות אסור לשכוח. לא חייבים את הפלפול למסור, רק את ההלכה או את ההלכה בטעמה.

שוב, הלכה בטעמה היא מוחין דז"א, מוחין של מדות, כי ההלכות הן מדות ויש להן מוחין, טעמים. לפי זה מהו פלפול שניתן למשה ("משה זכה לבינה")? מוחין בעצם. זה פלפול של אמת. מה ההבדל בין פלפול של בבל לפלפול של ארץ ישראל? בדרך כלל מסבירים שההבדל בין התלמודים הוא בין מוחין דאמא למוחין דאבא – זה הפשט בכל מקום. יש מוחין דאמא – פלפול של בבל – ויש מוחין דאבא, תלמוד ירושלמי – פלפול של ארץ ישראל.

מעלת הפלפול הבבלי

תלמוד ירושלמי הוא יותר קצר – אולי יותר אור, אבל בלשון הוא יותר קצר (מבואר בדא"ח שבחכמה יש "אותיות קצרות", לא כלים של ממש להכיל את גילוי האור) – מה הענין שלו? ודאי אמרנו פעם שיש משהו בתלמוד בבלי, "במחשכים הושיבני", שהוא גילוי "ישת חשך סתרו" – חשך עליון שגם יותר גבוה מהאור המתגלה בתלמוד ירושלמי. למה בסוף פוסקים כמו הבבלי? כמו החשך, ולא כמו האור – "והוי' עמו", "שהלכה כמותו בכל מקום". הלכה למעשה זה כמו החשך. סימן שיש בו מעלה.

בבבל מצד אחד אפשר לשכוח, אבל מצד שני "משה זוכה לבינה" ושייך למשה – היות ששייך למשה רבינו (שלא זכה להכנס לארץ ישראל באותו גלגול, לא זכה לתורת ארץ ישראל), אם כי בא משרש החכמה וזוכה לבינה. "מן המים משיתהו" ו"זכה לבינה" (אצלו "'נבונים' לא אשתכחו", אבל הוא כן זכה לבינה, להיות נבון). אז יש משהו בפלפול של בבל, של ה'מחבלים' כאן.

[יותר קרוב למוחין דז"א?].

צריך לומר שתלמוד אחד הוא ישראל-סבא ותבונה והתלמוד השני הוא אבא ואמא עילאין. היות שאבא ואמא עילאין הם בכללות חכמה, יותר קל לומר שהם תלמוד ירושלמי, והישראל-סבא ותבונה הם בכללות בינה, תלמוד בבלי. זה "עולם הבא" – שהוא בא תמיד – לא ממש המוחין דז"א אלא השרש שלהם, למעלה מהלכה בטעמה (בחינת סברא שלמעלה מטעם – הסברא היא אור מקיף קרוב ואילו הטעם הוא אור פנימי). אבל עכשיו אמרנו שיש ודאי דרך להסביר שלפלפול של בבל בתוך החשך יש איזה שרש עוד יותר גבוה – עד רדל"א (החשך העליון ביותר, "אוכם איהו קדם עילת העילות"). רק מי שלא זכאי לזה – אצלו זה נתפס כפלפול של הבל.

[כמעט בטלנו תלמוד בבלי בכולל, אבל בסוף יש תירוץ – אפשר להיות רגוע, ילמדו כאן בבלי...]

היו כאן עוד דברים. זו רק ההתחלה של העיון בנושאים של השיחה הזאת.

[לכאורה הפסיקה כמו תלמוד בבלי היא גם קצת כי יש לו טעם.]

המחלוקת באמצע – האם מצות ידיעת התורה כוללת טעם

לפני שנעזוב זאת נסכם: יש הלכה, טעם ופלפול. המחלוקת לגבי קביעת גדר מצות ידיעת התורה היא לגבי הטעם. אין מי שאומר שצריך לדעת את ההלכה כולל הפלפול – גם של אמת. אין דעה כזאת. הרמב"ם אומר הלכה בלי טעם ואדמו"ר הזקן אומר עם טעם.

זו דוגמה לכלל גדול אצלנו – שכל המחלוקות בתורה הן לגבי מצב ממוצע. לכן מאד חשוב להשלים את מבנה הפלפול – בלעדיו אינך מבין שהדיון על מה שבאמצע. זה אחד מיסודי היסודות אצלנו, גם בחז"ל וגם באחרונים, שמחלוקת היא תמיד בנוגע לממוצע. לפי הרמב"ם הטעם קשור לפלפול, חלק ממנו (אפשר להסביר שלדעת הרמב"ם הטעם נכלל בסברא, בחינת מקיף להלכה כנ"ל, והסברא המבוררת יוצאת מהפלפול ונחשבת חלק ממנו), ולפי אדמו"ר הזקן הטעם קשור להלכה (היינו מוחין פנימיים, בחינת חיות, להלכה כנ"ל – על התורה ומצותיה נאמר "וחי בהם", חייבים להמשיך בהם חיות). מחלוקת איפה למקם את ה"טעם".

נעשה גימטריא יפה: כמה שוה טעם (119) ועוד פלפול (226)? משה. ההלכות הן "תורה צוה לנו משה" – רמז טוב בשביל הרמב"ם (שכולל את הטעם בפלפול – ממשה עד משה כו').

[הוא כותב שבימי אבלו של משה נשתכחו 3000 והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. משמע שפלפול הוא מלמטה.]

בסדר, כח ההיקש שלו – הוא מטפל במשהו. כמו שהוא אומר, זה מתעלומות החכמה שלו. בפלפול שלו הוא מגיע לשרש (בדרך של "אור חוזר" ש"חוזר לקדמותו ממש"), שמשם אפשר להמשיך את אור התורה מחדש.

כמו הסיפור של הרבי ר' זושא, שאמר שלא לקח מהירושלמי אלא מהמקום שהירושלמי לקח... ככה זה לגבי עתניאל בן קנז.

איסור שכחת הדברים שהאדם ראה

פסוק האיסור של "פן תשכח" מופיע בשש הזכירות שאומרים כל יום אחר התפלה, והיא מצות זכירת מעמד הר סיני בכל יום. לפי מה שהרבי מביא כאן, זו שיטת הרמב"ן (שהפסוק קאי על איסור שכחת מעמד הר סיני) – שהיא פשט הפסוק (הגם שאדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה טורח להוכיח שפשט הפסוק קאי על כל דברי תורה), אבל הפשט ממש הולך על "יום אשר עמדת לפני הוי' אלהיך בחֹרב". לא ראיתי אף פעם מישהו מדייק בפסוק – כתוב "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך" – איסור שכחה הוא על דברים שראית במו עיניך.

שכחת תלמודו ושכחת משנתו

אם רוצים להעמיק בזה, אפשר לומר שמה שאסור לשכוח – מביא לזה עוד ענין. יש גרסה – גרסת המשנה[4] – ש"כל השוכח דבר אחד ממשנתו וגו'", ובגמרא מוסיף ריש לקיש (האהוב לנו[5]) ש"המשכח דבר אחד בתלמודו עובר בלאו". יש כאן שני שינויים – בין "משנתו" ל"תלמודו", ובין "מתחייב בנפשו" ל"עובר בלאו" (של "פן תשכח").

יש כאן כמה גימטריאות יפות – תעשו לבד[6].

בכל אופן, על המלה "משנה" הרבי מביא בהערה אחת שזה לא רק משניות, אלא מקור למה שאומרים היום על מישהו 'משנת פלוני', 'משנת הרבי מליובאוויטש'. לכל תלמיד חכם גדול יש את המשנה שלו – לא המשניות אלא כל התורה שלו. החל מדרך הלימוד שלו, דפוסי החשיבה שלו, וכל מה שלומד כו'. יש מי שאומר שזו "משנתו" – הכוונה כל מה שאתה לומד ומחדש. זה נשמע קצת רחוק, אבל יש מי שאומר כך (כך מובא במדרש שמואל). למה אמרנו זאת? כי דומה – בפסוק כתוב "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", והיינו לומר שלא רק הבנת זאת אלא ראית זאת. ברגע שראית משהו אי אפשר לסתור אותו אצלך (כמבואר בדא"ח) והוא הופך להיות המשנה שלך. לפי הדיוק הזה, עיקר האיסור הוא לא לשכוח את הדברים האלה.

הפסוק מדייק "אשר ראו עיניך" – ראו זה אור. תשכח זה חשך. יש לנו ספר שנקרא 'להפוך את החשך לאור', יש מצוה להפוך את החשך לאור, לא להפוך את האור לחשך – לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך.

[משמע שאפילו בא להוסיף – אפילו דברים שלי, שהמצאתי ואני יכול לשכוח]

נכון, הוא כותב "אפילו" – אפילו שכח מהדברים אשר יקראו משנתו, שהם הדברים אשר עיין בשכלו, נקרא ששכח – אבל אנחנו מפרשים שיש בזה גם גוון של לכתחילה ודווקא (שמאד חשוב שתזכור את הדברים אשר ראית ממש במו עיניך, וכמו שהרבי ריי"ץ מפליג בענין זה שלא לשכוח זכרונות של חוויות שראית...).

[גם לפי דבריו אפשר להגיד שזה העיקר, לכן כתוב "משנתו".]

השכחה המותרת של עוקר הרים

הסוגיא הזו נוגעת לעוד משהו, הסוגיא של מה עדיף – "סיני" או "עוקר הרים"[7]. רבי אליעזר הוא סיני – "בור סוד שאינו מאבד טפה", שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו – אז לכאורה הוא מקיים הכי טוב את דברי אדמו"ר הזקן. פוסקים את ההלכה שסיני עדיף. אף על פי כן, מי שעוקר הרים לא אומרים לו שמתחייב בנפשו. מן הסתם עוקר הרים, לא סיני, עלול לשכוח דברים (הרי מדת "סיני" היא לא עיקר אצלו). מי שעוסק בפלפולים עמוקים, כל הזמן סותר (על מנת לבנות חדש) עלול לשכוח דברים (הרי בטבע שלו לעקור...) – אבל קשה לומר שמשום כך מתחייב בנפשו (או עובר בלאו).

[שוכח פלפול, אבל לא את ההלכה]

אכן הוא מחדש פלפול כל הזמן. אבל שוב, מי שעוקר הרים "סיני" זה לא צורת הלימוד שלו – הוא לא סיני. זו תכונה נפשית, בעצם שלו – יש אנשים שהם סיני ויש אנשים שהם עוקר הרים. כמו שיש בית הלל ובית שמאי (ואף על פי כן יש חד בדרא, אתפשטותא דמשה, שכולל את שניהם – משה ר"ת משה שמאי הלל = סיני עוקר הרים = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל"). ממי שעוקר הרים קשה לדרוש ממנו כל כך את ההקפדה על הדבר הזה. הוא יותר כמו רבי זירא.

[אז אפשר לומר שעוקר הרים, מכיון שהוא מעמיק, קצב הלימוד שלו איטי – לא שוכח מה שלמד, רק לא סיני כי לא הקיף?

רבה חי רק ארבעים שנה, וכשהלכו לשאול זאת היה בן 12 או בן 15, ורב יוסף היה בטוח מבוגר ממנו בהרבה שנים – רב יוסף ידע הכל. הם היו הכי חכמים. שניהם לא הסכימו לקבל את ההכרעה – רבה הלך, וחזר, והסכים. הפשט שהלך ולמד והקיף הכל, ואז הסכים – כי היה גם סיני וגם עוקר הרים.]

היינו כנ"ל שיתכן שיש חד בדרא שהוא גם סיני וגם עוקר הרים, כמו משה רבינו ממש (משה עולה יה פעמים חיה כנודע, רבה = אור עולה ט פעמים חיה. יחד עולים כד פעמים חיה, היהלום של חיה = תלמיד חכם. בהכאה פרטית, משה רבה = 8625 = 25 פעמים משה![8]).

מעלת התורה על שש המצוות התמידיות

היה עוד משהו: הרבי כותב כאן בשולי הגליון להערה 13 שהסמ"ג מונה שתי מצוות של איסור שכחה – אסור לשכוח דברי תורה (לאו יג) ואסור לשכוח את ה' (לאו סד), "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך". הסמ"ג הוא השיטה השלישית שהרבי מביא כאן בהתחלה:

גם לדעת כמה ממוני המצות [ובראשם הסמ"ג] וה­פוסקים שמנו הלאו ד"פן תשכח" במנין המצות וס"ל דקאי בשכחת דברי תורה [ולא בשכחת מעמד הר סיני], האיסור הוא ש"פורש מן התורה" (כלשון הסמ"ג), או ש"אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו פי' שמפנה לבו לבטלה" (כלשון היראים).

לאו יג הוא לא לשכוח דברי תורה ולאו סד לא לשכוח את ה'. אז הרבי מזכיר כאן:

ראה שיחת ט"ו באב תשמ"ז, דשתיהם (שכחת ה"א ושכחת ד"ת שהם דברי ה"א [אסור לשכוח את ה' ואסור לשכוח את דבריו]) שייכות זל"ז, והתורה היא "חיינו" [כמו שדג הפורש מהמים פורש מהחיים], ולכן הו"ע תמידי עוד יותר משש המצות התמידיות (שבסוף אגרת המחבר בריש ס' החינוך). ע"ש [זו תמצית מהשיחה שם].

מה זה אצלנו, מישהו זוכר? אחד הפרצופים העיקריים אצלנו הוא שיש את שש המצוות התמידיות כנגד הו"ק – ההתבוננות של "לחיות במרחב אלקי" – ובתוכם יש את התפלה ("היכל הקדש באמצע", המלכות – "ואני תפלה" – בתוך הו"ק), "הלואי ויתפלל האדם כל היום כולו". למעלה יש את המוחין – המצוות שיתגלו כתמידיות לעתיד לבוא. ביאת המשיח היא "כל ימיו בתשובה" – שמצות התשובה מתגלה כמצוה תמידית, מצד הבינה. בנין בית המקדש, "ומעין יצא מבית הוי'", הוא המימוש של מה שכתוב כאן – שתלמוד תורה, "כי הם חיינו", יהיה תמידי בנביעת האין סוף של חידושי תורה אצל כל יהודי, מצד החכמה. אחר כך, בתחית המתים, כאשר מצוות בטלות לעתיד לבוא, נשארת רק מצות מסירות נפש – כל רגע "ונקדשתי בתוך בני ישראל", המצוה התמידית של הכתר. זה אחד הדברים היסודיים. הדברים כאן מחזקים זאת – שהוא אומר ש"כי הם חיינו" יותר תמידי מאשר שש המצוות התמידיות.

[זה יהיה רק לעתיד לבוא?]

הגילוי של זה. הראיה שלא כוללים את זה בשש המצוות התמידיות, אף שאומר שיותר מהן.

[כתוב שלעתיד לבוא "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"].

נכון, זה התורה.

אלה היו כמה נקודות כאן. שוב, עיקר החידוש הוא באות ו – נשאיר אותו לפעם אחרת – מה שמביא מבית האוצר מערכת א בדין "אונס רחמנא פטריה". זה מעיקרי הסיבות שרציתי שנלמד את השיחה הזאת.

ג. הלכות ראש השנה סימן תקצ

מה השעה, כבר שש? [שש ורבע]. ועוד לא קמים? [כשהמורה בכתה לא קמים...] יש הרבה חידושים על השו"ע – אם יהיה זמן. פתחתי בסימן תקצ – למדו את זה בעיון? [כמעט]. זה העיקר, מה שכאן מקפידים מאד בחב"ד, על האורך של התקיעות. יש פה כמה דיוקים:

תקיעה-העברה – סוד אברהם העברי

כתוב שהתקיעה כנגד אברהם אבינו, השברים יצחק והתרועה יעקב – זה עיקר הכוונה. יש פה רמז יפה: באות א הוא אומר שהתקיעה נקראת העברה:

והעברת שופר תרועה משמע שצריך להעביר קול פשוט ואח"כ תהיה התרועה דלשון והעברת משמע העברת קול פשוט ואחר התרועה נאמר תעבירו שופר וגו' משמע שאחר התרועה צריך ג"כ להעביר קול פשוט.

כלומר, שבלשון תורה התקיעה נקראת 'העברה'. זה משהו יפה מאד. מה זה קשור לאברהם אבינו? התקיעה היא אברהם אבינו – "אברהם העברי", שכתוב עליו "ויעבֹר אברם בארץ", הוא עובר.

[בסוד הוי' ליראיו כתוב שהתקיעה האחרונה היא דוד המלך.]

נכון, זה מה שלמדנו על הקשר בין אברהם ומלכות בשבע ברכות האחרון.

[בהלכות יובל הרמב"ם לומד שצריך להעביר את השופר בארץ ביובל, ולא רק לתקוע.]

שוב, זה שייך לאברהם אבינו, העברי, להעביר את השופר. הוא באמת הולך, עובר ומפרסם אלקות בעולם. מעיקרי כוונת התקיעה היא המחשבה על האבות, כמו שכתוב בסוד הוי' קצת באריכות. אבל הווארט של העברה – לעבור בארץ ולפרסם אלקות בתחלה ובסוף – זו כוונה חשובה.

יסוד תקיעת שופר – המספר שלש

הגיע העלון – הוא טעון גניזה, כי יש בו דברי קדושה, ואחד מדברי הקדושה שיש בו הוא המאמר של משה גנוט, שמסביר שכל מה שקשור לשופר קשור לשלישיות, כמו שכתוב פה [היה דיון קצר על הגהות שלא תמיד נכנסות]. גם המילים כאן הם כפולה של שלש – גם כמה דברים שלא מזכיר, כמו ראש השנה (861 = 3 פעמים 287, "רופא כל בשר ומפליא לעשות") ויום הכפרים (411 = 3 פעמים 137, קבלה וכו') ויובל (48 = 3 פעמים 16). מאיפה הווארט של השלש? זו ההתחלה כאן:

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע [שלש פעמים שלש] תר"ת תר"ת תר"ת [ורק בשל הספק לגבי מהות התרועה זה יותר. למה צריך לשמוע תשע תקיעות? כאן כבר מתחילה "הלכה בטעמה" – זה משהו שרואים בולט כמעט בכל דבר שלומדים בשו"ע אדמו"ר הזקן, שמיד מביא את הטעם:] לפי ששלש פעמים תרועה נאמר בתורה שנים בראש השנה ואחד ביום הכיפורים של יובל.

יש פה רמז מאד יפה ופשוט: כתוב "יחינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". כתוב שאף שמהתורה ראש השנה הוא יום אחד, כאשר יתבטלו כל הימים הטובים של גלויות ישארו שני ימים של ראש השנה – ישאר קבוע "ימים". אז "יחינו מימים" היינו שני ימי ראש השנה ו"ביום השלישי" היינו יום הכפורים. רמוז בצורה מאד פשוטה – תרועה כתובה פעמיים בר"ה ופעם אחת ביו"כ. מבנה פשוט של שני ימי ראש השנה ויום הכפורים – כל יום כפורים הוא בחינת יובל, יש בו הארת יובל. גם ראש השנה הוא כפולת שלש, גם המלה יובל, הכל משולש כנ"ל.

יבבת אם סיסרא בתקיעות

עוד דבר קצר כאן באות ב:

תרועה זו האמורה בתורה מתרגמינן יבבא וכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא משמע שהיבבא היא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל.

את כל הדין של תרועה לומדים מאם סיסרא, גם כפולה של שלש (372 = 3 פעמים 124, עדן, חצי אברהם כו'). מה לוקחים מהלכה כזו הביתה? אם לא היתה הלכה בטעמה – לא היינו קוראים כאן אודות אם סיסרא, לא צריך אותה. בלי הטעם לא צריכים פסוקים להוכיח שום דבר. הטעם הוא להביא ראיה מהפסוק ולפרש את הפסוק – ההלכה יוצאת מהפסוק. פתאום מופיעה כאן אם סיסרא. כנראה שכל פעם שתוקעים בשופר, בתרועה של יום הזכרון, צריכים לזכור אותה.

[אולי כל פעם שתוקעים היא מתחילה לבכות.]

היא מתחילה לבכות כי בשופר מנצחים והורגים (על ידי ה"יעל פשוט" שבנו, בשיא היעילות) את סיסרא בנה.

תקיעת ברק בשופר

איזה אם מזכירים בראש השנה? יש כמה אמהות. הפטרת יום שני של ראש השנה מסיימת "הבן יקיר לי אפרים", הפסוק שחותם את ספר הזכרונות – רחל היא אם אפרים (בני בנים הרי הם כבנים). אם סיסרא היא ה"לעומת זה" של אם אפרים – אותו מספר. סיסרא היה שר הצבא של מלך כנען. מה היה שמו מלך כנען? יבין, לשון בינה, יסוד אמא הוא השופר. כשתוקעים בשופר, מי עיקר התוקע בשופר? מה צריך לחשוב? [ברק]. ברק ודבורה. אשה יכולה לתקוע בשופר? [לעצמה. יש דעה שגם לעצמה לא יכולה]. מי שחציו עבד וחציו בן חורין יכול לתקוע לעצמו? [לא]. למה? [יש לו רק חצי תקיעה... כמו הדין שאם תקע תחלתה בלא סופה לא עלתה לו התקיעה]. אדמו"ר הזקן פוסק שאשה יכולה להוציא את עצמה ידי חובה. בכל אופן, מי שכאן תוקע הוא ברק מכח דבורה (ועוד, ברק תוקע ודבורה אומרת-שרה פסוקי שופרות). הם נלחמים בסיסרא, ואז "ותיבב אם סיסרא"[9] ואז "ותשקט הארץ ארבעים שנה"[10], ושם, "ואהביו כצאת השמש בגברתו"[11].

תקיעה "בעד החלון"

"בעד החלון" – אולי צריך לתקוע דרך החלון. יש גם הלכות על תקיעה דרך החלון. מי שעומד אחרי בית הכנסת יוצא? [כן]. אלא אם כן? [אם זה קול הברה]. מתי? [יש מחלוקת אם בבית מעל הקרקע יש הברה]. נכון, מתי יכול להיות? הוא כותב שכמו כאן – כשזה מקום מצומצם.

יש עוד הרבה דברים – לעיקר לא הגענו.

השופר של היובל הוא בשביל לקרוא דרור בארץ – כעת קוראים דרור...