י"ח מנחם־אב ע"ד – ברית יוסף־יצחק, בת ים

ברית שניאור־זלמן מרנץ

בסיעתא דשמיא, שכל היהודים יחזרו בתשובה, ואז יבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

איזה יפי!

קודם, בסיום הברית, שבאמת היתה בסיעתא דשמיא משהו מיוחד, אמרו 'איזה יפי!' – בדיוק בסיום, כשזה נגמר. חשבתי ש'איזה יפי!' שוה "יחי המלך"! באמת טוב להכריז 'איזה יפי' בסיום ברית (אכן יש מנהג עממי שאומרים 'בלי עין הרע'! אבל 'איזה יפי'! הוא הרבה יותר נחמד). גילוי העטרה הוא גילוי המלכות. הברית היא לגלות את העטרה, בחינת "יחי המלך". כידוע, "יחי המלך" שוה ענג ו"אין בטובה למעלה מענג". הברית היא אבר התענוג של הקדושה, צריך לקדש אותו. כמו שעכשיו שמענו שרבי לויק האבא של הרבי מסביר שה'ראש' של הברית הוא "קדש עצמך במותר לך". תיכף נדרוש זאת יותר. זה "יחי המלך", 'איזה יפי'!

באמת כתוב על הברית בזהר הקדוש שהיא "הידורא דגופא", היפי של הגוף. כתוב שהדרת הפנים, היפי של היהודי, היא הזקן שלו – וזה מכח הברית. ההידורא, שבפנים הוא הזקן, הוא מכח ה"הידורא דגופא" של ברית המילה. והוא סוד המלך השמיני, סוד יום השמיני למילה, הדר, "ושם אשתו מהיטבאל"[1], היינו סוד גילוי העטרה. בכל אופן, 'איזה יפי' שהיה פה – שימשיך להיות 'איזה יפי'[2].

שני-אור – שתי בריתות מילה

לרך הנימול – שהוא כבר עוד מעט בן 11 – קוראים שניאור-זלמן, על שם אדמו"ר הזקן. שניאור הוא שני-אור, שצריכים לחבר שני אורות, אור הנגלה של התורה ואור הנסתר של התורה.

שני-אור רומז לפסוק השלישי של התורה, בריאת האור – הדבר הראשון שה' ברא ביום הראשון של מעשה בראשית – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". כתוב שני אורות, "יהי אור ויהי אור", כתוב שהם אור ישר ואור חוזר (אור זכרי ואור נקבי). צריך שני אורות להשלים זה את זה. ב"פ אור עולה "ואהבת", כך כותב אדמו"ר הזקן בתניא – שניאור. שני האורות הם עבודת ה' מתוך יראה – שהיא חלק מהאהבה גופא, קיום התורה והמצוות, הבסיס – ואחר כך האור הנוסף של עצם אהבת ה', המקיף שמעליו.

בכל אופן, שניאור הוא שני-אור, וכתוב שהפסוק של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שיש בו כג אותיות – מורכב מ-ז אותיות של האלף-בית, אור וחוץ ממנו אותיות מילה. כל הפסוק הזה הוא אור-מילה – אלה שבע האותיות של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", שני-אור.

בהשגחה פרטית שניאור שלנו הוא "כפלים לתושיה". הוא זכה, בזכות כל הנוכחים כאן, לעבור ברית מילה פעמיים. חושבים שזה בדיעבד, שלא עשו מספיק טוב בפעם הראשונה, אבל הכל בהשגחה פרטית מאת הבורא ב"ה. צריך שיהיה שניאור אחד שיעבור פעמיים מילה – מילה ראשונה ומילה שניה – כמו שיש שני-אור. יש "יהי אור" אבל אז בדקו וראו שלא מספיק, צריך עוד "ויהי אור" בפועל ממש. האור הראשון היה טוב בעולם הרוחני, למעלה, אבל כדי שהמילה תהיה מאה אחוז כשרה פה בגשמיות, למטה, שזה העיקר, צריך עוד מילה – "ויהי אור" בגשמיות, שיהיה מושלם. לכן השניאור שלנו היה צריך לעשות ברית פעמיים, כדי לקיים "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", אותיות אור-מילה.

המילה ב"פרשת היראה" (החת"ת של היום)

הדוד של הרך הנימול אמר בדרך שלקיים היום מצות ברית מילה מתאים מאד לפרשת השבוע. לחת"ת של היום, "חמישי" של פרשת עקב, יש שם מיוחד (אין הרבה פרשיות כאלה) – "פרשת היראה". יש יהודים שאומרים אותו כל יום אחרי התפלה, כמו שיש יהודים שאומרים "פרשת המן" כל יום ("דבר יום ביומו", הנאמר בירידת המן), כדי שתהיה פרנסה טובה. "פרשת היראה" עוד יותר חשובה, כמו שרש"י מביא על הפסוק הראשון, "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה" – מכאן למדו רז"ל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", צריכים לזכור זאת כל הזמן, ומזה גופא, שהיראה תלויה בו ובבחירתו, בא האדם ליראה את הוי' (שעשה את הפלא הגדול הזה להטיל את אחריות היראה, דהיינו אימת היראה, עלי). הדוד אמר שקרוב לתחלת פרשת היראה כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם"[3] – בחת"ת של היום יש אם כן רמז מובהק למצות ברית מילה.

ראש-מילה

איפה זה רמוז בפרשת היראה עוד קודם? הפרשה מתחילה "ועתה" – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". אמנם הפרשה נקראת "פרשת היראה", אך המלה הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא לשון תשובה. בשביל יראה צריכים קודם כל לעשות תשובה. תשובה היא הרצון להתקרב לה' – אני רחוק מה' וצריך להתקרב אליו. יהודי צריך להיות יגע ביראה, מתוך תנועת נפש של תשובה לה'. כתוב "ועתה ישראל מה"[4], ורבי מאיר דורש "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" – רמז למאה ברכות שצריך לברך בכל יום.

בכל אופן, נתבונן בשלש המלים הראשונות של פרשת היראה – "ועתה ישראל מה", "ישראל" צריך להגיע למדת "מה", הענוה והבטול של משה רבינו שאמר "ונחנו מה". מה הר"ת והס"ת של שתי המילים הסמוכות "ישראל מה"? מילה. "ועתה" צריך להיות "ישראל מה" – ראש וסוף מילה והשאר אותיות ראש, ראש-מילה. מה ראובן אמר כעת בשם האבא של הרבי? שהראש של המילה הוא ה"קדש עצמך במותר לך", בקדושת המחשבה של ברית המילה. כל פרשת היראה מתחילה מ"ראש מילה" ("ישראל מה"). יש בתורה "ראש יוסף", "ראש אפרים", "ראש מנשה" – דווקא ליוסף ובניו, שהוא הברית, מתחברת המלה "ראש". כאן יש "ישראל מה", ראש-מילה.

כתוב שמילה היינו מל-יה, ואם רוצים להשלים את ה-וה זה נמצא במלה הראשונה של הפרשה, "ועתה", שמתחילה ב-ו ונגמרת ב-ה. שלש המלים "ועתה ישראל מה" הן ר"ת וס"ת מל-הוי'. מל שוה סוד, אז מל-הוי' היינו "סוד הוי'" – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם". בדרך לכאן, כשקראתי את הפסוק הראשון של החת"ת של היום, "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", שמתי לב שזה יום של ראש-מילה. כשחשבתי על זה אתה אמרת שכתוב שם בפירוש "ומלתם את ערלת לבבכם".

יום הברית של רבי הלל מפאריטש

אמרו שהברית של הרבי גם היתה ב-ח"י – ח"י ניסן. הוא נולד ב-י"א ניסן, חדש האביב. כתוב שיש קשר בין אביב לאב. יום ההולדת של הרבי הוא י"א ניסן והברית בח"י ניסן. מה קרה בי"א אב? ההילולא של רבי הלל מפאריטש. [הרב ירון: זה יום ההולדת שלי] אז היום יום הברית שלך – לא סתם היתה סיעתא דשמיא. אם יום הסתלקות אצל צדיק הוא גם יום הולדת, כמו אצל משה רבינו – הרבי אומר שכל צדיק נולד ומסתלק באותו זמן, והעיקר הוא הלידה, שהוא נולד מחדש – אז מי"א אב עד היום זה גם יום השמיני, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". העיקר שיהיה הרבה שמחה לנימול ולכולם. שנזכה למשיח נאו – "ועתה" זה היינט, "היום" (משיח בא, "היום אם בקולו [של מלך המשיח] תשמעו"), "[משיח] נאו", על ידי ישראל-מה, ראש-מילה.

החלשת כח התאוה בברית

[הרב ירון: רציתי לשאול את הרב, יש אור החיים שאצלי תמוה – ראיתי פירושים חדשים, אבל לא התיישבו לי על הלב. הוא אומר שיש שלשה סוגי ברית מילה – של צדיקים, של בינונים ושל רשעים. של צדיקים זה הקדושה, בינונים איני זוכר ורשעים זה החלק של הסט"א. בסוף הוא אומר – איך שלא יהיה, זה צווי הקב"ה וצריכים לעשות ברית גם לצדיקים, גם לבינונים וגם לרשעים. קראתי לפני שנים רבות ולא התיישב לי – מה החלק של הסט"א? ברית מילה זו מצוה!]

הזכרנו הרגע את רבי הלל. גם אתמול היתה ברית. אתה לא מגיע לכל הבריתות בכפר... [הרב ירון: אליהו הנביא מגיע]. עליך להדמות לאליהו הנביא, אתה צריך להגיע...

[הרב ירון: ראיתי באיזה ספר קבלה ישן שהיו פעם מברכים שתזכה לבן זכר – לחיים, שתזכה לבן זכר. למה? כי בן בגימטריא אליהו ו-זכר עולה אליהו במילוי ההין (אלף למד יוד הה וו). בספר הזה היה כתוב שיש בו-זמנית הרבה בריתות, ואליהו הנביא לא בא לכולן אלא יש לו ששים אלף מלאכים תחתיו – הוא הולך רק לבריתות מסוימות. אז היו אומרים שתזכה לבן זכר – שאליהו עצמו יבוא. יש מקומות שכתוב אחרת, אבל כך כתוב שם.]

אף על פי כן, "מצוה בו יותר מבשלוחו".

קודם נאמר ווארט ואחר כך נסתכל באור החיים בפנים. אתמול חזרו בברית מאמר קצר של רבי הלל על ברית מילה, שמביא את הרמב"ם ממו"נ – כשדורש את טעמי המצוות – שאומר שברית המילה היא להחליש את התאוה. אז הוא מביא, משהו מדהים, מפרי הארץ של רבי מענדלע ויטבסקר, שאומר שכאשר הרמב"ם כתב זאת הוא "נבא ולא ידע מה נבא" – יש בזה סוד שהרמב"ם עצמו לא כוון אליו. מה הסוד? בקיצור הוא מסביר שהסוד הוא, שגם אצל צדיק יש תאוה לה' – כתוב "תאות צדיקים אך טוב" – וגם את התאוה הזו צריך להחליש על ידי מצות ברית מילה, שענינה בטול במציאות. ברית המילה היא כדי שגם התאוה של הצדיק לקב"ה תוחלש על ידי הבטול שלו, שהבטול במציאות שלו יותר גבוה מהתאוה הקדושה שלו. זה הווארט של המאמר.

מילה מתוך צער – מילת הרשעים

בכל אופן, אנחנו יודעים היום שיש כאלה – אפילו בתוך עם ישראל – שמתנגדים לברית, בגלל הדבר הזה גופא. מה פתאום? להחליש את התאוה?! להחליש את אבר התענוג?! אם הרשע עושה ברית מילה, וכל החיים מצטער – תחשוב על מישהו שכל החיים מצטער, כמו אחד שיש לו דיאטה ולא יכול לאכול כל יום סטייק, הרופא אסר, וכל החיים הוא בצער מזה. יש רשעים שכל החיים הם בצער שעשו להם ברית מילה. זו ברית המילה של רשעים שמניקה לסט"א (שכל ענינו וחיותו של הסט"א הוא מחשבות זרות).

והנה, יותר מכל המצוות כתוב שהמצוה הזו של ברית מילה (שיש בה מסירות נפש) נתנה בשמחה – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". אם יש מישהו שלא שמח, אחד שעתיד להצטער ולא לשמוח – חבל לו שלקחו לו את התענוג – זה מניק את הקליפה (ועד כדי שיש הוה אמינא לחשוב שאולי באמת חבל שלקחו ממנו את התענוג, היה מוטב להשאיר לו את התענוג העיקר שלא יחיה כל החיים שלו עם טרוניא על הקב"ה, דהיינו הנקת הסט"א כנ"ל).

ביאור דברי בעל אור החיים

כעת נסתכל באור החיים (על "[וביום השמיני] ימול בשר ערלתו") ונראה מה הוא התכוון:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון כד) כי שלשה מדריגות יש בבחינת מצוה זו של מילה, מדרגה המעולה שבכולן היא מילת בניהם של צדיקים, בני אל חי, מילה זו הוא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש והיא עטרת היסוד, שניה לה הם בני אנשים הבינונים מילה זו להם כקרבן לפני ה', שלישית היא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה', מילה זו היא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועיין תקונים (דף י), והשלשה רמז הכתוב באומרו ימול וגו'. כנגד מילת הצדיקים אהובי ה' אמר ימול, פירוש יו"ד מול, כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י' הרשומה בשמו יתברך, וכנגד מילת הבינונים אמר בשר, כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קודש לה', וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו, כי הוא נותן לס"מ חלק הנוגע לו בילד, שהיא בחינת הערלה, נמצאת אומר, כי יצו ה' על המילה, בין לבני הצדיקים, בין לבני הבינונים, בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכולו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגביר צד הטוב ויתבטל (חלק) [כח] הרע, ועל זה אמרו ז"ל (הוריות יג) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

מדברי האור החיים הקדוש יוצא מפורש שגם אצל הרשעים – אבות הממזרים – יש מצוה גדולה (כלומר פעולה חיובית ביותר) בברית מילה שעושים לבניהם. והיינו הפרשת ונתינת הערלה (החלק הטמא והמאוס הנאחז בבן הממזר) לקליפה (סוד ה"נחש עפר לחמו"), על דרך שילוח השעיר לעזאזל (ביום הכפורים, יום השמיני [למילה] של הפרשת הכהן הגדול העובד את עבודות היום הקדוש, יום מילת הלב של כללות נשמות ישראל, כמבואר במ"א), שעל ידי זה יוכל בן הרשע לטהר את עצמו ואף לזכות לכתר תורה, להיות ממזר תלמיד חכם שקודם במעלה לכהן גדול עם הארץ. וודאי שבן הרשע שזוכה לכך עושה נחת רוח עצום לבורא עולם, והרע שלו (מה שנולד ממזר, ואף הרע של הוריו הרשעים) נעשה כסא לטוב, כידוע ממורנו הבעל שם טוב, ובזכותו וכיוצא בו (בעלי תשובה אמיתיים) יבוא משיח צדקנו בחסד וברחמים.

שלש הבחינות שמסביר כאן בעל אור החיים הקדוש, בלשון החסידות הם כנגד השראה (גילוי אור העטרה על גבי בשר המילה של בני הצדיקים) התלבשות (החיות שבבשר המילה ממש של בני הבינונים העולה לה' כקרבן על גבי המזבח) השתלשלות (הכח שניתן לבן הרשע לחזור בתשובה על ידי הפרשת הערלה ומסירתה לנחש הקדמוני, בירור הפסולת מן הבר, תמצית סוד השתלשלות העולמות עד למטה מטה).