מוצאי שבועות (טלפונית) ע"ד

קבלת פנים ליעקב־אביחי ואמונה־לואיזה אוחנה

א. "זכו – ׳אחישנה׳"

שמות החתן והכלה שוים לשמות המשפחה

הגימטריא של החתן והכלה – יעקב אביחי ואמונה לואיזה – מאד יפה: אחישנה, "זכו 'אחישנה'". הפלא, תופעה שאיני זוכר שכבר היתה לנו אצל זוג, שגם אם מחברים את שמות המשפחה – אוחנה ובן זמרה – יוצא אותו מספר! יש שני עדים מובהקים שיש כאן שידוך של "זכו 'אחישנה'".

שלש מימרות "זכו..." – חתונה וגאולה

כאשר מחפשים בגמרא על מה כתוב "זכו", יש "זכו 'אחישנה'" בסנהדרין, אך קודם בסדר הש"ס כתוב "איש ואשה זכו שכינה ביניהם". בהמשך בסנהדרין כתוב "זכו 'עם ענני שמיא', לא זכו 'עני ורכב על חמור'" (בגמרא כתוב כך, אבל הרבה ראשונים מצטטים את הפסוק ממלה קודם, "וארו עם ענני שמיא" – וארו עולה יעקב אביחי). יש בגמרא בעוד מקומות את המלה "זכו", אבל לא במובן הזה.

שלש הפעמים האלה הן איזה סדר של חש-מל-מל – פעם אחת בפני עצמה (חש) ועוד פעמיים בסמיכות בענין הגאולה (מל-מל). קודם כל, שני הנושאים מלמדים שהגאולה מתחילה בבית – אם "זכו שכינה ביניהם" אז יש פתח ומבוא ל"זכו 'אחישנה'" ול"זכו 'עם ענני שמיא".

הכנעה-הבדלה-המתקה בשלש המימרות

צריך לומר שכל שלשת ה"זכו" האלה הם איזה מכלול ולעשות מהם סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה:

"זכו שכינה ביניהם" תלוי בעיקר בהכנעה ושפלות (כדאי לעיין גם במאמר על שכינה ביניהם בעלון "גל עיני" לשבועות). שכינה ביניהם היא השראת אותיות יה, שהפגם בהן הוא על ידי גאוה וההשראה שלהן היא על ידי שפלות – כאשר כל אחד משפיל את היש שלו תתכן שכינה ביניהם. "זכו" בהכנעה אזי "שכינה ביניהם" ו"לא זכו אש אוכלתן", כמבואר בתניא שיסוד האש הוא בעיקר גאוה וכעס.

"זכו 'עם ענני שמיא'" היינו יחסית בחינה של הבדלה – שהגאולה באה ממקום נבדל.

"זכו 'אחישנה'" – נקודת הפתיחה שלנו, רמז החתן והכלה – היא בחינת המתקה. יש משהו בהמתקה שהדברים הולכים חיש מהר. כאשר הדברים הולכים מהר זה גילוי סיעתא דשמיא על-טבעית בתוך המציאות התחתונה – לא כמו "ענני שמיא" שלמעלה מהמציאות, אלא "בעתה אחישנה" בתוך המציאות התחתונה, ויש בכך המתקה גמורה. מכאן למדנו חידוש, שברגע שיש המתקה יש מהירות, "עד מהרה ירוץ דברו", כמו בברכת כהנים שכולה המתקה.

חין אשה וחן האיש

במלה אחישנה יש אותיות אשה ושאר האותיות הן חין – בגימטריא חיים, רמז לפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" הוא פסוק של המתקה גמורה, העולה אהבה פעמים ענג, בסוד "אהבה בתענוגים". אך עוד לפני הרמז של חין בגימטריא חיים, אחת משבעים הופעות המלה חן בתנ"ך ('שבעים פני חן') היא חין – "חין ערכו" – וזהו חן מיוחד עם י של בטול בתוכו. אם כן, אחישנה אותיות חין אשה, שיכול להיות גם צירוף חן האיש.

בכלל, תוך כדי השבע ברכות בני הזוג יכולים לשחק עם המלה אחישנה ולמצוא ולהתבונן בריבוי הצירופים השונים שבה...

"מצא אשה מצא טוב"

הרמז המספרי של אחישנה (374) הוא טוב (17) פעמים טובה (22) – "איהו טוב, איהי טובה". בשמות הקדושים היינו זיווג השמות אהוה (החסדים שבדעת) ו-אהוי (הגבורות שבדעת), הכל בסוד דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". והוא ענין הדבקות של האיש והאשה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – כלשון הנביא "אומר לדבק טוב הוא".

איני זוכר אם כתוב אצלנו בספרים שהמספר הזה הוא גם "טוב מאד" בהכאה פרטית – ט פעמים מ, ו פעמים א, ב פעמים ד (כנראה נמצא בספר בעתה אחישנה)[1]. לאחר בריאת אדם וחוה, בסוף יום הששי של מעשה בראשית, נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", מאד אותיות אדם (הכולל את האיש והאשה גם יחד – "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם").

בנוסף ל"איהו טוב" יש את עצם הטוב גם בתוך האשה – "מצא אשה מצא טוב", ו-אשה היא היהלום של טוב.

שני פסוקי מציאה מפיקת רצון

כתוב "כי מֹצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'" ו"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" (אין עוד "ויפק רצון מהוי'" בתנ"ך) – האשה היא ה"טוב" והיא "ראה חיים [עם אשה אשר אהבת]". מהקשר בין שני הפסוקים האלה עולה שהמשימה של החתונה היא למצוא את ה' ותורתו (תוך כדי מציאת בן/בת הזוג), "כי מֹצאי מצא חיים".

כתוב גם "חיים הם למֹצאיהם" – לשון מציאה, המתייחסת לתורה שבכתב, ודרשו חז"ל "למוציאיהם בפה", והיינו התורה שבעל פה – היחס בין שתי התורות הוא זכר ונקבה, טוב וטובה, איש ואשה. הקשר לתורה שייך בפרט לחתונה בחדש סיון, בסמיכות למתן תורה.

סוד החצוצרות בחתונה

לפי הקביעות השנה החת"ת של שבועות היה על שתי חצוצרות כסף (לשון כיסופין, האהבה בין החתן והכלה) – שני חצאי צורות (כפירוש הידוע של המגיד ממעזריטש נ"ע), חתן וכלה – והתפקיד של החצוצרות הוא לעשות ממשה רבינו מלך ("ויהי בישֻרון מלך", ראה רש"י). כל חתן וכלה – ובפרט בסמיכות למ"ת ולשתי חצוצרות הכסף – באים לחבר שני חצאי צורות, יחוד קוב"ה ושכינתיה, והחידוש העיקרי שעושים ממשה רבינו שבדור מלך.

כל זיווג שתי חצוצרות כסף עושה ממשה רבינו מלך, ובני הזוג צריכים לדעת שיש להם תפקיד ויכולת חזקה ביותר למקרא העדה והנשיאים וכו' – כל פעולות החצוצרות הן בעצם כח שיש לחתן וכלה. לפני שמתחתנים לא יכולים לעורר את העדה ואת הנשיאים וכו', אבל ביחד הם יכולים לעשות זאת, הכל בזכות זה שכעת נעשים באי הכח של משה רבינו, עד כדי כך שמכחם משה רבינו נעשה מלך על עם ישראל.

ב. רמזים נוספים בשמות

אחרי הרמז העיקרי, אחישנה, יש עוד גימטריאות של השמות:

"רחום וחנון"

יש ניב בתנ"ך שעולה אותו מספר וחוזר יא פעמים (בחלוקה של ח ו-ג, אותיות חג, החתונה באסרו חג) – "רחום וחנון". כתוב ג פעמים "רחום וחנון" ו-ח פעמים "חנון ורחום". בעצם רחום וחנון הן שתי המדות העיקריות של רחמי ה' מתוך יג מדות הרחמים, ולכן עליהן אומרים חז"ל במצות "והלכת בדרכיו" "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון" (יש עוד "מה הוא וכו'", אבל זה העיקר).

רבי נחמן אומר שעיקר הרחמים הם של האיש על האשה וחז"ל אומרים ש"חן אשה על בעלה" (חנון לשון חן). לפי זה, אפשר לומר ש"רחום וחנון" הם כנגד החתן והכלה. מרבית הפעמים כתוב חנון לפני רחום, אז אם חנון הוא בחינת האשה – כרמוז גם בכך ש-חנון עולה ו פעמים חוה (כל צרופי חוה) – היא קודמת לאיש, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה".

כל ההבדל הוא איפה שמים את ו החבור – אם היא מצטרפת לרחום או לחנון. אם ה-ו מצטרפת ל-חנון עולה ל‑120 – וחנון אותיות ונחנו (מלת 'חן', מלה סימטרית), "ונחנו מה" שאומר משה רבינו פעמיים ורומז ל‑120 שנותיו. אם כתוב "חנון ורחום" אז חנון עולה ו צירופי חוה כנ"ל ו-ורחום עולה י"פ הוי' (חוה היא מילוי הוי' – במילוי מה – והוי' הוא זכר יחסית למילוי).

הרמז הזה אומר לחתן ולכלה שצריכים ללכת בדרך של "רחום וחנון" – להדמות אליו יתברך – ואז יהיה "אחישנה" ושכינה ביניהם וכו'. על ידי ה"רחום וחנון" שלהם מעוררים כך אצל ה' – "הוי' צלך על יד ימינך" ו"דע מה למעלה ממך", כמבואר בחסידות.

"ויקרא אל הוי'" – תיקון ארבעת היסודות בחיי הנישואין

עוד דבר: יש דרוש שלם – בספר סוד הוי' ליראיו – על הביטוי "ויקרא אל הוי'", ששוה אותו מספר (אחישנה). הראשון שקרא אל ה' הוא שמשון, שצמא מאד וקרא אל ה' למים. לפי סדר התנ"ך אחר כך קרא אל ה' אליהו – כאשר החיה את בן האשה הצרפית (שם כתוב פעמיים "ויקרא אל הוי'"), הוא קרא להשיב את רוח הילד (יחד עם זה שהנשים אותו כאשר שכב עליו). השלישי לפי סדר התנ"ך (אך קודם לפי סדר הדורות) הוא בדברי הימים כאשר דויד המלך קנה את גורן ארונה (שבדברי הימים נקרא ארנון), אז הוא העלה עולות וקרא אל ה' וירדה אש מן השמים.

יוצא ששמשון קרא למים, אליהו קרא לרוח ודוד קרא לאש. אצל אליהו כתוב פעמיים, אז אפשר לומר שקרא לרוח להיכנס לעפר – גוף האדם שהוא עפר מן האדמה וצריך להפיח בתוכו רוח חיים (כמו שנאמר ביצירת האדם "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכמו שגם מצינו בהחייאת העצמות היבשות על ידי יחזקאל הנביא, שנקרא "בן אדם [הראשון]", "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"[2]). לפי הרמז הזה, שכולל את ארבעת היסודות, אם החתן והכלה רוצים הם יכולים לגור בקרית ארבע (סוד התכללות ארבעת היסודות, כמבואר בזהר)...

צריך לקרוא אל הוי' – שם הוי' גם כנגד ארבעת היסודות – ולהמשיך את שם הוי' לתיקון כל ארבעת היסודות בחיי הנישואין: האש היא היסוד שקודם לזיווג – צריך אש מן ההדיוט (אש של האשה) ואז יורדת אש מן השמים (אש של האיש). עצם הזיווג הוא מים – מים נוקבין ומים דכורין (זרע האשה וזרע האיש). הרוח הוא זיווג הנשיקין – הרוח של אליהו (מבשר הגאולה) להחיות את המת (על דרך העצמות היבשות הנ"ל – "כל בית ישראל"). בשביל כל היסודות האלה צריך לקרוא אל ה'.

"קימו וקבל היהודים"

עוד גימטריא נחמדה של החתן והכלה מתוך מגלת אסתר – הביטוי המאד-חשוב "קימו וקבלֻ היהודים" (קרי "קימו וקבלו היהודים"). קימו – אותיות קיום, בגימטריא יוסף. וקבל – אותיות קבול, בגימטריא מנחם ("צמח שמו ומתחתיו יצמח"). חז"ל דורשים "קימו מה שקבלו כבר".

אפשר לדרוש שכאשר אדם נעשה גדול, בר מצוה או בת מצוה, הוא מקבל את כל מצוות התורה. אבל עד כאן היתה "מודעה רבה לאורייתא", והקיום ברצון של מה שקבלו הוא בעת החתונה. החתונה היא לקיים ברצון את כל מה שקבלו במשך החיים עד כה – חינוך, מצוות וכו'. כעת צריכים לקיים את כל מה שקבלו – לקיים מהר (עם חשק), אחישנה, ולקיים כמו יהודים שכופרים בעבודה זרה.

"אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"

השמות שוים גם ראשי התיבות של הפסוק "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה" (ההתחלה כמעט אותיות לואיזה – השם שבמיוחד צריך כאן רמזים, בעוד האחרים הם שמות ידועים בלשון הקדש; השם לואיזה מסיים ב"ואי זה מקום בינה", "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש", היינו הבינה לבנות בית נאמן בישראל ולהיות "אם הבנים שמחה" – "ולישרי לב שמחה").

דמעה-רנה

יש פסוק בשיר המעלות, שאומרים לפני ברכת המזון – "הזֹרעים בדמעה ברנה יקצֹרו" – וגם דמעה-רנה עולה אחישנה. מה שמיוחד מבחינה מספרית, שהכל כאן כפולת טוב: אחישנה עולה טובה פעמים טוב, דמעה עולה ז פעמים טוב ורנה עולה טו פעמים טוב – חלוקה של טובה ל-טו ו-בה.

ראשי התיבות של דמעה-רנה הם דר, כנראה שבשביל דירה בתחתונים צריכים "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו". דר עולה יב פעמים טוב (יב צירופי שם אהוה, השם הקדוש השייך לצדיק יסוד עולם – "אמרו צדיק [= יב פעמים טוב, דר] כי טוב"). אמצעי וסופי התבות של דמעה-רנה שוים י פעמים טוב (שעולה נעים, סוד "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד").

רחל עולה ב"פ דמעה (כמבואר בכתבי האריז"ל בכוונת תיקון חצות, תיקון רחל), וז"פ טוב – ששוה דמעה – הם ז"פ טוב שכתוב במעשה בראשית. הדמעה היא יגיעה תוך כדי תחנונים לה' שיעזור. בפרט הדבר שייך לשם אמונה של הכלה, כדרשת חז"ל "והיה אמונת עתיך", שסדר זרעים נקרא אמונה, "שמאמין בחי העולמים וזורע" – צריך "יגעתי ומצאתי תאמין" בשביל גאולת אחישנה. כך זורעים בדמעה, דמעה של אמונה ושל תחנונים לה'.

אחר כך, מכח "הזֹרעים בדמעה" – "ברנה יקצֹרו". סמיכות שתי המלים בפסוק היא גם בחינת "אחישנה" (שלא כתוב "הזורעים בדמעה – יקצרו ברנה"), שתיכף לזריעה בדמעה יש קצירה ברנה. כל אחת מהמילים היא כפולה של טוב, כאשר ההפרש ביניהן – ח פעמים טוב – עולה קול, רומז לפסוק "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", החתן והכלה. כלומר, מכח הדמעה מתגלה הקול של הרנה, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים".

"מחזה שדי"

עוד גימטריא של בני הזוג – ביטוי נחמד, אף שההקשר שלו לא נחמד – "מחזה שדי". ש-די הוא שם הברית, ומחזה הוא כמו "ומבשרי אחזה אלוה" – תיקון הברית (שנקראת "ברית בשר", כך מבואר בספה"ק בסוד "ומבשרי אחזה אלוה"). איפה כתוב הביטוי הזה? חוזר פעמיים אצל בלעם, שאומר אותו על עצמו (פעם ראשונה "נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים" ופעם שניה "נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים"[3]). היות שהביטוי מאד נחמד, ויש ברוס"ת של "מחזה שדי" אותיות משה (שבלעם הוא הלעו"ז שלו), צריך לומר שיש כאן איזה מיתוק קליפת בלעם ותיקונו על ידי משה.

צריך לומר שיש קשר לביטוי זה ול"אחישנה" – שגאולת אחישנה היא מכח "מחזה שדי", שרואים איך שה' ברא את העולם די. ברגע שיש יעקב-אביחי בעולם ואמונה-לואיזה בעולם, ומוצאים אחד את השני ומתחתנים, ה' אומר שבסדר – "מחזה שדי", "שאמר לעולמו די", "שדי באלקותו לכל בריה", וכבר די – יכול לבוא משיח בבחינת "אחישנה".

"עקב רב"

עוד גימטריא יפה: החתן והכלה שוים "עקב רב" – "בשמרם עקב רב". שומרים את התורה והמצוה של חג שבועות – בפרט כאשר מתחתנים באיסרו חג, העקב של חג מתן תורה – ואז מתקיים "בשמרם עקב רב". "עקב" רומז ליעקב האוחז בעקב עשו ו"רב" רומז לעשו, שאמר "יש לי רב". אז כמו שיש כאן תיקון בלעם על ידי משה, יש כאן תיקון עשו על ידי יעקב – שתופס את האורות דתהו ומכניס אותם לכלים רחבים של תיקון וכך שומר עליהם.

"ובוטח בהוי' ישֻגב"

אחרון חביב: פסוק במשלי – "ובוטח [= אביחי] בהוי' [ע"כ = לואיזה] ישֻגב". יש במשלי, ובכל התנ"ך, פעמיים "ובוטח בהוי'" (לואיזה). יש "ובוטח הוי' ישֻגב" ויש "ובוטח בהוי' אשריו". ישֻגב אשריו עולה לב פעמים הוי' – ארץ ישראל. צריך לבטוח בה', ישגב-אשריו, ואז זוכים לשלמות ארץ ישראל. ישגב עולה ז פעמים מה שעולה ה פעמים סג – גם יחוד וחבור של אורות דתהו בכלים דתיקון.

סיכום

היו תשע גימטריאות – אחישנה (עם הצירופים השונים ורמזי הטוב – טוב פעמים טובה, טוב מאד בהכאה פרטית), "רחום וחנון" (או "חנון ורחום"), "ויקרא אל הוי'", "קימו וקבל היהודים", ר"ת "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה", דמעה-רנה, "מחזה שדי", "עקב רב", "ובוטח בהוי' ישגב" – שהחתן והכלה ינסו לעשות פרצוף...