א׳ דר"ח אלול ע"ד – כפר חב"ד

לימוד בכולל תורת חיים

יארצייט ישעיהו עמית ז"ל

[אחרי שחרית:]

א. נוסח ברכת ראש חדש במוסף

יב בקשות כנגד יב חדשי השנה

במוסף של ראש חדש אנו אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו, חדש עלינו את החדש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, למחילת חטא ולסליחת עון..." – זה הולך בזוגות, אחרי כל זוג אומרים אמן, סימן שכל בקשת-דבר (כאשר הכל נמשך מפועל אחד – "חדש עלינו..."[1]) צריך להיות זוגי (או בסגנון אחר, כל "חידוש" ראוי שיהיה זוגי – עיקר החידוש הוא מה שה' מזווג זיווגים טובים, "בראשית ברא אלהים" ס"ת תאם לשון התאמה כנודע). הזוג הראשון הוא "לטובה ולברכה", אחר כך "לששון ולשמחה", אחר כך "לישועה ולנחמה", אחר כך "לפרנסה ולכלכלה", אחר כך "לחיים טובים ולשלום" ובסוף "למחילת חטא ולסליחת עון".

אם נכוון את יב לשונות הנ"ל כנגד החדשים, לפי הסדר, אז טובה וברכה הם ניסן ואייר, ששון ושמחה הם סיון ותמוז (במתן תורה "עליונים ששו ותחתונים עלזו...", ודווקא תמוז הוא חדש הראוי לשמחה), ואחר כך אב אלול – כעת ר"ח אלול – הם לישועה ולנחמה. הכי ברורה כאן היא הנחמה, כי בכל חדש אלול אומרים את ה-ז דנחמתא, כל החדש הוא חדש של נחמה. אב הוא חדש של ישועה. [נחמה לשון וינחם, חרטה]. כן, צריך לעשות תשובה, שזה נחמה.

אחר כך, על מה יהודים מתפללים בחדש תשרי? חדש תשרי זה פרנסה. זה הולך יחד עם חשון, שהוא כלכלה. פרנסה וכלכלה הם זוג מובהק (גם בגימטריא כלכלה משלימה את פרנסה לשלמות של 500, כאשר הר"ת = 10 ברבוע ואמצעי וסופי התבות = 20 ברבוע) – בתשרי מזכירים גבורות גשמים שיורדים בפועל בחשון. כל חדש תשרי הוא הכנה לתפלת הגשם – הכל להגיע לשמחת תורה, לשמיני עצרת, שמתפללים על הגשם, על הפרנסה. הכל פרנסה (גם המשפט של הימים הנוראים – "משפט לאלהי יעקב" – כמה אלקות תתגלה ליעקב, היינו פרנסה רוחנית, המקור של פרנסה גשמית, בסוד "משיב הרוח ומוריד הגשם". ועוד, השרש שפט הוא ר"ת שפע פרנסה טובה[2]).

אחר כך, כסלו וטבת הם "לחיים טובים ולשלום". בסוף, אחרי שיש את כל הברכות – לא פרומרים כאן, לא מתחילים עם מחילת חטא וסליחת עון, זה בסוף – מבקשים "למחילת חטא ולסליחת עון". [הכל מתנת חנם, לא בזכות שנמחל לנו]. הם כנגד שבט ואדר.

רחל וסוד ראש חדש

"כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות, וחקי ראשי חדשים להם קבעת". כל הברכה הזו מתחילה ברחל – "ראשי חדשים לעמך נתת", ונגמר ברחל – "וחקי ראשי חדשים להם קבעת". כל הענין של ראש חדש הוא מלכות, בנין פרצוף רחל. יש רחל בראש ורחל בסוף. מתחיל 'רחל נתת' ונגמר 'רחל קבעת'[3]. [רחל הגדולה והקטנה]. בתחלה רחל הקטנה (רחל נתת) ובסוף רחל הגדולה (רחל קבעת).

"וחקי ראשי חדשים להם קבעת"

מתחיל מ"ראשי חדשים לעמך וכו'" וממשיך בפירוש ש"כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות" ואז נתת להם חוקים – הכל לעם ישראל בהם בחרת. "חקי... קבעת" קצת מצלצל שהמלה קבע יוצא מה-ק של חק. תמיד שיש צמד מילים, במכלול, המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה. משמע כאן שבתוך החק גופא ה-ק היא הקביעה. ה-ח של החקים הוא חדש (כמבואר בענין "חק לישראל" – חדש-קדש, מצות קידוש החדש). על עצם החדש (ההתחדשות התמידית – מה שה' "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" – מכח החכמה האלקית) לקבוע את ראשי החדשים (במלכות, פרצוף רחל, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ") – "וחקי ראשי חדשים להם קבעת"[4].

בסוגיא שלומדים בגמרא מובאים כל מיני לשונות שבתחלה חכמים לא הבינו. הראשון הוא "קבען פלוני", והפירוש שם לשון גזל וגנבה (וכידוע הפירוש החסידי ל"קביעת עתים" ללימוד התורה). כנראה ש"חקי ראשי חדשים להם קבעת" אומר שצריך לקחת בכח (מכח מה שהדבר קבוע בנפש, וכידוע בסוד הכחות הקבועים-נטועים-טבועים בעצם הנפש) את "חקי ראשי חדשים". אפשר לומר שיהודי צריך לדעת איך לגזול חידושים. יש רבנים שכל אחד גוזל את החידושים אחד מהשני [אתמול הזכירו את הסיפור של אדמו"ר הזקן ורבי אברהם המלאך, לגזול זמן לחסידות]. כעת גוזלים זמן... זה נקרא "וחקי ראשי חדשים להם קבעת".

לחיים לחיים, שיהיה עילוי נשמה – אמרנו את זה בגלל הנחמה, שזה חדש של נחמה.

[אחרי מנחה:]

ב. התשובה על "דרך פשעם"

"אוִלים מדרך פשעם ומעונֹתיהם יתענו" – לשוב על שרש הבעיה

יש פסוק בפרק ק"ז בתהלים – "אוִלים מדרך פשעם ומעונֹתיהם יתענו". יש ווארט חסידי בחב"ד (וכמדומה שמובא בעוד מקומות): "אויל" היינו שוטה, הוא יודע את העונות שעבר במזיד, ומתענה עליהם, והוא עדיין שוטה. למה? הוא יודע את העון – עון הוא מזיד – אבל הוא לא יודע את "דרך פשעם" (פשעים הם מרדים), מה שמביא אותו לפשוע במלך העליון ולפשוע בפקדון, בשמירה על נשמתו הטהורה שה' הפקיד אצלו. מה מביא את האדם לפשע? פריקות עול[5].

קשור גם למה שלומדים בספר דרך חיים של אדמו"ר האמצעי, וכך מוסבר בכמה דרושי דא"ח, שעיקר הגורם לנזקים הוא שאדם פורק עול מלכות שמים. הוא גם לא מבין מהי פריקות עול. הוא יודע שיש לו דברים שהוא צריך לעשות עליהם תשובה, והוא מתענה, אבל כל התעניות שלו לא עוזרות שום דבר, כי עדיין יש לו "דרך פשעם", יש לו נטיה לפרוק עול. מכאן משמע שהנטיה לפרוק עול נמצאת בלא מודע של האדם, ואם הוא לא מתקן את זה הוא עושה לא בסדר וממילא כל מה שקורה איתו לא בסדר.

התשובה של חדש אלול היא בעיקר על פריקות עול – זה הווארט, התמצית, של כל דרך חיים של אדמו"ר האמצעי. צריך לעשות תשובה על פריקות עול, לא להיות "אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו", כאילו שאני עושה תשובה ומתענה.

רמזי הביטוי

יש הרבה רמזים יפים בביטוי "אולים מדרך פשעם". שרש האוילות כאן רמוז באמצעי התיבות של המלים הללו, "אולים מדרך פשעם", ששוים כתר – יש פה פגם בכתר, בלא-מודע. ראשי התיבות של "אוִלים מדרך פשעם" עולים יא ברבוע, סופי התיבות "אולים מדרך פשעם" עולים י ברבוע, וממילא ראשי וסופי התבות יחד – "אולים מדרך פשעם" – עולים יא בהשראה (221 שעולה טוב פעמים אחד). והנה, כל הביטוי, "אולים מדרך פשעם" עולה 841 שהוא גם רבוע (של 29) וגם מספר השראה (של 21)!

יש הרבה שלמות בשלש המלים האלה. צריך לתקן עם יג מדות הרחמים.

זה עיקר התיקון של חדש אלול. הרת"ס של "אולים מדרך פשעם" הן אותיות אדם (לפי הסדר). צריך לתקן את האדם בשרש הלא-מודע.

"חנון המרבה לסלוח" – שם הוי' בניקוד החסד

על זה אנחנו מתפללים בשמו"ע ג"פ בכל יום. ירון, שמעתי בתפלה שלך לפני התבה שיש כמה ברכות שאתה מדגיש חזק, ואחת מהן "חנון המרבה לסלוח" – ברכת הסליחה. לפי כוונות האריז"ל שם הוי' של "ברוך אתה הוי' חנון המרבה לסלוח" מנוקד בסגול, ספירת החסד. הברכה הראשונה – ברכת חונן הדעת ("חננו מאתך חכמה בינה ודעת") – היא בפתח, ניקוד החכמה. הברכה השניה – ברכת התשובה – בצירה, ניקוד הבינה. יש מעט כוונות שיש בסידור אדמו"ר הזקן, ומהן ניקודי שם הוי' באשרי וניקודי שם הוי' בשמו"ע. בברכת הסליחה אנחנו פונים לחסד ה'. גואל ישראל – גבורה, רפואה – תפארת, ברכת השנים – נצח וכו'. "הכל הולך אחר החיתום", ובנוגע לברכת הסליחה – "חנון המרבה לסלוח".

"אבינו" ו"מלכנו" בברכות התשובה והסליחה

"סלח לנו אבינו כי חטאנו" – חטאים הם בשוגג, משרש הלא-מודע בנפש, לא בדעת – על זה מבקשים סליחה מ"אבינו". יש כאן שתי ברכות סמוכות בשמו"ע שיש בהן "אבינו מלכנו" – ברכת התשובה וברכת הסליחה, הן הולכות יחד.

בברכת התשובה "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך". לפני כמה ימים היה ב"היום יום" שכאשר יהודי לומד תורה – ובפרט בחדש אלול, ר"ת "אנה לידו ושמתי לך", שדברי תורה הם עיר המקלט – צריך להרגיש את עצמו כבן אצל אביו. לכן מברכים "השיבנו אבינו לתורתך". אבל עבודה – עבודת המלך, כעבדא קמיה מריה – היא "וקרבנו מלכנו לעבודתך".

אחר כך שוב "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו", משמע שהחטא קשור לבטול תורה (מי שלומד בכולל צריך לקחת בחשבון...). כנגד "קרבנו מלכנו לעבודתך" אומרים "מחול לנו מלכנו כי פשענו". כתוב בדרושים שמכאן רואים שמחילה יותר חזקה מסליחה, כי הולכת על פשע – פשעים אלה המרדים, מרידה נגד המלך. קודם ראינו שעיקר ה"דרך פשעם" הוא פריקות העול.

ברכת "חנון המרבה לסלוח" לפי הפנמת "שמע ישראל" (אדמו"ר האמצעי אחרי אדמו"ר הזקן)

יש ווארט, דווקא אצלנו בחב"ד, למה מחכים לשמו"ע לבקש סליחה? הווארט הוא שלפני שמגיעים לעולם האצילות לא יודעים בכלל, לא מרגישים את משמעות החטא, שצריכים לבקש סליחה בכלל. כתוב שיותר מזה, שדווקא הברכה הזו – בניקוד של חסד – תלויה בקריאת שמע. זה הווארט שכתוב בחסידות. כלומר, שאתה אומר ברכת "חנון המרבה לסלוח", והעוצמה שלה תלויה באיך כוונת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[6].

מה זה שמע ישראל? כתוב שהפשט של קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים. לכן יש גם רמז ש"שמע" ר"ת "עול מלכות שמים". כשאומרים "אחד" – שעל פי פשט היינו נכונות למסור את הנפש על קידוש ה' – מקבלים דווקא בזה בשלמות עול מלכות שמים. אז אתה מתחיל להרגיש מה זה ההיפך מקבלת עול מלכות שמים – רק אז אפשר להבין מהי פריקות עול (שכל ענין התשובה לפי אדמו"ר האמצעי הוא על הנקודה הזו).

אפשר לומר שעיקר ענינו של אדמו"ר הזקן הוא ההתבוננות (המביאה לידי מסירות הנפש) של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ואז בא אדמו"ר האמצעי ואומר שאחרי ההתבוננות וכו' של "שמע ישראל" אפשר להתפלל שמו"ע ולומר "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו".

עיקר הפשע הוא כנגד המלך, שלא עובדים אותו – "וקרבנו מלכנו לעבודתך" – והפשע הוא ברגע שיש לי הרגשה שאני חופשי לעשות מה שאני רוצה. להיות 'פרי אג'נט' – עם רצון חפשי לעשות מה שרוצים, שדברנו עליו בנושא הבחירה – צריך לדעת ש"הרשות נתונה" לבחור, אבל צריך להשמר מאד לא לבחור בפריקות עול, אלא לבחור לשאת את העול של מלכות שמים. זו קצת נשיאת ההפכים – יהודי צריך להרגיש עצמו חפשי, אבל עם מלוא קבלת העול. בכל אופן, הווארט הוא שהברכה הזו תלויה בקריאת שמע. קריאת שמע היא קבלת עול, ואז אתה יודע מה זה "סלח לנו אבינו כי חטאנו" ובמיוחד מה זה "מחול לנו מלכנו כי פשענו".

"חנון המרבה לסלוח"

בסוף אומרים "חנון המרבה לסלוח" – יש בסוף סגירת מעגל דווקא עם הברכה הראשונה של הברכות האמצעיות של שמו"ע. הברכה הראשונה היא "אתה חונן לאדם דעת" וכאן "חנון המרבה לסלוח". קודם לא היתה כתובה לשון של חן וחנינה בברכה זו – רק בחותם. היא פותחת בסליחה, ומסיימת (לפני הברכה בסוף) ב"כי אל טוב וסלח אתה", וחותמת בסליחה – שלש סליחות. בחתימה יש תוספת – חנון ("אל רחום וחנון", ועוד יותר "חנון ורחום הוי'", כמבואר ההבדל בדא"ח).

"חנון המרבה לסלוח" – איך מוסבר בתניא "המרבה לסלוח"? שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה. במדת בשר ודם אם הוא סלח פעם אחת מאד קשה לו לסלוח פעם שניה על אותו חטא, וכ"ש וק"ו פעם שלישית ורביעית, וכך הלאה. אבל הקב"ה שהוא אין סוף ומדותיו אין סוף, כמו שהוא סולח פעם אחת הוא סולח אין סוף פעמים – רק שצריך לבקש מהלב. צריך להכיר מהו שרש החטא והפשע, לא להיות אויל. בכלל, כל התניא אומר 'אל תהיה שוטה', ולגבי תשובה הווארט הוא שהאוילות היא שהאדם לא מכיר את ה"דרך פשעם", מאיפה זה בא – שהכל בא מפריקות עול.

"חנון המרבה לסלוח" – כח הריבוי והפוריות

נסיים בגימטריא יפה: כמה שוה "חנון המרבה לסלוח"? כתוב בתניא שהמרבה היינו שסליחת ה' היא אין סוף. בהתחלה אומרים "כי אל טוב וסלח אתה" – 'מחליטים' את מה שאומרים (כמו בתפלות של הבעל שם טוב, שהן הוכחה מהתורה על מה שאומרים, או עכ"פ שמחליטים אותו באמירה – וגם בסיפא 'מחליטים' "חנון המרבה לסלוח". "חנון המרבה לסלוח" שוה 500 – "פרו ורבו", ואחת הכוונות שעולה פעמיים נר (שני נרות שהאשה מדליקה לכבוד שבת, כנגד האיש והאשה).

מה "פרו ורבו" קשור לחמש מאות? רמז עתיק ומפורסם – לאיש יש רמח איברים ולאשה רנב (תוספת שתי דלתות ושתי מזוזות, כפי שלמדנו לגבי הרחם של עזה, ששמשון העלה לראש ההר אשר על פני חברון). איך זה מתחלק כאן? "המרבה" (החידוש העיקרי) שוה רנב, מנין אברי האשה, וממילא "חנון... לסלוח" שוה רמח. יש כאן חלוקה מכוונת פנימית.

ב"פרו ורבו" ה"פרו" הוא בעיקר שייך לאיש וה"רבו" בעיקר שייך לאשה, כמו שהברנו בענין "והכל לפי רוב המעשה" במלכות. צריך לעשות מעשה טוב הרבה פעמים, כמו שה' "מרבה לסלוח", וכן "פרו ורבו" הוא גילוי כח האין סוף. האשה היא בחינת "ורבו" – זו תוספת של 4 איברים נוספים על רמח האיברים של האיש. המלה הראשונה של ברכת כהנים היא "יברכך", שגם שוה רנב (והוא עולה ז פעמים לאה – ללאה אמנו יש ששה בנים ובת). למדנו בהלכות אתמול שמכל סימני ראש השנה העיקר הוא רוביא – העיקר ריבוי, זה עיקר מה שמבקשים, ריבוי "פרו ורבו" (וי"ל שהתפוח בדבש, שעליו דווקא אומרים את ה"יהי רצון" הוא כנגד "פרו" – "פרי צדיק" = תפוח כנודע, כנגד האיש, ואילו הרוביא ושאר המינים שבשמותיהם יש משמעות של ריבוי, גם בלועזית, הם כנגד "ורבו", כנגד האשה, שלא נשמע קולה בעלמא דין, שעל כן נוהגים לא לומר בפה את ה"יהי רצון" שלהם, ודוק).

לכבוד ירון עמית, שאביו הוא בעל היארצייט של היום, שיהיה ריבוי בריתות, ובזכות הריבוי יהיה "חנון המרבה לסלוח" – כל ה‑500 (כתף, הכח של שמשון, "וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון"). בזכות כל הבריתות יהיו גם הרבה ערלות פלשתים – שבכל ברית תהיינה לפחות מאתים ערלות פלשתים (שועלים מחבלים בכרם ישראל) שהולכים, לפחות. שיבוא שמשון, משיח דתהו, ויכניס את האורות דתהו שלו לתוך הכלים של דוד מלכא משיחא דתיקון, "ובא לציון גואל".

בטול תורה – ביטוי פריקות עול

שכולנו, ואני המתחיל, נזכה לעשות תשובה – קודם כל על בטול תורה.

[על התניא שאין אדם ניצול מבטול תורה – שלא כתוב בגמרא – הרבי מפנה למישהו שם שאומר שאם מישהו מדבר אבק לשון הרע (שכן כתוב שאין אדם ניצול בכל יום) הוא בטל תורה באותו זמן]

התכוונו, ולכך גם אדה"ז מתכוון שם, שעיקר הביטוי של פריקות עול הוא בטול תורה. קבלת עול היא שיש עול כל הזמן לעסוק בקדושה. או שאתה לומד תורה או שאתה עוסק במצוות – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". הסממן של פריקות עול הוא בטול תורה. דברים בטלים באים מפריקות עול. אדמו"ר האמצעי כל הזמן מדבר על דברים בטלים, שהם השרש לכל המחשבות הזרות. הפסקת לימוד היא בטול תורה פחות מודע, פריקות עול פחות מודע, אבל ברגע שאתה מתחיל לדבר דברים בטלים זה פריקות עול במוחש, הופך להיות מושב לצים. שלא יהיה כאן מושב לצים.

[רק המילתא דבדיחותא שלפני הלימוד...]

יש סיפור על חסיד חב"ד שלפני שהלך לעולמו אמר וידוי לאט לאט, בישוב הדעת. כשהוא אמר "אשמנו" הוא פרט את כל האשמות וכו'. כשהגיע ל"לצנו" הוא עשה חושבים מה עשיתי ליצנות, ואמר שעשיתי ליצנות רק ממתנגדים, ועל זה אני לא מתחרט... ליצנותא דע"ז מצוה – ליצנות ממי שעושה מעצמו ע"ז.

ג. "העוסק בתורה לשמה" (ז): "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים"

סיום ביאור משנה "העוסק בתורה לשמה"

שיהיה לימוד פורה, "פרו ורבו". קודם דברנו שמתוך שלומדים תורה לשמה האדם נעשה "כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" ואחר כך "והוה צנוע". מתוך חידושי התורה "כמעין המתגבר" הסימן המובהק של חידושי אמת הוא שאתה "הוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". זה מאמר של "קנין תורה" – "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". זו גם מעלה של הרפת כאן – "והוה צנוע". זה אחד לפני סוף המשנה.

עבודת ישראל: גדלות של תורה ב"כל המעשים"

הסוף הוא "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". מתוך ה"והוה צנוע וכו'" התורה מגדלת ומרוממת אותנו. הפירוש של המגיד מקוזניץ, עבודת ישראל, שגם בתוך מעשה החולין שלו יש לו גדלות ורוממות של תורה[7].

היעוד העתידי – 'גדול מעשה שמביא לידי תלמוד'

הרבי מסביר בהרבה מקומות ש"על" הוא כמו "על ידי" (כמו הפשט של רש"י ב"והשיב לב אבות על בנים" – על ידי בנים), וגם כאן אפשר לפרש שהתורה מגדלת ומרוממת – גדולה מצד החסדים ורוממות (או"ח) מצד הגבורות, באור אין סוף יש "למטה מטה עד אין תכלית", גדולה, ו"ולמעלה מעלה עד אין קץ", רוממות – והכל "על [ידי] כל המעשים". אפשר לומר שעד כאן המשנה היתה "תלמוד גדול" אבל הסוף הוא כמו לע"ל, כדעת רבי טרפון (טרפון בגימטריא משה, תכלית גילוי משיח לע"ל כמשיח-רעיא-מהימנא. הוסבר לעיל כמה פעמים שתכלית כל קטע במשנה זו של רבי מאיר היא להגיע לדרגת משה רבינו, וכאן בחותם המשנה ממש התכלית היא להגיע לדרגת משה רבינו כמו שיהיה לע"ל), ש"מעשה גדול".

מוסבר בחסידות שכמו שהיום "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" כך לעתיד "מעשה גדול שמביא לידי תלמוד". התכלית של "כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" היא שהדבר הזה עצמו גדל ומתרומם בדרך אור חוזר, על ידי המעשים ("אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן, "לעשות" בגימטריא בנין פרצוף רחל). מי שלומד תורה, בסוף, היעוד המשיחי הוא שהמעשים עצמם מחדשים את התורה – תורת אמת – ומגדלים אותך ומרוממים אותך. שנזכה לזה.