בע"ה

ח' תשרי ע"ה – ירושלים

ביקור מוסדות חינוך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[גנים:]

א. סליחה מחילה וכפרה במחשבה דבור ומעשה

הסליחה בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים

שלום לכל הילדים, כל הבנים וכל הבנות. היום אנחנו בעשרת ימי תשובה וכולנו עושים תשובה משמחה רבה – אנחנו שמחים שמתקרבים לה' יתברך. לעשות תשובה זה להתקרב לה'. כשה' רואה שאנחנו עושים תשובה ושמחים להתקרב אליו אז הוא סולח ומוחל ומכפר לנו את כל הדברים הבלתי רצויים, כל הדברים הלא טובים שעשינו. את הכל הוא מוחק ואנחנו נקיים, כמו שהוא רוחץ אותנו. זה מה שקורה, במיוחד ביום כיפור – הסוף של עשרת ימי תשובה.

כולם למדו ודאי את אותיות האלף בית. מי יודע מה האות סמך אומרת? [סלח, מחל, כפר]. נכון, כמו שבתפלות יום כיפור אנחנו אומרים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". שוב, אם אנחנו עושים תשובה מאהבה ומשמחה ה' מיד סולח ומוחל ומכפר. אבל צריך לחשוב מה זה בדיוק לסלוח, מה זה למחול ומה זה לכפר.

סליחה במחשבה, מחילה בדבור, כפרה במעשה

אחד הפירושים שכתובים בתורה, בחסידות, הוא שסולחים במחשבה ומוחלים בדיבור ומכפרים במעשה:

מה ההבדל? כשאני סולח לך – עיקר הסליחה צריך להיות בלב שלי, במחשבה, שבאמת בלב אני מאד אוהב אותך, וגם אם עשית לי משהו לא הכי טוב – אני כל כך אוהב אותך שאני סולח לך, אפילו בלי לומר שום דבר. העיקר שבתוך הלב אני סולח לך לגמרי, שלא עשית לי שום דבר לא טוב.

אחר כך, כשאני אומר לך שאני אוהב אותך – בכל מקרה, איך שלא יהיה – זה למחול. אפילו לא צריך לומר 'אני מוחל לך', רק להביע כמה אני אוהב אותך בכל מקרה – 'מחול לך'.

אחר כך, אם בגלל המעשה הלא טוב של מישהו הוא התלכלך צריך לנקות אותו – זה נקרא לכפר, שאני רוחץ איזה לכלוך שלא יהיה.

כתוב בחסידות שאלה שלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה.

לסלוח, למחול ולכפר בין אדם לחברו

כמו שמבקשים שה' יסלח לנו, ימחל לנו ויכפר לנו – אנחנו צריכים לעשות אותו דבר. לכן הסמך אומרת לנו סלח-מחל-כפר, שגם אתה תלמד לסלוח לחברים שלך בלב, למחול להם כשאתה מדבר איתם מאד יפה, מתוך אהבה, ולכפר להם, שאם אתה רואה שיש לו משהו שצריך לעזור לו לתקן אתה מיד עוזר לו. תכל'ס, "המעשה הוא העיקר", לכן השם המיוחד של היום הוא "יום הכיפורים", שה' רוחץ אותנו וגם אנחנו רוחצים את עצמנו לגמרי.

מחילה במחול

רק להבין עוד משהו קטן: המלה מוחל היא גם כמו מחול. מה זה מחול? מה זה לצאת למחול? דווקא ביום כיפור היו הבנות יוצאות למחול. מה זה מחול? הבנות, עשיתן פעם מחול? כתוב "אז תשמח בתולה במחול" – מחול הוא ריקוד. סימן שיש איזה קשר בין למחול למישהו – שהסברנו שפירושו לומר כמה אני אוהב אותך, מה שלא יהיה אני אוהב אותך – לבין לרקוד, זו אותה מילה.

איך אפשר להבין זאת קצת? הרבי הריי"צ, הרבי הקודם, אמר[ב]: כאשר הייתי ילד קטן, בין 4-5 (בגיל שלכם), הייתי רואה כל יום שאבא שלי מתפלל. היה מתפלל לבד בבית כנסת, הלך מקיר לקיר, כאילו רוקד, וכל הזמן שר. כילד קטן חשבתי שלהתפלל זה לשיר, לנגן ניגונים ולרקוד. באמת אפשר ללמוד מהסיפור הזה שכל הילדים צריכים לדעת שלהתפלל זה לשיר ולרקוד. תפלה היא לדבר עם ה', מדברים עם ה' כמו שילד מדבר עם אבא שלו. אם התפלה היא לשיר ולרקוד זאת אומרת שכך הדרך הכי טובה לדבר עם ה', לעורר מחילה.

כאשר שרים ורוקדים ה' מוחל לנו את כל העונות, וגם אנחנו מוחלים כל אחד לשני, כי מאד שמחים. זה קשור במיוחד לבנות – "אז תשמח בתולה במחול". שנזכה, השנה הזאת, היום וביום כיפור, לסליחה ומחילה וכפרה מה', וגם אנחנו – כל אחד יסלח וימחל ויכפר לחברים, ובסוף כולנו נצא לריקוד, ברוב שירה וזמרה יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

נחלק את ה'לקח' – גם מתוך שירה וזמרה.

[ת"ת תורת חיים ובית הספר יעלת חן:]

ב. יסוד החינוך – "טוב עין"

ניגנו "כתיבה וחתימה טובה".

תוכחת הרש"ב לבנו על נתינה שאינה בלב שלם

שנה טובה ומתוקה לכולם.

נספר סיפור של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שקרה כאשר הוא היה ילד לפני גיל שמונה[ג]. פעם אחת, בראש השנה בשנת תרמ"ח, הרבי הקודם נכנס לסבתא שלו. מישהי יודעת מה היה שם הסבתא שלו? איזו רבנית? [רבקה]. נכון, הרבנית רבקה. הוא נכנס לסבתא שלו, וסבתא שלו כבדה אותו בפרי חדש – אבטיח. הוא לקח את האבטיח בשמחה, יצא החוצה וקרא לכל החברים שלו שישבו על ספסל בחוץ. הספסל היה מול החלון של החדר של אביו, הרבי הרש"ב. שם ישבו כל החברים על הספסל והוא כבד את כולם באבטיח שהוא קבל מסבתא שלו. כולם ודאי מאד שמחו.

אחרי זה אבא שלו, הרבי הרש"ב, קרא לו שיכנס לתוך החדר שלו. הוא נכנס ואביו אמר לו – ראיתי שכבדת את החברים שלך, אבל גם ראיתי שלא נתת להם מהאבטיח שלך בלב שלם. שוב, אמנם נתת לכולם – אף אחד לא אמר לך לחלק, יכולת לאכול הכל בעצמך, לבד, ועשית דבר טוב שחלקת לכולם – אבל ראיתי על הפנים שלך, בעינים שלך, הסתכלתי לתוך הלב שלך וראיתי שלא נתת ממש בלב שלם לכולם. הרגשת שאתה מוותר – יש לך אבטיח, לא יפה לקחת הכל לעצמך, אז חלקת קצת לכל אחד.

"טוב עין הוא יברך" (לעומת "רע עין")

שוב, מדובר בילד בן פחות משמונה. אביו התחיל להסביר לו מה זה טוב עין ומה זה רע עין. מי שהוא טוב עין נותן באמת מכל הלב, לא מרגיש שהוא מוותר או מחסר משהו ממה שיש לו. זה נקרא טוב עין, ועליו הפסוק אומר "טוב עין הוא יבורך", וגם דורשים "הוא יברך" – מי שיש לו "טוב עין" מקבל את כל הברכות מלמעלה וגם ממשיך ונותן את כל הברכות לכולם. "הוא יבורך" הכוונה שמקבל ברכות מלמעלה ו"הוא יברך" היינו שמברך אחרים. על מי זה נאמר? מי שיש לו "טוב עין", ומה שיש לו הוא נותן מכל הלב.

אבל יש ההיפך מזה. על כל דבר כתוב "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", והמדה ההפכית היא "רע עין". החידוש הוא שרע עין בהחלט יכול להיות מי שנותן לחברים שלו, אבל לא נותן מכל הלב. כך הרבי הרש"ב הסביר בעומק, במילים שילד קטן יכול להבין טוב-טוב, מה ההבדל בין טוב עין לרע עין.

יסוד החינוך – אהבת ישראל אמתית וטובת עין

הילד, הרבי הריי"צ, כל כך התרגש מהדברים, מכך שאביו מוכיח אותו בטוב טעם – כמובן באהבה רבה – עד שהוא פרץ בבכי. לא רק שהוא פרץ בבכי, אלא כל כך התרגש עד שהוא הקיא את כל האבטיח שהוא אכל בעצמו.

את כל הסיפור הזה ראתה הרבנית, האמא של הרבי הקודם, אשתו של הרבי הקודם. מה שמה? [שטערנא שרה]. הרבנית ראתה שבעלה, הרבי, עושה לילד שלהם – בן יחיד, רק ילד קטן – פעולה כזו שיפרוץ בבכי עד שיקיא את האוכל. כל מי שיודעת מה זה אמא – זה מאד הפריע לאמא. היא אמרה לבעלה, הרבי הרש"ב, וואס ווילסטו פון דעם קינד – מה אתה רוצה מהילד? הוא סך הכל ילד. הרבי ענה לה שככה צריך, ככה טוב, שגם בגיל הרך ילמד טוב מה זה טוב עין לעומת רע עין.

אחרי שהרבי הריי"צ מספר זאת מתוך הזכרונות שלו, מה היה איתו כשהיה בן שבע לפני שמונה, הוא מסיים את הסיפור ואומר אט דאס איז חינוך – זה חינוך אמתי, ככה צריך לחנך ילד. כלומר, צריך לחנך – דבר ראשון – שילד יבין מה זה לב, מה זה עין, מה זה עין טובה, מה זה אהבת ישראל באמת. גם ממש בגיל הרך. יכול להיות שאם ילד קטן לא מקבל את היסוד הזה, מהי אהבת ישראל באמת – לא לוותר מתוך הרגשה שאני מחסר משהו מעצמי, אלא אך ורק כי אני אוהב אותך ובאמת רוצה מכל הלב לתת לך – מי יודע אם אחר כך במשך כל החיים האדם יוכל לרכוש לעצמו את המדה הטובה הזו (מדה כל כך יסודית). אם כן, לומדים מהסיפור הזה משהו מאד גדול על יסוד החינוך – שיסוד החינוך הוא טוב עין, "טוב עין הוא יבורך".

"ישראל קדושים הם"

נספר עוד סיפור, מתוך הגמרא, שקשור לסיפור הזה: בגמרא מסופר על רבי פינחס בן יאיר ורבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא. רבי פינחס בן יאיר היה צדיק וקדוש מאד, והיה לו מנהג שלא היה אוכל אצל אף אחד – אם היו מזמינים אותו לאכול הוא לא היה בא לאכול. למה? לא כי לא אהב יהודים, אלא שאמר שכל ישראל קדושים אבל יש בהם שני סוגים – יש מי שיש לו (יש לו מספיק כסף ואוכל לכבד מישהו אחר) אבל אינו רוצה, ויש שרוצה ואין לו.

מה הכוונה אינו רוצה? הוא מזמין אותך, יתן לך, אפילו יחייך, אבל בתוך הלב הוא לא באמת רוצה לתת. הוא רק כופה את עצמו, עושה אתכפיא בלשון החסידות. זה מי שיש לו ואינו רוצה. ויש מי שרוצה – יהודי טוב שרוצה לתת באמת מכל הלב – אבל אין לו מספיק. אם תתארח אצלו יתכן שהוא יתן לך מתוך פרוסת הלחם שהוא ואשתו וילדיו זקוקים לה כדי לחיות. היות שיש שני סוגים כאלה, אז ממה נפשך איני אוכל אצל אף אחד – או שלאדם הזה יש, אבל אינו רוצה, או שהוא רוצה, אבל אין לו.

אבל, פעם אחת כשהוא עבר דרך מקומו של רבינו הקדוש – שהיה עשיר גדול מאד וצדיק גדול מאד, כלומר שהיה לו לתת והוא גם רצה מכל הלב לתת – לכן הוא הסכים עקרונית לאכול אצלו. רק מה, בגלל איזו סבה שהיתה זה לא יצא לפועל. בכל אופן, רואים בהחלט שיש יהודים מיוחדים שיש להם וגם רוצים מכל הלב – ואת זה צריך לאמץ.

"ישראל קדושים" בצירוף הרוצה והאוכל בתפלה

נאמר בקיצור את התוספות שם, וגם סיפור יפהפה על הרבי ר' זושא מאניפולי, חבר של אדמו"ר הזקן. הגמרא אומרת ששני סוגי היהודים האלה קדושים, אז שואלים – זה שרוצה ואין לו הוא קדוש, אבל זה שיש לו ואינו רוצה, במה הוא קדוש?!

הר"י בעל התוספות גילה לרבי ר' זושא מהשמים שעם ישראל ערבים זה לזה – מצרפים אותם יחד – לוקחים את הכוונה של היהודי שרוצה אבל אין לו ומצרפים למעשה של זה שיש לו ונותן אף שאינו רוצה. בסוד הצירוף של כל הנשמות, שערבים זה בזה, כולם קדושים.

תשובת "ואהבת לרעך כמוך"

בכל אופן, הנקודה והתכלית שבתוך כל אחד ואחד מאתנו נלמד את הלקח שהרבי הרש"ב למד את בנו יחידו, הרבי הקודם, שצריך לתת מכל הלב בעין טובה. זה חינוך, זה יסוד החינוך. זה שייך במיוחד כעת, לעשרת ימי תשובה. בשיעורים האחרונים הסברנו שהעבודה של עשרת ימי תשובה בתוך עבודת התשובה היא העבודה של "ואהבת לרעך כמוך". הרי אותו רבי זושא מאניפולי אמר שתשובה ר"ת:

ת – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

ש – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

ו – "ואהבת לרעך כמוך"

ב – "בכל דרכיך דעהו"

ה – "הצנע לכת עם הוי' אלהיך"

הסברנו ש"ואהבת לרעך כמוך" היא התשובה המיוחדת של עשרת ימי תשובה, לכן מאד קשור לסיפור הזה. צריך לתת – זה הביטוי המעשי (שהוא העיקר, וכמו בתיאור הרמב"ם מהי מצות אהבת ישראל) – אבל צריך לתת מכל הלב.

נתינת הלב – הבאת המשיח

כל אחד צריך לעשות את התיקון הזה בעשרת ימי תשובה, להיות "טוב עין הוא יבורך" ו"הוא יברך" ולתת מכל הלב. אם אנחנו ניתן מכל הלב אחד לשני, גם הקב"ה יתן מכל הלב. הקב"ה תמיד נותן – "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" – אבל מה הסימן שהוא נותן לנו מכל הלב? שהוא מביא לנו את המשיח. כי על המשיח כתוב "לבא לפומא לא גליא" – המשיח יוצא מהלב של הקב"ה כביכול. "פותח את ידיך ומשביע לכל רצון" – מתוך היד שלו הוא נותן לנו את הלחם לאכול, אבל שה' יתן לנו את הלב שלו זאת אומרת שהוא יתן לנו את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

כדי לעורר שה' יתן לנו מכל הלב – אנחנו צריכים לתת אחד לשני מכל הלב. נתפלל חזק שנזכה לזה, שתהיה שנה טובה ומתוקה, שנה של גאולה ומשיח, הרבה טוב ושמחה, שנה שנזכה להשפיע ליהודים טוב, לקרב את לבם לאבינו שבשמים. לחיים לחיים. כעת נחלק את ה"לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

ג. התעוררות זכות הצדיק בניגון

התעוררות זכות אדמו"ר הזקן בניגון "אבינו מלכנו"

יש עוד קצת זמן – אפשר לנגן ביחד – ננגן "אבינו מלכנו".

של מי הניגון הזה? [אדמו"ר הזקן]. כשהתחילו לנהוג ששרים את הניגון הזה לפני תפלת ערבית של ראש השנה וגם של יום כיפור – אם לא חל בשבת – הרבי הסביר שהשירה חוץ מהתפלה, חוץ מפשט המילים שקוראים לה' כאבינו מלכנו ומכתירים אותו למלך עלינו, שנקבל מלכותו עלינו ברצון ובשמחה, חוץ מכל זה צריך לחשוב שהניגון הזה מעורר לנו ולכל ישראל את הזכות של אדמו"ר הזקן שחבר אותו.

זו כוונה מאד חשובה. ביום כיפור זה, שחל בשבת, נשיר "אבינו מלכנו" בסוף תפלת נעילה, לפני שאומרים אז "אבינו מלכנו". שוב, חוץ מהפשט, הרבי אמר שצריך לחשוב דווקא בניגון הזה על המחבר שלו. אצל החסידים אדמו"ר הזקן גם נקרא 'אבינו הראשון', הרבי הראשון של חב"ד. שזכות אדמו"ר הזקן, וכל הרביים, וכל הצדיקים האמתיים תעמוד לנו.

כל פעם ששרים ניגון של צדיק צריך לחשוב עליו, גם לצייר אותו – ממש לראות אותו – ולדעת שזה מאד מעורר את נשמתו, את הזכות שלו, שתעמוד לנו. שהוא יהיה איתנו, וזכותו תעמוד לנו, לכל הברכות בגשמיות וברוחניות, עד לברכה העיקרית של ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

כעת נחלק את הלקח, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם.