בע"ה

י"ג תשרי תשע"ה – קראון הייטס

ספר המאמרים תש"ה (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "לכתחילה אריבער" של בעל ההילולא של יג תשרי (הרבי המהר"ש) והניגון מויטבסק (של חסידי הרבי המהר"ש).

אנחנו מתחילים ללמוד את המאמר הראשון מההמשך של הרבי הריי"ץ מלפני 70 שנה:

מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, וצ"ל מהו שאומר ב"פ יה [צריך להבין למה הפסוק כופל את שם יה, וכמובן צריך להבין למה דווקא השם הזה ולא שם אחר משמותיו של הקב"ה], דלכאורה היה ליה לומר מן המיצר קראתי יה ענני במרחב ומהו אומרו ענני במרחב יה שמזכיר את השם פעם שני, והנה פסוק מן המיצר אומרים קודם תקיעת שופר, ופירש מורנו הבעש"ט נ"ע דההתעוררות הפנימית בהצעקה דתקיעת שופר שצועקים אבא אבא לא תהיה על העקתא שהוא הצער והמיצר מגודל היסורים שמהעבר כי אם הצעקה בתחנון אבא הצילני אבא רחמני [כאן הוא מביא פירוש מאד חשוב של הבעל שם טוב. הרי קול השופר הוא הצעקה לה', וכמו שיסביר בהמשך שהשברים והתרועה הם בכיה, אבל קודם התקיעה היא צעקה לה', והיא נקראת בלשון חז"ל "פשוט", קול פשוט. קודם כל לומדים מכאן שצעקה זו יכולה להיות עם כמה משמעויות, יש כמה גוונים של צעקה. יתכן שבצעקה אתה קורא 'אבא אבא', אבל זה מתוך הצער שלך ותו לא. יש מקום אחר שהוא מסביר שצעקה זו היא על סף יאוש – אתה צועק, אבל אתה מיואש. שם הוא מסביר שההבדל בין שני סוגי הצעקה הוא בין יאוש לבין תקוה – אתה צועק, השאלה אם אתה מאמין בלב שהמצב יכול להשתפר או לא. האם אתה מאמין בה', ומאמין שהוא יתברך כל יכול ויכול לשנות את המצב, ואז אתה צועק לה' מתוך תקוה ולא מתוך יאוש.

אוהבים לעשות גם רמזים יפים במאמרי החסידות שלומדים. שוב, במקום אחר הוא כותב שהבעל שם טוב לימד איך צועקים מתוך תקוה. הווארט היפה הוא שהצעקה מתוך תקוה מביעה את המשפט "אבא הצילני, אבא רחמני" – גם בספר השיחות באידיש כתוב "אבא הצילני אבא רחמני" (ולא באידיש – "טאטע ראטאווע מיר טאטע האב רחמנות אויף מיר") – והגימטריא של המילים האלה היא תקוה.

כמובן, צריך גם לדייק את משמעות המילים והסדר. לכאורה הרחמים מביאים לידי הצלה בפועל, ואז הסדר היה צריך להיות רחמני והצילני, אך כאן אומר הפוך – קודם הוא מציל אותי, וכנראה שאחר כך עדיין צריכים רחמים. מי זוכר איפה כתוב שלאחר הצלה יש עדיין עוד משהו וצריך עוד רחמים? איפה ה' הציל אותנו בתורה? ביציאת מצרים יש ארבעה לשונות של גאולה – והוצאתי, והצלתי, אבל זה לא מספיק ויש אחר כך וגאלתי ולקחתי (וגם לשון חמישי, והבאתי). כתוב שארבעת הלשונות הם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה – "והוצאתי" כנגד ה תתאה, "והצלתי" כנגד ו, "וגאלתי" (עיקר מה שמבקשים, גאולה) כנגד ה עילאה, ו"ולקחתי" כנגד י ("והבאתי" כנגד קוצו של י). נמצא ש"והצלתי" הוא כנגד המדות, ה' מציל אותנו מהמדות הרעות שלנו (שחדרו בנו מהסביבה הרעה שהיינו בה, מהמדות הרעות עד מאד של מצרים ששעבדו אותנו, "והצלתי אתכם מעבֹדתם"). אדם צריך להבין שכל מצב קשה שנקלע אליו –הוא בעצמו אשם. אדם צועק לה' מתוך "עקתא". יש ווארט של מורנו הבעש"ט שאפילו אצל אדם טוב, ירא שמים, כתוב "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם" – אדם בקש משהו (בלי דעת מבוררת, ללא הבחינה של "איזהו חכם הרואה את הנולד"), ה' נתן לו, ואז הוא מתחיל להבין את השלכות המצב הביש אליו הוא הגיע עקב בקשתו הוא, ופתאום הוא מוצא את עצמו בברוך גדול, ואז הוא צועק לה' מתוך העקתא שלו להושיע אותו – "ואת שועתם ישמע ויושיעם". שוב, האדם מוצא עצמו ב"עקתא" – מענין שמשתמש במלה זו כמה פעמים כאן – ומבין שהוא הביא עצמו למצב זה, ועד שבסוף "ואת שועתם ישמע ויושיעם" (שועה ותשועה לשון נופל על לשון, רומז לשנת תשעה). השועה היא תקיעת השופר, הצעקה, ואז ה' מושיע אותו. הישועה היא כמו "וגאלתי" – הגאולה שאחרי ההצלה מהיסורים. "אבא הצילני" ממה שהביא אותי לצער – כנגד המדות, כנראה בגלל המדות הלא-מתוקנות שלי – ואז "אבא רחמני" (רמז לרחם האם, ה עילאה שבשם, "וגאלתי") בגאולה אמתית ושלמה, ואם מדובר על עם ישראל כולו אז תגאל אותנו בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. גם ב"הצילני" וגם ב"רחמני" הפניה היא ל"אבא", אב הרחמן, כנגד ה-י שבשם (כולל הקוצו של י, אב הרחמים) – "אבא הצילני" בסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" (מה דחכמה, כח מה, ומה דמדות, שם מ"ה בסוד עסמ"ב כנגד י-ה-ו-ה), הארה מחכמה למדות, ו"אבא רחמני" בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", המשכה מפנימיות המוחין לזו"ן.

"הצילני" הוא לשון הפרשה והבדלה. לפי זה יש לפרש שעצם העקתא והצער מביא את האדם לידי הכנעה, ואז באה ההצלה, הבדלה, ולבסוף עיקר גילוי הרחמים העליונים על האדם – המתקה. ההכנעה היא במלכות, ה תתאה שבשם, ההבדלה במדות, ו שבשם (כנ"ל בפירוש "הצילני") ואילו ההמתקה היא בבינה, ה עילאה שבשם, מקור הרחמים, שם המתקת כל הדינים בשרשם, ושם מבין האדם איך שהכל היה מכוון לטובה מלכתחילה ואיך שירידה זו צורך עליה באין ערוך (ואיך שהירידה היא חלק מהעליה) והכל היה כדאי. בינה מתפשטת עד הוד, שם מודה האדם לה' "אודך הוי' כי אנפת בי וגו'". כל זה כלול בבקשת תחנונים "אבא רחמני".

ועוד רמז – "הצילני" לשון צל, צלא דמהימנותא, "בכסה ליום חגנו" – הסכך של הסוכה נעשה ממאה הקולות של השופר של ראש השנה (תכף נראה עוד רמז למאה הקולות של ראש השנה). ה"כסה" של ראש השנה הופך לסֻכה. "רחמני" רומז לסוד המשכת הקו (סוד יעקב, "אז יבקע כשחר אורך", מדת הרחמים) מהמקיף העליון, סוד ההמשכה בפנימיות שנעשה על ידי מצות הלולב ומיניו.

נחזור למלה "עקתא". במלה "עקתא" גם יש רמז יפה. פשיטא שהקול הפשוט הוא הצעקה, ואומר שהצעקה "לא תהיה על העקתא שהוא הצער והמיצר מגדול היסורים שמהעבר". עקתא הוא אותיות תקע הפוך – כנראה שיש משהו בצעקה שהופך את העקתא לטוב. צעקה היא נוטריקון צער עקתא, ומתוך הצער מתעורר האדם לצעוק ולהתחנן לרחמי שמים.

מה ההבדל בין יאוש לתקוה? גם שאתה צועק "אבא אבא" לא לצעוק מתוך יאוש אלא מתוך תקוה – מה עיקר ההבדל? המלה שהרבי מדגיש – "העבר". אם האדם תקוע, רק חושב על העבר הלא-טוב, הוא כאילו מיואש כי המציאות מצטיירת אצלו רק לפי העבר. אין לו חזון לצייר עתיד יותר טוב – ממילא אין לו תקוה. כדי שתהיה תקוה שהמצב יכול להתהפך לטוב בעזרת השי"ת צריך חוש בציור העתיד, ומכך מקבלים כח ומוטיבציה לקום ולעשות משהו, להפוך את המדינה. מי שתקוע בעבר – הלעו"ז של תקיעת שופר היא תקיעה בעבר – הוא בעצם מיואש, אין מה לעשות. התקיעה היא כדי שלא תהיה תקוע בעבר, ויש תקוה טובה שאפשר לשפר עד כדי להפוך את המציאות בע"ה. הוא צועק לה' לשנות, שתחדש עלינו שנה (לשון שינוי) טובה. לכן הוא מדגיש כאן את המלה "מהעבר".],

נסתכל מיד בקיצור (שהרבי עצמו כתב), הוא כותב ככה:

יקשה למה מזכיר ב"פ י"ה, הבעש"ט אומר דהצעקה פנימית בתק"ש לא תהיה מרירות צער אלא מרירות תחנונים,

כאן הוא אומר זאת עם מילים חדשות. קודם כל, הוא אומר ששניהם מרירות. גם כשיש תקוה – יש לו מרירות מהמצב, רק שהוא מתחנן לה' שיוציא אותו מזה. גם המצר הוא מרירות, וגם המרחב הוא מרירות כמו שתיכף נסביר – הצעקה אל המרחב. כשהוא כבר מגיע למרחב אז לכאורה אין מרירות, אבל כשהוא צועק מתוך תקוה להגיע למרחב הוא מרגיש את המרירות של מצב ההוה. מה האותיות המשותפות ב"מצר" ו"מרחב"? מר. מרחב מתחיל מר (ואחר כך מגיע ל-חב, רמז לחכמה ובינה, עצם המרחב של המוחין, כמו שיתבאר, שם י-ה השני שמוזכר בפסוק) ומצר הוא ראש-סוף מר. חוץ מפעמיים מר נשארו אותיות צ-חב – 100, סוד מאה קולות שתוקעים בשופר, שמתחלקות ל-90 ועוד 10. תוקעים 30 קולות שלש פעמים, ובסוף בקדיש תוקעים עוד עשרה קולות.

כמה שוה מצר-מרחב ביחד? 580, השרש של שפר (הרבה פעמים כתוב בתורה שֹפר בלי ו). משהו מהותי ועצמי בשופר. כל המאמר כאן הוא שלכתחילה – "לכתחילה אריבער" של היום – צריך להגיע מהמצר אל המרחב. זה יתרון אין סופי על מי שנמצא מההתחלה במרחב, מי שאינו בעל תשובה. כשבעל תשובה מגיע בסוף למרחב, הוא באין ערוך יותר מהמרחב הראשוני של צדיק מעיקרא. לכן המשיח גם יחזיר את הצדיקים בתשובה – "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – כדי שבסוף אמנם יהיו צדיקים, אך צדיקים בעלי תשובה. גם המשיח עצמו הוא צדיק בעל תשובה (הערך הממוצע של בעל תשובה, צדיק, משיח הוא בעל שם טוב, זך פעמים טוב כנודע). זה "מצות היום בשופר" – המצוה של ראש השנה, שקובעת את עבודת כל השנה. כמו שהוא יסביר, המרחב הוא תענוג בנפש, והמצר הוא "אסורה מכאן להתקרב לשם", מהעבר שלו לעתיד הרבה-הרבה יותר טוב.

במאמר הזה הוא לא בדיוק מתרץ באריכות למה כתוב פעמיים שם י-ה, אלא רומז לכך כאן בהתחלה:                        ועם היות שהקריאה באה מסיבת המיצר והדוחק, דלכן הנה התקיעה לשם י"ה [לרבי הקודם יש סגנון שלפעמים מזכיר את הרבי האמצעי, שאומר דברים לפעמים קצת סתומים. בלי התבוננות אי אפשר להבין בדיוק מה הוא מתכוון, עד שקוראים ומתבוננים הרבה. הרבי הרש"ב בדרך כלל בכל מה שכותב יסביר את הכוונה עד הסוף. כאן יש דוגמה. משמע ששם י-ה קשור בעצם לדוחק, אבל הוא לא אומר למה. אני צריך להבין בעצמי שאם אני קורא מתוך מצר ודוחק טבעי שאקרא דווקא לשם י-ה. למה י-ה אומר צר? צריך להבין זאת, אבל כנראה כאן מתחיל לתרץ למה מופיע כאן שם י-ה פעמיים.] הנה כאשר הקריאה היא בצעקת תחנונים [באה מתוך הצער, אבל לא צעקת עקתא אלא צעקת תחנונים] הנה העניה של מעלה היא מהמרחב דשם יה [מצד אחד הוא מבטא מצר, ומצד שני הוא מבטא מרחב. כאן כבר מתרץ למה שם י-ה נכפל – כשאדם קורא מתוך צער הוא קורא לשם י-ה וגם המרחב אליו הוא מגיע הוא שם י-ה. יש משהו בשם הזה שהוא שם של מצר והוא גם שם של מרחב, אותו שם. שוב, למה כתוב פעמיים? כי יש שם י-ה של מצר ויש שם י-ה של מרחב. למה זה ככה? צריך להתבונן.] הנה העניה של מעלה היא המרחב דשם יה,

יש בפסוק הזה אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. יש קריאה מלמטה למעלה לשם י-ה, אני מגיע לשם י-ה שהוא כאילו מקור הצר. יש שתי בחינות בשם י-ה, מצד אחד הוא-הוא שרש המצר, ולכן טבעי לי לקרוא לו. למה לקרוא לשרש של המצר? יש כלל גדול שכל דין מתמתק בשרש שלו. צריך להגיע לשרש. אם אני קורא מתוך צער צריך להגיע לשרש של הצער, שם י-ה – כמו שמבואר בתניא ששרש היסורים הוא משם י-ה, "הנסתרות להוי' אלהינו", כמו שכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" ("תיסרנו י-ה" היינו מדבר לנוכח ה', אתה י-ה תיסרנו [ומתורתך תלמדנו], היינו הפיכת הנסתר לנוכח, שזה עיקר ה"אשרי"). איפה זה כתוב בתניא? בפרק כ"ו. שם זה פסוק מפורש, אך היה כל כך פשוט לו שלא צריך לומר – עדיין לא מוסבר בפירוש בפסוק למה דווקא שם י-ה הוא מקור היסורים, אבל יש ראיה מן הפסוק שכך הוא (ומסתמך על ההסבר בתניא). לכן אם אני צועק מתוך יסורים, גם תחנונים, אני צועק לאותו שם כדי להמתיק את הדין בשרשו.

כשהאדם צועק מהמצר של י-ה הקב"ה עונה מלמעלה במרחב – יש שם מרחב, השרש והפנימיות של הצער. לכן כתוב פעמיים י-ה.

בכלל, אם יש פסוק שיש פעמיים י-ה, למה זה רומז? כתוב בחסידות שרומז לעוד פסוק. מה קורה כשכותבים יחד פעמיים יה? זה השם של לעתיד לבוא. כל הענין של תקיעת שופר, מהבעל שם טוב – הוא צועק לה', ומאמין בה' שיגאל אותנו מיד (וכידוע שה"[מרשית השנה ועד] אחרית שנה", ה"ואחריתך ישגה מאד" לאחר "והיה ראשיתך מצער" [הרמוז ב"רשית" חסר א], מתחילה תכף לתקיעת שופר, כאשר הקול הפשוט של השופר יוצא מהצד הרחב שלו – "ענני במרחב י-ה"). הוא צועק "עד מתי" – למה משיח עדיין לא בא – מתוך אמונה שיבוא עוד היום. על זה כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". כתוב שכל פסוק עם פעמיים יה-יה רומז ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – עיקר החידוש ב-יה השני. בדרך כלל יש י-ה-ו-ה – ו-ה בפני עצמו אינו שם קדוש ואילו י-ה הוא שם קדוש בפני עצמו. יוצא שה-וה הוא שהופך ומתחדש. בו-ה לפעמים יש יחוד ולפעמים אין יחוד, לפי מעשי התחתונים, ואילו י-ה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". המרחב הוא להמשיך את ה-יה ב-וה. המרחב מצד אחד יורד מלמעלה, ומצד שני הוא הכח להפוך את הו-ה של העולם הזה ("והנגלות לנו ולבנינו וגו'") ל"יהיה" של העולם הבא – זה הכח של "ענני במרחב י-ה".

נתבונן עוד: אם יש בשם י-ה גם מצר וגם מרחב – כמו שאמרו כאן, כמו השופר שיש בו צד צר וצד רחב (והקול יוצא מצד הצר לצד הרחב) – מה הרמז הכי פשוט בשם י-ה גופא? מה המצר ומה המרחב? [י המצר וה-ה המרחב]. לכאורה זה ככה. איך אומרים י-ה-ו-ה בחסידות? צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. לפי זה י-ה היינו צמצום-התפשטות – זו יציאה מהמצד למרחב. גם ה-י הוא נקודה קטנה, נקודת הצמצום. ה-ה מתפשטת בכל המרחב, ג הקוים שמרכיבים את ציור האות ה הם כנגד ג ממדי המרחב, אורך-רוחב-עומק (הרגל השלישית של ה-ה רומזת לממד העומק). אך אפשר להקשות, הרי בהמשך הוא יסביר שמצר הוא רצוא ומרחב הוא שוב. בכל מקום הרצוא הוא מצד מוחין דאמא, ה של שם הוי', ואילו י היא מוחין דאבא, השוב, י של שם הוי'. את זה נתרץ אי"ה בהמשך.

ענין הצמצום הוא שתשאר נקודה. ידוע המשל של רב ותלמיד (עיקר המשל להסביר את כל סודות ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כידוע מהרב המגיד נ"ע). הרב מצמצם את שכלו לגמרי עד שנשאר רק נקודה אחת, ללא שום ממדי התפשטות, כדי שמתוך נקודה זו יוכל להאיר שכל שיהיה מובן לתלמידים ויכנס לכלים שלהם. זאת אומרת שהצמצום של ה-י היינו המוחין – שתהיה נקודה אחת מתוכה אפשר לפתח מאמר שלם שיתקבל על לב התלמידים. לאחר שישנה הנקודה באה ההתפשות מתוך הנקודה, צריך לשבת ולדבר שעה שלמה שיעור שלם מתוך הנקודה. זו בעצם רק ההתפשטות של הנקודה, נקודת הצמצום – זו נקודת השכל של הרב השייכת לתלמידים.

מה שהוא יסביר שהמרחב הכי טוב הוא זה שבא אחרי התשובה, עבודת הצדיק אחרי עבודת התשובה, כנראה שם עיקר הגילוי של החב"ד. לכאורה בסדר י-ה יש "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – קודם י-מיצר ואז ה-מרחב. [אבל לפעמים כתוב הפוך]. בסוף נצטרך לומר איזו התכללות, כעת רק ניגע בזה. י-ה זה גם מצר וגם מרחב – יש שני סוגי מרחב, זה מוחין וזה מוחין. מי שזוכר את מהלך הרבי, שאמר שכדי להביא את הגאולה צריך להכניס א לתוך המלה גולה – הוא אמר שלש נקודות מהי האות א. המדרגה התחתונה היתה אלף-אלופו של עולם, השניה אלף-אולפנא, "אאלפך חכמה", השלישית א לשון פלא. הביטוי בחסידות הוא שיש מוחין ששייכים למדות ויש מוחין בעצם. המוחין בעצם הם מרחב אין סופי. המוחין ששייכים למדות זה מה שהוא צריך לצמצם את עצמו כדי ללמד. המוחין בעצם הם המרחב העצמי, והם סוד האלף-פלא.

נסביר בעוד צורה: כשהתלמידים יושבים לפני רב – הרב מצמצם את עצמו עבור התלמידים, והתלמיד מאד מצמצם עצמו להתמקד במה שלומדים. יש מאמרים – גם ב"לכה דודי" של הרבי הריי"ץ – שהתלמיד צריך להיות "שפתותיו נוטפות מור" (אותו "מר" של מצר שבסוף הופך ל"מר" של מרחב כנ"ל), מאד מיצר. יש מצר של הרב ומצר של התלמיד. ויש גם מרחב. יש במוחין שתי חויות – שאתה עושה מאמץ גדול ללמוד. גם הספר הוא כמו רב – אני פותח את הספר ומתרכז בלימוד. אז השכל שלי במצר – מצר חיובי, שאני צריך לצמצם ולרכז, לנסות בכל הכח לקרוא ולהבין מה שהוא אומר. יש אחד שיש אצלו חידושים בלי סוף – ע"ד הנאמר לע"ל "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", התחדשות בלי סוף – כמו "בדיחא דעתיה" בגמרא. כשאדם הוא במצב של מוחין בעצם זה המרחב שלו. יש מצב של מצר ויש מצב של מרחב – שני מצבים במוחין – לכן פותחים ב"מן המצר קראתי י-ה" וגם "ענני במרחב י-ה". עד כאן תחלת המאמר.

נמשיך עוד שורה אחת:

והנה הקדמת פסוק מן המצר קודם קריאת שופר מורה על כללות הכוונה הרוחנית בתקיעת שופר, דהנה השופר צדו אחד קצר [המצר שלו] וצדו השני רחב [המרחב שלו], וכשתוקעים בשופר בצדו הקצר יוצא הקול בצדו השני הרחב בקול פשוט מעומקא דליבא שיוצא מן המיצר למרחב.      

מהות השופר היא מהמצר למרחב (כנ"ל), כך תוקעים. יש בזה הלכות – מה הדין אם מישהו תוקע הפוך, מהמרחב למצר? הוא לא יוצא. מה קורא אם לקח שופר ועל ידי חום הרחיב את הפה הצר והצר את הקצר? ההלכה שלא יוצא. הוא רוצה לדלג על מעלת התשובה של צדיק – שלא ירגיש מהמצר למרחב – אבל אי אפשר לדלג.

[היציאה למרחב היא כמו בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא]

נגיע לזה. עיקר הווארט שהוא הולך להסביר שיש תקיעה ויש שברים-תרועה, שזה הטלת חרדה לעומת בכיה. נושא גדול שצריך להסביר בישוב הדעת. אבל קודם הוא אומר שהקול הפשוט שיוצא מהמצר למרחב הוא דווקא מטיל חרדה במאד:

וזה דוקא הוא מה שמטיל חרדה במאד,

מתחיל להסביר רק את התקיעה, בלי השברים והתרועה:

דהנה, שתי פעולות פועל קול השופר. האחת מה שמטיל אימה והוא מה שחרדה גדולה נופלת על האדם השומע קול שופר שנפחד ונרעש במאד, דחרדה זו היא מה שמתבטל מעצם מהותו אשר פג לבו [לא קורה לזה התעוררות, אלא שהוא מתבטל בעצם, ער ווערט אויס], עם פאלט אים איין די הארץ, והשנית הוא ההתעוררות הגדולה וכו'.

בספר השיחות יש תוספת מענינת על הדבר הזה. נקרא את זה בע"ה ביום ראשון. חג שמח.