בע"ה

י"ח תשרי ע"ה – קראון הייטס

ספר המאמרים תש"ה (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מקור בבעש"ט לאגרת הקדש יא

היום האושפיזין של אדמו"ר האמצעי, אז ננגן את ניגון הקאפעליע.

הוספה בספר השיחות על ביאור מאמר הבעש"ט

התחלנו ללמוד את המאמר הראשון של המשך תש"ה, לפני שבעים שנה, ליל ב' דר"ה, ד"ה "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". דבר ראשון הוא מביא מהבעל שם טוב שתקיעת השופר היא שצועקים אבא אבא, ולא צריכים לצעוק רק מתוך הרגשת העקתא, הצער והמיצר וגודל היסורים שמהעבר, רק שהצעקה תהיה "אבא הצילני, אבא רחמני".

במקביל, יש בספר השיחות תש"ה, שמישהו שאל את הרבי – על מה שהביא במאמר את הווארט של הבעל שם טוב – מה הכוונה הפנימית של הווארט הזה? הרבי ענה:

הדבר יובן על פי מה שכתוב באגרת הקדש [יא, האגרת הכי יסודית ועמוקה בעבודה] בענין היסורים ר"ל, שצריכים להאמין שזה טוב הנסתר וצריך לקבולי בשמחה [ואז, הוא מסביר שם בסוף, שעל ידי אמונה זו הכל מתמתק והופך לטוב הנראה והנגלה. החידוש הוא מה שהרבי אומר כאן:], שכן פירוש זה של הבעל שם טוב, היה היסוד למה שרבנו כתב ב"תניא", וזהו הענין בקצרה.

דוגמה למקור התניא "מפי סופרים"

הוא אומר משהו מאד חשוב. הרי כל ספר התניא הוא "מפי ספרים ומפי סופרים", והסופרים הם הבעל שם טוב והמגיד. לא תמיד יודעים מאיפה באים החידושים הגדולים של אדמו"ר הזקן בתניא (ידועה מסורת החסידים שכל מלה בתניא היא חידוש אמיתי שלא נתגלה בשום ספר שקדם לו, ומה שכותב אדמו"ר הזקן "מפי ספרים" היינו "מפי" דווקא, התורה שבעל פה שמגלה את האור הגנוז שבאותם ספרים).

כאן הוא אומר שכל אגרת הקדש "להשכילך בינה"[ב] ("בינה" היינו "לקבולי בשמחה", אך בשביל זה צ"ל "להשכילך", להאיר מכח המשכיל שבנפש, בחינת "אין" – "אין מזל לישראל", וד"ל) מבוססת על הווארט הזה של הבעל שם טוב, שתקיעת השופר לא תהיה צעקה מתוך צער בלבד אלא צעקה של "אבא הצילני, אבא רחמני".

בעצם מה שלומדים מכאן – ובעצם כל התניא הוא ככה, אבל כאן יש דוגמה יפהפיה – שמה שאדמו"ר הזקן כותב בתניא כולו מבוסס על הבעל שם טוב והמגיד, "ומפי סופרים". כמו שאמרנו, האגרת "להשכילך בינה" היא מבחינה מסוימת השיא של התניא והיא יוצאת מהווארט הזה של הבעל שם טוב.

ב. "ענני במרחב יה" בחג הסוכות

"ענני במרחב יה" – בהלל של סוכות

מה שלא הזכרנו בפעם הקודמת שלמדנו פה הוא שבעצם הפסוק "מן המצר וגו'" הוא גם פסוק שרומז לחג הסוכות. ידוע ש"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – חג שהחדש מתכסה בו, שהלבנה מכוסה, אין לבנה, אבל כל מה שמכוסה בראש השנה מתגלה ב"יום חגנו", חג הסוכות.

איך יודעים שזה הפסוק – אולי הכי חשוב בתנ"ך – שרומז לתקיעת שופר, שייך גם ל"יום חגנו"? כי הוא פסוק מתוך הלל. דווקא מהפרק האחרון של ההלל, השיא של ההלל. בראש השנה ויום כיפור לא אומרים הלל, אלא רק בחג סוכות אומרים הלל (וגומרים את ההלל כל שמונת ימי החג, ובחו"ל תשעה ימים, משא"כ בפסח...).

יה בתשרי

כל הדיוק של הרבי הוא למה שם "יה" כתוב כאן פעמיים. השם הזה רומז גם לחג הסוכות, שחל ב-יה בחדש. בכל החדשים יש את יום ה-יה, יום ה"סיהרא באשלמותא", אבל ה-יה העיקרי הוא בחדש תשרי, כי ה-15 מתחלק ל-י, יום כפור, ששמו הוא גם "חג העשור", ואז עוד ה ימים עד ל"סיהרא באשלמותא" שהוא כבר חג הסוכות (וידוע שחמשת הימים מ-וה עד יה – יא יב יג יד טו = הלל, ואז גומרים את ההלל).

אפשר לומר עוד פירוש – מאד פשוט, שלא אמרנו, הרבי לא כותב כך, אבל מסתדר מאד יפה – ש"מן המצר" הוא "בכסה", כשאין לבנה יש מצר, אבל יש שם את השופר שתוקע מן המצר, וה"ענני במרחב יה" היא בשלמות "ליום חגנו", בחג הסוכות, שאז יש מרחב של "סיהרא באשלמותא".

"ענני במרחב" – ענני הכבוד והגאולה

עוד רמז: יש הלכה-כוונה בישיבה לסוכה, בכזית הראשון שאוכלים בלילה הראשון של סוכות שהסוכה שלנו היא זכר לענני הכבוד (כך אדמו"ר הזקן כותב בשו"ע). אפשר לקרוא את "ענני במרחב יה" כמו ענני הכבוד.

ענני הוא גם שם בדברי הימים, כינוי למשיח, "ענני שבעה" – הוא הדור ה-15 בעליה אחרי החורבן, 15 דורות מיאשיהו. יש 15 דורות עליה מאברהם אבינו עד שלמה המלך, שבנה את המקדש, 15 דורות של ירידה עד יאשיהו המלך, ואז שוב עליה של 15 דורות – עליה שאין אחריה ירידה – שהדור האחרון שבה הוא "ענני שבעה", וחז"ל אומרים שהוא המשיח.

אותם 15 שעולים ולא יורדים יותר הם גם רמז לחג הסוכות כעת. ה-15 של הירידה עד חורבן הבית יכולים להיות "מן המצר קראתי יה", ואחר כך יש "ענני במרחב יה".

ריכוז שם י-ה בפרק קיח בתהלים

אם אמרנו שהפסוק הזה הוא בהלל, נציין שבכלל בהלל מוזכר הרבה פעמים שם י-ה. הפרק שיש בו הכי הרבה י-ה בכל התנ"ך – תמיד מחפשים מקום בתנ"ך שהוא ריכוז של איזה מלה או ביטוי – הוא פרק קיח, סיום הלל, ושם י-ה הראשון בו הוא "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". אחר כך כתוב שם "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה". אחר כך כתוב "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה".

אחר כך, הפסוק הבא אחריו, "יסר יסרני יה". בשיעור הקודם הסברנו שמה שי-ה הוא המקור של מה שנדמה יסורים, ר"ל, מובא בפרק כ"ו בתניא מפסוק אחר בתהלים, "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", אבל כאן יש פסוק נוסף, "על פי שנים עדים", לאותו ענין. כאן אפילו כפל "יסר יסרני יה"[ג]. הפעם האחרונה שהשם הזה מופיע שם הוא בפסוק הבא – "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה". כתוב בספרים הקדושים ששם י-ה שייך גם לספירת ההוד, בגימטריא י-ה.

אז יש שש פעמים י-ה בפרק הזה, עליו מיוסד המאמר. כמה עולה ו"פ יה? 90. מה המלה הראשונה של הפסוק? "מן [המצר]" – כבר רומז שיהיו ששה שמות י-ה בהמשך הפרק. אחר כך המלה הראשונה של החל השני של הפסוק הוא "ענני" – כמה עולה? 180. יחס של "שלם וחצי". גם מבחינת האותיות – 2 אותיות ב"מן" ו-4 אותיות ב"ענני". גם באותיות, ובעיקר בגימטריא, היחס הוא "שלם וחצי" (החצי הוא "מן המצר" והשלם הוא "במרחב") – ו פעמים יה ו-יב פעמים יה. ו ו-ו במילוי – וו.

יה הם מוחין, מקיפים, מי ממשיך את המוחין? המקיפים של הסוכה? הלולב, שהוא ה-ו, הדעת ("למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"). זה רמז שמקשר את הפסוק שלנו גם לחג הסוכות. כוונה באמירת הלל בהמשך החג.

ג. "צדו אחד קצר וצדו השני רחב"

צורת גידול השופר

הגענו כמה שורות מההתחלה:

והנה הקדמת פסוק מן המיצר קודם תקיעת שופר מורה על כללות הכוונה הרוחנית בתקיעת שופר, דהנה השופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב,

אנחנו תוקעים לפי ההלכה בשופר של איל כפוף, שהאדם צריך לעשות בעצמו כפיפה. כשהשופר מחובר, כשהאיל חי, איזה צד למטה ואיזה למעלה? הצד הרחב מחובר והצד הקצר למעלה. מה אפשר ללמוד מכך? אם נצייר שתוקעים בשופר כשהוא מחובר אז תוקעים מלמעלה – תוקעים לו (לאיל[ד]) לתוך הראש. איל הוא בחינת יצחק, "אילו של יצחק"[ה]. צריך שהקול הזה יכנס לתוך הראש, על ידי שעובר מהצד הקצר לצד הרחב (לפי דימוי זה, בעל התוקע הוא סוד ה"אויר" – אור י – שמעל לראש האיל, "אוירו של משיח", ודוק). כשמחזיקים את זה הוא הפוך – הצד הקצר בפה והצד הרחב כלפי מעלה (זה לא מעכב, אבל יש הידור שיהיה כלפי מעלה).

"קצר מלמעלה ורחב מלמטה" – אוצר האשה

למה אומרים את כל זה? יש מאמר חז"ל בהקשר אחר – נראה אם מישהו זוכר – שחשבנו עליו בגלל שהרבי משתמש כאן במילים "קצר" ו"רחב". בפסוק כתוב מצר-מרחב (מצר מרחב = שֹפר, כמבואר בשיעור הקודם), אבל כאן אומר קצר-רחב. יש מאמר חז"ל "קצר מלמעלה ורחב מלמטה" – מישהו זוכר באיזה הקשר זה נאמר? כמו שראינו, על ראש האיל באמת השופר כך – קצר מלמעלה ורחב מלמטה.

חז"ל אומרים שאוצר הוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה – איזה אוצר? משהו מאד חשוב, כל הענין של ראש השנה הוא בנין המלכות. כתוב שה' ברא את חוה ("ויבן [בנאה כבנין]... לאשה"[ו]), את האשה, כאוצר (אוצר אותיות רצוא הפוך, בהמשך המאמר יסביר הרבי שעיקר הרצוא הוא במלכות, בחינת האשה, ודוק) – קצר מלמעלה ורחב מלמטה – כדי שהיא תחזיק את הולד. השופר רומז לרחם של האשה, וכדי שהיא תחזיק את הולד תשעה ירחי לידה – הענין של שנת תשע"ה – צריך להיות קצר מלמעלה ורחב מלמטה (על דרך "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה" שנאמר "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית [חסר א כתיב] השנה ועד אחרית שנה" – "סופה שיש לה אחרית", "והיה ראשיתך מצער ['מן המצר', צעקת תחנונים מתוך הצער] ואחריתך ישגה מאד". והוא מאמר של רבי יצחק, ודוק).

קצר ורחב בדברי תורה – מעלת התוכן ומעלת ההסברה

יש ווארט בחסידות[ז] שיש רבנים שדברי התורה שלהם הם "קצר מלמעלה ורחב מלמטה" – מסבירים הרבה, אבל ככל שעולים לשרש יש פחות, ועד שמגיעים לשרש למעלה יש כמעט גארנישט, אבל יש שם איזו נקודה. יש צדיקים שאצלם הפוך, שכמה שלא ירבו לדבר למטה – הדברים שלהם רחבים מלמעלה, מרחב אין סופי, ולמטה זה קצר יחסית. כך כתוב על האר"י הקדוש שישן בשבת בצהריים, ואמר שלחזור את הדרושים ששמע במתיבתא דרקיעא יקח שמונים שנה. ככל שהוא גילה למטה הוא קצר מלמטה ורחב מלמעלה.

כנראה ששתי בחינות אלו הן זכר ונקבה – בכל אחד יש מעלה. אשה היא קצר מלמעלה – דעתה קלה – אבל בזכות זה יש לה "כן בנות צלפחד דוברות", יש לה תשעה קבין של דיבור (בפרט בשנת תשע"ה), יכולה לדבר הרבה (יש צחות במסורת החב"דית שמשה רבינו התפלא כמה הרבה בנות צלפחד מדברות, וה' אמר לו "כן", כך היא המדה – "בנות צלפחד דוברות"). יש בזה מעלה, כח ההסברה.

בכלל, כתוב בחסידות שכח ההסברה הוא בינה ("ויבן... לאשה" – "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש"). כמו שהסברנו פעם קודמת, שעל פי הקבלה הקוצר הוא חכמה, נקודה (בלשון החסידות בחכמה יש "אותיות קצרות"), והמרחב הוא הבינה.

ה"אתהפכא" של השופר – מהגידול לתקיעה

נמצא שיש שתי בחינות בשופר, כל זמן שהוא חי הוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, ואז לפי הציור תוקעים לתוך הראש. אבל כשהוא לא מחובר יותר, מנותק, שכשר להיות שופר של מצוה – "מצות היום בשופר" – אז הוא להיפך, קצר מלמטה ורחב מלמעלה, והקול עולה "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה".

זאת אומרת שיש איזו אתהפכא בתוך מציאות השופר, שצריכים להפוך אותו מצר למעלה ורחב למטה לצר למטה ורחב למעלה. קצת מזכיר את ההלכה בנוגע למי שהרחיב את הצד הצר של השופר כו' – זה פסול. כנראה יש לו בראש שצריך לעשות במציאות השופר איזו אתהפכא, אבל לא מבין שזה פשוט לתקוע בצד הצר (שלמטה) ושהקול יצא מהצד הרחב (שלמעלה).

רמזי קצר-רחב

יש לנו עוד צמד מילים, קצר-רחב (היה לנו מצר-מרחב שעשינו גימטריא כנ"ל, גם במצר וגם בקצר יש אותיות צר, אבל מלה אחרת) – כמה זה יחד? 600, מה הערך הממוצע של כל אות? ק, האות הראשונה, הכל יוצא מה-ק של קצר, שתמונתה ר על גבי ז – רחבה מלמעלה והולכת ומתקצרת ככל שיורדת למטה (חוץ מהאותיות הסופיות, רק האות ק יורדת מתחת לקו הקרקע של שאר האותיות), בחינת זכר כנ"ל. נמצא שה"קצר מלמעלה" עצמו מתחיל מהמצאת נקודה צרה (סוד הצמצום של שכל הרב כו') מתוך המרחב העצמי (של שכל הרב)[ח].

ק עולה 100, והוא רומז למאה הקולות של השופר של ראש השנה (שמהם נעשה הסכך של הסוכה – "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" כנ"ל).

האות קוף היא לשון מקיף, והוא סוד המקום בכלל (המקום הפנוי שנוצר על ידי הצמצום, שביחס לאור אין סוף ב"ה הוא בחינת "קופא דמחטא", ועד לסוד "הנה מקום אתי" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – סוד העיגול הגדול שלפני הצמצום) – קוף = מקום. מקום ר"ת "קצר מלמעלה ורחב מלמטה" (יש מקומות בחז"ל שכתוב "רחב מלמטה וקצר מלמעלה" ר"ת מרום – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "ברא אלהים", ודוק), סוד האשה בכלל והרחם בפרט (אותו מקום; יש את הרחם שלפני הצמצום, העיגול הגדול, ויש את הרחם שלאחר הצמצום, החלל מקום פנוי, סוד "ורחמתי [אחר הצמצום] את אשר ארחם [לפני הצמצום]" וסוד "רחם ארחמנו נאם הוי'". רחם רחם = מלכות, סוד האשה).

ד. תקיעה-תרועה – בטול ושפלות

אימת התקיעה – נפילת הלב

נמשיך לקרוא:

וכשתוקעים בשופר בצדו הקצר יוצא הקול בצדו השני הרחב בקול פשוט מעומקא דליבא שיוצא מן המיצר למרחב, וזה דוקא הוא מה שמטיל חרדה במאד [כמו שהוא ימשיך להסביר, ככל שמרחיבים את התקיעה – הרבה זמן – מרחב התקיעה, יותר ויותר, מטיל חרדה, יותר פחד. דווקא מהמרחב יש פחד. אם התקיעה היתה קצרה אולי גם היה קצת מפחיד, אבל עיקר הפחד הוא מהתמשכות התקיעה. מי ששם לב, בסדר של תשר"ת – כך על פי הלכה – צריכים להאריך בתקיעה כנגד השברים והתרועה יחד. לכן יש רבנים שמקריאים את התקיעות ומאד מקפידים שהתקיעה הראשונה תהיה ארוכה. דווקא מרחב התקיעה מטיל את החרדה.],

דהנה שתי פעולות פועל קול השופר, האחת מה שמטיל אימה [אימה וחרדה הן אותו ענין. בכל אופן, אנחנו אוהבים בכל פעם לעשות רמזים במילים. מה שתי האותיות העיקריות של חרדה? חד. ר היא יחסית לתפארת הלשון. גם בפחד האותיות העיקריות הן חד. אימה מתחילה ב-א, אז יש לנו רמז יפה לכוון במלה אחד – נוטריקון אימה-חרדה, שתי המלים שמשתמש בהן כאן. והנה, אימה חרדה = אהיה (א ועוד היה) פעמים אחד] והוא מה שחרדה גדולה נופלת על האדם השומע קול שופר שנפחד ונרתע במאד,

דחרדה זו היא מה שמתבטל מעצם מהותו אשר פג לבו, עם פאַלט אים איין די האַרץ [פתאום הלב שלו נופל, הוא מתבטל במציאות – זו חויה של חרדה. על מי כתוב "ויחרד מאד"? על יצחק. אמרנו שכל מה שקשור לשופר הוא בחינת יצחק. גם פחד שייך לו – "פחד יצחק". פחד וחרדה הן בחינות של יצחק אבינו, וזה השופר שלו (אימה נאמר באברהם אבינו בברית בין הבתרים – "והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו". והוא שרש פחד יצחק ב"אחד היה אברהם", וד"ל). חרדה והתבטלות לגמרי, נעשה 'אויס'. הביטוי כאן 'פג לבו', הלב שלו מתמוטט, נגמר. זו פעולה אחת של השופר],

התעוררות התרועה – הקימה

והשנית הוא ההתעוררות הגדולה [הוא ידגיש בהמשך שלחרדה לא קוראים התעוררות, לא אומרים שאדם מתעורר לפחד. אין התעוררות בפחד, אלא אתה נעשה אויס, נופל. התעוררות היא קימה, לא נפילה. כמו "התעוררי התעוררי... קומי אורי", "התנערי מעפר קומי", שאדם קם ומתנער מעפר (בחינת מות). הווארט שהתעוררות היא קימה מנפילה – "כי נפלתי קמתי". כתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שבגמרא כתוב שהיא כן קמה אחרי הנפילה, ובזהר כתוב שאין לה שום כח לקום בעצמה ורק הקב"ה מקים אותה. שייך לסוכות כל הענין של הנפילה והקימה – "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".

פעולת החרדה של השופר מפילה, ואחר כך יש התעוררות לקום. לא התעוררות של כיף, אלא אדרבא, התעוררות של בכי, שאדם פתאום מתחיל לבכות בדמעות שליש. הבכי הוא מה שאמר בתחלה בשם הבעל שם טוב – בכי של "אבא הצילני, אבא רחמני", זו ההתעוררות של הקימה מהנפילה. זה עיקר תוכן האות הראשונה במאמר, שקודם יש חרדה מהקול הפשוט של השופר ואחר כך התעוררות בבכית השופר.

יש ספק מה עיקר הבכי – שבירה-אנחה או תרועה-בכיה. כאן משמע ששברים, כשמו כן הוא, להגיע ללב נשבר. זה הווארט בחסידות שאין כלי שלם כלב נשבר, השברים עושים את הלב נשבר, ומי שלבו נשבר מתחיל לבכות פון זיך אליין, מעצמו, בדרך ממילא. זה השברים והתרועה יחד. יש גם שתי דעות בהלכה – ויוצאים ידי חובת שניהם – אם שברים-תרועה בנשימה אחת או בשתי נשימות, כלומר אם זה קול אחד או שני קולות. יש בכיה שיוצאת בדרך ממילא מהלב הנשבר – לא התעוררות אחרת וחדשה – אבל יש דעה שאלה שתי בחינות, קודם מגיע ללב נשבר, שברים, ואחר כך יש בכל אופן איזו פעולת התעוררות, איזו הוראה חדשה מהמח ללב שצריך לבכות. כך אומרים היום – או שהכל הוראה אחת או שאלה שתי הוראות.

בכל אופן, אלה שתי פעולות – יש פעולה של חרדה ופעולה של התעוררות] שמתעורר בבכיה עצומה מקרב ולב עמוק שנשבר ונדכה במאד באנחות השוברות כל גופו [שזה השברים, אנחה שוברת גופו של אדם, זה ה'גנוחי גנח', ואחר כך יש תרועה-בכיה] דילולי יליל כאיש שאין לו ח"ו שום נוחם [ואף על פי כן, הכל הולך על מה שאמר בהתחלה, לא להתייאש ח"ו, אלא צועק "אבא הצילני אבא רחמני", אך הוא במצב ששום דבר לא מנחם אותו בהוה] ולבבו בוכה מעצמו [ואז שברים-תרועה בנשימה אחת, כנ"ל], די הארץ וויינט פון זיך אליין בלי שום ענין פרטי מה שגורם הבכיה [אין ענין פרטי שגורם לבכיה, אלא אוטומטית מתוך שברון הלב], ואינו אלא מגודל שברון לבו, ער איז אזוי צובראכען, אז עס ווינט זיך פון זיך אליין [זה עיקר ההלכה, לכן בתקיעות הראשונות לא נושמים בין השברים לתרועה, אבל כדי לצאת גם ידי חובת הדעה השניה אז בתקיעות דמעומד נושמים באמצע],

שפלות התרועה ובטול התקיעה

והוא נכנע ושפל בעיני עצמו [שברים-תרועה בא מתוך הרבה הכנעה ושפלות], ומצב זה הוא באופן אחר מענין החרדה והפחד, דהנה שם הרי העיקר הוא הפחד שנרעש במאד, און ער פארלירט זיך אז ער ווערט אויס מציאות, ולא זו בלבד דאינו שייך אז למחשבה והתבוננות פרטית [כשהוא נרעש ופוחד אי אפשר לחשוב ולהתבונן] אלא שלשעה מסתלקים כחותיו לגמרי [כמו מת], וההרגש שלו הוא הרגש כללי בתנועה של רעש ופחד, אמנם המצב דהתעוררות [מדגיש שנקרא התעוררות] הוא באופן אחר והוא ההרגש של הלא טוב שלו בכל עניניו [איזה מצב של חשבון נפש. כשמפחידים מישהו לא יכול לחשוב על עצמו, לא יכול לחשוב על שום דבר, הוא חרד. אבל אחרי שהוא נפל על הרצפה הוא מסתכל על עצמו, כמו בראי. יש משהו על הרצפה שאתה יכול לראות את עצמך כמו שאתה, ואז אין לך שום נוחם מעצמך מהמצב האישי הפרטי שלך, נשבר לך הלב ואתה פורץ בבכי.

כל מה שאנחנו קוראים כאן הוא כדי לומר שכאן שני המצבים – המצב של חרדה לעומת המצב של הבכיה, התקיעה לעומת שברים-תרועה – הם בטול ושפלות. הוא כבר נותן לנו פתח שהמצב השני כאן הוא מתוך הכנעה ושפלות, אז כשרוצים לפשט את המושגים נאמר שהמצב השני הוא שפלות – "והייתי שפל בעיני". מה המצב הראשון? בטול.

מי שזוכר את החבור שלנו שנקרא פרק בעבודת ה', הכל עומד על שני עמודים – שני עמודים בעבודת ה' בדרך חב"ד – בטול ושפלות. כאן זה בהקשר של תקיעת שופר, ההבדל בין התקיעה לשברים-תרועה. הווארט כאן שהשברים-תרועה הם שפלות, את זה הוא כותב, ואנחנו מבינים שהתקיעה היא בטול – פג לבו, אויס מציאות לגמרי. במצב של הבטול אין לך יכולת להתבונן בכלל, אבל תיכף "כי נפלתי קמתי" – אתה מתעורר, וההתעוררות היא לא 'איזה כיף' אלא התעורורת של בכי, כי אתה רואה את עצמך ומרגיש את השפלות שלך.

הסתלקות הכחות

כך יוצא ממה שהוא כותב כאן, והוא ימשיך להסביר עוד יותר:] ומביט על עצמו כמו על חוטא ופושע ומזה עצמו הוא שנשבר לרסיסים עד שכחותיו מסתלקים מרוב צער,

אמרנו שכל פעם צריך להשוות לקיצור, עיקר הענין של הסתלקות הכחות שם בפעולה הראשונה (וכן בגוף המאמר הוא כותב שהחרדה מסלקת את הכוחות "לגמרי", משא"כ ביחס לבכיה אינו מוסיף את המלה "לגמרי", ודוק):

הקדמת מן המיצר מורה על כללות הכוונה דשופר דצדו א' קצר והשני רחב ומזה בא קול השופר, א) תקיעה מטיל חרדה ומסלק הכחות [עדיין בלי הרגשת הצער], ב) שברים תרועה פועל הכנעה ושבירת הלב בבכיה עצומה [ואז צריך לבוא לווארט של הבעל שם טוב, שהצעקה לא רק מהצער, אלא 'אבא הצילני אבא רחמני'],

מעומק הלא-טוב לשיא הטוב

נחזור למאמר:

וע"י מיצר וצער פנימי זה הנה בא דוקא הנוחם האמיתי, פון דעם טיפסטען ניט גוט קומט מען צום העכסטן גוט [זה "אשרי העם ידעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון" – שיודעים להריע-לשבור את הלב, ועל ידי זה מגיעים ל"באור פניך יהלכון", לנחמה הכי גדולה. לשם כך צריך דעת – שיתקעו לך לתוך הראש...], דשתי הפעולות דקול השופר הם הג' אופני קולות דשופר, תקיעה שברים תרועה [מהתורה יש רק שני סוגי קולות, תקיעה ותרועה, אבל בגלל הספק שלנו יש שלשה סוגים. אפשר לומר בדרך צחות, הרי יש כאן בטול ושפלות, משה רבינו ודוד המלך[ט]. דווקא השפלות, קול הבכי, מתחלק לשנים בגלל הספק. השפלות (והבכיה שמאליו וממילא) נפעלת מפני הספק הקיומי (האם אני בכלל קיים, כמבואר במ"א), והיינו מפני שהשרש האמיתי של השפלות, המלכות, הוא ברדל"א, ששם חמשה ספקות כו', וד"ל.

יש ווארט בחסידות שכל מי שהוא מזרע דוד הוא בכיין. דווקא דוד, שהוא גבור כארי, והוא גם שמח מאד – דוד הוא "בדחנא דמלכא", טיפוס מאד שמח בחיצוניות, כל ה"מפזז ומכרכר בכל עז" בשמחת בית השואבה, כל מה שרוקדים כאן, לומדים מדוד המלך (כסיום הרמב"ם להלכות סוכה) – ויחד עם זה כתוב שהוא טיפוס בכיין (שבוכה מעצמו). איך זה הולך יחד? כמו שכתוב בתניא, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" ("תקיעא" לשון תקיעת שופר). הכלל הגדול בעבודת ה' הוא שהחדוה היא כלפי חוץ, ששמחים, רוקדים ושרים, והבכיה היא בנקודה הפנימית שבלב – "במסתרים תבכה נפשי", כמו הקב"ה שבוכה ב"בתי גואי", בחדר הכי נסתר. בכל אופן, לפעמים זה גם פורץ החוצה – "מצות היום בשופר".

לפי זה, התקיעה היא יחסית בטול והשברים-תרועה שפלות. יש הרבה כוונות, הכי פשוט שתקיעה-שברים-תרועה הם אברהם-יצחק-יעקב (שהם גם כנגד חב"ד, כאשר יעקב הוא עיקר ה"ידעי תרועה"), אבל כאן זה משה לעומת דוד – שתי בחינות במשיח. כתוב שמשיח הוא נשמת משה בגוף דוד. התקיעה היא הבטול של משה והתרועה השפלות של דוד המלך. דווקא מתוך זה מגיע לטוב הכי גבוה, ובסוף הוא הכי שמח – מתי? כעת, "בכסה ליום חגנו", כל השמחה בכסה מתגלה ביום חגנו. נשאר עם ה"העכסטן גוט". ווארט יפה, שמהלא-טוב הכי עמוק מגיעים לטוב הכי גבוה – שני ממדים שיש כאן (ובסוד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד").],