נבע"ה

כ"ה תשרי ע"ה – קראון הייטס

ספר המאמרים תש"ה (5)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הזזה בדרך קירוב והזזה בדרך גזרה

סיום אות א

למדנו בשיעורים הקודמים שצריך כאו"א להתחיל את עבודת ה' שלו כבעל תשובה ובסוף מגיע להיות צדיק – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – ודווקא אז, כאשר מקדימים את עבודת ה"מצר" לעבודת ה"מרחב", זוכים לתענוג העצמי. הצדיק דמעיקרא זוכה רק להארת התענוג, אבל בעל תשובה שהופך להיות צדיק זוכה לעצם התענוג. זו הנקודה של הפרק הראשון של המאמר.

נקרא את הסוף, שעוד לא קראנו:

ותנועת העבודה דצדיקים הוא מה שמתענג על ה' והיינו דכל עבודתו בתו' ומצות ובעבודה שבלב הוא בעונג רב, ועם היות שגם בתנועה זו, הן השאיפה לעלות למדרי' עליונה יותר והן גוף ועצם העלי' הוא מצד התענוג, ואינו דומה לשאיפה ועליה דתנועת התשובה שהוא מצד הרצון, וההפרש ביניהם הוא דתנועת התשובה הוא דלא זו בלבד מה שהוא שואף לעלות למדריגה עליונה יותר, אלא עוד זאת שרוצה לצאת מהמדריגה שהוא שם, וכמאמר אסורה מכאן להתקרב לשם,

תשובה בקבלת השליחות – מעבר מאיש פרטי לאיש כללי

על משפט זה דברנו בפעם הקודמת, והסברנו איך זה שדווקא את תנועת התשובה לומדים ממשה רבינו, אף שהוא לכאורה צדיק. משה רבינו שם בן שמונים, אבל מה החידוש? שהוא מקבל את השליחות לגאול את עם ישראל. אז אפשר גם לומר שתנועת התשובה היא תנועה מוכרחת לגואל – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". כדי לקבל שליחות לגאול את עם ישראל חייבים תנועת תשובה.

בהתחלה הוא לא רוצה לקבל את השליחות – "שלח נא ביד תשלח" – אבל בסוף בעל כרחו מקבל את הגזרה. בכל אופן, בטוח שהתנועה הנפשית של "אסורה מכאן להתקרב לכאן" שייכת למעבר הפאזה הזה – עד כאן הייתי איש פרטי וכעת הופך לאיש כללי, גואל ישראל.

כל הענין של הסנה הוא להמחיש ש"עמו אנכי בצרה" – כמו שהקב"ה נמצא בצרה יחד עם כל עם ישראל, כך מי שבא לגאול את עם ישראל גם צריך להיות אתם בצרה. צריך "עמו אנכי בצרה" ואז יש את העבודה של "מן המצר קראתי יה", את התנועה של "אסורה מכאן להתקרב לשם".

הרבי הדגיש ש"שליח עושה שליח" – משה (שבכל דור ודור) הוא השליח הראשון והוא עושה שליחים, חסידים, שהם שליחים של הרבי. כדי להביא את הגאולה צריך להרגיש כמו משה רבינו בסנה, "עמו אנכי בצרה", וממילא "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". כל מי שרוצה לתת יד להביא את הגאולה חייב להיות בעל תשובה קודם כל.

גדר מרחב וגדר מצר

והיינו דכשם שהוא שואף להתקרב לשם היינו המדריגה העליונה, כן הוא רוצה לסור ממקום שהוא שם. מה שאין כן בתנועה דעבודת הצדיקים הנה עם היותו שואף למדריגה העליונה הוא מתוך העונג, [הוא מסכם כאן את הדברים, ויש כמה דיוקים:] דכללות גדר העונג הוא גדר המרחב [כלומר שהצדיק תמיד במרחב, טוב לו.], וכללות גדר הרצון הוא גדר המיצר [אם אדם מתענג הוא "שבע רצון", כמו שקראנו ב"וזאת הברכה" – "נפתלי [נפת לי, לשון תענוג] שבע רצון" – אבל אם הוא כבר רוצה משהו הוא במצר, הוא לא שבע רצון.

מצר לעצמו והצרה לזולתו; מרחב לעצמו ומרחב בכל דבר

הוא השתמש לעיל ושוב בהמשך כאן בביטוי "עקתא" – זה מהתרגום על "מן המצר קראתי יה" – "מן עקתא קריתי יה"[ב]], ולכן הנה הרצון ותענוג חלוקים גם בטבעם, דטבע הרצון להציר ולהעיק ובא בדרך גזירה [מי שבמצר, אם משהו מתנגד הוא מציר ומעיק ובא בדרך גזרה. למדנו הרבה את מה שהרבי הריי"צ מביא בכללי החנוך וההדרכה, שני הפתגמים על רצון – "אין לך תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון". הוא תקיף, ומעיק למה שמעיק ומפריע לו – הרצון מעיק לי עד שלא אשיג את הרצון. זה הטבע של הרצון – הוא מתוך מצר, ומי שנמצא בתוך מצר יש לו גם טבע להיצר. איך יודעים שזה הפירוש? כי הוא ממשיך "ובא בדרך גזירה", כלומר שהרצון גוזר על מי שעומד כנגד הרצון, ואין דבר שיכול לעמוד כנגד גזרת הרצון.],

וטבע העונג לעשות מרחב בכל דבר [לא רק שהעונג הוא מרחב, אלא שהוא עושה מרחב. זה חידוש שנוסף כאן, לא היה קודם: כלומר, הרצון הוא מצר והוא גם מיצר לאחרים, והעונג הוא מרחב וגם מרחיב את כולם ועושה טוב לכולם. כמו שטוב לו, זה הטבע, יסוד בתורת הנפש – אם טוב לי, אז ממילא טבע הטוב להיטיב, אני עושה טוב לכולם. אם רע לי, אני מרע לכולם. מה, אני רוצה לעשות רע למישהו?! הכוונה שאם צר לי, עד שלא אצא משם אני פועל עם הצרות על החפצא העושה לי צר, על המציאות שמונעת ממני לצאת מן המצר. זה נקרא לעשות מהפכה. שוב, יוצא מכאן יסוד מאד גדול שכדי להפוך מציאות צריך להיות בעל תשובה. אחרת אין לך מצר ואין לך רצון.]

השפעה בדרך קירוב

ובא בדרך קירוב דוקא [מתייחס לכולם ב"ימין מקרבת", צדיק אך ורק מקרב אנשים. זה ווארט שלא מובא בקיצור וגם לא מוסבר בהמשך, אבל הוא ווארט מאד חשוב. כל הדרך הרגילה, נאמר, של חב"ד – רק לקרב את כולם – אבל כדי לקרב, אך ורק ימין מקרבת, צריך להיות צדיק, בחינת טוב בעצם, וכמו שנאמר "אמרו צדיק כי טוב" (וכנ"ל שצדיק עולה זה פעמים טוב). מי שהוא צדיק מקרב את כולם. לבעל תשובה יש את שתי הבחינות – היות שיוצא מהמצר למרחב יש לו גם ימין וגם שמאל, קודם "שמאל דוחה" ואז "ימין מקרבת" (כמאמר חז"ל). ה"ימין מקרבת" שלו בסוף היא באין ערוך יותר עצמית מלקרב כל הזמן. זה משהו מאד אקטואלי – אם התפיסה היא תמיד לקרב, בכל מקרה, בלי שום הבחנה בין איש לאיש, זה לא עצם הימין. זה לא ה"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"].

"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – העתקת הזולת רק בדרך קירוב

רק על הקטע הזה – שאין לו המשך במאמר ולא מוזכר בקיצור – יש משהו בספר השיחות. לכן מאד חשוב ללמוד את ספר השיחות יחד עם המאמרים. זו שיחה בשמחת תורה בסעודת היום. הוא כותב ככה:

פעם אחת בהתוועדות פירשו [כנראה אחד היושבים, לא אומר בשם רבי]: "לית שמאלא בהאי עתיקא" [קטע חשוב מהזהר, והפירוש כאן מראה מה זה חוש חסידי] – כדי להעתיק הן את עצמו והן את הזולת [מפרש עתיקא לשון העתקה, הזזה עצמית] הרי זה לא ב"שמאל" אלא ב"קירוב".

ווארט כמו הווארט הזה – שהוא לא אומר בשם אחד הרביים, אלא שאומר בשם אחד החסידים – הוא השיא של עבודת הצדיקים. זה בא יחד עם אמונה, שאפשר גם לשנות (להעתיק) את המציאות. אמרנו שעל פי פשט אי אפשר ככה, אבל כאן הווארט שכדי להעתיק את המציאות מרע לטוב זה אך ורק על ידי ימין, "ימין מקרבת". במאמר הוא מגדיר זאת כעבודת הצדיקים.

קירוב על ידי גילוי האמת

הוא ממשיך בשיחה:

אי אפשר לדבר בזה כעת בפרטיות. [מה הכוונה לקרב מישהו? כשקוראים את הדיוק שלו אפשר להבין את מה שמדייקים בדרך כלל בחסידות ב'לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא', שלא שאין שם שמאל, אלא שהשמאל שם הוא יותר ימין מהימין. כמו שכתוב על החותם, שחיים הם מהנחיר הימני וחיי החיים (בחינת "חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד" שנאמר על מלך המשיח) מהנחיר השמאלי. זה כמו 'הכהנים הלוים' שלעתיד לבוא, שהם יותר גבוהים מהכהנים אף שהם מהשמאל.]

העיקר הוא להראות לזולת את האמת ולקרבו [העיקר כאשר רוצים לקרב מישהו לאידישקייט, לחסידות, לרבי – צריך להראות לו את האמת ולקרב אותו. הוא הוסיף משהו – אם עד עכשיו חשבנו שהכל רק לב, רק לקרב ולחבק ולנשק את כולם וככה מקרבים אותם, אבל כאן הוא אומר שאף שאין זמן להסביר בפרטיות הנקודה של קירוב הוא לא רק לקרב בלב אלא הדבר הראשון צריך להראות לו את האמת.

להראות למישהו אמת, הכוונה מן הסתם שהוא לא נמצא במקום של אמת – כדי להראות לו אמת צריך לדחות את הלא-אמת. על פי פשט אמת היא מדת הדין – משה רבינו "אמת ראה ונפל על פניו". להראות למישהו אמת יש בזה תקיפות]. [אומר שוב, קצת יותר בהסבר:] להבהיר את הדבר כפי שהוא באמת לאמתו [לא סתם אמת], כפי שהרבי אומר בתניא, במילא הדבר פועל ומשפיע.

רבי – בלי גבול בגבול

בסוף הוא אפילו לא אומר לקרב אותו. קודם הווארט היה רק לקרב. אחר כך להראות את האמת ולקרב. אחר כך הוא אומר שהעיקר הוא רק האמת לאמתו. מדת הדין עולה. (אלה שלבים בקירוב?). אלה שלבים בביאור שלו. הווארט הזה הוא ווארט מאד חסידי, ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שכדי להעתיק מישהו אין שמאל אלא רק ימין. זה ווארט חסידי אמתי, והוא לקח ווארט חסידי – שלא בשם רבי – ואז הסביר אותו. אמר שני דברים – קודם שצריך לגלות את האמת ואז לקרב, ואחר כך אמר יותר חזק שצריך להבהיר את האמת לאמתו (כמו שכתבו בתניא) ואז האמת תפעל. בסוף הוא כותב שמה שיקרב אותו הוא האמת.

איך נסביר את זה? יש לנו בלב לדעת מאמר בשם "וצדיק יסוד עולם", על התקשרות לרבי, ושם מתחיל המאמר מווארט מפורסם של רבי הלל מפאריטש – "מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, ורבי הוא בלי גבול בגבול". מתנגד הוא גבול בעצם, חסיד הוא בלי גבול בעצם ורבי הוא בלי גבול בגבול. זה בדיוק מה שקורה כאן. מה שהחסיד אמר בהתוועדות הוא בלי גבול. מה שהרבי אומר אחר כך בשני שלבים של הבלטת האמת (תוספת של רבי לווארט של חסיד) זה כבר בלי גבול בגבול, זה כבר מתרומם. אם נדייק עוד, החסיד רק פירש את תחלת לשון הזהר "לית שמאלא בהאי עתיקא", ואילו הרבי הוסיף לבאר את עיקר החידוש, "כולא [גם, ובמיוחד, השמאל בשרשו העליון, האמת לאמתו] ימינא [זה מה שמקרב באמת]".

צדיק ובעל תשובה – ימין ושמאל

בכל אופן, מה שיוצא מכאן הוא שהיחס בין הצדיק לבעל תשובה הוא ימין ושמאל. רק שתכלית השמאל היא לבוא לעצם הימין (כאשר מתרומם עד עתיקא). בעל תשובה מרגיש את הרע במציאות ואז הוא מגיע לימין. מה עם הפירוש המפורסם של הבעל שם טוב על "סור מרע ועשה טוב", שסרים מרע על ידי ועשה טוב? מה עם "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"?

אנחנו לא באים לשלול את הענינים האלה, אבל אף על פי כן כאן בראש השנה יש מאמר של עבודה, ובעבודה יש עבודה – בכלל עבודה היא שמאל (עמוד העבודה, מבין שלשת העמודים עליהם העולם עומד, הוא קו שמאל בספירות העליונות, בעץ החיים). ברגע שמדברים על עבודה, עבודת הצדיק, אתה חייב את השמאל – אחרת זה לא עבודה. על ידי השמאל באים לעצם הימין. ועדיין יש לנו את ה"מעט אור דוחה הרבה מן החשך" וכו' – זה עדיין רווי כמה שיותר אור.

גם נעיר שבחב"ד לא כל כך מובא הפירוש הנ"ל של הבעל שם טוב – "סור מרע" על ידי "ועשה טוב". אדרבא, לפעמים כתוב אצלנו בחב"ד שזה ווארט של צדיקים – שזה בדיוק מה שהוא כותב כאן, שהצדיק הוא "עשה טוב", כי הוא לא דבוק ברע אז לא צריך "סור מרע" ביגיעה עצומה בפועל (עבודת האתכפיא, יסוד היסודות של ספר התניא), ובשבילו מספיק להאיר. אבל בעל התשובה תקוע ברע וצריך לקיים בנפשו "סור מרע" (ומזה דווקא לבוא ל"ועשה טוב", לפי הסדר הנ"ל של חז"ל, שנאמר ביחס ליצה"ר – "שמאל דוחה וימין מקרבת").

ענג שהוא מצר

יש לו עוד ווארט כאן בסוף, לשון נופל על לשון. בהרבה שיחות של אותה שנה כשהוא מדבר על מצר ומרחב, הכל באידיש, ואיך אומרים "מצר" באידיש? עֶנג, מלה שהוא כל הזמן משתמש בה. הפלא שהמלא הזו באידיש היא בדיוק אותויות עֹנג – דבר הפוך לגמרי. הגדר של עֶנג הוא רצון...

נאמר על זה עוד ווארט: יש מאמר חז"ל שלפעמים ענג יכול להיות צר. אתה אומר שהצר הוא עונג לצדיק, אבל איפה עונג יכול להיות צר? איזה סוג של עונג הופך להיות צר, ממש סבל? [יותר מדי טוב ותענוג] זה נקרא "רוב טובה", שאין כלים לקבל אותו. לכתחילה זה לא עונג כי אין כלים לקבל אותו. אבל השאלה היתה מתי ענג ממש הופך להיות צער? כתוב ש"תענוג תמידי אינו תענוג" – אם אדם מתענג כל הזמן ממשהו אז "אינו תענוג", וכתוב בחסידות שלא רק שאינו תענוג אלא שעם הזמן הופך להיות המיצר הכי גדול בעולם.

מישהו חושב ומצייר בכח המדמה שלו שעתיד לישב מליון שנים בגן עדן, ולא סובר שגן עדן הוא כל רגע תענוג אחר – אז אין לך גיהנם יותר מזה. על זה כתוב "תענוג תמידי אינו תענוג" – תענוג תמידי הופך להיות מצב הכי עֶנג שיכול להיות (מכאן אפשר להתבונן שה' ברא רק טוב וענג בעולם – "מפי עליון לא תצא הרעות גו'" – רק שהרע והצער, ה"נגע" היפך ה"ענג", נוצר מ"תענוג תמידי" ללא התחדשות בכל רגע תמיד). לכן גם הצדיק הגמור חייב כל הזמן לעלות מחיל אל חיל – "ילכו מחיל אל חיל" – כי אחרת התענוג הראשון שלו יהפוך להיות צר (אף שלא חש זאת כעת).

אם הצדיק מרגיש זאת, הוא כולל בתוך העבודה שלו קצת מעבודת התשובה. אמרנו שהצדיק עולה כל הזמן מענג לענג, אבל אם הוא גם יבין שאם אשאר בענג התחתון עוד רגע אולי הוא יפסיק להיות ענג ויהפוך להיות צר, הוא כבר קצת בורח מזה, פוחד להשאר שם יותר מדי זמן כי "תענוג תמידי אינו תענוג". זה יצא מהווארט הזה שבאידיש צר הוא עֶנג.

בכך סיימנו את הפשט של האות.

ב. שלשה מובנים של עולם

נחזור למה שהיינו באמצע, למה שהוא אמר במקום אחר בספר השיחות שעולם הוא היפך שם הוי', ובמלה עולם יש שלשה מובנים – עולם לשון העלם, הנחות העולם, סברות העולם.

נקרא זאת בפנים:

עולם לשון העלם

עולם העלם, סגור, מכוסה, מכוסה לעצמו מכוסה לזולת, ובעומק יותר הוא עיוור, מעוור. [מה ההבדל בין עוור ללשון נפעל של עוור?] עיוור היינו שלא רואים את הדבר. מעוור היינו שהדבר שרואים נראה כאילו היה דבר אחר [זה עוד יותר מטעה מלא לראות את הדבר].

מציאות ה"יש" הרי משקרת, למרות שהנברא יודע שקיים "אין" המהווה אותו, אך כיוון שאין הוא משיג אותו, הוא קורא לו "אין", במילא אין הוא נמצא אצלו והוא מרגיש בתוכו כאילו מציאותו מעצמותו. כך הוא מרגיש לעצמו, ויתירה מזו כפי שהוא מראה את עצמו לזולת [לכל דבר יש שני צדדים – איך אתה בפני עצמך ואיך אתה מעמיד פנים בפני הזולת. אדם בפני עצמו מרגיש שמציאותו מעצמותו, וכל שכן שמראה לזולת ש'אני ואפסי עוד' ואתה צריך להתחשב בישות שלי].

שלאמיתו של דבר הרי הסיבה מדוע ישנו ענין כזה, שהנברא ירגיש כאילו מציאותו מעצמותו, היא, מפני שהתהוותו היא מעצמותו יתברך, כפי שהרבי אומר באגרת הקדש "הוא לבדו בכחו ויכולתו כו'", אלא שלמעלה הרי זה באמת שמציאותו היא מעצמותו, ואילו בנברא הרי זה רק שנדמה לו כך [יש ביטוי בחסידות שכל פעם היצר הרע משנה לבוש ומשנה שם. אחד השמות של היצר הרע הוא כח המדמה. עיקר כח המדמה השלילי הוא מה שכותב כאן – שנדמה לך שאתה קיים בפני עצמך.], וזה שקר [השקר משתלשל מהשרש, ששם הוא אמת, אבל אצלך זה שקר]. זהו הענין של עולם מלשון העלם.

הנחות העולם

הנחות העולם היינו, מה שנוהים אחרי נימוס העולם [הוא משועבד, כמו במצרים, לנימוסי העולם, התרבות, החברה שהוא נמצא בתוכה.] שיסודו שקר [יסוד כל נימוסי העולם הוא שקר] ומרוצף בכזב, בשוא, בערמומיות ובכל מיני צבעים של שקר. זהו אחד בפה ואחד בלב.

למשל, כשאחד בא לבקש טובה מהשני והשני אינו רוצה לעשות לו טובה זו, מפני שהוא שונא לו בלבו, והוא בכלל אדם רע ובליעל [לא שונא אותו מסבה מסוימת, כי עשה לו משהו, אלא שבכלל הוא אדם רע ובליעל.]. אף על פי כן יענה לו, שהוא אמנם רוצה לעשות לו את הטובה אלא מפני טעם מסויים אין באפשרותו לעשות זאת, והוא מתלבש בלבוש של שקר. או יתירה מזו, שהוא אומר לו מקצת מן האמת [נקודה חשובה, שלכל שקר יש נקודת אמת בתחלתו – יותר גרוע לומר קצת אמת ולהמשיך בשקר, מלומר הכל שקר.] או כלל לא אמת, שאין הוא יכול לעשות זאת בגלל אדם אחר [אך זה 'לא מתחיל', לא קשור לאדם השני.], והאמת היא שזה רק מצד רוע לבבו.

וכשהוא נפגש לאחר מכן עם אותו אדם אחר שואל אותו האדם האחר [חבר שלו] מדוע היה עליך לומר שאינך עושה את הטובה בגללי, הרי יכולת לומר טעם אחר – הוא תובע ממנו מדוע לא אמר שקר עמוק יותר... [הרבי הקודם הוא סופר למופת, כך הוא מתאר את השקר של הנחות העולם.] – וכך הדבר בכל ענין, שככל שמרבים בשקרים וכזבים מתאים הדבר יותר להנחות העולם [הוא מכיר את המציאות, מסתדר עם כולם].

[אחר כך הוא אומר משהו אחר, שקצת קשה להבין את הקשר:] או יהודי בן שבעים אומר "חכמה" של ילד בן שלש ומתפאר בכך, הוא שקוע ב"חכמות" של ילד בן שלש [כנראה יש איזה קשר בין הדברים, שאחד תלוי בשני].

עד כאן הנחות העולם. יש מאמר בהמשך שהוא מדבר בו על הנחות העולם – כמו שנראה – הכל קשור כאן בין השיחות והמאמרים. אבל קודם נשלים סברות העולם:

סברות העולם

סברות העולם. בחסידות מוזכר ביטוי זה בכמה ענינים: לא כסברת העולם שהנשמה היא שכל; לא כסברת העולם אשר התשובה באה על חטא ועוון; לא כסברת העולם אשר חסידות היא ענין מדות חסידיות, זה רק גופו של חסיד, ואילו חסיד הוא דבר אחר לגמרי.

[מסכם את שלשת הדברים] זה הענין של עולם שהוא היפך משם הוי'.

חסידות היפך מעולם

ואילו חסידות היא שם הוי'. חסידות היפך מעולם [זה תנועה של בעל תשובה, זה דין – יש הרבה דין ומצר בלהיות ההיפך מהעולם. שם הוי' הוא שם הרחמים, אבל מתחיל מלהיות הפוך – זה מצר]. חסידות היא גלויה [רומז לסיפור שספרנו בבר מצוה, שלרבי המהר"ש היו הרבה שונאים בנפש בין העסקנים כי היה מדבר עם שרי הממשלה הכל פתוח, בלי להסתיר, בלי שקרים, בלי כזבים, בלי הנחות העולם.], גלויה לעצמו וגלויה לזולת. חסידות היא אור, היא מאירה לעצמו ומאירה לזולת [ואף על פי כן, כמו שאמרנו, בתודעה שהיא היפך העולם יש הרבה שונאים – כי אתה הולך נגד העולם].

שלש המדרגות כנגד מוטבע-מורגש-מושכל

נסכם את הנ"ל: הרבי מסביר כאן שלמלה "עולם", שהוא היפך שם הוי', יש שלשה 'גוונים' – עולם לשון העלם, הנחות העולם, סברות העולם. וי"ל שהם כנגד שלש הרמות של הנפש (מלמטה למעלה), מוטבע (נה"י) מורגש (חג"ת) מושכל (חב"ד):

הטבע הראשוני של העולם (טבע מלשון "טובעו בים סוף" – האלקות טובעת בתוך העולם, ותוך כדי טביעתה במצולות העולם היא מטביעה את טבעה, מה שהיא "מציאותו מעצמותו" באמת, שמצד הרגשת העולם הופך להיות דמיון שוא ושקר גמור) הוא מה שהעולם מעלים ומסתיר אלקות, היינו פגם במוטבע שבנפש.

הנחות העולם מולידות באדם מדות מושחתות, פגם במורגש שבנפש, כמו שמתאר הרבי בענין "אחד בפה ואחד בלב".

סברות העולם היינו שיבוש בשכל, פגם במושכל שבנפש. ויש לומר ששלש הדוגמאות של סברות העולם (שיבוש בשכל) הן בעצמן כנגד חב"ד (לפי הסדר שהוא מביא אותן): סברת העולם שהנשמה היא שכל כנגד חכמה, סברת העולם שהתשובה היא על חטא ועוון כנגד בינה, וסברת העולם שחסידות היא מדות חסידיות כנגד דעת, וד"ל.

תשובה תתאה – להשתחרר מהנחות העולם (ולהשתמש בהן לעבודת ה')

כעת נראה איפה הוא משתמש במושג "הנחות העולם" בתוך המאמרים – עמ' 30 בספר. נאמר בעל פה כי אין לנו הרבה זמן:

הרבי אומר שיש תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה היא לצאת מהנחות העולם ותשובה עילאה לתקן את הטעויות והעוותים בעבודת ה'. יש הרבה פירושים בתשובה תתאה ותשובה עילאה וכך מפרש כאן. הוא מביא באריכות שכל הדרכים בחזקת סכנה, גם מי שרוצה להיות עובד ה', להיות חסיד של הרבי – עבודת ה' היא לא גשר של ברזל, היא מלאה אפשרויות לטעות. תשובה עילאה היא לצאת מהטעויות של העבודה שלך. אתה רוצה להיות עובד ה' אבל אתה עושה הרבה טעויות. כדי לתקן זאת צריך לעשות לתשובה עילאה, אבל אי אפשר להגיע לתשובה עילאה בלי לעשות תשובה תתאה – שהיא לתקן את הזיקה הראשונה שלך להנחות העולם.

זה מאמר של שבת תשובה, על "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" – בכשלון בעון יש כמה בחינות, וכתוב במאמר: ובכללות הן שתי מדריגות, המכשולים הבאים מצד העיקום כשהולכים ונמשכים אחר הנחות העולם שעל זה צריך תשובה תתאה על כל פנים ופירוש עד בעוד שהוא רחמים [הוא ההביא בתחלת המאמר מרבי מאיר ש"עד הוי' אלהיך" היינו "בעוד שמאירה מדת הרחמים בעולם", צריך ללמוד את כל המאמר] שלמעלה מרחמים על מי שנמשך אחרי הנחות העולם [אם נולדת בזה ונמשכת אחרי זה בתחלה מרחמים עליך, שאולי אפשר להציל אותך, נותנים לך כח באתעדל"ע להתגבר על זה] ונותנים לו כח לא לבד להתגבר על עצמו שלא להיות נמשך אחרי הנחות העולם אלא שבכחו לברר את הראוי להשתמש בו בעבודת השי"ת וכמאמר מורנו הבעל שם טוב נ"ע דכל מה שהאדם רואה ושומע הוא הוראה מלמעלה בענין עבודתו בסור מרע ועשה טוב [בפשטות נשמע כאן שצריך לעבוד בשני הקוים של סור מרע, ואח"כ עשה טוב, לא כפי הפירוש שהסור מרע נעשה על ידי העשה טוב, וכנ"ל באריכות. הענין של הנחות העולם הוא נושא חשוב אצל הרבי הקודם – מביא גם ב"באתי לגני" באות ה' (בענין שטות דקדושה, שלמעלה מטעם ודעת, לעומת שטות דקליפה, שלמטה מטעם ודעת], דאחד העקרים בהנחות העולם הוא הפשיטות והקרירות אז אזוי בעדארף זיין בכמה עניני נימוס [בעולם קוראים לזה שהוא 'יקה', שיש זמן לכל דבר, כך צריך להיות, ולא זזים מזה] וצריך להשתמש בזה בעניני עבודה כמו להתפלל תפלה בצבור בקביעות עתים לתורה וכן בכמה עניני הנהגה עם בני ביתו [זה קצת חידוש] ועם זולתו וכן בעניני הלבושים [שצריך להיות מסודר] והכל הוא בפשיטות ובקרירות אז אזוי בעדארף זיין און ניט אנדערש, דהנהגה כזו מועלת בראשית העבודה שיהיה שייך לעבודה מסודרת ומכל שכן שנשמר מכמה מכשולים...

אחר כך מסביר מה הן הטעויות בעבודה. שה' יעזור, עד כאן השיעורים במתכונת הזו. אחר כך יתחילו שיעורים באנגלית.

ג. השלמה בענין שם י-ה ("מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה")

המצר – למעט את הגאוה (הפוגמת בשם י-ה)

איתא בכתבי האריז"ל שכל העבירות פוגמות באותיות ו-ה שבשם, "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", ורק מדת הגאוה (שמקורה בעצם הרגשת הישות של הנברא כמציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו, הרגשת עצמו כ"מציאותו מעצמותו" כנ"ל) פוגמת באותיות י-ה שבשם, "הנסתרות להוי' אלהינו" – גאוה בגימטריא יה.

מזה ניתן להשכיל שהשי"ת שם את האדם במצר כדי שעל ידי כך הוא יבוא להכנעת הישות המופרזת שלו, הגאוה שלו, ויצעק אל ה' מתוך המצר "אבא הצילני [מהגאוה שלי] אבא רחמני [שאזכה לבוא למדת הבטול האמיתי בנפש]" – "מן המצר קראתי יה", לתקן את שם יה שבו פגמתי בגאוה שלי. והוא ענין המלכת ה' למלך וקבלת עול מלכותו בראש השנה.

מרחב י-ה – ריבוי כבוד שמים על ידי מיעוט כבוד האדם

אז, כאשר עבודת הבטול והשפלות שלי עולה לרצון לפני אדון כל – "ענני במרחב יה" – מתגלה בי, דרך עבודתי את השם יתברך, להרבות בכבוד שמים על ידי מיעוט בכבוד עצמי, בחינה של "הוי' מלך גאות לבש", ועוד יותר "אשירה להוי' כי גאה גאה", מה שעצמותו יתברך מתגאה על גאים. כלומר ש"מרחב יה" היא הגאוה של ה' (ה"אנא אמלוך" של ה', שאמור להתגלות בכל איש ישראל שהרי כל ישראל מלכים בעצם, ששרשם במלכות ה', מלכות הא"ס שלפני הצמצום הראשון וכו').

פירוש זה מתאים למה שהוסבר בשיעורים הקודמים שעיקר ה"ענני במרחב יה" מתגלה בחג הסוכות (לאחר צעקת התקיעה של ר"ה), "בכסה ליום חגנו". והוא מתאים לרמז הידוע אצלנו שלכל חג יש את סוד הח"ג שלו – פסח היינו "חמלה גדולה", שבועות היינו "חמדה גנוזה" וסוכות היינו "חרב גאוה" (על פי חותם דברי משה רבינו בפרשת וזאת הברכה שקוראים בשמחת תורה, "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך", סוד הלולב שנוטלים בסוכות). והנה, "חרב גאוה" עולה יה (גאוה) ברבוע – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", ודוק.

צעקת השבטים המגלה את שער הכולל

ועוד בענין שם י-ה: שם י-ה הוא השם של השבטים דווקא (לא של האבות): "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להדות [יה = הוד כנ"ל] לשם הוי' [היינו 'ביה הוי'' – להודות לשם הוי']", וכרמוז ביחוס של פרשת פינחס (שקנא את ענין פגם הברית), עיין ברש"י שם[ג]. והוא נוגע למעלה המיוחדת שיש בענפים (השבטים) לגבי הגזע (האבות) כמבואר בדא"ח עה"פ בישעיהו "למה תתענו הוי' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך".

כאשר צועקים "אבא הצילני אבא רחמני" בר"ה, "מן המצר קראתי יה", כאו"א צועק אל שרשו, שרש המשפחה והשבט הפרטי שלו, ואז העניה – "ענני במרחב יה" – היא בסוד גילוי השער הכולל, שהוא ענין ביאת משיח לכללות נשמות ישראל. המשיח בא ליחד את השבטים דווקא, להביא אותם אל המרחב העצמי בגילוי של "כל ישראל חברים", כמבואר באגה"ק בתניא (שלומדים בסדר חת"ת בימי הסוכות, זמן שמחתנו שראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת) עיי"ש.

השם י-ה מעיד על קדושת היחוס, "עדות לישראל", על שלמות השלום בית במשפחה היהודית – "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (גילוי ההופך את קללת בלעם לברכה מיניה וביה).