בע"ה

ט' חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ה (6)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקדמה וסיום פרק ראשון

ניגנו שאמיל.

יחודו של המשך תש"ה

התחלנו ללמוד את המשך תש"ה, לכבוד שבעים שנה להמשך הזה. גם בדיוק לפני 40 שנה הרבי אמר מאמרים שמבוססים על אותו המשך, תוך ציון שהמאמרים משלשים שנה קודם, אז יש גם כמה מאמרים של הרבי שמבוססים על המאמרים האלה. ההמשך מתחיל מראש השנה תש"ה. ספר השיחות, המקביל, שכבר ראינו בשיעורים עד כה שיש הרבה קשר והפריה הדדית בין המאמרים לבין השיחות, גם מתחיל מערב ראש השנה.

זו היתה השנה של סוף השואה, ויש לכך הרבה רמזים כאן. בשיחה הראשונה, של ערב ראש השנה, הוא רומז שעד עכשיו היה המצב הכי קשה לעם ישראל אך הוא הולך להיגמר, וזה סימן של גאולה. בכלל, כתוב שהרביים בערב ראש השנה היו אומרים מה האופי של השנה הבאה. הוא רומז כאן בהתחלה שהמצב משתנה. לכן הוא פותח כאן את המאמר ב"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – שהשואה והגולה הן מיצר, ועכשיו, מתש"ה, יש משהו חדש – פנים חדשות, לחדש את פני האדמה. לכן יש משהו מאד מיוחד בהמשך הזה.

אופן הלימוד

אצל הרבי התחלנו ללמוד את המאמר הראשון עם הבחורים של תום ודעת ועוד כמה שהצטרפו – היו חמשה שיעורים על האות הראשונה. השיעורים הודפסו לכן לא נחזור על האות הראשונה, שלמדנו באריכות, אלא רק נמשיך מהאות השניה.

שמעתי שיש כאלה שלמדו את הכל, אבל בלימוד כעת לפני התפלה צריך ללמוד בנחת – זה נחשב להתבוננות לפני התפלה, ועם זה אפשר להכנס לתוך התפלה. כתוב בהרבה שיחות שיש ענין להתבונן עם תפלין וכך להיכנס לתפלה. זה משהו שננסה לעשות כאן.

כפל שם י-ה ב"מן המצר קראתי יה וגו'"

שוב, הדבור המתחיל הוא "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", מן המצר עד המרחב. זה כמובן קשור לשופר, שהקול בא מהמצר, החלק הצר של השופר, למרחב, החלק הרחב של השופר. בשיעורים קשרנו זאת גם להלכות שופר, שלמדנו בחדש אלול. עיקר השיעורים היו על השורה הראשונה של המאמר – השאלה שלו למה כתוב פעמיים שם י-ה, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", הכפל המלמד שיש שם י-ה של מצר ושם י-ה של מרחב. צריך להבין זאת. הסברנו כמה מהלכים על הכפל של שם י-ה, חוץ ממה שמפורש במאמר.

שם י-ה – ידיעת השלילה

יש עוד משהו – שהעירו – שכעת הוא מתחיל להסביר: כתוב בתקוני הזהר על הפסוק שנאמר למשה רבינו בסנה, "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר", ש"'שמי' עם יה – שסה, 'זכרי' עם וה – רמח". חז"ל מסבירים ש"זה שמי" היינו שם הוי' כפי שהוא נכתב, ודורשים "לעלם" לשון העלמה, "וזה זכרי" היינו השם כפי שהוא מוזכר בפה, אומרים אותו אדנות אף על פי שכתוב הוי'. מכאן לומדים ששם י-ה, שמצטרף ל-שמי להיות שסה, שייך למספר מצוות הלא-תעשה – מצוות לא תעשה הן "לעלם", "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו זכרי עם וה שייך ל"והנגלֹת".

לפי זה יוצא ששם י-ה, שהוא מוחין בכל מקום, שייך ל"לעלם" – העלמה. בחסידות מסבירים שהיינו ידיעת השלילה. וה הן "והנגלֹת", ידיעת החיוב. ידוע שהרמב"ם, שהוא משכיל, הוא שכל, אומר שאי אפשר לדעת את ה' בידיעת החיוב – רק נבראים אפשר לדעת בידיעת החיוב, אבל את הבורא אפשר להשיג רק בידיעת השלילה.

יש פסוק שקשור לכך במשלי – "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר". "כבֹד אלהים הסתר דבר" על דרך "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ו"זה שמי לעלם", "'שמי' עם יה – שסה", ואילו "כבֹד מלכים חקֹר דבר" על דרך "והנגלֹת לנו ולבנינו" ו"'זכרי' עם וה – רמח".

איך אפשר, לפי זה, לומר עוד ווארט ב"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", וגם להסביר למה השם הזה הוא שם של שלום בית, ה-י שבאיש וה-ה שבאשה שהם ה"שכינה ביניהם" (כפי שהסברנו[ב])? למה השם של "שכינה ביניהם" שייך דווקא ל"הנסתרֹת", למצוות לא תעשה? למה שלום הבית תלוי ב"הנסתרֹת", והוא "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"?

"תכלית הידיעה – שנדע שלא נדע"

אפשר להסביר זאת על פי התורה (הראשונה) בכתר שם טוב, מהבעל שם טוב, שאומר שיש מי שמיד לא יודע את ה' – בפשטות הוא מבין שאי אפשר לדעת את הקב"ה ולכן הוא כאילו מתייאש לכתחילה מלדעת את ה', לא חוקר, לא לומד חסידות, לא מתבונן. אבל יש מי שחוקר עד מקום שיכול לחקור, ובסוף, אחרי שיודע את כל מה שמסוגל לדעת, מגיע למסקנה שבאמת אי אפשר לדעת את ה'. על השני נאמר "תכלית הידיעה שלא נדע", שצריך לדעת כל מה שאפשר לדעת, ואז להגיע למסקנה שאי אפשר לדעת את ה'.

הבעל שם טוב מביא לכך את המשל המפורסם, שיש מי שמבין שאי אפשר להגיע למלך אז לא מתחיל לנסות. אבל יש את מי שהולך על זה – לא עושה חשבון שלא אצליח, אלא מגיע לארמון של המלך ומנסה להכנס. הוא בא לארמון, נכנס חדר לפנים מחדר, עד שמגיע לחדר הפנימי ואומרים לו – עד כאן! אי אפשר להכנס! מה הוא מרויח בינתים? הוא ראה את כל האוצרות שבחדרי המלך.

הבעל שם טוב מביא זאת על הפסוק "ואֹתי עזבו ואת תורתי לא שמרו", שחז"ל אומרים "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מה זה ה"הלואי" הזה? "הלואי אותי עזבו"?! הוא מסביר ש"אותי עזבו" היינו ההכרה שאי אפשר לדעת באמת את ה', והלואי שמתוך "ותורתי שמרו" – לימוד וחקירה כמה שאפשר – אז "אותי עזבו", יכירו שאי אפשר לדעת את ה'. העזיבה בהתחלה, באמונה פשוטה שאי אפשר לדעת, היא לא תכל'ס. צריך "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – שלא רק נאמין שאי אפשר לדעת, אלא שנדע כמה שאפשר ואז נדע שאי אפשר לדעת את ה'.

שני שמות י-ה – שתי רמות של "לא נדע"

לפי הווארט הזה, יש בתוך שם י-ה את ה"לא נדע", אבל בשתי בחינות: יש מצב ראשוני של "מן המצר קראתי יה" – שאיני יודע, ואני קורא לה' מתוך המצר שאיני יודע, אבל אני רוצה לדעת. הוא יסביר בפרק ב' שמצר הוא רצון ורצוא ומרוצה, שלשה פירושים המבטאים את הכמיהה לאלוקות. אני לא יודע את ה' אבל רוצה בכל אופן, ברצון אדיר.

ואז מה הוא המרחב? זה עיקר החידוש – המרחב הוא עוד פעם "לא נדע", י-ה, אבל זו אי-ידיעה מתוך מרחב, "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע". שאדם יודע כל מה שאפשר לדעת, אבל תכלית הידיעה שלו – סך הכל (כמו שחסידים כתבו "סך הכל" בסוף החשבון, "אין עוד מלבדו") – הוא "שלא נדע", "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

"ידעתיו הייתיו"

הווארט הזה הוא לכאורה לא הווארט של הרבי הרש"ב. המאמר "אילו ידעתיו הייתיו" בא לשלול, לומר שאיני יודע את ה', כי אם ידעתיו הייתיו. ביחס לכך אמר הרבי הרש"ב משהו מאד חריף: שכאשר אני לומד מאחורי דלת סגורה לקוטי תורה מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו".

נאמר רמז: "אילו ידעתיו הייתיו" ר"ת איה – "איה מקום כבודו". "איה" הוא כתר עליון, זו התמיהה של "אילו ידעתיו הייתיו", שעל פי פשט בא לשלול, לומר שאי אפשר לדעת את ה', אבל לפי הווארט הנ"ל של הרבי הרש"ב יש על פי חסידות כן איזו אפשרות של "ידעתיו הייתיו" – מצד עצם הנשמה שמושרשת בעצמות ה' ממש כן יש יכולת להכיר את ה', את העצמות.

צריך לומר שכמה שאדם מעמיק בידיעת השלילה – לא ידיעת החיוב – כשהוא מגיע למרחב יש איזו בחינה של "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (כפי שהסברנוב). מה זה "יהיה"? השם שלעתיד לבוא, כאשר גם ה-וה של היום הופך להיות יה. בכך יש רמז שבמרחב של "תכלית הידיעה שלא נדע" גופא יש ידיעת החיוב.

זו תוספת כאן לענין של "מן המצר קראתי יה", מתוך "זה שמי לעלם". כשכתוב "זה שמי לעלם" זה כל שם הוי', "כמו שאני נכתב", ולזה – למלה "שמי" – צריך לצרף את י-ה ואז מקבלים שסה, ידיעת השלילה.

"שכינה ביניהם" דווקא באי-ידיעה

שאלנו מה הקשר לשלום בית, למה זה השם של "שכינה ביניהם", ידיעת השלילה? אפשר לומר בדרך אפשר, שכמה שהיחוד בין איש ואשה הוא יחוד שמכונה דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" – יש בו גם ידיעת השלילה. זה גם יסוד שדברנו עליו כמה פעמים, וכנראה שהוא כתוב בספרים שלנו[ג] – פנימיות הידיעה היא "תכלית הידיעה שלא נדע".

בקבלה כתוב שיחוד י-ה בין האיש והאשה, יחוד בדרגת "הנסתרֹת", הוא יחודא עילאה. בזמן טהרה יחודא עילאה הוא יחוד נשיקין, לא יחוד גופני. היחוד התחתון, יחוד וה, הוא יחוד גופני. ידיעת השלילה היא כמו ידיעה וקשר שאינו קשר גשמי. כתוב ש"לא זכו אש אוכלתן", ויש בזה שני פירושים – או שזו אש של תאוה או שזו אש של כעס. הא בהא תליא – בעל תאוה הופך להיות כעסן. "שכינה ביניהם" זה קשר של "הנסתרֹת להוי' אלהינו", גם כשלא יודעים.

מתי ההוכחה שיש שלום בבית? בזמן של ריחוק, לא של קירוב. זה הזמן של "תכלית הידיעה שלא נדע". אחרת יש רק אש ואש, וזמני הריחוק מוסיפים את ה-יה. לעתים בזמני הריחוק יש קושי שבעקבותיו מגיע "רצוא", שאיפה, "מן המצר קראתי יה", אבל אחר כך "ענני במרחב יה".

מגולה לגאולה

עוד ווארט שאיני זוכר אם אמרנו בשיעורים שהיו: מצר ומרחב הם כמו גלות וגאולה. הרבי אומר שכל ההבדל בין גולה לגאולה הוא האות א – צריך להכניס את ה-א לתוך הגולה ולהפוך אותה לגאולה. כל הגלויות נקראו על שם מצרים, על שם מיצר. "מן המצר קראתי יה" זו קריאה לה' מתוך הגלות ואילו "מן המרחב" הולך בפירוש על ארץ ישראל, שהיא "ארץ טובה ורחבה".

כל התורה כולה היא שיוצאים ממצרים, ממקום צר, כמה שהיא יכולה להיות ארץ גדולה בשטח שלה, אבל המהות שלה היא מיצר. זה דבר חשוב – אפשר להיות עם הרבה דונמים, אבל כל המהות של המקום היא צר, מיצר. אז קוראים לה' מתוך המיצר ומגיעים לארץ ישראל – ארץ הצבי, שמתרחבת לפי יושביה – שהיא המרחב האמתי. כל התורה כולה היא "זכר ליציאת מצרים" – מן המצר אל המרחב. כתוב שכל חיי האדם הם מב מסעות שבהם כל הזמן יוצאים ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל, מן הגלות לגאולה, מן המצר אל המרחב, ובכל מסע ומסע יש את שם י-ה.

מצר ומרחב בתורה

גם כשלומדים תורה יש יציאה מהמיצר למרחב, כמו שנראה גם בפרק ב' של המאמר. ללמוד תורה במיצר זו הבחינה של תלמוד בבלי, בגלות, וללמוד תורה במרחב זו הבחינה של תלמוד ירושלמי, תלמוד ארץ ישראל. גם בכך, לומדים מהפסוק הזה, צריך להגיע דווקא מתוך המיצר אל המרחב. בשביל להגיע לתלמוד ירושלמי – כמו רבי זירא, בשיחה שנלמד מהרבי – צריך לבוא מבבל. אולי צריך לצום מאה תעניות לשכוח תלמודה של בבל, אבל דווקא מתוך תלמוד בבלי מגיעים לתלמוד ארץ ישראל – מן המיצר אל המרחב.

עד כאן השלמה למה שדברנו בשיעורים הקודמים על פרק א של המאמר.

קיצור פרק א

נתחיל פרק ב, אך קודם נקרא את קיצור פרק א:

קיצור. יקשה למה מזכיר ב"פ י"ה, והבעש"ט אומר דהצעקה פנימית בתק"ש לא תהיה מרירות צער [יש בה מרירות, אבל יש מרירות שהיא רק הבעת צער – כמו יאוש, שמתוך צער הוא מתייאש מהמצב – אך כמו שאמרנו כעת, לא להתייאש מהמצב, מכך שאני יכול לדעת. שוב, צריך לא מרירות צער] אלא מרירות תחנונים,

הקדמת מן המיצר מורה על כללות הכוונה דשופר דצדו א' קצר והשני רחב ומזה בא קול השופר, א) תקיעה מטיל חרדה ומסלק הכחות, ב) שברים תרועה [בכללות זה תרועה – מצד הספק עושים שני קולות, שברים תרועה, אבל בכללות יש רק שני קולות, תקיעה ותרועה. והתרועה היא קול ש]פועל הכנעה ושבירת הלב בבכיה עצומה [בפרטות השברים הם קול של אנחה, שהיא שבירת הלב. התקיעה היא אברהם ושברים-תרועה הם יצחק-יעקב. יצחק הוא שבירת הלב – כמו הווארט בחסידות ש"לא מצאתי כלי שלם יותר מלב נשבר" – אבל אחר כך האדם מתחיל מעצמו לבכות, בבכיה עצומה. זה גם רמז למנהג חב"ד, שככל שבעל התוקע מסוגל תוקעים תרועה ארוכה. לרבי מהר"ש היתה נשימה ארוכה, תקע עב טרומיטין – פי שמונה ממה שצריכים, תשעה קולות. יש שם קדוש של עב שנוהגים לצייר אותו כ-9 על 8. אם יש תוקע שמסוגל לתקוע 72 קולות וגם, תוך כדי התקיעה, לכוון את עב שמותיו יתברך לפי הסדר – אשרי חלקו. בכל אופן, התרועה היא הבכיה העצומה.],

כוונת תק"ש לבא אל המרחב ע"י המיצר דוקא [לא רוצים מרחב בפני עצמו, אלא מרחב על ידי מיצר.], ויסביר דתנועת מיצר ומרחב הם שני סוגי עבודה דצדיקים ובע"ת [לצדיק תמיד כיף, איפה שלא יהיה, ובעל תשובה איפה שלא יהיה תמיד נמצא במיצר. התכלית של העבודה היא להגיע למרחב מתוך המיצר. כל ירידת הנשמה לתוך הגוף היא ירידה למיצר, שנצעק מתוך געגועים למקור, ואז מגיעים למרחב.], [אחר כך הוא מזכיר את הווארט האחרון:] רצון מיצר ותענוג מרחב.

ב. מבעל תשובה לצדיק

מעבודת התשובה לעבודת הצדיקים

כעת נמשיך פרק ב:

והנה שני סוגי העבודה דתנועת המיצר שהוא אופן העבודה דתשובה ותנועת המרחב שהוא אופן העבודה דאהבה בתענוגים דעבודת הצדיקים [כעת הוא מכניס משהו חדש, שירחיב בהמשך: יש בחסידות כמה וכמה סוגי אהבה, ובדרך כלל מוסברים שלשה סוגי אהבה– בתורה אור, וכך גם כאן – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים. המדרגה הכי גבוהה, שבתניא אומר שהיא "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" – בחינת כהן – היא אהבה בתענוגים. כהן הוא ימין, עבודת הצדיקים, ולוי שמשמאל הוא יותר בעל תשובה, ועבודת הכהן היא אהבה בתענוגים. הוא מכניס כאן את הביטוי, ויסביר אותו יותר בהמשך.],

עם היות כל אחד מהם עבודה שלמה [עבודת התשובה היא עבודה שלמה. למה הוא מתכוון? אפשר כל החיים וצריך כל החיים להיות בתנועה של תשובה, כמו בביטוי "כל ימיו בתשובה". אם כך, אפשר כל החיים לעשות תשובה ולא צריך משהו אחר. כמובן שגם אהבה בתענוגים, מי שזוכה לזה, היא עבודה שלמה.], עם כל זה הרי יש יתרון בעבודה דתנועת המרחב כשבאה על ידי תנועת המיצר דוקא,

הדרך לגאולה תלויה בחוית המיצר

זה עיקר הווארט, מן המיצר אל המרחב, שצריך להגיע למרחב מתוך המיצר דווקא. זה עיקר המעלה, עיקר התכלית, וכמו שנסביר – זו גם הבחינה של הבאת המשיח, הנקודה העיקרית של הרבי בדור שלנו. כדי להביא משיח צריך להגיע למרחב מתוך מיצר, כלומר להרגיש שאנחנו במיצר (דבר המתבטא בצעקת "עד מתי?!").

מי שמרגיש שאנחנו במרחב לכתחילה, שהכל בסדר כאן במדינה, אתחלתא דגאולה, הולך טוב – נקרא אחד שחי במרחב (מדומה). כמו שהרבי אמר גם בפרק הקודם, גם מי שבמרחב רוצה להתקדם הלאה, אבל בכל שלב שמתקדם רק נעשה עוד יותר טוב – גם כעת טוב, ויכול להיות יותר טוב. כמו שהסברנו, צדיק הוא בראש של 'אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא יותר טוב?!' – כעת טוב, אבל רוצים יותר טוב. זה ראש של צדיק, שהוא כל הזמן במרחב, אבל מההרגשה שהוא כל הזמן במרחב לא יבוא משיח. צריך להרגיש שנמצאים במיצר, ומתוך כך לבוא למרחב, להביא משיח. דברנו על זה הרבה, והוא ימשיך כעת להסביר יותר טוב.

כמו שאמרנו בהתחלה, הכל קשור לכך שיוצאים מהשואה בשנה הזו של אמירת המאמר (תש"ה), וכעת אמור להיוולד משהו חדש. ההמשך הזה בא בהמשך להוצאה לאור של בטאון "הקריאה והקדושה" על ידי הרבי הקודם, בהשתתפות הרבי, הכל בעילום שם. "הקריאה והקדושה" היא הקריאה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" – מן המיצר של הגלות אל המרחב של הגאולה.

מיצר ומרחב – "רצוא ושוב"

[כאן עיקר הנושא שהוא מתחיל, שלא היה בפרק הקודם:] דהנה בעבודה שני הסוגים דמיצר ומרחב הם שני אופני עבודה דרצוא ושוב [אנו יודעים שהביטוי הזה, "והחיות רצוא ושוב", כולל את כל התורה כולה. הרמז בקבלה ש"רצוא ושוב" עולה תורה – התורה עצמה רוצה מאתנו קודם "רצוא" של בעל תשובה ואחר כך "שוב" של צדיק. לא רק צדיק ולא רק בעל תשובה, אלא שניהם, אבל קודם בעל תשובה ואחר כך צדיק.] שהם חלוקים בענינם לפי טבע מהותם

"רצוא" מן המיצר – עליה בדילוג

דטבע הרצוא הוא הצמאון והשאיפה לעלות למדריגה עליונה יותר ובעיקרה תוקף הרצון לצאת מאותה המדריגה שהוא בה ["אסורה מכאן להתקרב לשם" בתוקף כבורח מהמות – צריך לברוח ממקום המיצר כבורח מהמות ממש. זה בעל תשובה אמתי. גם לגבי החיים הצבוריים שלנו זה אותו דבר ממש – זה מיצר וצריך לברוח מזה.], ובכללותו [איפה שהוא לא נמצא] הוא במצב של מיצר בכל מדריגה [אפילו שאפשר לחשוב שהיא טובה] לפי מעלת ענינה שהיא [בשבילו היא מיצר. זו התשובה, שאיפה שלא תגיע אתה במיצר, וצריך לצאת ממנו בדילוג.

מה ההבדל בין העליות של בעל תשובה לעליות של הצדיק? העליות של בעל תשובה הן בדילוג, בשרירים, בקפיצות – אתה בורח, אז אתה קופץ הכי רחוק שאתה יכול. עליות הצדיק אינן דילוג אלא הליכה איטית בסדר והדרגה, בלי שרירים, בלי תוקף – כל הזמן בעליה, קמעא קמעא, אבל בלי התוקף של בעל תשובה. הצדיק לא קופץ, לא מדלג.

יש לזה השלכה – הסברנו באחד השיעורים שהיו שדווקא בעל תשובה מחבר תורה ומדע, ולא הצדיק. הצדיק עוסק במעשה מרכבה ובעל התשובה עוסק במעשה בראשית. לכאורה מעשה בראשית נמוך ממעשה בראשית – אך כדי להגיע למעשה מרכבה צריך קודם כל מעשה בראשית. מעשה בראשית, שהוא לחבר תורה ומדע, הוא היום להגיע למכניקת הקוונטים – להבין שכל העולם מתנהג על פי דילוגי ערך, דילוגים שבאין ערוך. יש דילוג ממצב למצב, ביטול מצב קודם – הכל בזעיר אנפין, אך אין סדר והדרגה, הכל בדילוגים, זה הקוונטים. דילוגים זה הראש של בעל תשובה – שינויי מצבי אנרגיה לגמרי, כך העולם מתנהל. היום מבינים זאת, כבר בתש"ה המדענים הבינו זאת.],

להרגיע בעלי תשובה – "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו"

והשוב הוא הרגעת הרוח בעמקי המרחב,

לשון הרבי הקודם מאד ציורית. קודם כל, כשהוא אומר שה"שוב" הוא הרגעה, את מה זה מזכיר? משפט מפורסם מהקדמת ספר התניא שאנחנו אוהבים להזכיר, כי גם הרבי כתב לנו אותו – "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו". סימן שהתניא פונה לאנשים – שהם אנחנו, החסידים – שהם בעצם בעלי תשובה, שהם לא רגועים. יש אנשים לא רגועים, ואדמו"ר הזקן כותב עבורם את התניא, "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", ואז אפשר להגיע למרחב מתוך המיצר. כך מורגש גם מההמשך, "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל הדבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו" – זה ממש מרחב, סימן שהוא היה במיצר.

יש בכך גם רמז חזק לכך שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לתנועה הזו תנועת התשובה, לא תנועת החסידות, תנועה של בעלי תשובה, לא של חסידים – רק שמשום סבה רצונו לא התממש וקראו לנו חסידים. המחשבה הראשונה היתה לקרוא לנו בעלי תשובה, ובעלי תשובה באמת צריכים הרגעה. בכך גופא שהוא אומר הרגעת הרוח הוא מתכוון ל"שוב" בעקבות "רצוא" – שאחד היה במיצר וכעת הוא צריך להרגיע את הרוח הסוערת שלו.

עמקי המרחב

עוד ווארט מאד יפה, המושג "בעמקי המרחב". המושגים עומק ומרחב הם שני דברים שונים. יש במרחב הכללי שלשה ממדים – אורך, רוחב, עומק. גם כאן יש איזה רמז שמי שהוא צדיק מעיקרא יש לו מרחב, אך אינו מגיע לעומק המרחב – חסר לו עוד ממד, כיוון אחר. יש מרחב ויש עומק המרחב.

כשלומדים חסידות, ולומדים תורה בכלל, יש מרחב – שאתה יודע הכל, אתה בקי, אתה מקשר בין ענין לענין. היו פעם שיעורים בהם הסברנו שכאשר לומדים לקוטי מוהר"ן יש הרבה מרחב, כי רבי נחמן אמר שכל התורה שלו היא "בחינות" – זה בחינת זה וזה בחינת זה – אז מקשרים יחד דברים רחוקים ויש הרבה מרחב. אבל מי שלא לומד חסידות חב"ד לא יודע את העומק. יש דברים שיש בהם הרבה רוחב, אבל אין בהם עומק.

כאן הוא אומר שלהגיע לעומק המרחב אפשר רק על ידי קדימת המיצר. צריך לתת עוד דוגמאות מה הם מרחב ועומק, אבל בכל אופן הוא אומר שאתה בהתחלה במיצר, צריך להרגיע את הרוח הסוערת ועל ידי כך תגיע לעמקי המרחב.

תוקף התשובה ונועם הצדיק

הנה המרחב שבא על ידי המיצר והיינו השוב שבא אחר הרצוא הרי יש בו יתרון מעלה נפלאה ביותר דהמדריגה החדשה שמתגלה בהשוב היא באה על ידי היתרון מעלה שיש בהמיצר דרצוא על המרחב דשוב בתוקף וחוזק כיתרון תוקף הרצון על נועם התענוג,

הוא אומר שבבעל תשובה – שהוא רצון (תנועה של תשובה היא רצון, כפי שהסביר בסוף הפרק הקודם) – יש את הענין של "אין תקיף כרצון" (פתגם שלא מביא כאן). רצון הוא עיקר התוקף שבנפש, ואילו צדיק שהוא תענוג – אחת המלים בתנ"ך של תענוג היא נעם, "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו", "לחזות בנעם הוי'" – התענוג שלו הוא נעם. התענוג של הצדיק הוא נעם ואילו בעל תשובה הוא תוקף – "תוקף הרצון" ו"נועם התענוג".

תוקף בנועם

אם כן, מה מעלת אחד שהוא בעל תשובה ואחר כך הוא צדיק? שבתוך הנועם שלו יש תוקף. זה החידוש, וזו גם נוסחא משיחית – זה במילים של הרבי הקודם משהו דומה מאד לנוסחה של הרבי, שכדי להביא משיח צריך "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". "אורות דתהו" הם "רצוא", כמו שהרבי עצמו הסביר בשיחות שאחרי כ"ח ניסן. הרבי הסביר שמה שאמרתי "אורות דתהו" היינו "רצוא" ואילו "כלים דתיקון" הם "שוב" – ממש "אורות דתהו בכלים דתיקון". בעל תשובה הוא ב"רצוא", עושה הכי הרבה שרירים בנפש כדי לקפוץ ולצאת מכאן, ואילו הצדיק כל הזמן בנעם. הפטנט הוא לחבר אותם, אבל אי אפשר כשאתה מתחיל בנעם – אם אתה מתחיל בנעם לא תגיע לתוקף. אם תתחיל בתוקף יש סיכוי שתגיע לנעם – "אורות דתהו בכלים דתיקון".

בסוף הפרק הקודם הוא אומר – ויש על כך גם שיחה בשיחות – שצריך לקרב את כולם ב"ימין מקרבת", הכל בדרכי נעם, כפי שהרבי אומר. אבל מה הפעולה הראשונה של משיח? "יכוף כל ישראל לילך בה". הרבי אומר שגם "יכוף" יהיה בדרכי נעם. מאיפה הוא לקח את הפטנט הזה, שיכול להיות תוקף של כפיה בדרכי נעם? מהפרק הזה. לפי זה המשיח הוא אב טיפוס של בעל תשובה שנעשה צדיק – מתחיל עם התוקף של בעל תשובה, של המיצר, ובא לנועם, המרחב של הגאולה.

"תקיפי דארעא דישראל" ב"מקל נעם"

איך יודעים ששתי התכונות האלה, של תוקף ונעם, מאפיינות דווקא את המנהיג היהודי שבארץ ישראל? מה הביטוי של חז"ל למנהיגים בארץ ישראל? "תקיפי דארעא דישראל". מי שמנהיג כאן צריך להיות מתקיפי ארץ ישראל. אבל איפה הנעם? יש שני מקלות, "מקל חובלים", שהוא בבל, ו"מקל נעם", שהוא ארץ ישראל. אז רואים ממש –ומן הסתם הרבי הריי"צ התכוון גם לכך במלים האלה– שבארץ ישראל צריך להיות תקיף בנועם. תקיף בנועם הוא בדיוק בעל התשובה שנעשה צדיק.

שוב, זו הנוסחא המשיחית – תקיפות בנועם. על זה צריך שיהיה מאמר ראשי בעלון "גל עיני" – מהי תקיפות בנועם, תקיפות של ארעא ישראל עם מקל נועם, מרביצים לך (כופים אותך לשמור תורה ומצות) בנועם (שגם אתה תרגיש את הנועם, שינעם לך).