בע"ה

אור לכ"ח תשרי ע"ה – חברת אהבת ישראל, קראון הייטס

שיעור בביכנ"ס חברת אהבת ישראל (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. משבר הזהות בארץ ישראל

תודה רבה לשמעונה ואוליביה ולכל מי שעזר לארגן את השיעור הערב.

המלחמה על "מיהו יהודי"

נתייחס בהתחלה למצב היום בארץ ישראל. כל היהודים בעולם נמצאים במשבר זהות, אבל זה ניכר בעיקר בארץ ישראל. בארץ ישראל יש מה שנקרא ממשלה יהודית, ויש את הבעיה הפלסטינית, הבעיה עם הערבים, ומתברר שאי אפשר לפתור אותה בלי להתמודד עם משבר הזהות היהודי.

נתחיל עם משהו שמאד קרוב ללבו של הרבי – בעית "מיהו יהודי". על פי תורה יש הגדרה מיהו יהודי – בן לאם יהודיה או מי שהתגייר כהלכה. כולנו עם אחד, "גוי אחד בארץ", "כגר כאזרח". הרבי לקח הכי רציני את הבעיה עם ההגדרה בחוק של "מיהו יהודי" – הרבי ניסה במסירות נפש לשנות את החק הזו, בהשפעה על הממשלה, ועם כל הנסיונות זה לא הצליח. הרבי מינה מישהו לעסוק בשינוי החוק – פלד, מי שזוכר אותו – אך זה לא עבד. הקליפה מהצד השני, שמתנגדת לקדושה, היא כל כך חזקה – שכל המאמצים לא עזרו. הרבי ראה שזה לא עוזר והוא פשוט הפסיק – מאבק אבוד.

טיפול שרש – להתמודד עם משבר הזהות

הסיבה שמתחילים לספר זאת היא כדי להדגיש את חשיבות ענין הזהות ואת המלחמה הקשה של הקליפה שלא תהיה בהירות "מיהו יהודי". הדבר הזה נוגע לארץ ולכל העולם. הרבי אמר שאם ממשלת ישראל מוסרת שטחי ארץ ישראל ללא-יהודים, עדיף שכל הממשלה תהיה של גוים. עדיף שגוים ישלטו בארץ, במקום שממשלה יהודית תמסור שטחים. אלה שני נושאים מאד חשובים שהרבי נלחם עליהם בכל כחו. אנחנו יודעים כמה אהבת ישראל היתה לרבי, בלי גבול, וכמו שאמרו קודם הרבי אמר שהכל מתחיל משלום בין יהודים – אך כאן היו נושאים מאד רציניים שהרבי נלחם עליהם כנגד הקליפה ועדיין לא הצליח.

יש ספר שהוצאנו בשם טיפול שרש – להגיע לשרש הבעיה ולטפל בה. אין שום פוליטיקאי בישראל – משום צד של המפה, לא חרדי, לא דתי לאומי ובודאי לא חילוני – שמגיע לשרש של הבעיה. לכן אנחנו כאן, אנחנו מאמינים – הרבה יהודים מאמינים – שהבעיה היא בשרש. צריכים להגיע לשרש הזה ולטפל בו. הרבי חינך את כל ילדי ישראל להיות צבאות ה' – מנטליות צבאית היתה מאד חזקה בראש של הרבי. הרבי הסביר שצריכים להלחם קודם כל ביצר הרע – הרע שבתוכנו – אבל כל הטרמינולוגיה של הרבי (טנקים, מבצעים) נלקחה מהמילון הצבאי (שמשתמשים בו בארץ), הכל מלחמתי. יהודים הם אנשים טובים, מלאי אהבה, אבל לפעמים צריכים להלחם.

אני יהודי!

אנחנו אוהבים לעשות גימטריא, וכשכותבים "מיהו יהודי" יש רמז יפה: מיהו עולה 61 – אני, 'אני יהודי'. זו ההגדרה הראשונה של הזהות שלי. אם אני אומר חזק 'אני יהודי' זה פועל. שמענו כאן סיפור בסוכות בסוכה. בארץ גם מחבלים-רוצחים לא מקבלים עונש מות ואפילו לא מאסר עולם – יושבים כמה שנים ואז משתחררים וחוזרים לרצוח ר"ל. היתה לסוהר שיחה עם אסיר-מחבל והמחבל שאל את הסוהר איך הוא מגדיר את עצמו – הוא אמר 'אני בן אדם'. המחבל צחק ואמר – כשאני רוצח אותך אני רוצח יהודי, רוצח אותך כי אתה יהודי, לא כי אתה בן אדם. זה עורר את הסוהר למחשבה וגרם לו לחזור בתשובה בסופו של דבר. בכל אופן, רואים שהדבר הראשון הוא לומר – אני יהודי. מיהו יהודי? אני יהודי. צריך לומר קבל עם ועדה – בפני צבור יהודי וצבור לא יהודי – אני יהודי, ויש משמעות לכך שאני יהודי.

אמרנו ש-מיהו עולה אני, אך אותיות מיהו הן יוצרות מלה נוספת, היום. כשרבי יהושע בן לוי שאל את משיח מתי יבוא הוא ענה "היום". יהודי מאמין שמשיח יבוא היום. לומר 'אני יהודי' זו נקודת המוצא.

חוסר יכולת לנצח בשל משבר הזהות

לפני כמה חדשים, בקיץ, היתה מלחמה – לא ראשונה – והממשלה וראשי הצבא לא רצו לנצח את המלחמה. לא רק שהם לא רצו לנצח, אלא שהם סכנו את חיי החילים היהודים כדי להגן על חיי אזרחי האויב. הם החשיבו את חיי אזרחי האויב לפני חיי חילינו, וזה גרם לכך שיהיו לנו כ-72 הרוגים – 72 בחורים יהודים נהרגו, הכל כי שלחו אותם להלחם מתוך לקיחת סיכונים מיותרים כדי לא לפגוע בחיי האויב. לפי התורה זו שפיכות הדמים הכי איומה – לסכן את החילים שלנו, לשלוח אותם לההרג, כדי לשמור על האויב. הכל קשור לכך שלא מדגישים את הזהות היהודית. אי אפשר לנצח אם לא מרגישים מה המחויבות הראשונה.

למה לא מספחים את השטחים? כי כולם פוחדים מה נעשה עם הערבים. אבל הרבי אמר שזה לא צריך להפחיד אותנו. צריכים קודם כל לספח, כי זו הארץ שלנו, ואחר כך לחשוב מה לעשות עם הערבים. מאז מלחמת ששת הימים זו הבעיה בארץ – אחרת היה אפשר לנצח ולא היתה עוד מלחמה. מי האב-טיפוס של לוחם יהודי, על פי תורה? דוד המלך, והוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". צריך לרדוף את האויב עד גמירא, לנצח, בלי לסכן את החילים בהוה וגם לא בעתיד, שהאויב לא יוכל לקום. צריכים להפציץ מהאויר, בלי לסכן את החילים, ולהכניס אותם רק כדי לשלוט במקום – כי עזה היא גם חלק מארץ ישראל.

הקשר בין "מיהו יהודי" ושלמות הארץ (ומבנה הקליפות של הממסד)

אלה שני תחומים קשורים שהרבי רצה לשנות בהם את המצב בישראל, והקליפה לא הניחה לכך. אלה שני נושאים שצריכים בהם טיפול שרש מוחלט – לשנות את הממשלה, ולשנות את התקשורת שמכתיבה את האוירה בארץ ואת פעולות הממשלה.

הסברנו הרבה פעמים שיש הקבלה למבנה שלש הקליפות הטמאות, ובמציאות בארץ הקליפה הכי קשה היא התקשורת (הרבה יותר 'מושבע אנטי' מאשר התקשורת בחו"ל). היא זו שגורמת ליהודי לענות לשאלה 'מי אתה?' ש'אני בן אדם' ולא להעז להגיד 'אני יהודי'. הקליפה השניה היא בית המשפט והמוסדות הקבועים. הקליפה השלישית – הכי פחות חזקה – היא הממשלה שמתחלפת. אבל הממשלה מקבלת את כחה מבית המשפט ובית המשפט מקבל את כחו מהתקשורת.

בתניא מוסבר שבין שלש הקליפות הטמאות לקדושה יש את קליפת נגה. מהי קליפת נגה במציאות בישראל? הצבא. הצבא הוא זרוע של הממשלה, והוא תחת החק והכל תחת המטריה של התקשורת. זה החלק הרע של הצבא – לדוגמה, החלק שלקח לנו את הישיבה ביצהר, החלק שמכה יהודים על הראש באלות. אבל יש בצבא חלק שהוא בודאי טוב, והרבי גם מאד שבח את החלק הזה, שאלה בחורים יהודים טהורים שמוכנים למסור את חייהם עבור עם ישראל ועבור ארץ ישראל. הם תינוקות שנשבו בענין יהדות, אבל יש להם מסירות נפש בפועל ממש עבור דברים טובים. לכן אנחנו קוראים לצבא קליפת נגה, ורואים כל הזמן יותר ויותר שיש בצבא גם טוב אבל גם רע. עד שיש שבמקום לקרוא לצה"ל צבא-הגנה-לישראל יש שקוראים לו צבא-הגנה-לישמעאל, כי לפעמים נראה ככה.

בהמשך נבקש ממישהו שחי בתוך המצב בישראל לומר כמה מילים.

הצורך בשינוי כולל של המערכת

צריכים לעשות טיפול שרש – שינוי מוחלט. או להחליף לגמרי את הממשלה (נראה פחות מציאותי) או להשתלט על הממשלה (גם לא משימה פשוטה בכלל אך נראית, אולי, טפה יותר מציאותית). הרבי רצה לשנות את חוק מיהו יהודי, ובלי שינוי מוחלט בממשלה זה לא יקרה. לכן הרבי 'הרים ידים' בענין – במצב הנוכחי זה לא ישתנה. צריכים להקים מערכת חדשה, או שבאופן מסוים תתחלף כל המערכת הקיימת.

לא ברור איך בדיוק זה יקרה – אולי כשמשיח יבוא הכל ישתנה בהרף עין. אבל הרבי לא חנך אותנו לחשוב כך, הוא לימד לחשוב באופן ריאלי איך לקדם כל משימה. הרבי היה מאד ריאלי. גם אם תהיה הממשלה האידיאלית זה לא אומר שמשיח כבר בא – מחכים שמשיח יבוא בכל יום – אבל הרבי אמר לנו לפעול בצורה מציאותית, "עשו כל אשר ביכלתכם", לתקן את המציאות בדרך ריאלית. מה יהיה ומה יכול להיות – צריכים לדעת מה הדבר הראשון שנעשה אם נהיה בשלטון, מה הרבי רצה שנעשה. יש לנו מצע – תכנית מסודרת – שנמצאת בספר תיקון המדינה, מה קודם ומה אחר כך. אבל מה הדבר הראשון שצריך לעשות לפי דברי הרבי? הדבר הראשון הוא שלמות ארץ ישראל. זה מה שהזכרנו קודם – לספח את כל השטחים ששייכים באופן הסטורי לארץ ישראל.

פתרון המדינה האחת

בפוליטיקה המודרנית יש גם פוליטיקאים שמאמינים – פחות או יותר – בפתרון המדינה האחת (one state solution). רוב הפוליטיקאים שמדברים עם אובמה וכו' מדברים על שתי מדינות (two state solution). אבל יש כאלה שמדברים גם על שלש מדינות (three state solution) – כי יהודה ושומרון נפרדים מעזה, ואי אפשר שתהיה מדינה אחת בלי מעבר דרך 'ישראל הקטנה', אז אולי צריכים שלש מדינות. אז מעט מדברים על 'פתרון שלש המדינות', והרוב על 'פתרון שתי המדינות', אבל יש שמאמינים – וביניהם הנשיא הנוכחי של ישראל (הוא לא דתי, אבל יש לו שרשים חב"דיים וגם שרשים מהגר"א) – שיש אפשרות לפתרון המדינה האחת.

כשאנחנו מדברים על פתרון מדינה אחת אנחנו מתכוונים לכל ארץ ישראל, שהיא שייכת לכל היהודים. אבל בפוליטיקה גם מי שמדבר על פתרון המדינה האחת (כמו הנשיא הנוכחי) מתייחס רק למה שנקרא שטח סי. אבל הרבי מדבר על כך שכל ארץ ישראל שייכת ליהודים בלי לפחד מה נעשה אם הערבים.

הפתרון היהודי – אחדותי ומנצח

להיות יהודי זה להיות אחד, 'וואנר' (oner) וגם 'וינר' (winner). כתוב "אחד היה אברהם" – עם ישראל מתחיל מ"אחד". זה מתבטא גם בשאלת המדינות – צריך מדינה אחת. מי שמדבר על פתרון שתי המדינות או שלש המדינות – זה לא פתרון, יוצר כל הזמן עוד בעיות, לכן יש שמדברים על פתרון המדינה האחת. אבל אנחנו אומרים מדינה אחת כי ארץ ישראל (כולה) שייכת לעם ישראל (כולו).

אלה שתי מלחמות של הרבי – שלמות הארץ ומיהו יהודי. במיהו יהודי הרבי כאלו 'נכנע' והרים ידים (לעת עתה) אבל על שלמות הארץ הוא מעולם לא 'נכנע'. על זה הרבי אמר שעדיף שכל הממשלה תהיה אינם-יהודים כנ"ל. על זה הרבי מעולם לא הפסיק לדבר. צריכים להחיל ריבונות על כל הארץ ואז לחשוב מה לעשות עם הערבים. אנחנו צריכים לחנך את הערבים, אם יש לנו אחריות אמתית על השטח – לדאוג שלא יחונכו להיות טרוריסטים מגיל אפס.

כדי לקחת אחריות צריך זהות – לדעת מה הזהות שלי. צריך מנהיג עם חזון, שהחזון שלו הוא החזון הקולקטיבי שלנו, ואז יש לנו מספיק כח לפתור את כל הבעיות, כולל לדעת מה לעשות עם הערבים בארץ. צריך לדעת שלמה שנקרא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני יש פתרון של מדינה אחת – ארץ ישראל השלמה – ואז אפשר לקחת אחריות על כל מי שנמצא בארץ, כולל אינם יהודים שנמצאים שם.

"והלכת בדרכיו" – בנתינת עיני יהודי כל העולם בארץ ישראל

עד כאן מבט כללי ראשון על כך שכל הבעיות בנוגע לארצנו הקדושה נובעות ממשבר זהות, שהוא בעצם מה שהרבי דבר עליו כל חייו – מיהו יהודי ושלמות הארץ. הרבי הדגיש תמיד בתשרי שארץ ישראל היא "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה". המלה "רשית" מופיעה כאן, בפעם היחידה בתנ"ך, בלי א (ראשית) – רשית אותיות תשרי, "מרשית השנה". זו אחת האסמכתאות בתורה לכך שהשנה מתחילה מתשרי. ה' מסתכל קודם כל על ארץ ישראל ומשם על כל העולם.

כך אפשר לומר שהעינים של הרבי – שגר כאן, ב-770 – מופנות קודם כל לארץ ישראל. למה? כי הרבי הולך בדרכיו של ה'. הרבי הוא הצדיק האולטמטיבי – צדיק הוא מי שמתדמה ל"צדיקו של עולם" (הקב"ה). יש מצוה בתורה של "והלכת בדרכיו" (מצוה ה-ברית מבין תריג מצות התורה, הצדיק הוא בחינת הברית כנודע, וכן ברית עולה ג"פ צדיק). הגמרא אומרת "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכיו"ב, והרמב"ם אומר שבהכל צריך ללכת בדרכי ה', כולל 'מה הוא חזק אף אתה היה חזק'. מי שהכי מממש את הדמיון לה' הוא הצדיק של הדור, החד בדרא, ה"דבר אחד לדור" – הוא חי כך, ומלמד כך את כל תלמידיו, 'ממני יראו וכן יעשו'. כך הרבי אמר, וכך היו עוד צדיקים שאמרו – רק להסתכל עלי ולעשות כמוני. כך גם ה' אומר – תסתכלו עלי ותעשו כמוני. למה אמרנו זאת? כי אחד הדברים שה' עושה הוא להסתכל קודם כל על ארץ ישראל – הוא משגיח על כל העולם, אבל הכל מתחיל מארץ ישראל.

מבט חזק מחולל שינוי

מבט חזק על משהו גם פועל עליו, כמו שהאריז"ל אומר – הדוגמה שהוא מביא שבת יענה מחממת את הביצים שלה עם העינים שלה. אחד הרמזים החשובים של השנה, שנת תשע"ה, הוא המספר תשעה – בסוף הסדר אומרים (בחב"ד לא כתוב בסידור) "אחד מי יודע", "תשעה מי יודע? תשעה אני יודע, תשעה ירחי לידה" (זו דוגמה ששואלים 'מי' והתשובה היא 'אני'). היה לנו בירושלים כינוס נשים גדולה בח"י אלול (יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן) והסברנו שזו השנה הכי טובה ל"תשעה ירחי לידה" – ברכה לכל אחת שתזכה השנה לתשעה ירחי לידה, ומי שעוד צריכה להתחתן יכולה להספיק להתחתן וגם שיהיו תשעה ירחי לידה השנה. תשעה ירחי לידה הם ללידת מלך המשיח.

הכל לומר שצריכים למצוא דרך לעשות שינוי בארץ ישראל. תשעים אחוזים מהאזרחים בישראל רוצים לנצח את המלחמה, לקיים "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", כפי שאמר דוד המלך, ורק עשרת האחוזים שבשלטון נמצאים בבעיה של משבר זהות. אנחנו צריכים לחשוב איך לעשות שינוי – זו עבודה קשה, אבל צריכים לקיים את הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם".

נבקש מאפרים, חיל בצבאות ה', לספר קצת על העבודה לשינוי המצב. [היו דבורים על התנועה והפסקה]

ב. פרצוף התקשורת הבין אישית – תיקון הדבור

החטא מתחיל מבעיות תקשורת (בכלל ובפרט)

היו כמה אי-הבנות כשדברנו על תקשורת. הצד השוה בין שני הנושאים שלנו – המצב בארץ ישראל ומערכות יחסים – הוא מלה אחת, תקשורת. התפקיד של תקשורת הוא לעשות קשר. המדיה היא היא התקשרות הציבורית. בבית כל הבעיות נובעות מחוסר תקשורת.

קראנו בשבת שעברה על חטא אדם הראשון, ומוסבר שהכל התחיל מבעית תקשורת בין אדם לחוה – שאדם לא הסביר לחוה היטב את האיסור באכילת עץ הדעת. חוסר התקשורת גרם לכך שחוה אמרה שהאיסור הוא גם לגעת בעץ, ולא רק לאכול, ומכך השתלשל החטא כמבואר ברש"י. אנחנו צריכים לתקן את התקשורת שלנו – זה מתחיל בין אדם לאשתו ומתפשט לתקשורת הציבורית.

מה הבעיה בתקשורת היום? לא רק רדיפת ממון, אלא שהיא מקבלת את הפילוסופיה מהאקדמיה. האקדמיה שהיא 'דתית' בשמאלנות שלה, ואם אתה לא כזה אתה נדחה מהאקדמיה. התקשורת היא המדרגה העממית של הפילוסופיה של האקדמיה (גם האקדמיה עסוקה ברדיפה אחרי כסף...).

תקשורת ודבור – יסוד ומלכות

יש שתי מילים-מושגים – תקשרות ודבור. האדם נקרא בתורה "מדבר" – הוא מתייחד בכח הדבור שלו, כפי שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה", והתרגום הוא "לרוח ממללא", כח הדבור. מה שמייחד את האדם הוא כח הדבור, והוא מתחיל בדבור בין איש ואשתו. לכן המלה דבור בעצמה משמשת בחז"ל לתיאור יחסי אישות – זו צורה של תקשורת, של דבור.

בחסידות דבור הוא מלכות, הכח הנקבי במציאות. אמרנו שהשנה הזו היא שנה של תשע"ה – המספר תשעה – ואחד הדברים שחז"ל אומרים על מספר זה הוא ש"עשרה קבין של דבור ירדו לעולם ותשעה קבין נתנו לאשה", זו שנה של כח הדבור הנשי, לומר מה שצריך לומר. תקשורת ודבור אינם בדיוק אותו דבר – למרות שתקשורת היא דרך דבור, אבל יש פעמים שאדם מדבר ולא מתקשר. זו אחת השאלות בנישואין – האם אתה מדבר אל בן הזוג או שאתה מתקשר עם בן הזוג. יכול להיות שאתה מדבר באויר ויכול להיות שאתה מדבר אל השני אבל לא מדבר עם השני. התקשורת היא עם השני.

אז מה ההבדל הגדול בין תקשורת לדבור? דבור שייך למלכות ואילו תקשורת שייכת לספירת היסוד. תקשורת היא מלשון קשר. בשש מדות הלב המדה שעושה קשר וחבור בין נשמות היא ספירת היסוד – הכח של הצדיק.

יחוד קול-דבור – תקשורת דרך הדבור

בקבלה אולי היחוד הכי חשוב הוא יחוד קול-דבור – אינך יכול לדבר בלי קול. הקול בא מהחום של הלב – הבל להב הלב (שלש מילים שמורכבות מאותן אותיות, שעולות יחד אלף, האות הראשונה של האלף-בית). כשהקול מגיע ל-ה מוצאות הפה הוא מתייחד עם הדבור. יש את המוצא הראשון, מוצא הגרון, ממנו יוצאות האותיות אחהע, ועוד ארבעה מוצאות חיצוניים – הם פועלים את חלוקת הקול לאותיות מהן נוצרות מילים. התקשורת שייכת לקול, שעוד לפני הדבור. היחוד השלם הוא בין קול לדבור, בין יסוד למלכות. הקול הוא כח זכרי – יש בו הרבה כח, אבל הוא עדיין מופשט – והדבור הוא כח נשי.

הנקודה הראשונה שאמרנו היא שעל פי קבלה יחוד אידיאלי בין איש ואשה הוא יחוד קול ודבור, והכוונה היא שהתקשורת שמייצרת קשר אמתי בין אנשים תלויה בקול שעוד לפני הדבור. זה כלל פשוט, בנישואין ובכלל, שאתה יכול לומר בדיוק את אותן מילים – אבל מה שחשוב הוא הקול שלך. התקשורת עם נשמה אחרת, החבור בין הנשמות, הוא בקול.

המצוה הראשונה של השנה היא "לשמוע קול שופר". מבין כל כלי הנגינה, הקול הכי נקי – בלי צלילים שונים – הוא קול השופר, כמו קול בכי פשוט אל ה'. כך מברכים – "לשמוע קול שופר", את הקול של השופר ולא את המלים של השופר. חז"ל דרשו על "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם". כל התשובה שאנחנו עושים היא תיקון עצמי, והמלה לכך בעברית היא מלשון שופר, שפרו מעשיכם. וכשמדברים על מערכת יחסים העיקר הוא הקול – "לשמוע קול שופר".

דברי אהבה וחסד – חמשה סוגי דבור שנמשכים דרך יחוד קול-דבור

בספירות העליונות ובנשמת האדם יחוד קול ודבור הוא יחוד יסוד ומלכות[ב]. לפי זה, צריך לבנות את כל הספירות מעל שתי הספירות האלה – לבנות פרצוף שלם מתוך ההבנה שהתכל'ס של השתלשלות הספירות היא להגיע לקול ודבור, יחוד יסוד ומלכות.

כעת נקח פרק מתוך הספר 'מסתרי הנישואין'[ג] (The Mystery of Marriage) שחלק מהאנשים מכירים. יש שם פרק על דבור, שמסביר שיש חמשה סוגי דבור שכולם צריכים להיות מתוקנים (בפרט בין בני זוג). כולם באים לידי ביטוי דרך היחוד של קול ודבור, תקשורת ודבור. באנגלית יש ביטוי שאני רוצה 'לעבור מחסום' – זה לא דבור אלא תקשורת, צריך לעבור את המחסום שמפריד בין אנשים. יש חמש קטגוריות שאנשים צריכים לעבור בהן מחסום ולתקשר ביניהם.

חסד: בטוי האהבה

דבר ראשון, יש את היכולת לבטא את האהבה. אם אדם לא יכול לבטא את אהבתו זה מצב מאד שלילי. לא תמיד זה בא לידי ביטוי בדבור, כמו שאמרנו קודם – ביטוי של רגש תלוי בקול, וביטוי של אהבה יכול להיות בהסתכלות העינים וכו'. אבל לפעמים דווקא צריך את הדבור – לומר 'אני אוהב אותך'. כמו שאמרנו שצריך לומר 'אני יהודי', צריך לומר 'אני אוהב אותך', ששוה שכינה ביניהם. היסוד של הנישואין היהודיים הוא "שכינה ביניהם", ששוה 'אני אוהב אותך'.

צריך לומר 'אני אוהב אותך' באמת. האהבה עצמה נובעת מספירת החסד, כח האהבה בנפש. אבל שיהיה באמת תלוי בקול, בספירת היסוד (שכל החסדים נקבצים בו ונמשכים על ידו למלכות), שהרי המדה הפנימית של יסוד היא אמת – הקול מבטא את האמת שלך, המלים צריכות להיות אמתיות. זו עוד משמעות של יחוד קול ודבור – שהדבור יהיה אמתי. מי בתורה מזוהה עם קול? יעקב – "הקֹל קול יעקב". למרות שיעקב מזוהה עם ספירת התפארת, שמעל היסוד, הקול שלו הוא ספירת היסוד שלו (התפארת היא "גופא" והיסוד הוא "בריתא" והרי "גופא ובריתא חשבינן חד", בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף"). איזו מדה מזוהה עם יעקב? אמת – "תתן אמת ליעקב" (שגם מתפרש כ'תתן יוסף [הצדיק-אמת] ליעקב' – "גופא ובריתא חשבינן חד"). מכך לומדים שקול הוא אמת, קול קדוש הוא אמת. כשרגש האהבה מגיע לדבור הוא צריך להתבטא בקול שהוא אמת.

גבורה: בקורת בונה

הספירה הבאה, אחרי חסד, היא גבורה. יש קול שמגיע מגבורה, והוא מתבטא ביכולת להעיר ולבקר, לתת בקורת בונה (constructive criticism). חלק מהאחריות בקשר עם בן הזוג הוא לעזור לו לתקן את עצמו כאשר צריך – להעיר לו שעשית טעות ושאפשר לתקן. הכל בא מאהבה, מדת החסד היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין". ביום הראשון ה' ברא את האור, יום החסד, ועל כך נאמר "פתח פיך ויאירו דבריך".

היום השני הוא יום הגבורה, והיינו היכולת לתת בקורת בונה מתוך אהבה. כתוב שבנין המלכות מן הגבורות. נשמע שהבעל הוא שנותן את הבקורת לאשה, אבל כמובן יכול להיות הפוך. אף אחד מאתנו לא מושלם, וצריכים להיות מודעים לכך – אנחנו גם עושים דברים לא מושלמים שמבטאים את חוסר השלמות שלנו. האמת היא שצריכים לעשות חשבון נפש לבד, אבל אם השני אוהב אותי צריך שגם לו תהיה היכולת לבקר אותי בלי חשש של תחושת פגיעה. הכל בא מקול השופר – הקול (הקריאה) לשיפור המעשים.

תפארת: דברי שבח

הקול השלישי שייך לתפארת – תפארת ענינה שבח, וזה שייך לכח לבטא שבחים. מוסבר הרבה בחסידות על הכח של שבח להוציא דברים טובים מהנפש. לשבחים יש פוטנציאל עצום להוציא מתוכנו את הדברים אותם אתה משבח. בעברית השרש פאר (שרש תפארת) משמע גם שבח וגם יפי. השבח כולל גם כמה אתה יפה – האיש משבח את אשתו על היפי שלה (צריך שייעשה באופן הראוי), בעיקר כמה המדות והמעשים שלה יפים. הדוגמאות בחסידות של שבח והפעולה שלו (להוציא בזולת את נושא השבח מן הכח אל הפועל) הם בעיקר בנוגע לכמה אתה חכם וכמה אתה איש חסד. זה ממשיך את הכח מהלא-מודע אל המודע, ומגלה בו הרבה חכמה והרבה חסד.

כדי להוציא החוצה את הכח צריך לשבח אותו. זו סוגיא גדולה בחסידות, שבאה להסביר למה אנחנו משבחים את הקב"ה בתפלה. הקב"ה לא יודע את שבחיו? מה הוא מרויח מזה שאנחנו משבחים אותו? התשובה נלמדת מיחסי אנוש, שגם אצל הקב"ה שבח אמיתי מועיל להוציא מן הכח אל הפועל. כאשר שבח נאמר באמת – האמת הכי שייכת לקול של התפארת, מדת יעקב – הוא מגלה את אותה תכונה. כשאני משבח את ה' בחסדו – החסד שלו מתגלה וחל גם עלי.

נצח: דיבור שמנהל עשיה

נצח, הספירה הבאה, משמע כמה דברים – גם נצחון וגם נצחיות. אבל יש עוד משמעות חשובה – למנצח היינו כמנצח של תזמורת. מנצח יכול להיות גם מנהל בעבודה – "לנצח על המלאכה". הבוס שמנהל את הענינים נקרא מנצח על המלאכה. ביחסי אנוש ביום-יום זה המובן העיקרי. כשמפקד בצבא נותן פקודה זה בא לידי ביטוי בקול שלו – זה הקול של הנצח. כשאני אומר לאשתי להכין לי כוס קפה אני לא אמור לתת לה פקודה, צריך לבקש יפה – זה כח לנצח על המלאכה.

זה ביטוי יום יומי בדבור – איך אני פונה לבקש מאנשים לעשות דברים. מישהו דופק בדלת ומבקש לתת לו צדקה. ה' מצוה עלינו לעשות מצוות, יש מפקד בצבא, אני מבקש מחבר לעשות לי טובה – כל זה בא מספירת הנצח. זה סוג הדבור הרביעי שבא לידי ביטוי על ידי היחוד של יסוד ומלכות, יחוד קול ודבור שכולל את הכל.

הוד: אמירת תודה

הכח החמישי הוא ההוד – השותף של הנצח בכל מקום, נצח והוד תמיד הולכים יחד (הם נקראו "תרין פלגי גופא" ופועלים בשותפות כשתי רגלים שצועדות יחד). אם נצח הוא לבקש/לפקוד לעשות משהו, בן הזוג שלו הוא ההוד – היכולת להודות על מה שנעשה. על כח ההודיה נאמר "איהי בהוד". שוב, כח הנצח הוא הכח לפקוד והוד הוא הכח לומר תודה.

השלמת המוחין בפרצוף התקשורת והדבור

אלה חמש הקטגוריות של הדבור, שנמשכות ביחוד של יסוד ומלכות. אבל כדי להשלים את הפרצוף צריך לדבר גם על המוחין. פנימיות הדבור – התוכן של הדברים – היינו חמש המדות שבלב. הדבור עצמו הוא יחוד היסוד והמלכות, הקול והדבור. אבל יש עוד משהו מעל כל זה – המוחין. המוחין הם השולטים במדות, כמו שנאמר "מח שליט על הלב".

דעת: קבלת החלטות אם לדבר ומה לומר

חמש המדות מחסד עד הוד נמשכות מכח הדעת. הדעת היא היכולת לקבל החלטות – לקבל החלטה מתי זמן נכון ("עת רצון") לדבר ומתי זמן נכון לשתוק, וכמו שנאמר בקהלת (שקראנו בסודכות) "עת לחשות ועת לדבר". לפעמים חז"ל אומרים "מלה בסלע ומשתוקא בתרין" – מלה שוה סלע אחד ואילו לא-לדבר שוה שני סלעים. לפעמים השתיקה מבטאת אהבה, שרואים בעינים, יותר מהדבור. ההחלטה אם לדבר או לא באה מהדעת.

יש גם את ההחלטה מה לומר – האם לומר כעת שאני אוהב אותך, או לבקש שתכיני לי כוס קפה, או לבקש שתכיני לנו כוס קפה, רוצים לשבת לשתות יחד וכו'. זה כח של דעת. על "ויהי האדם לנפש חיה", שתרגומו "לרוח ממללא", מפרש רש"י שהאדם חונן ב"דעה ודבור", וי"ל דהיינו הדעה מתי ואיך לדבר.

כח"ב – הרגישות לזולת

אבל יש עוד כחות מעל הדעת – חכמה ובינה, וכתר מעל שניהם. מח החכמה היינו כח הראיה הרוחנית בנפש. כשם שחכמה היא חוש הראיה, כך בינה היא חוש שמיעה, והכתר הוא חוש המשיחי של הריח (החוש של חדש חשון), שהוא עצם כח הרגישות לנשמה של הזולת. למה אומרים שהוא חוש משיחי? כי על המשיח נאמר "והריחו ביראת הוי', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". דבור נובע משיפוט של הזולת, והמשיח שופט על פי חוש הרוח.

האבן עזרא – הכי פשטן בפירוש התורה, אפילו יותר מרש"י – מפרש שההבדל בין "רחום" ו"חנון" בכל מקום הוא האם אני רואה את צער הזולת או שאני שומע את קול הזולת העולה מתוך צערו. הזכרנו שיש מצוה ללכת בדרכי ה', וחז"ל מדגישים זאת דווקא על המדות "רחום" ו"חנון" – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון". האבן עזרא מסביר שלרחם על הזולת קשור בראיה רוחנית וחנינה שלו קשורה בשמיעה רוחנית. חנינה היא כשיש אתערותא דלתתא של נשמות, ואז כתוב "ושמעתי כי חנון אני". האבן עזרא מסביר שלהיות רגיש וחנון ביחס לנשמה אחרת היא היכולת לשמוע את הקול של השני ולהיות רגיש אליו – אני שומע את פעמי הלב שלו.

לפני שאני מחליט (במח הדעת) האם לדבר ומה לדבר, אני צריך להיות מאד רגיש לנשמה השניה. לרגישות הזו יש כמה רמות, והיא תלויה במוחין. מנסים להיות חב"דניקים כעת, החב"ד של התקשורת מתחיל ברגישות לזולת, הראיה לתוך מעמקי נפשו והמצב שהנשמה שלו נמצאת בו מעוררת בי את הרחמים על הנשמה – זו החכמה ביחסי אנוש.

מח הבינה הוא לשמוע את הזולת. יש "קלא פנימאה דלא אתשמע" – אם אנחנו זוג מושלם אני שומע גם דברים שלא נאמרו. זה הכח של הבינה, ולאשה יש זאת יותר מלאיש – "בינה יתרה נתנה באשה". זה אומר שאשה שומעת את בעלה יותר ממה שהוא שומע אותה, והבעל רואה את האשה יותר ממה שהיא רואה אותו. מעל זה נמצא כח הכתר – רגישות לא-מודעת, טהורה, לזולת. זו הרגישות של כל הרגישות. ברמה הזו שני בני הזוג הם אחד. על זה מבוססת מערכת תקשורת זוגית נכונה.

סיכום

ברמת הכתר יש תקשורת על-מודעת של ריח. בחכמה ובבינה יש תקשורת של ראיה ושמיעה. בדעת יש שלב של קבלת ההחלטות, אם ומה לדבר. זה מתפרט לחמשה סוגים של דבור, וזה מגיע ליחוד קול ודבור – בין הקול הזכרי והדבור הנקבי. ולסיכום:

מה שעשינו כעת הוא פרצוף של התקשורת והדבור, ואם נתקן את התקשורת בינינו נגיע למערכת זוגית אידיאלית. כמובן שזה נכון בכל סוגי מערכות היחסים בין אנשים, ולא רק בין איש לאשתו. זה נכון גם בתקשורת הכללית, שהתחלנו לדבר עליה. אם משוים זאת לאנושות, הכל מתחיל מלהיות רגיש לכך שכולנו אחד – התקשורת של משיח מתחילה מהרגע שאני מרגיש שכולנו אחד. אז אני שומע את הבעיות, מרגיש את הקשיים של האחרים, ויודע מה צריך לומר כעת – מה החדשות. צריך להחליט מתי לדבר, וכשאני מדבר לעשות יחוד קול ודבור, מאיפה הדבור צריך לבוא.

שאלות ותשובות

שאלה: אם חוש הריח הוא חוש משיחי, אז הכי חשוב לעבוד עליו.

תשובה: ברכנו השבת את חדש חשון – לכל חדש יש חוש, והחוש של חדש חשון הוא חוש הריח (כנ"ל). נמצא שחדש חשון הוא הכי מתאים לעבוד על חוש הריח, לגלות ולפתח את החוש המשיחי שבנו.

שאלה: יש "שמע בקלה" והסוד של טנ"א – טף, נשים, אנשים, שהן טעמים, נקודות, אותיות – שם נראה שהאשה היא הקול והאיש הוא הדבור-האותיות.

תשובה: יש ארבע מדרגות טנת"א, טעמים, נקודות, תגין, אותיות כנגד י-ה-ו-ה. הקול מורכב מפנימיות וחיצוניות דהיינו מטעמים-נקודות, כנגד או"א שהם זכר ונקבה יחסית. ואילו הדבור מורכב גם מחיצוניות ופנימיות דהיינו מתגין-אותיות. יוצא מכאן שיחסית הקול הוא בסוד "הנסתרות להוי' אלהינו" ואילו הדבור הוא בסוד "והנגלות לנו ולבנינו" (כאשר הנסתרות באים ביסוד והנגלות במלכות, וד"ל). נמצא שפנימיות הקול מתבטא בטעמים (שהוא גם סוד הטף, לשון הטפה, כמו טוטפת, ראה רש"י), המנגינה, ולא בנקודות (שכנגד נשים, הצד הנקבי של הקול, מצד אמא). בהקבלה של אנשים לאותיות, הכוונה היא לתוכן ולימוד שבאותיות, על פי מאמר חז"ל "אנשים ללמוד ונשים לשמוע כו'", ודוק.

"שמע בקלה" אומר לשמוע בקול האמת שהיא אומרת. בשופר לא אומרים 'לשמוע בקול שופר' – למלים של השופר – אלא "קול שופר". "שמע בקלה" היינו למלים שהיא אומרת, "אשר תאמר אליך" (כמובן, יש גם אצלה קול ודבור).

תיקון האקדמיה

נאמר עוד משהו חשוב שלא אמרנו קודם: דברנו על האקדמיה ואמרנו שהיא דבר שלילי, אבל יש לנו גם חזון של תורה-אקדמיה, שלוקחת את כל הדיסציפלינות ומחברת אותן לתורה. גם שם יש עשר ספירות, מתמטיקה היא חכמה, מדעי הטבע הם בינה, פסיכולוגיה היא דעת, מדעי החברה (סוציולוגיה) הם חסד, משפטים הם גבורה, רפואה היא תפארת, חנוך בנצח, כלכלה בהוד, מדעי התקשורת ביסוד ומדעי המדינה במלכות.

כעת אמרנו מאד בקיצור את החזון של המכללה התורנית. יש הרבה ספרים ותיאוריות על תקשורת, וכל החומר הזה שייך בפרצוף המכללה התורנית ליסוד. על התקשורת להשפיע על הפוליטיקה – השפעת היסוד על המלכות. מלכות הוא דבור כי דבר הוא גם לשון דבור וגם מנהיגות, "דבר אחד לדור". ונאמר "באשר דבר מלך שלטון". היסוד צריך להשפיע על המלכות, איך לדבר דיבורים של מלכות.