בע"ה

אור לי"ג חשון ע"ה – מגדל העמק

בר מצוה שלמה שמשון יעקב שי' פבזנר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמות הבר-מצוה – מדרגות של משיח וכלל המצוות

[מיד אחרי המאמר]

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב לכולנו. נאמר כמה מילים בקיצור עכשיו:

חגיגת הבר-מצוה בשלש פרשות – סוד שלמה

חתן הבר מצוה, שלמה שמשון יעקב שי', היה לפני שבועיים יחד אתנו – בכ"ח תשרי, יום ההולדת שלו – אצל הרבי. ב"ה חגגנו שם את הבר מצוה. זה היה בפרשת נח. כלומר, חגיגות הבר מצוה החלו בפרשת נח. כעת אנחנו כבר בפרשת וירא, וידוע מה שהרבי הזקן אומר שצריכים לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע. זה פתגם ב"היום יום" בדיוק לפני כמה ימים, בתקופה זו, בין הבר מצוה לחגיגה הערב. בהשגחה פרטית הבר מצוה שלנו כולל שלש פרשיות – נח, לך לך, וירא – והחבור של שלשתן שוה בדיוק שלמה, השם הראשון של הבר מצוה שלנו.

כמובן, השם שלמה במקור הוא על שם שלמה המלך. על הפסוק הראשון של מגלת שיר השירים, "שיר השירים אשר לשלמה", חז"ל דורשים ששלמה היינו "מלך שהשלום שלו" – שלמה רומז לקב"ה. שלמה בן דוד כמובן גם רומז למשיח בן דוד, ולכן היו צדיקים שרצו להמשיך התנוצצות משיח בן דוד וקראו לבן שלהם שלמה. אם כן, שלמה הוא גם שלמה המלך שבנה את בית המקדש, וגם מלך שהשלום שלו, וגם רומז למלך המשיח.

שלמה הוא כל שלש הפרשיות יחד – נח, לך לך, וירא. ויש לומר שנח רומז לשלמה שבנה את בית המקדש, כשם שנח בנה את התבה (כמבואר הקשר של תבת נח לבית המקדש בספה"ק), לך לך רומז לביאת משיח צדקנו ("אל הארץ אשר אראך"), וירא היינו התגלות הקב"ה (מלך שהשלום שלו) לאברהם אבינו (לאחר שהשלים את עצמו בברית מילה).

הקבלת הפרשות הראשונות לפסוקים הראשונים בתורה

כתוב שחמש הפרשיות הראשונות של התורה, של חומש בראשית, הן בעצם כנגד חמשת הפסוקים הראשונים של "יום אחד" של מעשה בראשית:

הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כולל את כל פרשת בראשית.

הפסוק השני, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" רומז לפרשת נח. "והארץ היתה תהו ובהו וגו'" רמז ברור למבול, והסיום – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – רומז ללידת אברהם אבינו בסוף פרשת נח (השמחה של סוף הפרשה, כמו שמובא בלוח "היום יום"). חז"ל דורשים על "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זו רוחו של מלך המשיח" – המשיח הראשון הוא אברהם אבינו, שבא לפרסם אלקותו יתברך בעולם.

הפסוק השלישי – השמח ביותר, כנגד הפרשה השמחה, כמו שכתוב בלוח "היום יום" – הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" הוא ה"אברהם התחיל להאיר" ב"לך לך מארצך וגו'". אם כן, כל פרשת לך לך, עד סופה בברית המילה, הוא כנגד הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

הקבלה מפורטת בין פרשת וירא לפסוק הרביעי

והנה, הגענו לפרשת וירא, שהיא כנגד הפסוק הרביעי. זו הקבלה מובהקת, שהרי הפסוק הרביעי של יום אחד של מעשה בראשית הוא "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – תחלת הפסוק "וירא" היא באותן אותיות של תחלת פרשת "וירא". בתחלת פרשת וירא כתוב שלש פעמים "וירא" – בתלתא זימני הוי חזקה של "וירא [אלהים את האור כי טוב]" – "וירא אליו הוי' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים לפניו וירא וירץ לקראתם..." (ראה רש"י לגבי שתי פעמים "וירא" בפסוק השני)[ב].

המשך הפסוק הרביעי של התורה, "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", רומז למה שכתוב בהמשך פרשת וירא, ששרה אמנו באה לאברהם אבינו ואומרת לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" – צריך לעשות הבדלה בין יצחק לישמעאל. קשה לאברהם אבינו, שהרי בקש קודם "לוּ ישמעאל יחיה לפניך" – בן שנולד לו לעת זקנה, בהיותו בן 86 – והתרגום מסביר שבקש "לו ישמעאל יחיה ביראתך". אבל, ה' אומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" – היא מבינה שצריך הבדלה, "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

גירוש ישמעאל הוא אחד הנסיונות הכי קשים לאברהם, הנסיון הכי קשה לפני העקדה – לעשות הבדלה בין היהודים לבין הגוים. זו בדיוק הבעיה שלנו היום בארץ, להבדיל בין היהודים (יצחק) לערבים (ישמעאל). זה סיום הפסוק הרביעי בתורה וגם המשך הפרשה הרביעית בתורה. בכל אופן, הפסוק הרביעי מתחיל "וירא אלהים את האור כי טוב" – אור הגנוז לצדיקים ("והיכן גנזו – בתורה", התורה ששלמה ילמד לשמה).

התגלות ה' בתחלת "וירא" בזכות המילה בסוף "לך לך"

שוב, שלמה מחבר את נח, עם ה"רוח אלהים מרחפת על פני המים" בסוף פרשת נח, לכל ה"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" בפרשת לך לך עד ל"וירא אלהים את האור כי טוב" בפרשת וירא. בזכות מה ה' התגלה לאברהם אבינו, "וירא אליו הוי'"? ידוע הסיפור, שהרבי הרש"ב שאל למה ה' התגלה לאברהם ולא מתגלה אלינו, והרבי הצמח צדק – הסבא שלו – ענה שיהודי שהחליט למול את עצמו בגיל 99 ראוי שה' יתגלה אליו.

נאחל שכל יום נקום ונחליט שצריך למול את עצמנו, להתחיל מחדש, אור חדש – זו השלמות של פרשת וירא. כל הפרשות האלה יחד הן השלמות של שלמה, כפי שיצא בהשגחה פרטית שהבר מצוה החלה בפרשת נח אצל הרבי ומסתיימת כעת – "הכל הולך אחר החיתום" – בפרשת וירא.

עד כאן הסברנו את השם הראשון של הבר מצוה, שלמה – נשאר להסביר עוד מה זה שמשון יעקב.

[המשך אחרי המאמר והריקודים וכו']

שוב מזל טוב לכולנו. שיהיו פה במגדל העמק הרבה חילים טובים של הרבי, חסידים יראי שמים ולמדנים, כמו שהרבי רוצה.

שלמה-שמשון-יעקב – שמות משיחיים

קודם דברנו על השם שלמה, לשון שלמות. הרבי מסר את הנפש שלו ממש על שלש השלמויות – שלמות התורה, העם והארץ. עיקר מסירות הנפש היתה על שלמות הארץ. כאשר התכל'ס, היעד, של שלמות הארץ היא להגיע למקדש – "משיח בונה מקדש". כמו שאמרנו קודם, שלמה המלך בנה את המקדש הראשון, הוא המלך שהשלום שלו, והוא חוזר גם כן לבנות את המקדש העתידי, הנצחי. אם כן, שלמה הוא שם משיחי מאד.

נסביר גם את השם שמשון-יעקב: יעקב אבינו מברך את הבנים שלו ואומר "לישועתך קויתי הוי'" – האזכרה היחידה של שם הוי' בברכות שלו. זו פעם ראשונה אחרי ההפסק הכי גדול בתורה – 318 פסוקים בלי שם הוי', ואז באה צעקה גדולה "לישועתך קויתי הוי'", פסוק שאומרים בק"ש על המטה ועוד הרבה פעמים. חז"ל מסבירים שיעקב מתפלל שם בשביל שמשון (משבט דן, שנקרא "בדן") – הוא ממש מתלבש בנשמתו וצועק מתוך גרונו של שמשון הגבור "לישועתך קויתי הוי'". ראשי התיבות של "לישועתך קויתי הוי'" הם שם קדוש בקבלה. בכל אופן, שמשון-יעקב מצטרפים יחד, והרמז – כשכותבים משיח במילוי אותיות, מם שין יוד חית, עולה בדיוק שמשון-יעקב.

אם כן, שלמה הוא בחינת משיח בן דוד, משרה את מלך שהשלום שלו, בונה את המקדש במקומו, ושמשון יעקב הוא התגלמות הגבורה של מלך המשיח, שמשון הגבור. כתוב על מלך המשיח "מאן דקטיל חויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא" – מי שקוטל את הנחש הרע נותנים לו את בת המלך, "דא צלותא" (סוד התפלה, כח התפלה לנצח כו'), כך כתוב בזהר. לפני "לישועתך קויתי הוי'" כתוב "יהי דן נחש עלי דרך", נחש בגימטריא משיח, ומי שקוטל את הנחש הרע הוא בעצמו המשיח – "מצא מין את מינו" ו"פגע בו כיוצא בו", שמשון הגבור.

יש משהו מיוחד לגבי שמשון, שחז"ל אומרים שמכל גבורי התנ"ך רק אחד נקרא על שם קונו – שמשון, על שם "שמש ומגן הוי' אלהים" (השמש הוא הוי' והמגן הוא אלהים, כמבואר בתניא. נמצא ששמשון הוא על שם "שמש הוי'"[ג]).

אם כן, הכל קשור למשיח. המשיח (דוד מלכא משיחא) גם נקרא "משיח אלהי יעקב". אז יש לנו שלמה בחינת משיח, שמשון בחינת משיח, יעקב בחינת משיח.

האותיות היחודיות בשלשת השמות

כעת נעשה גימטריא, נתבונן בשלשת השמות של חתן הבר מצוה, ומזה נגיע לאיזה ענין בנגלה שגם קשור לשיחה של הרבי שזה עתה שמענו מפי הבר מצוה. אפשר לעשות את הגימטריא של כל שלשת השמות יחד – שלמה שמשון יעקב (1253 = 7 פעמים 179, שני מספרים ראשוניים, חצי דוד [14] פעמים חצי משיח [358]). אבל עכשו נעשה גימטריא יותר מתוחכמת. קודם כל נשים לב שיש בשלשת השמות יג אותיות (4-5-4). בקבלה יג הוא מספר מאד חשוב – מדות הרחמים, תקוני דיקנא – וכל פעם שיש יג זו גם צורה מיוחדת, צורת השראה (אין פה מסך כרגע, אז לא נדגים זאת).

בכל אופן, נתבונן כעת בתופעה אחרת הקשורה לאותיות השם – סוג של תופעה שיש לו כמה תקדימים בספרי הקבלה – שלוקחים פסוק או משפט ומתבוננים מכמה מאותיות האלף-בית הוא מורכב. לדוגמה, הזכרנו את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (הפסוק השלישי של התורה), שהוא כנגד פרשת לך לך (הפרשה השלישית של התורה) – "אברהם התחיל להאיר". בפסוק יש 23 אותיות, אבל שואלים מכמה אותיות שונות של האלף-בית הוא מורכב. יש בו אותיות אור, ואיזה עוד אותיות? כתוב שחוץ מאותיות אור יש בו אותיות מילה. סה"כ 23 אותיות הפסוק מורכבות אך ורק מ-7 אותיות באלף-בית – אור מילה. "אברהם התחיל להאיר" בתחלת פרשת לך לך, אבל את המילה קבל בסוף הפרשה. אז הוא גם קבל את האות ה בשמו – קודם הוא היה אברם, אב רם, השכל הנעלם מכל רעיון, בלי יכולת להאיר את האור שלו, אבל אחר כך הוא נעשה "אב המון גוים", ובהמשך נאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". זה דוגמה שלוקחים פסוק ומתבוננים מאילו אותיות הוא מורכב.

נעשה בדיוק אותו תרגיל לגבי שם הבר מצוה: יש בשמו יג אותיות, אבל כמה מקוריות וכמה חוזרות? בהתבוננות מאד פשוטה כל אחד יראה שהאותיות שמש של שמשון חוזרות על עצמן (שתי האותיות ש ו-מ כבר היו בשם שלמה) וכל השאר חדשות (ללא חזרות). אם כן, כמה אותיות חדשות יש בשם? 10 אותיות שונות – שלמה ון יעקב.

בראתי שמש – תריג מצוות התורה

נעשה את החשבון של עשר האותיות האלה – הן עולות יחד תריג. קודם שמענו שיחה של הרבי[ד], שהבר מצוה שלנו חזר, שברגע שילד נעשה בר מצוה הוא מיד מתחייב בכל תריג מצוות התורה[ה]. יש משהו מיוחד בבר מצוה שלנו, שהוא אותיות שמש-תריג (אורות). אותיות שמש חוזרות, ושאר האותיות עולות בגימטריא תריג.

השמש היא אחת הבריאות העיקריות שה' ברא לכבודו. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". השמש גם רומזת לקונה ממש, "שמש ומגן הוי' אלהים" כנ"ל. הפסוק אומר בישעיהו "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". יש על פסוק זה פירוש של מורנו הבעל שם טוב, שהרבי מביא בלוח "היום יום", ש"אנכי מי שאנכי", עצמותו יתברך, "עשיתי ארץ", בשביל מה? בשביל "ואדם עליה", כמו שכתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר", ה' עשה את הארץ (גן עדן היינו המובחר שבארץ) כדי לשים בה את האדם, "ואדם עליה בראתי" – עיקר החידוש של הבעל שם טוב – בשביל מה עשיתי את הארץ ועליה אדם? בשביל "בראתי", בשביל שהאדם הזה יקיים תריג מצוות, בגימטריא בראתי. אם כן, אחת המלים החשובות ששוות תריג היא בראתי.

אם כן, יוצא ששם הבר מצוה הוא בראתי שמש – בראתי "שמש הוי'" כדי להאיר אור גדול, כשיבוא המשיח "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים", אז נזכה ל"כצאת השמש בגבורתו". אפשר להמשיך את ההגיון של הבעל שם טוב, שכל ה"בראתי" – תריג מצוות תורתנו הקדושה – הן כדי לגלות את "שמש הוי'", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים כאן בארץ, סגירת מעגל עם "אנכי עשיתי ארץ". בבר מצוה נעשה אדם השלם – "ואדם עליה בראתי". על פי נגלה, הכינוי אדם הוא מהלידה, אבל שלמות האדם ("אתם קרויים אדם") – כמו ששמענו קודם, שאדמו"ר הזקן כותב בשו"ע ששלמות כניסת הנפש האלקית באדם היא בבר מצוה. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".

ב. המצוה הראשונה – מצות ציצית

המצוה הראשונה של נער בר מצוה

כל מה שדברנו היה הקדמה לווארט שרצינו לומר לכבוד הבר מצוה הערב – ווארט שקשור למה שדורשים כמעט בכל מסיבת בר מצוה, ובפרט בר מצוה שחל באותו יום של הבר מצוה (כעת אנחנו אחרי, אבל כמו שהסברנו בהתחלה זה כדי בהשגחה פרטית לחבר את כל הפרשיות בראשית-נח-לך לך-וירא, שהרי יום הבר מצוה, כח תשרי, התברך משבת בראשית). תמיד שואלים מה המצוה הראשונה שהבר מצוה מקיים.

למה כל כך חשוב לשאול את השאלה הזו? הרי, כמו שאמרנו הרגע, הוא מתחייב בכל מצוות התורה. כעת שמענו שיחה שאחרי שהוא נעשה בר מצוה מדאורייתא הוא צריך להתכונן וללמוד איך לעשות את המצוות נכון, וזה גם חלק מקיום המצוה. בכל אופן, הוא מתחייב בכל תריג המצוות, ושואלים מה המצוה הראשונה שהוא מקיים בפועל ממש. הרי "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל", ועל כן חשוב מאד להתבונן במצוה הראשונה שמקיים הבר מצוה ושבכללה כל תריג המצות שהוא עתיד לקיים במשך כל ימי חייו!

בדרך כלל עונים שהמצוה הראשונה היא קריאת שמע של ערבית (כפתיחת המשנה, התורה שבעל פה – "מאימתי קורין את שמע בערבית"[ו]). למחרת בבקר הוא מקיים את המצוה של הנחת תפילין, "איתא במדרש תילים", נושא המאמר של הבר מצוה, אבל עוד לפני התפלין של הבקר הוא מקיים בערב, דבר ראשון, מצות עשה דאורייתא, של קריאת שמע של ערבית. אדמו"ר הזקן פרש: "שמע ישראל" – יהודי שומע בשמיעה הפנימית והעצמית שלו (א איד דערהערט) – "הוי' אלהינו", שהוי' הוא כחנו וחיותנו, און "הוי' אחד". זה תורה של אדמו"ר הזקן שמובאת ב"היום יום" של היום (יב חשון) – כוונה שמאד מתאימה לבר מצוה לכוון, כוונה קלה.

ציצית – המצוה הכוללת

אם כן, בדרך כלל אומרים שקריאת שמע היא המצוה הראשונה, אבל כעת נאמר עוד משהו: איזו מצוה בתורה היא המצוה, ב-ה הידיעה, בה רמוזות כל תריג מצוות התורה? מן הסתם כולנו יודעים שהיא מצות ציצית, שבה כתוב "והיה לכם לציצִת וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אֹתם"[ז]. מצות ציצית היא כדי לזכור את כל מצות הוי'.

רש"י, שהוא "פשוטו של מקרא" ל"בן חמש למקרא", כמו שהרבי אומר תמיד, מסביר איך הוא ענין זכרון כל המצוות בציצית. הוא מסביר משהו גדול מאד, שכאשר מסתכלים על משהו מיד מציירים את האותיות שלו (כמו שכתוב בתניא, שהאותיות של השם של כל דבר בלשון הקדש מהוות ומחיות אותו נברא), וכאשר רואים את הציצית ("וראיתם אֹתו") רואים מול העינים את אותיות ציצית. רואים את אותיות השם של החפצא כמו הדעה ש"יש אם למקרא" (מחלוקת ר"י ור"ע, וכאן מוכח שרש"י סובר שיש אם למקרא) – הרי הכתיב הוא ציצִת, אבל הקרי הוא ציצית, בגימטריא 600. אחר כך רואים שיש בכל ציצית 8 חוטים ו-5 קשרים – לא מדאורייתא, אבל כך המנהג הברור – ועושים חשבון ש-600 ועוד 8 ועוד 5 עולה 613, תריג[ח].

שוב, בפשוטו של מקרא ב"וראיתם אתו וזכרתם", איך מתוך הראיה זוכרים את כל המצוות? כשעושים את החשבון הנ"ל, מכאן שבר מצוה צריך להיות בקי בכל מיני חשבונות – לחבר את הגימטריא של המלה, 600, עם המציאות שרואים, 8 חוטים ו-5 קשרים, וכך זוכרים את כל תריג מצוות התורה.

מחלוקת הרמב"ם והרא"ש לגבי חיוב ציצית בלילה

האם יכולה להיות דעה שהמצוה הראשונה של בר מצוה היא ציצית? הוא נעשה בר מצוה בצאת הכוכבים, בלילה, וקורא קריאת שמע כמה דקות (או אפילו כמה שניות) אחרי זה. אבל מאותו רגע ממש שהוא נעשה בר מצוה, האם יש דעה שהדבר הראשון שהוא מקיים מדאורייתא הוא מצות ציצית, שהרי יש לו טלית קטן?

הדבר הזה הוא מחלוקת – מחלוקת שאדמו"ר הזקן מביא באורח חיים סימן יח, סימן חי, לגבי זמן חיוב ציצית. מחלוקת הרמב"ם והרא"ש: הרי כתוב בפסוק "וראיתם אתו", "כסות לילה פטור מן הציצית". יש מחלוקת מהי "כסות לילה". לפי הרמב"ם, העיקר הוא הלילה – לא משנה אם זה בגד של יום או של לילה, בזמן הלילה הוא פטור מן הציצית. ממילא, לפי הרמב"ם אי אפשר לומר שהמצוה הראשונה שהילד מקיים כשהוא נעשה בר מצוה היא ציצית, כי זה לילה. אבל הרא"ש סובר ההיפך, שמה שכסות לילה פטור מן הציצית הדגש הוא על הכסות – לא על הלילה, על הזמן, אלא על החפצא, על הבגד – שאם הבגד הוא כסות לילה, בגד שלובשים אותו אך ורק בלילה, הוא פטור מן הציצית אפילו אם תלבש אותו ביום (אף שיש לו ארבע כנפות). אבל אם אתה לובש כסות יום – וטלית קטן היא גם כסות יום, או כסות יום ולילה – היא חייבת בציצית גם בלילה.

לפי הרא"ש אפילו מברכים על כסות יום "על מצות ציצית" בלילה. למה אנחנו לא מברכים? כי אנחנו בספק כמי ההלכה. היות שיש לנו ספק, לכן "ספק ברכות להקל" ומחמירים כשתי הדעות – כך אדמו"ר הזקן פוסק. בכל דעה יש חומרא, ואנחנו מחמירים כשתי הדעות ולא מברכים בלילה על כסות יום.

בכל אופן, לדעת הרא"ש המצוה הראשונה מדאורייתא שהילד מקיים כשהוא נעשה בר מצוה היא הטלית-קטן שלו. זה מאד מתאים, כמו שאמרנו הרגע, כי בטלית קטן רמוזות כל תריג מצוות התורה – היא באה להזכיר לו את כל תריג מצוות התורה בהן הוא מתחייב באותו רגע שהוא נעשה בר מצוה.

טלית (של) קטן וטלית (של) גדול

יש טלית קטן ויש טלית גדול. טלית גדול משמע שהיא טלית של גדול. אצלנו נוהגים שטלית גדול לובשים מהחתונה. קודם שמענו מהאבא של הבר מצוה שבר מצוה היא גם בחינת חתונה – חתן הבר מצוה. טלית קטן, בתור חינוך – שמענו שיחה של הרבי על חינוך לעומת חיוב של בר מצוה – הולכים איתה מהחאלקה, ויש שמקדימים עוד לפני כן. יש כאלה שאולי ישימו טלית קטן על תינוק בן יומו. זה מתאים מאד, טלית קטן היא טלית של קטן. יש טלית של גדול ויש טלית של גדול[ט].

תמצית השקו"ט בענין גילוי/כיסוי ציציות הט"ק על פי הקבלה

יש שיחה של הרבי[י] שאפשר לקשר לכל זה. שיחה מאד מענינת, שהרבי חוקר את החקירה הידועה – שנוגעת לכל הבחורים, לכל מי שיושב כאן – האם הציציות צריכות להיות בחוץ או שצריכים לשים אותן בפנים. שם, מיד בהערה בתחלת השיחה, הרבי אומר – דבר מאד מיוחד, שאיני זוכר בשום שיחה – שאני לא בא להכריע כאן, נהרא נהרא ופשטיה. הוא אומר שבין חסידי חב"ד, יש חסידי חב"ד כאלה ויש חסידי חב"ד כאלה, ואצל הרבי הקודם ראיתי ככה, ואיני בא להכריע. אחר כך הוא אומר, גם חידוש, שמי שרוצה לראות את כל השיטות בזה יסתכל בשו"ת יחוה דעת לרב עובדיה יוסף ושם יראה את כל השיטות.

האריז"ל אומר שהציציות של הטלית קטן צריכות להיות בפנים, שלא יראו אותן. הבית יוסף, המחבר, אומר שהן צריכות להיות בחוץ. עד כדי כך שהמחבר אומר שצריך ללבוש טלית קטן על הבגדים, ולא תחת הבגדים, אבל לפחות – וכך אדמו"ר הזקן פוסק – שאם הטלית קטן תחת הבגדים שיראו את הציציות. חסיד חב"ד יכול לומר שאני הולך לפי השו"ע של אדמו"ר הזקן, שהציציות צריכות להיות בחוץ. אבל, אומר הרבי, הרי מקובל אצלנו בעל פה שאדמו"ר הזקן אמר שכאשר יש מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים הלכה כמו המקובלים. אז, שואל הרבי, קושיא גדולה – למה יש גם אצלנו חסידי חב"ד שהולכים עם הציציות בחוץ? בסוף הרבי אומר, מביא מהמקורות באריז"ל – פרי עץ חיים ושער הכוונות – שהאריז"ל הלך עם הציציות בפנים, והיה יחידאה בזה גם בין שאר המקובלים (ולא רק שאר הפוסקים), וגם לא הורה לאחרים לנהוג כך. אז משמע שזו הנהגה שלו ששייכת ליחידי סגולה.

הרבי אומר שמי שהולך עם הציציות בפנים משמע שהראיה שלו, "וראיתם אתו", היא ראיה פנימית רוחנית. לפי זה, אם הולכים עם הציציות בחוץ אז הראיה היא ראיה חיצונית, על מנת להזכיר בפועל את כל תריג המצוות, אבל אם הולכים עם הציציות בפנים אז הראיה היא רוחנית להזכיר את כוונות המצוות. הרי ידוע מהבעל שם טוב בסוד "חכם לב יקח מצות", שבכל מצוה יש שתי מצוות – המצוה בפועל והכוונה הפנימית. "אשר קדשנו במצותיו" – בכל מצוה יש שתי מצוות. אז הרבי אומר שמי שנוהג כמו האריז"ל – יחידי סגולה – הראיה היא להזכיר את כוונות המצוות. טלית גדול היא לכולי עלמא בחוץ, להזכיר בפועל "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם".

השקו"ט בענין על פי נגלה – מחלוקת הטור והרמב"ם

הרבי אומר, תוכן השיחה הזו, שיש גם מחלוקת בין הרמב"ם והטור. כל אחד מאתנו שהולך עם הציצית בחוץ נוהג כמו הטור, לאו דווקא כמו הרמב"ם. המחלוקת היא האם "וראיתם אתו" הוא חלק מהמצוה או ענין בפני עצמו. אם "וראיתם אתו" הוא חלק עצמי של המצוה, אז חייבים שהציציות תהיינה בחוץ, כדי לראות אותן. אבל אם מצות ציצית היא פשוט לשים ציצית על בגד של ארבע כנפות, ויש תוספת של "וראיתם אתו", אז בטלית גדול ודאי שהציציות הן בחוץ ואפשר לראות אותן, אבל לא מחויב שגם בטלית קטן מחוייבים לראות את הציצית. הוא מביא מהרמב"ם ש"וראיתם אתו" הוא לא חלק מהמצוה אלא תוספת, אבל לפי הטור זה חלק עצמי של המצוה, ולכן חייבים שהציצית תהיינה בחוץ. יוצא מהשיחה שהאריז"ל יכול לסבור כמו הרמב"ם.

שתי השיטות – שני פירושי ציצית

הרבי מביא מרש"י שיש שני פירושים במלה ציצית. מה הפשט של ציצית בכלל? או שציצית היא כמו ציצית הראש, שערות שנמשכות מהבגד, או שציצית לשון "מציץ מן החרכים", לשון ראיה. הרבי אומר שגם שני הפירושים האלה של ציצית הם קשורים למחלוקת הרמב"ם והטור. הטור אומר שהראיה היא מעיקר מצות ציצית, ולכן יבאר שציצית היא מלשון "מציץ מן החרכים", לשון ראיה. ואילו לפי הרמב"ם ציצית היא שערות, דבר שתולה מהבגד, כמו ציצית הראש – לא לשון ראיה – ולכן המצוה לתלות ציצית, אבל לא ש"וראיתם אתו" הוא חלק מהמצוה עצמה אלא רק תוספת מצוה.

הרבי לא מביא, אבל יש דעה בראשונים – סמ"ק – שמונים מצוה מיוחדת להסתכל כל פעם על הציצית. כלומר, יש מצוה ללבוש ציצית ועוד מצוה מיוחדת של "וראיתם אתו", שמקיימים כל פעם שמביטים על הציצית.

חבור המחלוקת בענין "וראיתם אֹתו" למחלוקת בענין כסות לילה

ננסה לחבר את שני הדברים שאמרנו יחד (זה כבר לא כתוב בשיחה): יש מחלוקת בין הרמב"ם והטור לגבי פירוש "וראיתם אתו" – האם זה חלק עצמי של מצות ציצית או שזו תוספת. יש עוד מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש – הטור הוא הבן של הרא"ש, אז מסתמא הוא הולך בשיטת אביו – לגבי כסות לילה, וממילא ההשלכה היא לגבי מה המצוה הראשונה שבר מצוה מקיים, ציצית או קריאת שמע. בכלל, בקריאת שמע יש את פרשת ציצית, וכל מי שקורא קריאת שמע בלי ציצית מעיד שקר בעצמו.

האם אפשר לחבר בין המחלוקות האלה? כלומר, לומר שמה שהרמב"ם סובר ש"וראיתם אתו" הוא לא חלק מהמצוה קשור לכך שהוא סובר שגדר "כסות לילה" אינו בכסות אלא רק בלילה? אם מתבוננים קצת, מאד נשמע שזה קשור, שהא בהא תליא. אם הפטור של כסות לילה הוא בגלל לילה, לא בגלל הכסות, אז יש לומר שהראיה היא לא מעצם המצוה (מפני שה"וראיתם אתו" מתיחס לזמן שבו לובשים את הבגד ולא לבגד עצמו). כך לשיטת הרמב"ם. אבל לשיטת הרא"ש, אם הכסות היא כסות יום ואז היא חייבת בציצית גם בלילה, אז ה"וראיתם אתו" הוא דין בכסות, והוא חלק מעצם המצוה.

צידוד בכך שהמצוה הראשונה של בר מצוה היא ציצית

צריך עדיין להתבונן בזה יותר, אך נראה שאפשר לחבר יחד את שתי המחלוקת, הרמב"ם והרא"ש לענין כסות לילה והרמב"ם והטור לענין "וראיתם אתו".

שוב, מה שנוגע לבר מצוה הוא שהיות שאדמו"ר הזקן פוסק כטור נגד הרמב"ם[יא] יש לראות בזה גם נטיה לשיטת הרא"ש נגד הרמב"ם (הגם שלהלכה מחמירים כשניהם כנ"ל), ולכן יש לומר שהמצוה הראשונה שבר מצוה מקיים היא מצות ציצית שמזכירה את כל תריג המצוות התורה.

בשיחה הנ"ל הרבי מביא את לשון הב"ח שציצית היא מצוה כללית ואילו תפילין היא מצוה יחידית (כלומר פרטית). מצד אחד כל התורה הוקשה לתפלין, אבל הב"ח אומר שיחסית תפלין הן מצוה פרטית וציצית מצוה כללית. גם דבר חשוב: הרבי ר' אלימלך אומר שהמצוה שצריך להזהר בה ביותר כדי להביא את המשיח היא מצות ציצית.

ציציות כשרות – נוי הבגד

נאמר עוד דין אחד לגבי ציצית: בסימן יג באורח חיים יש את הדין של ציצית בשבת – האם מותר לצאת בטלית גדול בשבת. כל אחד שהיה אצל הרבי, ששם נוהגים כרשות הרבים דאורייתא, האם יוצאים ברחוב עם טלית גדול בשבת? כן. פשיטא שיכולים ללבוש טלית גדול בשבת. מה השאלה? האם אני מטלטל את הציציות או לא. מתי אני יכול לצאת בטלית גדול בשבת? רק אם כל הציציות כשרות. אם הציצית פסולה באמת היא משא, ואני עובר על ארבע אמות ברשות הרבים אם אני יוצא עם טלית שהציציות שלה פסולות בשבת.

השאלה נשאלת מה לגבי ליל שבת – ש"לילה לאו זמן ציצית" – האם אני יכול לצאת עם טלית גדול בשבת בלילה? מתי זה נוגע למעשה? יש יום אחד בשנה שהשאלה נוגעת למעשה – יום כיפור. האם אני יכול בלילה ברשות הרבים לצאת עם טלית גדול? אדמו"ר הזקן פוסק שכן. לפי הרא"ש אין בעיה בכלל, כי לפי הרא"ש אני חייב – זה כסות יום, ולא משנה שכעת לילה. יש הרבה אנשים בליל כיפור שלא הספיקו ללבוש את הטלית-גדול מבעוד יום ולברך, ואז יש שאלה אם יכולים לברך. לא יכולים לברך, מספק, אבל מי שמברך לא הפסיד לדעת הרא"ש – לדעת הרא"ש מברכים לכתחילה, ורק מפני הספק איננו מברכים.

אבל שוב, האם אני יכול לצאת בטלית לרשות הרבים? הרי אדמו"ר הזקן אומר שחוששים לשתי הדעות, אז אם אני חושש לרמב"ם – שבלילה גם כסות יום פטורה – אולי אני נושא את הציציות? פוסק אדמו"ר הזקן שגם לפי הרמב"ם אפשר לצאת עם הציצית בלילה, בליל יום כיפור. למה? מאד יפה – את זה רציתי להדגיש לבר מצוה – כי ציצית כשרה היא נוי, היא לא משא.

ציצית כשרה היא לא משא, אלא פשוט עושה את הבגד יפה. אם ציצית אחת פסולה, ואף אחד בעולם לא ישים לב, זה כבר לא נוי אלא ציצית ואתה עובר על טלטול, איסור חמור מדאורייתא. אבל אם הציציות כשרות מותר לצאת איתן בלילה, לא כי הוא זמן ציצית אלא כי הן נוי.

היות שציצית היא מצוה כללית, שכוללת את כל מצוות התורה – מצוה משיחית, כמו שאמרנו בשם הנעם אלימלך, שבזכות מצוה זו יבוא משיח, ההידור בה – אפשר ללמוד מכאן שכל מצוה כשרה היא נוי לאדם, נוי ליהודי. יש ענין בפני עצמו, במיוחד בשבת – שבת היא גם משהו כללי ביותר.

טלית קטן – צמיחה מקטנות לגדלות, לראית אור התורה והידור במצוות

בכך נסיים, נברך את הבר מצוה שיזכה מתוך הציציות הכשרות שלו – שתמיד תהיינה כשרות, שיהדר ויבדוק תמיד. גם רצינו להזכיר, שהיות שטלית קטן לובשים מגיל צעיר מאד, כנראה שהיא איזה מעבר – עיקר הכח לעבור מחיוב של חינוך בלבד לחיוב דאורייתא. כל השיחה של הרבי שחזר הבר מצוה היא איך נעשה המעבר מהקטן שמקיים מצוות לגדול שמקיים מצוות, ואפשר לומר שהכח של המעביר מהקטנות לגדלות לגבי קיום כל המצוות הוא הטלית-קטן. אחר כך הוא יזכה לטלית-גדול, כשיתחתן בחתונה גדולה.

כעת הוא גם חתן, מתחתן עם התורה – האור הגנוז, "וירא אלהים את האור כי טוב", "כי טוב לגנזו", והיכן גנזו? בתורה. כעת שלמה שמשון יעקב הולך ללמוד תורה, והבעל שם טוב אומר שהאור הגנוז לצדיקים מתגלה לכל צדיק שלומד תורה, "ועמך כלם צדיקים". אבל ה"וראיתם אתו", הראיה הזו – כל ראית האלקות, ראית האור הגנוז בתורה – מתחילה ממצות הציצית, המצוה הכללית של "בראתי", שכוללת את כל תריג מצוות התורה.

נברך ששלמה שמשון יעקב יזכה לעבור בהצלחה מהחנוך לחיוב דאורייתא – ענין של דעת, מה שמקבל דעת – והדעת הזו היא בתוך הטלית-קטן שלו. שיקיים הכל בהידור. אצל חסידים לא אומרים חומרא אלא הידור – מהדרים. מהדרים גם שכל מצוה תהיה נוי. הפשט הוא שכשאתה מקיים את המצוה היא נוי, וכאן הרמב"ם אומר ואדמו"ר הזקן פוסק שאפילו מצוה שאינך מקיים כעת – הנוי של החפצא נשאר. זה כל כך נשאר שמותר לצאת עם זה בשבת, לא נקרא טלטול. בכל מצוה יש השראה שנשארת לעולם, אור שנשאר, וזה היפי של המצוה. שוב, שתזכה לכל תריג מצוות התורה, כל ה"בראתי", עם כל הנוי וכל היפי.

כתוב שכל הגלות שלנו היא כי היפי, החן שלנו, בגלות. המשיח יבוא כאשר החן, היפי, הנוי, יחזור לעם ישראל. בזכות הציצית שלך והתפלין שלך וקריאת שמע שלך וכל המצוות שאתה מקיים – שנזכה לנוי, "זה אלי ואנוהו", שהולך גם על בית המקדש. שיבוא משיח ו"משיח בונה מקדש", שלמה בונה מקדש[יב], במהרה בימינו.