בע"ה

אור לכ"ח חשון ע"ה – ציון דוד המלך זיע"א

"שבעים שנה"

יום ה-חן של השנה – יום הולדת שבעים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "כי אתה אבינו" – יצחק מעורר את הרצון

ניגנו ניגון הכנה, ניע זשורצי.

לחיים לחיים.

חפירת הבארות – התעוררות רצון מלמטה למעלה

כתוב שלעתיד לבוא נקרא דווקא ליצחק בשם התואר 'אבינו'. הפסוק אומר "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וגו'"[ב]. בפרשת השבוע אנו קוראים על יצחק שחופר בארות, ובכך הוא מעלה מ"נ – מיין-נוקבין – מלמטה למעלה, לעורר את כל נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמים ולקיים את הפסוק "שום תשים עליך מלך", וכמאמר הזהר הקדוש "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[ג].

המלה "אבינו" היא לשון רצון, כמו שאומר הפסוק "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"[ד]: "אם תאבו" – תרצו; "ושמעתם" – כמו "היום אם בקֹלו תשמעו", כפי שענה מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי ששאלו מתי יבוא, "היום", והסביר אליהו הנביא שכוונתו "היום אם בקֹלו תשמעו", אז "טוב הארץ תאכלו".

גאולה ומלכות תלויות ברצון

שוב, "אבינו" לשון רצון. מה פירוש שדווקא ליצחק נקרא 'אבינו', "כי אתה אבינו" – ולא לאברהם או ליעקב, "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו"? הפירוש הוא שדווקא יצחק מסוגל לעורר את הרצון שלנו.

"ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – צריך שעם ישראל ירצו. "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אין תקיף כרצון". הרצון, ההתעוררות לקום ולפעול להביא את הגאולה, לא בא מהדעת של אברהם אבינו, "אברהם לא ידענו", ולא מההכרה של יעקב אבינו, "ישראל לא יכירנו", אלא דווקא ממך יצחק – "כי אתה אבינו"[ה].

אם אין רצון – אין כלום. אם יש רצון – יש את הכל. כמו שאמרנו, "אין דבר העומד בפני הרצון". אם רוצים משיח – משיח יבוא עכשו. זה ענין חפירת הבארות, העלאת מ"נ – רצון, מלמטה למעלה, שכך יהיה. אם רוצים לעשות מהפכה – עושים. אם לא רוצים – לא עושים. מי מעורר את הרצון? יצחק, "כי אתה אבינו". לחיים לחיים.

ב. "בך הוי' חסיתי" – מגיל שבעים לגיל שלשים

ניגנו "בך הוי' חסיתי".

פרקי "בך הוי' חסיתי" – בגיל 30 ובגיל 70

יש שני פרקים בתהלים שמתחילים באותו פסוק ממש – "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם". פרק לא (אחרי הקדמת "למנצח מזמור לדוד") וגם פרק עא, רק שבפרק לא נוספו עוד שתי מילים בסוף הפסוק, "בצדקתך פלטני", ובפרק עא זו כבר ההתחלה של הפסוק הבא, "בצדקתך תצילני ותפלטני".

מה זה מלמד אותנו? לפי מנהג הבעל שם טוב – שהוא נפש דוד, הגלגול העיקרי של דוד המלך, שקבל את המנהג הזה מאחיה השילוני שקבל מדוד המלך – אומרים בכל יום את פרק התהלים לפי שנות החיים, ביום ההולדת מתחילים את הפרק של השנה הבאה. זאת אומרת שדוד המלך חבר פעמיים בחייו את המלים "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם" – כשנעשה בן שלשים וכשנעשה בן שבעים, ביום שמלאו שנותיו מיום ליום, הוא היום בו נסתלק. פעמיים שרו את השיר הזה בהתוועדות שעשו לכבוד יום הולדתו של דוד המלך, בגיל 30 ובגיל 70.

ארבעים שנות מלכות דוד – משלשים עד שבעים של דוד

מה הקשר בין שני הגילאים האלה? בגיל 30 דוד המלך קבל את המלכות, מאז "בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנים"[ו]. זאת אומרת שכאשר עם ישראל מקבלים את דוד להיות מלך – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – הוא אומר "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם", וגם כאשר הוא משלים את שנותיו הוא אומר בדיוק את אותן המילים, "בך הוי' חסיתי אל אבושה לעולם".

דוד מלך בעוה"ז ארבעים שנה, אבל היות ש"דוד מלך ישראל חי וקיים" הוא צריך להמשיך ולמלוך. כתוב בספה"ק שאם היה ממשיך למלוך עוד 30 שנה היה משלים את התיקון והיה נעשה משיח לכל דבר. ובכן, אם היה חי עוד 40 שנה, כנגד 40 השנים שכבר מלך, על אחת כמה וכמה.

מלכות דוד ושלמה

איך יודעים באמת שהיה ראוי למלוך עוד 40 שנה, כמו שמלך מגיל 30 עד גיל 70? מי קבל את המלכות מדוד? בנו שלמה המלך, שבנה את בית המקדש. ה' לא הרשה לדוד לבנות את המקדש, רק לשלמה. ורק כאשר יבוא מלך המשיח במהרה בימינו הוא יכלול את שתי הבחינות גם יחד – גם "דוד מלך ישראל חי וקיים" וגם ובעיקר "דוד מלכא משיחא", והוא, משיח, בונה את המקדש. כלומר, הוא משמש גם כדוד וגם כשלמה.

כמה שנים מלך שלמה? הוא קבל את המלכות בגיל 12 וחי נב שנים, "והימים אשר מלך שלמה בירושלם על כל ישראל ארבעים שנה"[ז]. כלומר, דוד ושלמה מלכו אותו מספר שנים. כאן לידינו נמצאים קבר דוד המלך וגם קבר שלמה ושאר מלכי יהודה, מלכי בית דוד.

כתוב שדוד ושלמה הם הכתר והחכמה של המלכות. הכתר כולל את הכל, וגם החכמה כוללת את כל הספירות הבאות. בנין הכתר והחכמה של המלכות נעשה בשני הימים הראשונים של ראש השנה, לכן "יחינו מיֹמים"[ח] – החיים שלנו נמשכים משני הימים של ראש השנה. ביום הראשון מתקנים את כתר המלכות, ממליכים את הקב"ה, אך כתוב בספרים הקדושים שצריך להתפלל כמו שאמרנו, שהמלכת הקב"ה היא כדי שיהיה לנו מלך למטה – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – ממליכים את ה' כדי לבנות את מלכות ישראל (ובכך להמשיך את מלכות ה' לארץ, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד").

היום הראשון של ראש השנה הוא מלכות דוד והיום השני הוא מלכות שלמה. ידוע ששני ימי ראש השנה הם "יומא אריכתא", נחשבים כיום אחד – זו בחינה משיחית, ששניהם נשמה אחת בגוף אחד. מה זאת אומרת? שאחרי ארבעים שנה של חיי דוד יש עוד ארבעים שנה של חיי שלמה, ועד לחיים נצחיים[ט].

לחזור לגיל 30 בכח תורת החסידות

אם כן, מה הווארט? בגיל 70 צריך לחזור לגיל 30. לחיים! איך עושים את זה? על ידי "חסיתי". יש במלה "חסיתי" שתי יודין, נקח י אחת ובמקומה נכתוב את אותיות המילוי שלה, וד, שביחד גם שוות י – ובצירוף קל יצא לנו חסידות. על ידי הדבקות בתורת החסידות, שכמו שאמרנו קודם – תורת החסידות היא לא רק בשביל הדעת או גם בשביל ההכרה (פנימיות הדעת, חוש הראיה שבדעת[י]), שהרי "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" – חסידות היא בעיקר בשביל לעורר את הרצון (שלמעלה מטעם ודעת).

אדמו"ר הזקן כותב ופוסק בתורה אור ש"אם ישראל עושין תשובה הם נגאלין" ואם לאו – חלילה – לאו. התשובה היא רצון, לרצות. ומי חופר אותה, מי מגלה אותה אצלנו? "כי אתה אבינו" – יצחק. זו התשובה שתביא לידי המהפכה הרצויה, המיוחלת שלנו, תיכף ומיד ממש. שוב – "חסיתי", לבטוח באור המקיף של ה'[יא], זה תורת החסידות, ו"בך הוי' חסיתי" – גם לומדים, על פי פשט, איך לחסות בצלא דמהימנותא ולהפוך את האמונה לבטחון גמור.

ג. מסורת "שבעים שנה"

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – אמירת משה על דוד

לחיים לחיים. מלך המשיח כולל גם את דוד וגם את שלמה. ידוע ששלמה אותיות לשמה, אותיות למשה. כתוב שדוד המלך חבר את ספרו תהלים על ידי עשרה זקנים, אחד מהם הוא משה רבינו שחיבר יא פרקים החל מפרק צ, פרק מלך, "תפלה למשה איש האלהים", ושם משה מדבר בשם דוד המלך.

איך יודעים שדווקא בפרק זה, פרק ה-מלך של תהלים, יש את החבור של "למשה" (אותיות שלמה, לשמה) ודוד? כי בפרק הזה כתוב הגיל של דוד המלך – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה". זה לא מתאים למשה רבינו – בפרק שלו היה מתאים לכתוב "מאה ועשרים שנה", אלא זהו רמז מובהק שהפרק מדבר על "דוד מלך ישראל חי וקיים"[יב].

יג פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך

כמה פעמים בתנ"ך חוזר הביטוי "שבעים שנה"? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" הוא אמנם פעם עיקרית, אבל יש מסורה מאד יפה שבכל התנ"ך הביטוי "שבעים שנה" חוזר בדיוק יג פעמים. כל תופעה כזו, שקשורה למספר שלש עשרה, רומזת כמובן ל-יג מדות הרחמים – יג המזלות שמאירים מהכתר לתוך סדר ההשתלשלות, מהחכמה ולמטה.

לפי הרמז הזה, דווקא ב"שבעים שנה" – שכתוב יג פעמים, יש התגלות מיוחדת של יג מדות הרחמים ("מזל גובר" מיוחד), "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'" עד "ונקה", וכדרשת חז"ל "'ונקה' לשבים"[יג], וכמו שדרשנו "'ונקה' לשבים" – "'ונקה' לשוים", כמו בשני חיי שרה ש"כולם שוים לטובה". צריך לעשות תשובה שמתקנת למפרע את כל מה שהיה, כך שגם הזדונות נעשו זכויות ממש, ואז הכל שוים כפשוטו, "'ונקה' לשוים".

"בן שבעים לשיבה"

איך מתחלקות יג ההופעות של "שבעים שנה" בתנ"ך? קודם כל נסביר את הענין של שבעים. בגרסה המקובלת שלנו בפרקי אבות כתוב "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה". הגם שיש גירסה על פי הירושלמי, תורת ארץ ישראל, שמובא בכתבי האריז"ל, שזקנה היא כבר מחמשים ושיבה מששים – בהמשך נסביר קצת מה זה מלמד אותנו. בכל אופן, מה שמקובל ופשוט אצלנו הוא "בן שבעים לשיבה", וגם המלה שיבה דומה למלה שבעים.

"מפני שיבה תקום וגו'" – ביאור האריז"ל

הפסוק הכי חשוב של שיבה בתורה הוא מצוה חשובה ביותר בפרשת קדושים – פרשה שנאמרה בהקהל, פרשה כללית, בה נאמר הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ו"אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה" ובהמשך נאמר – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני הוי'". יש הרבה פירושים, גם בחסידות, לכל המושגים בפסוק. אבל אם נלך לאר"י הקדוש הוא מפרש ש"שיבה" היינו סוד הכתר, בחינת עתיקא. אם כן, מאד מתאים שהשיבה – "שבעים שנה" – מופיעה יג פעמים, גילוי אור הכתר, יג מדות הרחמים. "שיבה" היא עתיקא, וכשיש גילוי של עתיקא צריך לקום מפניו – "מפני שיבה תקום"[יד].

על "זקן", "זה קנה חכמה", אומר האריז"ל שמדובר לא בעתיקא אלא בז"א, ומה פירוש "זה קנה חכמה"? שהוא מקבל את המוחין שלו מלמעלה. הוא צריך לרכוש מוחין, חכמה, כמו שהז"א מקבל את המוחין שלו מאבא ואמא, בעיקר מישראל סבא שמתחבר בתבונה בסוד "חכם בבינה".

האריז"ל אומר שההידור של "והדרת פני זקן" הוא הרבה פחות מהקימה של "מפני שיבה תקום", רק קצת להדר, קצת להתרומם, אבל לא לקום מלוא הקומה. מפני שיבה צריך לקום לגמרי – "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[טו]. שיבה היא תופעה של "נפלאות אל" שצריך לעמוד מפניה ולהתבונן בה היטב.

נאמר את זה באופן אחר: "זקן" הוא מי שקונה ורוכש את חכמתו מלמעלה, אבל שיבה היא לגמרי למעלה מטעם ודעת. השיבה – גיל שבעים, ולפי האריז"ל כבר מגיל ששים – היא אחד שהוא בכתר מעל לשכל. כמו שהמגיד אמר על הרבי ר' זושא שהוא כבר למעלה מחב"ד, הוא כבר בחינת שיבה. רבי זושא באמת היה זקן מופלג, בחינת שיבה.

הכי מענין הוא איך שהאריז"ל מפרש את סוף הפסוק – "ויראת מאלהיך אני הוי'". הוא אומר שיראה היא "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[טז], פסוק שמתייחס לנוקבא – המלכות, האשה. כלומר, האריז"ל מפרש את הפסוק מלמעלה למטה – "שיבה" בעתיקא, "זקן" בז"א ו"אלהיך" במלכות. זה פלא, שהרי על פי פשט "שיבה" ו"זקן" הם בני אדם ו"אלהיך" היינו אלקים, ובכל זאת מפרש האריז"ל ש"שיבה" ו"זקן" הם עתיקא וז"א, ואילו "אלהיך" היינו המלכות. יש משהו במלכות שהיא אלקות, אפילו יותר מכתר. כתוב ש"אין כתר אלא למלך"[יז] – סימן שהמלך קודם לכתר.

זה גם מוסר השכל מאד גדול איך אדם צריך להתייחס לאשתו – "ויראת מאלהיך אני הוי'". הולכים ברחוב פוגשים איזה איש שיבה – צריך לקום בפניו; הולכים הלאה ורואים איזה זקן – צריך להדר אותו; באים הביתה ("ביתו זו אשתו") – "ויראת מאלהיך אני הוי'"! כך יוצא מפירוש האריז"ל.

"שבעים שנה" – סיום הגלות והתעוררות לגאולה

בכל אופן, נחזור לענין של שלש עשרה פעמים "שבעים שנה" שיש בתנ"ך. הרוב מתוך ה-13, 7 פעמים, נוגעות לגלות בבל. 7 היא יחידה מיוחדת מאד, מספר שתמיד הולך עם 13, "כל השביעין חביבין". בין חורבן בית ראשון לתחלת בנין בית שני יש שבעים שנה.

בגלות שלנו לא נתגלה הקץ. חגי הנביא[יח] אומר על בית שני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" – הוא אומר על בית שני, אך נוקט בלשון "הבית האחרון" ובכך רומז לבית העתידי. כלומר, יש משהו בבית העתידי שיבנה על ידי שלמה שלעתיד לבוא – "מלך שהשלום שלו", "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", כפי שכתוב על "משיח בונה מקדש", שגם הוא בא לאחר גלות של שבעים שנה.

אם כי הגלות שלנו היא כמעט אלפים שנה, אבל יש משהו במושג 'גלות בבל', גלות של שבעים שנה, שלאחריה העם מתעורר לשוב לציון[יט]. והוא סוד שינה של שבעים שנה ("אני ישנה – בגלותא – וגו'"). ההתעוררות שלנו צריכה להיות לקדם את הגאולה מלמטה כפי שדברנו, "בידי מי מפתח הגאולה?" בידינו, "אם תרצו". כמובן שהקב"ה צריך להסכים ולעזור, אבל הקב"ה מחכה לנו – הוא מחכה לרצון העז שלנו, ה"מזל גובר" שלנו. מזל בגימטריא עז, "הוי' עז לעמו יתן". אם יש לנו מספיק עז – של תורת החסידות שהזכרנו קודם, אז "הוי' יברך את עמו בשלום".

איך הגענו לזה? שיש מושג של "שבעים שנה" – גלות בבל (שנות שינה) – שאחריהם העם מתעורר לבנות את המקדש, לחזור לציון ולהביא את הגאולה. וכמו שזה בנוגע לגלות ולגאולה הכללית, כך יש גם משהו כאשר אדם מגיע לגיל שבעים שכנראה כל השנים שהוא עבר בעולם היו בבחינת גלות בבל (בחינת שינה), וכעת, אחרי שבעים שנה, הגיע הזמן שצריך להתעורר, לחזור לציון ולהתחיל לפעול. לעשות משהו בחיים.

ריכוז "שבעים שנה" – שנות חורבן צור

שוב, מתוך 13 פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך, 7 פעמים הן בענין גלות בבל. והיכן השאר? תמיד אנחנו מחפשים את הריכוז הכי גדול של ביטוי או מושג, היכן מופיע הכי הרבה פעמים הביטוי "שבעים שנה" בקרבת מקום בתנ"ך. איפה הריכוז הכי גדול של הביטוי "שבעים שנה"? בסוף פרק כג בישעיהו הנביא, הפרק של "משא צֹר" שהוא נבואה על חורבן צור.

נשאיר את ההסבר העמוק של הפסוקים האלה לשיחה הבאה בע"ה, אבל בארבעת הפסוקים האחרונים של הפרק אומר הנביא שחורבן צור היה או יהיה "שבעים שנה" וחוזר על כך שלש פעמים, "בתלת זימני הוי חזקה".

על פי פשט אומרים שה"שבעים שנה" של חרבן צור הן אותן שנים של גלות בבל – שהרי נבוכדנאצר שהחריב את ירושלים החריב גם את צור, וחרבן צור היה שבעים שנה (עד לסוף מלכות בבל). בכל אופן, הביטוי "שבעים שנה" על גלות בבל מתייחס אלינו, נבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש ואנחנו, עם ישראל, גלינו לבבל, ואחרי שבעים שנה מתעוררים לחזור שנית לציון ולבנות את בית המקדש השני, "הבית האחרון". אבל באותו זמן מתחוללת גם בצור תופעה דומה.

"שבעים שנה כימי מלך אחד" – שנות דוד וחורבן צור

ובכן, בפסוק הראשון מאותם ארבעה פסוקים, הנביא אומר כך: "והיה ביום ההוא ונשכחת צֹר שבעים שנה כימי מלך אחד, מקץ שבעים שנה יהיה לצֹר כשירת הזונה". הנבואה מתחילה "והיה ביום ההוא" – נבואה לעתיד – וממשיכה "ונשכחת צר שבעים שנה". כמו שנסביר, צור היא מרכז המסחר העולמי, והנה היא נשכחת לשבעים שנה, כל האומות שוכחות מהקיום שלה ומהמסחר שעושים אתה.

מה זה "כימי מלך אחד"? המפרשים – גם רש"י, גם הרד"ק מסבירים, ש"כימי מלך אחד" היינו ימי דוד המלך. כמו שדוד המלך – שאנחנו הערב נמצאים אצלו – חי שבעים שנה, כך צור תחרב ותשכח, "ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד". מה הקשר בכלל? מה השייכות של דוד המלך, "כימי מלך אחד", לשכחת צור למשך שבעים שנה? רש"י עצמו כותב שאינו מבין מה הקשר.

הרד"ק מנסה לחפש איזה טעם בדרך אפשר, ואומר שיש קשר בין מלכות דוד המלך וגם שלמה אחריו לבין צור. היות שבזמנם היתה ברית וקשר של מסחר ועסקים בין ישראל לצור. אחר כך, אחרי מות שלמה המלך, צור בגדה בישראל והפרה את הברית, לכן צור התחייבה חורבן בגלל הפרת הברית עם דוד המלך.

מה המשך הפסוק? "מקץ שבעים שנה [שוב אותו ביטוי] יהיה לצור כשירת הזונה" – צור תתחיל לשיר, להתעורר. כמו שעם ישראל אחרי שבעים שנה התעורר לחזור לארץ לבנות את המקדש, כך צור אחרי שבעים שנה התעוררה לחזור לזנות שלה ולשיר את שירת הזונה. הפסוק השלישי מתחיל במילים "והיה מקץ שבעים שנה יפקד הוי' את צר וגו'" – בהמשך נסביר בעזרת ה' – ואלה הם שלש פעמים "שבעים שנה" בנבואה זו.

פעמיים "שבעים שנה" בתורה – לידת מהללאל ולידת אברהם

אם כן, רואים כאן חלוקה מענינת, יחידה של שלש ויחידה של שבע. יש שלש פעמים "שבעים שנה" לגבי חרבן צור, ושבע פעמים "שבעים שנה" לגבי גלות בבל שלנו. היכן עוד שלש פעמים? התחלנו מפסוק בתהלים – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", פסוק אחד שקובע ברכה לעצמו. הכל מתחיל מהתורה, "תורת משה" – האם הביטוי "שבעים שנה" מופיע בחמשה חומשי תורה? האם מישהו חי שבעים שנה? (לא "מאה שנה ושבעים שנה" וכו' אלא יחידה אחת של "שבעים שנה"). ובכן יש פעמיים, פעם אחת בפרשת בראשית ופעם אחת בפרשת נח.

בסוף פרשת בראשית כתוב "ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל". קינן הוא הדור הרביעי לאדם הראשון, כתוב שהוא חי "שבעים שנה" וכשהגיע לגיל שבעים הוליד את מהללאל. למה אנו רוצים להתבונן בזה? כי הפסוק הזה מלמד מה צריך לקרות כשאדם מגיע לגיל שבעים. "ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל" – זו הפעם הראשונה שכתוב "שבעים שנה" – "הכל הולך אחר הפתיחה". כשמגיעים לגיל שבעים, קודם צריך שאתה תהיה קינן – שוה 210, ג"פ 70 – ואז שתוליד את מהללאל. דבר ראשון כשאתה מגיע לגיל שבעים צריך שתהיה קינן – אותיות קנין, "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", "ברוך קונך", קנין הוא עולם האצילות – ובגיל שבעים צריך להוליד את מהללאל.

יש פסוק דומה, ממש אותן המילים, בסוף שושלת הדורות של פרשת נח: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם". ברוך ה' שאני יהודי, ובתור יהודי יותר משמעותי לי לכאורה שאברהם מל את עצמו בגיל 99 ומשום כך זכה שה' יתגלה אליו (כמו הסיפור המפורסם של הרבי הרש"ב כשהיה ילד ששאל את סבו הצ"צ למה לי לא מתגלה ה'), ואחר כך הוליד את יצחק. אבל חשוב לנו גם מתי תרח זכה להוליד את אברהם. בגיל שבעים. "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את", בדיוק אותן המילים כמו "ויחי קינן שבעים שנה ויולד את" – קינן הוליד את מהללאל ותרח את אברם (וגם "את נחור ואת הרן", החל מהבכור, אברם – נחור והרן נולדו לאחר שבעים שנה לתרח, בהמשך ללידת אברם).

עבודת גיל שבעים – הזדהות עם קינן ותרח ולידת מהללאל ואברהם

אם כן, בגיל שבעים צריך להוליד שתי נשמות בנפש, וגם צריך להזדהות עם קינן ותרח. על תרח ואברהם כתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", "זה אברהם מתרח". כמו שאמרנו קודם, כל שבעים השנה הראשונות בחיי האדם הן בחינת שבעים שנות גלות בבל (ושבעים שנות שינה). כעת צריך להוליד איזה יהודי, שיצא מכל הגלות המר של שבעים שנה. אז צריך להוליד את אברהם, אבל קודם צריך להוליד את מהללאל.

מיהו מהללאל? אחד שמהלל לה'. מכל עשרים הדורות הראשונים של האנושות, עד ש"בא אברהם וקבל שכר כולם", יש רק אחד שנקרא על שם ה' – שהשם שלו הוא כמו שם של מלאך.  שמות המלאכים נגמרים בא-ל. מי הם עשרים הדורות מאדם עד אברהם אבינו? אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור ותרח – כל מיני שמות מוזרים, ואז באים אברהם, יצחק ויעקב. בכל הדורות הללו יש רק אחד שנקרא על שם ה', והוא החמישי – מהללאל.

רק כשמגיעים ליעקב אבינו, אחרי שהוא נאבק עם השר של עשו ומנצח אותו, גם הוא זוכה לקבל שם של מלאך – ישראל. זו תופעה מאד מעניינת, ממהללאל עד ישראל אין שם א-ל, אין שם שהוא על פי שם ה'[כ]. מהללאל בגימטריא קול – "הקֹל קול יעקב", "קול ישראל", מהללאל-ישראל היינו קול-ישראל. ישראל הוא יעקב בפרשת השבוע, "הקל קול יעקב". אם כן, הדבר הראשון שצריך להוריד לעולם בגיל שבעים הוא מהללאל – להלל את ה'. מהללאל הוא כנראה שרש בית הלל[כא], שהוא אברהם אבינו, הוא החסד ("חסד לאברהם", הנטיה של בית הלל למדת החסד). גם בין התנאים יש את עקביא בן מהללאל – שוב, סימן שהשם הזה הוא מאד מיוחד ומקודש. מתי מולידים אותו? בגיל שבעים לקינן.

מתי מולידים את אברהם אבינו, אברהם העברי, ראש כל המאמינים, "תשורי מראש אמנה"? גם כן בגיל שבעים. אלה דברים מאד יפים. כמובן שיש גם הרבה חשבונות יפים שאפשר לעשות, מהם קינן, מהללאל, תרח ו"אברם הוא אברהם" (פסוק בדברי הימים).

מבנה הופעות "שבעים שנה"

אם כן, הכל מתחיל מלהוליד את מהללאל ואחר כך להוליד את אברהם אבינו. הנה יש לנו כבר את המבנה:  פעם אחת בתהלים, שמבחינת הסדרה החשבונית הוא האחד – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", פעמיים בבראשית לגבי חיי אדם מסוים, ואז שלש של חרבן צור ושבע של גלות בבל[כב].

רמזי "שבעים שנה"

נסיים שיחה זו בגימטריא של "שבעים שנה" – 777, מספר מאד מיוחד. מה משמעות המספר הזה?  כתוב שיש שבעה פלאים בעולם. 777 עולה 7 פעמים פלא. כשאדם מגיע לשיבה אז "עמוד והתבונן נפלאות אל", יש בשיבה – ב"שבעים שנה" – 777, משהו פלאי.

אמרנו שבגיל שבעים קינן הוליד את מהללאל ותרח את אברהם. האם יש מישהו שחי 777 שנים? למך. דוד המלך הוא "כימי מלך אחד", המלך המיוחד, המלך, מלך. אבל יש אחד שהאותיות שלו הן צירוף מלך, למך – הוא הדור התשיעי לאדם הראשון, שוה 9 פעמים 10, והוא חי "שבעים שנה" – 777 שנים. את מי הוא הוליד במהלך 777 שנות חייו? את נח, "זה ינחמנו". בכל אופן, פתחנו את ההתבוננות של "שבעים שנה".

נעשה עוד חשבון – כמה שוה 13 פעמים 777? גם זה הוא מספר מאד בעל חן – 10101 (גם 777, שכל הספרות בו זהות, הוא בעל חן, אך מספר זה עם חן יותר מיוחד. "ונח מצא חן בעיני הוי'". ההסתברות לפגוש מספר כזה מיוחד עוד פעם ובאותו הקשר היא מאד נמוכה, אבל פלאי פלאים, עוד מעט נפגוש שוב את המספר הזה – 10101. לחיים לחיים.

ד. עצה וגבורה

נגנו "אבוא בגבורות", "או קנה מיד עמיתך".

לחיים לחיים.

שנת "גבורי כח"

המלאכים נקראו "גבורי כח", וחז"ל אומרים שגם אנחנו, הנשמות ששומרות שמיטה, נקראות "גבורי כח". גם בשביל לשמור על עבודה עברית, השיר ששרנו כעת, צריך להיות "גבורי כח". השנה הכי טובה לעבוד בה על עבודה עברית היא שנת השמיטה, שנת גבורי הכח.

"אבוא בגבורות" – ריכוז העשור השמיני ביום הולדת שבעים

קודם שרנו, בהשגחה, את השיר "אבוא בגבורות הוי' אלהים אזכיר צדקתך לבדך" –  אחד הסימנים המובהקים שהתהלים הם לפי השנים, הוא כאשר משלימים שבעים שנה ומתחילים לומר פרק עא, אומרים בו את המילים "אבוא בגבורות" – כמו שמתחילים את השנה הבאה כך מתחילים את העשור הבא, ומאותו היום אומרים ושרים בפרק ע"א "אבוא בגבורות הוי' אלהים" (ובהמשך נאמר "וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך" – מזקנה לשיבה לגבורות ה').

אמרנו שדוד המלך הספיק לומר זאת ביום הולדת השבעים שלו. הוא אמר גם את פרק ע, סיים אותו לפי המנהג, וגם התחיל את פרק עא ואמר "אבוא בגבורות". כלומר, שהוא כבר התחיל מה שכתוב ב"תפלה למשה" – שלמה, לשמה – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". הגיע לא רק לשבעים אלא גם לגבורות – כנראה ריכז את כל הגבורות בגיל שבעים, ביום אחד.

יש שני סוגי צמצום, סילוק וריכוז (כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"), וזה צמצום לשון ריכוז. הרי "דוד מלך ישראל חי וקיים", אז הצמצום שלו – ההסתלקות שלו מן העולם – הוא לא צמצום של סילוק אלא צמצום של ריכוז. את מה הוא מרכז? את הגבורות, את ה"אבוא בגבורות הוי' אלהים".

'בן שבעים לעצה' (ביאור בגרסת האריז"ל)

נחזור למה שאמרנו שהאריז"ל אומר ששיבה היא כבר מגיל ששים וזקנה היא מגיל חמשים. הרבי מביא בכמה וכמה מכתבים שיש את הגרסה שלנו בפרקי אבות, וגם את דרך האריז"ל שעל פי תורת ארץ ישראל בירושלמי. מה שלא ראיתי כתוב בשום מקום, הוא איך האריז"ל מפרש את גיל השבעים. אם בשבילו החמשים הם הזקנה והששים הם השיבה – והרי צריך להיות מתלמידי האר"י, גבור כארי – אז מה נשאר לגיל שבעים?

הייתי יכול לחשוב שיקדים את כל הרשימה שבמשנה, ושהגבורות תהיינה בגיל שבעים. אבל אי אפשר לומר כך, כי זה פסוק מפורש – כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" בלי הסבר מה קורה אז, אבל בפירוש כתוב "ואם בגבורות שמונים שנה". אפשר לדרוש כמו שאמרנו על דוד המלך שהגבורות מתחילות מגיל שבעים והלאה, אבל בודאי אי אפשר לומר 'בן שבעים לגבורה' (שהרי נאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"). אז האריז"ל ודאי משאיר את הגבורה לגיל שמונים – ומה נשאר לגיל שבעים?

מתבקש לומר, שהיות שהוא מקדים את הזקנה לחמשים ואת השיבה לששים, הוא חסר את ה"בן חמשים לעצה" שבפרקי אבות. לכן צריך לומר, הכל בדרך אפשר כי לא ראיתי כתוב כך בשום מקום, שהאריז"ל מעביר את העצה לגיל שבעים. עושה משחק של "אחליפו דוכתייהו" ונותן את העצה של גיל חמשים – שמקומה נתפס על ידי הזקנה – לגיל שבעים, 'בן שבעים לעצה'[כג].

"פלא יועץ" בגיל שבעים

אמרנו ש"שבעים שנה" עולה ז"פ פלא. על משיח כתוב בישעיהו "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", פסוק שהזכרנו קודם, עם ם סתומה בתוך המלה "לםרבה", בחינת משיח (שיסגור את הרוח הרביעית, הצפונית). מה רואים באותו פסוק? קודם כל, שהעצה היא "פלא יועץ". אפשר לומר שזה ההבדל בין העצה של "בן חמשים לעצה" לבין העצה שאנו משערים שהיא 'בן שבעים לעצה'.

לא חוגגים עכשיו "בן שבעים לשיבה" לפי האריז"ל – שיבה היתה כבר לפני עשר שנים. שיבה היא שער לבן, שכבר היה לפני עשר שנים אצל רוב האנשים – רוב האנשים נוהגים בזה בשיטת האריז"ל... וכן שיבה הוא לשון סבא וסבתא, ורוב האנשים זוכים לנכדים הרבה לפני גיל שבעים. אז מה נשאר לגיל שבעים? עצה פלאית. בגיל חמשים יש סתם עצה טובה, "עצה טובה קא משמע לן", ומהי עצה טובה? "תריג עיטין" – כשאני נותן ליהודי עצה לעשות מצוה, הדבר הכי פשוט, זו עצה טובה, "אין טוב אלא תורה". אבל יש עצה מסוג אחר, עצה משיחית – "פלא יועץ", עצה פלאית שלא מבינים בדיוק מאיפה היא באה. זו לא עצה שפותחים את השו"ע ורואים אותה כתובה שחור על גבי לבן, היא באה ממקום אחר, מפלא העליון (היא שייכת לרזין דרזין דאורייתא, לאור הגנוז שבתורה עליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב", שעל טוב עליון זה – שהיא עצה טובה עד מאד[כד] – נאמר "ובטובו [הטוב העצמי שלו יתברך, שהוא עצם הטוב] מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", כמבואר בדא"ח[כה]). כנראה זו העצה של 'בן שבעים לעצה'.

"עצה וגבורה" – עצות המביאות לגבורה

יש כמה רמזים לכך – רמזים משיחיים לגמרי – שעצה צריכה להיות סמוכה לגבורה ('בן שבעים לעצה' ל"בן שמונים לגבורה"). על משיח כתוב "פלא יועץ אל גבור"[כו], מה"פלא יועץ" הוא מגיע ל"אל גבור", רואים שמעצה (פלאית, משיחית) באים לגבורה.

עוד פסוק שנאמר על המשיח בהמשך הנבואות שם, בישעיהו יא  – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". כאן מפורש אפילו עוד יותר מ"פלא יועץ אל גבור" ש"עצה וגבורה" הולכות יחד. זו אסמכתא מצוינת להשערה שלנו שצריך להסמיך את העצה לגבורה. ביחס לגבורה אין חולקים ש"בן שמונים לגבורה", וממילא צריך להיות 'בן שבעים לעצה', עצה פלאית.

אם כבר הגענו ל"רוח עצה וגבורה", מהו ה"פלא יועץ"? איזו עצה היא פלאית? צריך לומר שעצה פלאית היא עצה שנוסכת גבורה בלב מקבל העצה – שנותנת לו להיות מ"גבורי כח", שומרי השמיטה, אלו שמעסיקים רק יהודים. כך אפשר לפרש את כל מה שכתוב באותו פסוק של משיח: "ונחה עליו רוח הוי'" – דבר אחד כולל כל; "רוח חכמה ובינה" – לא רק יחוד חכמה ובינה, אבא ואמא, אלא חכמה לשם בינה; "רוח עצה וגבורה" – עצה שעושה אותך גבור; "רוח דעת ויראת הוי'" – עיקר הדעת את ה' היא-היא יראת ה', "הן יראת א-דני היא חכמה" והיא דעת ("יראת הוי' ראשית דעת"). עיקר הדעת של היהודי הוא יראת ה' שלו. כמו שדעת ויראת ה' מובילות זו לזו כך בכל הזוגות בפסוק. איך אני יודע שיראת ה' היא התכלית של הפסוק? מהפסוק הבא – "והריחו ביראת הוי'", התכל'ס של משיח (הסימן המובהק שלו – "מורח ודאין"). איך מגיעים ליראת ה'? על ידי דעת.

מכאן נלמד לכולם: חכמה היא כח ההמצאה ובינה היא כח ההסברה, להסביר בטוב טעם ודעת. מה משיח צריך אחרי "רוח הוי'" הכללית? חכמה איך להסביר טוב את המסרים שיש לנו להעביר לעם ולעולם. משיח צריך המצאה לשם הסברה – להסביר את הדברים שלו בטוב טעם ודעת. בחסידות כתוב שקודם כל צריך להסביר לעצמי את מה שאני ממציא. אחרי שאני מסביר זאת טוב לעצמי, עד שמתיישב על הלב שלי – בינה היא התיישבות – אני יכול למצוא את האותיות המתאימות, ה"אופן המתקבל" בלשון הרבי, איך להעביר את הדברים הלאה בטוב טעם ודעת.

כך קודם צריך "רוח הוי'", אחר כך "רוח חכמה ובינה" – חכמה בשביל בינה, להבין את הענין הלאה, להעביר אותו הלאה – ואחר כך "רוח עצה וגבורה", עצה להיות גבור. העצה להיות גבור היא "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום" – מעוז בא שלום (כמו שנאמר "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"), מ"אל גבור" בא "שר שלום", "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", "ותהי המשרה על שכמו" של מלך המשיח, כפי שכתוב קודם.

ניגנו "כמופת הייתי", "דידן נצח", ניגון ההמראה, "ה' מתיר אסורים", "ידין בגוים" ועוד.

הזדהות דוד עם שבעים-ישבעם

איך רואים שדוד המלך אוהב את המספר שבעים ומזדהה איתו? בסוף שמואל וגם בדברי הימים מופיעים הגבורים של דוד. אמרנו שיש למשיח (דוד מלכא משיחא) "רוח עצה וגבורה" – אין כמו דוד המלך שהוא גבור, ויש גבורים סביבו. אצל שלמה בנו כתוב "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל וגו'", אבל עיקר הגבורים בתנ"ך הם גבורי דוד.

הראשון בשמואל נקרא "ישב בשבת תחכמוני, ראש השלישי הוא עדינו העצני" – חז"ל דורשים שהיינו דוד עצמו, שהוא "עדינו העצני", מעדן עצמו כתולעת כאשר מלמד תורה (כשעוסק בעצה, בגבורה של תורה), ומקשה עצמו כעץ במלחמה (כשעוסק בגבורה כפשוטה). בדברי הימים הראשון נקרא "ישבעם בן חכמוני". כלומר, הגבור הראשון – שעל פי פשט הוא מגבורי דוד, לא דוד בעצמו, אך דורשים אותו על דוד עצמו – נקרא גם ישבעם.

נעשה צירוף אותיות, ישבעם אותיות שבעים. רואים שהגבור הראשון שלו לעצה ("בן חכמוני") – "בן שבעים לעצה" של "פלא יועץ" – נקרא ישבעם. נקרא כך כי הוא "בשבת תחכמוני", יושב מול העם ומלמד תורה, ויחד עם זה הוא גבור מלחמה – מפיל "שלש מאות חלל בפעם אחת". אם כן, צריך להיות גבור כמו ישבעם, אותיות שבעים. אז הנה, יש לנו זיקה מובהקת של דוד למספר שבעים – הגבור שלנו, העצה שלנו.

ה. ברכות יצחק

ברכות יצחק – חבור התורה (עשרת הדברות) והטבע (עשרה מאמרות)

אדמו"ר זקן אומר שיש ענין גדול "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע. כל פרשה מתחלקת לשבעת הקרואים, והיום – כ"ח חשון, יום ה-חן של השנה – אנחנו השנה ב"ששי" של פרשת תולדות. ששי מתחיל עם הברכות שיצחק אבינו מברך את יעקב, מתוך מחשבה שזהו עשו. הוא מברך אותו בעשר ברכות, שכתוב שהן הברכות הכי גבוהות בתורה. אלה הן עשר הברכות של "ויתן לך", שאומרים בכל מוצאי שבת.

מובא שעשר הברכות הללו הן הממוצע המחבר בין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, לעשרת הדברות – "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש". יש ענין גדול לחבר את עשרת המאמרות ועשרת הדברות, המדע (מעשה בראשית) והתורה (מעשה מרכבה). ומה מחבר ביניהם? הברכות של "ויתן לך האלהים". יצחק חושב שהוא מברך את עשו – הוא הטבע, "איש ידע ציד איש שדה", איש של הטבע, ואילו יעקב הוא "איש תם ישב אהלים", איש של התורה. יש פה הרכב, "מעשה מרכבה" (כללי, הכולל את מעשה בראשית ומעשה מרכבה הפרטיים), שדווקא כך צריך להיות בהשגחה העליונה – שבראש של יצחק יש זיקה לעשרה מאמרות הראוים לאיש הטבע, אבל באמת מי שעומד כאן ומקבל את הברכות בעצת רבקה הוא יעקב, איש התורה.

רבקה היא "פלא יועץ" שמייעצת ליעקב להיות גבור ולרמות את אבא שלו, דבר לא פשוט, כמו שאמרנו קודם יש דברים שצריכים הרבה גבורה. יעקב פוחד, אבל רבקה מעודדת אותו לעשות הצגה שלמה, בגבורה, לגנוב את הברכות שבאמת מגיעות לו בעצם – הוא גונב דבר שמגיע לו. בסוף, כאשר הגניבה מתגלה, גם יצחק מסכים לכך ואומר "גם ברוך יהיה"[כז].

בכל אופן, יצחק – שכולל בעצמו גם את הפן של הטבע וגם את הפן התורני[כח] – רוצה כאן לברך את עשו, את המדע, את הטבע, ובאמת הוא מברך את יעקב, את התורה. בכך עשר הברכות האלה מצליחות לחבר בין עשרה מאמרות בהם נברא העולם לעשרת הדברות של מתן תורה.

חלוקת פלא אותיות הברכות – "אם כן [למה זה אנכי]"

הפלא הוא שבעשר הברכות של "ויתן לך" יש בדיוק פלא אותיות. אמרנו ש"שבעים שנה" עולה שבע פעמים פלא – כלומר, שהם שבע פעמים הברכות שהן החת"ת של היום הזה ממש. איך הברכות מתחלקות? "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירֹש" – פסוק עם ארבע ברכות ("מטל השמים, ומשמני הארץ, ורב דגן, ותירש") ובו מא אותיות. מענין שאם סופרים כמה אנשים עלו לתורה מתחלת החומש עד לפרשה זו, שבעה עולים לכל פרשה, זו הקריאה ה-מא (חמש כפול שבע עד סוף חיי שרה, ועוד שש עד ששי של תולדות, ששי של הפרשה הששית).

אחר כך "יעבדוך עמים, וישתחו לך לאמים, הוה גביר לאחיך [רש"י מציין בפירושו, פשוטו של מקרא, שזו הברכה השביעית – "כל השביעין חביבין" – ולכן כאשר עשו בא ומתלונן אומר לו אביו "ולך מה אעשה בני", "הן גביר שמתיו וגו'" ו"כל מה שקנה עבד קנה רבו", ברכה זו כוללת הכל. גם אצלנו צריך "הוה גביר לאחיך"[כט], שנהיה גם יותר גבירים מהם בכסף, וגם יותר גבורים מהם], וישתחוו לך בני אמך, אֹרריך ארור, ומברכיך ברוך" – שש ברכות ו-ע אותיות. בדיוק המספר שלנו הערב, שבהשגחה אנו דורשים את המספר שבעים. אחד הפסוקים החשובים בתורה שיש בהם שבעים אותיות – "שבעים שנה" ("ושננתם לבניך ודברת בם") – הוא הפסוק השני של הברכות של יצחק ליעקב בחת"ת של היום.

יש כאן עוד סימן מובהק – לא רק שבברכות יש פלא אותיות בסך הכל, אלא גם החלוקה של האותיות בשני הפסוקים היא מהדברים הכי יפהפיים בתורה. אם נתרגם את המספרים כאן לשתי מלים, הסימן הוא אם-כן. איפה כתוב "אם כן" בתנ"ך? רק פעמיים בכל התנ"ך, כאשר הראשונה והעיקרית היא בתחלת הפרשה שלנו – "ויתרֹצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את הוי'". היא התפללה לה' שיהיו לה בנים, "ותהר", זוכה להריון, אבל פתאום היא נמצאת במצוקה נוראית שהבנים מתרוצצים בקרבה – זה מושך לבתי כנסיות ובתי מדרשות וזה לבתי עבודה זרה – ואז היא אומרת "אם כן למה זה אנכי".

יש עוד "אם כן" בתורה (דברי יעקב לבניו: "אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ..."), אבל ברור שה"אם כן" בברכות יצחק ליעקב – במחשבתו שזה עשו – רומז לתמיהתה של רבקה כשהתאומים מתרוצצים בבטנה. היא לא יודעת שהם תאומים ומרגישה פיצול אישיות בתוך הבטן שלה, ואז אומרת "אם כן למה זה אנכי". אם כן שוה פלא. כל המשפט "אם כן למה זה אנכי" עולה 279, הערך הממוצע המדויק בין יעקב ועשו. היא עתידה להוליד שני בנים, שעליהם כתוב "ולאֹם מלאֹם יאמץ".

"אמלאה החרבה" – עימות צור וירושלים – "ולאֹם מלאֹם יאמץ"

 התחלנו להסביר את הסוד של צור – מהו צור בימינו, ואיך חורבן צור קשור לדוד מלכא משיחא, "כימי מלך אחד". רש"י כותב בגמרא שצור היא מאדום. הרבה לא יודעים זאת. צור וצידון הם ממלכות אדום, מעשו. יש עוד פסוק –"אמרה צֹר על ירושלים... אמלאה החרבה", ואמרו חז"ל "לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים" – כשירושלים נחרבת, חלילה, צור מתמלאת – ולהיפך, "אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו". דורשים זאת על הפסוק בפרשתנו, "ולאֹם מלאֹם יאמץ", הוא תשובת ה' לשאלת רבקה "אם כן למה זה אנכי". פלא שבימי דוד וגם בימי שלמה היתה איזו ברית בין ירושלים וצור, כי העימות ביניהם הוא ה"לאֹם מלאֹם יאמץ" – "אמרה צֹר על ירושלם... אמלאה החרבה".

מהו בדיוק העימות כאן? על פי פשט, כמו שהתחלנו גם לומר קודם, העימות הוא מי יהיה מרכז המסחר בעולם. כל אחת מהערים מתעמתת ומתחרה על מסחר. מי שינצח את המלחמה הזו במסחר הוא יזכה בנצחון, וזה ה"דידן נצח" של מלך המשיח, כמו שנסביר תיכף.

בירור צור המשיחי ושבעים שנות דוד

סיום ארבעת הפסוקים של "משא צֹר" הוא "כי ליֹשבים לפני הוי' יהיה סחרה, לאכל לשבעה ולמכסה עתיק". זוהי הפעם היחידה בלשון הקדש שהמלה "עתיק" כתובה בתנ"ך (בארמית יש עוד פעמיים בדניאל), וחז"ל אומרים שהיא מתייחסת ל"עתיק יומין", המדרגה הכי גבוהה שיש בקבלה. שוב, לפי האריז"ל עתיק הוא השיבה, שלפי הגרסה הרגילה בפרקי אבות היינו גיל שבעים, "מפני שיבה תקום".

מה שאנחנו חותרים, כמו שאמרנו, הוא להגיע לבירור בקשר לדוד המלך, ה"שבעים שנה" של "כימי מלך אחד", "דוד מלך ישראל חי וקיים" – בזה תלוי הנצחון של ירושלים על צור. אם כי בימיו, בגלגול הראשון, הוא עשה כעין ברית אתם, אבל הנצחון הסופי, האתהפכא הסופית, שכל מסחר צור יחזור לירושלים המאוחדת, ירושלים היהודית, זה ענין משיחי לגמרי שתלוי בשבעים שנה של דוד המלך.

נחזור: אמרנו ש"אם כן למה זה אנכי" הוא הממוצע המדויק בין יעקב לעשו – הנה כבר רמז שיש פה שני אנשים שונים, לא אחד עם פיצול אישיות. באמת, בתוך כל אחד מאתנו ישנו פיצול אישיות, בחינת יעקב ובחינת עשו, ויש מלחמת היצר – "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי". התכלית היא "ורב יעבד צעיר" – שצור תעבוד את ירושלים, שירושלים תתמלא מחורבנה של צור.

מסורת "שבעים שנה" וסוד "אם כן למה זה אנכי"

אמרנו שפלא לפגוש את המספר 10101 עוד פעם הערב, בצורה הכי מופלאה. מה היה המספר הזה? 13 פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך, המספר הכי חן שיכול להיות. איפה נפגוש אותו? בדיוק במשפט שרבקה אומרת – "אם כן למה זה אנכי". נעשה כל אות במשפט ברבוע ונקבל בדיוק 10101, 13 פעמים "שבעים שנה". בן כמה היה יצחק בסיפור הזה? בן ששים שנה. כנראה סבר כמו האריז"ל שששים זה שבעים, שהוא כבר הגיע לשיבה בגיל ששים. בת כמה היתה רבקה בשעת מעשה? לפי חז"ל שהיא התחתנה בגיל 3, היא הייתה בת 23[ל].

כמה אותיות יש ב"אם כן למה זה אנכי"? בדיוק 13. כלומר, הערך הממוצע של כל אות ברבוע הוא "שבעים שנה". כלומר, המסורה שיש 13 פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך ו-13 האותיות של "אם כן למה זה אנכי", לגמרי הולכות ביחד. בשאלה הקיומית "למה זה אנכי" – למה אני מתאוה להריון אם יש בו יסורים כאלה ומצוקה כזו – יש משהו שקשור ל"כימי מלך אחד". יש משהו בדוד המלך שאצלו מתקיים "ורב יעבד צעיר", התכלית של "ויתרצצו הבנים בקרבה", וזה בא לידי ביטוי בברכות שיש בהן "אם כן", פלא, אותיות.

ו. "משא צֹר" – המאבק על המסחר העולמי

להמריא אל היעד

אחרי כל זה נגיע לעיקר, הפסוקים בנבואת "משא צֹר", הנושא שלנו הערב. קודם שרנו שיר שנקרא ניגון ההמראה, למי שמכיר. חשבתי שכולנו נכוון שנמריא בכל הענינים שלנו. כמו שאמרנו ששבעים שנה הם לסיים את גלות בבל, וצריך להתחיל לבנות את המקדש – לחזור לארץ ולבנות את המקדש. פעם היו עולים לארץ מבבל ברגל – היום הכל רק במטוסים, רק המראה. כבר לא הולכים ברגל לשום מקום, רק כל אחד עם המטוס הפרטי שלו. שנזכה להמריא – צריך להמריא לכיוון היעד שלנו, בהצלחה באמת אם רק נרצה באמת.

זנות צור

שוב, נחזור על הפסוק הראשון – "והיה ביום ההוא ונשכחת צֹר שבעים שנה כימי מלך אחד מקץ שבעים שנה יהיה לצֹר כשירת הזונה". הפסוק השני ממשיך את הדימוי של שירת הזונה. אנחנו יודעים שיש שני פירושים בזונה – או מה שחושבים, או שיש לה אכסניא או חנות שמוכרת מזון (שני הפירושים ביחס לרחב הזונה). מה היחוד של צור, כמו שאנחנו רוצים לפתח את הרעיון? המסחר שלה, כמו שהפסוק אומר בפירוש. היצוא והיבוא שלה. המשל הוא זונה תרתי משמע. קוראים לזה בתוך הפסוקים גם סחר וגם אתנן – גם מסחר של מזון וגם אתנן של זונה ממש, אותו דבר (כשמדובר בצור).

הפסוק השני מתאר את ההתעוררות, את "שירת הזונה", אחרי שבעים שנה של חרבן ושכחה, אחרי מפלת בבל על פי הפשט היא מתעוררת מחדש – "קחי כנור סֹבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי". תיטיבי לנגן, תרבי שיר, אולי המאהבים שלך יתחילו להזכר בך. פסוק מאד ציורי – "קחי כנור סֹבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי". כל הפסוק הזה שוה עשר פעמים צֹר.

"ולמכסה עתיק" – כיסוי וגילוי סודות התורה

המלה האחרונה – של כל הנבואה, של כל הפרק הזה בישעיהו – היא "עתיק". "הכל הולך אחר החיתום". הכל כדי להגיע לעתיק, "ולמכסה עתיק". בחז"ל יש שני פירושים, שלכאורה לא קשורים לפשט בכלל, ל"ולמכסה עתיק":

או "זה מי שמכסה דברים שכסה אותם עתיק יומין, ומאן נינהו? סתרי תורה", שרש"י מסביר שהם "מעשה מרכבה ומעשה בראשית". אבל יש פירוש הפוך, "מי שמגלה דברים שכסה אותם עתיק יומין, ומאן נינהו? טעמי תורה". יש כאן שני דברים מאד חשובים, סתרי תורה וטעמי תורה. את שניהם ה' כסה, אבל טעמי תורה צריך לגלות אף שה' כסה ואילו סתרי תורה צריך 'ללכת עם ה'' ולכסות אותם, והם "מעשה מרכבה ומעשה בראשית".

מהם טעמי תורה? טעמי מצוות. כמו שהרמב"ם במורה נבוכים דורש טעמי מצוות לפי השיטה שלו, והאריז"ל והקבלה ודאי דורשים טעמי מצוות, טעמי תורה. רשב"י אמר על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד" – טעמי המצוות הם גם סוד, אבל סוד שיש ענין לגלות אותו. יש סוד שלא מגלים אותו – לפחות לא לכולם, לפחות לא הרגע, עד לרגע הבא שבו כל הסודות על השלחן יחד עם כל הבקבוקים הריקים... ככה נגמרת הנבואה.

"בתולת בת צידון"

כל הנבואה מתחילה "משא צֹר". צור היא עיר, ויש גם את העיר צידון. יש שם ביטוי בנבואה – "בתולת בת צידון". מה זה מזכיר לך? לי זה מזכיר "בתולת בת ציון" – רק מכניסים ד לציון ומקבלים צידון, והנביא משתמש בביטוי שחוזר בתנ"ך ג"פ "בתולת בת ציון", ומשתמש כאן ב"בתולת בת צידון". רואים שגם צידון וציון (ירושלים) הם "זה לעֻמת זה עשה האלהים".

רש"י כותב שצור וצידון הם מאדום, מעשו. מה מזכיר צידון לגבי עשו? "איש ידע ציד". צידון הוא ציד קטן. ציד הוא גם מלשון צידה, מזון. גם צור מתעסקת ביצוא ויבוא וגם צידון. הביטוי "בתולת בת צידון" הוא הלעומת-זה של "בתולת בת ציון". יש כאלה שבאמת מתבלבלים בין ציון לצידון – רוצים שכאן בציון יהיה צידון. צריך להוציא את ה-ד (את הדלות, העניות בדעת) מצידון, שישאר ציון.

עתיק-צֹר – "שלם וחצי"

כמה שוה "עתיק", המלה האחרונה בנבואה, שמופיעה כאן בפעם היחידה בספרי לשון הקדש בתנ"ך? מה היחס בין עתיק ל-צֹר? עתיק עולה 580 ו-צר 290, יחס של "שלם וחצי". גם באותיות – 4 אותיות ו-2 אותיות. צר עולה ה"פ חן, "ונח מצא חן", ועתיק עולה י"פ חן. הסיום הוא "ולמכסה עתיק".

שוב, כל הפסוק השני שאמרנו – "קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי" – שוה י פעמים צֹר וממילא שוה ה פעמים עתיק. לעתיק יש ארבע אותיות, נמצא שחמש פעמים עתיק הוא עתיק פנים ואחור – ע עת עתי עתיק עתיק תיק יק ק. כתוב שבעתיק – בעתיק יומין – שני הפרצופים, הזכר והנקבה (עתיק ונוקביה), שהם הפנים והאחור שלו. עתיק פנים ואחור שוה כל הפסוק הזה – שירת הזונה של צור. אם כן, יש לו לעומת-זה מאד חזק, שכל הפסוק שוה עתיק פנים ואחור.

תכלית ה"שבעים שנה"

אחר כך בא פסוק שלישי, שבו ה"שבעים שנה" השלישי – "והיה מקץ שבעים שנה ושבה צֹר לאתננה [היא תשוב ל"אתנן זונה" שלה] וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה". שוב, היא תתחיל לסחור – שאצלה זה לזנות – עם כל ממלכות הארץ על פני האדמה, "מקץ שבעים שנה". זה ודאי לא תכל'ס.

מה התכל'ס? עד כאן אפשר לומר שהיו "שבעים שנה" המקבילות לגלות בבל – שהכל אחר מפלת בבל – אבל על הפסוק האחרון המפרשים אומרים שהולך על ימות המשיח: "והיה סחרה ואתננה קדש להוי' [פלאי פלאים, כל הסחר וכל האתנן – שכתוב שאסור להביא לבית ה', מצות לא-תעשה דאורייתא] לא יאצר ולא יחסן [לא ישימו באוצר או במחסן] כי ליֹשבים לפני הוי' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק".

רש"י כותב שהפשט כאן הוא לעתיד לבוא, כשהצדיקים יבוזו את כל העושר של צור – הכל ילך לצדיקים, "ליושבים לפני הוי'", ו"כל סחרה יהיה לאכלה לשבעה ולמכסה עתיק". מה הפשט של שתי המלים האחרונות? "ולמכסה" היינו בגדים, כסות. עתיק הוא משהו חשוב ויקר. הפשט, כך מסבירים המפרשים, שכל העושר של צור יגיע ליושבים לפני ה' – לא ישימו שום דבר באוצר, במחסן, אלא הכל ילך ישירות לשימוש והנאת הצדיקים, שיאכלו את השלל של צור ושיתכסו, יקנו בגדים הכי יקרים, שנקראים "ולמכסה עתיק", מביזת צור. זה פשט הפסוק.

רואים שהמלה סחר כתובה כאן כמה פעמים, יחד עם אתנן, כמו שדייקנו. כך מסבירים המפרשים שכל העימות כאן של "ולאֹם מלאֹם יאמץ" הוא על המסחר – מי ישלוט על המסחר של העולם.

מרכז המסחר העולמי

כעת נעשה תרגיל של שעשוע, שאנחנו אוהבים: כמה שוה מרכז המסחר? עתיק. כמה שוה העולמי? ולמכסה. כלומר, "ולמכסה עתיק" שוה מרכז המסחר העולמי. זה מה שיקבלו הצדיקים לעתיד לבוא. מתי? "מקץ שבעים שנה" – כשנעשים בני שבעים. הכל מכח דוד המלך, מכח שבעים השנה של "ימי מלך אחד".

אנחנו נמצאים כאן אצל דוד המלך, ואנחנו מברכים כל פעם שאנחנו כאן שדוד המלך יקום ויגאל אותנו, "דוד מלכא משיחא". שוב, מקבלים את מרכז המסחר העולמי מכח דוד המלך – "מקץ שבעים שנה כימי מלך אחד". התכלית היא הפסוק האחרון, "והיה סחרה ואתננה קדש להוי'". איפה כתוב "קדש להוי'"? על הציץ. מה כח הציץ שעל המצח? לנצח את עמלק. כך מבואר בחסידות. שם גם הכח שדוד המלך מקבל להרוג את גלית – לפגוע בו בקלע במצח. הביטוי "קדש להוי'" הוא מאד חשוב – אמרנו שיש 13 פעמים "שבעים שנה" בתנ"ך, כמה יש "קדש להוי'"? חי פעמים, וכאן זו ההופעה הראשונה בנביא, "הכל הולך אחר הפתיחה".

יעקב ועשו ה"יֹשבים לפני הוי'"

כמה שוה "יֹשבים לפני הוי'"? כל העושר, כל הסחר והאתנן, הולך ליושבים לפני ה'. 558, פעמיים 279 – "אם כן למה זה אנכי" – יעקב-עשו. לפעמים כתוב בחסידות שמשיח ישב בראש השלחן, ישב לידו מישהו עם שטריימל, וזה יהיה עשו הרשע בכבודו ובעצמו – לגריעותא. אבל כאן כתוב שה"ישבים לפני הוי'" הם יעקב ועשו – כנראה שעשו חוזר בתשובה בסוף, צור חוזרת בתשובה. דוד עשה ברית כי ראה את הפוטנציאל של צור וצידון שעתידות לחזור ולהתכלל בתוך ירושלים. יש גם ענין גדול שנירש אותן – את צור ולבנון – שמעצי הלבנון עושים את בית המקדש (שנקרא "לבנון").

אם כן, הנקודה שלנו הערב שצריך להגיע ללבנון, שם לרשת את צור וצידון[לא], ושיתקיים הפסוק של "עתיק" היחיד בלשון הקדש בתנ"ך – "והיה סחרה ואתננה קדש להוי' לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני הוי' [יעקב ועשו] יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק". זה הסיום, לחיים לחיים, שנזכה לדוד מלכא משיחא שיבוא ויגאלנו ביום הולדתו השבעים, "כימי מלך אחד", תיכף ומיד ממש.

ז. פרצוף שבעים

כדי לצאת ידי חובת פרצוף, שעוד לא עשינו, נעשה פרצוף של "שבעים" – יהיו בו גם "שבעים שנה" ועוד הרבה מושגים של שבעים[לב]. בגיל שבעים צריך להשלים את כל הסודות של השבעים וגם להתחיל את השבעים ואחד:

חכמה: שבעים פנים לתורה

הדבר הראשון הוא "שבעים פנים לתורה". המלה חן כתובה שבעים פעמים בתנ"ך, לכך אנחנו קוראים "שבעים פני חן". כל פן הוא מוצא חן מזוית אחרת,  מפן אחר של התורה. חן ר"ת חכמה-נסתרה, "אורייתא מחכמה נפקת", לכן "שבעים פנים לתורה" בחכמה. פרצוף הכוונה לראות דבר מה בכל אחת מהספירות העליונות, אז מה יש בחכמה? "שבעים פנים לתורה".

יש גם רמז יפה שמתחבר דווקא לדוד המלך. "שבעים פנים לתורה" ר"ת שפל. דוד המלך אמר "והייתי שפל בעיני" – "בעיני", כמו "גל עיני", בתוך העינים שלי, בתוך ה-ע פנים לתורה. חכמה עילאה היא בטול וחכמה תתאה, בחינת דוד המלך, היא שפלות. יש רמז לשפלות של דוד ב"שבעים פנים לתורה" של תורת משה, כמו שאמרנו שמשיח הוא נשמתו של משה בגופו של דוד.

בינה: שבעים זקני הסנהדרין

מה שבעים של הבינה? כתוב בפירוש באריז"ל שאלה השבעים זקנים שעליהם משה האציל את רוחו – שבעים חכמי הסנהדרין, שהם מצד אמא (בסוד ה-ע רבתי של שמע – כל שמיעה בבינה-אמא). אז יש שבעים פנים לתורה שמאירים לשבעים זקנים של הסנהדרין – כל זקן מקבל פן אחד של התורה. יש גם המופלא שבסנהדרין, ה-עא, שהוא ה"אאלפך חכמה", מה שנתיב ה-לב, "נתיב לא ידעו עיט", מאיר בתוך שער הנון של הבינה – זה ה"מופלא שבסנהדרין" (שלו "שכל מופלא", הנתיב העליון בלשון הראב"ד על ספר יצירה).

אם כן, השבעים של החכמה – שבעים פנים לתורה; השבעים של הבינה – שבעים סנהדרין, שאנחנו מתפללים לחדושה, "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה".

דעת: שבעים נפש יוצאי ירך יעקב

מה השבעים של הדעת? "שבעים נפש יצאי ירך יעקב" בהם כלולות כל ששים ריבוא שרשי נשמות ישראל. כמו שכתוב בתניא, ששים ריבוא שרשים מתחלקים כל אחד לששים ריבוא ניצוצותת, שדי בכל ניצוץ לחיות גוף שלם ב"ימי שנותנו בהם שבעים שנה".

תפארת-יסוד-מלכות: שבעים אומות, שבעים לשון, שבעים ארצות

אם החב"ד שלנו הם שבעים פנים לתורה, שבעים סנהדרין ושבעים נפש – מה השבעים הכי מפורסם אחריהם? שבעים אומות העולם. לא רק שהם הכי מפורסמים, אלא שבעצם הם השבעים הראשונים שכתובים בפירוש בתנ"ך – שבעים צאצאי נח – 'שבעים נפש יוצאי ירך נח' (שראוי לשים תחת "שבעים נפש יצאי ירך יעקב", ב"תפארת-גופא" תחת הדעת, נשמת התפארת). לפעמים בחז"ל קוראים להם שבעים אומות העולם ולפעמים הם נקראים שבעים בני נח. לכל אחד משבעים האומות יש לשון, לכן יש מושג שבעים לשון, וגם לכל אחד יש ארץ או מדינה, לכן יש שבעים ארצות או שבעים מדינות.

את כל זה, שבעים אומות עם שבעים לשונות ושבעים ארצות נשים מתחת לשבעים נפש. זו נקודת ציון שקשורה לאתהפכא של צור שדברנו עליה. כל מטרת עם ישראל, עם ה"שבעים פנים לתורה" – כתוב שכאשר עברו את הירדן כתבו את התורה על האבנים שהוציאו מהירדן בשבעים לשון, "באר היטב" (היטב עולה 26, אבל באחוריים עולה 70 – ה הי היט היטב[לג]), כדי לזכות את אומות העולם. יש משהו בכל השבעים של התורה – פנים, סנהדרין, נפש – שתכלית כולם היא כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. מי ישאר מאומות העולם לעתיד לבוא נשאיר למשיח, אבל חלק ישארו. יש דעה בחז"ל שכולם יתגיירו. התורה נתנה לנו כדי להיות "אור לגוים".

היום צריך להבדיל בין ישראל לעמים. אבל אם דברנו על "ולמכסה עתיק", שיש דברים שמכסים ויש דברים שמגלים, וגם מה שמכסים בסוף מגלים – הכל בירור צור (עם ה"פ חן וי"פ חן וכו' שיצא לנו). זה הסבר איך בונים את הפרצוף – את כל המגוון של אומות העולם, שהם נשמות, נשמות של גוים, שאם ישמרו על מצוות בני נח יעברו גיור חלקי, להיות "גר תושב", ומותר להם להיות בארץ ישראל ויש מצוה לזון ולפרנס אותם, "וחי עמך". לא "וחי אחיך עמך" ששרנו קודם, אבל כתוב "וחי עמך".

כל זה פשוט להצדיק שכמו שהדעת היא שבעים נפש של עם ישראל, כך הנפשות של האומות מתחת לדעת. המדות יחסית למוחין הם האומות יחסית לישראל. את האומות נשים בתפארת ואת הלשונות נשים ביסוד – כמו שגבריאל לימד את יוסף שבעים לשון בלילה אחד. יש ענין לדעת את הלשונות. אבולעפיא אומר שכל הלשונות יונקות מלשון הקדש, ויש גם פידבק, אור חוזר, שאפשר ללמוד סודות של לשון הקדש משפות אחרות. יש סודות בתורה שאתה יכול ללמוד מידיעת אנגלית. כך אומר רבי אברהם אבולעפיא וגם נותן דוגמאות, כי היות שהכל יצא מלשון הקדש יש את מה לברר. אם האומות הן תחת הדעת, בתפארת (ריבוי גוונים של נשמות), והלשונות שלהם ביסוד, אז המדינות שלהם, הארצות שלהם, במלכות. כל המושגים שבעים אומות-לשונות-מדינות (ר"ת אלם, "נאלמתי דומיה") הם המשך קו האמצעי, תחת השבעים נפש של עם ישראל – מי שאמורים לשלוט, מח שליט על הלב, הם הדעת. לגוים אין דעת, אבל יש להם לעומת-זה של תפארת ויסוד ומלכות.

הוד: "שבעים שנה" של גלות בבל

מה נשאר לנו להשלים את הפרצוף? רק הקצוות – חסד ונצח בימין וגבורה והוד בשמאל. "הודי נהפך עלי למשחית" – בהוד נשים את מה שכבר הזכרנו, שבעים שנה של גלות בבל. כל הארבעה שנשארו יהיו "שבעים שנה", עליהם דברנו קודם. בהוד נשים שבעים שנה של גלות בבל, כי על הגלות בכלל נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". אם כן, מה שאמרנו שבסוף שבעים שנה – כשאדם נעשה בן שבעים – הוא צריך לצאת מגלות בבל היינו הפיכה מחדש של ההוד, יציאת מהגלות.

גבורה: "שבעים שנה" של חורבן צור

אבל אמרנו שיש שלש פעמים "שבעים שנה" של חרבן צור. את ה"שבעים שנה כימי מלך אחד", דוד המלך, של חרבן צור – נשים בגבורה, למעלה מגלות בבל. על פי פשט זה אותו ענין ואפילו אותן שנים – זו נבואת חורבן, אך למעליותא, להשכיח את צור, אף שתצמח שוב עם שירת הזונה, אך בסוף זה יביא לידי "למכסה עתיק", לידי 'מרכז המסחר העולמי' כאן בירושלים עיר הקדש וכנראה מתפשט עד צור, כולל עד צור, כאשר ה"ישבים לפני הוי'" הם עשו ויעקב. הרבי אומר שעשו מוכן, בדבר מלכות של שבתות אלה, בפרט של וישלח, שבת שכם. עשו מוכן – העיקר שיעקב יהיה מוכן. שוב, כל ה"שבעים" כאן הם כדי לברר את האומות והלשונות והארצות – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". כתוב שירושלים תגיע עד דמשק, אז תגיע גם עד צור – מקביל, אותו קו אופק.

נצח: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"

שוב, ה"שבעים שנה" של צור כתובים שלש פעמים – נשים אותם בגבורה. את ה"שבעים שנה" של גלות בבל נשים בהוד (ענף הגבורה). את הפסוק המקורי של "שבעים שנה", שרומז ל"כימי מלך אחד" – שבעים שנה של דוד המלך – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", הפסוק שאלה שנות החיים הממוצעות, של כולם, נשים בנצח. קודם שאלנו איפה יש כאן חיים נצחיים? שבעים השנה של דוד המלך לא נגמרו – "דוד מלך ישראל חי וקים". אז יש "שבעים שנה" שהם בעצם חיים נצחיים, ה"ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – אותם נשים בספירת הנצח.

חסד: "בן שבעים לשיבה"

מה נשים בחסד? את פרקי אבות הפשוט, "בן שבעים לשיבה" – על פי פשט כשמגיע לגיל שבעים, הוא שיבה. אמרנו שעל פי האריז"ל היינו עתיקא, אבל מי זכה לשיבה בתורה? אברהם אבינו, בגימטריא שיבה. אברהם אבינו הוא "חסד לאברהם" והוא זכה לשיבה – הוא זכה לגילוי של עתיקא, שצריך לקום בפניו.

יש עוד ווארט שלא אמרנו קודם: "מפני שיבה תקום" – מי שמקיים מצוה זו, מי שזוכה לקום מפני שיבה, זוכה לקום מכל הנפילות, "שבע יפול צדיק וקם". כל המצות הכתובות בפרשת קדושים הן מצות כלליות – "מפני שיבה תקום", אתה תקום מכל הנפילות שלך, גם כפרט וגם הנפילות של עם ישראל בכלל. הקימה מכל הנפילות, "שבע יפול צדיק וקם", שבעים, היא בזכות קיום "מפני שיבה תקום".

של מי השיבה? של אברהם אבינו, לכן נשים את "בן שבעים לשיבה" בחסד. את השבעים של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" של דוד, שבעצם חי וקיים לנצח – נשים בנצח (ענף החסד). "שבעים שנה" של צור בגבורה, "שבעים שנה" של בבל בהוד. עיקר החידוש בפרצוף כאן הוא שמטרת הכל היא לעשות את הבירור בתכלית של אומות העולם, של הלשונות ושל הארצות – של כל היקום כולו. לחיים לחיים.

כתר: שבעים שמות

רק צריך שנוסיף את הכתר: כתוב שיש לקב"ה שבעים שמות. גם לירושלים יש שבעים שמות, ולישראל שבעים שמות ולתורה שבעים שמות. כל אלה במדרש אחד. יש עוד מדרשים עם דברים שיש להם שבעים שמות – משיח, מט"ט, מטה האלקים – אבל כיחידה אחת יש את ארבעת אלה: הקב"ה, ירושלים, ישראל, תורה[לד].

כל שבעים השמות האלה הם בכתר. מתוך שבעים השמות של הקב"ה יוצאים שבעים הפנים של התורה. היות ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" (סוד ה-י של שם הוי' וקוצו של י) כל שם של הקב"ה בכתר הוא שרש לפן של תורה בחכמה.

ולסיכום:

אם כן, עשינו פרצוף של שבעים. לחיים לחיים.