בע"ה

ט' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

התוועדות יום הולדת והילולת אדמו"ר האמצעי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יודע הוי' ימי תמימִם" – דן שנות חיי אדמו"ר האמצעי

לחיים לחיים.

ניגנו ניגון הקאפעליע.

"יודע הוי' ימי תמימִם" בגילוי אצל אדמו"ר האמצעי

כתוב "יודע הוי' ימי תמימִם", שהקב"ה יודע – מתייחד – עם הימים של התמימים. לפעמים כתוב שחסיד יותר גבוה מתמים – יש ארבע מדרגות צדיק-ישר-תמים-חסיד – אבל לפעמים כתוב שתמים הוא הכי גבוה. הרבי הרש"ב קרא לישיבה "תומכי תמימים", על כולנו להיות תמימים. אחד מהפסוקים של התמימים הוא "יודע הוי' ימי תמימִם".

בפנימיות "ועמך כֻלם צדיקים" וכולם תמימים, אבל יש צדיקים שהתמימות שלהם מתגלה בגילוי, מתגלה ה"יודע הוי' ימי תמימִם". מבין כל צדיקי החסידות, עיקר הגילוי של "יודע הוי' ימי תמימִם" הוא אצל אדמו"ר האמצעי, בעל יום ההולדת וההילולא של היום, שהקב"ה השלים ימיו ושנותיו מיום ליום ממש – תופעה של צדיקים גמורים – שבאותו יום שנולד הוא הסתלק.

"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", באותו יום – יום ה-ט של חדש ה-ט, ט שב-ט. ט היא ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", אז ט שב-ט הוא "יסוד שביסוד". בספירת העומר יסוד שביסוד הוא ו שב-ו, כשסופרים רק את מדות הלב, אבל כשסופרים גם את החב"ד ספירת היסוד היא הספירה התשיעית[ב]. ט שב-ט – כבר משהו מושלם – הוא ה"יודע הוי' ימי תמימִם" של אדמו"ר האמצעי.

דן שנים מיום ליום

כמה שנים הוא זכה להיות – ואנחנו זכינו שיהיה אתנו לעינינו – בעלמא דין? נד שנים. הרב המגיד, שעל שמו הוא נקרא, הסתלק בי"ט כסלו תקל"ג והוא נולד קצת לפניו – עשרה ימים לפניו – בשנה הבאה, ט' כסלו תקל"ד. יש ווארט אצל חסידים ש-י' כסלו – חג הגאולה שלו, שאנחנו כבר נכנסים אליו – הוא יום הולדת של חסיד, וי"ט כסלו הוא יום הברית של חסיד (אם כי שיש כאן קצת יותר משמונה ימי מילה, אבל כך מקובל אצל חסידים). בשנה הזו, הראשונה, לאחר הסתלקות המגיד, מאד בלט הקשר של ט' וי"ט. אדמו"ר האמצעי נקרא על שמו של הרב המגיד וקשור בעצם לנשמת הרב המגיד – הוא נולד בט', וכעבור י ימים היה היארצייט הראשון של המגיד.

אם כן, הדבר הראשון שצריך להתבונן בו הוא המשמעות של דן השנים של אדמו"ר האמצעי – חמשים וארבע שנים מיום ליום. מה אומרות דן שנים? איך זה קשור לאדמו"ר האמצעי, עליו כתוב "יודע הוי' ימי תמימִם"? הוא יודע מלמעלה, והוא מחדיר דעת מלמעלה, ומי שמתבונן בימי הצדיקים גם יכול לקבל דעת הוי' מתוך התבוננות בחיי הצדיק. שוב, אין עוד אחד בין גדולי החסידות שהשלים את ימיו בדיוק, מיום ליום.

מקור השם דן – "דן אנכי"

בקבלה יש שם קדוש של הקב"ה שהוא שם דן, שרמוז בפסוק שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בביטוי "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". זה המקור עוד לפני שנולד דן, הבן החמישי של יעקב אבינו, הבן הראשון של בלהה שפחת רחל, כפי שקראנו בשבת. אחרי שנולדו ארבעה בנים מלאה, עד יהודה, המלך, ואז "ותעמוד מלדת", ורחל מסרה את שפחתה ליעקב כדי שתבנה ממנה, ואז נולד הבן החמישי-המשיחי שבא בהמשך לשבט המלכות, שבט יהודה. לכן בברכת יעקב הוא מברך את בנו דן "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כשבט יהודה – קשר הדוק בין דן ליהודה[ג]. לפעמים אומרים שדן יוצא מה-ד של יהודה, האות הנוספת על ד אותיות שם הוי' ב"ה (ה-ד של יהודה, הבן הרביעי, היא האות ה-ד בשמו, בין ה-ו ל-ה של אותיות שם הוי', מקום היחודא תתאה שבשם, ורומז הן לדן שנולד אחריו והן לדוד המלך שיוצא ממנו).

השם הקדוש דן – גילוי ה"אנכי"

נתחיל להתבונן: מהו השם הקדוש המדובר? מאיפה יוצא שם שהוא בגימטריא נד? אנחנו מכירים ארבע מילויים עיקריים של שם הוי' – עב, סג, מה, בן. שם עב הוא מילוי יודין, שם מה מילוי אלפין ושם בן מילוי ההין. שם סג הוא משהו באמצע, כי בשתי הההין שלו יש מילוי כמו בשם עב וב-ו מילוי כמו בשם מה – שתי הההין שלו שייכות לשם הקודם לו וה-ו (שענינה המשכה) שייכת לשם הבא אחריו.

מהו שם דן? בדיוק ההגיון ההפוך משם סג – למלא את שתי הההין ב-א, כמו בשם מה, ואת ה-ו ב-י, כמו בשם עב: יוד הא ויו הא עולה נד (יוד הא עולה הוי', בתוספת ויו עולה כוכב). שוב, הגיון בדיוק הפוך משם סג – לקחת את ה-ו של הקודם, ו היינו מדות, המשכה, להמשיך את עב, אבל ה עילאה ו-ה תתאה, מחשבה ודבור, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, הם כמו שם מה.

יש משהו מאד עצמי בשם דן, בו נמלא את שם הוי' ב"יודע הוי' ימי תמימִם" של אדמו"ר האמצעי. מה הסימן ששם דן הוא עצמי, כמו עב ואולי אפילו בבחינה מיוחדת? שכתוב "דן אנכי" – שעל ידיו מתגלה "אנכי מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ. כלומר, יש גילוי העצמות ששייך ליציאת מצרים, ל"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ש"וגם את הגוי... דן אנכי" (מתגלה בזכות הגוי). "דן" היינו עשר מכות ו"אנכי" היינו "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – תכלית מתן תורה ביציאת מצרים. התורה היא מפי הגבורה, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – שם הגבורה והצמצום, הדין, ולא שם הוי'.

אדמו"ר האמצעי – מדרגת מדת הדין שלעתיד לבוא

כל מה שאמרנו מאד מתאים לאדמו"ר האמצעי. כתוב "בקש הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימה למדת הדין". בעולם הזה, העולם לא מתקיים במדת הדין, כפי שה' רצה לכתחילה, אבל לעתיד לבוא יהיה כך. יש צדיקים – כמו בעל ההילולא של היום – שהם בדרגת מדת הדין של לעתיד לבוא, שאפילו הרבה יותר גבוה ממדת הרחמים שבאה להמתיק ולאזן את הדין בעולם הזה.

יום הילולת אדמו"ר האמצעי – סיום פרק נ"ד ותחלת פרק נ"ה

לפני שבוע וחצי, בכ"ח חשון, דברנו על גיל שבעים. ביום הולדת גם מסיימים את הפרק של השנה החולפת וגם מתחילים את הפרק של השנה החדשה. באותו יום שאדמו"ר האמצעי הסתלק מהעולם הזה – ט' כסלו תקצ"ח – הוא סיים פרק נד, פרק דן, בתהלים, כפי הקבלה מאחיה השילוני, והתחיל את פרק נ"ה. פרק נ"ה הוא הפרק של "פדה בשלום נפשי", וגם הפרק הראשון של יום י' לחדש.

כידוע, יש שיחה של הרבי[ד] שה"פדה בשלום" של אדמו"ר האמצעי ב-י' כסלו היא אפילו למעלה מה"פדה בשלום" של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, כי הוא פתיחת שיעור התהלים החדשי – שכך לומדים כל שנה. כמדומני שהרבי לא מזכיר בשיחה שזה הפרק שאדמו"ר האמצעי התחיל ביום ההסתלקות שלו, בשנה שאחרי הגאולה שלו. יארצייט הוא תאריך שנתי – הסתלקות או משהו אחר – ויום לפני יום השנה לגאולה הוא כבר התחיל את פרק נ"ה, אבל הוא סיים את הפרק שלו, נ"ד, באותו יום.

פרק נ"ד – "ובגבורתך תדינני"

מה כתוב בפרק נ"ד? ראינו שבפרק ע"א יש כמה רמזים מאד בולטים דווקא לגיל שבעים. גם פה, בפרק נ"ד, יש ביטוי – שאיני זוכר בשום מקור אחד – שדוד המלך מתפלל לה' בשם אלקים (יש תופעה מענינת של שמות ה' בפרק, ד פעמים שם אלקים, עובר לשם א-דני פעם אחת ובסוף יש שם הוי' פעם אחת) – "אלהים בשמך תושיעני ובגבורתך תדינני". פסוק מאד מיוחד, שדוד המלך מתפלל לה' שידון אותה במדת הגבורה שלו, והפניה היא לשם אלקים, שם הדין. מתחיל "אלהים בשמך תושיענו" – יחסית רגיל, ואז החידוש – "ובגבורתך תדינני", מבקש מה' את מדת הדין מתוך גבורה.

כנראה שמדרגה זו שייכת לגיל נד – ה"יודע הוי' ימי תמימִם" של אדמו"ר האמצעי, שתקן בתכלית את מדת הדין, הוא רוצה מדת הדין. יש צדיקים שבקשו יסורים, כמו רבי אלעזר בנו של רשב"י, וכמו שמסופר אפילו על כמה צדיקים של החסידות. כאן זו לא חלילה בקשת יסורים, כאשר אומר "בגבורתך תדינני", אלא המשך של בקשת ישועה. כנראה שהישועה הכי גבוהה באה משרש הדין. [משרש הבינה, שם סג?] כעת אמרנו שיש משהו בשם דן – הגיון הפוך משם סג (כמו שעוד נסביר) – שיותר עצמי.

על ידי מדת הדין מגיעים ל"אנכי מי שאנכי" ("דן – אנכי"), תורה חדשה של מלך המשיח שגם היא מפי הגבורה, כמבואר בחסידות – במיוחד אצל רבי אייזיק – ש"מפי הגבורה" היינו מכח נשיאת ההפכים של ה'. המלה גבורה היא כינוי של ה', וכפי שלמדנו הרבה פעמים היינו שם הספירה היחיד שהוא כינוי של ה' (הכי קרוב "נצח ישראל", אבל לא רק נצח אלא נצח של ישראל). הגבורה הזו היא שתתגלה ביתר שאת ויתר עז בביאת משיח, כשנקבל מפיו – "מפי הגבורה" – את ה"תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי יצא". תורה חדשה היא היפוך יוצרות, כדוגמה של חז"ל על שחיטה פסולה שפתאום מותרת, "עתיד חזיר ליטהר" וכיו"ב – דברים שנראים הפוכים מהתורה שלנו. אם כי אין שום שינוי, "אני הוי' לא שניתי", אך בגילוי הדברים נראים הפוכים – יש משהו שלוקח את שם סג והופך את ההגיון שלו, ומזה מגיעים ל"אנכי מי שאנכי". שוב, המדרגה הזו מתגלה בפרק נ"ד, של גיל נד – "ובגבורתך תדינני". מכאן באים לפרק נ"ה – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" וכל ההמשך עד סוף הפרק.

ט' כסלו תשע"ה – מעבר מפרק צ"א לפרק צ"ב

היות שיש מנהג חסידים שאומרים את הפרק של הרבי בכל שנה ושנה, נעשה חשבון איזה פרק אדמו"ר האמצעי סיים היום. הוא נולד בשנת תקל"ד, אז היום הוא בן 241, אז הוא סיים היום פרק צ"א – פעם שניה, במחזור השני שלו – והתחיל פרק צ"ב. אלה שני פרקים מאד מיוחדים – צ"א הוא "שיר של פגעים", "יושב בסתר עליון", שמופיע כמה פעמים בתפלות, וצ"ב הוא כבר "מזמור שיר ליום השבת".

בסוף פרק צ"ב יש פסוק שמקשר בין נד ל-ע – הגיל של אדמו"ר האמצעי הוא נד ו-ע הגיל של דוד המלך – "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". "עוד ינובון" ס"ת דן ו"בשיבה" היינו גיל שבעים – "בן שבעים לשיבה". כמה שוה רק ינובון (המלה המיוחדת)? 124, ע-דן. מה הקשר בין ע ו-דן? שיחד יוצרים את המלה עדן, נשמתו עדן... אדמו"ר האמצעי אמר היום – במתיבתא דרקיעא, איפה שהוא נמצא, אין לנו מושג להיכן כבר עלה, שיזכה תיכף ומיד לרדת לעולם הזה – את פרק צ"ב, ושם כתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

מסורת ברכת דן

אין הרבה מדרשים שמציינים תופעה של מסורה בתנ"ך, אבל יש כמה כאלה. אחד מהם הוא שבברכת דן, שמתחילה "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", יש שבעים אותיות. "למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים כל אותיות שבתורה" – הסופרים סופרים הכל, אבל מדרשים מפורשים בחז"ל על מספר מילים או אותיות בפסוק או פרשה הם נדירים, יש מעטים. בכל ברכות יעקב לא מציינים מספר על שום ברכה, ורק על ברכת דן מציינים שיש ע אותיות – או כנגד ע פנים לתורה, ע זקנים, או עוד הרבה דברים שהם ע (כמו שדברנו בקבר דוד).

הפלא הוא שכאשר סופרים את האותיות רואים שב"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" יש כב אותיות – כמו כב אותיות התורה – וב"יהי דן נחש [שוה משיח] עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחר" יש כוכב אותיות. חלוקה מענינת ל-כב ו-כוכב – בפסוק השני יש כו אותיות יותר מבפסוק הראשון. עד כאן יש יחד שבעים אותיות, אבל יש פסוק שלישי – התופעה הכי מיוחדת בכל ברכות השבטים, שיעקב צועק (בשם שמשון) "לישועתך קויתי הוי'". מסוף פרשת וישב לא מופיע שם הוי', 318 פסוקים, עד לפסוק זה בברכת יעקב – כמו שמים פורצים סכר, כך שם הוי' פורץ כאן את הסכר אחרי 318 פסוקים.

כמה אותיות יש ב"לישועתך קויתי הוי'"? שם הוי' הוא שם בן ד – 2 ברבוע – ויש בפסוק זו תופעה פשוטה של שלשה רבועים מהסוף. הוי' – ד אותיות, 2 ברבוע; קויתי הוי' – ט אותיות, 3 ברבוע; לישועתך קויתי הוי' – טז אותיות, 4 ברבוע (השרש הוא 4 האותיות המקוריות של שם הוי'). כל הפסוק הזה הוא שם, כי ראשי התיבות שלו הם שם קדוש – לק"י. יש שאומרים את הפסוק בכל צירופיו, אבל אדמו"ר הזקן בקריאת שמע שעל המטה תיקן לומר רק ישר שלש פעמים ("גד גדוד יגודנו" אומרים ישר והפוך), כל הצירופים נשארים אצלו סוד.

דן – משיב את אבדת הזהות

מה הפלא באותו מדרש? שחז"ל דורשים שיש שבעים אותיות בברכת דן, והחידוש הראשון הבולט שלא סופרים את הפסוק הזה. על פי פשט הפסוק "לישועתך קויתי הוי'" הוא חלק מברכת דן. איך יודעים? רש"י מסביר זאת כתפלת יעקב על שמשון הגבור – הקול בוקע ופורץ מתוך גרונו של שמשון הגבור, שעומד בין העמודים ומפיל את הבנין על הפלשתים. אין יותר "דן אנכי" משמשון שמפיל את הבנין על הפלשתים.

איך חז"ל דורשים לפי זה במדרש? שיש משהו בדן, שהוא "המאסף לכל המחנות" – נקרא הירוד שבשבטים, אך הוא שמאסף את האבידות של כולם. מה האבדה של כולם היום? אבדן זהות (אב-דן). העם אבד את הזהות שלו, ומי מוצא את האבדות ומחזיר אותן? שבט דן. אם כן, התפקיד של דן היום, בדור שלנו, הוא הכי פשוט – כמו שדברנו על נהגי המוניות, היהודים הכי טובים שהם הכי פשוטים – והם מוצאים אבדות (אתה מאבד דברים בתוך המונית בדרך כלל... – נהג מונית צדיק מחפש את תעודת הזהות שלך, מחפש ומחזיר את האבדה). יש מי שמחזיר לעם ישראל את הזהות שלו – שבט דן.

לכן, מתוך שבט דן מגיעים – לפי מדרש זה – ל"לישועתך קויתי הוי'" שמעל כל הברכות. הפסוק "לישועתך" הוא באמצע הברכות, אבל הוא האבדה ששבט דן מחזיר לכל עם ישראל. יתכן שזה בדיוק מה שחז"ל רצו לומר – שאמרו שיש שבעים אותיות כדי שנספור בעצמנו ונראה שהחשבון אינו כולל "לישועתך וגו'". בתוספת 16 האותיות הללו יש סה"כ 86 אותיות, שם אלהים – "אלהים בשמך [בשם דן] הושיעני ובגבורתך תדינני". זה ה"לישועתך קויתי הוי'", שבו צריך למלא שם זה במילוי דן.

כוונה לשלש המצות בליל הסדר

אחרי כל זה נאמר שלש כוונות מה לכוון – אם נזכור, או שנקבל במייל לפני פסח (לזכור זה הרבה זמן, אז נקוה שנקבל במייל) – כשמסדרים את שלש המצות בקערה:

• כוונה אחת היא שמצה היא בגימטריא "דן אנכי" (תיכף נראה לאיזו מצה מכוונים זאת), שנאמר בהקשר ליציאת מצרים.
• יש כוונה שמצה היא יחוד שני השמות עב-סג (דן הוא גם שם, אבל לא אחד מהמילויים הידועים עסמ"ב) – השם של אבא והשם של אמא, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין.
• אבל מה קורה כשמחלקים 135 ב-3? עולה מה-מה-מה. בולט במלה מצה – מה בראש ובסוף ועוד צ, שעולה מן, מה-מה, באמצע. סימן שמצה היא ג שמות מה.

בעצם העובדה שמה-מה-מה עולה עב-סג – שני השמות שמעליו – יש כבר חידוש מענין. אבל יש גם שם דן – "דן אנכי", שמגלה את העצמות, את "אנכי מי שאנכי", "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

אם יש כאן שלש כוונות ושלש מצות, איך מסדרים את הכוונה? המצה העליונה היא הכהן, השניה היא הלוי והשלישית היא ישראל. איזו כוונה מתאימה לכל אחת מהן? הכהן הוא שם עב, הוא חסד, וגם יש לו סג – הכהן מקפיד, יש לו מדת הקפידא. המצה של הכהן היא ודאי עב-סג. המצה של ישראל היא ג"פ מה – שם מה הוא השם של התפארת, "תפארת ישראל". אבל כוונת "דן אנכי" בדיוק מתאימה ללוי, מדת הדין, כמו שאבא של הרבי מסביר באריכות שעיקר כל כוונות פסח – אף שהוא חג של חסד בכלל, אך בכוונות הפרטיות – הכל רומז לגבורה (מסביר גם בקשר לשם של עצמו, שנולד בפסח).

"יחץ" במצת "דן אנכי"

אם כן, אנחנו מנסים לכוון – בסידור שלנו – שהמצה האמצעית דווקא היא "דן אנכי", למעלה ממנה יש עב-סג ולמטה ממנה מה-מה-מה. מה המיוחד של המצה האמצעית? שוברים אותה – "יחץ". כששוברים את המצה האמצעית, "יחץ", צריך לכוון במיוחד "דן אנכי". קודם כל שוברים את המצה האמצעית לשני חלקים (אחר כך לוקחים את החלק הגדול, שמיועד לאפיקומן, ושוברים לחמשה חלקים – לא מעיקר הדין, אלא מנהג הרבי הרש"ב, שאנו כחסידים עושים אותו). שוברים לאחד גדול ואחד קטן, ומה היחס המדויק? דן אנכי. אם נחלק את המצה ל-135 יחידות, אז צריך ש-81 ילכו לאפיקומן ו-54 נשאיר בקערה. אחר כך לוקחים את ה"אנכי" ומחלקים לחמש, לפי מנהג הרבי הרש"ב, להמתיק את חמש הגבורות.

אז הרווחנו מכל ה"יודע הוי' ימי תמימִם" של אדמו"ר האמצעי כוונה יפה למצות.

ב. סוד שם דן – סיפורי איפכא מסתברא של אדמו"ר האמצעי

להפוך כל סברא מכח החיבור לאין

לגבי כך ששם דן הוא הגיון הפוך של סג רק נאמר ווארט, נספר שני סיפורים על אדמו"ר האמצעי שממחישים זאת, ובעצם הם כבר מסורת מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר – כנראה בהתאם לגאוני אותו דור, שכל מה שראש ישיבה או גאון גדול יכול לחדש בנגלה – איזו סברה שלא תהיה – אני יכול לסתור, לומר בדיוק ההיפך.

דברנו הרבה פעמים על כך, והסברנו מה הווארט. הוא התפאר שיכול לסתור כל חידוש? מה הענין בזה?! הסברנו, וכך מוסבר בכמה ספרים בחסידות, שהבעל שם טוב היה מחובר לאין האלקי – שהוא הנקודה האמצעית של כל מדרגה ומדרגה, עמוד האמת שעובר דרך כל הנקודות האמצעיות של כל הספירות, הפרצופים והעולמות (כמו שכתוב גם בתניא) – ודווקא מי שאחוז באין, בנקודה הפנימית, יכול בחפשיות לעלות ולרדת בכל העולמות, כמו "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", מהכתר העליון, האין סוף, עד העולם הזה התחתון. הסימן לכך שהוא אחוז בנקודת האין האמתי הוא היכולת לראות בכל סברא שכלית את ההיפך, את האיפכא מסתברא, וממילא כל מה שלא תאמר אני יכול לסתור – למצוא שבדיוק ההיפך.

כרגע היחיד שאני זוכר שהיכולת הזו מומחשת אצלו הוא אדמו"ר האמצעי, בשני סיפורים ידועים – "על פי שנים עדים יקום דבר". שני הסיפורים הם יחס של אדמו"ר האמצעי לחתן שלו, מי שעתיד להיות הרבי הבא, הצמח צדק.

גדלות אדמו"ר האמצעי בנגלה שבתורה

אדמו"ר האמצעי היה מאד גדול בנגלה, רק שהנגלה אצלו היה נסתר – לא עסק יותר מדי בפסיקה, ויש רק מעט חידושי תורה בנגלה שהוא כתב (יש כמה חוברות), והוא מפורסם בגדולתו בתורת החסידות, עליה באמת מסר את נפשו, שאין כמוהו – הוא הגיע למדרגה אין כיוצא בה בפנימיות התורה. הכינוי שלו הוא "רחובות הנהר", רחבוּת עד למרחב העצמי.

בכל אופן, בתור הקדמה, מסופר שפעם אחת הוא שלח את המשרת שלו לשמוע מה אומרים עליו ולספר לו. מענין, חוזר אצל כמה מהרביים. כך, פעם אחת הרבי הקודם, שכעת אנחנו לומדים את ההמשך שלו תש"ה – לכבוד השבעים שנה – גם שאל את הרבי מה אומרים עליו. הרבי אמר שאומרים עליך שאתה המשיח. בכל אופן, אדמו"ר האמצעי שלח לשאול מה אומרים עליו, במה כחי גדול, בנגלה או בחסידות. המשרת יצא החוצה, שאל, וחזר ואמר לרבי – נסה להרגיע את הרבי – שכולם אומרים שאתה מאד גדול בנגלה, אבל עיקר הגדולה שלך הוא בחסידות. לא כתוב שהיה מאוכזב מהתשובה, כנראה הסכים, אבל אמר – תדעו לכם, כל העולם, שאם הייתי מקדיש את עצמי חצי שנה ללימוד הנגלה לא היה בעולם גאון כמוני בנגלה, אבל מה אעשה שנפשי חשקה בפנימיות התורה.

כל זה הקדמה למה שנספר כעת. כלומר, מעבר לכך שהיה גדול בנגלה, היה לו מאד 'חוש' בנגלה.

טעות הצ"צ בתשובה לפני שהיה רבי

לאחר ההקדמה הנ"ל, הסיפור הראשון הוא שהוא מינה את החתן שלו, הצמח-צדק, בתור אברך, שיקבל את השאלות בנגלה ויכתוב את התשובות, רק שהתנה אצלו שיכניס אליו את התשובות לפני שהוא ישלח לשואל. פעם אחת אדמו"ר האמצעי היה בנסיעה, לא היה זמין, והתשובה היתה נחוצה. הצ"צ קבל את השאלה, כתב את התשובה, ולא יכול היה להראות אותה לרבי – והוא שלח אותה. אחרי שהרבי חזר הוא שאל אם היו שאלות בתקופה שלא הייתי, והצ"צ אמר שהיתה שאלה חמורה. ומה עשית? עיינתי מאד – שאלה מסובכת – וכתבתי תשובה.

אדמו"ר האמצעי אמר להראות לו את התשובה, וכשראה מיד הצביע שכאן כתבת משהו שיש תוס' הפוך מזה. מיד נפלה רוחו וחלשה דעתו של הצמח צדק – לא אמר, אבל אוירה של 'אני הולך להתפטר' (כמו שאנשים אומרים מדי פעם...), לא מתוך הפגנה אלא מתוך נמיכות רוח – ואדמו"ר האמצעי נחם אותו ואמר לו, אל תדאג, אתה עוד לא רבי.

אדמו"ר האמצעי הופך את ראיות כל הרבנים

הסיפור השני, שעוד יותר טוב לעניננו, שהיתה שאלת כשרות בבית אדמו"ר האמצעי. כנהוג שאלו הכל את הצמח צדק. בחב"ד גדולת הבנות של בית רבי היתה להפליא, כמו פריידקא בת אדמו"ר הזקן – אחות אדמו"ר האמצעי – שהיו מאמרים שאדמו"ר הזקן אמר רק לה, ואדמו"ר האמצעי היה צריך להתגנב על מנת לשמוע. היא גם זכתה להיות קבורה ליד אביה. כאן לא כתוב איזו בת – לאדמו"ר האמצעי היו הרבה בנות, שמונה בנות (שאחת היתה נשואה לצמח צדק).

כאן כתוב שהתעוררה שאלה לבת אחת בעוף, אז היא לקחה אותו לצמח צדק לחוות דעה. הוא עיין, היתה שאלה קשה, וענה מה שהוא ענה – אבל אמר שאיני רוצה לסמוך על דעתי, יש כאן עוד רבנים גדולים (אצל אדמו"ר האמצעי היו הרבה רבנים חשובים). הלכו ודנו בכך כל הרבנים שהיו אז בליובאוויטש, וכולם הגיעו למסקנה אחת לגבי כשרות העוף, ואמרו לבת של הרבי את המסקנה של כולם. כאן שוב רואים את גדולת הבת – היא 'הריחה' שהתשובה של הצמח צדק וכל הרבנים הגדולים לא נכונים. היא אמרה שלא מקבלת את הפסק שלכם עד שלא נראה לאבא. בדרך כלל זה לא היה הסדר, אבל הלכו להראות לו.

הצמח צדק לקח את העוף אליו וגם פתח את הספר והראה שפסקנו כך וכך לפי מה שכתוב כאן. עוד יותר חריף: אדמו"ר האמצעי לקח את הספר, עיין בו, ואמר – תקרא מה שכתוב כאן, במקום שהצבעת עליו כתוב הפוך ממה שאמרת. הצ"צ מסתכל בספר ויוצא מדעתו – הוא וכל הרבנים הסתמכו על איזה מקור בתוך הספר, וכשמראים אותו לרבי הוא אומר להם שכתוב הפוך, רק תקרא שוב. כלומר, שמסקנת מה שכתוב היא הפוכה.

בהמשך הסיפור כתוב שהביאו עוד מקורות, וכל מקור שהביאו הראה שהבינו את המלים בדיוק הפוך מהאמת. אז אם יש סיפור אחד שמדגים את הווארט של הבעל שם טוב שאמרנו בהתחלה – שכל מה שלא תאמר, אראה לך הפוך – הוא הסיפור הזה. יש הרבה דברים שאדמו"ר האמצעי דומה לבעל שם טוב, קשור לאין האלקי שבתוך כל דבר.

"דן אנכי" – להפוך את הסברות

מה רצינו מכל הסיפור? שהוא שייך לשם "דן אנכי". הוא הפוך משם סג – הסברות באות משם סג, בינה, ו"דן אנכי" הפוך משם סג, ההגיון ההפוך ממנו. זו טעימה של סוד השם "דן אנכי", "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". מהו "הגוי אשר יעבודו"? יש לו פילוספיה שלמה, סברות, וכל העולם משועבד לסברות. כמו היום, שיש תרבות שמבוססת על סברות שכולם עבדים שלהם, אף עבד לא יכול לברוח – כולם תחת סברות שם סג, התרבות שמשעבדת את עם ישראל.

"וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" –צריך לבוא שם דן ולהפוך לו את הראש. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – במיוחד היום צריך להפוך את הראש. אתה סובר שזו גזענות ואני סובר שזו הומנטריות. כל מה שאתה חושב – אני חושב הפוך, "איפכא מסתברא". רק מי שיש לו את הכח הזה של שם דן יכול להפוך את הראש. שוב, לבקש מה' "בגבורתך תדינני". זו גבורת אדמו"ר האמצעי, קשור ל"יודע הוי' ימי תמימִם" – שיש השגחה הכי נפלאה באורך החיים שלו, דן שנים. לחיים לחיים.

ג. אדמו"ר האמצעי משיח בן  יוסף – ביאור החסידות

כל משה רבינו צריך יהושע בן נון

לחיים לחיים. כעת נכנסנו לי' כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי. אחרי הגאולה אדמו"ר האמצעי אמר לחתנו הצמח צדק על אותו גוברנטור שעצר אותו – אותו נסיך, נציג ממשלה שהיה בויטבסק – שהוא עמלק, ואם אתה היית יהושע בן נון היינו 'פוטרים אותו'.

מה לומדים מהסיפור הזה? הרבי הוא משה רבינו שבדור, ובשביל להלחם עם עמלק הוא – על פי הצו העליון – לא יוצא להלחם (עוזר בתפלה) אלא שולח את שר הצבא שלו, יהושע בן נון, שגם אמור להיות ממלא המקום שלו. מי שעושה את העבודה בפועל הוא יהושע, עם כל כח התפלה של משה רבינו שעומד מאחוריו ומתפלל – כשמרים את ידיו עמלק נופל בידי יהושע. כאן הוא 'מאשים' את הצ"צ, שאם היית יהושע בן נון היינו גומרים עם עמלק, 'פוטרים אותו'. צריך בכל דור ודור, כמו שיש "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", מאד חשוב שלמשה רבינו יהיה את היהושע בן נון שלו. לחיים לחיים.

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף – גילוי החסידות וביאור החסידות

עוד ווארט קצר לסיום (כולם מוזמנים להמשך מחר): החסידים היו אומרים על אדמו"ר האמצעי שהוא משיח בן יוסף. כך היה מקובל אצל חסידי חב"ד.

הרש"ג – רבי שמואל גרונם, המשפיע הדגול של תומכי תמימים אצל הרבי הרש"ב – הסביר למה אמרו דווקא עליו שהוא משיח בן יוסף. אם הוא משיח בן יוסף, מיהו משיח בן דוד? אם הסביר כך, או ששמע מרבי הלל מפאריטש – שהיה חניך שלו – או שאמר מהמבינות שלו, שאפשר לסמוך עליה, היה אדם גדול. הוא הסביר – ומאד חשוב לנו – על גדר משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שמשיח בן דוד הוא מי שמגלה רזין דאורייתא ומשיח בן יוסף הוא מי שמסביר ומבאר בטוב טעם ודעת רזין דאורייתא.

בקבר דוד הסברנו את מה שנאמר במשיח "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה" שהיינו חכמה לשם בינה – חכמה היא המצאה, ראשית הגילוי, ובינה היא הסברה, היכולת להסביר בטוב טעם ודעת לעצמך ולאחרים את הברקות החכמה. הסברנו שחכמה לשם בינה היינו המצאה איך להסביר. חכמה בפני עצמה היא לא תכל'ס, התכלית היא בינה.

לפי הווארט עם הסבר הרש"ג יוצא משהו מאד מוזר. אם משיח בן יוסף הוא מי שמבאר רזין דאורייתא אני מבין למה שייך לאדמו"ר האמצעי, שהרי הוא "רחובות הנהר", בינה. מה שהוא "דן אנכי" לפי הפשט (שה' דן את מצרים בעשר מכות וכו') היינו הגבורה שלו – גבורה היינו ענף הבינה (רק שיש גם את הגבורה דאריך, זרוע שמאל דאריך, שמתלבש בפרצוף אמא, בסוד "אני בינה לי גבורה" לפי פירוש האריז"ל, והיינו כח האיפכא מסתברא של שם דן הנ"ל) – אבל במקור הוא "אלהי יצחק", בינה. הגדולה שלו היא להסביר בהרחבה הכי גדולה, "רחבה מיני ים", את הרזין דאורייתא. אבל מה יוצא? שאביו, אדמו"ר הזקן, שגילה את הסודות שהוא מסביר – כל דרושי אדמו"ר האמצעי הם הרחבה על 'נקודה' מתוך דרושי אביו – אז הוא משיח בן דוד. איפכא מסתברא, אני מבין שמשיח בן יוסף בא לפני משיח בן דוד – וכאן מי שמגלה הוא משיח בן דוד ומי שמסביר הוא משיח בן יוסף. ודאי כשהרש"ג אמר את ההסבר שלו לקח בחשבון את הבעיה הזו.

מקור ביאור הרש"ג ב"הרכבת אנוש לראשנו" וביאור בסדר הדורות

במאמר הגדול של רבי הלל – שהיו אמורים ללמוד בכולל רק טרם הגיעו לזה, "הרכבת אנוש לראשנו" – כתוב בפשטות שמשיח בן יוסף הוא מוחין דאמא ומשיח בן דוד הוא מוחין דאבא. אז אם יש מקור לדברי הרש"ג הוא באמת בדברי רבי הלל, שהוא חניך מובהק שלו – יתכן מאד שלקח את הווארט מ"הרכבת אנוש לראשנו", שם מבואר באריכות שמשיח בן דוד הוא חכמה, גילוי רזין דאורייתא, ומשיח בן יוסף הוא בינה, ביאור רזין דאורייתא.

הענין שהסביר הוא מאד מבוסס, ורק השאלה איך עובד לגבי סדר הדורות. גם ב"רוח חכמה ובינה" של משיח – המשיח בן דוד קודם למשיח בן יוסף. אפשר גם לומר – אם כי מן הסתם החסידים לא התכוונו כך – שהרי בכל דור ודור יש משיח שבדור. יש דורות מיוחדים שהניצוץ או הענין של משיח הוא מאד גדול יחסית. כמה שיש משיח בן דוד ומשיח בן יוסף – יש עוד פעם משיח בן דוד. מן הסתם לא התכוונו כך, אבל אם אדמו"ר האמצעי הוא משיח בן יוסף והוא מבאר משהו – ממצה את יכולת הביאור שאין מיצוי להסברת אדמו"ר הזקן יותר ממנו – אז כעת צריך משהו חדש, מהדורה חדשה, "פנים חדשות באו לכאן". זה דומה מאד לווארט של רבי אייזיק שצריכים "א נייעם סדר", שמשיח יבוא רק כשיהיה סדר חדש.

היפוך יחס האר"י ורבי חיים ויטאל בסוד המשיחים

בכל אופן, נכון שבתוך משיח עצמו יש משהו שמשיח בן יוסף מלביש את משיח בן דוד. כלומר, יש הגיון שמשיח בן דוד הוא הפנימיות והוא קודם, וכל משיח בן יוסף הוא לבאר אותו – להסביר אותו לעם. אצל האריז"ל נשמע הפוך – גם קושיא שצריך להתבונן בה – שיש לו את רבי חיים ויטאל, שאולי הוא בשבילו יהושע בן נון, אבל האריז"ל אמר לו שאתה משיח בן דוד ואני משיח בן יוסף. האריז"ל גילה ורבי חיים ויטאל הסביר, נשמע הפוך. העיקר שהדברים יהיו הפוכים, לחיים לחיים.

כבר י' כסלו, אז צריך לסיים ב"פדה בשלום נפשי".

תמיד כשקראתי שהאריז"ל אמר שהוא משיח בן יוסף ואמר לתלמידו שהוא יהיה משיח בן דוד לא התיישב אצלי – לא מצא חן בעיני... ידוע שפעם אחת אחד מתלמידי הבעל שם טוב נרדם תוך כדי אמירת התורה וראה בחלומו שלמעלה, בחיי הבעל שם טוב, דנו על פירוש בזהר הקדוש. הבעל שם טוב אמר כך והאר"י הקדוש אמר הפוך ואמרו שנלך לרשב"י. רשב"י אמר כמו האר"י הקדוש, אבל הבעל שם טוב אמר – כך אתה חשבת, אבל כתבת ברוה"ק אז נשאל את השכינה מה היא חשבה. הלכו לשאול את השכינה, את הקב"ה, ואמר כמו הבעל שם טוב. זה סיפור מפורסם (שכדאי לקרוא אותו במקור).

הבעל שם טוב אמר שכל מה שאחד יאמר – אני יכול לומר הפוך. לפי הסיפור הזה הולך גם על האר"י. בקאמארנא הוא כל הזמן בספק מי יותר גדול – זו הבעיה שלו. לכן הרבי הרש"ב למד אותו עד נקודה מסוימת, ואז הפסיק. [למד עד שחלק על אדמו"ר הזקן] כן, אך הא בהא תליא – חלק כי היה לו ספק מי יותר גדול. רואים כאן שהבעל שם טוב לא תמיד אומר כמו האר"י, וכמובן – לנו – הלכה כמו הבעל שם טוב. גם כאן, האריז"ל אומר שאני משיח בן יוסף ואתה תלמידי האהוב משיח בן דוד, ובא מישהו – או הבעל שם טוב או אנחנו – ואומר לאריז"ל שבמחילת כבוד מעלתו, אולי הפוך, אולי אתה משיח בן דוד והתלמיד הוא משיח בן יוסף. אפשר לומר שאמר כך מתוך ענוה, אבל יכול להיות שפשוט איפכא מסתברא.

[מה זה משנה לנו?] למה לא התיישב אצלי? כי מי אני רוצה כמשיח – את האריז"ל או את רבי חיים ויטאל? אדמו"ר הזקן אמר שמשיח שמצפים לו לא יבוא, אבל לא מונע ממני לצייר את המשיח. אני אוהב את רבי חיים ויטאל, אבל כמשיח רוצה את האריז"ל. ואם האריז"ל הוא באמת משיח בן יוסף אז כנראה שהבעל שם טוב הוא משיח בן דוד (גילוי אור חדש לאחר מיצוי ביאור האור הראשון כנ"ל).