בע"ה

י' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

התוועדות חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המתקת דינים בשמחה – המקהלה והקוזאקים של אדמו"ר האמצעי

ניגנו ניגון המגיד ממעזריטש.

לחיים לחיים.

המקהלה והקוזאקים

אפשר לחשוב שהיום הוא חמום לי"ט כסלו (כך נשמע לפי אופי השירה...), אבל יש מעלה עצמית גם בי' כסלו. מברכים שיש פה כלייזמר, כי כתוב על בעל הגאולה של היום – אדמו"ר האמצעי – שהיתה לו קאפעליע. אבל לא רק קאפעליע היתה לו. יש אנשים שיכולים להצטרף לקאפעליע, שיש להם כושר, שהם טובים בנגינה. אבל יחד עם הקאפעליע היו לו קוזאקים. מה זה קוזאקים? שהיו לו חסידים שרכבו על סוסים כפרשים. אלה שידעו לנגן ניגנו, ואלה שכנראה לא היו הכי טובים בנגינה אבל היו גבורי חיל רכבו על סוסים. כעת רצון הרבי עשה סימן להביא את הקאפעליע והקוזאקים – הוא הסתכל מחלון הבית – ואז ביחד, הקאפעליע החלה לנגן והקוזאקים לרקוד על הסוסים.

יש סיפור על הבן החביב של אדמו"ר האמצעי, רבי נחום. לפעמים מכנים אותו כ"ק בכתבי החסידות. אותו רבי נחום לא היה בקאפעליע – הוא היה בין הקוזאקים. הוא היה בחור כארז ורכב על הסוס. פעם אחת באמצע השבוע, בלי שום סיבה נודעת למה הרבי מבקש את הקאפעליע לנגן ואת הקוזאקים לרכוב על הסוסים, הוא עשה סימן – כולם הזדרזו, הגיעו הקאפעליע והקוזאקים, הקאפעליע נגנה והקוזאקים רקדו ועשו שמח על הסוסים. באמצע צועקים לרבי שהבן שלו, רבי נחום, נפל מהסוס ושהוא מסוכן ר"ל. הרבי לא עשה שום תגובה, ואמר להמשיך את הנגינה ואת הרכיבה – כאילו לא קרה שום דבר. המשיכו הרבה זמן – כמובן שלא הבינו, אבל אם הרבי אומר עושים בדיוק מה שהרבי אומר – ואחרי קצת זמן באו והודיעו לרבי שסך הכל נשברה לו הרגל והוא לא בסכנה. הרבי אמר שגם יתרפא לגמרי, וכך היה.

המתקת דינים בשמחה

אחר כך, בעת רצון, שאלו את הרבי מה זה היה: למה הוא קרא לקאפעליע ולקוזאקים באותו יום, ללא סבה גלויה, והעיקר, למה כאשר הבן נפל הוא לא הגיב כלל? הוא אמר שבאותו בקר הוא ראה או הרגיש שיש קטרוג גדול על בנו, ומקובל אצלו – כך מקובל אצלנו, כל החסידים, וזה הווארט שצריך ללמוד מהסיפור הזה – שהדבר העיקרי שממתיק דינים הוא שמחה.

אצלו השמחה הכי גדולה היתה המחזה המדובר – הקונצרט והמחזה, שהקאפעליע שרה והבחורים הגבורים רוכבים על הסוסים, הקוזאקים. הוא כבר צפה מראש שהולך לקרות פה משהו, וברגע שהודיעו שבנו נפל מן הסוס היה מובן שזו הגזרה שהוא צפה, הקטרוג על בנו, והוא אמר ביתר שאת להמשיך את השמחה – כך היה, והשמחה כבר פעלה שמיד הודיעו שלא כל כך נורא כמו שחשבו בתחלה. ואחר כך, בזכות השמחה, הכל התרפא לגמרי – כלומר, הדין נמתק לגמרי ולא נשאר שום רושם. זה גם המסר של "דידן נצח", שלא נשאר רושם של הדין – הדין מתבטל ומתמתק לגמרי.

המילים האחרונות ששמענו מפי הרבי הן "ברוב שירה וזמרה" – אותו ענין, שהרבי היה בדינים וההוראה לחסידים היתה "ברוב שירה וזמרה". מה החסידים צריכים לעשות? לשמוח, והשמחה ממתיקה דינים ומביאה את המשיח, משיח אותיות ישמח (בעצמו) וישמח (אחרים). "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" – צריך קודם להיות שמח בעצמו ואז לשמח אחרים, כך אנחנו תמיד והרבי אומר. אבל יש גם הפוך, שהוא לא שמח בעצמו, אך אחרי שמשמח אחרים הוא נעשה שמח. לחיים לחיים.

"דידן נצח" – נצחון בכח הדעת

"דידן נצח" קשור כמובן לספירת הנצח, אבל גם לספירת הגבורה – דהנה "דידן נצח" שוה גבורה. לא רק ששוה גבורה, אלא שאנחנו דורשים תמיד ש"דידן נצח" היינו ד פעמים דן. אדמו"ר האמצעי חי דן שנים (כפי שהוסבר אתמול בהתוועדות), ויש כאן ד"פ דן – דן בסוף המלה הראשונה, ר"ת דן, ועוד פעמיים דן בגימטריא (חוץ משני ה-דן המפורשים, שאר האותיות – חצי = דן דן. חצי הוא באמת חצי מגבורה, סך הכל של "דידן נצח", ואילו חצי של חצי הוא דן). יחד עולה גבורה, יראה, ועוד דברים חשובים.

דן עצמו הוא ר"ת של שתי ספירות – דעת-נצח. יש ספירה אחת שמתחילה באות ד, דעת, וספירה אחת שמתחילה באות נ, נצח. מה הקשר? לכל יהודי יש דעת – זה ההבדל בין יהודי לגוי, להבדיל, שלגוי אין דעת ("אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"). למדנו במאמר שיש דעת נוטה למדה מסוימת. מה הדעת של דן? יש לו הרבה דעת, והדעת שלו נוטה שחייבים לנצח תיכף ומיד ממש – לנצח את המערכה, להפוך את המדינה, להפוך את העולם היום. זו הדעת של דן (שהוריש לבנו חשים אותיות משיח, לשון חיש מהר, ואכן כך הוא פעל כאשר ערף את ראשו של הפעטער עשו. ואחריו בא שמשון, "בדן", דהיינו בן דן, וכך הוא פעל במלחמתו עם הפלשתים[ב]) – שאומר נצח, צריך לנצח. כתוב בחסידות, במאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם, שהשמחה הכי גדולה בעולם היא שמחת הנצחון. לחיים לחיים.

ב. עבודת "דבשי" וסגולת ארץ ישראל

היום פרשת וישלח, וחסידים נוהגים לשיר "הצילני נא". יש כמה גירסאות, השאלה אם אתם מכירים את הגרסה המקובלת אצלנו, כפי ששמענו מר' פולע כהן כאן בכפר חב"ד, וגם ר' אליה היה שר אותו דבר.

לחיים לחיים. ספרו שהחסידים של פעם היו שרים זאת לילה שלם – רק את ה"ואתה אמרת היטב איטיב עמך", החלק המהיר – בלי להפסיק.

הפחד מעשו שבתוכנו

הרבי אומר שבדור שלנו עשו כבר מוכן לגאולה, והבעיה רק בתוך יעקב גופא. עשו ויעקב הם שני תאומים שנפרדו, "ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". מה שהרבי התכוון שעשו כבר מוכן היינו העשו החיצוני, הגוי, אך הבעיה היום היא העשו שבתוכנו – העשו שבתוך כל אחד ואחד מישראל והעשו שבתוך עם ישראל בכלל.

לכאורה, אנחנו החסידים לא פוחדים מאף אחד, כמו שהבעש"ט לימד לא לפחד מאף אחד אלא רק מהקב"ה – אז איך אפשר לעשות מזה שיר? אמנם פסוק בתורה, אבל לא מתאים לחסידים לשיר "כי ירא אנכי וגו'". רק מה? מהעשו היהודי יש קצת מה לפחד[ג] – העשו שלי. העשו היהודי הוא העשו שלנו. בכל אופן, אנחנו בוטחים בקב"ה שאמר לנו "היטב איטיב עמך".

"היטב איטיב" – טוב ארץ ישראל (בכח טעימת יחודא עילאה)

יש בכך כמה רמזים יפים. יש כאן כמה יהודים יקרים שאוהבים חשבון, "בואו חשבון", "עיניך ברכות בחשבון". היטב עולה הוי' ו-איטיב עולה לב או כבוד – יחד עולה חן. מה קורה כאשר מכפילים היטב פעמים איטיב? ידוע ש-לב פעמים הוי' – כבוד הוי', "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ" – עולה ארץ ישראל. זה גם פשט הפסוק, שהוא אומר "היטב איטיב עמך" היינו שה' הבטיח ליעקב את ארץ ישראל. הוא הבטיח לו את ארץ ישראל שלעתיד לבוא, ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות", "נחלת יעקב אביך" שהיא "נחלה בלי מצרים", "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה". זו הבטחת הקב"ה ליעקב אבינו, ה-היטב פעמים איטיב.

נחזור למה שאמרנו קודם: היום העשו שקצת פוחדים ממנו הוא העשו שבפנים. יתכן שיש יהודים שפוחדים גם מהעשו החיצוני. כתוב שליעקב יש יותר פחד – הוא בורח. ליוסף יש פחות פחד. כתוב שגם למשה רבינו יש פחד והוא בורח. משיח יכול להיות שאין לו שום פחד, לא מעשו בחוץ ולא מעשו בפנים. יש לו גם דעת – יודע איך לטפל בו, הוא סומך על החוש שלו איך מטפלים בעשו, איך מתקנים אותו ועושים לו "אתהפכא", "איפכא מסתברא" כמו שדברנו אתמול.

בכל אופן, ההבטחה והעימות בין יעקב לעשו קשורים דווקא כאן לארץ. העימות בין יעקב, היהודי שחי כאן על פי תורה, רוצה שהסמכות כאן תהיה התורה, רוצה להשלים את ההבטחה והיעוד של הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים – הארץ המובטחת – ואת הבטחת הארץ לכל האבות על ידי ה', עד "נחלה בלי מצרים". רוצה להשלים הכל לפי התורה, חי לפי סמכות התורה. הבקר הסברנו שבדור שלנו מי שחי על פי סמכות התורה חי ביחודא עילאה – עצם הווארט שהתורה היא הסמכות והכל בטל לתורה הוא יחודא עילאה. כתוב שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש שכל יהודי, גם מי שלא שייך ליחודא עילאה, יטעם טעם יחודא עילאה. כך כותב בעל הגאולה של היום בתחלת קונטרס ההתפעלות – על מה היתה מסירות הנפש של האבא, שכל יהודי יטעם יחודא עילאה.

שוב, יש את העימות בין יעקב ועשו, ויש את הבטחת ה' ליעקב – שהוא בוטח בה – "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", שמתייחס לארץ ישראל, היטב פעמים איטיב.

"אכלתי יערי עם דבשי" – ברכת יוצר וקריאת שמע

אתמול וגם היום דברנו בשיעור הבקר על בעל הגאולה, שאתמול היה בעל ההילולא ויום ההולדת, ואמרנו שדב-בער שייך לסוד הדבש. דברנו על המלה דבש, שיש לה הרבה רמזים. למדנו במאמר של הרבי את הפסוק משיר השירים, פסוק מאד חשוב בכתבי החסידות – "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים" ואחר כך "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה".

בכל אופן, הווארט – כפי שמוסבר בכל הדרושים, וכך מסביר גם כאן – ש"יערי" היינו ברכת יוצר, התבוננות בעבודת ובטול המלאכים, שהם שרש הנפש הבהמית, לה', איך שהם מתבטלים לה' ואומרים "קדוש" ו"ברוך", ואילו "דבשי" היינו קריאת שמע.

"דבשי" – עבודת בעל הגאולה

כל הרביים, כל החסידות, כל חסידות חב"ד – אם יש ענין אחד, התבוננות עיקרית על פי פסוק בתורה, פשוט שכל החסידות היא התבוננות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש את שער היחוד של בעל הגאולה, שגם נקרא קונטרס ההתבוננות. יש לבעל הגאולה קונטרס ההתפעלות וקונטרס ההתבוננות. לקונטרס ההתבוננות יש עוד שם, שער היחוד. שם מופיע כל סדר השתלשלות על פי דא"ח, איך מסבירים כל דבר, החל משלש המדרגות שלפני הצמצום – יחיד-אחד-קדמון בלשונו – ואחר כך כל סדר השתלשלות. יש על שער היחוד ביאור של רבי הלל. הווארט שם – ועוד יותר באריכות בביאורי רבי הלל – שכל חסידות חב"ד היא התבוננות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". וגם, הספר הכי עמוק של אדמו"ר האמצעי – שעיקר ההשכלה של חסידי חב"ד בו – הוא אמרי בינה, שכולו עוסק ביחודא עילאה ויחודא תתאה.

זה גם הנושא של חלק ב' בתניא, שבהו"א של אדמו"ר הזקן היה גם להקדימו, שהוא יהיה תחלת התניא, רק שמשום סבה הקדים את החלק של ההתפעלות לחלק של ההתבוננות. היה דיון, שקלא וטריא אצל אדמו"ר הזקן, מה צריך קודם? להסביר את נושא ההתפעלות או את נושא ההתבוננות. כל החלק הראשון של התניא הוא ההתפעלות, אהבה ויראה – גם כל שאר המדות, אבל העיקר – התכלית, ואילו החלק השני של התניא הוא ההתבוננות. כנגד שני חלקים אלה אדמו"ר האמצעי כתב את שני הקונטרסים שלו – קונטרס ההתפעלות כנגד לקוטי אמרים וקונטרס ההתבוננות כנגד שער היחוד והאמונה. הסדר הוא כמו סדר התניא. אחר כך יש לו שערי תשובה, כנגד אגרת התשובה. עיקרי הספרים של אדמו"ר האמצעי הם כנגד שלשת חלקי התניא. בתחלת שער היחוד הוא מסביר שיש מצוה להתבונן ביחודא עילאה, "כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו", וזה הנושא של אמרי בינה.

מה אנחנו רוצים מכל זה? העבודה הזו של אדמו"ר האמצעי נקראת דבש – "אכלת יערי עם דבשי". "דבשי" היינו ברכת יוצר של המלאכים, איך הם מתבטלים לה' ואומרים "קדוש" ו"ברוך", אבל "דבשי" היינו קריאת שמע.

סוד הדבש בקריאת שמע

אמרנו כמה רמזים למה קריאת שמע קשורה לדבש. רמז אחד, מאד מפורש בתורה, שלפני "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כתוב "ארץ זבת חלק ודבש". כאשר מצרפים את תבת "ודבש", שעולה יב פעמים (צירופים של שם) הוי' ב"ה, לפסוק הבא אחריו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שעולה מג פעמים הוי', מקבלים את המספר הידוע 1430, שעולה הכל פעמים הוי' וכו', שלמות היחוד של קריאת שמע (ראשי התבות של "ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 338 = הוי' פעמים אחד! השאר = 1092 = מב פעמים הוי'[ד], מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין, אהיה פעמים הוי' בתש"י ואהיה פעמים הוי' בתש"ר, בסוד "אהיה אשר אהיה". והוא עולה הפסוק שכתוב בתפילין דמארי עלמא – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – כך הוא יתברך עושה אותנו חטיבה אחת בעולם כנגד מה שאנו עושים אותו חטיבה אחת בעולם באמרנו "שמע ישראל וגו'").

עוד רמז, שבסוף ק"ש יש ד רבתי של "אחד", ואחר כך חז"ל הוסיפו את הפסוק "ברוך שם וגו'", יחודא תתאה, והר"ת של "ברוך שם" הם בש, ובצירוף ל-ד של "אחד" שוב יוצר את המלה דבש.

אז יש "ודבש" מפורש בתורה לפני ק"ש ויש "אחד-ברוך-שם", דבש בהתחלה ודבש בסוף, ק"ש[ה] מוקפת בדבש. גם בפסוק שמע ישראל גופא יש תופעה דומה של דבר אחד שמקיף מכאן ומכאן עוד דבר – יחוד השמות בק"ש, "הוי' אלהינו הוי'", שבמזוזה, בצד האחור, כותבים בחילוף אותיות. היחוד הפנימי של ק"ש הוא "הוי' אלהינו הוי'"[ו].

בעל הרוקח אומר ש"הוי'" הראשון הוא "אני ראשון" והאחרון הוא "ואני אחרון" ו"אלהינו" שבאמצע הוא "ומבלעדי אלהים". אם כן, יוצא בהשוואה שהדבש בהתחלה ובסוף הוא "אני ראשון ואני אחרון" וכל ק"ש היא "ומבלעדי אין אלהים", "אלהינו", באמצעיתא (בעולם הזה, "היום לעשותם"). והנה, הערך הממוצע של שלש אותיות דבש עולה "אלהינו" (= אמונה), ללמד שגם באמצעיתא "אין עוד מלבדו", הכל דבש[ז] מתחלתו ועד סופו!

חיבור יחו"ע ויחו"ת

חוזרים על מה שלמדנו הבקר. חסידי הרב המגיד אמרו שכאשר מגיעים למעזריטש נכנסים לעובי היער ושם מתגלה דב גדול. מה הדב עושה? הוא שוקק, "דב שוקק", גם נוטריקון דבש. הדב הכי אוהב לאכול דבש. גם הדבורה שמייצרת את הדבש וגם הדב שאוכל את הדבש מתחילים דב. יש דב ודבורה ודבש (דב דבורה דבש = 529 = חיה ברבוע = תענוג![ח]), דבורה לשון דבר, בחינת "דבר מלכות" והדבש הוא "דבש מלכות"[ט]. בכל אופן, יש דב-דבורה-דבש, עם קשר הדוק בין שלשתם.

שוב, לפי הרמז השני, שדבש הוא "אחד. ברוך שם", הוא לא רק יחו"ת אלא כח לחבר יחו"ע ויחו"ת – להביא את טעם יחו"ע לכל נשמה ונשמה, שגם נשמות של "זרע בהמה" (רובנו, נשמות דבי"ע) ירגישו טעם עבודת "זרע אדם" (הצדיקים הגדולים, נשמות דאצילות), דבר שעליו מסר עצמו אדמו"ר הזקן. כל זה היה רק לומר שאין דבש כמו החסידות של אדמו"ר האמצעי, רבי דוב-בער – זה הדבש של חסידות חב"ד (סוד "דעה בינה והשכל"[י]). עד כאן בקיצור. מי שרוצה לטעום את מתיקות הדבש של דא"ח ילמד את החסידות של אדמו"ר האמצעי.

"ארץ זבת חלב ודבש" – "מדן ועד באר שבע"

מה נוסיף כאן להרחבת הענין? כעת דברנו על ארץ ישראל, "היטב איטיב עמך" בסוד ארץ ישראל שה' מבטיח ליעקב אבינו. התואר של ארץ ישראל בכל מקום בתורה הוא "ארץ זבת חלב ודבש". אם כן, התכל'ס של ארץ ישראל היא דבש, התכל'ס של ארץ ישראל היא להגיע לחסידות של אדמו"ר האמצעי. כמובן, צריך להוריד ולהתאים את הדבש הזה לכל אחד ואחד.

באיזה פסוק לגבי ארץ ישראל – ודווקא שלמות הארץ, מן הקצה אל הקצה של ארץ ישראל – יש רמז של דבש? כמו שיש ביטוי ארץ זבת חלב ודבש, איך כוללים את כל ארץ ישראל, מהצפון עד לדרום? "מדן ועד באר שבע". דן-באר-שבע ר"ת דבש. כמה פעמים כתוב הביטוי בתנ"ך? אפשר לנחש – שבע פעמים, "כל השביעין חביבין".

מה רואים כאן? שהדבש מתחיל מהסוד של דן, ימי חייו של בעל ההילולא, בסוד "דן אנכי" ובסוד שבט דן. חז"ל אומרים שבברכת שבט דן יש ע אותיות, קשר בין גיל דן לגיל ע, שביחד הם עדן. ביחד עם הפסוק "לישועתך קויתי הוי'" יש עוד יו אותיות, אלהים אותיות, "אלהים בשמך הושיענו ובגבורתך תדינני" שכתוב בפרק דן בתהלים. דוד המלך מבקש מהקב"ה לדון אותו בגבורה שלו, הדין שלע"ל, כפי שדברנו אתמול.

"חלב ודבש" – גוש חלב ו"מדן ועד באר שבע" – "ארץ זית שמן ודבש"

נאמר עוד משהו: אם הדבש של ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש", הוא "מדן ועד באר שבע", האם יש גם חלב בארץ ישראל? יש מקום שנקרא חלב? [גוש חלב]. מישהו יודע איפה זה גוש חלב? בצפון, כתוב בחז"ל שהוא בנחלת אשר (בראשית אותיות בית אשר)[יא].

כתוב שהוא מצטיין בזיתים שלו, שהרי אשר התברך בשמן זית. הזיתים המעולים ביותר של אשר, האלפא, הם בגוש חלב. לפי זה "ארץ זבת חלב ודבש" היינו "ארץ זית שמן ודבש" – יש בתחלה "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון" ואז עוד ארץ (נוגע להלכות ברכות), "ארץ זית שמן ודבש". יש קשר בין השמן לחלב, כי גוש חלב מצטיין בשמן זית. גוש חלב הוא החלב של הארץ, "מדן ועד באר שבע", הוא הדבש.

הפצת החסידות מדן ועד באר שבע

פתחנו בהתבוננות שמכח אדמו"ר האמצעי, הדבש של החסידות, נזכה לשלמות הארץ – "היטב איטיב עמך", היטב פעמים איטיב. כלומר, הארץ היא טוב[יב] – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"[יג]. לחיים לחיים, כמו שנסביר צריך להפיץ את החסידות – זו צריכה להיות סיסמת הפצת החסידות – מדן ועד באר שבע. צריכים להפיץ את תורת החסידות, תורתו של משיח, מדן ועד באר שבע – הרבה שלוחים, ומקומות אלה הם כנראה הכי חשובים. צריך הפצת דא"ח בדן והפצת דא"ח בבאר שבע ואז ממילא הפצת החסידות תתפוס בכל ארץ ישראל.

ניגנו "ואתה אמרת היטב איטיב עמך".

לחיים לחיים.

ג. "מדן ועד באר שבע" – נבואת שמואל ומעשה פילגש בגבעה

"כי נאמן שמואל לנביא"

אחד הפסוקים של "מדן ועד באר שבע" הוא בתחלת שמואל – "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להוי'". הרי היו ימים רבים ש"אין חזון נפרץ", שלא היתה נבואה בעם ישראל, עד שהגיע שמואל הרמתי – ששקול כנגד משה ואהרן – ומגיל הכי רך התחיל לגלות רוח הקדש, מאז שה' קרא אותו כילד קטן "שמואל שמואל" (הוא חשב בתחלה שעלי קורא לו).

"וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן..." – על מי נאמר "נאמן"? משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא", יש כאן דמיון בין שמואל למשה רבינו – "... שמואל לנביא להוי'". אפשר לומר שהפסוק הזה הכי מתאים לרבי המהר"ש, כי מדבר בשמואל. בכל אופן, אנחנו היום בחג הגאולה של הרבי האמצעי, אז צריך לדרוש גם עליו את הענין של "כי נאמן... לנביא להוי'". גם על הרבי, שמאד קאך-זיך בכך ש"יש נביא בישראל" – שמזמן הגלות "אין חזון נפרץ" וכעת חוזר.

"חזון נפרץ" – פריצת הנבואה

יש שבעים פני חן – שבעים הופעות של המלה חן בתנ"ך, וכנגדם אנו דורשים שבעים ר"ת של חן, אחד מהם "חזון נפרץ". כמו שה' אמר ליעקב אבינו "ופרצת", צריך גם שהחזון-הנבואה בישראל תהיה נפרצת, "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", שיהיה "חזון נפרץ". יש תקופה בלי נבואה, ואז מגיע שמואל – כמו שדברנו על כך שמים מגיעים לסכר ואז פורצים ביתר שאת ויתר עוז.

צריך "ופרצת" של חזון, שהחזון יהיה נפרץ – יש לנו חזון של משיח, השאלה אם החזון פורץ, החזון צריך לפרוץ לתוך העם. בשביל שהחזון יפרוץ צריך נביא. החזון באמת הוא חזון שיהיה מלך, אבל מי שפועל את ה"ופרצת" של החזון, שהחזון מגיע לכולם, הוא הנביא. לכן הרבי דבר גם עם משיח – רמז על עצמו שהוא משיח – ועוד יותר בפירוש רמז-אמר שהוא הנביא שבדור, שחזרה הנבואה לעם ישראל, "יש נביא בישראל".

מי אמר "יש נביא בישראל"? אלישע, בעל המופת העיקרי בתנ"ך, אמר על עצמו. כאן הפסוק מעיד, תוך שימוש בביטוי "מדן ועד באר שבע" – "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע", זה ה"ופרצת" של החזון, שכולם צריכים לדעת – "כי נאמן שמואל לנביא להוי'". יש נביא, יכול להיות קטן, לפני בר מצוה – לפני הגיל של תום ודעת. יכול להיות גם אחד הבחורים, יכולים להיות כולם – שהחזון יהיה נפרץ וה' ישפוך את רוחו על כולם, "ונבאו בניכם ובנותיכם".

רמזי הפסוק

היות שהפסוק כל כך יפה מתבקש לעשות את הגימטריא שלו: "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע" ("מדן ועד באר שבע" הוא סוד הדבש, "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד. ברוך שם וגו'", וצריך דעת בכך – "וידע כל ישראל"[יד]) עולה 1430, הכל פעמים הוי' וכו'. והוא עולה "ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כנ"ל! למה עוד שוה מספר זה, חוץ מ"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"? "אני ואתה נשנה את העולם" – זה גם ה"חזון נפרץ". את זה צריך לדעת "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע" – צריך להביא את הבשורה.

כעת נחשב את סוף הפסוק – "כי נאמן שמואל לנביא להוי'". יש אחד שהוא לא רק משה רבינו שבדור, אלא משה רבינו וגם אהרן הכהן – שמואל שקול כנגד שניהם – ונאמר בו "כי נאמן שמואל לנביא להוי'", שעולה 697. 697 הוא הביטוי בו הרבי השתמש לתאר מה הוא רואה ברבי הקודם – אם אתה לא רואה מה שאני רואה, תהיה בריא, אבל אני רואה – "עצמות בגוף" (שעולה ברית מילה, יוסף ישראל, ועוד...). כידוע, יש לנו על ביטוי זה מאמר גדול בספר לב לדעת בשם "וצדיק יסוד עולם".

כלומר, החלק הראשון של הפסוק הוא "יחי אדוננו וכו'" והחלק השני "עצמות בגוף" – פסוק מאד חשוב, במיוחד שכל חב"דניק ידע אותו... הפסוק שייך ליעוד של שלמות ארץ ישראל ("מדן ועד באר שבע"), כנראה שכל הגילויים הנ"ל תלויים בשלמות הארץ ובדבש של אמרי בינה מאדמו"ר האמצעי. לחיים לחיים.

[ספרו על רבי ברוך-מרדכי אטינגר, אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן (שהאריך ימים עד לימי אדמו"ר הצ"צ), שלילד שנקרא על שמו – דור עשירי – עשו אפשערעניש.] הוא עשה אתהפכא, התהפך ממתנגד (מחשובי תלמידי הגר"א) לחסיד (של אדמו"ר הזקן) – "כיתרון האור מן החשך".

לחיים לחיים.

[שמו לילד כפה וציצית.] תיכף נספר סיפור על כפה של צדיק, של אדמו"ר האמצעי – אני אספר ואחר כך אבא יספר לך שוב בבית. מזל טוב, תברך בבקר – כעת לילה – ותן נשיקה לציצית. זו מצוה, מאד מתוקה המצוה הזו. מזל טוב מזל טוב.

להקים גדוד קוזאקים

לא גמרנו את הווארט של הקוזאקים: אנחנו היום עם אדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי צריך שתהיה לו גם קאפעליע וגם קוזאקים. קאפעליע ב"ה יש לנו קצת – צריך להרחיב, ליותר כלים – אבל יחד עם הקאפעליע חייבים קוזאקים. בשביל קוזאקים צריכים סוסים. היום יש בגל עיני קרן לרכישת סוסים, רק צריכים כמה חבר'ה שירצו להיות הקוזאקים – אם אין קוזאקים אין טעם לקנות את הסוסים. בכלל, צריך חוש ציור. הרבי הקודם אומר שצריכים חוש ציור – לצייר שמוסיפים לקאפעליע שלנו גם כמה חבר'ה פה, התחלת גדוד הקוזאקים, שכאן בחוץ רוכבים על הסוסים.

יכול להיות שעכשיו שומעים אותנו ביצהר. יש הכנסת ספר תורה, אז אנחנו יחד. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", וכל שכן שבזכות הטכנולוגיה של היום גם רואים ממש בעינים הבשריות. מה שאמרנו שיש קרן לסוסים – נאמר במיוחד לגבי הישוב יצהר. אם יש שם שני בחורים שמוכנים להיות הקוזאקים של יצהר, לעשות פטרול מדי יום ביומו – אבל על סוסים גדולים! (הסוסים יכולים להגיע גם מיצהר לגבעת רונן לסיבוב) – אנחנו רוצים להקים את מחלקת הקוזאקים של גל עיני. [צריך בדווקא 400 קוזאקים?] רצוי, איני יודע כמה היו אצל אדמו"ר האמצעי – אבל 400 זה טוב.

ארבע מאות אלף שולפי חרב "מדן ועד באר שבע" – "כאיש אחד חברים" בתנועת דרך חיים

אם כבר אמרת 400, מה הפעם הראשונה שכתוב "מדן ועד באר שבע" בתנ"ך? במעשה פילגש בגבעה, כאשר התאספו כל עם ישראל להלחם במי שהיה נדמה שהוא העשו שבקרבנו – שבט בנימין אז. כמה היו שם? גייסו את כולם, "מדן ועד באר שבע", והיו 400 אלף. אז כתוב, הביטוי הכי חזק של אהבת ישראל, שמובא בתניא, שהיו "כאיש אחד חברים". בהמשך אותו פסוק בו כתוב שהתקבצו מדן ועד באר שבע ארבע מאות אלף שולף חרב, והיו "כאיש אחד חברים".

עד שהתבוננתי בפסוק הזה חשבתי שמספיק שיהיו בתנועה מאה אלף מתפקדים, אבל עכשיו – מה האתגר שלנו? לא מספיק מאה אלף אלא צריכים ארבע מאות אלף, "כאיש אחד חברים", ואז אפשר ללכת נגד "הגוי אשר בקרבך", אבל בדרכי נעם, לא כמו אז. כעת כבר משיח, הרבי אומר שהכל מתנהל בצורה אחרת, אבל יש איזו מלחמה בתוך ארצנו הקדושה. צריך "כאיש אחד חברים" ארבע מאות אלף איש שולף חרב.

צריך להבין מה הכוונה "שולף חרב". הר חֹרב הוא הר סיני – צריך מי שיכול כל רגע לשלוף מהשרוול דבר תורה. אז כעת אתה יודע כמה צריכים לעשות, אבל בזריזות – "ארבע מאות אלף... כאיש אחד חברים".

[ארבע המאות של דוד המלך הם כנגד ארבע מאות איש של עשו.] נכון, הכל מתחיל מ"ארבע מאות שקל כסף" – ת עלמין דכיסופין – של אברהם אבינו. בעצם, עוד לפני כן, בברית בין הבתרים כתוב שיעבדו את מצרים ארבע מאות שנה, "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (הפסוק שאנו מתבוננים בו ביחס ל-דן השנים של אדמו"ר האמצעי, שעל ידיהם מגלה את ה"אנכי", "אנכי מי שאנכי"). "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אמנם הוציאו אז רק רב ניצוצין, אבל אצלנו יהיו כל ה-רפח ניצוצין (רב אלהים), וכמו שהרבי אמר שכבר נסתיימה עבודת הבירורים.

שבעת קני "מדן ועד באר שבע"

הפסוק של פילגש בגבעה הוא הראשון והפסוק של שמואל השני. כמו כל תופעה של שבעה, יש חלוקה כמו שבעת קני המנורה. הנר השני הוא נר המערבי, שמדליקים אותו ראשון והוא כבה אחרון, מחזיק יותר מכולם בנס, הוא העדות ששכינה שורה בישראל. לגבי שבע פעמים "מדן ועד באר שבע" הנר המערבי הוא "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להוי'" – "יש נביא בישראל", ואותו נביא הוא המושח את מלך המשיח, "רמה קרני בהוי'", הקרן בה משח שמואל בשמן המשחה את "דוד מלכא משיחא".

ד. סיפורי התפעלות ואָן-התפעלות של אדמו"ר האמצעי

התהלים של אדמו"ר האמצעי בזמן פיוט עשרה הרוגי מלכות

אמרנו שנספר סיפור לאפשערעניש, הסיפור של הכפה (וגם הזכירו את הרש"ג, אז נספר עוד משהו עליו): פעם אחת רבי שמואל גרונם, המשפיע בתו"ת של הרבי הרש"ב, נכנס לרבי הרש"ב. מהסיפור הזה שומעים כמה הוא היה 'היימיש' עם הרבי, שהיה יכול לדבר דברים מהלב. הוא אמר שאנשים אומרים שבזמן שאומרים עשרת הרוגי מלכות בצבור ביום כפור הרבי לא אומר עם כולם, אלא אומר תהלים – האם זה נכון? כי מקובל אצלי שכך היה אצל אדמו"ר האמצעי, שבזמן שאמרו עשרת הרוגי מלכות הוא אמר תהלים. בכך הוא השוה בין אדמו"ר האמצעי לרבי הרש"ב.

איך הגיב הרבי הרש"ב? שאל איך אתה משווה אותי לאדמו"ר האמצעי?! כשאדמו"ר האמצעי אמר תהלים בזמן של הרוגי מלכות הכפה שלו נעשתה רטובה מהצד השני. צריכים לחנך את הילד לומר תהלים כמו אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום, והסימן לכך הוא שהכפה תהיה רטובה מלמעלה. לחיים לחיים.

תפלת אדמו"ר האמצעי ללא התפעלות גלויה

נספר עוד כמה סיפורים על הרבי האמצעי:

הרבי האמצעי היה מפורסם כ'מוחין' לגמרי. כשהיה מתפלל לא הזיז אבר, לא כמו אדמו"ר הזקן שכאשר התפלל בינו לבין עצמו היה כמו רבי עקיבא, שנזרק מקיר לקיר. כשהוא התפלל במנין הוא החזיק את עצמו, אבל כשהיה לבד הוא 'עף', היו צריכים לרפד אצלו את הקירות שלא ישבור את העצמות. אבל אצל אדמו"ר האמצעי, הבן, היתה הנהגה אחרת והפוכה – שהיה דומם, התפלל לבד כאבן דומם. עד כדי כך, סיפור מופת, שהיה אפשר לסובב אותו תוך כדי שהוא בדבקות בלי שהוא ירגיש שום דבר. מסופר שהיה לו משרת אחד, לא בסדר, שבאמת היה תמורת כסף מסובב אותו לחסידים שיראו אותו מתפלל. כשזה נודע לאדמו"ר האמצעי באיזה שלב הוא פיטר את אותו משרת.

החסידים שלו, שלא הבינו אותו עד הסוף, הבינו שהאידיאל הוא להיות לגמרי אָן-התפעלות, כמו הרבי. לכן בקונטרס ההתפעלות שלו, בהקדמה, הוא צריך לשלול את ההו"א הזו – שבכלל לא נכון, ועיקר תכלית הכוונה להגיע להתפעלות בנפש, עיקר התיקון של האדם. כמו שרבינו סעדיה גאון אמר שתיקון האדם הוא תיקון המדות, תיקון הלב.

יחס אדמו"ר הזקן להתפעלות בנו

מספרים שכאשר אדמו"ר האמצעי היה בחור צעיר, פעם אחת אבא שלו אמר לו במעין קפידא – שאני אקח מקל ואוציא את ההתפעלות שלך מהלב. ככה אבא אומר לבן – אקח מקל, א שטעקן, ו'אגרש' את ההתפעלות שלך מהלב. איך הבן הגיב? אמר – 'אבא, איך אפשר לא להתפעל כשמרגישים רוממות אין סוף?!'.

נספר סיפור שני, שבסיפורים אין קשר ביניהם, אבל נראה שכן יש קשר. לפי הסיפור הנ"ל, כאשר הוא היה בחור היה לו הרבה התפעלות, עד כדי כך שאביו אמר שצריך להוציא ממנו התפעלות, ובסוף כשנעשה רבי התפלל כמו אבן, בלי תנועה. יש עוד סיפור עליו כאשר היה צעיר, ולפי הנשמע הוא קצת יותר מאוחר מהסיפור הראשון – כך מובן, בדרך אפשר.

אָן-התפעלות של אדמו"ר האמצעי מקטרוג עליו והצלתו

פעם אחת אחרי יום כיפור, כשאדמו"ר הזקן ישב עם בנו אדמו"ר האמצעי, וישבו עוד כמה חסידים מסביב, הוא אמר לבנו – בערל'ה, היום היה עליך בשמים קטרוג גדול, קטרגו עליך שאתה מגלה רזין דאורייתא.

מה עם אדמו"ר הזקן? על כך הוא ישב בכלא, זה כל הענין של היו"ט של י"ט כסלו, והוא קבל על כך גושפנקא. רואים פלא, שאחרי כל הגושפנקא של אדמו"ר הזקן לגלות רזין דאורייתא – לא מגיע לכל מה שהבן שלו, שעדיין לא רבי, מגלה. הוא כבר מגלה רזין דאורייתא שפועלים קטרוג בשמים. מצטרף לווארט שאמרנו אתמול שהחסידים אמרו שאדמו"ר האמצעי הוא משיח בן יוסף, והרש"ג הסביר שמשיח בן דוד מגלה רזין דאורייתא ומשיח בן יוסף מבאר רזין דאורייתא – כאן מהסיפור משמע שבביאורים שלו הוא גלה ממד פנימי יותר של רזין דאורייתא ממה שגלה אביו, ועל כך היה קטרוג גדול.

ממשיך אדמו"ר הזקן ומספר לבנו – לא היה לך שום מליץ יושר, גם לא אחד מאלף, רק שפתאום הופיע להציל אותך הבן של המגיד – רבי אברהם המלאך, רבי אברהם הקדוש (יש לו שני כינויים), שהיה חברותא של אדמו"ר הזקן. הוא לימד עליך זכות ובזכותו ניצלת.

זה סיפור מאד מרגש, לכאורה. כמה חסידים נכחו שם, וכדרך חסיד שיש לו עין בוחנת הם הסתכלו תוך כדי הסיפור לראות אם יש לאדמו"ר האמצעי התפעלות כל שהיא – האם הוא מתרגש מהסיפור שהיה עליו קטרוג, ענין של היפך החיים ר"ל, ואם לא היה בא ברגע האחרון בן המגיד להצילך אוי ואבוי מה שהיה. יש כמה סיפורים בחב"ד שמסתכלים אם מישהו מתפעל, מי זוכר? [רבי אייזיק והצמח צדק ורבי משה מייזליש אצל נפוליאון]. הם הסתכלו וראו שהוא לא התפעל בכלל, והוא רק עצבני קצת ומסתכל אנה ואנה מי יבקש מאבא לומר חסידות. חשוב לו שאבא יאמר חסידות, ומה מענינים אותו סיפורים – שהיה עליך קטרוג וכמעט ר"ל ופתאום בא מישהו והציל אותך, מה זה מענין בכלל?! מענין שאבא יאמר חסידות! כתוב על אדמו"ר האמצעי שלא רצה להתחתן אבל הסכים כי ידע שיהיו הרבה דרושי דא"ח בשבע ברכות (נוגע לבחורים כאן...). בכל אופן, זו דוגמה שאדמו"ר האמצעי לא מתפעל.

יחס הסיפורים – נקיות ההתפעלות

הסיפור השני יכול ללמד לגבי הסיפור הראשון – מה שאדמו"ר הזקן רצה לקחת מקל ולהוציא ממנו את ההתפעלות הוא לא כי התפעלות היא משהו רע, אלא כל מגמת אדמו"ר האמצעי שההתפעלות תהיה מבוררת בתכלית. יש לו קונטרס שנקרא קונטרס ההתפעלות – התפעלות היא התכלית – ומה שהוא אומר שם שההתפעלות צריכה להיות נקיה, התפעלות חיי נשמה. זה בדיוק מה שאדמו"ר הזקן רצה לפעול אצלו, לברר אצלו.

בסיפור הראשון הוא הגיב שאיך אפשר לא להתפעל מרוממות אין סוף. מה מלמד הסיפור השני? קודם כל, מענין שהוא ספר דבר כל כך אישי בפני המאזינים שם. אבל התכלית היא המבחן – המבחן הוא המקל – לבדוק האם תתפעל משהו מעצמך, או שאתה נקי ואין לך שום התפעלות מעצמך כלל וכלל, ש'אני' לא מענין אותי בכלל, והדבר היחיד שמענין אותי הוא שאבא יאמר חסידות, כי אז יש גילוי רוממות אין סוף ומכך אני מתפעל, אי אפשר שלא. זה בירור ההתפעלות – שתהיה התפעלות חיי אלוה, כפי שאדמו"ר האמצעי רוצה. שנזכה לטעום משהו מזה, כפי שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו על זה.

ניגנו ניגון הקאפעליע.

נתפלל ערבית ונמשיך אחר כך (לא צריך לנקות את השלחן, רק לעשות מקום לסידור...).

ניגנו "יחי".

ה. 15 שנות נשיאות אדמו"ר האמצעי

"ימי תמימִם" – אכילת 'ימים' ולימוד תורה מכל אדם

אתמול דברנו על הפסוק "יודע הוי' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" – מתאים להמשיך כעת, כשיש כאן הרבה תמימים, כן ירבו. ה' יודע ימי תמימים – הפסוק מדבר על החיים של הצדיקים, שה' יודע, יש כוונה מיוחדת מתי קורה כל אירוע, כמה שנים יש מאירוע לאירוע וכו', הכל סודי סודות. כפי שידוע בנוגע לשנות חייו של הבעל שם טוב והמגיד וכו', וכך גם אדמו"ר האמצעי וכל הצדיקים ועוד, "יודע הוי' ימי תמימים" הולך גם על ה"תמימים" כפשוטו – שה' יודע ומחדיר דעת בתוך חיי התמימים.

פעם התמימים – כמו כל בחורי הישיבות – היו 'אוכלים ימים', 'עסען טעג'. לא היתה פנימיה עם אוכל, והיו צריכים לאכול אצל בעלי הבתים של העיר – היו מחלקים לימים, היום אתה מתארח אצל בעל הבית פלוני ויום אחר אצל אלמוני וכו'. אז אפשר לפרש את הפסוק "ימי תמימים", שכל יום אוכלים אצל מישהו, וה' יודע – הכל מתוכנן, אצל מי אתה אוכל כל יום.

לאכול היינו גם לימוד תורה, "לכו לחמו בלחמי". כל יום צריכים לשמוע איזה ווארט, "מכל מלמדי השכלתי", "איזה הוא חכם הלומד מכל אדם", ומי שאוכל ימים, כל פעם לומד משהו ממישהו, הוא גם בגדר תמים. יש הרבה בחינות תמימים. יש תמימים שלומדים את כל הפרד"ס שבתורה, לא מסתפקים בפשט אלא גם רמז, דרוש וסוד – "תורת הוי' תמימה" – אז הוא תמים. יש תמים לפי פירוש הבעל שם טוב, שיודע שהתורה אין סופית וכמה שאלמד ממנה היא נשארת אותו דבר, "תורת הוי' תמימה", כי לא החסרתי ממנה כלום, ואז היא "משיבת נפש". יש הרבה פירושים ל"תמימים", וכאן הוספנו עוד פירוש – שבעים פנים לתורה. בתוך המלה תמים רמוזה המלה ימים, ותמים – כמו שהרבי הרש"ב אומר על 'פנימי' – הוא אחד שכל הימים מחושבים אצלו, הימים והשעות וכו'. "יודע הוי' ימי תמימים" – זו הקדמה כללית.

חלוקת נד שנות אדמו"ר האמצעי – טל לפני הנשיאות ו-יה שנות נשיאות

לכן אתמול התחלנו לדבר על נד שנות אדמו"ר האמצעי מיום ליום, רק אצלו, מבין הצדיקים הגדולים תלמידי הבעל שם טוב, החיים הם מיום ליום – גם תמים, מיום ליום, "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", מברוך לברוך בשלמות. דברנו על דן השנים, אבל לא הסברנו את החלוקה שלהם. אצל כל רבי החיים מתחלקים לשנים – לפני שהוא מקבל את כתר הנשיאות ולאחר שנעשה רבי. לא הסברנו אתמול איך מתחלקות נד השנים שלו.

בן כמה היה הרבי האמצעי בהסתלקות אביו? הוא נולד בתקל"ד, שנה אחת אחרי הסתלקות המגיד, ואדה"ז הסתלק בתקע"ג (חדש אחרי יום ההולדת של בנו) – הוא היה בן 39. אם כן, יש 39 שנים בהן הוא עדיין לא היה רבי – אפשר לדרוש "טל ילדותך", היה עדיין בגדר ילד (טל עולה "הוי' אחד", חשב רק על כך שה' אחד ולא על שום דבר אחר, חשב על רוממות אין סוף והתפעל ממנה ותו לא מידי) – ו-15 שנה היה רבי, שם יה[טו].

מאד מתאים לו, אדמו"ר הזקן אמר שהוא קשור למגיד – שרש נשמתו, קרוי על שמו – וגם קשור לרב המנונא סבא. הוא מנוני ימא, עלמא דאתכסיא, לכן הוא מגלה רזין דרזין דאורייתא – לא רק מבאר, אלא תוך כדי הביאור מגלה עד שאביו אומר שאתה מגלה דברים חדשים יותר ממני, יש לו "רוח חכמה ובינה", מגלה בחכמה ומבאר בבינה באופן של "רחובות הנהר", היכולת לבאר רחבה מיני ים – זה שם י-ה. י-ה הם גם י של איש ו-ה של אשה, "שכינה ביניהם".

15 שנות שלשת האבות בעולם

מי זוכר תקופה של 15 שנים בתורה? המקור בתורה של יחידת 15 שנים – "יודע הוי' ימי תמימים" – היינו משך הזמן שהאבות היו בעולם כולם יחד. חשבון קל – אברהם היה בן 100 בלידת יצחק ויצחק היה בן 60 בלידת יעקב, כך שעד גיל 175 של אברהם הוא חי בעולם עם יעקב. 15 שנים כל האבות היו יחד בעולם הזה. היה זמן שגם יוסף היה יחד איתם? יוסף כבר נולד הרבה אחרי הסתלקות אברהם אבינו. זו גם אחת הסיבות ש"אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב" – יש משהו באבות שיש להם יחידת זמן שכולם יחד, דווקא השלשה, שנמצאים יחד 15 שנה, כמנין י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

לפי רמז זה יש משהו ב-15 שנות נשיאות אדהאמ"צ על דרך 15 השנים שכל האבות נמצאים יחד. זה דבר שאמור להשתקף בנשיאות אדמו"ר האמצעי – שאפשר להרגיש את נוכחות כל שלשת האבות יחד, בתוך החסידות שהוא כתב ואמר בתור נשיא בישראל. מה זאת אומרת? "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" היינו חב"ד כאשר האבות עצמם הם חג"ת.

אהבה-יראה-אמונה כנגד האבות

אתמול היה יום הילולת אדמו"ר האמצעי – מה כתוב באגרת הקדש על חיי הצדיק? שהם אהבה-יראה-אמונה. מסביר האבא של הרבי שהיינו אברהם-יצחק-יעקב. הייתי חושב שאמונה היא מדת אברהם, "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה", אבל בהקשר של אהבה-יראה-אמונה מסביר בעומק האבא של הרבי שאמונה כאן היא תפארת, יעקב. פשיטא שאהבה ויראה הן ימין ושמאל, כנגד אברהם אבינו ויצחק אבינו, ואמונה היא באמצע – הקו האמצעי שמחבר את הקצוות. הוא כותב בתניא שכל המדות האלה הן רוח הצדיק – בתוך נרנח"י, המדות האלה הן הרוח של הצדיק, חג"ת, רוח היא ז"א בקבלה.

אם אנו אומרים שבחסידות אדמו"ר האמצעי יש סגולה – שסימנה 15 השנים שהוא היה רבי – שהוא מאחד יחד את שלשת האבות, היינו אהבה-יראה-אמונה. מי זוכר ווארט מפורסם שאנו תמיד מביאים מכש"ט בשם הרמב"ן (שבעצם זה מדרש חז"ל)? שרק בעבודת ה' אמתית אפשר לחוות אהבה ויראה בו זמנית. על פי טבע אי אפשר לאהוב מישהו ולפחד ממנו באותו זמן, אך נס מיוחד שבעבודת ה' אפשר. דורשים "ואהבת את הוי' אלהיך", שה"את" בא לרבות יראה – שכאשר אתה אוהב אתה גם ירא. זה חידוש מופלא, וכאן יש עוד חידוש – לא רק שחיות שתי מדות יחד בעולם הזה, שאתה חווה בלב שתי מדות (חויה היא חיים), אלא שיש כאן גם את יעקב, הבחיר שבאבות, שהוא מדת אמונה שלמה.

אמרנו שאפשר היה לחשוב שאמונה היא אברהם – מה פירוש שאמונה היא תפארת? הפירוש פשוט מאד, יעקב הוא עמוד התורה – תפארת היא עץ החיים, עמודא דאמצעיתא – וכתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", "משה אמת ותורתו אמת". כשאני אומר שאברהם אבינו הוא אמונה – הכוונה אמונה בה', "והאמין בהוי' ויחשבה לו צדקה" – אבל האמונה בתורה שייכת ליעקב אבינו. זו המדה השלישית כאן. כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר" – משה הוא הפנימיות, הנשמה, של יעקב. מי מאמין במשה ובתורת משה? גם אמת – "תתן אמת ליעקב", "תורת אמת", "משה אמת". מי מאמין במשה? אמונה היא גם התקשרות, ויעקב הוא המאמין במשה.

יחוד אהבה-יראה-אמונה בחסידות אדמו"ר האמצעי

חיי האבות יחד היינו שאתה חווה יחד אהבה יראה ואמונה. על פי פשט אתה אוהב את ה', ירא את ה' – ואתה מאמין בתורה. אם אתה אוהב את ה' ודאי אתה מאמין בו – אי אפשר לאהוב דבר שאינך מאמין בו ואי אפשר לירא מדבר שאינך מאמין בו. אז מה התוספת של האמונה? אמונה ב"אורייתא וקוב"ה כולא חד", שלא נכללת באהבה ויראה, והיא עיקר החידוש.

כנראה יש משהו – לפי תחושה פנימית – שדווקא כשלומדים את אדמו"ר האמצעי, יותר מכל אחד אחר, גם בחב"ד, משדר אהבה יראה ואמונה. התורה שלו היא דבר מופלא, היא דבש, משהו מתוק ביותר. יש בה גם יראה גדולה מאד – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" – דברים מופלאים מעוררים יראה, אני עומד משתאה, כמבואר בחסידות. דברים נפלאים מעוררים משיכה אין סופית לה', אהבה, וגם מעוררים יראת הרוממות, ויש גם סגולה מיוחדת בתורת אדמו"ר האמצעי שמחזקת את האמונה בתורה.

כתוב בחז"ל "שלשה דברים צריכים חיזוק", והראשון הוא תורה. מה החיזוק? גם כפשוטו, שתשב ותלמד תורה, בפרט אם אתה בחור ישיבה – שתתמיד, זה צריך חיזוק כל יום, לא מובן מאליו. אבל החיזוק מתחיל מחיזוק באמונה בכח התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ושאם אשב ואלמד דף גמרא זה קודם כל אושר אין סופי. יש סיפור על בעל הגאולה, שהיה פעם בנסיעה ולא היו לו גמרות, לא היו ספרים. אחרי כמה שבועות של נסיעה כשהתקרבו הביתה הוא הרגיש כזה צמאון ללמוד גמרא, עד שקפץ מהעגלה כשעדיין נסעה – רץ הביתה בכל כחו, תפס את הגמרא הראשון כמי שאחזו בולמוס אכילה וישב ללמוד, תאבון ו"תאות צדיקים אך טוב" ללמוד תורה. זה מתחיל מאמונה בכח התורה. זו האמונה שהולכת יחד עם אהבה ויראה, וכנראה שאת כל שלשת הדברים האלה מקבלים בלימוד החסידות של אדמו"ר האמצעי. הסימן הוא "יודע הוי' ימי תמימים" – 15 שנות הנשיאות שלו, כנגד 15 השנים בהם היו האבות יחד בעולם[טז].

טעות בשיקול הדעת – 'נס' אצל רבי

[שאלה על הסיפור שהרב ספר אתמול, שאדמו"ר האמצעי אמר לצ"צ – אתה עוד לא רבי, אתה יכול לטעות. הרי יש מקומות שמוסבר שגם רבי יכול לטעות, ומצד שני הצ"צ הוא רבי בכח שלכאורה גם לא טועה. כלומר, או שגם כשיהיה רבי יכול לטעות או שגם קודם לא יכול לטעות.] ברור שעד משיח גם רבי, גם משה רבינו, יכול לטעות בשיקול הדעת. לומדים ממשה רבינו "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות" וכתוב בחסידות בפירוש שגם רבי יכול לטעות בשיקול הדעת.

אם הבטול היה ממש מוחלט, שהוא לא קיים, אז לא יכולה להיות טעות בשיקול הדעת. אך היות שבעולם הזה "הן בקדושיו לא יאמין" – חז"ל דורשים זאת על יצחק אבינו, שיעקב פחד לומר "אלהי יצחק" אפילו שהקב"ה יחד שמו עליו בחייו (מה שלא היה באף צדיק, רק אצלו כי היה כלוא בבית ועור ויצר הרע בטל ממנו) – פשיטא שבשביל רבי טעות היא בגדר 'נס'.

תיכף נספר סיפור מפורסם, שלומדים מאדמו"ר האמצעי עצמו, שגם הוא – כרבי – יכול לטעות, אך הטעות שלו היא בגדר יוצא מהכלל. הצ"צ ודאי כל הזמן כיוון לנקודת האמת, אבל לפני שהוא רבי – אם הרבי לא ישמור עליו, לא יבדוק אותו, ושהוא יודע שמביא את התשובה לרבי – הוא עלול לטעות. הצ"צ לפני הנשיאות, רבי לפני הנשיאות, עלול לטעות, יכול לטעות. אחרי שהוא רבי הוא כבר לא עלול לטעות, ואם כבר פעם טועה זה יוצא מהכלל, בגדר 'נס'.

חיטוט אדמו"ר האמצעי אחרי העלם הרע

אם כבר, מה הסיפור? סיפור מפורסם, שפעם אחת הרבי האמצעי בנסיעה, להפתעת החסידים, ביום אחד בהיר קם מתוך יחידות עם מאן דהו ונסגר בתוך חדר האכסניא שלו – לא מכניס דבר לפה, לא אוכל ולא שותה, לא מקבל אנשים. כך יום ועוד יום ועוד יום – שלשה ימים רצופים – שלא באה שום טעימה לפיו, והחסידים רואים שבתוך החדר הוא בוכה ואומר תהלים, איום ונורא, לא יודעים מה קרה. אחרי שלשה ימים הוא יצא מהחדר ואמר שאפשר לנסוע הלאה – היו באמצע מסע. לאט לאט הוא התחזק.

באיזו עת רצון זקני החסידים – שהיתה להם אפשרות לדבר דוגרי עם הרבי – שאלו אותו מה היה. הוא אמר שבאותו יום שהתחלתי את הצום נכנס אלי אברך וספר לי עברה שהוא עשה ובקש תיקון. ידוע שרבי לא יכול לתת תיקון לעברה של מישהו, אם אינו מוצא בעצמו את אותו ענין בדקות שבדקות – לא בגסות, לא כמו שההוא עשה, אבל את אותו ענין צריך למצוא בעצמו בדקות שבדקות. מה שהוא ספר לי מאד הבהיל אותי וכמה שחפשתי בתוך עצמי לא מצאתי בי דבר דומה לזה גם לא בדקות שבדקות. אז הבנתי – זה עיקר הווארט – שהדבר שהוא ספר נמצא אצלי בלא-מודע לגמרי, מבחינת העלם הרע שבי. כלומר, שיש אצלי רע שאיני מודע לו כלל וכלל.

אם יש לך רע – לפחות תהיה מודע לרע שלך, אבל אוי ואבוי אם יש לך עדיין רע נעלם, אז אתה עדיין לא צדיק. צדיק הוא בעל הבית על הלא-מודע שלו. בינוני הוא בעל הבית על המודע שלו, מחשבה, דבור ומעשה, אבל אין לו גישה לטפל בלא-מודע שלו. זה ההבדל בין בינוני לצדיק, שצדיק מודע למה שקורה אצלו בחדרי חדרים. והנה, אם איני מוצא אצלי בדקות שבדקות שום דבר שדומה לחטא של אותו אברך סימן שיש לי עדיין העלם הרע, שאיני מודע – שומו שמים, על זה צריך לעשות תשובה. אחרי שלשה ימים של צומות ותשובה ותהלים – הוא מצא בעצמו את הענין.

התהלים בזמן אמירת עשרת הרוגי מלכות

כמו שאמרנו קודם, בתהלים שלו הצד העליון של הכפה שלו נעשה רטוב... לא הסברנו מה הסוד בכך, וגם לא הסברנו שהתהלים של הרביים הם בחינת עשרה הרוגי מלכות. אמירת עשרה הרוגי מלכות היא אחד מהשיאים הרגשיים ביום כיפור – אז בוכים (האריז"ל אומר שבכלל צריכים לבכות בימים הנוראים). יש גם סימן אצל צדיקים, שדווקא העמודים האלה במחזור רטובים מדמעות.

למה הוא לא אמר זאת יחד עם הצבור? אפשר לומר, כמו שאצל הרבי הרבנית שמרה אותו מלהתרגש יותר מדי (וכך מסופר על עוד צדיקים), סכנת נפשות. יש צדיקים שפוחדים לומר עשרה הרוגי מלכות – יכולים להסתלק מהעולם הזה. כמו שרבי מיכאל מזלוטשוב הזהיר שהוא צריך שמירה כשנכנס לדבקות בנגינה, ופעם אחת לא שמרו עליו והוא הסתלק. זה הסבר אפשרי.

בכל אופן, פשיטא שאמירת התהלים באותו זמן שייכת לאותה עבודה. אמרנו שכל עבודת אדמו"ר האמצעי היא שייכת להתבוננות של קריאת שמע. אחת הכוונות הפשוטות של קריאת שמע היא לקבל ארבע מיתות בית דין כשאומרים "אחד" – הכל היה בעשרה הרוגי מלכות.

טעות בשיקול הדעת – מהעלם הרע

בכל אופן, הוא צם והתפלל במסירות נפש ואחרי שלשה ימים גילה את הרע הנעלם, בדקות שבדקות. מה היתה העברה של אותו אברך? יש שני סיפורים – או משהו איום ונורא לגבי עריות, לא רוצה אפילו לומר זאת, או אכילת חלב, שהיא עברה של שגעון. זה כן אפשר לומר כמה החטא מופלא ב'איום ונורא' שלו – שאברך למד תורה כל הלילה לאור הנר, ואז הנרות היו של חלב, וכל לילה כשהנר הולך לכבות נכנס בו יצר הרע (יותר מתאים לומר שנכנס בו שד) שאומר לו לאכול את שארית הנר. אפשר להבין כמה היה קשה לאדמו"ר האמצעי למצוא זאת בעצמו. יש אומרים שהסיפור עם החלב היה אצל הצ"צ, ובדרך כלל הסיפור עם אדמו"ר האמצעי הוא על עברה אחרת, עברה הזויה, כמו שאומרים היום.

אם היה נשאר אצלו העלם הרע, חוץ מזה שלא יכול לתת את התיקון לאברך – יכולה לצאת טעות מהעלם הרע. כל זמן שיש העלם הרע יכולה להיות טעות בשיקול הדעת – טעות בדרך 'נס' כנ"ל, לגמרי יוצאת מהכלל, אבל יכולה להיות. כתוב שהמשיח יתקן לגמרי את העלם הרע – לא יהיה העלם הרע, ובכל העולם יתקיים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", ולא תהיה יותר שום טעות בשיקול הדעת. כך בימות המשיח, אחרי שהוא משיח ודאי.

[הרב חפש את הנגן על הקלידים] מחפשים כל אחד במקום שלו – איזה הוא חכם? המכיר את מקורו.

המלחמה בקליפת סיסרא

[אברהם אבינו נטע אשל – שוה אמונה-אהבה-יראה.] כן, יש את הגימטריא הזו, אבל יש לה קליפה. רצינו לומר לפני כמה ימים, כשדברנו על "זה היום" – למדנו דבור המתחיל "זה היום תחלת מעשיך" – ואמרנו שה"זה היום" הראשון הוא בשופטים, "ותאמר דבֹרה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך". סיסרא הוא קליפה מאד קשה, ששוה 331 – הוא הקליפה שמנגדת לאמונה-אהבה-יראה, לאשל של אברהם.

צריך את ברק, מישהו מבריק מאד, ואת דבורה – קשורה לדוב-בער, כנ"ל – שנותנת לו את הפקודה לקום כי "זה היום אשר נתן הוי' את סיסרא בידך". שה' ימסור בידינו את כל האויבים, כל מי שצריך להפיל ולהפוך, שיהיה "דידן נצח". "קום" עולה פעמיים "זה היום" (חכמה), וכל הפסוק עולה כח פעמים "זה היום", "קום" כפול יד ("בידך"), כפי שהסברנו.

[סיסרא לא נפל בידי ברק ולא בידי דבורה.] כן, כי דבורה אמרה שמכיון שהוא מהסס "ביד אשה ימסור הוי' את סיסרא". [לא בידיה?] לאו דווקא, כנראה שהיא בכלל מנצחת על כל התזמורת – מנצחת על ברק, אז היא גם מזכה את יעל. מיעל לומדים ש"גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה" – כמה שעברה לשמה היא גדולה, לא כל כך מתאים שהיא תהיה על ידי דבורה, השופטת של הדור, משה רבינו של הדור. למשה רבינו לא בדיוק מתאים ליזום "גדולה עברה לשמה" – שתהיה אשה אחרת, יעל אשת חבר הקיני.

[ספרו כמה דוגמאות למה שמתאים למישהו אחר ולא לנשיא הדור.] יש כמה פתגמים כאלה, יש אפילו ווארט של חסיד של בעל הגאולה שהגיהנם של חב"דניק יותר טוב מגן עדן של חסיד אחר (שלא לדבר על מתנגדים...).

ניגנו ניגון הכנה, ארבע בבות, ניע זשורצי כלאפצי.

לחיים לחיים.

ו. סיפורים להמחשת קוי אופי של אדמו"ר האמצעי

נספר עוד כמה סיפורים:

מה שחושבים עליו קיים

לפני ההסתלקות של בעל הגאולה הוא חלה, הביאו רופאים, והרופאים לא השכילו מה הבעיה שלו, מה המחלה שלו. בעצם זה קרה פעמיים. פעם אחת שקראנו עליה בביאור על "היום יום" של היום – כאשר הוא היה במאסר, שנה קודם, הוא דווקא קבל יחס טוב מהשלטונות (לא כמו אדמו"ר הזקן). הוא חלה במאסר, בתא, ואז הביאו רופאים לבדוק אותו, והרופאים לא ראו שום דבר, לא הבינו מה המחלה שלו, עד שרופא אחד אמר שזו מחלה רוחנית, משהו נפשי. כמו שהיום אומרים – אם הרופא לא מוצא את הסבה הגשמית הוא אומר שזו בעיה נפשית. כך גם שם, הרופא אמר שזה משהו נפשי. השלטונות הרגישו חובה לעשות משהו – לא רצו לשחרר אותו, אבל אמרו שמה שחסר לו הוא לומר חסידות. אם תרשו לו לומר חסידות זה ירפא אותו. כך היה, הרשו כל בקר למנין חסידים להכנס למאסר, הוא אמר דא"ח, אמר חסידות, התחזק והתרפא. כך היה שנה קודם. אבל בשנה אחר כך, לפני ההסתלקות, הוא חלה מאד – היה על ערש דוי, הביאו רופאים, והם לא מצאו את סבת המחלה. שוב, הרופא הגדול אמר שאני מבין עליו שיש לו תשוקה לדבר שלא נמצא בעולם – זו היתה הדיגאגנוזה של הרופא הגדול. פעם היו רופאים עם כח מדמה פורה... הרופאים הכי גדולים.

הרבי שמע שהרופא אומר ככה, שהוא משתוקק לדבר שאין במציאות, ושאל – אתה יכול לחשוב על דבר שלא נמצא במציאות? יש כזה דבר? הרופא אמר – כן, למה לא? הרבי אמר – תחשוב כעת על משהו שלא נמצא במציאות, תראה אם אתה מסוגל. הרופא עצם עינים, חשב, ואמר – חשבתי. הרבי שאל על מה חשבת? מה לא נמצא במציאות? הרופא אמר – חשבתי שהשלחן הזה מתחיל להסתובב סביב עצמו – אין כזה דבר. הרבי אמר, מה אתה שח? יש שלחן במציאות? יש. יש גלגל שמסתובב? יש. אז לקחת את סיבוב הגלגל ושמת על השלחן וזה מה שיצא – באמת זה איזה הרכב, אבל לא משהו שלא נמצא.

אפשר להתבונן בכל מה שקיים

זו תורה של אדמו"ר האמצעי לפני ההסתלקות שלו. מה זה מלמד אותנו? מה הווארט? ידוע מה שהרבי הרש"ב אמר על "אילו ידעתיו הייתיו" – שכאשר הוא יושב מאחורי דלת נעולה ופותח את הלקוטי תורה מתקיים אצלו "ידעתיו הייתיו". באמת "לא ראיתם כל תמונה" ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ואף על פי כן כל החסידות היא שאפשר להתבונן באלקות, אפשר להתבונן אפילו בעצמות, וברגע שאפשר להתבונן – בהכרח שזה קיים.

מה הוא רצה? מה הווארט כאן? יש משחק מילים, לשון נופל על לשון, בין אמונה לתמונה – כל ההבדל הוא רק חילוף אתב"ש של האות הראשונה, חילוף א-ת. אמנם "לא ראיתם כל תמונה" ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אבל אמונה – לשון אמנות, חוש הציור – היא הוכחה למציאות ה'. לפי הסיפור הזה להוכיח שיש ה' בעולם תלוי בהתבוננות בה' – זו החסידות – כי אי אפשר להתבונן בדבר שאינו קיים כלל. זה סיפור מאד עמוק של בעל הגאולה, סיפור אחד שיש בו הרבה חומר למחשבה. גם הביטוי חומר למחשבה אומר שלכל מחשבה יש חומר – אי אפשר לחשוב בלי חומר.

[מה עם "תמונת הוי' יביט"?] כתוב שראה תמונת אחוריים, ואדמו"ר הזקן מסביר שהוא רואה את תמונת העולם כפי שה' רואה. לפני החסידות מוסבר שהאחורים של ה' היינו איך שה' מנהיג את העולם – את ההנהגה אפשר לראות.

[ציטטו את הרס"ג שמתרגם את הפסוק "ותמונת ברואי ה' יביט" – מקור לווארט של אדמו"ר הזקן]

לחיים לחיים.

שמיעת פשט מגלת אסתר בפעם הראשונה

נסיים עם עוד שני סיפורים שהם ארבעה:

כתוב שעוד בחיי אביו, אדמו"ר הזקן, הוא שלח אותו באיזו שליחות. מסורת חב"דית בכל הדורות שהאבא שולח את ממלא מקומו להתעסק בעניני הצבור, עסקנות ציבורית. זה התחיל מאדמו"ר הזקן ששלח את אדמו"ר האמצעי. בזמן שאדמו"ר הזקן הסתלק אדמו"ר האמצעי כבר היה בן 39, היה מבוגר. בתוך התקופה הזו הוא שלח אותו פעם אחת לאיזה מקום והוא שהה בו בפורים. בפורים שומעים מגלת אסתר – הוא נכנס לבית כנסת, שמע את המגלה.

היה מנהג – שהיום לא רואים אותו כל כך, רואים אותו אצל מי שמנגן בגיטרה במדרחוב – שנותנים פרוטות לבעל קורא. אצל יהודים כך היו עושים למי שקורא את המגלה, נותנים מגלה-געלט. הוא לא מקבל משכורת, וכדי לקרוא את המגלה צריך להתכונן ולטרוח, והוא מהנה את הצבור, אז כל אחד אחרי קריאת המגלה בא ונותן לו מגלה-געלט (כנראה יש לו שם קופסא או כובע...). בא אדמו"ר האמצעי, אברך, ושם בכובע שלו חמשה רובל כסף. כל מה שהוא קבל מכל הקהילה שם, מאות שומעים, לא הגיע לרובל אחד – והוא נתן לו חמשה רובל. הבעל קורא, שהיה יהודי טוב וצנוע, אמר לו – רבי, זה יותר מדי, לא נותנים כל כך הרבה. הרבי – לפני הנשיאות שלו – אמר 'ניין, ניין, כזה סיפור נפלא ויפה לא שמעתי מעולם'.

איך מסבירים את הסיפור? שהוא היה שומע כל שנה את הקריאה מאביו, אדמו"ר הזקן, ואז היה שומע רק את הסודות – הרזין דרזין של מגלת אסתר – ופעם ראשונה שהוא שמע את הפשט, שבאמת קרה כזה דבר, סיפור מופלא ביותר, השגחה פרטית. לא יודעים בן כמה הוא היה, אבל יתכן גם שהיה בן 35 – יהודי מבוגר – ואומר שכזה סיפור לא שמעתי, מגיע לך חמשה רובל.

שמיעת פשט התוכחות בפעם הראשונה

הסיפור הזה כתוב בפני עצמו, אבל מישהו זוכר סיפור יותר מפורסם עם אותו רעיון רק בנושא הפוך? הסיפור שהיה לפני הבר-מצוה שלו, בקריאת תוכחת כי תבוא, לפני ראש השנה, כמה חדשים לפני הבר-מצוה שלו. על פי דין הוא צריך לצום ביום כפור, מדין חינוך, אבל כל כך היתה לו עגמת נפש מהקללות שהוא שמע ממישהו אחר – כי אביו לא היה באותה שבת – שהוא חלה, נפל למשכב. גם, שאלו אותו מה קרה? הוא אמר שכל שנה שמעתי מאבא – שמעתי ברכות, ופעם ראשונה שמעתי קללות.

אדמו"ר האמצעי – העדר 'חוש' בעולם התחתון

"על פי שנים עדים יקום דבר", מאד מענין שמי שמספר את הסיפור הזה לא מזכיר את הסיפור השני. פלא, כל כך דומה, נושא אחר אבל אותו רעיון. אם יש פה שני סיפורים כאלה, סימן שזה קו אופי מובהק אצל אדמו"ר האמצעי. בזכות אבא שלו, אבל נוגע לאופי שלו – הוא נמצא במקום אחר לגמרי, עד שפתאום מישהו אחר מוריד אותו למציאות. זה קו אופי, שמתבטא אצלו לגמרי. כתוב שהיו שלשה שהיו להם חוש ברוחניות, בעולם העליון ולא בעולם התחתון, והיו שלשה גדולי עולם הפוכים, שהיה להם חוש למטה.

לכאורה אדמו"ר האמצעי הוא מהנשמות הגבוהות שעיקר החוש שלהן הוא למעלה, וכאשר באים למטה ופתאום פוגשים את המציאות יש להם התפעלות עצומה – "התחדשות". הלמעלה בפשיטות בשבילם, וכאשר פוגשים את הלמטה זו התחדשות גמורה בשבילם. מספרים על אחד מגדולי האחרונים, שהיה גדול בנגלה, וכאשר פעם ראשונה נעשה רב בעיר והביאו לו עוף עם קורקבן הוא אמר בהתפעלות 'דער הייליגע קורקבן!', פעם ראשונה שהוא רואה בעולם מה שהוא למד בהלכה...

ההבדל בין אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ ביחס לכסף

בכל אופן, יש לו חוש למעלה. יש עוד סיפור שממחיש זאת מאד חזק. היה לאדמו"ר האמצעי עגלון גוי, ואחרי הסתלקותו ירש אותו הצמח צדק – נסע עם העגלון של חמיו. פעם ראשונה שהצמח צדק נסע עם העגלון, אחרי הסתלקות השווער, הגיעו לאיזה קרעטשמע – בית מלון, שיש לידו גם בית מרזח שמוכרים יי"ש – והמנהג היה שכאשר מגיעים לקרעטשמע שוכר הרכב נותן כמה פרוטות לעגלון לשתות כוסית יי"ש. גם כאן, הגיעו והעגלון בקש כסף כנהוג. הצמח צדק נתן לו מטבע, הוא נכנס וקנה כוסית וודקה – הכל בסדר. הוא חוזר והצמח צדק שואל אותו – איפה העודף? הגוי הסתכל על הרבי הצ"צ ואמר לו 'גם אתה רבי?! הרי הרבי, שנסעתי איתו כל השנים, אף פעם לא בקש עודף'.

למה הרבי האמצעי לא בקש עודף? כי לא הכיר צורת מטבע. זה ביטוי של חז"ל, שיש צדיקים – בנן של קדושים – שלא מכירים צורת מטבע. הוא לא יודע מה זה לקבל עודף. הצמח צדק הוא הפוך – צריך את העודף. יש אפילו סיפור מפורסם אחר על הצמח צדק – גאון בנגלה – שפעם התיר עגונה על פי ירושלמי. הבעל השתגע, שוטה שלא יכול לתת גט לאשתו והיא עגונה – איך הוא התיר? הוא קרא לבעל השוטה לחדר ושלח אותו לקנות משהו במכולת – קופסת סיגריות או משהו – ונתן לו מטבע. השוטה קפץ מהחלון, קנה והביא את מה שהוא בקש ואת העודף. הצ"צ אמר שלפי הירושלמי הוא בסדר – מי שיכול לשלם ולמנות עודף הוא שפוי – ועל המקום הוא כתב את הגט.

רואים כאן שיש הרבה סיפורים שמבטאים קו אופי זהה – אם רואים משהו אצל צדיק, מן הסתם יש עוד סיפור דומה לכך כי מתאים לו. כאן ראינו שני סיפורים שכאשר שמע מאחר מה שהיה רגיל לשמוע מאביו פתאום 'נפל' למציאות. פעם אחת מאד לגריעותא, שחלה מכך ששמע לראשונה קללות, עד ששבועיים אחר כך היה ספק אצל אדמו"ר הזקן אם יכול לצום ביום כיפור. ופעם אחרת הפוך, שכל כך שמח ששמע את סיפור המגלה עד ששוה לו לתת חמשה רובל מגלה-געלט. [אולי גם לא היה לו 'חוש' כמה כסף נותנים...] זה עוד תשובה, אבל בסיפור הוא אומר שמגיע הרבה כי כזה סיפור נפלא ויפה לא שמעתי מעולם.

חלק מההתבגרות – הכרת הרע

מה אפשר ללמוד מזה? ברור שהסיפור של המגלה הרבה אחרי הספור של התוכחה – הוא כבר מבוגר, אדמו"ר הזקן שולח אותו לשליחות.

"אין חכם כבעל הנסיון". מה צריך ללמוד? השבוע אדמו"ר האמצעי הוא המורה שלנו. יש משהו דווקא לפני בר מצוה כשאדם מקבל דעת, שבהשגחה פרטית – הכל בהשגחה פרטית, אביו לא קרא והוא שומע ממישהו אחר, ומגיע לעגמת נפש ונופל למשכב – שלפני שאדם נעשה בר מצוה, הוא מקבל דעת, הוא חייב איזה חוש שיש רע בעולם, יש עונש, יש דברים לא טובים לדאבוננו, עד ביאת גואל צדק.

ילד – זה כלל גדול לגבי חינוך – לא צריך לפגוש רע. הלואי, אם הוא גר בשומרון קשה מאד שלא יפגוש את הדברים הרעים, ובכל מקום, אבל חינוכית – ילד לא אמור לדעת מדברים לא טובים שיש בעולם, מעונשים קשים. אבל לפני בר מצוה – במיוחד אחד שהוא הולך להיות רבי – חייב למצוא את המציאות של הלא-טוב. איך בכלל הוא הסתלק מהעולם? מה גרם לכך שהוא חלה? גזרה. מה היה הסיפור? הוא היה בנסיעה, בניעז'ין, המקום בו הוא הסתלק. הוא התאכסן באכסניא שלו, באה אשה מסכנה וצעקה – רבי, הצילני, את בני היחיד לקחו לצבא. מזה הוא חלה והסתלק. צריך באיזה שלב איזה חוש, דווקא לפני בר מצוה.

ראשית השגחה פרטית בבטול גזרות

החידוש, עוד יותר, הוא מתי צריך לשמוע פעם ראשונה מגלת אסתר – כזה סיפור נפלא ויפה. מתי האדם כלי לשמוע את הסיפור הנפלא הזה של אסתר המלכה ומרדכי היהודי? הוא צריך להיות ודאי נשוי, לפי הסיפור הזה הוא גם צריך להיות בשליחות. מהי מגלת אסתר? עניני מלכות, גזרות ובטול גזרות – בדיוק מה שאמרנו קודם, שכל הרביים היו שולחים את ממלאי המקום להשתדל בבטול גזרות. דווקא בהקשר הזה צריכים לשמוע, לחוש ולהמחיש לגמרי, שיש השגחה מופלאה בכל מה שנוגע לגורל של עם ישראל.

יש בזה הרבה "רצוא ושוב" – מצד אחד, ה' שומר אותנו; מצד שני הרבי מת מתוך גזרת הקנטוניסטים, חוזר לפרשת התוכחה. רואים שצריך להתפכח למציאות התוכחה כחלק מקבלת הדעת של בר המצוה ולמציאות מגלת אסתר בשלב קצת יותר מאוחר. עיקר מגלת אסתר הוא שכל אחד מאתנו צריך לפעול איזו שליחות למען הכלל, ואז פתאום, פוגשים באופן מוחשי את מגלת אסתר – וזה שוה הרבה כסף.

זה דבר אחד שהוא סיפור כפול, בשני הקשרים.

אי אכילת סעודה שלישית ואי שינה בסוכה בשל הגילויים

יש עוד משהו שראיתי במקום אחד ספור, ווארט, שכולנו נזכור משהו דומה לו אף שלא כתוב שקשור. ידוע שבחב"ד לא אוכלים סעודה שלישית או שרק טועמים, ונוהגים לדרוש את הפסוק "היום לא תמצאוהו בשדה" – "היום לא". אבל אדמו"ר האמצעי לא אכל סעודה שלישית, בלי להזכיר את הפסוק של "היום לא", אלא אמר – איך אפשר לאכול ברעוא דרעוין, כשיש התגלות של עתיק יומין ואריך אנפין ורדל"א?! לכן הוא לא אכל.

מי זוכר סיפור דומה? שהוא לא ישן בסוכה בגלל מקיפין דאמא – איך אפשר לישון במקיפין דאמא?! פלא שלא ראיתי מי שמקשר בין הספורים. מזל שהגילוי לא יחד – גם מקיפים דאמא וגם התגלות עתיק יומין ואריך אנפין ורדל"א – אז אי אפשר לישון ואי אפשר לאכול. גם מזל שלא הפוך – אם היה בסוכה גילוי אריך ועתיק ורדל"א אי אפשר היה לאכול, שזה עיקר המצוה, כפי שהרבי מוכיח בשיחות. לפי הסיפור הזה אפשר לישון ברעוא דרעוין, רק לא לאכול...

שוב, זו דוגמה נוספת למה שאמרנו קודם – שבשני הקשרים מופיע אותו רעיון. כאן יש משמעות הלכתית, שיש לך גילוי ובשלו אתה לא עושה משהו שלכאורה צריך עפ"י שלחן ערוך. לכן הרבי צריך 'לשבור את הראש' איך אי-השינה בסוכה בסדר על פי נגלה, ולגבי סעודה שלישית – הרבי היה אוכל פרי, וגם יש אסמכתא בפסוק "היום לא". כתוב גם בחסידות שרעוא דרעוין הוא כמו יום כיפור, בחינת יום כיפור. בכל אופן, זה לא הפשט הפשוט של השלחן ערוך, לא הכי פשוט. מה רואים? שעל פי שני עדים יקום דבר – אדמו"ר האמצעי הוא במקום אחר, כל כך במקום אחר שגילויים אלקיים משפיעים על הנהגתו לפי שו"ע. הרבי בשיחה המפורסמת שלו על סוכה מבסס זאת על פי נגלה (וכיוצא בכך בשיחה על סעודה שלישית[יז]).

החידוש של אדמו"ר האמצעי ביחס לאביו בהנהגות אלה

מה אדמו"ר הזקן עשה לגבי סוכה וסעודה שלישית? מן הסתם ישן בסוכה ואכל סעודה שלישית. אלה חידושים של אדמו"ר האמצעי, והם נעשו 'שפיץ חב"ד' – בלי זה היום אתה בכלל לא חב"דניק. מן הסתם שאצל אדמו"ר הזקן לא היה, לכן מסופר על אדמו"ר האמצעי. ומדובר בגילויים רוחניים – עתיק ואריך ורדל"א, מקיפין דאמא. יש פה הרבה מה להתבונן, שהרבי רוצה שהכל יהיה חלק על פי נגלה, אבל כשקוראים במקור – אף חסיד לפני הרבי לא נסה להצדיק על פי נגלה. ודאי שמוצדק על פי נגלה, כמו שהרבי מוכיח, אבל מה היה? הפשט פשוט – יש פה מקיפים דאמא, אני לא יכול לישון. אצל הרבי, אחרי כל הפלפול, יש לך צער שאינך מרגיש את המקיפים כמו שאדמו"ר האמצעי הרגיש, ולכן אתה מצטער ופטור מלישון בסוכה. כך גם צריך לומר בנוגע לסעודה שלישית, שאני כל כך מצטער שאיני מרגיש מה שאדמו"ר האמצעי הרגיש שאני לא יכול לאכול.

עיקר ההידור של הרבי היה ליטול ידים במלוה מלכה. לכן, אפילו היום, יש חסידים שלא נוטלים ידים בכלל – לסעודה שניה – כי הרבי לא תמיד נטל ידים. יש שפיץ-חב"דניקים שלא נוטלים ידים בכלל, אלא רק מקדשים על מזונות ומשאירים את כל התאבון לסעודת מלוה מלכה – סעודת דוד מלכא משיחא, הסעודה היחידה שמזינה את עצם הלוז, חיים נצחיים.

[אצל רשב"י היו גם גילויים והחמיר מאד בסעודה שלישית.] אדמו"ר האמצעי גם משנה מאבא שלו, אדמו"ר הזקן, שהיה כמו רשב"י. [לכן אני חושב שיש טעם סמוי שלא נכתב.] אבל בסוף קונטרס ההתפעלות, בעל הגאולה של היום, כותב ש'אני נשבע שאין יותר סודות'. הוא אומר שהחסידים אומרים עלי שאני שומר סודות – שאני אומר רק מה שמתאים לכולם, ושומר סודות – ואני נשבע שאין סודות, "הולך רכיל מגלה סוד" כמו שרשב"י אמר. תסתכלו ותראו את הלשון שלו בסוף שם. זה לגבי עבודת ה' – לגבי מנהגים, לא יודע... בכל אופן, אם אמר שלא אוכל סעודה שלישית בגלל הגילויים של אריך ועתיק ורדל"א – אני מאמין לו שזו הסבה. רדל"א הוא אמונה. הוא מבין בגילויים ולא אוכל, ואנחנו מתוך צער שלא חשים כמוהו – אני מקושר אליו, אבל לא מרגיש מה שהוא מרגיש.

[דברו על תאריכי כסלו] כן, האבא של הרבי מסביר מאד יפה את סודות תאריכי הגאולה של חדש כסלו – י, יט, כט[יח] (השחרור השני של אדמו"ר הזקן, נר חמישי, לפי מסורת החסידים; ב"היום יום" כתוב נר שלישי).