בע"ה

אור לי"ט כסלו ע"ה – בניני האומה, ירושלים

"הפוך את העולם היום"

התוועדות י"ט כסלו המרכזית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. להפוך את העולם מכח גילוי האמת

כיון שהיום הוא חג הגאולה של אדמו"ר הזקן מתאים שנפתח את הערב ב"פדה בשלום נפשי" – אותו פסוק שקרא אדמו"ר הזקן בתהלים כאשר הודיעו לו שהוא השתחרר, הפסוק של חג הגאולה. "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – אנחנו פה רבים, ושכל עם ישראל יהיו אתנו – "כי ברבים היו עמדי".

"ואני אבטח בך" – נתינת העצמות באותיות התורה

לחיים לחיים, "ואני אבטח בך". כתוב שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, אמר: "איני רוצה את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך – רוצה אני רק אותך". אותך – את העצמוּת, ועל כך נאמר "ואני אבטח בך", "אבטח" לשון דבקות כנודע. לכל יהודי יש את הנקודה העצמית של "[ואני אבטח] בך". דוד המלך אומר "ואני אבטח בך", והרי "אין מלך בלא עם", "עם" גם מלשון "עִם".  צריך שה"בך" של עצמותו יתברך יתגלה בתוך כל אחד מהעם של דוד – בְּךָ ובְךָ וגם בָּךְ ובָךְ. במיוחד ב'בך'ים – הילדים והנערים והבחורים – שעד גיל בך.

איך היהודי מגלה את הניצוץ האלקי שבו, את ה"חלק מן העצם" שכאשר אתה תופס בו אתה תופס בכל העצם? על ידי כב אתוון דאורייתא. עשרת הדברות מתחילים "אנכי" – "אנא נפשי כתבית יהבית" – העצמוּת נתן את עצמו בתוך אותיות התורה. כך ה' נותן את עצמו לנו, ובאמצעות כב אותיות התורה – בפרט כפי שמתגלות במאור של התורה, תורת החסידות – כך מגלים את עצמותו יתברך, ואז בא דוד מלכא משיחא, הנשמה הכללית של כל ישראל, וגואל אותנו בקרוב ממש. "ואני אבטח בך" בגימטריא דוד המלך כנודע, לחיים לחיים.

להפוך את העולם – מכח האמת והשלום של התורה

כתוב בתלמוד ירושלמי שראש-תוך-סוף של בך אתוון דאורייתא הן האותיות א, מ, ת – אותיות היוצרות את המלה אמת. "משה אמת ותורתו אמת", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", "וגם בך יאמינו לעולם", בכל דור ודור יש את המשה של הדור שמגלה את העצמוּת, עד שבא מלך המשיח ומגלה "תורה חדשה מאתי תצא", מגלה את פנימיות התורה של משה רבינו.

הסיסמא שלנו הערב היא "הפוך את העולם היום", כמו שהרבי היה צועק "קער א וועלט היינט". כדי להביא את המשיח, אמר הרבי, צריכים עשרה עקשנים – עשרה 'בך'ניקים, "כנישתא חדא", שיתעקשו עם ה"בך" העצום שבהם להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, היום, נאו.

בשביל זה צריך להפוך את העולם היום. איך? כתוב בישעיהו (כז, ה) "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", התורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. "הוי' יברך את עמו בשלום" – "בשלום" היינו ב מדרגות של שלום, שלום למעלה ושלום למטה. אבל השלום של התורה תלוי בעוז, "הוי' עֹז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום", "החכמה תעֹז לחכם". החכמה האלוקית היא האמת והיא נותנת עוז לחכם שממנו נמשך השלום, ועל כן נאמר "והאמת והשלום אהבו". הכח להפוך את העולם הוא העוז של התורה.

הדיון במראה הסנה – "ואמרו לי מה שמו... אהיה אשר אהיה"

לכן נפתח הערב בווארט יפה מאד של הרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום, שהסתלק בדיוק כו שנים לפני גאולת תלמידו המובהק והחביב ביותר, אדמו"ר הזקן בעל התניא. לפני שהוא הסתלק הוא פנה אליו ואמר: 'זלמן, היום הוא היום טוב שלנו'. בכך הוא ניבא שעוד 26 שנה תהיה הגאולה של אדמו"ר הזקן.

בין תלמידיו של הרב המגיד היו ששים גבורים – הצדיקים הכי גדולים של הדור, שאחר כך הפיצו את תורת החסידות בכל העולם כולו. ביניהם היו האחים הקדושים הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג והרבי ר' פינחס בעל ההפלאה מפרנקפורט. יש כמה סיפורים על הדיבורים ביניהם לבין המגיד. פעם הם שאלו אותו מה פירוש המלים במראה הסנה. יש דין ודברים בין הקב"ה למשה רבינו לגבי הגאולה – ה' רוצה למנות את משה להיות שליח להוציא את בני ישראל ממצרים, ומשה לא מקבל זאת בקלות ומתווכח עם הקב"ה שבעה ימים. הפסוק אומר: "ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אֹמר אלהם" – הפשט הוא, כאשר אבוא אל בני ישראל לבשר להם שאלקי אבותם שלח אותי, דבר ראשון ישאלו אותי "מה שמו?", מה השם של המשלח? ואז, "מה אומר אלהם"?

השאלה מפתיעה, מה פתאום זה מה שמטריד את משה בקבלת השליחות? והנה עונה ה' למשה תשובה עוד יותר מפתיעה: "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". בכל התנ"ך מופיעה המלה אהיה במובן של שם קדוש רק שלש פעמים, וכולן בפסוק הזה! ה' מגלה למשה רבינו שם קדוש שהוא השם של המשלח, אבל שם זה מופיע רק כאן. כלומר, בתשובה לשאלה "מה שמו", ה' אומר איזה שם שלא שמעתי אותו מעולם וגם לא אשמע אותו לעולם בכל כתבי הקדש.

תורת המגיד על "ואמרו לי מה שמו" – גילוי אמת ה' ל'יודעי השמות'

שוב, כמו שאמרנו הדיון הזה מפתיע, אבל הכי מפתיע הוא איך שהמגיד הגדול פירש את הפסוק לאחים הקדושים, הרבי ר' שמעלקא והרבי ר' פינחס.

המגיד אמר לאחים שמה שכתוב "ואמרו לי מה שמו" הוא לא 'ושאלו אותי מה שמו', אלא בניחותא – הם יאמרו לי מה שמו, לא ישאלו אותי. מה הפשט? הרי בני ישראל כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את ה' – כולם מקובלים, יודעים את כל השמות הקדושים. אומר משה לה': אני אבוא לבשר את הגאולה, והם יאמרו לי מה שמו, כי הם מכירים את כל ספרי הקבלה. מה כבר אני יכול לומר לאנשים חכמים כאלה, שיודעים את "סוד הוי' ליראיו", בקיאים בכל? הרי העובדה שהם כבר יודעים היטב מה שמו מקטינה ואפילו מבטלת את כל עצמת השליחות! אז ה' אומר לו – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה". קודם כל, על פי פשט, את השם הזה הם לא מכירים – אף אחד לא מכיר את השם הזה, איש לא שמע אותו מעולם וגם לא ישמע אותו לעולם. והרב המגיד ממשיך ומפרש ואומר רמז מפורסם, ש"אהיה אשר אהיה" רומז ל-21 כפול 21, אהיה פעמים אהיה, 21 ברבוע בלשון החשבון, שעולה אמת.

אם כן ה' אומר למשה, שימסור לחכמים המקובלים הגדולים שאך ורק הקב"ה הוא אמת, וכל השאר, כל מה שיש בכל העולמות עד רום המעלות, גם עולם האצילות וגם למעלה ממנו, הכל כזב. כל השמות, כל הקבלה שאתם יודעים – הכל כזב, חוץ מעצמותו יתברך, שהוא אמת לאמתו. את הסוד הזה הם ודאי לא יודעים. עד כאן הסיפור.

שם הגאולה – אמת שמבטלת את כל העולמות

"אהיה אשר אהיה" הוא שם הגאולה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כעת אנחנו זקוקים לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. אם לשם גאולת מצרים היה צריך לגלות את האמת, שכל השאר הוא כזב ויש רק אמת אחת, כל שכן וקל וחומר שיתקיים כך היום – גילוי האמת לאמתו, ושכל השאר כזב, ורק מכח האמת אפשר להפוך את העולם היום, היינט, נאו.

"משה אמת ותורתו אמת". כלומר, כל ענינו של משה הוא לגלות את האמת הזאת – האמת של העצמוּת, שלעומתה הכל כזב, עד רום המעלות. זה מתקשר יפה מאד עם הווארט של אדמו"ר הזקן שאמרנו קודם, שהיה אומר בדבקות רבה – משתטח על הארץ בפישוט ידים ורגלים ואומר שאיני רוצה שום דבר, לא את גן העדן שלך ולא את העולם הבא שלך, רוצה אני רק אותך. עולם הבא נקרא עלמא דקשוט, אבל לגבי עצמותו יתברך גם הוא כזב. כל הידיעות עד רום המעלות, כל השמות הקדושים – הכל כזב. אדמו"ר הזקן הוא משה רבינו שבדור, ואומר: אני רוצה רק את האמת שלך, אותך בעצמך. ועם האמת שלך אפשר להפוך את העולם היום ולצאת ממצרים.

חיבור האמת של משה עם האמונה של עם ישראל

איך הרב המגיד הגיע לווארט הנפלא ביותר הזה? מהגימטריא ש-אהיה פעמים אהיה, "אהיה אשר אהיה", עולה אמת. אפשר לעשות חשבון יותר פשוט – כמה שוה "אהיה אשר אהיה"? 543. אם מוציאים אמת – 441, נשאר 102. אמונה. כתוב בזהר הקדוש "איהו אמת ואיהי אמונה", אמונה היא בת הזוג של אמת. אמת ואמונה הן מאותו שרש בלשון הקדש – שרש אמן (רק שה-נ נופלת במלה אמת). אמת אמונה שוה "אהיה אשר אהיה".

עוד תופעה בשם הזה, ששייך בעצם למשה רבינו – רק משה רבינו שבדור יכול לגלות את האמת לאמתה, האמת שהופכת את העולם היום. מה הרמז? שאם כותבים את המספר "אהיה אשר אהיה" (543) הפוך – כמו הסתכלות במראה – מקבלים 345, משה. כתוב על משה "ותמונת הוי' יביט" – הוא מסתכל בראי, שבעצם הוא "אספקלריא המאירה", של "אהיה אשר אהיה", ורואה שהיא היפוך המספר שלו.

זה אומר לו שאתה ורק אתה יכול לגלות גם את הסוד של "אהיה אשר אהיה" שהוא אמת, וגם איך שהאמת מזדווגת עם האמונה של עם ישראל. אמונה במציאות ה' יש לנו, הרי כבר מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, אנחנו מאמינים בני מאמינים. אבל את האמת ש"אין עוד מלבדו" ממש, וכל דבר שהוא לא הוא ממש, אפילו עד רום כל המעלות – הוא כזב, את האמת הזו של "אהיה אשר אהיה", מקבלים ממשה.

"אהיה אשר אהיה" – החירות האמתית

האמת הזו היא גם החירות האמתית. מה פירוש "אהיה אשר אהיה"? הפשט, עוד לפני הגימטריאות, הוא שאני אהיה בדיוק מה שאהיה – אני חפשי להיות בדיוק מה שאני רוצה להיות, וכך כל יהודי יכול להיות בדיוק מה שרוצה להיות. "אהיה אשר אהיה", אין שום גדר, שום מגבלה – זה "עלמא דחירו", חירות אמתית. יציאת מצרים היא חירות – "זמן חרותנו". יש משהו בין הפשט של "אהיה אשר אהיה", חירות מוחלטת להיות בדיוק מה שאתה בוחר להיות בבחירתך החפשית, לבין האמת המוחלטת שיש רק אחד, העצמות ממש, לפני הצמצום, לפני אור אין סוף – והכל עד רום המעלות כזב לעומת האמת הזאת.

מה כתוב אחרי קריעת ים סוף? "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". מאמינים בה' עוד לפני שמאמינים במשה. כתוב בחסידות שעל ידי משה עבדו מאמינים גם בה' בדרגה הרבה יותר פנימית של אמונה, זוכים לזווג את האמונה עם האמת המוחלטת, ש"משה אמת ותורתו אמת". לעשות בדיוק את הזיווג הזה, שאמת-אמונה שוה "אהיה אשר אהיה" בחשבון הפשוט שלו.

עד כאן סיפור להתחלה, למדנו שכדי להפוך את העולם היום, להביא את מלך המשיח, צריך כמובן התקשרות ל"משה אמת ותורתו אמת", ושכל יהודי יגלה את ה-בך, "ואני אבטח בך", שבו, את הדוד המלך שבו, ועם זה הופכים את העולם היום.

לחיים לחיים. היות שספרנו סיפור של הרב המגיד, ננגן כמה ניגונים שלו. נתחיל עם ניגון שנגנו גם לפני שנה ושנתים – ניגון המגיד במסורת חסידות רוז'ין, שהרי רבי ישראל מרוז'ין הוא נין של המגיד הגדול, ויש ברוז'ין ניגון עם מסורת ברורה שהוא מהמגיד עצמו – ניגון שמח.

ב. נשיאת ההפכים במעשה יהודה ותמר ובהבטחת המשיח "היום!"

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, אמר שצריכים לחיות עם הזמן – עם פרשת השבוע. לקשר כל דבר וכל אירוע – במיוחד נס שקורה לאדם – למה שכתוב בפרשה. בחת"ת, בחלק החומש ששייך להיום, כתוב הסיפור של יהודה ותמר. בלשון חז"ל, זהו סיפור בו הקב"ה עוסק בלהוליד את אורו של מלך המשיח, בדרכים הכי נסתרות שרק ה' יכול.

שני פירושי "ולא יסף עוד לדעתה" – גילוי העצמות בנשיאת הפכים

קרוב לסוף הסיפור, אחרי שחושדים בתמר ויהודה אומר "הוציאוה ותשרף", היא אומרת: "הכר נא למי החֹתמת והפתִלים והמטה האלה", ואז כתוב "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ולא יסף עוד לדעתה". יהודה הכיר. הכרה היא פנימיות הדעת. על המילים "ולא יסף עוד לדעתה" מביא רש"י שני פירושים הפוכים – יש אומרים שלא הוסיף עוד לדעתה ויש אומרים שלא פסק עוד מלדעתה. תרגום אונקלוס מתרגם "ולא הוסיף", כפשט הפשוט, אבל רש"י מביא ממקום אחר שלפעמים "יסף" הוא כמו "פסק". כבר אנו רואים שיש פה איזו נשיאת הפכים בפסוק הזה, בסיפור שמבחינה מסוימת הוא סיום העלילה של יהודה ותמר.

במקרים כאלו, כאשר יש שני מאן דאמר שסוברים הפוך, קשה להבין איך מקיימים בכגון דא "אלו ואלו דברי אלהים חיים". גם כאן, החסידות פוקחת לנו את העינים (ה' נושא הפכים, וכך גם יהודי שלומד תורה שעצמוֹת ה' גנוזה בה). אדרבה. הסגולה הכי גדולה לגלות את העצמות שבתורה, היא כאשר פוגשים תופעה שלכאורה היא סתירה גמורה, וגם בה מגלים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים".

אמת בו-זמנית בעולמות שונים

כתוב בחסידות שלפעמים יכול להיות שמישהו צודק בעולם מסוים ומישהו שמפרש בדיוק הפוך, צודק בו-זמנית בעולם אחר. הרי כל העולמות חיים וקיימים בו-זמנית. כלומר, הסיפור הזה מתרחש בכל העולמות, עד רום המעלות. אמרנו שלעומת עצמותו יתברך הכל כזב, כל פן בפני עצמו הוא כזב כי החלקי הוא ההיפך מהעצמות שנושאת את כל ההפכים גם יחד, ובכל אופן הגילוי שהכל כזב בעצמו מגלה את נשיאת ההפכים שבכל העולמות. ככה מגלים שה' הוא נושא ההפכים האמתי.

שוב, בכגון דא אומרים שיתכן שבעולם העשיה הפירוש כך ובו-זמנית בעולם היצירה הפירוש הפוך בפועל ממש. לעניננו, יכול להיות שבעולם העשיה הפשט הכי פשוט הוא כמו היש אומרים ש"לא יסף עוד לדעתה" היינו לא הוסיף, ובעולם היצירה – מדרגה אחת יותר גבוהה – הפירוש בו-זמנית הוא בדיוק הפוך, שלא פסק מלדעתה, וכל הזמן יש יחוד של "איהו אמת ואיהי אמונה" בין יהודה ותמר, על מנת להוליד את זרח ופרץ, להוליד את מלך המשיח. כתוב שזרח הוא זריחת המוחין ופרץ הוא התפרצות המדות, הרגש. צריך לחבר ביניהם, על ידי החבור בין הזריחה של המח לפריצת הרגש יבוא המשיח. השם העצמי של המשיח הוא "פורץ", בפועל ממש המשיח יוצא מפרץ.

בכל אופן, שניהם צדיקים וצריכים לחבר ביניהם. בעולם היצירה יש "לא פסק" ובעולם העשיה "לא הוסיף" – רק מי שמחובר לעצמות יכול לשאת את ההפכים האלה, ש"לית כל מוחא סביל דא", איך יכולים להיות שני דברים הפוכים באותו זמן. ועם כח כזה שיכול לסבול דא, הופכים את העולם היום – שבו זמנית יש גם מציאות הפוכה בפועל ממש. צריך להפוך את היוצרות, לראות את ההיפך.

"צדקה ממני" – הודאת יהודה וגילוי רוה"ק

כל זה היה לגבי הסוד של סוף הפסוק "ולא יסף עוד לדעתה" – הפסוק נגמר בדעת ומתחיל בהכרה. מתחיל ב"ויכר יהודה" ונגמר ב"ולא יסף עוד לדעתה". יהודה הכיר ו"הודה ולא בוש". אמו קראה לו יהודה מלשון תודה, "הפעם אודה את הוי'", אבל יהודה בעצמו מודה על חטא וחסרון, עושה תשובה. דוד המלך שיוצא מיהודה הוא בעל התשובה העיקרי – מרים ידים כשמאשימים אותו ואומר "חטאתי להוי'" ובזכות זה הוא המלך, כמו שנסביר יותר בהמשך.

בכל אופן, כתוב "ויכר יהודה" – זה הפסוק בו יהודה מודה ואומר "צדקה ממני" – "ולא יסף עוד לדעתה". עיקר הפלא שיש בפסוק הזה הוא ה"צדקה ממני". על פי פשט מי אומר את שתי המלים האלה? יהודה. הוא מודה ואומר שהיא צודקת. היא הראתה את הסימנים, הוציאה את הערבון, ובאמת ההריון הוא ממני – לא מגיעה לה שרפה, ואדרבא, אני אשם שלא נתתי לה את שלה בני.

אבל חז"ל מפרשים כאן פירוש מפתיע ומיוחד במינו. הם אומרים שאת המלה "ממני" לא אמר יהודה. את המלה "צָדְקָה" הוא אמר, אבל את המלה "ממני" הוא לא אמר. מי אמר? השכינה הקדושה. על "ממני" כותב רש"י בפשוטו של מקרא – "ממני ומאתי יצאו הדברים", שהקב"ה מעיד שכל הסיפור הזה בא ממני. באותו סיפור הקב"ה מוליד את אורו של משיח. יש "נורא עלילה על בני אדם", וכאן זו עלילה טובה – העלילה הכי מוצלחת שרק יכולה להיות, שמולידים את מלך המשיח, את דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא.

"היום" – תשובת המשיח לריב"ל ותיווך אליהו הנביא

שוב, מי אומר "ממני"? הקב"ה. הביטוי של רש"י הוא "ממני ומאתי יצאו הדברים". נקרא רק את ראשי התיבות של הביטוי הזה, מהסוף להתחלה – היום. עיקר ההתוועדות שלנו הערב היא על המלה "היום", מה שהרבי אמר שצריכים להפוך את העולם היום.

המלה "היום" בהקשר לביאת המשיח מופיעה עוד הרבה לפני שהרבי אמר להפוך את העולם היום – זו התשובה של מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי כששאל אותו "אימת אתי מר?". הוא שאל את המשיח מתי הוא יבוא, והמשיח ענה לו "היום". רבי יהושע חכה כל אותו היום, ובסוף היום כאשר משיח לא בא הוא לא הבין מה קורה – האם יתכן שהמשיח לא דובר אמת?! המשיח שיקר לי ח"ו?! עד שבא אליהו הנביא והסביר לרבי יהושע שהכוונה של מלך המשיח היתה על תנאי – "היום, אם בקולו תשמעו".

המהר"ל מפראג מבאר שאליהו הנביא הוא הממוצע המחבר בין המוחין של מלך המשיח, שאומר בפשטות שהיום אני בא, לבין המוחין של רבי יהושע בן לוי ששאל את השאלה וחי בעולם הזה, ורואה שמשיח לא בא באותו היום. אליהו הנביא הוא באמצע, ולכן הוא מתרץ שהכוונה "היום, אם בקולו תשמעו". יש הרבה מאד פירושים מהי התשובה הזו – זו תשובה שהיא ירידה מעצמת המוחין של משיח, שאומר "היום" בלי תנאי, והיא באה ליישב את דעתו של רבי יהושע בן לוי שנבוך לגמרי כי עבר היום ומשיח עוד לא בא. לכן צריך משהו באמצע – "היום, אם בקולו תשמעו".

תשובות משיח ואליהו הנביא – מוחין דאבא ומוחין דאמא

כתוב שכל תנאי הוא בבינה, ובינה היא גם בחינת קול, שמיעת קול. סימן שמשיח, שאומר "היום" בפשטות – "היום" הוא גילוי אור עצמי פשוט – אינו בבינה, בעולם התנאים, אלא במוחין דאבא. במוחין דאבא אין תנאים – שם הכל פשוט, "היום" ממש. אבל התנאי הוא מוחין דאמא, כמו שיש תפלין של רש"י ותפלין של ר"ת. תפלין של רש"י הם מוחין דאמא, וכשמניחים אותם שומעים את התשובה של אליהו הנביא, "היום אם בקולו תשמעו", אבל תפלין של ר"ת הם מוחין דאבא ושם "היום" כפשוטו. אגב, גם שבת קדש היא במוחין דאבא. רבי יהושע בן לוי לא מסוגל לקבל מוחין דאבא עילאה ישירות, אלא רק באמצעות הבינה – בינה לשון בֵּין, עומד בין לבין. בכל אופן, אנחנו כן רוצים לזכות למוחין דאבא, לכן מניחים תפלין של רבינו תם. אמנם מניחים תפלין של רבינו תם בכל מקום, אבל כתוב שהם שייכים במיוחד לארץ ישראל, ועוד יותר במיוחד למי שרוצה להביא כאן גאולה בארץ ישראל, "היום" ממש, בלי תנאים.

לשמוע בקולו של משיח שאומר "היום"

נחזור לענין: המלה העיקרית ב"הפוך את העולם היום" היא המלה "היום", עכשיו. אמרנו שעיקר העצמות של התורה, עיקר נשיאת ההפכים העצמית שלה, מתגלה כאשר יש סתירה וצריכים בכל זאת להבין ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". גם פה, איך אפשר לקיים את שני ההפכים? הרי גם אליהו הנביא הוא אמת, דווקא עליו כתוב (מלכים-א יז, כד) "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת", ולכן הוא נקרא אֲמִתַּי, שנחשב כאביו של הנביא יונה בן אמתי, כי החיה אותו בסוד האמת שבפיו – וגם מלך המשיח שאומר "היום" הוא כמובן אמת לאמתו, סוד "אהיה אשר אהיה".

הפירוש העמוק בחסידות הוא נשיאת הפכים גם של המשיח וגם של התשובה, והוא ש"היום אם בקולו תשמעו" היינו לשמוע בקולו של מלך המשיח, שאומר "היום". אליהו הנביא אומר שיש תנאי, ומהו התנאי? שתגיעו לדרגה של "היום" בלי תנאי. מתי משיח יבוא? כשנשמע בקול אותו "היום" שאומר מלך המשיח עצמו. איך זה יקרה? כשהמסר והתודעה של "היום" יתפשט וידבק בכולם, כשכל אחד יגלה את ניצוץ משיח שבו, שחש שהגאולה חייבת לבוא היום ולא מחר. ה' יודע כמה אנשים כאלו צריך להיות בכנישתא חדא, וכשיש מספיק ניצוצות – מספיק אנשים עם גילוי יחידה, אז משיח בא "היום". לא רק היום הזה, אלא "היום" במובן של הרגע הזה ממש.

התלבשות "ממני" ב"ממנה"

נחזור: מי אומר "ממני"? חז"ל אומרים, ורש"י מביא, שהשכינה אומרת "ממני ומאתי יצאו הדברים", ר"ת היום, הכל צריך לקרות היום. מה לגבי סופי התיבות? "ממני ומאתי יצאו הדברים" – גם כן מופיעה המלה יום, בתוספת האות י לפניה. מה המשמעות של י יום? יכול להיות הרבה דברים, אולי עשרת ימי תשובה. ומה רש"י מחדש בביטוי "ממני ומאתי יצאו הדברים"? מה ההבדל בין המלה "ממני" למלה "מאתי"? לכאורה מספיק לומר אחת מהן, או "ממני", או "מאתי" (כפירוש ל"ממני").

אמרנו שה', גם העצמות ממש, מופיע בתוך היהודי. ובכן, יהודה אומר שתמר "צדקה", וה' אומר "ממני". ואיפה התלבש ה"ממני" הזה? מי הגשים את ה"ממני" של ה'? ה' יזם את העלילה מלמעלה, אבל מי יזם את התהליך כאן למטה? היתה זו תמר. ה' עוסק להוליד את אורו של משיח, והשליחה הנאמנה שלו להוליד את מלך המשיח מיהודה דווקא (כפי שמביא רש"י שה' גזר שהמלכים יצאו מיהודה דווקא) היא תמר. היא פעלה במסירות נפש, היתה מוכנה גם להשרף. ממנה לומדים שנח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שכן היא לא גלתה אלא רק רמזה. תמר היא הגיבורה של הספור כאן. יהודה הוא יותר פסיבי, היא מוליכה אותו, לא הוא מוליך.

אם כן, ה"ממני" של ה' מתלבש בה. מה יהיה אם נחליף את המלה "ממני" ב"ממנה"? 'ממנה ומאתי יצאו הדברים' סופי תיבות היום ישר (כמו שראשי התיבות הם "היום" הפוך). עשינו משחק והרווחנו את הרמז היפהפה הזה, שר"ת "היום" הפוך וס"ת "היום" ישר.

ג. שלש הופעות רוח הקדש – רוח הקדש, גילוי אליהו, גילוי היחידה

שלש הופעות רוח הקדש

כל מה שאמרנו עד כה הוא הקדמה לכך שיש מאמר חז"ל מופלא על ה"ממני", שאומרים חז"ל שבשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש בעוה"ז. בכל התורה כולה, ובכל דורות אדם בכלל – בכל ההיסטוריה האנושית, היתה הופעה של רוח הקדש בשלשה מקומות: בבית דינו של שֵם, בבית דינו של שמואל הרמתי ובבית דינו של שלמה המלך.

הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה" – היא בסיפור הזה. להיכן יהודה הביא לדון את תמר? לפי חז"ל הוא הביא אותה לבית דינו של שם. למרות שעל פי החשבון שֵם כבר לא היה בחיים באותו הזמן, אבל בית הדין נקרא על שמו. חז"ל אומרים שתמר היא גם בתו של שם – אם כן, כל החכמה שלה ליזום את לידת מלך המשיח בדרך-לא-דרך, יסודה משם. דנו אותה בבית דינו של שם, ובו הופיעה רוח הקדש. איך? במלה "ממני".

הפעם השניה היתה בבית דינו של שמואל הרמתי. אחרי ששמואל המליך את שאול, לפני שהוא עוזב את הזירה ו'מתפטר' לטובת המלך החדש, הוא אסף את כל עם ישראל ועשה אתם דין וחשבון, ושואל האם עשק מהם משהו או עשה עול. הם אומרים שלא, ושמואל אומר "עד הוי' בכם ועד משיחו [שאול המלך] אם מצאתם בי מאומה? ויאמר: עד". והרי הוא מדבר אל העם, והיה צריך לכתוב "ויאמרו עד" בלשון רבים, והנה כתוב "ויאמר" בלשון יחיד. מי אמר? מכאן אומרים חז"ל שיצאה בת קול – ההופעה השניה בכל סדר העולם של רוח הקדש – ואמרה: "עד".

הפעם האחרונה, שיותר מפורסמת אצלנו, היא במשפט של שלמה המלך את שתי הנשים הזונות. אחרי כל העלילה של שלמה, הוא השופט והדיין שאומר לחתוך את הילד לשנים ר"ל, האמא האמתית מתחננת להציל אותו, ואז שלמה אומר – "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו, היא אמו". אומרים חז"ל ששלמה פסק את הדין "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו", ויצאה בת קול ואמרה "היא אמו", שכולם ידעו שזה משפט צדק. כתוב בספרים הקדושים ש"משפט צדק" בגימטריא רוח הקדש – עיקר רוח הקדש של יהודי הוא לעשות משפט צדק. עם ישראל קבל ברצון את שלמה למלך, שראו שהוא שופט צדק, ואת המילים "היא אמו" אמרה רוח הקדש.

אם כן, מופיע בחז"ל ששלש פעמים הופיעה רוח הקדש – כל פעם בבית דין. אפשר להתבונן בשלש ההופעות האלה, מה המשמעות שלהן, ואיך אפשר להוציא מהן עוד יותר תוקף של "היום" – של איך הופכים את העולם "היום".

כעת ננגן ניגון יותר פנימי, ניגון געגועים – ניגון שלש תנועות, שלפעמים נקרא ניגון אין סוף. חלקו הראשון מהבעל שם טוב, חלקו השני מהמגיד, בעל ההילולא של היום, וחלקו השלישי מאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום. לפי כללי הנגינה הניגון הזה עובר את כל יב הטונים של חכמת הנגינה – והוא חוזר בצורה של אין סוף.

כעת ננגן ניגון שמח, גם של המגיד, על פי מסורת ברסלב. לחיים לחיים.

הופעת רוח הקדש במשפט צדק

אמרנו שבשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש – בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל הרמתי ובבית דינו של שלמה – "ממני", "עד", "היא אמו". יש כמה וכמה מדרגות של רוח הקדש, ועל רוח הקדש שאנחנו זקוקים לה – שכולנו נזכה לרוח הקדש – נאמר בתחלת התורה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח". כמו שאמרנו קודם שרוח הקדש היא משפט צדק, רוח הקדש עולה גם אמת יעקב, "תתן אמת ליעקב". זו האמת שדברנו עליה קודם – האמת המוחלטת, של "אין עוד מלבדו" ממש. "משה מלגאו ויעקב מלבר", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", מגיעים לזיווג אמת-אמונה.

גילוי אליהו וגילוי היחידה לחסידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואדמו"ר הזקן

בשנת תקס"ז התקיימה בעיירה ז'לובין "החתונה הגדולה", בה התחתנו נכד הרבי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל, עם נכדת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום. יש הרבה סיפורים על החתונה הזו. רבי לוי יצחק הצביע על אחד החסידים שלו, ואמר לאדמו"ר הזקן שהוא בעל מדרגה מאד גבוהה, שזוכה לגילוי אליהו הנביא. אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, הצביע על אחד החסידים שלו שהיה באמצע תפלת שמו"ע, שפך נפשו לפני ה' בדבקות, ואמר שלחסיד הזה יש גילוי היחידה שבנפש, וזה יותר גבוה מגילוי אליהו. זה ווארט אחד, סיפור אחד, שמראה שיש גילוי אליהו, ויותר מכך יש גילוי היחידה שבנפש.

גילוי היחידה – תודעת המשיח – 'הפוך עולם היום' בגברא

אליהו הנביא אומר לרבי יהושע בן לוי "היום אם בקולו תשמעו", אבל גילוי היחידה היינו ניצוץ המשיח שבו, שאומר "היום" ממש. באותו רגע. מי שזוכה לגילוי היחידה זוכה לביאת המשיח – אצלו משיח בא ברגע הזה, והוא מקיים בו "קער א וועלט היינט".

אנחנו מתרגמים "הפוך את העולם היום", אבל המקור באידיש הוא "הפוך עולם היום", בלי ה הידיעה. מה ההבדל? "הפוך עולם היום" הוא קודם כל להפוך את העולם הפנימי, קודם כל בגברא. אם אני אומר "הפוך את העולם היום" אני מדבר על החפצא, המציאות החיצונית האובייקטיבית – צריך להפוך את המדינה, את הממסד, איזה מציאות בעולם החיצוני. ברגע שאני אומר "קער א וועלט היינט", אף שהתכלית היא להגיע החוצה – "יפוצו מעינותיך חוצה", הראשית והעיקר היא הפיכת העולם בגברא, לגלות את היחידה שבנפש. זה להפוך את העולם של עצמו.

עולם הוא לשון העלם, שצריך להפוך אותו לגילוי ואור גדול. כתוב בישעיהו ט "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול". עם הוא כל אחד מאתנו, עם לשון עוממות – גחלת עוממת. כל אחד הוא עם, והעם הולך בחשך, והוא צריך להתהפך ל"ראו אור גדול" – לא סתם אור, אלא אור גדול. יש כוונה להליכה בחשך – האור שבוקע מהחשך הוא לאין ערוך בעצמה שלו מסתם אור. לכן כך ברא ה' את העולם – "ברישא חשוכא והדר נהורא" – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", ורק אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". כדי שיהיה "יתרון האור מן החשך". כך אצלנו, ברוך ה' חשך יש, צריך "שלח אורך ואמתך" – לגלות אמת, שיהיה "והאמת והשלום אהבו".

בכל אופן, זה נקרא גילוי היחידה שבנפש שהוא יותר מגילוי אליהו – כך אמר אדמו"ר הזקן לרבי לוי יצחק. התכלית של חסידי חב"ד – כולנו כאן, בע"ה – להגיע לגילוי היחידה שבנפש. כשתהיה מסה קריטית של "קער א וועלט היינט", "הפוך עולם היום", אז יתקיים "הפוך את העולם היום". לא בעוד זמן אלא היום.

יגיעה להשגת רוח הקדש הנדרשת כהכנה לגילוי אליהו

יש עוד סיפור, שאדמו"ר הזקן אמר לצמח צדק – הנכד שלו, שהיה גם החתן של בנו, האדמו"ר האמצעי – שלפני שזוכים לגילוי אליהו צריכים רוח הקדש (כאן הוא לא דבר על גילוי היחידה אלא על גילוי אליהו). אז הוא נתן לנכדו, הצמח צדק, סדר עבודה של ארבעים יום – עבודה רוחנית ביגיעה רבה מאד, כדי לזכות לרוח הקדש שהיא תנאי לגילוי אליהו.

לא כתוב איזה סדר עבודה בדיוק הוא נתן לו, אבל בודאי הוא כלל לימוד תורה ותפלה בעבודה רבה ואריכות. כתוב בפירוש שהעבודה הזו לא כללה סיגופים ותעניות. יש ספרים קדומים של קבלה שכתוב בהם שלשם רוח הקדש או גילוי אליהו צריך סיגופים וכו' – כאן כתוב בפירוש שלא זו דרך החסידות. לא היו תעניות וסיגופי הגוף, אבל היתה עבודה מיגעת ביותר שדורשת הכנעת הגוף והנפש הבהמית ביותר.

היגיעה של הצמח צדק היתה גדולה עד כדי כך, שמסופר שבסוף אותם ארבעים יום, הצמח צדק – שהיה גיבור בגשמיות (יש על כך הרבה סיפורים), בקושי היה יכול לדרוך וללכת מצד זה של החדר לצד השני. כל כך הוא נחלש מסדר העבודה שסבא שלו נתן לו כדי לזכות לרוח הקדש. בסוף הוא זכה, על כך נאמר "יגעתי ומצאתי תאמין". אם יגעים זוכים לרוח הקדש – מדרגה שלמטה מגילוי אליהו.

שלש מדרגות – רוח הקדש, גילוי אליהו, גילוי היחידה – ריב"ל, אליהו, משיח

למדנו מכאן שיש שלש מדרגות: יש רוח הקדש בסיסית, שבאה מכח יגיעה עצומה בעבודת ה' יתברך, ואז זוכים לשני גילויים – גילוי אליהו, ועוד יותר מזה גילוי היחידה שבנפש. אם מגיעים אחרי גילוי אליהו לגילוי היחידה שבנפש, זוכים להתנוצצות של מלך המשיח. קער א וועלט היינט, וגם הפוך את העולם היום ממש.

כל שלש המדרגות יוצאות משני סיפורים של בעל הגאולה, והן בעצם הרמות שיש בסיפור של רבי יהושע בן לוי. ודאי יש לו רוח הקדש – הוא בתפר בין התנאים לאמוראים, והוא בעל מדרגה, הוא זוכה לדבר עם מלך המשיח. מעליו יש את אליהו הנביא ואת מלך המשיח. רש"י אומר שסתם רוח הקדש היא דעת – במלאכת המשכן, כאשר התורה אומרת שה' מלא את בצלאל ברוח אלקים, בחכמה בתבונה ובדעת – חכמה היא מה שאדם למד מרבו, תבונה היא מה שמבין דבר מתוך דבר, ודעת היא רוח הקדש.

אמרנו שמדרגת אליהו הנביא היא בינה, התנאי, והמשיח הוא מוחין דאבא – מה שיתגלה רק בזמן המשיח, "פנימיות אבא פנימיות עתיק". אם כן, רבי יהושע בן לוי הוא הגילוי הבסיסי של הדעת, רוח הקדש, אליהו הנביא מוחין דאמא, "היום אם בקולו תשמעו", והמשיח הוא מוחין דאבא ועד פנימיות עתיק, הגילוי של מלך המשיח.

הביטוי רוח הקדש יכול לכלול הכל. "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זו רוחו של מלך המשיח" – היינו גילוי מדרגת משיח, רוח הקדש של משיח. כעת נראה רמז מופלא לכך בחשבון.

חבור שמות בעלי בתי הדין בהם הופיעה רוח הקדש – סוד "אהיה אשר אהיה"

חז"ל אומרים שרוח הקדש הופיעה אצל שם-שמואל-שלמה – בכל אחד יש את האותיות שמ. שם עולה ספר, ג פעמים שם היינו ג ספרים בהם ברא ה' את העולם, כמו שכתוב בתחלת ספר יצירה. שם עדיין לא היה יהודי, אבל היה צדיק גדול – יעקב אבינו למד תורה באהלו של שם ואהלו של עבר (הנין של שם). היהודים נקראים עברים, וגם נקראים 'שֵמים', של שם. נח אומר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", וחז"ל אומרים שהיינו בית המקדש, שבנה שלמה (האחרון בין השלשה), שהוא מצאצאיו של שם.

נחבר את השמות – שם שמואל שלמה – שוה 1092, כפולת שם הוי', שם העצם, מב פעמים הוי'. 1092 הוא מספר שיש לו משמעות גדולה מאד בקבלה, זהו מספר שמות הוי' בתפלין. אהיה שמות בתפלין של ראש ו-אהיה שמות בתפלין של ראש – "אהיה אשר אהיה".

כמה אותיות יש באותו ספור? הפסוק הראשון הוא "ויאמר משה אל האלהים" – האלהים למעלה מסתם אלקים, עולה יחוד הוי'-אד', אמן וכו'. אך בכל אותו פסוק – "ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם" – יש בדיוק אלהים אותיות. בפסוק השני מדבר אלהים – בגימטריא הטבע. "ויאמר אלהים [י אותיות] אל משה [ה אותיות] אהיה אשר אהיה [וה אותיות]" – רמז מובהק של שם הוי' עד כאן (נמצא שעד כאן יש בשני הפסוקים אלהים הוי' אותיות, סוד "שם מלא" וסוד "מעבר יבק" כנודע). דווקא "אהיה אשר אהיה" היינו היחוד הגופני (של שם הוי' הרמוז בתחלת הפסוק השני), יחוד וה, שדווקא אותו עמלק לא סובל ("אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"). עמלק סובל את יחוד י-ה, אבל מתנגד להמשכת האמת למטה – "איהו אמת איהי אמונה", ה-וה שבשם. ה-ו עולה עד פנימיות הכתר, מעלה מעלה, ויורד מטה מטה להתייחד עם המלכות (ששרשה ברדל"א – "נעוץ סופן בתחלתן"), איתנו, כנסת ישראל. האמת מתייחדת איתנו ואז האמת נמשכת לתוך האמונה ועל ידי האמונה מטה מטה, לתוך מציאות העולם התחתון – עד הפיכת העולם התחתון וביאת מלך המשיח היום. זה "אהיה אשר אהיה".

אם כן, יש "אהיה אשר אהיה" אזכרות בתפלין. בתפלין דמארי עלמא כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – שעולה מב פעמים הוי'. השם "אהיה אשר אהיה" אינו מאותם שמות שהמקובלים הגדולים במצרים כבר ידעו, "ואמרו לי מה שמו", אלא שם החירות, שם האמת שמשה יגלה להם – איך ש"אין עוד מלבדו" ממש. בכל אופן, הפסוק "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שוה בדיוק מב פעמים הוי', שם-שמואל-שלמה.

סדר שלש הופעות רוח הקדש

מה יקרה אם נחבר לשמות הללו גם את שלשת ביטויי רוח הקדש שהופיעו בשלשת בתי הדין של שם, שמואל, שלמה – ממני, עד, היא אמו?

בעצם, מהי בכלל הופעה של רוח הקדש? כמו "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיעה" – הופעה היא לעיני כל. ודאי בכל דור ודור יש בעלי רוח הקדש, ובודאי אנו רוצים שרוח הקדש תופיע, שתהיה תופעה חובקת עולם, שזו כבר תופעה משיחית. אבל עד כה היא הופיעה בשלשה מקומות, וכל פעם בבית דין.

הראשון אצלנו, בחת"ת של היום, "ממני", "ממני ומאתי יצאו הדברים"; השני "[ויאמר] עד"; השלישי "היא אמו". אם נשים לב, נראה שיש פה גם חילוק משמעותי ביותר. כל פעם יש הקשר של איזה דין – דין ודברים. בראשון הולכים לשרוף את תמר. אחרי שיהודה מודה ש"צדקה", עוד לפני ה"ממני", עצם ההודאה "צדקה" כבר מספיק לבטל את משפט המות. ועוד יותר בחיזוק מלמעלה, מהשמים, ש"ממני" – ממני-ממנה. זו הופעת רוח הקדש הראשונה שיש פה.

אחר כך יש משפט ששמואל עצמו יוזם, כאשר הוא עומד לרדת מהכסא ולעזוב את ההנהגה הוא עושה את המשפט שלו-עצמו מול העם ויוצא זכאי. לא שממש חשדו בו, ובודאי הוא לא עמד בפני גזר דין מות, אבל בכל זאת עמד בפני משפט והיה צריך לצאת נקי. כמו שהפסוק אומר "והייתם נקים מהוי' ומישראל". בעיני ה' הוא נקי – "הוא יודע ועד", אבל צריך להיות נקי גם בעיני ישראל. הוא מקפיד להיות נקי גם בעיני ישראל. ואחרי שישראל פוסקים שהוא זכאי, מופיעה רוח הקדש מלמעלה ומחזקת את הדין הזה.

אחר כך יש רוח הקדש אצל שלמה המלך, מלך חדש. הוא היה אז בן 12, עוד לפני שבנה את בית המקדש. אם הוא היה ממשיך כך, לא כמו שאחר כך נפל ממדרגתו הראשונה כאשר "נשיו הטו את לבבו", הוא היה משיח. המשפט היה כדי שהוא יוכל להיות משיח. לא כמו שמואל, שהופעת רוח הקדש אצלו היתה בהקשר לכך שהוא יורד מהבמה לטובת "משיחו" – "עד הוי' בכם ועד משיחו", אלא שלמה הוא הדיין שעולה להיות משיח. עיקר רוח הקדש שבבחינת גילוי היחידה שבנפש הוא בתופעה האחרונה, של "היא אמו". גם התופעה שמלך ישראל בכבודו ובעצמו שופט שתי נשים זונות – לכאורה הרמה החברתית הנמוכה ביותר שיש בעם ישראל – שופט אותן ומוציא לאור משפט, מרחם על האשה הזונה עם הבן שלה ומכך יוצא שמו בכל עם ישראל וכולם מקבלים אותו בשמחה רבה ועצומה, בזכות הופעת רוח הקדש השלישית (תופעה שכבר דברנו עליה כמה פעמים).

אם נשים לב, יש כאן סדר פנימי: בתחלה באה רוה"ק לומר שיצא "ממני", אחר כך לנקות את מנהיג ישראל האמתי, ולבסוף לצורך העליה של שלמה המלך. עיקר ההתפעלות של "היא אמו" היא לא מהאשה – שברוך ה' זכתה בבן שלה, אלא ההתפעלות מהשופט, כמו שהפסוק אומר בפירוש שהעם התפעל מזה ש"חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט". יש לו "חכמת שלמה", חכמת הטבע שלו, ויש את חכמת התורה שלו, שהיא באין-סוף יותר, והיא "חכמת אלהים" (לציין שהערך הממוצע של שתי המלים "חכמת אלהים" עולה "ממני" "עד" "היא אמו", ללמד שכל שלש ההופעות של רוח הקדש נכללו בגילוי ה"חכמת אלהים" של שלמה).

חבור השמות וביטויי הופעת רוח הקדש – גילוי רוחו של משיח

אם כן, נחבר את כל השלשה יחד: ממני, עד, היא אמו. חשבון פשוט. רק "היא אמו" עולה 63, שם סג. מהו שם סג בקבלה? של איזה פרצוף? איזו ספירה? שם סג הוא אמא, "היא אמו". 63 גם שוה לשמה של אשה חשובה מאד – חנה. מה הקשר? לאחר שנולד שמואל – הסיפור הקודם של הופעת רוח הקדש – אמרה חנה "רמה קרני בהוי'". היא מודה לה' ומתפללת "רמה קרני" – הקרן בו מושח שמואל את דוד, ממנו יוצא שלמה שעושה את המשפט עם רוח הקדש. והנה, בכתבי האריז"ל כתוב שאותה אשה זונה שזכתה בבנה החי – "היא אמו" – היא בעצמה גלגול של חנה אם שמואל, שבהשתפכות נפשה לפני ה' זכתה לגילוי היחידה שבנפש – על דרך הסיפור של אותו חסיד של אדמו"ר הזקן – בחינת משיח.

הכל יחד – ממני, עד, היא אמו – עולה זרע. זרע קדש, "כֻלֹה זרע אמת". נחבר את ה-זרע של שלש הופעות רוח הקדש לשמות שם-שמואל-שלמה (מב פעמים הוי'), ונקבל 1369. קודם כל, הוא שוה יחידה ברבוע – לז ברבוע – ורבוע הוא שלמות. היחידה שביחידה, עצם דרגת מלך המשיח. איפה המספר הזה מופיע לראשונה בתורה? רמז מופלא, כי הוא מובהק – 1369 הוא בגימטריא "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שחז"ל דורשים על רוחו של משיח כנ"ל.

איזו מלה חשובה שמדברים עליה הערב נמצאת בתוך שש האותיות של הביטוי "היא אמו"? "היום" של משיח. מה יש ב"היא אמו" חוץ מאותיות היום? א-א. היום עולה 61 ו"היא אמו" עולה סג, 63 – כל ההבדל הוא 2, א של "היא" ו-א של "אמו", שתי אותיות א סמוכות.

שוב, הרמז המופלא הוא שניקח את שמות שלשת הצדיקים שאצלם הופיעה רוח הקדש, שם-שמואל-שלמה, ומחברים עם רוח הקדש עצמה – ממני, עד, היא אמו – מקבלים "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", יחידה ברבוע. עצם גילוי היחידה – הגילוי של מלך המשיח.

מבנה המדרגות: עבד, בן, בן שנעשה עבד

מה למדנו? שככלל, רוח הקדש כוללת את כל שלש המדרגות של רוח הקדש, גילוי אליהו וגילוי היחידה. הבנו את היחס ביניהם, כמו בסיפור עם רבי לוי יצחק, ולמדנו שהבסיס של הכל הוא יגיעה, כמו שכתוב על הצמח צדק. זו יגיעה ממש, שעליה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין".

כל יהודי צריך למצוא את רוח הקדש שלו, הבסיס, השלב הראשון. זה בא על ידי יגיעה – בתורה, בתפלה ובגמילות חסדים. יגיעה גם לצאת מבית המדרש, להתייגע בחסד, לעשות ליהודים טובות. על ידי יגיעה רבה זוכים לרוח הקדש הבסיסית, שהיא סוד ההכנעה בנפש – בחינת עבד. רוח הקדש של משה רבינו היא מה שהוא עבד ה'. רוח הקדש של דוד המלך היא מה שהוא עבד ה'. גם רוח הקדש הבסיסית של משיח היא מה שהוא עבד ה'.

גילוי אליהו הוא מדרגת בן – אליהו עולה בן, הגילוי שאני הבן של ה'. "פינחס זה אליהו" – פינחס עולה ד"פ בן (ד"פ אליהו), "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כולם אליהו, כולם מבשרים את ביאת המשיח, את גילוי היחידה שבנפש.

שוב, הופעת רוח הקדש הבסיסית תלויה ביגיעה רבה, להיות עבד. מזה זוכים לרוח הקדש. יש כאן רוח-גילוי-גילוי, על משקל חש-מל-מל. מל לשון גילוי (לשון "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"). רוח הקדש היא חש – תחושה נפשית פנימית, כמו שיוסף אומר "כי נחש ינחש איש אשר כמוני". זה משיח בן יוסף, תחושה פנימית, ניחוש של קדושה. איך זוכים לחש הזה? על ידי הכנעה בנפש – להיות עבד ה'. הצדיקים הכי גדולים – משה, דוד, משיח – הם קודם כל עבדי ה'.

אחר כך יש גילוי של "פינחס זה אליהו", מדרגת בן. אבל בסוף צריך להיות "בן שנעשה עבד", כמו שמוסבר בחסידות (במיוחד אצל הרבי הרש"ב) – בן בדרגה של הכרה פנימית של "אין עוד מלבדו". עד כמה שבן הוא חלק מהאבא, הוא בכל אופן מהות בפני עצמו. יש עבד כזה שמכיר את האמת הפנימית של "אין עוד מלבדו", שמולה הכל כזב, והוא בגילוי היחידה שבנפש. כך הרגיש אותו חסיד שעמד בצד והתפלל, ואדה"ז הצביע עליו ואמר שיש לו גילוי היחידה – גילוי המשיח שבנפש. הרבי הרש"ב אמר שביחס לאביו, הרבי המהר"ש, הוא זכה למדרגת "בן שנעשה עבד".

כך כולנו צריכים לעבור את כל המדרגות האלה, כדי להגיע לתכלית רוח הקדש – כמו שאמרנו שרוח הקדש כוללת הכל – הכח שבו הופכים גם את "א וועלט", את העולם הפנימי, וגם את העולם החיצוני, "היום".

לחיים לחיים. אנחנו בי"ט כסלו, ונהוג לנגן את הניגון הקדוש של בעל הגאולה – ארבע בבות – ולפני כן יש את ניגון ההכנה של הרבי הרש"ב, ואחרי זה ניגון הריקוד השמח שבסוף. ננגן את כל השלישיה הזו כעת ברצף. לחיים לחיים, חג שמח, משיח נאו.

לחיים לחיים. אחד הביטויים של שמות היום הוא חג הגאולה. חג הוא שמחה – שתהיה שמחה היום, שמחה כל השנה כולה, עד לשמחה העיקרית "היום", שמחת משיח.

ד. שלש מדרגות בהתמודדות עם הרע – מאתכפיא לאתהפכא גמורה

"פדה בשלום נפשי... כי ברבים היו עמדי" – תורה, גמ"ח ותפלה בצבור

קודם שרנו "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ידוע מאמר חז"ל שמובא ברוב מאמרי החסידות על הפסוק הזה – שהוא ד"ה המתחיל של רוב מאמרי י"ט כסלו, וגם י' כסלו, ג' תמוז וי"ב תמוז – ש"כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

רש"י מסביר שלומדים זאת מתחלת הפסוק "פדה בשלום נפשי", שהפדיה היא בשלום, כלומר על ידי שלום. התורה היא שלום (כמו שהסברנו בהתחלה, שהתורה מביאה שלום לעולם, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה), וגם גמילות חסדים מביאה שלום לעולם. ובכן, כל מי שעוסק – ביגיעה, עד מסירות נפש – בתורה ובגמילות חסדים, היינו "פדה בשלום". את עניין המתפלל עם הצבור לומדים מהמשך הפסוק, נתינת הטעם "כי ברבים היו עמדי" – כיון שהייתי יחד עם הרבים, וחז"ל מפרשים שזו תפלה בצבור.

הכנעה-הבדלה-המתקה בטיפול באויבים

חז"ל אומרים גם שה"פדה בשלום נפשי" של דוד מלכא משיחא היה כי אפילו האויבים שלו התפללו לשלומו ולנצחונו. פלאי פלאים. מוסבר בחסידות שזה על דרך מה שיהיה לעתיד לבוא אצל מלך המשיח, שאחד מסימני מלך המשיח הוא, שהוא יקיים ממש "הפוך את העולם היום", וכל האויבים יהפכו להיות אוהבים.

מסבירים שיש בכך שלש מדרגות, הכנעה, הבדלה והמתקה: הכנעה היא שנלחמים נגד האויב ומכניעים אותו. זה היה במדבר, על ידי משה רבינו – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". מצב זה לא מטפל בעצם העוינות – האויב לא נעשה 'אויס' אויב, רק שמכניעים אותו, "יפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

יותר מזה יש את המצב בימי שלמה המלך – השלישי שהופיעה בבית דינו רוח הקדש – כאשר היה עדיין מלך טרי, טהור ונקי. כתוב בתנ"ך שבימיו היו שלום ומנוחה לעם ישראל, ולכן נקרא שלמה על שם השלום, וכתוב שדווקא בשל חכמתו הגדולה, באין-ערוך לכל החכמות שבעולם, באו אליו כולם, ואפילו מלכת שבא באה לשמוע ולהתפעל ולהתבטל מפני חכמת שלמה. לשלמה המלך היו ששים גבורים, אבל הוא נצח בלעדיהם, כי כל העמים התבטלו לחכמה שלו.

מוסבר בחסידות שבימי שלמה עצם הקליפה לא התהפכה אלא רק התבטלה, אבל יכולה בהחלט להיות  בבחינת "חוזר וניעור". צריך ללמוד הלכה ולהיות בקי בהלכה, ויש הלכה, ההלכה הראשונה בתורה, "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". לפעמים יש איזה יוצא מהכלל, כמו כאשר נכמרו רחמיו של עשו על יעקב כאשר הוא השתחוה לו שבע פעמים  – זו התבטלות, אבל הוא לא נעשה עדיין 'אויס' עשו, כי יש הלכה בתורה. המציאות הזו לא השתנתה בימי שלמה המלך. אמנם הנצחון לא היה בהכנעה אלא באופן אחר לגמרי, שלעת עתה יש כעין רצון להכלל, עד כדי כך שמלכת שבא שבאה והתבטלה רצתה גם ששלמה יתחתן איתה. ומה יצא מזה? נבוכדנצאר שהחריב את בית המקדש של שלמה המלך – כך חז"ל מספרים.

מה יהיה בזמן מלך המשיח, שיבוא ויגאל אותנו "היום"? אז, ורק אז, תהיה ההמתקה האמתית – האתהפכא האמתית של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לגמרי, ואז "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", השלב החמישי של ביאת המשיח אצל הרמב"ם, היחידה שביחידה. זה מתבטא בכך שהאויב מתהפך ממש, בפנימיותו. יש "תורה חדשה מאתי תצא" שכאילו משנה את ההלכות – היתה הלכה שעשו שונא ליעקב והיא התהפכה. בעולם הזה, "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי", ו"הלכה עשו שונא ליעקב". בא מלך המשיח ומגלה תורה חדשה, ובתורה החדשה עשו כבר לא שונא את יעקב אלא אוהב אותו – בלי החידוש של "ויחבקהו וגו'". זו אתהפכא גמורה.

אתהפכא של ימות המשיח – חזרת עמשא אל דוד

כתוב בחסידות שהמצב הזה כבר התנוצץ בפסוק של הגאולה – הפסוק שאמר גם אדמו"ר הזקן וגם אדמו"ר האמצעי כשיצאו מהכלא – פסוק של דוד מלכא משיחא. הגם שדוד היה עוד לפני שלמה, אבל אצלו התנוצצה בחינת משיח: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". במלה "בשלום" שהיא כנגד העוסק בתורה ובגמילות חסדים, אין עדיין את הגילוי של האויב שממש הופך להיות אוהב. דווקא על החלק השני, "כי ברבים היו עמדי", כתוב שגם אנשי אבשלום התפללו לשלום דוד.

במרד כנגד דוד האויבים והשונאים שלו הם יהודים מיוחסים – הבן של דוד המלך עצמו הוא האויב שלו. יש לו צבא, וגם שר הצבא של אבשלום הוא יהודי דגול – עמשא, בן אחות של דוד המלך. מה היה אחרי הסיפור, אחרי שאבשלום מת והמרד בוטל? עמשא חזר לדוד ודוד קבל אותו. בתחלה כתוב שעמשי ראש השלישים – שלפי רוב המפרשים הוא עמשא –בא אל דוד ואמר "אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", בא והביא את בנימין ואת שאר השבטים לכרות ברית עם דוד המלך. כתוב שהדוגמא לאויב שמתהפך להיות אוהב היא עמשא. עמשא בגימטריא תהו. כתוב שהוא בפרט היה רמוז במילים "כי ברבים היו עמדי". זה גילוי משיחי לגמרי.

"ברבים" – הפוטנציאל שבתוך האויבים

אמנם, היה צריך לומר פשוט "כי רבים היו עמדי". מהי ה-ב הנוספת, "כי ברבים"? החל מהאבן עזרא כל המפרשים הפשטנים תמהים על ה-ב ואומרים שהיא אות נוספת, ומביאים כמה דוגמאות מהתנ"ך, שיכולה להיות תופעה כזו של ב נוספת.

בחסידות לא מובא הדיוק הזה של המפרשים. איך נפרש לעניננו את התופעה המיוחדת הזו של "ברבים"? נסביר שה-ב היא לשון בתוך, בפנים – שמה שהיה עמדי מלכתחילה היה מה שבתוך הרבים. יש משהו ברבים, שעמוק-עמוק, בהחבא, בתוך המהות שלו, יש לו את הפוטנציאל להפוך מאויב לאוהב (כמו עמשא).

אם מדובר במלחמה של יהודים נגד יהודים הפוטנציאל הזה קרוב יותר להתגלות, שהרי בסופו של דבר "כולנו בני איש אחד נחנו". פוטנציאל כזה נקרא בלשון החסידות "העלם שישנו במציאות". אבל אם מדובר בגוי רשע ואנטישמי, עשו, שהלכה היא שהוא שונא את יעקב – ורוצים שלעתיד לבוא, אם הוא ישאר בחיים שהוא יתהפך להיות אוהב אמיתי ולא רק לפי שעה כבימי שלמה, אז הפוטנציאל להיפוך הזה נמצא כעת בהעלם שאינו במציאות כלל וכלל.  

זה הפלא של משיח, שאפילו שנאה כזו תתהפך, שוב – אצל מי מהגויים שהקב"ה יחליט שישאר בחיים.  כידוע, יש דעה שלעתיד לבוא המצב כל כך יתהפך אצל הגוים שישארו, עד שכולם יתגיירו ממש, כולם יהיו יהודים, "כאזרח כגר". אבל גם לפי הדעה הפשוטה, שהם לא יהיו ממש יהודים אלא לכל היותר גרי תושב, שמותר להם לשבת בארץ ישראל ויש מצוה לדאוג להם (בחו"ל הם נקראים חסידי אומות העולם, מציאות ששייכת גם היום) – בתוך מה שקודם הוא היה אויב, יש איזה ניצוץ שיכול להיות אוהב. זה היחוד המשיחי, שהאויב יהפוך להיות אוהב. זה חלק מהמסר של "הפוך את העולם היום" – העולם הוא העולם החיצוני, העולם הגויי, שלעת עתה גם משתלט על הרבה יהודים שנמצאים תחת המקיף שלו, תחת התרבות הגויית, ופועלים בהתאם. בכל אופן, צריך שהכל יתהפך – יתהפך היום – מכח גילוי היחידה שבנפש.

גילוי היחידה – נקודת השויון של הצבור

קודם אמרנו שהאמירה הודאית של משיח שאני בא "היום" צריכה להתפשט מהר ולהדבק בכולם. זו תופעה, שדווקא היחידה שבנפש היא נחלת רבים. לכך קוראים "תפלה בצבור". עד החיה שבנפש, ועד בכלל – נפש-רוח-נשמה-חיה – הכל תופעה של יחיד, תפלה ביחיד שפחותה מתפלה בצבור. אבל רבים, תפלה שבצבור, מגלים את היחידה שבנפש – כי היחידה שבנפש שוה בכולם. עד החיה שבנפש, ועד בכלל, כל אחד שונה – "כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהן שוות". כל יהודי הוא משהו אחר, ולכן יש מתח, יש פילוג בתוך העם שלנו, כי כל אחד הוא אחרת לגמרי. אבל ה"ברבים", ה-ב של "ברבים היו עמדי" – שלפי מאמר חז"ל היינו אויבים יהודים, מרד אבשלום – היינו היחידה שבנפש. גילוי היחידה שייכת דווקא בהיות רבים. אם יש אחד שהוא שר צבא של הרבים האלה, מייצג אותם, והוא חוזר – זה אומר שכל הרבים הפכו להיות אוהבים. עד כאן ווארט על ה-ב התמוהה של "כי ברבים היו עמדי".

ה. פירושי "כמופת הייתי לרבים"

מ"ברבים" ל"לרבים" – "רצוא ושוב" בין העם והמנהיג

נקח עוד פסוק אחד שהמלה "רבים" מופיעה בו, ונפרש אותו בהשראת מה שדובר כרגע. בפרק ע"א בתהלים כתוב פסוק מפורסם, שיש עליו שיר שתיכף נשיר: "כמופת הייתי לרבים, ואתה מחסי עז". אחד התלמידים אמר פירוש מאד נחמד שמצא חן בעיני, שעיקר המופת של דוד – מלכא משיחא – הוא ש"הייתי לרבים", הפכתי להיות רבים. המנהיג חייב להיות נחלת רבים. כמו שאמרנו, הניצוץ שלו, ה"היום" שלו, חייב לדבק את הרבים. כאשר הוא ידבק את כולם ב"היום" בלי תנאי – הוא באמת יבוא "היום". זה נקרא "כמופת הייתי לרבים".

יש "לרבים" ב-ל, ויש "ברבים" ב-ב. ה"כמופת הייתי לרבים" הוא מהמנהיג אל הרבים, ו"כי ברבים היו עמדי" הוא מהרבים אל המנהיג. יש כאן "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי" בלשון הקבלה – ממשיח לרבים ומרבים למשיח. זו התנועה, זה הדופק – "והחיות רצוא ושוב" של ימות המשיח. ה"כמופת הייתי לרבים", המופת שלי מגיע לרבים, עד שאני עצמי הופך להיות הרבים, וה"ברבים היו עמדי", שאני מתפלל עם הרבים, בצבור. באיזה צבור? צבור של אויבים, או לפחות צבור שכולל אויבים לשעבר שהפכו להיות אוהבים. בלשון החסידות: מתנגדים שהפכו להיות חסידים. רק אז יבוא מלך המשיח.

בכל הדורות מאז אדמו"ר הזקן זה קרה הרבה, אבל כנראה צריך לקרות עוד יותר – צריך את כל עם ישראל. ה"ברבים", התוכיות של הרבים, הכל צריך להתהפך להיות "עמדי". עד כדי כך שאני מוכן לקחת מתנגד שנעשה חסיד ולמנות אותו לשר הצבא שלי – עמשא. גם מצוי מאד שהמתנגדים הם קרובי משפחה, כמו עמשא שהיה שר הצבא של אבשלום, וכאמור הוא בן אחותו של דוד.

ארבעת פירושי "כמופת הייתי לרבים" בסוד הוי'

בכל אופן, מה הפשט של "כמופת הייתי לרבים"? ישנם פירושים שונים, מן הקצה אל הקצה: רש"י הקדוש מפרש שהמלה מופת מדברת על הצרות של דוד המלך. כשהרבים מסתכלים על הצרות שעברו עליו הם מאחלים לעצמם שלא תעבורנה עליהם כאלה צרות. לפי רש"י דוד אומר "כמופת היתי לרבים", היו כל כך הרבה צרות, ואף על פי כן "ואתה מחסי עז" – הוצאת אותי מהצרות.

האבן עזרא מפרש באופן קצת יותר נשמע, ש"כמופת הייתי לרבים" פירושו, שבכל צרה שלא עברה עלי אני נסמכתי על ה', וה' אכן הציל אותי. המופת הוא הבטחון שלי בה', ושמכח הבטחון שלי בכל הצרות ה' הציל אותי.

אלה שני הפירושים העיקריים של הראשונים, אבל יש גם שני פירושים של האחרונים:

פירוש שלישי הוא ש"כמופת הייתי לרבים" היינו מה שחז"ל אומרים ש"לא חטא דוד" – ה' הביא עליו את החטא בעלילה, "נורא עלילה על בני אדם", כדי "להורות תשובה ליחיד", שכמו שהוא חזר בתשובה כל אחד יכול (וחלק מסדר התשובה שלו, תשובת המשקל, הוא מרד אבשלום בגלל מעשה בת שבע). דוד הוא שלב ממוצע בתיקון אדם הראשון, שלב בין אדם למשיח (אדם ר"ת אדם-דוד-משיח כנודע מהאריז"ל). הוא עשה תשובה שלמה – כאשר נתן הנביא אמר לו "אתה האיש", הוא הודה מיד ואמר "חטאתי להוי'". אחר כך הוא גם נענש. אם כן, מהו ה"כמופת הייתי לרבים"? שעשיתי תשובה וה' קבל את התשובה שלי, ועל כך נאמר שדוד לא חטא אלא להורות תשובה ליחיד. פירוש יפה.

הפירוש הרביעי, שהוא אולי הכי פשוט בהשקפה ראשונה, הוא שהרי את הפרק הזה, פרק עא, אמר דוד המלך ביומו האחרון בעלמא הדין (ביום ההולדת השבעים שלו, לפי המנהג שמסר לנו מורנו הבעל שם טוב, עיקר גלגולו של דוד המלך, בשם רבו, אחיה השילוני, שקבל מבית דינו של דוד), והוא  מסכם בו את חייו ואומר שכל ההצלחות העל-טבעיות שלו הן המופת. כמו, למשל, שדוד הרג את גלית – משהו על-טבעי לגמרי, שהגמד הורג את הענק, או הרדיפות ששאול רודף אותו ובסוף הוא נעשה מלך ישראל וכו', וככה כל ההצלחות. זה המופת שלי – "כמופת הייתי לרבים", היינו שכולם מסתכלים על תולדות חיי ואומרים שכמו שה' יכול להעניק כחות על טבעיים והצלחות על טבעיות לבן אדם, אז כנראה כל אחד יכול לזכות – ממני יראו וכן יעשו. כמו שהצדיקים הכי גדולים אמרו שמה שאתם רואים עלי – כל אחד יכול, וכמו שאמרנו שרוח הקדש היא רק ענין של יגיעה, ואם יגעת והשגת רוח הקדש מיד אתה מגיע לגילוי אליהו ולגילוי היחידה, בחינת משיח.

אם כן, הפירוש הראשון, של רש"י, הוא שהמופת הוא עצם הצרות שלי. פירוש אבן עזרא – המופת הוא הבטחון שבזכותו אתה מציל אותי. פירוש שלישי – המופת הוא שחטאתי, עשיתי תשובה ואתה קבלת אותה, והדבר מלמד את כל באי עולם שכל אחד יכול לעשות תשובה מה שלא יהיה, מה שלא עשה. והפירוש הרביעי הוא שהמופת הוא בעצם כל חיי המופלאים והעל-טבעיים.

בכל אופן, יש כאן ארבעה פירושים, ומי שכבר תפס ומתמצא קצת הבין שהם כנגד אותיות שם י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: או שהצרות שלי הן המופת, או שהבטחון שלי ושה' עומד לימיני מכח ההסמכות שלי עליו הם המופת, או שהמופת הוא התשובה על החטא, או שהמופת הוא הגילוי העל-טבעי שבי. הגילוי העל-טבעי הוא ה-י שבשם; תשובה היא אמא, ה עילאה שבשם; הבטחון וההצלה הוא ה-ו, שבשם (כמו "והצלתי" בארבעה לשונות של גאולה), והסבל של דוד המלך הוא ה-ה תתאה שלו. אם כן, יש מופת בכל ארבע הדרגות, בכל ארבעת העולמות.

כל זה רק כדי להשלים את הפירוש הנחמד ששמענו קודם, ש"כמופת הייתי לרבים" היינו שהמופת שלי הוא מה שהופך אותי לרבים – אני הייתי לרבים, הופך אותי לצבור, נותן אותי לרבים. כמו שהקב"ה נותן את עצמו על ידי האותיות של התורה, כך המופת שלי נותן אותי לרבים, הופך אותי לרבים.

"כמופת הייתי לרבים וגו'" – "יפת אלהים ליפת וגו'"

כעת ננגן את "כמופת הייתי לרבים". את "פדה בשלום נפשי", השיר של "ברבים", שרנו בהתחלה, וכעת נשיר את השיר של "לרבים". נאמר קודם עוד רמז מאד יפה: כל הפסוק הזה, "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עז", עולה 1870. מספר של פסוק מאד חשוב בתורה, שהזכרנו אותו קודם – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (גם יש פה תופעה של לשון נופל על לשון – יפת-מופת). מה הקשר? נסביר אחרי שנשיר את הניגון.

ניגון היהודי הקדוש

יש ענין שמזמינים את הצדיקים להתוועדות. המגיד ואדמו"ר הזקן ודאי רוצים שיבואו כל הצדיקים להשתתף בשמחה, ביום ההילולא של המגיד. איך מזמינים צדיק? על-ידי שמנגנים ניגון שלו. אנחנו נזמין כעת אחד מגדולי הצדיקים, היהודי הקדוש, רבו של רבי בונים מפשיסחא, שיש בניגון שלו את העצמה של "קער א וועלט היינט". לפי המסורת הניגון הזה הוא על המלים "אין כאלהינו", אבל אנחנו נשיר אותו בלי המלים.

בכל אופן, זה ניגון מובהק של רוח משיחי "היום", לא מחר, לא בעוד שניה – היום, עכשיו, ברגע הזה ממש. זה הניגון של היהודי הקדוש מפרשיסחא, שאנו מקוים ומאמינים שהוא כעת נמצא אתנו, ובא לפעול ביחד עם המגיד ואדמו"ר זקן ועם כל הצדיקים. "כי ברבים היו עמדי" היינו שגם כל הצדיקים יהיו באחדות, ואז ודאי יבוא מלך המשיח. כבר ניגננו מקודם ניגונים מכמה צדיקים לא חב"דניקים – רבי ישראל מרוז'ין, רבי נחמן. אנחנו אוהבים לעשות קיבוץ של כל הצדיקים, שמייצגים את כל עם ישראל. אז כעת אנו מצרפים את היהודי הקדוש, הרבי של ר' בונים, שהוא רבו של הקוצקער, שהיה מאד 'דלוק' על אמת. דרשו "אמת מארץ תצמח" – "אמת מקאצק תצמח" (ארץ שוה קאצק). בקוצק עלו על הגגות וצעקו "אין עוד מלבדו" (המסר הנ"ל של "אהיה אשר אהיה"). שוב, המסורת של קוצק מתחילה מהניגון הזה. לחיים לחיים, שנה טובה.

ו. מהפכה בארבעת העולמות אבי"ע

גילוי היחידה – 'להפוך עולם' להשגת צורך חיוני

אמרנו קודם שיש חילוק דק בין הביטוי המקורי באידיש, "קער א וועלט היינט", לבין התרגום שלו, "הפוך את העולם היום" – דווקא במלה "העולם" לעומת המלה "א וועלט". כשאדם צריך משהו שנוגע עד צפור נפשו – שכל החיים שלו תלויים בדבר הזה, כמו כאשר ל"ע אדם צריך רפואה בפיקוח נפש, איזו תרופה שאפשר להשיג רק בסוף העולם – מה הוא עושה כדי להשיג את אותו הדבר לחיות נפשו? הוא הופך עולם.

הוא לאו דווקא הופך את כל העולם, אבל הוא הופך עולם בשביל להשיג את מה שהוא צריך – תוך כדי גילוי היחידה שלו, למעלה מטעם ודעת, כמו שמסביר בעל הגאולה באגרת הקדש בספר התניא. כשאדם צריך משהו חיוני אצלו לגמרי, גם בגשמיות, הוא יוצא מדעתו – עולה למעלה מהדעת – מתנהג בצורה לא רציונאלית כלל וכלל.

'משוגע על משיח' – משיח כצורך קיומי

הרבי אמר על עצמו שאני 'משוגע על משיח' – העניין של משיח הוא אצלי בגדר שגעון, למעלה מטעם ודעת, כמו הביטוי הידוע בחסידות "שטות דקדושה". שוב, בשביל להפוך עולם –צריכים קודם להגיע למצב כזה בנפש, שבגלל החיוב שלי בדבר אני הופך עולם (בפנים ובחוץ) כדי להשיג מה שאני צריך. אם אין את הנחיצות, התחושה שעד כדי כך אני חייב משיח בשביל להציל את החיים שלי, בשביל להציל את חיי העם שלי – קשה לראות איך משיח יבוא. אבל אם צריכים משיח כצורך חיוני לגמרי, כמו הרפואה או כמו שלפעמים אדם חייב איזה סכום כסף כדי שיהיה לו איפה לגור, אז הוא הופך עולם.

כשהרבי צעק "קער א וועלט היינט" הוא אמר: קודם תכנס לרוח הזו, תדבק מהרוח שלי, שאני משוגע על משיח, ולשם כך אני הופך עולם, כל יום, כל רגע. כמו שאמרנו קודם, שלהפוך עולם עושים קודם כל בגברא, עוד לפני שמגיעים לחפצא. חייב משיח – "עד מתי". מאיפה התחילה הרוח הזו? הכל התחיל לתפוס תאוצה מהבעל שם טוב, מהמגיד, מבעל הגאולה. אז, בחג הגאולה, ה' נתן בשמים אור ירוק של "יפוצו מעינותיך חוצה" ביתר שאת ויתר עז ש"אז קאתי מר דא מלכא משיחא". איך מחברים את מענה המשיח לבעל שם טוב עם המענה שלו לרבי יהושע בן לוי? מה הקשר בין "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" ל"היום"? כנראה שהיינו הך, שהמעין שלך – בחינת אבא, פנימיות אבא פנימיות עתיק – הוא "היום", שמשיח יכול לבוא היום, וחייב לבוא היום. רק צריך שהמעין יתפשט, ידבק.

לא לוותר על "העולם"

יש עוד דיוק: כשאומרים באידיש "קער א וועלט היינט", הפוך עולם היום, "היינט" זה "היום" – לא יום לעומת לילה, אלא היום, עכשיו. לגבי העולם, יש שאלה אם לומר "עולם" או "העולם". אמרנו שבמקור אומרים "הפוך עולם" – לא שאנו מוותרים על העולם, רק אומרים שהביטוי המקורי הוא "עולם". נאמר רמז יפה במאמר מוסגר, ואז ודאי לא נוותר. אחת הדרכים להפוך מלה היא לכתוב אותה באתב"ש – להפוך בסדר האלף-בית, כ"ב האותיות הקדושות, ה"ואני אבטח בך". לפי ההגיון הזה, אם אני רוצה להפוך את העולם, אני צריך לכתוב את המלה העולם באתב"ש ולראות מה יצא. ובכן, נעשה יחד (הנה אנחנו כבר הופכים את העולם עכשיו, זה לא לוקח הרבה זמן...) קיבלנו את האותיות צזפכי העולות 207, בגימטריא אור, אין סוף, רז. העולם הוא העלם והסתר, "העם ההלכים בחשך", ופתאום "ראו אור גדול" – איך? כי הפכו את העולם באתב"ש ויצא להם אור. לא מוותרים על "העולם".

הרבי צעק "קער א וועלט היינט", וגם אמר משהו מאד חשוב – שגאולה היא לא ויתור על הגולה, אלא החדרת אור ה-א בתוך חומר הגלם של הגולה, ואז הופכים את הגולה עצמה לגאולה. על דרך זה, אנחנו לא מוותרים על "העולם", רק שצריך לאחוז ב"העולם" וגם להפוך אותו באתב"ש לאור. כל אור צריך כלי – ה' רוצה דירה בתחתונים, לא אור מופשט – אז צריך את העולם כדי שיהיה כלי, אבל האתב"ש שלו הוא אור. יש באמת ביטוי בתנ"ך "אור עולם", וכאן הופכים את העולם באתב"ש לאור. אור העולם שוה משיח (אני שמח שמשתפים פעולה ומחשבים את המילים – זה נקרא "הייתי לרבים", המופת הוא לעשות יחד אותן גימטריאות...).

בכל אופן, כל זה היה רק כדי לומר שבשום פנים ואופן לא מוותרים על "העולם" – הגימטריא של משיח יוצאת מהעולם, ואת העולם צריך להפוך, אבל מתחילים מהתנועה הנפשית של "קער א וועלט", מאמץ-על גדול כל כך עד שמוציא אותך מהדעת למעליותא (למעלה מהדעת, לא למטה מהדעת), כדי להשיג משהו חיוני לך, שאינך יכול לחיות בלעדיו.

מהפיכת העולם הפנימי להפיכת העולם כולו דרך הפיכת חלקי בעולם

חוץ מהכלל הזה, מה פירוש "קער א וועלט היינט"? גם כשאומרים "קער א וועלט היינט", יש ממוצע בין ההפיכה הפנימית לבין הפיכת המציאות – להפוך את המדינה למדינת תורה וכיו"ב, לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להביא משיח. הממוצע הזה הוא להפוך חלק מהעולם החיצוני שהוא העולם שלך, בהתאם לעולם הפנימי שלך.

כמו שאומרים שלכל אחד יש שליחות בעולם הגדול, והרבי תמיד אמר שכל אחד צריך להגיע למקום השליחות שלו – שמותאם בדיוק לאופי שלו, לחושים שלו. שם, בעולם שלו, הוא צריך להפוך – להאיר אור גדול בתוך חשך העולם שלו. גם זה "קער א וועלט" – תהפוך עולם. מתוך העולם הפנימי שלך תזהה בתוך העולם הגדול את האזור שהוא הענין שלך, המקום שאתה יכול להפוך אותו במסירות הנפש שלך. אז, כשכל אחד יהפוך עולם, נזכה ביחד, ברבים, להפוך את העולם ב-ה הידיעה, העולם הגדול – להביא את המשיח הכללי בגאולה האמתית והשלמה.

מהפכה בארבעת העולמות אבי"ע

מכאן מגיעים לעוד רעיון: בקבלה כתוב שבכללות יש ארבעה עולמות, וכולם פועלים בו-זמנית כנ"ל. יש גם נשמות ששייכות לכל עולם ועולם. יש נשמות דאצילות, נשמות דבריאה, נשמות דיצירה ונשמות דעשיה. כשאומרים לך כפרט "הפוך עולם היום" היינו קודם כל להפוך את העולם שממנו באת ולשם אתה הולך – הכוונה לעולם מאבי"ע שממנו באת ואליו אתה צריך ללכת לקיים בו את השליחות שלך. "זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי" – ירדת לעולם הזה, ואתה צריך לזהות בעולם הזה את המקום שלך ולפעול את השליחות שלך, ושם להפוך את 'העולם הזה' ששייך לך.

אם כן, צריך להתבונן: מה זאת אומרת להפוך את עולם האצילות? מילא העולמות התחתונים בי"ע עוד לא מתוקנים, לא מבוררים, אז צריך להפוך אותם. על עולם העשיה כתוב "אף עשיתיו" – עולם של אף, גם חרון אף, אז ודאי צריך להפוך אותו. גם את עולמות הבריאה והיצירה, עולמות של שכל ורגש, צריך להפוך. אבל עולם האצילות הוא עולם מתוקן, נברא בסדר, אז למה להפוך אותו? ובכל זאת, אמרנו שכל אחד צריך להכיר את העולם שלו, והיות שהכל קיים בו-זמנית, כל אחד צריך להפוך את העולם שלו, וכאשר נהפוך את ארבעת העולמות יבוא משיח!

אז החידוש הכי גדול הוא שגם את עולם האצילות צריך להפוך – צריך להפוך עם הרוח שאמרנו הערב, שרק ה' הוא אמת וכל השאר כזב. גם עולם האצילות הוא כזב מול האמת המוחלטת של ה'. אם הוא כזב, אפשר קצת להבין שצריך להפוך אותו – להיות ראוי לקבל את מלך המשיח.

מהפכת עולם העשיה – מהפכה מעשית בדאגה לחיי יהודים (עבודה עברית)

כעת נאמר, תכל'ס בפועל, איזה מבצע הופך כל עולם. נתחיל מלמטה, הכי מובן שצריך להפוך את "אף עשיתיו". מי שייך להפוך אותו? דווקא נשמות דעשיה, אנשים מאד מעשיים – הם החבר'ה שיכולים להפוך את עולם העשיה. מי שנשמתו היא מעולם היצירה – אין לו הרבה סיכוי להפוך את עולם העשיה. חייבים להבין את זה, כי הרבה נעשים מתוסכלים מכך שהם לא מסוגלים להפוך את עולם העשיה. אולי אתה לא משם, אז תמצא מאיזה עולם באת – תגיע לשם כאן, כל העולמות נמצאים כאן – ותהפוך אותו.

מהו עולם העשיה? דברים מאד מעשיים. כמו למסור היום את הנפש על עבודה עברית. או למסור את הנפש על מוסר מלחמה בצבא. שוב, אלו דברים שנוגעים לצפור הנפש של קיום העם היהודי, במיוחד כאן בארץ ישראל. אך היות שזו הפיכה של התרבות והתפיסה של רוב האנשים, קוראים לכך "קער א וועלט". אתה צריך משהו חיוני, אז אתה הופך עולם בשביל זה. אם אתה מרגיש שסכנת נפשות להעסיק ערבים, אז אתה הופך עולם כדי שלא יעבדו כאן ערבים – חוץ מהמצוות הכלליות שיש בתורה, זה חיוני לגמרי. יש כמה מצוות בתורה שמקיימים בהעסקת יהודי – "או קנה מיד עמיתך", שתיכף נשיר – כמבואר במאמר שלם בענין. אבל חוץ מזה, יש בכך פיקוח נפש. האמת היא שכל הזמן זה היה פיקוח נפש, אבל לאט לאט עוד מישהו ועוד מישהו פוקחים את העינים ומכירים בכך שזה פיקוח נפש.

מי שהופך עולם בכך – הופך את עולם העשיה. הוא לא הופך את המדינה, כדי להפוך את המדינה צריך להפוך את כל ארבעת העולמות, אבל יש אנשים שהענין שלהם הוא להפוך את עולם העשיה, לעבוד במבצעים שהופכים את עולם העשיה. אמנם, גם הם חייבים להיות מודעים שזה לא מספיק. אני צריך את החבר שלי שיהפוך את עולם היצירה, וצריך עוד חבר – "כי ברבים" – שיהפוך את עולם הבריאה, ועוד חבר שיהפוך את עולם האצילות.

מהפכת עולם היצירה – שינוי נורמות חברתיות (תיקון המשפט)

נעלה עוד עולם – מה פירוש להפוך את עולם היצירה? זה משהו מאד חברתי – לעבוד על נורמות של החברה. לדוגמה, הנורמות של המשפט – משפט עברי. להפוך עולם על כך שיהי המשפט צדק ולא עול במשפט, שהמשפט לא יהיה ערכאות של גוים (בידי יהודים) כאן בארץ ישראל. זה נקרא להפוך את הנורמות של החברה. אפשר לומר שגם עבודה עברית כך, אבל עבודה עברית היא כשמה – הכי בשטח, הכי בתחומי העשיה הגשמית. כאן מדובר על משהו קצת יותר רוחני, להפוך נורמות של פרסומים, שלטי רחוב, אלף ואחד דברים שאפשר לחשוב בתיקונים של החברה. תיקונים של החברה נוגעים מאד חזק לרגש. שוב, אב הטיפוס כאן הוא המשפט. יש אנשים שמוכשרים להתעסק עם הפיכת עולם המשפט – זה לא בדיוק אנשי המעשה הנ"ל. זה התא המשפטי של התנועה – יש עסק שעוסקים בתיקון המשפט. זה הפיכת עולם היצירה.

מהפכת עולם הבריאה – מהפכה חינוכית (חולין על טהרת הקדש)

נעלה עוד עולם: מה זה להפוך את עולם הבריאה? ככל שעולים עולם זה במדה מסוימת יותר מתאים לדתיים, רק שאנחנו צריכים שהכי דתיים, הכי חרדים, יהפכו את כל העולמות, היום. בעולם הבריאה הנושא הוא חינוך. הרי עולם הבריאה הוא שכל, להנחיל שכל, ל"בך"ניקים מגיל 0 עד גיל 22, כפי שרמזנו קודם – אותם חיילים שבהם צריך להתגלות הניצוץ של מלך המשיח. זה חינוך.

לפני יותר ממאה שנה כאשר התחילה תנועת ההשכלה, כשדברו על חנוך מתוקן, אמרו הרביים כידוע שזה חינוך מסוכן (המילים מתוקן-מסוכן נשמעות אותו דבר בהברה אשכנזית). הרפורמה של המשכילים החיצוניים היתה להכניס לימודי חול כחובה בתוך לימוד הקדש, לעשות ערבוביא – "אור וחשך משתמשים בערבוביא" – בין קדש וחול. מה המהפכה הנדרשת היום? להפוך את החינוך – ודאי שהכל יהיה יותר טוב מהקיים, הרבה יותר חסידי. אם יש הרבה תורת אמת והרבה חסידות – פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, אז גם הרפורמה של החנוך היום היא ממש להפוך את כוונת המשכילים, לקחת את החולין וללמד חולין מאה אחוז על טהרת הקדש.

זו משימה של הדור שלנו, על זה נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – לקחת את היפי של השפה שלו, שפת המדע וגם שפת האסתתיקה, שתשכון בבית המקדש, באהלי שם. לא סתם בקדש, אלא בקדש הכי פנימי. אז אפשר לעשות את הרמז ש"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" עולה "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עז" (מופת לשון יפת כנ"ל) – זה המופת של הפיכת עולם הבריאה. כל אחד צריך להקדיש בכל יום מחשבה לחינוך, ולדעת שהחינוך של הדור הבא הוא הכי חשוב, אבל כעת אומרים שיש אנשים מיוחדים שהענין שלהם הוא לעשות מהפכה של חינוך – לעשות רפורמות של משיח, לא רפורמות של המשכילים. מהפכה בלימוד בישיבות, ועיקר החידוש הוא מהפכה בלימוד באקדמיה. המשכילים הפרידו לגמרי, הפכו את האקדמיה לחממה של כפירה, חממה של כפור, ועכשיו הרפורמה היא שהתורה חייבת להגיע לתוך האקדמיה ולהפוך אותה, שכל החולין יהיו על טהרת הקדש. זו מהפכה של משיח בעולם הבריאה.

מהפכת עולם האצילות – "תורה חדשה מאתי תצא"

הגענו לעולם האצילות. מה יכולה להיות שם המהפכה? כבר אמרנו שעולם האצילות הוא עולם מתוקן, הכל על פי תורה. ובכן, המהפכה בעולם האצילות היא מה שדברנו קודם – "תורה חדשה מאתי תצא", שגם "ממני ומאתי יצאו הדברים", כאשר התורה החדשה באה לידי ביטוי במעשה, שהוא העיקר. מהי תורה חדשה? עד כאן ההלכה היתה כך ובתורה החדשה ההלכה הפוכה, והדברים לא סותרים – פלאי פלאים, "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

דוגמה הכי פשוטה – בעולם הזה הלכה כבית הלל וכשיבוא משיח תהיה הלכה כבית שמאי, וזה לא סותר, כי כתוב שבית הלל עצמם יודו לבית שמאי, אף על פי שסוברים הפוך. דווקא על מחלוקת בית הלל ובית שמאי נאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל" ולע"ל "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית שמאי" – עלית הגבורות על החסדים, כמו הסוד של "הכהנים הלוים", שהלוים של העולם הזה יהיו הכהנים בימות המשיח.

הכל משתלשל ממהפכת עולם האצילות

יש ודאי רק נשמות מיוחדות, יחידי סגולה, שהענין שלהן הוא להפוך את עולם האצילות – לגלות תורה חדשה. אבל כהמשך מהן הכל משתלשל ויורד. ממהפיכת עולם האצילות יורדת מהפכת עולם הבריאה, להפוך את החנוך בשני הכיוונים. מהפיכת עולם הבריאה, השכל, החינוך, צריכה לרדת ולהפוך את הנורמות של החברה – החל מהמשפט, שיהיה משפט עברי. אחר כך צריך לרדת עד "אף עשיתיו", להפוך את עולם העשיה, עם דברים ששייכים למעשה שהוא העיקר. לא כל תלמיד חכם יודע שבעבודה עברית, חוץ מהענין הבטחוני, יש גם מצוות מן התורה. האיסור לדון בערכאות של גוים ידוע לכל אחד, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אבל לא כל אחד יודע שחייבים להעסיק יהודים. לכן צריך ללמוד את המאמר הזה. את "או קנה" הרמב"ם לא מונה ב-תריג מצוות, ובכל זאת זו מצוה כללית, רמה ונשגבה מאד. בארץ יש איסור לתת להם חניה בקרקע, וכו' וכו' – אלו מצוות של עולם העשיה, מצוות שלא כל כך מוכרות בישיבות. ב"ה שיש לנו ישיבות שבהן חושבים ועוסקים במצוות האלה – המצוות של עולם העשיה התחתון ביותר.

אם כן, מה אמרנו עכשיו? שיש את המהפכה של "קער א וועלט היינט", ויש את העולם בו כל אחד מזהה את השליחות שלו. יש נשמות מיוחדות שה"קער א וועלט" שלהם הוא עולם האצילות. יש הרבה יותר נשמות שה"קער א וועלט" שלהם הוא עולם הבריאה, חינוך. יש הרבה יותר נשמות שה"קער א וועלט" שלהם הוא עולם המשפט, החברה. יש עוד הרבה נשמות – שצריכים לגייס אותן – שהן נשמות של עולם העשיה, שהולכות במסירות נפש על תיקונים דוגמת עבודה עברית (הדוגמה הכי חשובה לנו היום בארץ, שלא כל כך שייכת לחוץ לארץ).

אם כן, זה היה המשך של "קער א וועלט היינט" – להפוך את העולם היום.

ז. השיעור הראשון באזרחות – זכות המרידה

זכותא ומזלא ושיח הזכויות

במקום לעשות עוד שיחה שלמה רק נקצר את הסוף, ואז ננגן עוד כמה ניגונים לסיום. היום, י"ט כסלו, הוא יום ה"מזלא" של השנה. בכל ספרי הקבלה, הזהר וכתבי האריז"ל, כשעושים חשבון של מזל – כמו "אין מזל לישראל" (אַיִן מזל לישראל) – עושים לפי הצורה בארמית, מזלא, שעולה 78, ג"פ הוי'. היום, לפי קביעות השנה – כאשר השנה חודש חשון חסר – י"ט כסלו הוא יום ה"מזלא" של השנה.

מהו המאמר הכי חשוב של מזלא בחז"ל? "חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". (מו"ק כח) יש שלשה דברים, הכי חיוניים, שדווקא על שלשתם אנשים הופכים עולם – כפי שאמרנו הרגע: חיים, בנים ומזונות. כתוב בתניא שאדם מוסר את נפשו על פרנסה, על חיים מובן מאליו שאדם מוסר את הנפש – הופך עולם להשיג תרופה, וגם על בנים יש מסירות נפש, כפי שאמר הרבי הקודם שעל בנים צריך מסירות נפש בפועל ממש. הגמרא כאן אומרת ששלשת הדברים האלה, שהופכים עולם כדי להשיג אותם, לא תלויים בזכות אלא רק במזלא.

נעשה כזו התבוננות, שמתחילה נראית קצת כמליצה אבל היא מאד רצינית: דברנו על הפיכת עולם היצירה על ידי מי שמסוגל לעסוק – במסירות נפש – בהפיכת הנורמות של החברה. הנורמות הכי חשובות הן נורמות של זכויות האדם. כל מושגי הדמוקרטיה, השויון, כל מה שקשור לכך – הכל נובע מהמושג, 'קדש קדשים', של זכויות האדם. התרבות האמריקאית, למשל – שהיא בעיקר התרבות שמשתלטת כאן בארץ – בנויה על שלשה דברים, שלש זכויות: חיים, חירות והחופש לתור אחר האושר. לכל אדם יש זכות לחיים, זכות לחירות – שאף אחד לא יאמר לו מה לעשות, וזכות שכל האפשרויות פתוחות בפניו לזכות לאושר בחיים – פרנסה ומשפחה וכו'. כל הנורמות, כל התרבות, בנויות על כך במודע או שלא במודע. מה שיש ברבים – או במודע של הפרט או בלא-מודע שלו – הוא מושג הזכויות.

והנה חז"ל משתמשים בביטוי הזה, זכויות – לכאורה בהקשר אחר, אבל באמת לא בהקשר אחר, ואומרים שכל הדברים האלה – שכוללים גם חיים, והם כל הדברים שאנשים הכי רוצים בחיים – "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". לא יגיע לך כי זו זכותך, אלא במזל. מה הכוונה של חז"ל במלה זכותא? שאם יש לך זכויות – אתה צדיק – אתה זכאי לזה. בעולם המערבי הכוונה שברגע שנולדת אדם יש לך זכויות – זכות גם לבני, גם לחיי וגם למזוני. חז"ל הופכים את הראש הזה, ואומרים שהדברים האלה שכל אחד רוצה, "לאו בזכותא תליא מילתא". לא רק שהם לא תלויים בזכות היותך בן אדם, אלא אפילו לא תלויים בזכויות שלך, כמה מצוות עשית, אלא במזלא. מהו מזלא? המסר של י"ט כסלו הוא להתעצם עם המסר של המזלא, ש"אין מזל לישראל". לפי סדר הפרשיות של התורה אנחנו היום, י"ט כסלו, ביום ה-אין של השנה (לפי הקרואים בכל הפרשות). אמנם, אף על פי שצריך לדעת שהאושר שלנו – וגם העושר שלנו – לא תלוי בזכויות אלא במזלא שלנו, ב"אין מזל לישראל", ומשם אנחנו זוכים לחיי בני ומזוני, בכל אופן צריכים לעשות מיניה וביה שימוש גם במושגי זכויות האדם. כמו שאמרנו קודם, גם כשהופכים את העולם – לא מוותרים עליו, צריך רק לחבר אותו.

בירור מושג זכויות האדם – אזרחות על טהרת הקדש

היום יש כאן בארץ מלחמה על עולם הבריאה. יש מלחמה על תכניות חינוך, שמחייבים להכניס חולין שלא על טהרת הקדש – לפי מה שהסברנו כעת זו בעצם מלחמה בעולם הבריאה. אחד הדברים, אולי העיקרי, שרוצים שהתלמידים ילמדו נקרא מקצוע האזרחות – כל הנורמות של הדמוקרטיה, כל מה שנקרא זכויות האדם שמתוכן יש שויון בין כולם.

אם נסכים להכניס את לימודי האזרחות לתוך הישיבה, צריך שיהיו אלו לימודי אזרחות כמו שאנחנו מבינים – מה זה להיות אזרח טוב. גם את עצם המושג זכויות האדם צריך לברר. לא שאין זכויות לאדם בהיותו נברא – גם בתניא כתוב שאפשר לפנות לה' ולומר לו שאתה בראת אותי אז תדאג לי (אף שאיני צדיק), קח אחריות על הבריאה שלך. זה לתבוע מה' את זכויות האדם.

שיעור ראשון באזרחות: זכות הצבור הראשונה – זכות המרידה

יש זכויות שהן זכויות הפרט ויש גם זכויות שהן זכויות של הרבים, של הכלל. אנחנו רוצים להתחיל דווקא מהזכויות של הכלל, ושזה יהיה שיעור האזרחות הראשון בכל בתי הספר שלנו. בתרבות החילונית יש זכות של הרבים שלפיה כל המדינות המודרניות קמו, כולל המדינה הזו (לפחות לפי תפיסת המחתרות). על איזו זכות אדם התבססו כאשר באו להקים את המדינה הזו, ולפניה את אמריקה, את כל המדינות ה'נאורות'? על איזו זכות-אדם בססו את הזכות לעשות מהפכה? זכות המרידה. ובכן, אני מסכים ללמד אזרחות, ואני רוצה שזה יהיה השיעור הראשון – זכות המרידה, שמשמעה שלצבור יש זכות למרוד בכל ממשל, ובכך להפוך אותו היום (להפוך לשון מהפכה).

כאשר לומדים על זכות המרידה – "משה נתנבא ב'זה'" (תעשו חשבון כמה שוה זכות המרידה) – אומרים שבדרך כלל זכות המרידה מוצדקת לפי התפיסה העולמית, התפיסה הדמוקרטית, רק נגד עריצות או נגד דיכוי. אם הממשל עריץ, או שהוא מדכא את העם, זה נותן זכות מלאה – ואפילו חובת קדש – שהעם יתקומם למרוד ויהפוך את הממשל. עריצות או דיכוי – כך מגדירים זאת. בני העם שלנו היום בארץ צריכים לזכור שאנחנו בדיוק במצב כזה – יש פה עריצות ויש גם דיכוי. לא נאריך בזה, כל אחד יכול לעשות חשבון לבד כמה עריצות יש כאן וכמה דיכוי יש כאן. כל אחד בפני עצמו, וכל שכן שניהם יחד, נותן את הזכות והחובה למרוד.

נמרוד דקדושה

איך הרבי יאמר זאת? הרי יש אנשים – הישראלים החדשים – מורדי אור, שנותנים לבן שלהם את השם נמרוד. הרבי אמר שזה שם טוב – אבל למרוד במה שצריך למרוד, למרוד בחשך ולא באור. איך הרבי אמר זאת? שלא יהיה בשפיכות דם או באלימות בכלל. כל המדינות קמו על זכות-מרידה שטופה בדם, אבל אנחנו רוצים לקחת את זכות המרידה הזו מהתרבות הכללית ולעבוד איתה את ה' – "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'", – להשתמש בה ולמרוד בלי שפיכות דם ח"ו.

איך הגענו למרוד? מתחלת היום מדברים על "להפוך את העולם היום" – לעשות מהפכה. צריך להיות דבר שנוגע לצפור הנפש שלי, שאיני יכול לסבול (כידוע הפירוש החסידי ל"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", שצריכים להגיע למצב שאי אפשר לסבול עוד רגע להיות במצרים) – אחרת לא עשיתי שום דבר. אם המצב מוציא אותי מדעתי צריך למרוד, אבל צריך למרוד בדרכי נעם. גם זה נשמע אבסורד, דבר והיפוכו, וגם על זה אנחנו מדברים מתחלת הערב – שהיחוד שלנו הוא האבסורד, נשיאת ההפכים.

שוב, נשיאת ההפכים שלנו היא ההכרח של "הפוך את העולם היום" – ללמד בבתי הספר שהזכות הראשונה של הצבור היא זכות המרידה (זכות כל יחיד היא בני חיי ומזוני, רק שלא תועיל לך הזכות בלי מזל – יהיה לך מזל אם תתקשר לאין האלקי. כמו שלגוים יש מזל, יתכן שיש להם גם זכויות – זכויות אדם – אבל יהודים צריכים להתקשר לאין, למזלא. ועל ידי "איני רוצה שום דבר רק אותך בעצמך" מתקשרים למזלא וממשיכים כל טוב), נשתמש בזכות המרידה כבירור ניצוצות – וניישם אותה באהבת ישראל. בהחלט צריך ליישם את זכות המרידה, להפוך את המציאות. כל אחד צריך להפוך את העולם ששייך לו, וכולנו יחד נהפוך את העולם כולו היום.

לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה. עוד לא נגנו ניגון של הרבי. היות שהיום הוא יום הגאולה של אדמו"ר הזקן, יש ניגון מיוחד שהוא גם של הרבי וגם של אדמו"ר הזקן – ניגון של אדמו"ר הזקן שהרבי לימד, החסידים לא הכירו, "צמאה לך נפשי". זה הניגון ב-ה הידיעה שמחבר בין הדור הראשון של חב"ד לדור השביעי של חב"ד. זה יותר ניגון דבקות, אחרי הניגון הזה, ננגן "או קנה" – המהפכה בעולם העשיה – ואחר כך עוד ניגונים שמחים.