דבע"ה

ט"ו טבת ע"ה – כפ"ח

רמב"ם יומי (6)

הלכות דעות פ"א; השלמות יסודי התורה פרקים ד-ה

ברית שמואל שי' לונברג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כוונות 'די' בברית המילה

לחיים לחיים, מזל טוב, משיח נאו!

הקשר בין שמואל ודוד

מזל טוב מזל טוב לכולם. הרך הנימול נקרא שמואל, על שם הרבי המהר"ש, אבל אותו שמואל גם נקרא שמואל על שם השמואל המקורי בתנ"ך – שמואל הנביא, שמואל הרמתי – עם כל הסיפור של תחלת ספר שמואל, איך חנה זכתה להוליד בן זה, הקדוש מרחם, ואיך שהיא שרה אחרי שהוא נולד "רמה קרני בהוי'".

חז"ל דורשים "רמה קרני" – "'קרני' ולא 'פכי'". שמואל זכה למשוח שני מלכים – את המלך הראשון, שאול, הוא משח בפך שמן, ואילו את המלך השני, עליו נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", כפי ששמואל עצמו אומר על דוד מלכא משיחא, הוא משח בקרן. חנה ראתה זאת ברוח הקדש ואמרה "רמה קרני" – "'קרני' ולא 'פכי'". אם כן, עיקר מעלת שמואל הוא הכח למשוח את דוד מלכא משיחא – יש זיקה מאד עצמית בין שמואל לדוד, "דוד מלך ישראל חי וקים".

יש רמז לכך בחכמת המספר, בסדרה המיוחדת של המספרים שנקראים מספרי אהבה (בלועזית היא נקראת מספרי פיבוניצ'י) – סדרה ששואפת ליחס המדויק שנקרא 'חתך זהב', היחס הכי מוצא חן שיש בעולם. איך בונים את הסדרה? 1, 1, 2 – 1 ועוד 1 שוה 2, וכך חבור כל שני מספרים רצופים בסדרה נותן את המספר הבא: 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13 וכו'. הסדרה הזו מופיעה לרוב בתורה, במיוחד במעשה בראשית בו היא חוזרת ומתגלה בהמון תופעות. אם מפתחים אותה הלאה – 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89, 144, 233, 377. 377 שוה שמואל. בקבלה קוראים לסדרה זו סדרת האהבה, כי הכל בה קשור לאהבה – ואכמ"ל. איזה מספר בסדרה הוא שמואל? המספר ה-14, דוד (אהבה, 13, הוא המספר ה-7, "כל השביעין חביבין" בהיות 7 הנקודה האמצעית של 13, כך מוסבר בכתבי האריז"ל. לפי כללי הסדרה, כל מספר שביעי יהיה כפולה של 13, וכך שמואל, המספר ה-14 בסדרה, עולה אהבה, 13, פעמים 29, סכום שני המספרים המקיפים את 13 בסדרה, 8 ו-21, ודוק). כלומר, בסדרה החשובה הזו – גם במעשה בראשית, בעולם בכלל, ובכל התורה כולה – שמואל הוא ה-דוד של מספרי האהבה. בחכמת החשבון זה קשר מאד חשוב בין שמואל לדוד המלך, ובכלל הוא מלמד שלשמואל יש חוש מיוחד במציאת חן – חוש ב'חתך זהב', מה ומי מוצא חן בעיני ה' (ובהיות דוד מלכא משיחא מסוד רדל"א, משרש הלא ידע ולא אתידע של שמואל עצמו, לכן לגביו אמר לו ה' שאף על פי שקוראים לך "הרואה" בכ"ז "האדם יראה לעינים והוי' יראה ללבב", ודוק).

חבת הרמב"ם למספר 14

לא מזמן – לפני שבועיים, קצת לפני הלידה של שמואל שלנו – התחלנו ללמוד את הרמב"ם במחזור מחדש. יש שלומדים, כמו שהרבי רצה לכתחילה שילמדו, במסלול של שלשה פרקים ליום, אבל יש אנשים שלא יכולים להחזיק בלימוד של שלשה פרקים ביום, הרבי אמר שילמדו במסלול של פרק אחד. היות שזה מסלול שיותר שוה לכל נפש, פרק אחד ביום, גם אנחנו התחלנו בו. הגענו היום, יום הברית, לפרק מאד מיוחד – הפרק הראשון בהלכות דעות. גם שם יש קשר מיוחד למספר 14, דוד, כמו לשמואל.

קודם כל, הרמב"ם בחר במספר 14 להיות הסימן של כל הספר שלו – משנה תורה, שנקרא גם ספר היד, היד החזקה, כי יש בו יד ספרים. הוא קרא לספר משנה תורה, כדי לומר שמספיק ללמוד את התורה שבכתב – שאי אפשר לדעת ממנה איך לקיים את המצות בפועל – ואז לפתוח את הספר שלו ולדעת מה לעשות. והיינו סוד היד החזקה, ה-יד, מ-ה חומשי תורה ל-יד ספרי הרמב"ם. האריז"ל מסביר שהאות ה מצטיירת די, ודוק.

רבינו הקדוש חלק את התורה שבעל פה לששה סדרי משנה, אבל הרמב"ם חלק את ספרו ל-יד, והסימן הוא בדברי יחזקאל הנביא, "ויד הוי' עלי חזקה" – יש בלשון זה יד אותיות והוא מסתיים במלה "חזקה", רמז ליד החזקה, אך מקורו באות ו של "ו-יד", רמז ל-ו סדרי משנה. "ויד הוי' עלי" = ו פעמים הוי', בגימטריא יחזקאל, שבו ו אותיות ושמו נגזר משרש חזק.

בסוף כל ספר מ-יד הספרים הוא מברך את ה' שסייע לו לסיים את הספר ואומר "בעזרת שדי". חז"ל דורשים את השם ש-די – "שאמר לעולמו די". בכך שהרמב"ם חוזר כל פעם לומר "בעזרת שדי" רומז שספריו בסוד "שאמר לעולמו די". מדגישים זאת בברית, כי שם ש-די הוא שם הברית, שם היסוד ("צדיק יסוד עולם") – "שאמר לעולמו די", "שדי באלקותו לכל בריה ובריה". חז"ל מפרשים את שם ש-די מלשון די. כנראה הרמב"ם מאד אהב את ה-די הזה, לכן כתב די ספרים וחלק את כל התורה שבעל פה ל-די.

כח הברית – להמשיך את הבלי-גבול בגבול

די אומר לשים גבול – עד כאן ותו לא. מה הקשר לברית מילה? יש ווארט מפורסם בחסידות – שמייחסים אותו לאחד מגדולי הגדולים, רבי הלל מפאריטש – שלא-חסיד הוא 'גבול', המנטליות שלו היא גבול, הוא חושב בגבולות, הכל אצלו גבולות, זה מותר וזה אסור, צריך לעשות עד כאן, צריך לקבוע עתים לתורה, הכל עם גבולות ברורים. זה טוב, גבולות של תורה, אבל הכל גבול (לפעמים קוראים לזה מצרים של קדושה).

לעומתו, חסיד הוא בלי-גבול – כמו שה' הוא בלי-גבול, הוא אין סוף, כך חסיד מקיים את המצוה של "והלכת בדרכיו" (הנושא של הרמב"ם היום) בצורה מאד מיוחדת ופנימית, 'מה הוא בלי גבול אף אתה היה בלי גבול'. בהשגחה פרטית זו המצוה היום ברמב"ם – "והלכת בדרכיו", לחקות כל מה שכתוב על הקב"ה. הוא כותב הרבה דברים – מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חזק אף אתה היה חזק. בחז"ל יש רק רחום, חנון, ארך אפים כו' – אבל הרמב"ם מוסיף עוד כמה דברים, כמו קדוש וחזק וכו'. כל מה שכתוב על ה' אנחנו צריכים לחקות, ועל משקל זה אפשר לומר 'מה הוא בלי גבול אף אתה היה בלי גבול'.

לכאורה קשה, כי כל התורה כולה היא גבולות, אבל החסיד הוא קצת – קצת הרבה – למעלה מהגבול. זו המנטליות שלו, הוא באין סוף. היום אומרים ביטוי 'הוא באורות'. כתוב ש-אור בגימטריא אין סוף. מי שלא חסיד אינו באורות אלא בכלים – כלים הם גבול ואור הוא בלי-גבול.

סיום הווארט, התכלית שלו, היא שרבי הוא בלי גבול בגבול, היכולת לחבר, לשאת יחד, את שני ההפכים – בלי גבול, אין סוף, אבל עדיין בתוך גבולות.

הרבי הוא ה"צדיק יסוד עולם", וכל יהודי ויהודי מקבל ניצוץ של רבי בברית המילה שלו, וגם כח למסור את הנפש שלו על קדושת ה' – גם מצוה מאד חשובה, שלמדנו ברמב"ם לפני כמה ימים, המצוה של קידוש ה'. את הכח של קידוש ה' מקבלים בברית מילה, וגם את הכח להתדמות אליו – להיות כמו ה' – מקבלים בברית מילה. ה' הוא אין סוף, אבל הוא גם צמצם את עצמו – הגביל את עצמו כביכול. הפעולה הראשונה בבריאה היא צמצום אור אין סוף – לא שהסתלק מכאן, אבל כביכול הגביל את עצמו, צמצום מיניה וביה, לתת מקום לעמידת העולמות. בכל אופן, בשם ש-די – "שאמר לעולמו די" – אין הכוונה רק שהכל יהיה גבול, אלא שאפשר להאיר ולהמשיך את הבלי-גבול בגבול (ורמוז בשלש התבות "שאמר לעולמו די" – "שאמר" = ישראל, "לעולמו" = יעקב, "די" = דוד, המשכה מדעת את הוי' הבלי-גבול, ישראל אותיות לי ראש, דרך תפארת יעקב ועד למלכות דוד, הכל מכח ספירת היסוד, וד"ל). זו התכונה האמתית של הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", "צדיק יסוד עולם".

"עד מתי" – די לגלות!

נאמר עוד רמז לגבי המלה "די": אומרים די לגלות, רוצים גאולה, צריך לצעוק. הרבי אומר ש"כלו כל הקצין", ואיני מבין בשום פנים ואופן למה הגאולה מתעכבת ולא בא משיח, ולכן צריכים לצעוק כולנו יחד "עד מתי?!". נשים לב שסופי התיבות של הביטוי "עד מתי" – שחוזר כמה פעמים בתנ"ך – הם די.

הרבי אמר שהסבה שמשיח לא בא, שאף על פי שכולם צועקים "עד מתי" – עושים זאת כי אמרתי, מפני הציווי, ולא מהלב באמת. לא אומרים מכל הלב אלא בבחינת מס שפתים, כי הרבי אמר, לא צועקים מעומק הנשמה, שאיני יכול לחיות עוד רגע בלי משיח. בכל אופן, יש גם כוונות, ואחת הכוונות של "עד מתי" היא לכוון את סופי התיבות, שכאשר אתה אומר "עד מתי" אתה מכוון די! מספיק! די לגלות, צריכים שתבוא הגאולה.

יש מאמר חז"ל חשוב שמובא בתניא – "אין מלך בלא עם". פעם דרשנו ש-עם ר"ת "עד מתי" – כדי שיבוא המלך, דוד המלך, שנזכה להתגלות מלכות בית דוד, צריך גם לצעוק "עד מתי". "עד מתי" הוא העם שלא מסתפק במצב בו המלך לא מופיע – "רצוננו לראות את מלכנו" – ו"אין מלך בלא עם". יש כוונה של ראשי התיבות, אבל היום רצינו בעיקר לחדש את סופי התיבות – די, שאמר לעולמו די.

כוונת 'די' בברית מילה

בקבלת האר"י יש כוונה למלה די – ד-י – ד רומז לשם בן ד, השם המיוחד והמפורש של ה', המוגדר בכך שיש בו ד אותיות; ו-י רומז לשם במילוי, שיש בו י אותיות – יוד הא ואו הא. באופן הזה כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה באיסור למחוק שם קדוש, כשכותב את שבעת השמות וכמובן כותב בתחלה את שם הוי' (כותב בפירוש במילוי מה): יוד הא ואו הא. שוב, האריז"ל אומר שכוונת די היא ד אותיות השרש של שם הוי' יחד עם פיתוח השרש שבא אחר כך – מילוי שם הוי' (מה) שיש בו י אותיות. נחבר את המלה עם הכוונה שלה: די הוי' יוד הא ואו הא עולה 85 – מילה. זו כוונת לברית מילה – לגלות את ה-די (כאשר נחבר גם את ה-ש של ש-די יעלה שכינה, גילוי השכינה בתחתונים כתאות ה' בתחלת הבריאה – "ושכנתי בתוכם").

גם על פי פשט, מה עושים בברית מילה? חותכים את הערלה, שאדם ידע על כל החיים שיש גבול לחשק שלו, שיהיה רק בתחום הקדושה. כתוב "תאות צדיקים אך טוב" – יש לצדיק תאוה, גם ל"צדיקו של עולם" יש תאוה, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" וה' הוא רק טוב. ברית המילה עושה גבול, שעד כאן ברית המילה, תחום הקדושה, ואם אתה יוצא ממנו אתה נכנס לתחום הערלה שצריכים לחתוך. זה הפשט הכי פשוט של כוונת "די" בברית מילה.

ב. הלכות דעות: "ושמרו דרך הוי'"

"בריתו של אברהם אבינו" – "ושמרו דרך הוי'"

נחזור לפרק שלומדים היום ברמב"ם. הוא כותב שצריכים להתדמות לה' – לרכוש אצלנו בנפש את כל המדות של ה'. הוא קורא לדרך הזו דרך הבינונית או דרך האמצעית – שלא קיצוני לשום קצה, הולך בשביל הזהב באמצע. רק על שתי מדות הוא כותב שצריכים להתרחק מהן עד הקצה האחרון – מדת הגאוה ומדת הכעס, שלא צריכים שום דבר מהם. אבל ככה, בכל מדות האדם צריך לשאוף לנהוג בדרך האמצעית, ואומר שבתורה דרך זו נקראת "דרך הוי'".

אנחנו יודעים שאצל הרמב"ם יש שני 'גבורים' הכי חשובים בעולם ובכל תולדות עם ישראל – אברהם אבינו ומשה רבינו (ולכל אחד מעלה כלפי השני). דווקא במצות "והלכת בדרכיו" – שאת הכח אליה מקבלים בברית מילה, שאפשר ללכת בדרך ה' – הוא כותב את הביטוי "דרך הוי'", ואומר שהוא הביטוי שכתוב על אברהם אבינו "כי ידעתיו [לשון חבה] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו". באמת הרמב"ם מחלק את הפסוק לשני החלקים, לפי האתנחתא, ואומר ש"דרך הוי'" היא מה שכתוב בחלק הראשון, ומי שהולך בדרך ה' זוכה לכל הברכות, כפי שכתוב בחלק השני של הפסוק – "למען הביא הוי' על אברהם וגו'".

בכל אופן, מי שהולך בדרך ה' הוא בנו של אברהם אבינו. בברית המילה מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". בין היתר, חוץ מהפשט ש"בריתו של אברהם אבינו" היא ברית מילה, "בריתו של אברהם אבינו" היא ללכת בדרך של אברהם אבינו – שה' ידע אותנו ואנחנו נדע אותו, ידע אותנו לשון חבה, שה' אוהב אותנו ובוחר בנו יותר מהכל כי אנחנו הולכים בדרך ה'.

ש-ד-י – שומר דרך הוי'

בשם ש-די יש כמה פירושים, חוץ ממאמר חז"ל "שאמר לעולמו די". במזוזה כותבים שם זה מאחור – רואים אותו מבחוץ – ואומרים ששם שדי ר"ת "שומר דלתות ישראל". יש עוד כמה רמזים בר"ת שדי (לפני כמה שבועות, בהקשר לחנוכה, אמרנו שהוא ר"ת שומרת דת יהודית), אך לעניננו הוא ר"ת "שומר דרך הוי'". שמואל הוא ה-די של סדרת האהבה, דוד מלכא משיחא של הסדרה, ולעניננו היום די הוא ר"ת "דרך הוי'". מה ה-ש? שומר, כמו שכתוב בתורה "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". מי ששומר דרך הוי' מאיר אצלו השם הקדוש שדי, השם של ברית מילה.

זה נושא הרמב"ם היום, המצוה ללכת בדרך ה' ולהתדמות אליו. כמה שוה אברהם במספר קטן? די, יד (י בלי ה-ם והיא עוד ד). אברהם הולך בדרך ה', ומוסר נפש לחנך את בניו וביתו אחריו "ושמרו דרך הוי'". ברוך ה' האבא כאן זכה להרבה בנים צדיקים, שהכרת פניהם עונה בהם שהם צדיקים ההולכים בדרך ה' – מקבלים חנוך טוב מהאבא, שמקיים בעצמו את הפסוק "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".

דעת הרס"ג: מצות "והלכת בדרכיו" כלולה ב"ואהבת לרעך כמוך"

יש כמה ראשונים חשובים שמנו את מצוות התורה. אחד מהם הוא הרס"ג, שלא מונה את המצוה להתדמות לה', והמפרשים מסבירים שמצוה זו נכללת אצלו במצות אהבת ישראל. הוא לא מונה את "מה הוא רחום", כי אומר שכל המדות של ה' הן מדות שאצלנו הן בין אדם לחברו דווקא. המדות שבין אדם לחברו הן אהבת ישראל – צריך לאהוב ולהראות את האהבה לכולם. לכן אין אצלו מצות "והלכת בדרכיו" – הכל חלק מ"ואהבת לרעך כמוך", כמו שרבי עקיבא אומר ש"זה כלל גדול בתורה", כולל הכל.

הרמב"ם בא אחרי הרס"ג, ידע שיש לפניו שלא מונים מצוה זו, ויכול להיות שלכן הרמב"ם גם מוסיף 'מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש' ו'מה הוא חזק אף אתה היה חזק' כי אינן בדיוק מדות בין אדם לחברו – בכך הוא אומר שמוצדק למנות מצוה זו בפני עצמה, ואינה רק חלק ממצות אהבת ישראל.

מה רבינו סעדיה גאון יאמר על כך? שאם אתה קדוש צריכים קדושה כזו שיש לה השפעה טובה על אנשים. אם אתה קדוש – נבדל ופרוש, פורש מהצבור מתוך הקדושה שלך, זה בכלל לא טוב. אם יש יהודי שמקדש שם שמים בכך שאנשים מסתכלים עליו ואומרים שהוא יהודי טוב וכדאי להיות כמוהו (כמו שהרמב"ם אומר) – זה הקדוש הנצרך, שמקרין על הזולת וממילא יש בכך אהבת ישראל. אותו דבר חזק – צריך להיות "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו", כמו שיואב אמר בשעת מלחמה. צריך להיות חזק כדי לעשות טובה לעם ישראל ולהלחם עבורו. בכל אופן, אמרנו בקיצור שיש כאן מחלוקת יפה בין הרס"ג לרמב"ם האם המצוה להתדמות אליו היא מצות עשה בפני עצמה, או שהיא כלולה במצות אהבת ישראל הכללית.

רמזי הפסוק "כי ידעתיו וגו'"

נקרא בסוף הפרק של היום (הלכות דעות פ"א):

ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' [כפי שאמרנו, "דרך הוי'" ר"ת די. כל הביטוי עולה נר. הביטוי "דרך הוי'" חוזר בתנ"ך שבע פעמים – הפעם הראשונה באברהם, ועוד שש פעמים בנ"ך – בסוד שבעה נרות של המנורה, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". יש לנו רמז מפורסם ש-ז פעמים נר – ז פעמים "דרך הוי'" – עולה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שעולה יעקב-רחל (שבהם ז אותיות) במילוי (1750). אברהם אבינו הוא לפני משה רבינו, אז "דרך הוי'" היא על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה". כל הלכות דעות, אף שכוללות גם כמה מצוות דאורייתא, הן "דרך ארץ", שהיא "דרך הוי'". וכן יש לומר לגבי ההלכות שלפני הלכות דעות – הלכות יסודי התורה – הרי אברהם אבינו הוא הראשון שהכיר את ה' כאחד יחיד ומיוחד שאינו גוף וכו' ובחקירתו את האלוקות השיג סודות מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ונעשה הוא עצמו מרכבה לאלוקות. שתי ההלכות הראשונות של הרמב"ם – יסודי התורה דעות – ר"ת יד, כללות היד החזקה, ושתיהן גם יחד הן בסוד דרך ארץ שקדמה לתורה, היינו להלכות תלמוד תורה, ההלכות ה-ג של הרמב"ם, ודוק. ובדרך רמז יש לקצר ולחבר את התוכן של שתי ההלכות הראשונות של הרמב"ם בביטוי 'יסודי דעה', רמז לשני העמודים שעשה שלמה בבית המקדש – יסודי = יכין, דעה = בעז, וביחד עולים אחד-אהבה ברבוע, כמבואר במ"א]

והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' [פסוק מאד יפה, שכולל 25 מילים – פסוק ארוך לפי ערך, ה ברבוע מלים. השלישיה הראשונה בעולם שיש בה את התכונה ששני רבועי רצופים נותנים עוד רבוע – 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע. מה חלוקת הפסוק? "כי ידעתיו... דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" – 16 מילים. הרמב"ם עצמו מחלק לפי האתנחתא, וממשיך:] וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו [עוד 9 מילים – חלוקת ה-5 ברבוע ל-4 ברבוע ו-3 ברבוע.].

יש פה רמז יפה, ש"'ביתו' זו אשתו": פנות הרבוע של המלים – "כי... יצוה... אברהם... עליו" –  עולה שרה (רק כי-יצוה שוה מצוה), אי אפשר שאברהם יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, "'ביתו' זו אשתו", בלי שרה, שרמוזה כאן בפנות רבוע הפסוק:

וראה זה פלא, פנות הרבוע הראשון של 16 מלים – "כי... אשר... הוי'... ומשפט" – עולה ד"פ אברהם! פנות הרבוע השני של 9 מלים – "למען... הוי'... אשר... עליו" – עולה ז ברבוע פעמים טוב (שעולה ארץ ישראל, ד פעמים יצחק, ע"ה). כל י תבות הפסוק המופיעות בפנות שלשת הרבועים שבו = 2184 = יב פעמים יעקב, ודוק. נמצא שיש כאן את שרה אמנו וכל שלשת האבות – "למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך הוי' וגו'". ועוד רמז חשוב: הערך הממוצע של 9 התבות המרכיבות את שני האלכסונים של הרבוע הגדול = 137 = קבלה, אותיות בקֹלה הנאמר לאברהם אודות שרה (בהקשר לחנוך הילדים) – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה..." (הפנות עולות שרה כנ"ל ונוסף עוד ד פעמים יעקב, "... שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק ולא כל יצחק אלא דווקא יעקב, ודוק).

היו לנו הרבה שיעורים על תוכן הפרק, שלא נחזור. יש לנו באחד הספרים פרצוף של המדות שהרמב"ם מונה כאן בהתדמות לה'[ב]. גם בהתחלה, הוא מביא תשע זוגות של דעות-תכונות הפוכות, שגם עשינו מהן פרצוף בעבר[ג].

"דרך האמצעית" ו"לפנים משורת הדין"

יש כאן לחם משנה ארוך שרוצה לחלק בין דרך בינונית לדרך אמצעית, אבל האחרונים אומרים – מדייקים נכון בלשון הרמב"ם – לא כמוהו, שהדרך הבינונית היא הדרך האמצעית. בקבלה כתוב שהקב"ה צמצם עצמו בנקודה האמצעית, ועל כך יש פירושים מגורי האריז"ל שמציינים שהמלה אמצעית שוה תורה – התורה עצמה היא האמצעית, וכאן מדובר בדרך האמצעית.

אף על פי כן, הרמב"ם מחלק שיש את החכמים ואת החסידים – החכם הולך על פי שורת הדין והחסיד הולך לפנים משורת הדין, וכמובן שאצל הרמב"ם החסיד למעלה מהחכם. הדרך האמצעית היא של החכם, אבל החסיד לא מסתפק בדרך האמצעית אלא יכול ליטות לכאן ולכאן, כמו שלמדנו הבוקר שהתורה אומרת "יביא אשם ויתכפר לו" אבל הקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו" – ההבדל בין התורה, שאומרת "יביא קרבן ויתכפר לו", לקב"ה, שאומר "יעשה תשובה ויתכפר לו", הוא על דרך ההבדל בין החכם והחסיד כאן, בין הדרך האמצעית למה שלפנים משורת הדין.

לפנים משורת הדין הוא בלי גבול, רק שימשיך אותו בגבול – כמו שאמרנו שצריכים ללמוד מהקב"ה. העיקר הוא בלי גבול, אבל שימשיך אותו בגבול – גם הקב"ה הוא רבי, ממשיך בלי גבול בתוך גבול, וצריך ללמוד מדרכיו הישרות.

זו תחלת הפרק של היום, בתחלת הלכות דעות.

ברכות לברית

איך שלא יהיה, אמרנו ששמואל הוא סוד "די" (של השם ש-די) – שיהיה "די לגלות". יש פה עוד צדיק שכבר מכריע את המאזנים לכף זכות, שאנחנו – עם ישראל עכשיו – עם שמואל הזה זכאים לגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש, ברגע הזה, עם כל החן, האהבה וחתך הזהב. שיהיה גם הרבה זהב כאן בסיפור, עם כל החיתוך... שנזכה לכל הברכות, "ובא לציון גואל", ושיהיה ש-די עם כל הכוונות.

הרבה ניגונים.

ג. רמזי הספרים, ההלכות והפרקים ברמב"ם

חלוקת ספר היד החזקה – יד או די

עוד תוספת למה שדברנו קודם: הרמב"ם כתב את ספר ה-יד. אפשר לחשוב שהסברא העיקרית שלו בחלוקת הספרים ל-יד היא י ספרים ואחר כך ד ספרים. ד הספרים האחרונים של הרמב"ם הם כנגד חלק חו"מ בשו"ע. לכן אפשר לחשוב ש-ד הספרים האחרונים הם יחידה בפני עצמה, וכל הראשונים הם י.

אבל, היות שכל פעם הוא מדגיש את שם ש-די, אפשר לומר גם הפוך – חלוקה ל-ד ספרים ואחר כך י ספרים: מה הרמז? כשמסתכלים בהקדמת הרמב"ם כמה הלכות יש בכל ספר, יש משהו מיוחד שבארבעת הספרים הראשונים יש צירוף שם הוי'. כמו שהרמב"ם מתחיל את חבורו ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות" – שם הוי' – כך בספר הראשון שלו (המדע) יש ה הלכות, בספר השני (אהבה) יש ו הלכות, בספר השלישי (זמנים) יש י הלכות ובספר הרביעי (נשים) יש ה הלכות.

כלומר, בארבעת הספרים הראשונים שלו – המדע-אהבה-זמנים-נשים, שלכאורה אינם יחידה מובהקת כמו ארבעת הספרים האחרונים – הוא רמז (רמז מיוחד, שאין בשאר הספרים) צירוף של שם הוי'. הצירוף הוא הויה – כמו שאומרים, הוי' – הצירוף החמישי, שכנגד חדש מנחם-אב (שיוצא מהפסוק "הסכת ושמע ישראל היום", החוש של חדש מנחם-אב הוא חוש השמיעה, וצירוף זה הוא מאד מתאים לרמב"ם. "הסכת ושמע ישראל היום" = "תתן אמת ליעקב", "משה אמת ותורתו אמת" – "משה מלגאו ויעקב מלבר"). שוב, בספר הראשון שלו יש ה הלכות, אחר כך ו הלכות, אחר כך י הלכות ואחר כך ה הלכות (כשם שאחורי הצירוף הישר י-הוה: י יה יהו י-הוה = עב, כך אחורי הצירוף החמישי, הוי': ה הו הוי הויה = סג, נמצא שהם בסוד "תרין ריעין", ראיה ושמיעה, סוד "הסכת ושמע", "הסכת" גם מלשון סוכה ברוח הקדש, ודוק).

שלמות ישראל – אלף פרקים

אם כבר אמרנו את מנין ההלכות שהוא מציין בכל ספר, מה לגבי פרקים? זה רמז הכי יפה, שאנחנו אוהבים כל פעם להזכיר ברמב"ם. הרמב"ם עושה בהקדמה 'ענין' מכך שיש "ארבעה עשר ספרים" ו"שלש ושמונים הלכות" – המספרים האלה הם משהו מאד חשוב בשבילו.

כעת נאמר דרוש לאח הגדול של שמואל, שנקרא ישראל:

כמה פרקים יש בכל ספר היד הרמב"ם לא כותב – סוד – אבל אחרי כל ספר וספר הוא דואג להדגיש כמה פרקים היו בו. מקום הניח לנו הרמב"ם להתגדר בו, שלא כותב בפירוש כמה פרקים יש סה"כ – צריך לקחת מחשבון ולסכם את מה שכותב בסוף כל ספר. יוצא שיש סה"כ 1000 פרקים – מספר מאד שלם. במהדורות הראשונות לא היו 1000 פרקים, סימן שהרמב"ם דאג שבמהדורה האחרונה – בה רשם מספר פרקים בסוף כל ספר – תצא שלמות של אלף פרקים, "האלף לך שלמה" (לשון שלמות).

כמה שוה הביטוי "אלף פרקים"? יש כמה וכמה "אלף... " בתורה, אבל כמה שוה "אלף פרקים"? סוף התורה הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – משה בן מימון (ממשה עד משה לא קם כמשה) עשה לנו חיבור, "לעיני כל ישראל". 1000 שוה ישראל בעל שם טוב, אבל רק ישראל שוה "אלף פרקים". מי שנקרא ישראל צריך להיות בקי באלף פרקים של הרמב"ם. אם נהיה בקיאים נזכה לשם ישראל, לי-ראש. ישראל גם ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – יש ישראל של תושב"כ וישראל של תושב"ע (גם על ידי האלף פרקים של הרמב"ם נתקן בשלמות את עולם העשיה – "המעשה [מעשה המצות בפועל ממש, הלכה למעשה] הוא העיקר" – בסוד "אף עשיתיו" ר"ת אלף פרקים. ישראל בעל שם טוב, 1000 כנ"ל, אהב לחזור על המלה "אף", כנראה שרצה להחדיר בנו שעלינו ללמוד רמב"ם!).

רמז הפרקים בשם החבור ומנין ספריו והלכותיו

הרמב"ם קרא לחבור משנה תורה – הרבה בקרו את היומרה בכך, אבל כך הוא קורא. נעשה חשבון: משנה תורה (1006, תורת), ארבעה עשר ספרים (1238), שלש ושמונים הלכות (1543) – 3787, ז"פ ישראל, ששוה "אלף פרקים", המספר שמשאיר לנו לחשב. יחד עם אלף פרקים כבר עולה ח"פ ישראל.

כלומר, כל הרמב"ם, כל משנה תורה, הוא שמונה פעמים "אלף פרקים" (לציין שב"אלף פרקים" יש שמונה אותיות). כנראה שצריכים ללמוד את הרמב"ם שמונה פעמים כדי להיות בקי באלף הפרקים שלו ואז לזכות בשלמות לשם ישראל, שם המעלה שלנו, לי-ראש. הכל לכבוד "אשר עשה משה [הרמב"ם] לעיני כל ישראל".

עוד רמז: אם עושים סדרה של 14, 83, 1000 – מספר הספרים, ההלכות והפרקים – מה יהיה הבסיס? המילים ארבעה עשר, די. [יש כאן בדיוק 14 תלמידים...]

סוד השביעית בכתיבה עשרונית

בהשגחה פרטית מישהו כתב לי אתמול מה המשמעות של 1/7 כאשר כותבים לפי השטה העשרונית. מה יוצא? 0.142857142857 וחוזר חלילה – היחידה החוזרת היא 142857. מישהו שאל מה פשר התופעה הזו, איך להסביר את המספר הזה כקשור לספירת המלכות, הספירה השביעית (של מדות הלב).

מבחינה חשבונית, חוץ מזה שכל שבר צריך להיות משהו עשרוני שחוזר על עצמו, כי מדובר בשבר, כאן מתחיל 14, אחר כך 28 (פעמיים 14), אחר כך לכאורה היה צריך להיות 56 (פעמיים 28, 4 פעמים 14), 112, 224 וכו'. מה שקורה כאן הוא סדרת חזקות של 2 כפול 14. למה 57 ולא 56? ה-1 הראשון של 112 (שהוא כבר שלש ספרות) מצטרף ל-6 של 56, עושה אותו 57, ואז נשאר 12, אבל המספר הבא הוא 224, שה-2 שלו מצטרף ל-12, שחוזר להיות 14. אם תמשיכו תראו שכך עובד עד אין סוף.

זה דבר שגם צריכים להסביר לילדים – משהו מאד יפה. השבר של 7 הוא 14 (דוד, די) כפול חזקות 2 עד אין סוף, כמו תאים שמתחלקים כל פעם לשתים. רק שאם יש שלש ספרות זה חופף והמספר משתנה – כל פעם מוסיפים רק שתי ספרות, והספרה השלישית מתחברת לקודם (וכאשר מגיעים לארבע ספרות, ואז שתי ספרות מתחברות, וכך הלאה). כל הזמן יצא 142857, עד אין סוף. שייך לשם ש-די, "שאמר לעולמו די". הוא שאל על השבר לפי השייכות של 7 למלכות, והסברנו שיש כאן כפולות של דוד, המרכבה לספירת המלכות (שעולה ז-ז, "כפלים לתושיה").

ד. עיונים במצות קידוש ה'

קידוש ה' היהודי גם בקטנים (כח ברית המילה)

אפשר לומר עוד משהו: בתחלת פרק ה' של הלכות יסודי התורה, הפרק של קידוש ה', הרמב"ם מתחיל "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה" – ביטוי לא שגרתי אצל הרמב"ם, "כל בית ישראל". מה בא לרבות? במפרשים יש כמה הסברים. קודם כל, שבא להוציא גוים – שאלה בגמרא אם גוים מצווים על קידוש ה', והרמב"ם פוסק שלא, לכן "כל בית ישראל" ממעט גוים.

אבל "כל בית ישראל" גם בא לרבות – לרבות גם נשים וגם גרים, כמובן, אבל יש מפרשים שבא לרבות גם ילדים. אין שום מצוה בתורה שקטן חייב לקיים אותה, אלא רק משום חינוך – כשמגיע לגיל חינוך האבא צריך לחנך אותו למצוות. אבל יש כאן סברא, לפי לשון הרמב"ם "כל בית ישראל", שכאן גם קטנים חייבים מן התורה על מצות קדוש השם.

יש מביאים דיוק בשם רבינו תם, ש"ונקדשתי בתוך בני ישראל" משמע שכולל את כל בני ישראל, כולל קטנים. אחד האחרונים מסתפק, שהרי עיקר מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא בפרהסיא – האם קטן מצטרף לעשרה, כדי שקידוש ה' ייחשב בפרהסיא. זה עוד חידוש, אבל עיקר החידוש שיש כאן מצוה שקטן מצווה בה מן התורה.

איך יודעים? מביאים ראיה מהסיפור של חנה ושבעת בניה במדרש איכה (שם כתוב "אשה ושבעת בניה", אך מקובל ששמה חנה ויש לה ולשבעת בניה מערה בצפת עיר הקדש). כתוב שלפני שהילד הקטן מסר את נפשו בפועל ממש ומת על קידוש ה' היא הוציאה לו את הדד שלה והניקה אותו – לומדים שהיה ממש ילד קטן, תינוק, והוא מסר את נפשו על קידוש ה', מת על קידוש ה', ומביאים מכאן ראיה שקטן חייב במצות קדוש השם.

הוא לא חייב בשום מצוה, אבל דווקא למות על קידוש ה' חייב גם ילד קטן – סברא הפלא ופלא. ממתי הוא מקבל את הכח הזה? כפי שאמרנו קודם הוא מקבל את הכח מברית המילה. חיתוך הברית הוא כמו מיתה פורתא, ומאותו רגע הוא מקבל כח שהוא יכול ממש למסור את הנפש. חוץ מהסיפור במדרש של אשה ושבעת בניה, אנחנו יודעים שבתולדות עם ישראל היו הרבה פעמים שילדים קטנים מסרו את נפשם על קידוש ה'. "מנהג ישראל תורה היא", וכנראה לא רק מנהג אלא מדאורייתא (גם מתאים למה שדובר לעיל שהמצות שבהלכות יסודי התורה והלכות דעות הן, יחסית לשאר המצות, בגדר "דרך ארץ" שקדמה לתורה, קדימה במעלה, כמבואר בדא"ח). בנים מקבלים זאת בברית המילה ובנות "כמאן דמהילא דמיא" – מרגע הלידה. מצוה זו נוסכת ביהודי את הכח למסור נפשו על קידוש ה'.

כידוע, שם ש-די הוא השם של להיות יהודי, ייד, כמו היהודי הקדוש. מה הרמז? האות ש היא האות ה-21 באלף-בית – שם יהו, ובהצטרף די (שהם 4 ו-10 גם במספר סדורי) עולה יהודי לפי הסדר. כלומר, השם שדי הוא יהודי – שאמר לעולמו די, גם להעלמו די, די לגלות. אם אמרנו ש"עד מתי" סופי תיבות די, אז שדי ס"ת איש-עד-מתי – צריך להיות 'איש עד מתי'.

משנה למלך: לימוד הרא"מ בענין עריות דרבנן

הפרק הראשון שיש בו הרבה לומדות הוא פרק חמישי בהלכות יסודי התורה, הפרק של קידוש ה'. יש שלש עבירות שהדין בהן הוא "יהרג ואל יעבור". אומר המשנה למלך הראשון בפרק:

[ב] במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ [מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו אם אמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור] וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר (דף ע"ד) א"ר יוחנן אמר ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד.

והנה הגאון הרא"ם [רבי אליהו מזרחי] ז"ל בתשובה ח"א סי' נ"ט נשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה [כהן נשא חלוצה – איסור דרבנן (גרושה אסורה מהתורה אבל חלוצה רק מדרבנן) – ומישהו אנס אותו לא לגרש אותה (לא כתוב מי אנס – אולי המשפחה שכרה גוים שיאנסו את הכהן לא לגרש, שהזהירו שאם תגרש את האשה אוי ואבוי לך). מה הדין? צריך למסור את הנפש על כך או לא?]. והשיב דא"א לו לעבור מחמת אונס ממון [פשיטא שלא צריך לעבור.] ועוד דאפילו בסכנת נפשות לא אמרינן ["וחי בהם", יעבור ואל ייהרג] אלא בשאר עבירות אבל בשלש עבירות דעבודת כוכבים וג"ע וש"ד לא דקיי"ל כל עבירות שבתורה אפילו א"ל לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ משלש אלו ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל ג"ע מ"מ כיון דאיסור ביאה הוא הרי הוא בכלל גילוי עריות דחוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד דאמרינן לאו דוקא הני [באיסורי תורה.] אלא ה"ה באביזרא דידהו [כל דבר שקשור ודומה לעבירות אלה נכלל בהלכה של "יהרג ואל יעבור". חידוש מופלא שהמשנה למלך מביא בשם תשובה של רבי אליהו מזרחי בתשובה. מאיפה הוא יודע?]

וראיה מההיא דפ' בן סורר (עה.) מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו ימות ואל תעמוד נגדו ערומה כו' [ימות ואל תשיח איתו מאחורי הגדר.] אלמא לאו דוקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה [כפי שהיה המקרה שם.] ואפילו בדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו [שלא רואה אותה בכלל.] שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד [רק הנאה כל שהיא, ואמרו שימות ולא יקבל הנאה זו] משום דאביזרא דידיה הוא כ"ש בנ"ד שהוא איסור ביאה דרבנן והעובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ"ד.

מהרמב"ם לא ניתן ללמוד כרא"ם

ככה מביא המשנה למלך בשם הרא"ם (תיכף נקרא את ההמשך). השאלה האם הרמב"ם מסכים לדבריו. לענ"ד הרמב"ם לא מסכים איתו. נקרא את ההלכה ברמב"ם עליה הוא מתבסס (הלכה ט בהמשך הפרק):

מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר [אם עשה זאת, לא חייב שום דבר – אבל הם לא יורו לו לעשות זאת (ולא יורו לה לשתף פעולה).] שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות [לא תמיד הרמב"ם מביא טעם – אבל כאן הרמב"ם מביא טעם. נדמה שהיה לנו שיעור בענין, שהכס"מ מציין כאן שיש שני טעמים בגמרא – משום פגם משפחה ומשום שלא יהיו בנות ישראל הפקר – והרמב"ם סובר רק כמו טעם אחד. כלל ברמב"ם שאם מביא טעם בהחלט סביר שזה כדי לשלול את הטעם השני.].

לפני שנמשיך במשנה למלך נציין שלענ"ד ה"ימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר" הוא לא דין של "יהרג ואל יעבור" אלא רק כדי לא לפרוץ את הגדרים, שלא תהיינה בנות ישראל הפקר. שלא יהיה אפשר לשחק – 'אני הולך למות, אני חייב לדבר איתך', אז תמות! זה דין מיוחד שאי אפשר ללמוד ממנו כלום לגבי שאר אביזרייהו דעריות. כך נראה לי ברור.

המשך המשנה למלך: שיטות הרמב"ן והר"ן

נמשיך לקרוא את המשנה למלך:

ועיין מ"ש מרן הב"י יו"ד סי' קצ"ה על מ"ש הרמב"ן דאסור לבעל למשש דפק אשתו נדה [אם הבעל הוא רופא ואשתו חולה, אבל היא נדה – האם מותר לו בתור רופא למדוד לה את הדופק? אם היא חולה שאין בה סכנה – אסור. אבל מה לגבי חולה שיש בה סכנה?] וז"ל ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו [של הרמב"ן] דשרי משום פקוח נפש [ואם כן, יש כאן סתירה למה שכתב קודם בשם הרא"ם – ראיה מראשון (עוד יותר חשוב, הרמב"ן) שאביזרייהו דעריות לא דוחה פקוח נפש.] אלא דאיכא למימר ד[הרמב"ן ]לטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן [מחלוקת רמב"ם-רמב"ן האם נגיעה באשה נדה אסורה מהתורה או רק מדרבנן. הרמב"ן סבור שנגיעת נדה אסורה רק מדרבנן, ולכן אומר שבמקום פיקוח נפש מותר.] אבל [אפשר לומר] [ש]ל[דעת ]הרמב"ם דנגיעת ערוה [המחלוקת בכל ערוה, לאו דווקא בנדה.] אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דג"ע וצ"ע ע"כ [לשון הבית יוסף.].

(א"ה [אמר המגיה.] ונראה דאין זה סותר דברי הרא"ם דשאני נדון מרן ז"ל דאין כוונתו לעבור על דת [לא מכוון לעשות איסור] אלא לרפואת אשתו קא מכוין. אבל ראיתי להש"ך ז"ל סי' קנ"ז ס"ק י' שכתב וז"ל ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא [נראה שהש"ך כאן מבין כמו שאמרנו, שאין כאן לימוד כזה – בדרבנן ודאי שכך, ולגבי אביזרייהו דאורייתא, כגון נגיעה בערוה לדעת הרמב"ם צ"ע.] וכן משמע בב"י שם ע"כ. ועיין מ"ש לקמן פי"ז מה' איסורי ביאה דין ז').

ועיין מ"ש הר"ן בפרק בתרא דיומא (ג ע"ב) אהא דאמרינן התם דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד דלאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזרייהו נמי אסירי והביא ראיה לדבריו מסוגיא דפ' בן סורר שהביא הרא"ם [לכאורה כותב כמו הרא"מ, שגם אביזרייהו וגם דרבנן הם ב"יהרג ואל יעבור".].

אלא דצריך לעיין במ"ש הר"ן שם בסוף דבריו דכותי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזרת ב"ד של שם הוא כו' (א"ה וכיוצא בזה כתב הרמב"ן [שביאת גוי על בת ישראל פנויה אינה גילוי עריות אלא גזרת בית דין של שם.] הביא דבריו מרן בכ"מ [ובלח"מ] הכא בפרקין) ואי אמרת דאפילו באיסורי ביאה דרבנן עומד בפני פקוח נפש כדברי הרא"ם וכי גרעה גזרת ב"ד של שם מאיסור חלוצה [עד כאן קושית המשנה למלך, שבעצם היא קושיא על הר"ן – שמחד כותב שבאביזרייהו יש "יהרג ואל יעבור" ומאידך אומר שבביאת גוי על פנויה מישראל אין "יהרג ואל יעבור". למה? אם גם מדרבנן יש "יהרג ואל יעבור", כסברת הרא"מ, אז לכאורה כך גם בביאת גוי על פנויה מישראל. לכאורה, אפשר לומר שהר"ן בתחלה מדבר רק על אביזרייהו דאורייתא, משא"כ בגזרת בית דין, דרבנן, ואז הר"ן יצא כמו הש"ך.]...

בכל אופן, עיקר הנקודה שלדעתי אי אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם ב"תספר עמו מאחורי הגדר" (שמדגיש שהטעם הוא משום חשש לפריצות של בנות ישראל) – דין מיוחד של יהרג ואל יעבור באביזרייהו דג"ע.

פסק הרמב"ם שאין "יהרג ואל יעבור" בקרקע עולם

בהמשך הלכה ב כותב הרמב"ם:

במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה...

למה מותר ב"אנס אשה לבועלה" כאשר מכוון להנאת עצמו? הרי זה גילוי עריות! בקיצור (תקראו בפנים) גם הכס"מ וגם הלח"מ אומרים שכנראה הרמב"ם סובר כרמב"ן שביאת גוי על פנויה מישראל אינה גילוי עריות, וגם סובר כרבא – לא כאביי שסובר שאשה היא קרקע עולם ואינה עוברת.

זו שוב דוגמה שלדעתי היא אונס של הרמב"ם – שמפרשים אותו לא לפי הפשט הכי פשוט. הרמב"ם רצה שילד קטן ילמד את החבור ויבין בלי פלפולים. לומר ש"אשה" הכוונה "פנויה" לא מתקבל אצלי על הדעת. אם הרמב"ם כותב "אשה" ומתכוון רק לפנויה הוא היה חייב לכתוב זאת, ואם לא כותב – סימן שאין הבדל בין אשת איש לפנויה. אם כן, חייבים לומר שהרמב"ם לא סובר כמו הכסף משנה – שפוסק כרבא נגד אביי – אלא סובר שזה דין של "קרקע עולם"[ד]. יש אפילו מישהו שרוצה לשנות את הגרסה ברמב"ם, שגויה אנסה איש לבועלה – זה ודאי לא מתקבל על הדעת. מהכס"מ ומהלח"מ משמע שהרמב"ם לא פוסק את הדין של "אסתר קרקע עולם היתה" – נוגע לעוד מקומות – אבל לדעתי חייבים לומר שמדובר כאן בכל אשה, וממילא צריכים לומר שהרמב"ם כן פוסק ש"קרקע עולם היתה". עד כאן אמרנו בקיצור.

ה. מצות אהבת ה' בספר המצוות – יסודות דרך חב"ד

ארבעת הפרקים הראשונים – לימוד אוניברסלי

עוד דיוק: מכך שהרמב"ם מתחיל "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה" רוצים לדייק עוד דיוק – שלא אמרנו קודם – יותר מפליא ומפתיע. יש מי שרוצה ללמוד מכאן שכל ארבעת הפרקים הראשונים של הרמב"ם – מעשה מרכבה ומעשה בראשית שלו, שיחד קורא להם פרדס – הם אוניברסליים, בהם הרמב"ם עדיין לא מדבר ליהודים. לכן כאשר מתחיל את פרק ה' הוא פותח בביטוי "כל בית ישראל מצווין", ועד כאן לא דבר דווקא לבית ישראל.

יש פה שאלות עצומות. יש מי ששואל קושיא עצומה, איך הרמב"ם אומר שבחכמים הכי גדולים של עם ישראל לא היה כח להשיג – יש גוים עם יותר כח מגדולי ישראל?! הם יותר גדולים מאלה שנכנסו לפרדס ולא יצאו בשלום?! גם משהו מופלא ביותר. [הרמב"ם אומר במפורש במקומות אחרים, מדבר על ראש ישיבה שהגשים ואילו אריסטו כן השיג.] יש השגה של הראב"ד על כך ש"גדולים וטובים ממנו" לא שללו הגשמה.

קנאת סופרים על מצות אהבת ה' בספר המצוות

בכל אופן, היתה לנו קושיא: בתחלת פרק ב' הרמב"ם אומר שהדרך לאהבת ה' היא התבוננות במעשה בראשית ומעשה מרכבה שהוא מסביר. בספר המצוות הוא אומר להתבונן במצוות שלו, "היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו", ויש גם גרסה "במצוותיו ובמאמריו [כל התורה בעצם] ובפעולותיו [מעשה בראשית]".

לא ידענו שהקנאת סופרים – פירוש על ספר המצוות – גם שואל זאת, והוא מסביר שבמשנה תורה לא כתב להתבונן במצוות ובתורה, כי אצל הרמב"ם הכל מדויק ועדיין לא הגיע לתורה:

באר הרב שהמצוה הזו היא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזוהי מצות האהבה שהנרצה בזה אצל הרב שהאהבה היא נמשכת בחיוב מן ההשכלה [בדיוק כמו שכתוב בחסידות, שהמצוה היא להתבונן והאהבה נמשכת אוטומטית מההשכלה – שיטה חב"דית מובהקת. שאלו את הבעל שם טוב איך אפשר לצוות על אהבת ה'. דרך אגב, תיכף נסביר שכמו שאין לרס"ג מצוה להתדמות לה' אין לו מצות אהבת ה'. גם אין לו מצות האמנת אלקות וגם לא מצות קידוש ה'. את הכל צריך להסביר לנו הרי"פ פערלא, למה הוא משמיט את המצוות הללו. בכל אופן, כאן הוא כותב מדוע האהבה נמשכת בחיוב מצד ההשכלה:] לפי שבעניינים השכליים שאין בהם מבוא מצד הדמיון כי אם ימשכו מפאת השכל לבד אין הבדל בין השכל והדמיון כי אם בחילוף השם לבד [צריך שכל, לא דמיון חיצוני, וכשמשיגים בעומק בחיוב תמשך האהבה.] אמנם בעצמותם ייחודו

וזהו גם כן מכוון אצל הרב בחיבורו הגדול פ"ב מהל' יסודי התורה (ה"ב) וז"ל והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך וקץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר וכו'. וכוללת גם כן מה שיקרא לבני אדם לעבודתו ית' ולהאמין בו [תיכף נראה, שכולל כאן באהבה עוד משהו שלא כולל ביד החזקה.] כמו שהיה עושה אברהם אבינו ע"ה [הכל חוזר ל'כוכב' שלו, אברהם אבינו.] כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ולזה נאמר עליו אברהם אוהבי [שמאהיב את ה' על הכל.].

ועם זה יתכן לומר דציווי האהבה היינו שנצטוינו על ההתבוננות במצותיו ומעשיו. ומההתבוננות הזה האהבה נמשכת על כל פנים, באופן שההתבוננות הוא בחיריי [האדם בוחר רק להתבונן – ממש כמו שכתוב בדרך מצותיך.] ועליו יובן הציווי של ואהבת אבל האהבה עצמה היא ענין מסובב ונמשך על כל פנים מן ההתבוננות. ונ"ל שלזה רמזו רז"ל בספרי פ' ואתחנן (פ' שמע) באמרם והיו הדברים שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה [שהעיקר הוא להתבונן במצוות של ה'.] וכמו שפירש הרא"ם ז"ל [שם] שבעשיית המצוה יטה לבבו לחקור על המצוה [כשאדם עושה מצוה הוא נוטה לחקור על מצוה המצוות, ש]הוא הבורא את העולם וישים את לבו מתוך כך להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים [הסדר לפי דבריו כאן שמתבונן במצוות, אז מתבונן מי המצוה אותן, ואז יתבונן במעשיו בכל העולם.] ויראה מהן חכמתו ית' ומיד יאהבנו ויתאוה לדעת אותו ולהשיגו וכו' ע"כ. ויכוון זה עם לשון הרב כאן שכתב שמצוה זו היא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו.

[הכל קראנו כדי להגיע לכאן:] ומה שלא כתב בחיבור היד ההתבונן במצות אלא מעשיו וברואיו הנפלאים לבד [מעשה בראשית ומעשה מרכבה.], משום דהתם בעיון מעשה בראשית איירי [זה נושא הפרקים.] ולא שייך שם באותו ענין להזכיר מצותיו כי ההתבוננות במצות שייך לענין אחר דהיינו תלמוד התורה שיבאר בו הרב כל הצורך לקמן בהלכות תלמוד תורה. כי ידוע למבינים שמירת הסדר להרב ז"ל [הרמב"ם מאד מסודר, וכשעוסק במעשה מרכבה ומעשה בראשית לא יכניס שם משהו אחר.] בחיבור היד לבאר הדינים כפי החלוקה הישרה שנחלקו מאמריו ולשונות כל אחד מהם במקומו הראוי לו לפי ענינו.

מהווארט הזה רואים עד כמה שלא רק הלכות דעות הן "דרך ארץ קדמה לתורה" אלא הלכות יסודי התורה הן דרך-דרך-ארץ שקדמה לתורה (וכפי שכבר הוסבר לעיל) – הכל ענינים שקדמו לתורה, עד שמגיע להלכות תלמוד תורה (שלישי בסדר ההלכות, שייך ל"אוריין תליתאי").

הוא ממשיך לומר שגם הרס"ג אומר כך, לא בספר המצוות שלו (שם הוא לא מונה את "ואהבת", משא"כ באזהרות שלו, שכתב קודם, לפני שהתעצם עם שיטתו שלו במנין המצוות, ובהן יותר מסתמך על הבה"ג, יש גם מצות אהבת ה' וגם מצות קידוש ה') אלא באמונות ודעות שלו (שצריך לבדוק מתי כתב בסדר ספריו):

ראיתי בדברי הרב רב סעדיה גאון שגם הוא יכוין לזה בס' האמונות מאמר ב' (סמוך לסוף) וז"ל וכאשר יגיע האדם אל ידיעת הענין הזה הדק בדרך ההגדה וראית האותות והמופתים תאמינהו נפשו וכו' עד ותשגה באהבתו אהבה שלמה שאין בה ספק כמו שנאמר ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך וגו'.

[אבל בהלכות תלמוד תורה הוא אומר שהפרדס שייך לתלמוד, אז למה הרמב"ם מביא אותו קודם?] הכל הבאנו לענין השיטה שאומרת ש"כל בית ישראל" בתחלת פרק ה' אומר שעד לשם היה אוניברסאלי – יש רמז בכך שלא הביא שם התבוננות בתורה ובמצוות, כי לא שייך לכולם, אלא רק את מה ששייך לכולם. [אז מותר ללמד זאת לגוי?] ממילא מה שיוצא מכאן הוא תשובה לשאלה שנשאלת כל הזמן – האם מותר ללמד גוים קבלה וחסידות. לפחות את הקבלה והחסידות של הרמב"ם – שלפי ספרי הקבלה והחסידות שלנו מגיעה לעולם הבריאה – מותר ללמד גוים. עד שיוצא לכאורה דבר מופלא, שהיו גוים יותר גדולים בזה מהיהודים – משפט שקשה מאד לומר (ומצוה לישב).

גדר אהבת ה' – קירוב כל העולם לאהבת ה'

אם הגענו לזה, נאמר עוד תוספת: שתי התוספות שיש כאן בספר המצוות – חבור שהוא חבר לפני גיל היד, לפי גיל שלשים (חבר אותו בסוף שנות העשרים לחייו, ואת ספר היד התחיל בגיל 30) – אחת שאהבה היא גם להתבונן במצוות (מצוות, מאמרים ופעולות), והשני, הכי מפליא:

וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו [כלומר, לא רק שהרמב"ם חב"דניק בכך שאומר שמצות האהבה היא המצוה להתבונן, כי ההתבוננות היא בחירית והאהבה לא בחירית – אלא תוצאה ממילאית, שיטה חב"דית מובהקת – אלא גם חב"דניק בכל המבצעים, המצוה לפעול עם כולם, יהודים וגם גוים, מצות שבע מצוות בני נח. לא רק שזו מצוה דאורייתא לפי הרמב"ם, אלא היא ממצוות יסודי התורה – מצות אהבת ה'.].

וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו [אדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל גדולה מאהבת ה' כי היא לאהוב מה שהאהוב אוהב. כאן הוא אומר שאם אתה אוהב מישהו אתה פועל במסירות נפש שכולם יאהבו אותו – אם אתה לא מפרסם אותו סימן שאתה לא אוהב אותו מספיק. ווארט חזק של הרמב"ם. "ותבקש האנשים לאהוב אותו" – ממש מה שהרבי אמר שהעיקר שיביאו אליו אנשים. אם אתה חסיד שלי – תביא אלי אנשים.].

וזה על צד המשל [ואם כך לגבי בני אדם, כך גם בנמשל, לגבי ה':] כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו [האהבה לפי השגה.] הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה [הסימן שאתה אוהב את ה' הוא שאתה ניגש לכופרים. מאד מענין שמשתמש בביטוי "הכופרים והסכלים" – מי שאוהב את ה', עיקר העסק שלו עם כופרים וסכלים. ממילא טוב מאד שהוא גר במדינת הכופרים, כי יש לו הזדמנות פז לאהוב את ה'. לאהוב את ה' היינו ללכת לראשי הכופרים – שהם עצמם ראשי הסכלים – ולדבר אל לבם עד שגם יתחילו לאהוב את ה' ולהאמין בו.]. ולשון ספרי ואהבת את הוי' וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך [שוב, הכל מתחיל מאברהם.] שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. רוצה לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.

הטעם למצוות יסודי התורה שאינן נמנות ברס"ג

נחזור לרס"ג: הרי"פ פערלא מסביר שהוא לא כולל קידוש ה' כי יש לו כלל בספר המצוות שלו, שאם יש עשה ולא-תעשה מונים רק אחד מהם – אותו אחד שכולל יותר. אצל הרמב"ם וגם אצל הבה"ג לא ככה – אם יש עשה ולא תעשה מונים את העשה במצוות העשה ואת הלא-תעשה במצוות לא-תעשה. אצל הרס"ג, מונים רק אחד מהם – זה שכולל יותר. כאן יש מצות קידוש ה' ("ונקדשתי בתוך בני ישראל") ואיסור חילול ה' ("ולא תחללו את שם קדשי"), ואיסור חילול ה' יותר כולל כי הוא גם בצנעה ואילו קידוש ה' בעיקר בפרהסיא, לכן מונה את חילול ה' ולא את קידוש ה'.

למה הוא לא מונה את אהבת ה'? מביא משהו מאד יפה מהגמרא, שלפי הרס"ג עיקר מצות "ואהבת" הוא כמו שהרמב"ם מביא בפרק ה' – "'בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך" – ולכן הוא כלול בקידוש ה', שטפל ל"לא תחללו". כלומר, גם קידוש ה' וגם אהבת ה' כלולים ב"ולא תחללו את שם קדשי", היות שעיקר אהבת ה' הוא אהבה שמביאה לידי קידוש שם שמים.

אמרנו בדרך אגב על "מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש" – שקדוש צריך להשפיע על הזולת, לא רק על עצמך – הוא גם כאן. הרמב"ם כותב, כפי שלמדנו בכולל, שיש קידוש ה' מתוך שאתה דוגמה חיה – אדם טוב, עם מדות מתוקנות, מדבר בנחת עם הבריות וכו' – קידוש ה' שפועל על הזולת. כך אתה גם גורם, בלי להתווכח עם אנשים, להאהיב את ה'. יש שתי דרכים איך להתייחס לכופרים – או על ידי דוגמה חיה למופת, קידוש ה' שגורם שכולם יתאוו למעשיך, או בדרך של ויכוח שכלי, פולמוס, להוציא עלון בשביל להחזיר את הכופרים והסכלים בתשובה. כנראה קידוש ה' על ידי דוגמה של אדם טוב פועל על עמך, אבל כנראה יש עדיין כופרים רציניים, סכלים-משכילים, שהשכל משפיע עליהם וצריך לשכנע אותם בשכל – העלון הוא כלי לזה.

בכל אופן, דבר מאד חשוב שאנשים ידעו – שהרמב"ם כותב שאם אהבת ה' לא דוחפת אותך להגיע החוצה, לדבר עם כולם שיאהבו את ה', זו לא אהבת ה' כדבעי (וגם לא אהבת אדם). אם כן, במצות אהבת ה' יש את שני היסודות של חב"ד: היסוד הראשון, שהחלק הבחירי הוא ההתבוננות. היסוד השני, שאהבה אמתית צריכה להביא אותך להקדיש את החיים למבצעים, לצאת החוצה ולהשפיע על כולם.

ו. מנין היסודות ברמב"ם ובמדע היום

ארבעת היסודות ו-92 היסודות

יש עוד המון דברים קטנים שטרם השלמנו, אבל נאמר עוד פרט לגבי ארבעת היסודות אצל הרמב"ם. אמרנו שאפשר להקביל את ארבעת הפרקים הראשונים – שני פרקי מעשה מרכבה ושני פרקי מעשה בראשית – לארבעת היסודות, שהם נושא הפרק הרביעי (והרמז שמתחיל את חיבורו מ"יסוד היסודות" – מדובר ביסודות!). הכל יחסית, אבל אפשר לומר שהפרק הראשון (יחוד ה') הוא האש, הפרק השני (מלאכים) הוא רוח, הפרק השלישי (גלגלים) הוא מים והפרק הרביעי (היסודות עצמם) הוא עפר-ארץ.

היום במדע אומרים שיש 92 יסודות בטבע. הפרש גדול בין ארבעה יסודות ברמב"ם ל-92 יסודות היום – מה יכול לקשר? יש לנו הרבה פירושים בענין – חומר מספיק לספר שלם בענין – וכעת נאמר עוד משהו שאיני זוכר אם פעם אמרנו:

התכללות היסודות

לפי הרמב"ם יש אפשרות שהיסודות משתנים – מקצת מיסוד הרוח יעלה ויהפוך לאש, או להיפך, שמקצת מיסוד האש ירד להיות רוח, וכך לגבי כל היסודות. איך אומרים את הדבר הזה בלשון הקבלה והחסידות? הוא כותב שהיסודות הם פשוטים. קודם יש גולם אחד שכולל הכל – אצל החוקרים הוא נקרא היולי, הרמב"ם לא משתמש במלה זאת כאן – ואחר כך הוא לוקח את הגולם וחותך אותו לארבעה, ובכל חלק שלו שם צורה, אש-רוח-מים-ארץ.

הוא לא אומר שיש התכללות – מים שברוח, אש שבארץ וכיו"ב – אבל בכך שכותב שיש אפשרות של שינוי כבר אומר שכנראה יש כאן איזו התכללות. אם הרוח יכולה להיות אש יש אש שברוח ואם האש יכולה להיות רוח סימן שיש רוח שבאש – לא כותב את כולם, אבל נעשה בנין אב ממה שכן כותב. אם כך, ההתכללות כבר מגדילה את המספר ל-16.

חיבורי היסודות

יש כאן שני דברים שרומזים שצריכים להגיע ל-16. הראשון, ההתכללות של ה-4, שרמוזה בתופעת השינוי שהוא כותב עליה, ועוד משהו יותר חזק, שהוא אומר שכל מה שיש למטה בעולם הוא תרכובות של ארבעת היסודות. אם יש ארבעה יסודות, כמה הרכבות יש? זו עוד שאלה במתמטיקה – לא קשורה להתכללות. כאן מדובר בחיבורים של היסודות (קומבינציות, לא פרמיטיישין, בלי הבדל אם ההרכבה היא א-ב או ב-א).

איך מחשבים? אם יש 4 דברים שונים יש 4 אפשרויות של דבר אחד, 6 אפשרויות של שני דברים, 4 אפשרויות של שלשה דברים ואפשרות אחת של ארבעה דברים יחד. כמה אפשרויות של 0 דברים יחד? 1 (אמפטי סט, קבוצה ריקה, אבל אצל הרמב"ם יש שם משהו – החומר ההיולי, לפני שקבל צורה). אז יש 1-4-6-4-1.

אם היו שלשה דברים, האפשרויות הן 1-3-3-1. אם שני דברים – 1-2-1. אם זה דבר אחד – 1-1 (אמפטי סט וה-1 בפני עצמו). 1-1 שוה 2, 2 בחזקת 1. 1-2-1 שוה 4, 2 בחזקת 2; 1-3-3-1 שוה 8, 2 בחזקת 3; 1-4-6-4-1 שוה 16, 2 בחזקת 4. החישוב משתקף במשולש פסקל – כל שני מספרים למעלה נותנים את המספר הבא (1-1 נותן 2 – 1-2-1; 1-2-1 – החבור של 1-2 נותן את ה-3 שבאמצע; 1-3-3-1 – החבור של 1-3 נותן את ה-4 ושל 3-3 נותן את ה-6 וכו'), כאשר כל פעם יש 1 בשני הקצות. בחמשה דברים הסדר הוא 1-5-10-10-5-1, 32, 2 בחזקת 5, וכך הלאה. זה סדר הקומבינציות, שהוא משולש פסקל.

כמה חבורים יש ב-4 יסודות? 16. רק במספר 4 עובד כך – שההתכללות (4 בחזקת 2) ומספר החיבורים (2 בחזקת 4) שוים. האם יש עוד שני מספרים שאיי בחזקת בי שוה בי בחזקת איי? לא. רק במספרים 2 ו-4 – המספר האהוב על הרמב"ם.

סדרת היסודות – 4, 16, 92

נעשה כזה תרגיל: נכניס 92 בסדרה שלהם – 4, 16, 92. ההפרשים – 12, 76. הבסיס – 64. בין 4 ל-16 יש קשר מובהק, כעת נוסף לנו מספר שלכאורה לא קשור – 92 – אבל דווקא הוא גורם שבסיס הסדרה יהיה 64, 4 בחזקת 3 – העלאת החזקה של 4 בעוד מספר. מה יהיה המספר הבא בסדרה? 232, רלב – ארבעת מילויי שם הוי', עב-סג-מה-בן. ארבעת המספרים הראשונים (ארבעה יסודות) יעלו יחד 344, פרדס (ד"פ אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם") – מה שהרמב"ם קורא להכל יחד. זה בא בזכות המספר של המדע היום ובזכות ההבנה שצריכים להכניס את המספר 16 לתוך החישוב.

עד כאן, נשאיר עוד רמזים להזדמנות אחרת. על סוגית קרקע עולם כותב כעת יוסי פלאי בשיעורי כתובות – צריך להוסיף לשם את הנגלה, שהרמב"ם כן פוסק כ"קרקע עולם".