בע"ה

אור ל-ז' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"הפרו תורתך" (3) – ארבעה טיפוסים שיוצרות המהפכות התורניות

יארצייט מרת בריינא-מלכה גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת ערבית]

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.

א. סוד ה"הואיל"

ימי גילוי היחידה של משה

נתחיל עם השלמה אחת מר"ח שבט: ר"ח שבט הוא היום בו משה רבינו התחיל ללמד אותנו "משנה תורה". כתוב בהתחלה של חומש דברים – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בני ישראל... הואיל משה באר את התורה הזאת".

לימוד "משנה תורה" נמשך מר"ח שבט עד ז' אדר, לז ימים, כמנין הבל, מנין יחידה. זו היחידה של משה – מדרגת משיח – ולכן בימים אלה היתה התגלות לכל ישראל של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – מצב בו מתגלה לעיני כל איך שמשה בטל לגמרי לה' והשכינה מופיעה בו להדיא. שוב, הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת" שייך לכל התקופה הזו, מר"ח שבט עד ז' אדר[ב].

כעת אנחנו בז' שבט. יש ספר "דבר יום ביומו" שהרבי אהב לצטט ממנו – שם הוא עושה קשר בין ז' שבט לז' אדר, ואין כאן המקום. מי שרוצה שיסתכל שם.

"באר – היטב" ב-70 לשון

אמרנו שהמלה "הואיל" (שמופיעה כאן בפעם היחידה בתורה, ועוד פעמיים בנ"ך) היא צירוף אותיות אליהו – רמז לכך שמשה זקוק לעיבור של אליהו כדי לבאר את התורה בשבעים לשון. הביאור בשבעים לשון הוא במטרה להגיע לשבעים אומות העולם, כפי שדובר בשתי ההתוועדויות האחרונות. אמנם כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" ובעל הטורים אומר ש"הואיל משה באר את התורה לאמר. הוי' אלהינו" מדגיש שעיקר ביאור התורה הוא בענין "הוי' אלהינו", השייך בייחוד לנו, אך בכל אופן, מזה שחז"ל ורש"י מסבירים ש"באר את התורה הזאת" היינו בשבעים לשון ברור שיש כאן 'הכשר מצוה' שאנחנו, עם ישראל, נוכל ללמד את הגוים, כל אחד בלשונו. אמרנו שכמובן כולל גם את התינוקות שנשבו בין הגוים מעם ישראל.

בסוף משנה תורה כתובה שוב המלה "באר", אבל בתוספת לשון – "באר היטב". שם שוב רש"י מביא שזה "בשבעים לשון", ושם כתוב בפירוש בחז"ל – על אותו פסוק – שהביאור בשבעים לשון נועד כדי שאומות העולם יעתיקו את התורה. על הפסוק שלנו, בתחלת משנה תורה, "הואיל משה באר את התורה הזאת" – שגם בו רש"י כותב שהכוונה "בשבעים לשון" – כותב השפתי חכמים שהרמז של שבעים יוצא מהמלה "היטב" (שבפעם השניה), שבצורת אחוריים ה-הי-היט-היטב עולה 70. אף על פי שלא כתוב כאן במפורש "היטב", רמוז שכל "באר" צריך להיות "היטב" וכדי שיהיה מבואר היטב צריך להיות בשבעים לשון. אם אין שבעים לשון – אם לא מוכן ומזומן לכל אומות העולם – זה לא מבואר "היטב" וחסר בעצם ה"באר" (גם עבור עם ישראל). בהשלמות לשיעור ר"ח יש קצת תוספת על מה שאמרנו כעת.

מסורת "הואיל" וביאור בעל הטורים

ההשלמה שכעת עושים היא על הענין של "הואיל". שוב, אמרנו ש"הואיל" אותיות אליהו, וכאשר אליהו הנביא – מבשר הגאולה – מתעבר במשה הוא נותן לו את הכח לבאר את התורה ומכשיר את משה עצמו להיות משיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". אליהו בא לבשר את הגאולה, ובעצם לעשות ממשה רבינו משיח. אחרי הקדמה זו נראה משהו חדש – מה שבעל הטורים כותב על המלה "הואיל". כדרכו הוא מביא מסורה ומפרש אותה:

הואיל - ג' במסורה. הואיל משה. ואידך כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם (ש"א יב, כב). הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא). היינו דאמרו (קידושין לו, א) בין כך ובין כך קרויים בניו של מקום, בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה, ובין שהם עובדין ע"ז דהיינו הלך אחרי צו - הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. את התורה הזאת לאמר. וסמיך ליה ה' אלהינו. כלומר הזהירם על ייחוד השם. בחרב לאמר. כתיב חסר שאם לא תקיימו את התורה והבאתי עליכם חרב:

המסורה אומרת שיש ג"פ "הואיל" בכל התנ"ך. פעם ראשונה – בתורה. הפעם השניה בשמואל – "כי לא יטש הוי' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם". פעם שלישית בהושע, על אפרים הבוגד בה' ועובד עבודה זרה – "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו".

"הואיל" – רצון חדש

נגיד עוד רמז: ב"הואיל משה" כותב רש"י שהכוונה "התחיל". הואיל אותיות אליהו ו"התחיל" בגימטריא 453 – מלך המשיח. יש כאן רמז נחמד שאליהו בא לבשר את המשיח, להפוך את משה מ"הוא גואל ראשון" ל"הוא גואל אחרון" ("הוא גואל" = "הוא לי" = (אותיות) אליהו-הואיל. אליהו מגלה ש"אני ראשון ואני אחרון"[ג] וכך עושה מ"גואל ראשון", משה, "גואל אחרון", משיח).

בכל אופן, רש"י כותב שפירוש המלה "הואיל" הוא "התחיל". עוד מפרשים על דרך הפשט אומרים שהפשט של "הואיל" הוא לא "התחיל" אלא "רצה". בא המלבי"ם ואומר שבאמת יש במלה "הואיל" את שתי המשמעויות יחד – "הואיל" הוא "רצון חדש". הוא לא מביא זאת, אבל הדבר דומה ל"יהי רצון מלפניך" – שרוצים לעורר אצל ה' רצון חדש.

מצד אחד, המובן הוא רצון, אבל היות שהרצון הוא חדש יש כאן התחלה. מי שלומד ר' אייזיק יודע ש"התחלה" היא אחד ממושגי היסוד שלו – רוב מאמר מצה וכוסות מדבר על התחלה. המהפכות שדברנו עליהן – כולן בחינת התחלה. "הואיל" הוא רצון חדש – או רצון שעד כה לא עלה על דעתך או אפילו דבר שלא רצית וכעת יש ניחום ("וינחם הוי'") ורוצה דבר שלא רצית. המובן השני מתאים למהפכות שדברנו עליהן – דבר שקודם היה לא-רצוי, היה אסור, ופתאום רוצים אותו.

המלבי"ם מסביר לגבי הפסוק שלנו שעד כאן משה רבינו בקש מה' שהוא יעבור את הירדן ויכניס את עם ישראל לארץ ישראל. אם כך, הוא לא רצה לבאר עדיין את התורה – רצה להשאיר זאת לארץ. הוא לא כותב, אבל נוסף לפירושו – "אין תורה כתורת ארץ ישראל", אז כנראה אם ישאיר את הביאור (גם בשבעים לשון) לארץ ישראל כנראה יצא משהו מאד מיוחד, ממש תורת משיח. משה רבינו אומר שאם רק יזכה להכנס ולבאר את התורה בארץ ישראל היא תהיה משהו חדש לגמרי – אור חדש, תורה חדשה מאתי תצא – לכן הוא לא רצה לבאר את התורה במדבר. אבל קרה משהו בר"ח שבט שהוא קבל את הגזרה שאיננו מכניס את ישראל לארץ, ואז זו ההזדמנות האחרונה, הצ'אנס האחרון, לבאר את התורה לעם ישראל – ויש למשה רצון חדש לבאר את התורה לעם ישראל. המלבי"ם לא מסביר זאת על אתר, אלא על ה"הואיל" האחרון – "הואיל הלך אחרי צו"[ד].

פירוש בעל הטורים מסורת "הואיל" – "בין כך ובין כך קרויים בנים"

לפי דברי בעל הטורים נבין את פנימיות הרמז של הואיל אותיות אליהו. הוא לא כותב כאן את הרמז, אבל מסביר את הקשר בין שלש הפעמים: הראשונה – "הואיל משה באר את התורה". השניה – פסוק מאד טוב, "כי לא יטֹש הוי' את את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם". אבל הפעם השלישית היא משהו שלילי לגמרי – "כי הואיל הלך אחרי צו". שעם ישראל – אפרים, ממלכת הצפון – הואיל-התחיל-רצה (רצון חדש שלא היה קודם) ללכת אחרי "צו", דהיינו אחרי עבודה זרה, ה"צו" של ירבעם לעבוד עבודה זרה.

בעל הטורים אומר שכאן יש רמז לדעתו של רבי מאיר – שאנחנו מאד אוהבים אותו, כידוע – ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". בכל מקרה, בין אם עם ישראל הולכים בדרך התורה – הדרך הישרה, דרך ה' – ובין אם לאו, תמיד אנחנו בנים לקב"ה. רבי יהודה אומר לא כך, שאם אנחנו הולכים בדרך ה' אנחנו בנים ואם לא אנחנו בסך הכל – במקרה הטוב – עבדים. או עבדים טובים או עבדים לא טובים, אבל רק הצדיקים הם בנים. רבי מאיר מסתמך על פסוק מפורש – "בנים אתם להוי' אלהיכם". הרבה פעמים דברנו על המחלוקת הזו[ה], ואמרנו שהאחרונים – כנגד כללי הפסיקה – במקרה זה פוסקים כרבי מאיר.

איך הוא דורש כאן? "הואיל משה באר את התורה" הוא פסוק של צדיקים – משה מבאר את התורה לצדיקים – שהם ודאי בנים. הפסוק השלישי, בהושע, "הואיל הלך אחרי צו", הוא פסוק של רשעים גמורים. הפסוק האמצעי אומר "הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם" בכל מקרה – גם אם תהיו כמו משה רבינו וגם אם תהיו כמו ירבעם בן נבט. הוא לא מביא, אבל בפרקי אבות משוים דווקא בין משה לירבעם – משה זכה וזיכה את הרבים (בפרט בימים אלה, שאמר "משנה תורה") וירבעם חטא והחטיא את הרבים. יש "הואיל" של משה ו"הואיל" של ירבעם וזה שביניהם אומר ש"הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם" בכל מקרה, בין כך ובין כך. הוא לא מביא את תחלת הפסוק, שמסביר בפשט למה בכל מצב ה' עושה אותנו לו לעם – "כי לא יטֹש הוי' עמו בעבור שמו הגדול". כתוב "למעני למעני אעשה" – שה' עושה למענו, בעבור שמו הגדול. ה' חייב לעצמו, חייב לשמו הגדול – "כי לא יטש הוי' עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל [רצה, התחיל] לעשות אתכם לו לעם". זה פירוש מאד יפה של בעל הטורים על מסורת ג"פ "הואיל".

גם עובד עבודה זרה חוזר להיות בן

אפשר ללמוד מכאן כמה דברים פשוטים: "הואיל" (אותיות אליהו) גם שוה בגימטריא בן – הוא לא מביא זאת, אך כל הווארט שלו הוא "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" – ויש כאן ג"פ בן, בגימטריא יוסף. אם כן, איפה הבן הרביעי? הרי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". על יוסף אמרה אמו "יוסף הוי' לי בן אחר" – יכול להוסיף את ה"בן" שהוא לגמרי אחר, מי שאמור בו "הואיל הלך אחרי צו". כמובן, ופשוט "לא ידח ממנו נדח" – כמו שלמדנו הבקר במאמר, שגם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים ישובו כאשר יתקע בשופר גדול – כולנו בנים (ואצל כולם יתקיים "שובו בנים שובבים").

אנחנו לומדים רמב"ם, כעת הלכות ע"ז, שם כתוב שיהודי שעובד עבודה זרה יכול להגיע למצב ש"כל באיה לא ישובון", לא מקבלים אותו בתשובה כי חזקה שלא יכול לפרוש מדבקותו בעבודה זרה. אפשר לומר שכל זה רק אם מחלקים בין הבנים והעבדים בעם ישראל. מי שהוא עבד ומושקע בעבודה זרה אולי אצלו – כפסק הרמב"ם – "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים". אבל לפי הווארט של בעל הטורים, שגם מי שהולך אחרי עבודה זרה – "הואיל הלך אחרי צו" – ובכולם נאמר "הואיל הוי' לעשות אתכם לו לעם", אף אחד לא הולך לאיבוד.

בהלכות ע"ז הרמב"ם פסק שלא מקבלים בתשובה מין ובהלכות תשובה כתב שאין דבר העומד בפני התשובה, והרמב"ם עצמו יישב שבהלכות ע"ז מדבר על בית דין בשר ודם ואילו בהלכות תשובה מדבר כלפי שמיא – שמהשמים יודעים שבאמת עשה תשובה. אבל אנחנו מדברים שגם בעיני בשר יתגלה שכולנו בנים תמיד – שיתגלה גם לעיני בשר שיהודי מעולם לא עבד עבודה זרה (כמו שמבואר בחסידות), אף פעם לא עשה עבירה.

"הוי' אלהינו [לישראל] – "הוי' אחד [לכל האומות]"

מתקשר לרמז שהזכרנו, שאחרי "הואיל משה" מסביר בעל הטורים – כתוב "הוי' אלהינו", שה' הוא אלקינו. מי מבאר את "הוי' אלהינו"? תורת הבעל שם טוב ותורת כל הרביים אחריו, עד הרבי ועד מלך המשיח. כמו שהזכרנו, הרבי כותב במכתב שמה שצריכים ללמד את הגוים הוא אחדות ה' – שיאמינו ב"הוי' אחד", כמו שאברהם אבינו הלך ופרסם את האלקות בעולם.

כתוב שהחיד"א – ואנחנו מביאים זאת הרבה פעמים – פעם קרב איזו גוי כשהיה בשליחות בחו"ל. החיד"א הוא מגדולי הפוסקים באחרונים, והוא אמר לגוי לומר פעמיים ביום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה מתאים לפירוש רש"י על הפסוק ש"הוי' [הוא] אלהינו" עכשו, בזמן הזה, אך בביאת המשיח, כאשר יקוים "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" יהיה "הוי' אחד". החיד"א קיים אצל אותו גוי "להביא לימות המשיח", שכבר יאיר "הוי' אחד".

רמזי ולימודי "הואיל"

אחרי הרמז של הואיל אותיות אליהו נעשה את הגימטריא של כל הפסוק (בר"ח אמרנו שרק "הואיל משה באר את התורה הזאת" עולה י"פ באר) – הפסוק החמישי-המשיחי של משנה תורה – "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". כל הפסוק עולה 3186. נחלק ל-3 – 1062, הואיל בריבוע פרטי! רמז מופלא במסורה שמביא בעל הטורים – שיש ג"פ "הואיל" בכל התנ"ך וכל הפסוק בתורה ("לית מילתא דלא רמיזא באורייתא") עולה ג פעמים הואיל ברבוע פרטי. ג"פ הואיל-אליהו – יוסף, משיח בן יוסף שבא לפני משיח בן דוד – בא ללמד אותנו ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (כאשר מוסיף את ה"בן אחר").

עוד משהו נחמד בדקדוק: האבן עזרא אומר משהו מאד יפה. אומר שיש משהו במלה "הואיל" שמצטרפת לעוד פועל בלי האות ו – כתוב "הואיל באר" (בֵּאֵר הוא פועל לשון עבר; לעומת "בַּאֵר היטב" שהוא תואר) ולא "הואיל ובאר", בהושע "הואיל הלך" ולא "הואיל והלך". הוא אומר שיש עוד כמה דוגמאות כאלה בתנ"ך, אך יש משהו מובהק במלה "הואיל" שמזמינה ישר עוד פועל. זו תופעה דקדוקית – מה היא יכולה ללמד על "הואיל"? שוב, זו מלה של רצון חדש – מתחיל לרצות דבר שעד כה לא רצה – וכשיש רצון חדש מיד יש עוד פעולה. סימן של רצון חדש שבא יחד עם עוד פעולה. יכול להיות מוסר השכל, שאם רוצים מהפכה – צריך מיד לפעול, אפילו בלי ו החבור. מיד לעשות משהו כדי להגשים את הרצון החדש.

עוד רמז איך "הואיל" הולך יחד עם משיח: קודם ראינו רמז של השפתי חכמים ש"היטב" באחורים שוה 70. נעשה אותו דבר עם "הואיל" (שכמובן לא שוות לאחורים של אליהו): ה-הו-הוא-הואי-הואיל – שוה 102, אמונה, אלהינו, בנים ("בנים אתם להוי' אלהיכם" – הואיל הוא בן ובאחורים הוא בנים). אם נעשה את המשולש של כל אחד מחמשת השלבים (היות שאחוריים דומות למשולש, למספר קדמי) – 15, 66, 78, 253, 1378 – 1790, שעולה ה"פ (ממוצע כל שלב) משיח (משיח פנים ואחור). אם כן, "הואיל" אומר משיח אפילו יותר מ"אליהו" (כי אותו חישוב של אליהו לא יוצא משיח באופן כל כך מובהק, אלא רק ברמז פחות מובהק – אצלו יצא מספר שבפירוק לראשוניים הוא 11 כפול 347, וה"יסוד" של המספר, חיבור הראשוניים שלו, הוא משיח).

דעת רבה: "אמרינן הואיל" (לקולא)

נוסיף עוד משהו בענין: מי שתלמיד חכם בנגלה ושומע את המלה "הואיל" נזכר במחלוקת עצומה בכל הש"ס אם "אמרינן הואיל" או "לא אמרינן הואיל" – האם מחשיבים כמציאות אפשרות שתהיה. הדוגמה הקלאסית – שאדם כבר אכל סעודת יום טוב והולך ומבשל בשביל חול, האם לוקה או לא? כולם מסכימים שאסור, השאלה האם איסור דאורייתא שלוקה עליו או לא – מחלוקת רבה ורב חסדא שחוזרת באופנים שונים בכמה וכמה סוגיות בש"ס – שרבה אומר (ורובם ככולם של הפוסקים פוסקים כמותו) שאמרינן "הואיל" שאם יזדמנו לו אורחים ויוכל לכבד אותם ליו"ט אינו לוקה. רב חסדא אומר שלא אמרינן "הואיל". רבה מודה שאם בשל סמוך לשקיעה, שאין סיכוי לתת לאורחים, הוא כן לוקה. [הואיל שמשיח עתיד לבוא הוא כבר כאן...] בדיוק. יש דעה שאפילו אומרים "הואיל" על העבר – משהו שיכול היה לקרות, ולא משהו שיכול לקרות בעתיד. יש לכך הרבה השלכות, לא רק בדיני יום טוב.

לפי חז"ל רבה הוא צדיק ורע לו ורב חסדא צדיק וטוב לו – שניהם צדיקים גמורים (לא כפי שמשמע בהשקפה ראשונה מהתניא) – יש מעלה ב"צדיק וטוב לו" ויש מעלה ב"צדיק ורע לו". כמו שאמרנו שבין התנאים הכי אוהבים את רבי מאיר, שהוא משיח. כך בין האמוראים (של בבל – בארץ ישראל יש לנו את ריש לקיש) אנחנו הכי קשורים לרבה, כפי שלמדנו – הכי קשור למשיח בין האמוראים. רבה שוה אור, כפולה של חיה, כמו משה רבינו (ההפרש ביניהם הוא מנחם[ו], ו צירופי חיה, שמו של מלך המשיח) – יש הרבה רמזים שמקשרים ביניהם. אם כתוב "הואיל משה באר את התורה הזאת" – החידוש של הימים האלה, מר"ח שבט עד ז' אדר – חוץ מכך שאליהו מתחבר למשה, משה מתחבר כאן עם רבה והעיקר הוא ביאור דין "הואיל".

שוב, האמורא שאומר "הואיל" הוא רבה. רבה משה עולה 552 – יחד כב פעמים חיה, היהלום של חיה, שוה "תלמיד חכם". כל תלמיד חכם הוא ניצוץ של משה רבינו, "משה שפיר קאמרת", וכדי להיות באמת ת"ח צריך להיות קשור לרבה. עוד גימטריא: משה-רבה כל אחד שלש אותיות, אז אפשר לעשות הכאה פרטית – ר פעמים מ, ב פעמים ש, ה פעמים ה – 8625. היות שנגמר ב-25 גם מתחלק ב-25 – 25 כפול משה, רמז פלאי לגמרי, יהי פעמים משה! "יהי אור" עולה יהי רבה, אבל יהי (פעמים) משה עולה רבה-משה בהכאה פרטית. כתוב שה' עשה את משה – כמו שה' ברא את האור, "יהי אור", כך הוא עשה את משה (ואת רבה).

"הואיל" הוא בדרך כלל, אליבא דרבה, להקל – קולא מאד גדולה, "כחא דהיתרא עדיף". רב חסדא לשון חסד, ואף על פי כן מחמיר ומחייב במלקות. רבה פוטר ממלקות כי אומר שמדאורייתא מחשבים אפשרות כמציאות – גם אפשרות שלא חשבת עליה. את מה זה מזכיר בפיזיקה של היום? מקלים עליך בשל אפשרות – מזכים אותך, "משה זכה וזיכה את הרבים". יש דין אחד שמשמע חילוף – שיש פעם אחת בקדשים (עם הרבה דיונים מה הכוונה במפרשים) שרב חסדא דורש "הואיל" ורבה לא דורש "הואיל", היפוך השיטה. וכל כך למה? כי שם ה"הואיל" הוא לחומרא. רבה – שהמלה האחרונה שלו היא "טהור", יצתה נשמתו בטהרה – עיקר ענינו להקל, ולכן כאשר ה"הואיל" מחמיר לא דורש אותו (ורב חסדא הפוך). בכל אופן, יצא שכל ה"הואיל" רומז בפנימיות לקשר של "הואיל משה באר את התורה הזאת" – כל התורה – לדין של "הואיל".

"הואיל ואשתרי אשתרי" (ארבע בחינות)

בכל אופן, יש עוד דין של "הואיל" בש"ס – נאמר בקיצור נמרץ – "הואיל ואשתרי אשתרי" ("מה שהיה הוא" ר"ת משה, מכאן לומדים שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון), היות שמשהו הותר (בהקשר מסוים) הותר (בהקשר אחר, שאחרת היה אסור). אם האיסור של משהו הותר בהקשר מסוים הוא הותר בדרך ממילא גם בהקשר שני – חידוש מופלא.

תוספת נחמדה, שיש ארבע בחינות ב"הואיל ואשתרי אשתרי", הדין תופס בארבעה הקשרים שונים. נחזור על ארבע הבחינות כדי לעשות כאן י-ה-ו-ה – מאיסור לאיסור, ממעשה למעשה, מזמן לזמן וממקום למקום:

"מאיסור לאיסור" – אם הותר לך לעשות איסור אחד, כבר תעשה שני איסורים יחד (האיסור שהותר מועיל להתיר גם איסור נוסף שחל כאן). לדוגמה, מצורע כדי לטהר את עצמו מכניס את הבהן שלו לתוך העזרה אף שעדיין טמא. מה הדין אם אותו מצורע גם בעל קרי טבול יום, שגם אסור לו להכנס לעזרה? הכל מחלוקת, אבל לפי "הואיל ואשתרי אשתרי" – היות שמותר לו לעבור על איסור מצורע שנכנס לקדש, גם כשהוא בעל קרי (איסור נוסף) מותר לו להכנס לקדש. חידוש מופלא.

"ממעשה למעשה" – אם התירו לך לעשות דבר אסור תעשה אותו עוד פעם. לדוגמה, כהן ביפת תאר. ביאה ראשונה במלחמה מותרת לו. אך אחרי שכונס אותה לביתו ומגייר אותה היא גיורת שכהן אסור בה. מה הדין לגבי פעם שניה? מי שאומר "הואיל ואשתרי אשתרי" אומר שאותו כהן יכול להמשיך לגור איתה לעולם ועד, "בנין עדי עד". כל פעם הוא עובר איסור, כי התירו לו פעם אחת. פשוט "ברוך מתיר אסורים" – מתירים לו משהו ש'אסור' כי פעם אחת התירו לו.

"מזמן לזמן" – אם התירו לך לעשות דבר אסור בזמן מסוים, מותר לך לעשות אותו גם בזמנים אחרים (בהם לא מתקיימת סיבת ההיתר). לדוגמה, כלאים הותרו בציצית בזמן מצוותה, ולכן מותר גם בלילה שאינו זמן מצות ציצית לדעת האומר "הואיל ואשתרי אשתרי". שוב, גם בזמן חיוב אתה יכול ללבוש כלאים וגם בזמן פטור אתה יכול – חידוש מופלא. הכל מתיר אסורים.

"ממקום למקום" – אם התירו לך לעשות איסור במקום מסוים, מותר לך לעשות אותו גם במקום אחר, חמור יותר. לדוגמה, כשכל הצבור טמאים מקריבים קרבן פסח בטומאה. פסח, יש כל כך הרבה יהודים אז הכל צפוף – כמו שאצלנו יכול להיות מאד צפוף – ומישהו דוחף יהודי לתוך ההיכל, שהכניסה אליו בטומאה חמורה מהכניסה לעזרה. מה הדין? לפי "הואיל ואשתרי אשתרי" – אם התירו להכנס לעזרה בטומאה כך אינך נענש (אף שלא מותר לכתחילה) להכנס גם להיכל.

משהו מופלא של "הואיל ואשתרי אשתרי" – כל ההגיון כאן הוא "אם כבר אז כבר". אם התירו איסור אחד – אז נתיר עוד איסור. אם התירו פעם אחת – תעשה עוד פעם. אם התירו בזמן חיוב במצוה – תעשה גם כשלא מחויב. אם התירו לך להכנס בטומאה למקום פלוני התירו גם למקום יותר קדוש.

איך נכוון את ארבעת אלה? זמן ומקום הם חכמה ובינה – כלל אצלנו. לכאורה "ממעשה למעשה" היינו מלכות אצלנו – אבל כל האיסורים, העבירות, הן פגם ביראה. מקור האיסור בגבורה, אבל הוא מתגלה בנוקבא. לכן נסביר ש"מאיסור לאיסור" הוא בנין הנוקבא מהגבורות. המעשה כאן הוא ביאה – יסוד, ו שבשם. מקום – בינה, "אי זה מקום בינה". זמן – לב חוטי הציצית כנגד לב נתיבות חכמה עילאה – אפשר לומר ששם ה"מזמן לזמן". לסיכום:

  י        "מזמן לזמן"

  ה       "ממקום למקום"

  ו        "ממעשה למעשה"

  ה       "מאיסור לאיסור".

כל זה החימום שלנו, בשביל עיקר הווארט – המשך ענין המהפכות. לחיים לחיים.

מהפכת הלימוד לעמים – מרבקה ליצחק

[אם צריך "הואיל משה באר" בשבעים לשון, למה תרגום התורה ליונית נחשב כשריפת בית אלקינו?] זו המהפכה – יש דברים שאסורים כי לא רוצים להוסיף יניקה לחיצונים. יצחק רצה לברך את עשו כדי לברר אותו, אבל רבקה הבינה שזה רק יניקה לחיצונים ואסור, וכך גם אסור ללמד אותו תורה בפנימיות. עיקר הווארט שלנו שהשתנה המצב, ולא רק שמלמדים תורה "כשדי בתר כתפוי" – רק כי עלינו מוטלת האחריות (בחינת אחורים) ללמד את הגוים את שבע מצוות שלהם – אלא שצריך להיות "אור לגוים", היינו אור הפנים, ללמד ברצון, לכתחילה. כעת נעשה משהו שעושים ברצון ובבחירה ובהארת פנים. יצחק באמת אהב את עשו. אם צריך ללמד את עשו, והרבי אומר שכעת הגיע הזמן, אז צריך במאור פנים ללמד את לו כל התורה כולה.

[הרס"ג כתב את פירוש התורה בערבית כדי שאומות העולם ידעו אמתת התורה.] בדיוק כך! רוצים שידעו אמתת התורה. הרבי אמר שעשו מוכן – אז כעת אפשר להעלות אותו. עד עכשיו היה צריך לעשות כמו רבקה אמנו, אבל כעת כמו יצחק אבינו – "כי אתה אבינו".

[הרבי אמר שמוכן לשבע מצוות, לא?] כן אבל אמר שעיקר הלימוד הוא בנוגע לאחדות ה' – שזה בעצם כל החסידות. אפשר לומר שהכל שבע מצוות, אבל השאלה אם אתה מלמד שבע מצוות בחיוך ובאהבה או באיזה כיווץ. כמו שהרס"ג אומר שהם צריכים להתפעל מאמיתות התורה. אם רק תלמד דינים יבשים אין להם כיף גדול מזה – או שיקבלו או שלא יקבלו – אבל אין כאן "אור לגוים", לא מאיר להם, כעת צריך ממש להאיר להם.

ב. מהפכות יוצרות טיפוסים

כעת נגיע לעיקר, הפרק השלישי של הדיון שלנו בחידוש ארבע המהפכות:

כל מהפכה באה על מנת ליצור טיפוס חדש בעם ישראל. או שהטיפוס הזה כבר התחיל להווצר כדמות עוד לפני המהפכה בנגלה – נוצר בשל המהפכה בנסתר שקדמה – או שעל ידי המהפכה בנגלה הטיפוס החל להווצר ולהתעצב.

כתיבת התורה שבעל פה יוצרת "יודע ספר"

נאמר קודם בקיצור: המהפכה הראשונה של רבי, שנתן את התורה שבעל פה להכתב, היא כדי ליצור בעם ישראל יודעי ספר. אם אין ספרים כתובים אין את המושג "יודע ספר". מי שבקי בתנ"ך עדיין לא נקרא "יודע ספר", הכוונה לתורה שבעל פה. כדי שיהיה "יודע ספר" צריך שיהיו ספרים כתובים של תורה שבעל פה. ידוע שכל עם ישראל נקרא "עם הספר" (לא ברור מהיכן בא הכינוי – הפשט שמדובר בתנ"ך, אך אצלנו לא מסתפקים בתנ"ך אלא גם הלכה, תושבע"פ).

לפי רבי היו תנאים גדולים והיו בכל דור ודור הרבה תלמידים – הכל היה בעל פה. מי שהיה בתוך הישיבה או בתוך בית המדרש למד (כמו שהרמב"ם מתאר בהקדמתו) – מי שהיה שם מה טוב, אשרי חלקו, אבל ליהודי שלא נמצא שם אין סיכוי ללמוד ולדעת את התורה שבעל פה כי אין ספרים. אחרי רבי יש ספרים – פתח במשנה, ואחר כך הכל התחיל לעבור לכתב, ספרא וספרי ושני התלמודים וכו' בכל דור ודור – ואפשר להיות "יודע ספר", אפשר לקיים את המבצע של הרבי "בית מלא ספרים" (ההוד וההדר של הבית שיש הרבה ספרים, ואתה כמובן מאד רוצה ללמוד את כולם, ומה שאתה מספיק מה טוב ומה שלא אתה לפחות מודה באמת שלו – לכן המבצע הזה בהוד בין עשרת המבצעים – וכל פעם אתה שולף ספר ולומד משהו, ואם אתה זוכה אתה יודע ספר).

המהפכה הזו יצרה בעם ישראל טיפוס שלא היה קיים קודם, כי לא היו ספרים. משהו מאד חשוב, שבלי להיות קשור יום ולילה לבית המדרש אתה יכול להיות "יודע ספר", גם כשאתה רחוק. עד כאן הדמות שנוצרה בזכות המהפכה הראשונה. זו כוונה כדי ליצור את הדבר הזה.

היתר לימוד בשכר בונה את מוסד הרבנות

במהפכה השניה – שאפשר לשבת וללמוד בכולל עם מילגה מקופת הציבור (נגד הרמב"ם) – נאמר קצת חידוש שצריך להבין, אם בודקים את ההיסטוריה הוא יצר בעם ישראל את מושג הרבנות, שיש רבנים. רב עיר, רב כולל וכו'. לשם מה לומדים בכולל? כדי שתצא רב, תצא עם סמיכה. לא רק יודע ספר – שאינו רב, הוא יהודי טוב, אבל אינו רב. הסמיכה התחילה להתפתח אצל הראשונים, אצל הבית יוסף מוסד הרבנות התחיל להתפתח – יחד עם המהפכה השניה. הא בהא תליא – שהדרך ליצור רבנים היא בכולל.

זה חלק מעיצוב העם – בנין פרצוף המלכות של עם ישראל בגלות. הכל היה מכוון לגלות – גם התקנות של רבי מכוונות לגלות, שלא תשתכח התורה מישראל בהיותם בגלות. הכל מהפכות כדי לשמר את עם ישראל בגלות עד ביאת גואל צדק. קודם כל צריכים לעשות שיהיו הרבה יודעי ספר ואחר כך צריך שיהיו רבנים. [בדיוק הפוך מ"שנא את הרבנות".] נכון, על זה מדברים, שיש כאן מהפכות ממה שהרמב"ם הכי חריף נגד.

חינוך בנות מתאפשר אחרי הופעת דמות הרבי

מה המהפכה השלישית? כבר עובר לפאזה אחרת. יש כאן הבדל בין שתי המהפכות הראשונות לשתי המהפכות השניות. שתי המהפכות הראשונות נועדו ליצור טיפוס חדש בקדושה ובתורה. בשתי המהפכות הבאות הטיפוס נוצר לפני המהפכה בפועל בנגלה – נוצר על ידי המהפכה המקדימה בנסתר. זה עיקר החידוש.

חינוך בנות – שהוא המהפכה השלישית – בא עקב מהפכת הנסתר של תורת הבעל שם טוב. בעצם, זה לא יצר רבניות – היו רבניות ודברנו עליהן – אלא את הצורך בעם ישראל לרבי. כאן הולכים לשרש. שני הטיפוסים שנוצרו במהפכה הראשונה והשניה הן בדרך מלמעלה למטה – נחת – אבל שתי המהפכות הבאות הן בדרך של אור חוזר. כדי לחנך בנות, בלי סכנת הערמומית של קליפה, אלא שיש ערמומית דקדושה – מצב האשה מתרומם, יש עלית המלכות, וכעת הדעת של האשה כן מכוונת לקבל דברי תורה (ככלל, לא כמו קודם שרוב נשים אין דעתן מכוונת) – קשור לכך שיש כעת רבי בעולם.

כמו שהרבה צדיקים – לדוגמה רבי נחמן – אמרו שזקוקים לחסידות ולא רק לחסידים. החסידות עושות ממנו רבי, בדרך מלמטה למעלה. אם כן, המהפכה השלישית, של הנשים, קשורה לכך שעד כה היו רבנים וכעת יש פתאום משהו חדש. היו יודעי ספר ורבנים – תמיד היו גדולי הדור, נשיא ואב בית דין – אבל החידוש שכעת מתרבים יודעי ספר ורבנים. שתי המהפכות האחרונות כבר הולכות לקראת משיח, לקראת גאולה, ואז צריכים אור חוזר – כמו שפעם היו "אשכולות", "איש שהכל בו", חוזרים שיהיה רבי. אשה שיש לה רבי ודאי שאין סכנה שהתורה תהיה אצלה תפלות – רק היא תעשה מהתורות תפלות כמו שאמרנו, מה שרבי נחמן אומר.

לימוד תורה לגוים – בא יחד עם דמות המשיח

משיח – בעיקר לצורך הגוים

כעת מגיעים לעיקר: מה עושה המהפכה הרביעית, שצריכים ללמד את הגוים "באר", "באור", פנימיות לכתחילה? איזה טיפוס היא יוצרת? את המשיח. לימוד תורה לגוים הוא תנאי בהתגלות משיח – לא רק תנאי, אלא שזה עושה את הדמות של מלך המשיח. זה עיקר התכלית של כל מה שאנחנו לומדים.

למה משיח זקוק לגוים? כי יהודים לא צריכים משיח! יהודים מסתדרים בלי משיח, כמו שאמר אותו אחד מבני ברק שיהודים הסתדרו אלפיים שנה בלי משיח ויכולים – ר"ל! כמו שהרבי אמר – להסתדר עוד אלפיים שנה בלי משיח. מי שנמצא עדיין במהפכת הרבנים – לא צריך משיח. גם יהודי שיש לו רבי – בשביל מה צריך משיח? יש אפילו חב"דניקים שאומרים ככה – מספיק רבי, לא צריך משיח. יודע ספר גם לא צריך משיח. מי שצריך משיח באופן קיומי, ובלי משיח לא שוה לו כלום, אין לו חיים – זה הגוים.

ישועת המשיח – תיקון הנצרות

נסביר זאת כעת יותר, במיוחד לגבי קליפת הנצרות שצריך לבטל – קליפת עשו. כל דבר פועל אור חוזר גם על היהודים. כעת הייתם באוקראינה – חזרו חי חבר'ה היום מאוקראינה – והיה להם נהג גוי שהסיע אותם ממקום למקום. קל להבין שאותו נהג צריך משיח – בלי משיח הוא לא שוה שום דבר.

למה הנצרות תפסה בעולם? כי יש שם משיח. אנחנו לא חושבים חלילה כמו הנצרות – שהחטא הוא טבוע והיאוש מהיכולת של האדם לתקן את עצמו הוא עצמי. אבל הם אומרים שזה דבר עצמי – כדי לומר דבר אחד, שיש לך רק סיכוי אחד, רק המשיח יכול להושיע אותך. לכן, לא בכדי ששם המשיח שלהם – בחור משלנו – הוא לשון ישועה. יש באמריקה – ובכל העולם – דבר שנקרא "חיל הישע", מסיון. כל הווארט הוא שצריך להוושע.

"עוזר ומושיע ומגן"

לפני כמה ימים דברנו – דבר שמזכירים הרבה – על הווארט של הקדושת לוי ב"מלך עוזר ומושיע ומגן". הוא אומר שיש בזהר "נקודה לתתא, נקודה באמצעיתא, נקודה לעילא":

הוא מסביר שאם ה' עוזר קוראים לכך "נקודה לתתא" (חיריק). יהודים חזקים זקוקים לעזרת ה' – על הבינוני כתוב "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

אבל אם מישהו צריך ישועה – חולה שיש בו סכנה, אסור בבית האסורים – אז יעשה כל שביכלתו אבל לא יעזור כלום אם ה' לא יושיע אותו. בעזרה ה' נותן לי את הפוש האחרון שיצליח, אבל בישועה "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – חולה מסוכן הולך לרופא, אבל לא יעזור בלי ישועת ה'. האדם זקוק לישועה – "ישועת ה' כהרף עין". זו מדרגת "ומושיע", נקודה באמצעיתא.

אבל "מגן" היינו כמו חזקיהו שישן על מטתו וה' עושה הכל – "מגן" בארמית חנם, הכל קורה חנם, בלי השתתפות שלו. מצד אחד זו מדרגה גבוהה, שה' עושה הכל, ומצד שני מדרגה נמוכה, שאין לו כח לעשות כלום – כמו שהמדרש אומר שמעלת דוד היא "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" ואילו חזקיהו אומר שאיני יכול לעשות כלום, אני הולך לישון ואתה תעשה מה שאתה מבין. "בך חותמין" – "ברוך אתה הוי' מגן אברהם". מתי ה' אמר לאברהם "אנכי מגן לך"? אחרי מלחמת המלכים, בה אברהם נהג כמו דוד (ולא כמו חזקיהו). אחרי שהוא נהג כמו דוד אומרים לו "אנכי מגן לך", נותנים לו את המשלים למדתו.

אחרי שאומרים "עוזר ומושיע ומגן" – חיריק, שורוק, חולם – וחותמים "מגן אברהם" אומרים "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים וגו'". "סומך נופלים" היינו עזרה-סמיכה מלמטה למי שנופל – בעולם הבריאה. "רופא חולים" היינו ישועה שנוטה לעזרה – החולה הולך להתרפא, אבל צריך ישועה. אם הוא חולה שיש בו סכנה העיקר הישועה של ה' – עדיין הוא הולך לרופא. רופא חולים ביצירה – חלק קשור לבריאה וחלק קשור לעשיה. "מתיר אסורים" – ממש זקוק לישועה, אולי יש לו עו"ד אבל הוא צריך ישועה גדולה, "אין חבוש מתיר עצמו". אבל "מקיים אמונתו לישני עפר" היינו מגן – הוא בקרקע, צריך "הקיצו ורננו שוכני עפר". למי שכבר מת לא מספיקה ישועה – הוא צריך חולם, "היינו כחולמים". החידוש בברכה הבאה הוא תחית המתים. בכל אופן, ליהודי בדרך כלל יש מנטליות של עוזר או של מגן. מי שזקוק לישועה – חיל הישע – הוא דווקא מנטליות של גוי. בשביל ישועה צריך משיח.

מהגוים מגיע הצורך בדמות של "מושיע"

זה תכלית כל הנושא שלנו – המהפכה הרביעית היא הצורך הקיומי של כל העולם כולו במשיח. גם כשמלמדים תורה, לדוגמה – מי שמלמד גוים שבע מצוות בני נח זה יפה, אבל לא מה שיקרב את העולם. איך אפשר לקרב את העולם ולהיות "אור לגוים"? אם באים לעולם ומראים להם משיח. זה מה שמנסים לעשות בחב"ד. במדה מסוימת הגוים יותר בפשטות מהיהודים חייבים תמונה. אצלנו "לא ראיתם כל תמונה", מסתדרים גם בלי תמונות של משיח, אבל הגוים חייבים תמונות – זה המשיח, הוא מלמד את התורה והוא גם מושיע אותך. רק תחזיק בו – כמו שכתוב שכך וכך גוים יחזיקו בכנף איש יהודי – והוא יושיע אותך. קצת נשמע כמו שמישהו נוסע לאומן, שרבי נחמן יוציא אותך בפאות. כל המחלוקת על רבי נחמן היתה על הדבר הזה, שהוא יותר מדי דבר כמו 'להבדיל' – גם בוידוי דברים שלו ובעוד דברים שאמר. לכן יצאו נגדו בשצף קצף.

"מכל מלמדי השכלתי" – יש מי שכותב שגם מגוים. מגוים לומדים את הענין שחיבים משיח. זה חלק עצמי מהמהפכה שמלמדים גוים. ברגע שמשיח מלמד גוים יוצא אור גדול. משיח לא מלמד כמאן דשדי בתר כתפוי, לא מתייחס לגוים בדיעבד – לכן רוצים אותו, כי מתייחס במאור פנים, לכתחילה, בא להושיע אותם. מהו שרש ישע? שע נהורין של אור הפנים. תיקון "ואמת" – "אין אמת אלא תורה" – הוא מה שצריך להאיר כעת לכל העולם. שערות הדיקנא הן מדות הרחמים, אבל צמצומים, ואור הפנים הוא הארת שע נהורין.

אמרנו שעיקר השורוק הוא ה"מושיע", נקודה באמצעיתא – "אשרקה להם ואקבצם". איך יודעים שהעיקר הוא השורוק? אחד החידושים של הרבי הוא שריקה. זו מהפכה, כתוב שאסור לשרוק בתוך בית – סימן של חורבן ר"ל. הרבי אמר ששורקים כי כתוב "אשרקה להם ואקבצם" – שורוק וקובוץ (שמבטאים אותו דבר, רק שבפולין ומקומות נוספים אומרים 'אי', כמו נקודה לתתא). השריקה היא בשביל לקבץ את כל עם ישראל – "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" – וגם כדי להעלות ולהושיע את כולם.

לתקן את סילוף הנצרות

איך עושים זאת ואיך שייך גם למוסלמים – האויבים שלנו בארץ – הוא עוד נושא גדול, סוגיא קשה שצריך לפתח. אבל בכללות הדת הגדולה ביותר בעולם – עם כל הסינים והמוסלמים – היא עדיין הנצרות. בזכות מה? [שהמצאה יהודית] גם, ובזכות זה שיש מסיונרים (חשבנו שזה מה שתעשו באוקראינה...) שהולכים ומפיצים ואומרים שהנה יש מישהו שיושיע אותך. מלמדים דברים לא נכונים, אבל שנשמעים מאד יפים, והעיקר שזה יושיע אותך – הוא סובל בשבילך, הוא כולו בשבילך. הוא בא לעולם וסבל סבל כדי להושיע אותך. כל הסילוף הזה מאד מוֹכר.

עוד נקודת 'זכות' בנצרות הוא שהם מאמינים בביאה שניה. גם אצלנו יש מושג כזה – עלית עזרא. "עד יעבור עמך הוי' עד יעבור עם זו קנית" היה ראוי לעשות נסים ונפלאות בימי עזרא כבימי משה רק שלא זכינו. עזרא שוה אור הגנוז – היה ראוי להתגלות האור הזה אך נשאר גנוז. קשור לביאת עם ישראל לארץ, כמו שכתבנו בהשלמות. יחד עם מה שעם ישראל בא לארץ צריכים מודעות שכעת יש לי תפקיד לא רק להסתדר בתוך עצמי ולדאוג לאינטרסים של היהודים – כפי שהדגשנו בסוף שיעור כ"ד טבת – אלא שאני מתעצם כדי להביא ישועה לכל העולם.

[איזה תמונה צריכים להפיץ לגוים?] זה השיעור הבא... בינתים יש לנו יודע ספר, רב, רבי ומשיח[ז] – זה סימן ארבע המהפכות שלנו.

למה אמרנו שיהודי יכול להסתדר בלי משיח? כי באמת הוא עצמו משיח, יש לו ניצוץ משיח. לכן אנחנו לא מאמינים בחטא כמו הנוצרים, כי יהודי באמת יכול לתקן את עצמו – אם הוא יכול לתקן את עצמו לא צריך משיח. גוי לא יכול לתקן את עצמו – לכן צריך משיח. אין להם תשובה כמו ליהודי (יכולת לתקן למפרע, לעשות מזדונות זכויות), אבל יש להם ישועה – אם יחזיקו בכנף איש יהודי, מלך המשיח, תהיה להם ישועה. זו תורה שצריכים ללמד את כולם – תורת הישועה, ישועה אמתית, ישועת ה' כהרף עין. אצלם יש שכותבים את השם שלו עם ע ויש שבלי ע – "כהרף עין", או שמוציאים ממנו את העין (שן ועין) או שמוסיפים לו את העין. בהתנתקות אמרנו שהוציאו את ה-ע של ישע והשאירו יש – עיקר הקליפה שלו היא יש, ישות, כפי שדברנו הרבה פעמים.

המהפכה הרביעית – בנית מלך המשיח

בכל אופן, זה התיקון הרביעי של המהפכה הרביעית – להביא לעולם משיח. ליצור את הדמות של מלך המשיח, שהוא זה שמלמד את הגוים תורה. אם זה מישהו אחר, שסתם מלמד אותם זה לא שוה – מתוך ספר זה לא שוה, מתוך רבנות לא שוה ואפילו רבי זה לא מספיק, צריך משיח.

[רק המשיח מלמד אותם תורה?] הרבי שלנו עשה שלוחים בכל העולם. כמו שהוא העתיק הרבה מושגים מהצבא, טנקים וכיו"ב, מאיפה בא הביטוי שלוחים? צריכים שלוחים של מלך המשיח שיפעלו בכל העולם. ששליח אחד יסע לניו זילנד וכו'. [בית חב"ד בגימטריא מושיע] כל בית חב"ד מושיע את הגוים, וממילא גם מושיע את היהודים. תמיד שואלים בשביל מה צריכים גוים בעולם, וכעת התשובה שכדי שהיהודים יזכו לקבל את המשיח צריך גוים – הוא ילמד את הגוים וכולם יקבלו אותו.

נסיים בניגון של בעל ההילולא של עוד כמה ימים – י' שבט – ניגון הבינוני.

תיקון חטא עץ הדעת – אדם (מח), חוה (לב) והנחש (כבד)

כל מה שאמרנו קשור למה שהזכרנו לפני כמה ימים על אדם-חוה-נחש, מח-לב-כבד:

הרבנים הם תיקון אדם – לכן כתוב שעד הבעל שם טוב היה תיקון של אדם, של מח. אם העם רואה את הרבנים כמו המח שלו, אפשר לפרנס אותם מהצבור – הם לא "לצרכו" אלא הם השכל (שאין בו הרגשת לגרמיה), כמו המצוה לפרנס את הכהנים. כך כל מי שמכהן בתפקיד של רב מותר לפרנס אותו – תיקון אדם. החסידות היא תיקון חוה – עבודה שבלב.

למה המשיח קשור לגוים? כי הוא תיקון הנחש, תיקון הכבד. כתוב בפירוש בזהר שהאחיזה של אומות העולם היא דווקא בכבד. נחש בגימטריא משיח – זה העסק שלו. צריך לקטול את החויא בישא, הנחש הרע, וגם צריך להעלות את הנחש כפי שהיה לפני החטא – שהיה אמור להיות שמש גדול לאדם וחוה. כך לעתיד לבוא הנחש הוא שמש גדול של עם ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – יעוד שלעתיד, עוד לא היום, לכן אנחנו אומרים שלא צריכים להביא גוים לכאן לעזור בהתנחלות. אבל לעתיד לבוא כן, חלק מיעודי הגאולה, "ועמדו זרים ורעו צאנכם", "והיו מלכים אומניך" – הכל תיקון הנחש, תיקון הכבד, שהוא מלך המשיח. תורת הנחש, תורת הכבד, היא התורה שמלמדים את הגוים – המהפכה הרביעית. לחיים לחיים.