בע"ה

אור ל-י' שבט ע"ה – כפ"ח

שטות דקדושה

סעודת הודיה של ארגון "ברית יוסף יצחק"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "שטות דקדושה"

הרש"ש והרבי הריי"צ – מסירות נפש

בקשו להזכיר את הרש"ש, רבינו שלום שרעבי, גדול המקובלים אחרי האר"י הקדוש, שבהשגחה פרטית היארצייט שלו היום חל באותו יום – י' שבט – של הילולת הרבי הקודם, הרבי הריי"צ. לפי סדר הדורות, קודם הילולת הרש"ש ואחר כך הילולת הרבי הקודם, הרבי הריי"צ.

צריך לחפש נקודה משותפת, מכנה משותף, והיות שהנקודה של הרבי הריי"צ היא מסירות נפש – הוא הרבי של מסירות נפש בפועל ממש, הוא בעצמו וכך גם דרש מחסידיו – צריך לראות שכך גם אצל הרש"ש. רואים אצל הרש"ש מסירות נפש – מי שזוכר את הסיפורים, איך הוא עלה לארץ במסירות נפש, ובכלל לכל גדול בישראל יש מסירות נפש על התורה. לאריז"ל היתה מסירות נפש על התורה, וכאשר הרמ"ק התפלא – שגם אני מסרתי את הנפש על תורת הסוד – נאמר לו שודאי מסרת את הנפש, אבל זו לא מסירות נפש כמו האריז"ל.

כל מי שזוכה לחדש פנים חדשות בתורה – זוכה לכך רק מכח מסירות הנפש שלו על התורה. האר"י חדש פנים חדשות לגמרי, גילה ממד חדש, וכך גם הרש"ש שבא אחריו. לפי מסורת המקובלים הוא בעצם האר"י, שלפני שהסתלק הבטיח לרבי חיים ויטאל שיחזור להשלים את הגילוי שלו (כי הסתלק בגיל צעיר מאד ולא השלים את הגילוי). הרש"ש חידש פנים בתוך כתבי האריז"ל, ממד לגמרי חדש בהבנת הסוד. הרבי הרש"ב הוא הראשון בחב"ד שמצטט ומביא את הרש"ש.

שטות דקדושה (נושא הפרק השנה ב"באתי לגני") – ברית מילה של יהודי מבוגר

בכל אופן, הנקודה שרוצים לדבר עליה היא מסירות נפש, שייך ל"ברית יוסף יצחק" – יוסף הצדיק הוא בעל הברית, בעל מסירות הנפש. כולנו זוכים להתוועד כאן יחד עם ירון, שבמסירות נפש ממש עושה בריתות בכל העולם ליהודים שעדיין לא זכו לברית מילה, והוא פועל בדרך שקשורה לאות ולפרק של המאמר "באתי לגני" ששייך לשנה הזו.

כולנו ודאי יודעים שביום ההסתלקות של הרבי הקודם הוא הכין ובקש שהחסידים ילמדו מאמר, ד"ה "באתי לגני אחותי כלה", ובאותו יום שהוא הכין אליו את המאמר – שהוא בעצם היארצייט של סבתא שלו, הרבנית רבקה, שעל שמה מוסדות בית רבקה לבנות, זוגתו של הרבי מהר"ש – באותו יום ממש הוא עלה השמימה. לכן נוהגים היום מדי שנה ללמוד את המאמר. היות שבתוך ההמשך יש עשרים פרקים הרבי הנהיג שכל שנה לומדים (בעיון) פרק. כעת אנחנו במחזור הרביעי של לימוד המאמר, והפרק של השנה הזו הוא פרק ה', שהנושא שלו הוא "שטות דקדושה".

לא יכול להיות נושא יותר מתאים לעניננו, למסירות נפש ולענין של ברית מילה, מה שקורה כאשר יהודי מבוגר – בגיל חמשים, ששים, שבעים ומן הסתם יש גם שמונים – אומר ממש במסירות נפש שעוד לא מלתי, לא זכיתי להיות יהודי שלם בגוף, וצריך לקיים את המצוה הזו, לקבל את "צלם אלהים" של היהודי בגוף. זה לא פשוט – לא לנימול ולא למוהל, ויש סכנות מכל הסוגים, כולל שהרשויות לא מרשות, וכל מיני דברים שצריכים להכנס ממש לעובי הקורה של מסירות נפש כדי לקיים את המצוה. איך קוראים להנהגה הזו? "שטות דקדושה", נושא הפרק של השנה. לכן רצינו להקדיש את הדברים לנושא הזה.

מקור השטות דקדושה – "רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת"

קודם כל נאמר את הפשט, מאיפה הרבי לומד את הענין של שטות דקדושה – מרב שמואל בר רב יצחק שהיה "מרקד אתלת", לוקח שלשה הדסים וזורק אחד ותופס אחד. כך היה מקיים את הענין של "כיצד מרקדין לפני הכלה". בא רבי זירא ואמר "קא מיכסיף לן סבא" – אתה מבייש את תלמידי החכמים, נוהג כמו שוטה.

כאשר נפטר מהעולם רב שמואל בר רב יצחק "אפסיק עמודא דנורא" בינו לבין שאר העולם – זכה לדבר שזוכה לו חד בדרא. האר"י כותב שרק גדול הדור זוכה על מטתו כאשר מתסלק לעמוד של אש שכולם רואים. כך כאשר רב שמואל בר רב יצחק הסתלק הפסיק עמוד אש בינו לבין כל העולם.

אז רבי זירא הבין שהוא צדיק גדול, ואיך אמרתי לו קודם "אכסיף לן סבא", שמזלזל בת"ח, ואז אמר "אהני ליה שוטיה לסבא, ואיכא דאמרי אהני ליה שטותיה לסבא, ואיכא דאמרי אהני ליה שיטתיה לסבא" – שלש דעות שכולן נכונות. או שהשוט שלו – בדי ההדס בהם רקד – הוא שזיכה אותו. יש אומרים שהשטות שלו זכתה אותו – שנהג כמו שוטה. ויש אומרים שזו השיטה שלו, ושיטתו הועילה לו. בעצם הכל נכון, הוא רקד עם השוט – שלשה בדי הדס – ונהג כמו שוטה, וגם עשה זאת באופן קבוע, בכל חתונה שאליה הגיע, סימן שזו היתה שיטתו.

שוט-שטות-שיטה

בכך שהגמרא אומרת לפי הסדר הזה – שוט-שטות-שיטה – יש גם כוונה. קודם צריך את החפצא, השוט, אחר כך את הגברא, שנוהג בשטות, ואם זה תופס נעשה שיטה. השטות היא בתחלה כעין הוראת שעה, אבל כתוב שאם זוכים הוראת שעה מן השמים הופכת להיות שיטה קבועה בעם ישראל. צריך לתפוס את השוט, לנהוג כשוטה ואם זוכים זה הופך לשיטה.

אפשר לומר שהשלבים כאן, ירון יכול לספר, שקודם כל הסיפור התחיל עם איזה שוט, אחר כך נעשה שטות, ובסוף – כעת ב"ה – השטות הופכת להיות שיטה. שהשיטה הזו תתפוס ותתמיד ותתעמק, תכה שורשים בעם ישראל, ושכל היהודים ימולו – כולם יהיו מולים, יראים ושלמים, בזכות ברית יוסף יצחק. זה הנושא שהרבי מפתח בפרק הזה, פרק ה' של המאמר "באתי לגני".

ב. "בכל מאדך" – פרצוף פירושי הפשט

"מאדך" שנים להסתלקות הרבי הריי"צ

כמה שנים עברו מאז הסתלקות הרבי הקודם (שכמובן בחב"ד עיקר התאריך י' שבט מוקדש לרבי הקודם, ולכך שביום ההסתלקות הנשיא הבא מקבל את כתר המנהיגות)? עברו 65 שנים, מספר מיוחד. מה אומר המספר 65? שם קדוש בקבלה. שם א-דני, שם המלכות, "לא כשאני נכתב אני נקרא". כשהרמב"ם כותב את שבעת השמות שאינם נמחקים הוא כותב את שם הוי' ושם א-דני יחד ואז את שאר השמות. כשסופרים, יש כמה גרסאות ברמב"ם – הלכות יסודי התורה פ"ו – איך הוא מונה, ולפי אחת השיטות מונה את שם הוי' ושם א-דני כאחד. בכל אופן, שם א-דני שייך לשם העצם. התכלית של בריאת העולם היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", וזהו השם של המלכות, שעולה 65.

חוץ משם א-דני יש עוד מלה מאד מיוחדת שמופיעה בקריאת שמע ושוה 65, הקשורה לנושא שלנו – שטות דקדושה. הפסוק השני אחרי היחוד של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – מצות אחדות הוי', שהיא מצוה תמידית (לא רק לומר פעמיים ביום ק"ש, אלא מצוה תמידית לפי הרמב"ם ולפי ההולכים בשיטתו, כפי שמונה בעל החינוך את שש המצוות התמידיות) – הוא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", גם מצוה תמידית שצריך לקיים בכל רגע בחיים.

יש כאן שלש מדרגות – "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך". ידוע איך חז"ל מפרשים – "'בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. 'ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך' – בכל ממונך, דבר אחר 'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאד מאד". הפסוק הראשון מסיים "אחד" והפסוק השני, שעולה מלמטה למעלה, מגיע לשיא שלו ב"מאדך" שעולה 65 (ה"פ אחד[ב]).

"בכל מאדך" – שטות דקדושה

"מאדך" מבטא את תכלית האהבה, התנהגות עצמתית ביותר של אהבה. פירוש חז"ל ש"בכל מאדך" היינו "בכל ממונך" אומר שאדם מבזבז כל ממונו לצדקה – לא רק לפנים משורת הדין אלא כנגד "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", אפשר לחשוב שעושה עבירה. לכן יש הרבה פירושים בחסידות איך על פי נגלה, לפי ההלכה, יתכן שאדם יבזבז יותר מחומש. בכל אופן, מי שמקיים "בכל מאדך" – יותר ממה שמחויב למצות הצדקה, שהיא המצוה הכללית שכוללת את כל התורה – זו שטות דקדושה.

אין ענין של שטות דקדושה יותר מ"בכל מאדך", גם לפי הפירוש הראשון של חז"ל, "בכל ממונך" – כפי שגם התרגומים מתרגמים "בכל נכסך" או "בכל ממונך" – וגם לפי הפירוש השני, "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד", מה שלא קורה איתי, מה שה' לא עושה, הכל לטובה. כך המפרשים מסבירים, ש"מודה לו" היינו שמכיר שהכל לטובה. קשה להבין איך הכל לטובה כשקורים דברים לא רצויים, אבל מה שלא יהיה – הוא מאמין שכל מה שה' עושה הוא רק לטובה. גם זו שטות – שטות דקדושה.

אם כן, אנחנו בשנה מאד מיוחדת מהסתלקות הרבי הקודם, שנת ה"מאדך", שנה מיוחדת של מסירות נפש – קשור לברית מילה. כל ברית מילה שמתקיימת היא פעולה – "פעֻלת צדיק לחיים" – של מסירות נפש, של "מאדך", של אהבת ה' בדרגה של "בכל מאדך". לכן גם צריכים הרבה כסף כדי לקיים את הבריתות. הרבה פעמים ירון בא ואומר שצריך להתפלל, שקרה משהו, וזה "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד". צריך את כל הממון וצריך להאמין חזק שכל מה שקורה, כל מה שה' עושה הוא לטובה, וכך לעבוד את ה' למעלה מטעם ודעת, במסירות נפש, בשטות דקדושה.

פרצוף פירושי פשט ל"בכל מאדך"

כשמתסכלים במפרשי התורה על "מאדך" יש מגוון שלם של פירושים, חוץ משני הפירושים של חז"ל – פירושי פשט. דרך אגב, המלה הזו היא "לית" במסורה – אין עוד "מאדך" בתנ"ך. כשרוצים להבין פירושים של מלים בפשט חוץ מפירושי חז"ל יש כמה פירושים חשובים, שאחד מהם הוא הכתב והקבלה. כעת נביא מגוון פירושים על "בכל מאדך" שיעזרו לנו להבין מה זה שטות דקדושה – הכתב והקבלה, המלבי"ם, משך חכמה. פירושים שכל אחד מהם מוסיף ממד, חוץ משני הפירושים של חז"ל.

היות שיש כמה פירושים, מה שאנחנו אוהבים לעשות כדי לקיים את מאמר חז"ל "סימנים עשה" – לעשות סימן כדי לזכור טוב – הוא קודם כל לספור את הפירושים שנצטט, הכל ציטוטים מהמקורות, וכדי שנוכל לזכור (לפחות אני ככה...) נקביל למשהו על פי סוד, שגם שייך לחסידות וגם לרש"ש. מקבילים לספירות – אם היו לי עשרה פירושים הייתי רוצה להקביל אותם לעשר הספירות, אבל אנחנו נסתפק הערב בשבעה פירושים שונים.

שבעה הוא כבר מספר חשוב – "כל השביעין חביבין", שהוא גם הנושא הראשון של "באתי לגני", לכן הרבי מאד קשור למאמר הזה, כי הוא דור שביעי לנשיאי חב"ד – ואם יש שבעה דברים ורוצים להקביל אותם מקבילים לשבע המדות מחסד עד מלכות. ככה נעשה לעניננו.

חסד: אהבה בלי גבול

יש לאחד מחשובי וגדולי הראשונים, רבינו הרמב"ן, גם פירוש שאינו בדיוק לפי חז"ל – פשט גמור. הוא אומר[ג] ש"מאדך" היינו הרבה מאד – "רב רב". אם כתוב שצריך לאהוב את ה' "בכל מאדך" הכוונה שצריכים לאהוב את ה' הרבה, מאד מאד לאהוב את ה'. זה לא הפירוש של "בכל ממונך" וגם לא הפירוש של "הוי מודה לו במאד מאד" על כל מה שה' עושה. כך מסביר הרמב"ן פשט והרבה מפרשים אחריו מביאים אותו – פשוט לאהוב משהו, כמו שאוהבים אותו מאד-מאד. אני מאד-מאד אוהב אותך, וכך צריכים לאהוב את ה' מאד-מאד, בלי גבול.

הרבה פעמים כתוב שהפשט של "מאד" הוא בלי גבול, אהבה בלי גבול. לפי זה מה שכתוב קודם, "בכל לבבך ובכל נפשך", יש בו עדיין איזה גבול. גם ב"אפילו נוטל את נפשך" יש איזה גבול. אבל "בכל מאדך" היינו בלי גבול, ומתייחס לפועל של הפסוק – "ואהבת"[ד].

הפירוש הזה, הכי פשוט, שייך לחסד – לעצם האהבה, שהיא בריבוי הכי מופלג, התפשטות אין סוף. כתוב שהאהבה שלפני הצמצום הראשון היא התפשטות אור אין סוף בלי גבול, והיא בחינת "חסד לאברהם". כך נקביל את פירוש הרמב"ן למדת החסד.

גבורה: בכל כחך

יש פירוש שני, אחד מפירושי בעל הכתב והקבלה – כל אחד מהפירושים שלו הוא פשט אחר. בפירוש אחד הוא אומר[ה] מה שיש ברוב התרגומים לעוד שפות – חוץ מהתרגומים לארמית, שמתרגמים לפי חז"ל – למשל בתרגום לאנגלית (with all your might), 'בכל כחך'. לפי הרמב"ן הפירוש לאהוב הרבה, בלי גבול, אבל הוא לא מדגיש שיש בכך כח – כח על טבעי. והנה, בעל הכתב והקבלה כותב שמאד הכוונה הנהגה על-טבעית של כח אדיר (ומביא עוד מקומות בתנ"ך). איני מכיר איך מתרגמים לעוד שפות, אבל מן הסתם מתרגמים אותו דבר – עם כל הכח, עם כל הגבורה. עוד פשט, שאינו זהה לדברי הרמב"ן אך הוא מצטרף אליו ומשלים אותו, כמו שהגבורה משלימה את החסד. גם הכתב והקבלה כותב כאן שפירוש "מאדך" הוא "מאד מאד" לאהוב את ה' (כמו הרמב"ן) אך הוא מוסיף דהיינו לאהוב את ה' בכל כחו (בכח בלתי מצוי על דרך הטבע), דהיינו התגברות החסדים (האהבה) מאד מאד. פירוש זה כמובן הכי מתאים לספירת הגבורה, הגבורה של "בכל מאדך".

תפארת: בכל כח הבחירה שלך

עיקר הפירוש של הכתב והקבלה – החידוש שלו – ש"מאד" הוא לשון תוספת ויתרון. מה היתרון של האדם על הבהמה, וכל שכן מה יתרון היהודי על הגוי? הוא אומר[ו] שעיקר יתרון, שהוא ה"מאד" – מה שיש לי יותר ממישהו אחר – הוא כח הבחירה. האדם בכלל והיהודי בפרט יכול לבחור בין טוב לרע. לבהמה אין בחירה, וגם לגוי ביחס ליהודי אין בחירה – ליהודי יש את מלוא הבחירה, לכן יש לו תריג מצוות. היות שה"מאד" שלי הוא הבחירה שלי, פירוש "בכל מאדך" הוא לכוון את כל כח הבחירה שלי רק לאהבת ה'. "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – תשתמש במאד שלך, ביתרון שלך, אך ורק לאהבת ה' יתברך. הוא מאריך בפירוש הזה, שהוא עיקר ה'חאפ' שלו, החידוש שלו. פירוש מאד יפה, ש"בכל מאדך" פירושו בכל כח הבחירה. הוא כותב משפט – הבחירה היא המאד של האדם[ז].

בחירה קשורה לספירת התפארת, מדת יעקב אבינו, לתורה שבה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – התורה היא עמוד התפארת. יעקב נקרא הבחיר שבאבות. נשמת התפארת היא הדעת, בחינת משה, בסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר". הבחירה היא פעולת הדעת כנודע (שעל כן הבחירה האמיתית שייכת לישראל דווקא, שהרי "אל אחר [שרש נשמות אומות העולם] אסתריס [אין לו דעת] ולא עביד פירין [מעשים טובים ומאירים הנעשים על ידי חפש בחירתו של אדם]"). מאד אותיות אדם, ועל יעקב דווקא נאמר "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". והרי "אתם [בני יעקב] קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם". הבחירה היא המאד של האדם, וכשהוא לוקח אותה ומכוון את כולה לאהבת ה' – נמקם זאת כנגד ספירת התפארת, יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שכולל את כל תריג המצוות (חפש בחירה = תריג). הבחירה היא היכולת שלנו לבחור בכל תריג מצוות התורה, "גופא דאורייתא" במקום "תפראת – גופא".

נצח: אהבת עליונה מכל האהבות

אחר כך יש פירוש של המלבי"ם, שאומר ש"[ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך] ובכל מאדך" היינו מה שאהבת ה' היא למעלה משאר כל האהבות שיש בעולם[ח] – היא מנצחת את כל האהבות, לכן נשים את פירושו בנצח. בקבלה נצח נקרא "עומק רום", הוא מלמעלה ולכן הוא מנצח את הכל – גם מנצח על המלאכה, מארגן דברים מלמעלה, וגם מנצח ומכניע את מה שצריך להכניע.

כאן הוא לא מדבר על הנצחיות של הנצח אלא על הניצוח והנצחון של הנצח, ואומר ש"בכל מאדך" הכוונה שהאהבה הזו היא למעלה מכל האהבות שישנן בעולם וממילא מנצחת את כל שאר האהבות. אדם צריך להכיר שיש עוד אהבות – עוד דברים שאוהב ומתאוה להם – אבל צריכה להיות אהבת-על, אהבה הכי גבוהה שמנצחת את שאר האהבות. יש באהבת השי"ת "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל בעיקר צריך להגיע ל"ובכל מאדך", אהבה שלמעלה מכל האהבות שבעולם.

הוד: "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד"

את שתי הספירות הבאות – הוד ויסוד – נקביל לשני פירושי חז"ל בעצמם. פירוש "בכל ממונך" נשים ביסוד, כפי שנסביר, והפשט ממש ש"בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד" נשייך לספירת ההוד, כמובן ופשוט.

רק נאמר עוד ווארט לגבי הפירוש הזה: על פי פשט – בכל מה שה' עושה איתי אני צריך להודות. אבל יש כמה שמפרשים זאת קצת יותר לעומק[ט], שיש אדם שנולד עם טבע – כמו שכתוב בתניא – שמתמיד בטבע, אין לו הרבה תאוות, לומד תורה ועושה מצוות בקל, נולד עם טבע טוב, 'ילד טוב ירושלים', בחור טוב מעודו, מאז שהוא ילד קטן יש לו טבע טוב ונוהג בהתאם. יש מישהו שה' נתן לו טבע לא טוב – ומי שקבל מהלידה טבע לא טוב של תאוות וכעסים והקפדות וכל מיני דברים לא טובים, מאד קשה לו להתגבר על טבעו ולנהוג לפי התורה והמצוה.

מי שנולד עם טבע טוב – קל לו להיות יהודי טוב. מי שנולד עם טבע רע – קשה לו מאד להיות יהודי טוב. אז מפרשים "בכל מדה ומדה" על עצם הטבע שה' נתן לך – איזה טבע שה' נתן לך, טבע טוב שבא לך לקיים מצוות או טבע רע שאתה זקוק ממש לעבודת אתכפיא קשה כדי להתגבר עליו – "הוי מודה לו במאד מאד". אם נולדת עם טבע טוב – אשריך. אם נולדת עם טבע קשה – גם אשריך, כי אם תתגבר "לפום צערא אגרא". כמה שקשה לך לתקן את עצמך – לפי זה השכר שלך יהיה גדול במאד מאד. זה פירוש עמוק ב"בכל מדה ומדה שמודד לך הוי' מודה לו מאד מאד".

המשך חכמה מסביר אפילו עוד טיפה[י], ומקשר לפירוש של הבחירה, שהיא היתרון של האדם. הוא אומר נקודה אחרת – שיש לאדם יתרון על בהמה (גם מאד מתאים לארגון של ברית המילה), שבהמה אף פעם לא תכניס את עצמה לסכנה. אם הבהמה מרגישה שיש פה משהו מסוכן לה היא תברח. רק בן אדם עשוי להכניס את עצמו לסכנה. בשביל מה? אם הוא חושב שהוא יכול להרויח מאד – או בגשמיות או ברוחניות – הוא מוכן לסכן עצמו לשם כך.

שוב, ווארט של המשך חכמה, שזה הבדל מהותי בין אדם לבהמה. בהמה – שאין לה דעת ואין לה בחירה – אין לה את היכולת לעשות משהו כי צופה את העתיד, שבשביל עתיד טוב כדאי לה לסכן את עצמה בהווה. הוא מפרש כך "בכל מאדך", שהאדם צופה את העתיד – גם שהוא מוכן לסכן את עצמו, וגם מה שהקב"ה עושה איתו. אם ה' עושה לו משהו לא טוב, יש לו חוש ש"גם זו לטובה" – כמעלת נחום איש גמזו, שממש רואה את הטוב שעתיד לצמוח (יותר מרבי עקיבא, תלמידו, שרק מאמין ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"). מי שאוהב את ה' "בכל מאדך" זוכה לראות את הטוב גם בדברים שעל פניהם נראים מאד לא טוב.

כל זה העמקה בפירוש חז"ל ש"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". פירוש זה כנגד ספירת ההוד, כפשוטו.

יסוד: "בכל ממונך"

כנגד ספירת היסוד הפירוש הראשון של חז"ל, "בכל ממונך", שלפיו גם כל התרגומים. היות שעיקר הביטוי המעשי של "בכל מאדך" הוא במתן צדקה – ב"שטות דקדושה" שאדם גם מבזבז יותר מחומש – יכולנו לשים במדת החסד של אברהם אבינו. אבל הכרענו לשים דווקא בספירת היסוד, תיקון הברית, כי כתוב שה"צדיק חי עלמין" – מדת היסוד – נקרא צדיק על שם שנותן צדקה.

ידוע שיש עשרה מבצעים של הרבי – גם כנגד עשר הספירות – והמבצע שכנגד ספירת היסוד הוא מבצע צדקה, להרבות בצדקה. הוא יסוד כי הצדקה היא "פעֻלת צדיק לחיים" – שהצדיק משפיע ריבוי צדקה וכך מחיה את כל העולמות, "צדיק חי עלמין". הצדיק בעצמו חי בעצם והוא חי להחיות – מחיה את כולם. כתוב שצדקה היא המצוה המיוחדת של הקב"ה, "מצותך רחבה מאד" – צדיקו של עולם נותן צדקה בכך שמהוה ומחיה את העולם בכל רגע תמיד. לכן את "בכל ממונך" – השפעה בפועל, בשטות דקדושה – נכוון לספירת היסוד, לצדיק.

ורמז: ממונך = יוסף הצדיק, האב-טיפוס של ספירת היסוד (בכל ממונך = יצחק, רמז מובהק ל"ברית [ספירת היסוד] יוסף יצחק"!).

מלכות: בכל עסקיך

אחרון חביב, הפירוש בו נסיים – המלכות – חוזרים לפירוש הראשון של בעל הכתב והקבלה. הוא אומר[יא] משהו מאד מענין, שכאשר ראיתי היה חידוש גדול בשבילי. הוא אומר ששרש המלה "מאד" בלשון הקדש הוא מלשון אודות – שה-מ היא אות נוספת, ועיקר השער של המלה מאד הוא אד, לשון אודות. מה הפירוש? כמו שכתוב "על אֹדות באר המים", "על אֹדות הבאר אשר חפרו", "על אֹדות האשה הכושית אשר לקח", "על אֹדות האשכול אשר כרתו". יש ארבע פעמים בתורה המלה "אֹדות" ועוד פעמים "אודֹת" ("על אודֹת בנו", "על אודֹת ישראל"), תמיד יחד עם "על" – "על אודות" משהו (כל אֹדות או אוֹדת בגימטריא תהו). לא היינו חולמים שהמלה "מאד" באה מהמלה "אודות".

מה פירוש "אודות"? הכתב והקבלה מתרגם לאידיש כל מילה כדי שנבין, והוא אומר ש"אודות" היינו א געשעפט – עסק. "על אודות" – 'על עסק'. אז מפרש "בכל מאדך" – על כל עסקיך. תאהב את ה' בכל עסק ועסק שאתה עוסק – מה שלא תעשה בחיים, תאהב את ה'. כך הוא מסביר פשט, שבכל אודות ואודות – מה שלא תעשה בחיים – תאהב את ה'.

מה זה נשמע? הוא לא כותב, אבל נשמע מאד קרוב למה שכתוב בסיום הגמרא של מסכת ברכות (הלימוד של "ואהבת... ובכל מאדך" הוא במשנה של פרק "הרואה") שיש פסוק אחד שכל גופי תורה תלויים בו – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", כתוב שם "אפילו לדבר עבירה". מה שלא תעשה בחיים – "דעהו". כתוב בקבלה ש"דעהו" היינו דע ה ו – תחבר (דע) את ה תתאה ל-ו, ליסוד ולמדות שמעליו. כתוב בחסידות שלא כמו שהרמב"ם כותב שהכלל הגדול בעבודת ה' הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – שהאכילה שלי תהיה כדי שיהיה לי כח לעבוד את ה' – אלא "בכל דרכיך דעהו", שבעצם האכילה, ברגע זה ממש, עלי ליחד את ה', וזוהי תכלית העבודה (בבואי במגע עם דבר גשמי). כל עסק בחיים הוא לדעת את ה' ולאהוב את ה'. זה הפירוש האחרון, שכנגד המלכות, שמה שלא תעשה בחיים – תכניס ותחדיר בכל עסק ועסק, כל אודות ואודות, אהבת ה' (שהיא ידיעת ה' – "כי ידעתיו" לשון חבה, כפי שכותב רש"י).

אם כן, אלה שבעת הפירושים של "בכל מאדך". כעת שנת ה-מאדך, שנת א-דני, להסתלקות הרבי הקודם ונשיאות הרבי, ושוב, הווארט היה שצריכים ללמוד מהרבי הקודם מסירות נפש למעלה מטעם ודעת, שטות דקדושה. כאן הארגון שלנו הוא ארגון שכולו אומר שטות דקדושה, "עצי [כליות יועצות לנהוג בדרך של] שטים [שטות דקדושה] עומדים [עד שעומדת השטות דקדושה כשיטה קבועה בעבודת ה' יתברך, כשני העמודים שעשה שלמה בבית המקדש, יכין ובעז, שכנגד נצח והוד, שתי הרגלים, תמכי דאורייתא, וגם שתי הכליות היועצות כנ"ל]" של המשכן, ורק מכח זה תבוא הגאולה. בלי שטות דקדושה לא תבוא הגאולה. משיח תלוי בנו – שנגלה שטות דקדושה. כמו בצדקה – לתת בלי חשבון. לחיים לחיים, שנזכה לביאת גואל צדק, שתהיה הרבה הצלחה בלי גבול, "בכל מאדך".

ב. שבע דוגמאות של שטות דקדושה

[המשך בבית הרב]

המעלה המשיחית של "מאד"

הסברנו שהשנה היא שנת ה"מאדך" משנת תש"י. מאד אותיות אדם, רק שה-מ עולה לראש הצירוף. אם אדם ר"ת אדם-דוד-משיח, הרי שכאשר משיח עולה לראש הופך להיות מאד. עוד רמז שמשיח הוא בחינת "שטות דקדושה". אצל משיח כתוב מאד בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "מאד" הוא היחידה שביחידה של מלך המשיח. לכל יהודי יש ניצוץ משיח – "בכל מאדך".

חז"ל אומרים שהפרשה הראשונה של קריאת שמע נקראת "עושין רצונו של מקום" בגלל המלה "מאדך". מה פירוש לעשות רצונו של מקום? על דרך "איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה" – שמעצבת את רצון בעלה. כך אנחנו עושים את רצון ה' – "יהי רצון", עושים אצלו רצון חדש. כמו שלמדנו לפני כמה ימים בפירוש המלה "הואיל" – "הואיל משה באר את התורה הזאת" – ש"הואיל" הוא רצון חדש. הואיל אותיות אליהו, מבשר הגאולה. כך "מאד" היינו "עושין רצונו של מקום" – ענין השנה הזו.

שלש דוגמאות במאמר הרבי הריי"צ: "כיצד מרקדין", נבואה ונימוסים קבועים

כל מה שדובר עד כה משמש מבוא לעוד שבעה פירושים – שבעה פירושים, שבע דוגמאות, של עצם המושג "שטות דקדושה", הנושא של פרק ה' במאמר "באתי לגני".

אמרנו שהוא מבסס את המושג על הגמרא של רב שמואל בר רב יצחק שהיה "מרקד אתלת", כפי שדובר קודם. הוא מתחיל מ"כיצד מרקדין לפני הכלה" של החכמים הגדולים – רבי יהודה ברבי אילעי, תנא, ואחר כך רב שמואל בר רב יצחק, שהוא אמורא. על פי פשט רב שמואל בר רב יצחק יותר נהג בשטות דקדושה, כי רבי יהודה ברבי אילעי רקד עם הדס אחד ורב שמואל בר רב יצחק עשה ג'אגלינג (שרש המלה גוגל...) עם שלשה בדי הדס. הרבי מסביר שרבי יהודה ברבי אילעי היה באחדות, ועל כן רקד רק עם הדס אחד (כנראה שכוון שרקד נוטריקון רק אחד[יב]) ובירידת הדורות אותו הדס אחד התפרט לשלשה הדסים, אבל בפשט יש כאן מעלה של האמורא לגבי התנא. בשנה הראשונה שהרבי הסביר זאת – שנת שטות (תשט"ו, הוכחה להשגחה שבהנהגת הרבי ללמוד פרק בשנה) – אומר שהריקודים ברגלים הם להמשיך את מה שלמעלה מטעם ודעת, המשכת י-ה של איש ואשה היא מכח הריקודים והשטות דקדושה.

בהמשך הפרק הוא מביא עוד שתי דוגמאות עיקריות של "שטות דקדושה" (סך הכל הוא "מרקד אתלת" – מביא שלש דוגמאות לשטות דקדושה):

לפי סדר המאמר קודם הוא מביא את הדוגמה של נביא, שבעת הנבואה מתפשט מלבושיו, והוא מסביר שהלבושים שלו הם השכל והמדות שלו. גם בגשמיות הנביאים היו מתפשטים, כמו שלפני חטא נאמר על אדם הראשון "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו" – הנביא חוזר למצב הזה, המצב של "באתי לגני", "למקום שהיה עיקרי בתחלה", "עיקר שכינה בתחתונים היתה". פשיטא שזו שטות דקדושה אצל הנביא. גם אצל שאול, "הגם שאול בנביאים", שמואל מעניק לו את רוח הנבואה והסימן שהוא התפשט. אם כן, נבואה שבאה מלמעלה מטעם ודעת לגמרי מתבטאת בשטות דקדושה. היות שהנבואה היא אחד מסימני המשיח – "ונבאו בניכם ובנותיכם" – זו גם ראיה ששטות דקדושה תהפוך להיות שיטה של כולם.

כשהוא מגיע ממש לתכלית הפרק הוא אומר שבחיי היום יום שלנו את עיקר השטות דקדושה לומדים מהשטות שלמטה מטעם ודעת, שטות דקליפה, "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", "את זה לעומת זה", שיש זמני אכילה ושתיה ושינה וכו', שגם כשאדם יכול להרויח זה הזמן של שלאף-שטונדע או ענין גשמי אחר. זה ממש שטויות, לא סתם שטות דקליפה אלא שהוא שקוע בשטות, ואילו לדבר לשמו ירדה נשמתו לעולם – תורה ומצוות – מתיחס כלאחר יד, וי אמאל, פעם כך ופעם כך. שטות דקדושה היא ללמוד משטות דקליפה – ובכך מעלה ומתקן – שקובע עתים לתורה שלא יהיו ניזוזות משום דבר בעולם.

אם כן, יש לנו עד כאן שלש דוגמאות של שטות דקדושה.

דוגמא רביעית במאמר הרבי – תפלה במסירות נפש

במאמר השני, בשנת תשל"ה, הרבי מוסיף גם דוגמה רביעית – בנוסף לשלש הדוגמאות שכל אחת היא גוון שונה – הרבי מוסיף את עבודת התפלה. הרבי מביא שם את הפסוק בתהלים שגם הרבי הקודם מביא, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" – בהמה שאין לה דעת יכול להיות למטה מהדעת ויכול להיות למעלה מהדעת. בתניא כתוב שיש בהמה רבה שלמעלה מהדעת, שהיא "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". תכלית האדם בעולם הזה היא להיות תמיד קרוב לה', עם ה', ולשם כך צריך להיות בהמות – "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני".

כך הרבי אומר בכללות, ואז מוסיף דוגמה שלא כתובה במאמר המקורי – עבודת התפלה לפי פירוש הבעל שם טוב בצוואת הריב"ש (ועוד מקומות), שכאשר אדם הולך להתפלל הוא צריך ללכת בכזו עוצמת מסירות נפש שלא משער לעצמו שיחזור חי. התפלה צריכה להיות כך שהעובדה שהוא חי אחר התפלה היא רק בחסד חנם של הקב"ה. בהמשך ל"ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" כתובים הפסוקים של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שהצמח צדק כותב על סבו, אדמו"ר הזקן, שבשעת דבקותו (מדגיש את הדבקות) היה אומר באידיש 'איני רוצה את גן עדן שלך וכו' רוצה רק אותך לבד". בכל אופן, מהי שעת הדבקות? שעת התפלה – לשון התופל כלי חרס, לשון דבקות – שצריכה להיות כך שעל פי טבע לא היה חוזר חי, ורק בנס הוא חי אחר התפלה. אם כן, הוא אומר, זו בחינה של שטות – שאדם הולך למות, מסירות נפש. בכל תפלה ותפלה אדם מוסר את נפשו לה'.

הוא לא מביא סיפור על פי זה, של אחד התלמידים המובהקים של הבעל שם טוב, רבי פינחס מקוריץ, שכל בקר לפני התפלה היה נפרד מאשתו כאילו לא יחזור הביתה – שהולך למות. כמובן זה היה באמת. כתוב שרבי פינחס מקוריץ יותר מכל התלמידים עבד והתעצם עם מדת האמת – עבד 21 שנה על מדת האמת (אמת = אהיה פעמים אהיה כנודע), התעצם איתה, אז פשיטא שכל מה שהוא אומר הוא אמת לאמתו, על פי טבע לא חוזר הביתה. לפי זה, להתפלל היינו לגמרי שטות דקדושה – עצם העובדה שאתה הולך להתפלל (שטות דקדושה היא עבודה פלאית, תפלה לשון פלא – פלא שאתה הולך למות ופלא שאתה חוזר חי).

שלש דרגות בתפלה – שאלת צרכים, מסירות נפש, על השכינה

שואל הרבי איך זה מסתדר עם כך שפשט התפלה הוא לבקש על צרכיו – גם על הצרכים הגשמיים של האדם. איך מסתדר שמצד אחד תפלה היא על מה שחסר לך בגשמיות ומצד שני כזו עבודה שאתה הולך למות, לאשתאבא בגופא דמלכא?! הוא אומר שזו נשיאת ההפכים שבתפלה, שמצד אחד היא "רצוא", "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" (אחד מנושאי המאמר), ומצד שני יש את ה"שוב" של תפלה על צרכיו. הרבי מאריך בכך – עיקר המאמר בתשל"ה.

נוסיף שיש דבר חשוב שהבעל שם טוב אומר, שאדם לא יתפלל על צרכיו האישיים – שירגיש מה שחסר לו, אבל ישליך על הכלל, על השכינה. שיבין שהחסרון שלו הוא רמז מה' מה קורה עם ישראל צריך, מה החסרון בשכינה, ויתפלל על הכלל – עד כדי כך שכותב שקצת סכנה להתפלל על צרכיו האישיים. יש צדיקים, כמו רבי נחמן (נינו של הבעל שם טוב), שאמרו הפוך – שאדם דווקא יתפלל על צרכיו שלו.

לפי זה יש שלש מדרגות – הכי פשוט, שאדם יתפלל על מה שחסר לו; הכי עמוק, שאדם יתפלל כך שלא נראה שיחזור חי, המשך ה"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"; ומדרגה שאפשר לחשוב שהיא סינתזה של שתי הבחינות, שאתה מרגיש את צרכיו אבל מתפלל לפיהם – בתור רמז – רק על השכינה, "לאקמא שכינתא מעפרא", בעצם מתפלל על גאולה ומשיח וזו כל ענין התפלה שלו.

אפשר לומר שאלה שלשה שלבים, מעין הכנעה-הבדלה-המתקה. כדי שהתפלה האישית לא תהיה מסוכנת צריך להתפלל "כעבדא קמיה מריה" בתכלית השפלות וההכנעה ומבקש את הצרכים האישיים שלו, כמו עבד שלגמרי כנוע ובטל לאדון, יודע שהכל נמצא בידי האדון, להיטיב ולהיפך, ומתחנן לאדון לתת לו מה שחסר לו – אז בסדר, לא מסוכן, כי הוא בתכלית ההכנעה. ההיפך הגמור הוא שהולך למות – לא מענין אותו שום דבר, לא גן עדן ולא העולם הבא וכל שכן לא העולם הזה שהוא שטויות – הוא הקצה שני, שיוצא למרי מהעולם הזה וגם מהעולם הבא. המדרגה השלישית, סינתזה – השיטה – היא הפירוש השני של הבעל שם טוב, שאדם מרגיש את החסרון, והחסרון הוא רק כח מניע לעורר אותו להתפלל על חסרון השכינה. בעצם הוא מתפלל בסוף רק על גאולה ומשיח. עבודה זו היא תוצאה של המסירות נפש שלו, השטות דקדושה שלו, ועל כן הוא זוכה לעשות רצונו של מקום, לעשות אצל ה' רצון חדש להביא את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

בכל אופן, הרווחנו שיש לנו עוד פירוש של שטות דקדושה – עבודת התפלה, לפי הפירוש של צוואת הריב"ש, שבכל תפלה הוא מוסר את נפשו, הולך למות.

מילה – מל י-ה

נשלים זאת עם עוד כמה פירושים של שטות דקדושה, שאחד מהם קשור לאירוע שהיינו עכשיו – ארגון שבמסירות נפש פועל למען בריתות ועושה בריתות לאנשים מבוגרים שלא זכו בילדותם לברית מילה. כל הפעילות, גם מצד הנימול וגם מצד הארגון שמבצע את הבריתות, היא במסירות נפש למעלה מטעם ודעת – הכל שטות דקדושה נטו. מה הסוד של ברית מילה? כתוב שמילה היא מל-יה, מל הוא לשון התגלות, לשון מול – גילוי שם י-ה. יש הרבה מילים שדורשים כך, עם האותיות י-ה, ואחת מהן היא המלה מילה – מל י-ה, שבה משמעות מאד מיוחדת, שיש רק במילה הזו, של גילוי שם י-ה.

בדרך כלל אומרים שכאשר עושים את הפריעה – ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – יש בפריעה גילוי העטרה. חוץ מגילוי העטרה שעל הברית – יחד עם גילוי העטרה – יש גם שאומרים יג מדות הרחמים, עטרה היא כתר בו יש את יג התיקונים, מדות הרחמים של ה' שלמעלה מטעם ודעת, ויש גם גילוי שם י-ה ב"ה. מחד י-ה הם מוחין, אבל בהיותן "הנסתרֹת להוי' אלהינו" הם גם למעלה מהשכל (ודאי למעלה מ"והנגלֹת לנו ולבנינו"), גילוי רזין דאורייתא. כתוב ששם י-ה עצמו נכלל בכתר בסוד "איה מקום כבודו" – א-יה, א הוא עצם הכתר וה-יה הוא מה שמתגלה אחר כך במוחין, אבל בשרש הוא נכלל ב-א של כתר עליון, "איה מקום כבודו".

בכל אופן, אם המילה היא מל-יה, ועוד יותר לפי מאמר אדמו"ר הזקן בתורה אור על ברית מילה, שכנגד "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" יש בפרשת נצבים – פרשת התשובה – את הפסוק "מי יעלה לנו השמימה", ר"ת מילה וס"ת הוי', סימן שמילה היא יותר גבוהה משם הוי', ולפי זה מל-יה הוא שם י-ה כזה שיותר גבוה מכל שם י-ה-ו-ה. באמת, יש פסוק שאומר "בטחו בהוי' עדי עד" – בטחו לשון דבקות, כמו דבקות התפלה, דבקות אדמו"ר הזקן – "כי ביה הוי' צור עולמים". משם משמע, וכך באמת, שיש שם י-ה שלמעלה משם הוי' – הוא שם י-ה שמתגלה בברית מילה ("מי יעלה לנו השמימה" שמזכיר את "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ").

ברית מילה – שטות דקדושה

בכל אופן, הפשט של לעשות ברית מילה – גם בפעם הראשונה, לא רק בארגון ברית יוסף יצחק – הוא אולי הדוגמה הכי בולטת בכל התורה של עשית רצון ה' בשטות דקדושה. זה מה שאברהם אבינו מל את עצמו. לכן כשעושים ברית מילה של ילד מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הילד הוא קטן, לא יודע מה עושים איתו, אבל זו ברית של אברהם אבינו שהיה גדול – היה בן 99. כעת נאחל לארגון שיעשו ברית למישהו בגיל 99 (זכו כבר למעלה משמונים).

הברית של אברהם אבינו היתה מסוכנת, וכתוב "וכרות עמו הברית" – שהקב"ה אחז בידו ועזר לו, אחרת היד של אברהם רעדה, כולו היה זקן וחלוש ומסוכן. הוא זכה למדרגת "אחזת ביד ימיני". רואים שברית המילה המקורית היא תכלית השטות דקדושה – אחד מעשרת הנסיונות של אברהם אבינו. הנסיון העשירי הוא העקידה, גם שטות דקדושה – מדרגה שלמעלה מטעם ודעת.

השטות דקדושה בתור מצוה לדורות היא-היא המצוה של מל-יה, מצות ברית מילה, אצל כל אחד. גם כשלוקחים ילד קטן ומקריבים אותו – זה מסוכן. יש ר"ל – כתוב גם בהלכה – ילדים שלא חיים מזה. יש הורים שילד אחד לא חי, ונולד עוד ילד ועושים עוד פעם ברית וכו' – סיפורים שלמים, ממש מסירות נפש בענין של ברית מילה, טבוע בתוך העצם של יהודי (וכמו סיפורי מסירות נפש על מצות ברית מילה בזמן החשמונאים). אם כן, ברית מילה היא גם דוגמה קבועה לדורות – וכך עושה את עצמו יהודי – בשטות דקדושה, למעלה מטעם ודעת (ומה שהיא המצוה הראשונה, שבה נצטוה היהודי הראשון, מכאן נבין שהיא אמורה להיות דוגמה לאיך עלינו לקיים את כל מצות התורה, שהרי "בתר רישא גופא אזיל").

קדושת "שלהבת יה" מכח הברית

חוץ ממל-יה יש פסוק מאד חשוב בשיר השירים עם שם י-ה – "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה". גם מדבר באהבת ה' – על דרך מה שדברנו באהבת "בכל מאדך", אהבה בלי גבולות, "עזה כמות אהבה". אפשר לחשוב שרק "בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך, אבל כתוב "קשה כשאול קנאה" – עוד יותר מ"עזה כמות אהבה". קנאה שוה יוסף, יב צירופי אהבה. כשיש גילוי של ה-י של האיש וה-ה של האשה – מל-יה – זוכים לקדש את האש שלהם, אש קדש, והיא נעשית "שלהבת יה". אם כן, תכלית ברית המילה – שהילד נעשה יהודי – אם ישמור את הברית כדבעי הוא ואשתו יזכו לשלהבת יה.

כתוב ש"שלהבת יה" עולה שלום-שלום בגימטריא – "תמורת שלום מלחמה" ביסוד. כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב" – הקרוב הוא הצדיק והרחוק הוא בעל תשובה. יש גם פירוש הפוך, ש"רחוק" היינו צדיק הרחוק מהעבירות ו"קרוב" היינו בעל תשובה שהיה קרוב לעבירות ונתרחק – כך בגמרא. אבל רש"י מפרש אחרת – ש"רחוק" הוא מי שצדיק מזמן, מרחוק, כל הזמן בסדר, אבל "קרוב" היינו מי שלא היה בסדר והתקרב בזמן האחרון.

יש עוד פסוק בישעיהו עם אותו פירוש – "שמעו רחוקים אשר עשיתי ודעו קרובים גבורתי". גם תרגום יונתן וגם רש"י מפרשים אותו דבר – גם ב"שלום שלום לרחוק ולקרוב" שניהם מפרשים כך (אבל הרד"ק ושאר הפשטנים מפרשים אחרת לגמרי, ש"רחוק וקרוב" היינו ריחוק וקירוב פיזיים מזירת האירוע, וכך ב"שמעו רחוקים... ודעו קרובים" מפרשים על מי שהיה רחוק ושמע ומי שהיה קרוב וראה במוחש) – מוציאים מההקשר הפשוט ואומרים פירוש כללי. הם מסבירים ש"רחוקים" היינו צדיקים מעיקרא, כי תמיד היו ככה – מאד מענין שצדיק הוא "רחוק". בעל תשובה שרק עכשיו התקרב הוא "קרוב".

"אלו ואלו דברי אלהים חיים", כמו שהרבי תמיד אומר, צריכים לחבר בין הפשט לדרוש. כאן הדרוש היינו פירוש רש"י, כשיטתו בנ"ך, שפירושו בפשט יותר קרוב לדרוש (כפי שהרבי מסביר). קודם כל נשים לב שהמלה רחוק שוה שם ש-די, הצדיק. הצדיק רחוק מזירת האירוע. מהי זירת האירוע לעניננו? להפוך את המדינה היום, להפוך את העולם היום. הצדיק ישמע זאת מרחוק, אבל בעל התשובה קרוב וחווה זאת כי הוא ממש בענין. יש עוד דגש שה"שמעו רחוקים אשר עשיתי" היינו לשמוע, "ודעו" – דעת, הכרה ממש, הכרת האמת ממש – "קרובים גבורתי", רואים שהקרובים שייכים לגבורה והרחוקים קשורים ל"אשר עשיתי". מה זה "אשר עשיתי"? כמו שיש הרבה פעמים בתנ"ך עשיה יחד עם חסד – "עושה חסד לאלפים". אם כן הרחוקים שייכים לימין, החסד, ובעל התשובה שייך לגבורה – "ודעו קרובים גבורתי" – אך הגבורה כאן היא "בכל מאדך" כפי שנסביר, גבורה וכח בלי גבול. וזה דווקא מה שיביא את המשיח.

איך הגענו לכל זה? מהרמז ש"שלום שלום" שוה "שלהבת יה", בספירת היסוד. מי שזוכה ל"שלהבת יה", לקדש את האש של איש ואשה הם איש ואשה שזכו ל"שכינה ביניהם", י-ה. הכל מתחיל מברית מילה, גילוי העטרה, מל י-ה. כל זה רק היה לומר ולהרחיב שכל מושג ברית המילה – מאברהם, המבוגר, ועד לתינוק שנימול בן שמונה ימים – היא מצוה של שטות דקדושה, יותר מכל מצוה אחרת.

שטויות וסטיות

מה עוד שטות דקדושה? המושג שטות דקדושה הוא הנושא המרכזי של פרק ה' של המאמר "באתי לגני", אך כבר בפרק ג' הוא מתחיל לדבר על שטות דלעו"ז – שצריך להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, "עצי שטים עומדים". הוא מסביר שכל הטיה מדרך האמצעית נקראת שטות. יש הטיה – שטות כמו "תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

שטות היא סטיה, הטיה. היום מדברים הרבה על סטיות – דווקא סטיות מיניות. הסטיה המינית היא השטות של הקליפה. גם, אחד שטוען למשל שזה בטבע שלו – שככה הוא נולד, יש לו סטיה ומה יכול לעשות, כך ה' ברא אותו – אז חוץ מהקשר ל"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", לא להודות ולהשלים אלא להודות ולהתגבר ו"לפום צערא אגרא", כל סטיה היא שטות. להיות שוטה זו מחלה נפשית, גם בהלכה. יש אנשים ש"עתים שוטה ועתים חלים" – לפעמים נופלים בשטות, חולי נפש, ולפעמים הם מתרפאים והם בסדר. צריכים פשוט לחפש רפואה.

שטות – לפנים משורת הדין (הטיה מדרך האמצע)

הרופא, כמו שהרמב"ם כותב בהלכות דעות, הוא החכם – רופא הנפשות (לשם כך יש את תורת הנפש). הרבי אומר שכל הטיה מהדרך האמצעית היא שטות – או לצד הקליפה או לצד הקדושה. ברגע שכותב ככה מה מזכיר? את הלכות דעות לרמב"ם. הרבי הקודם כותב במאמר שהדרך האמצעית שממנה סוטים לכאן או לכאן היא דרך החכמה – בדיוק כמו שהרמב"ם אומר, שהדרך האמצעית של כל מדה ומדה, כל דעה ודעה, היא דרך החכמה.

מי שנוהג בדרך האמצעית נקרא חכם – זו דרך החכמים. אבל הוא אומר שבכל מדה ומדה יש "לפנים משורת הדין", כך שמי שהוא חסיד – שעדיף מחכם – מטה לכיוון אחד, או לקצה הזה או לקצה האחר. כך הוא מבדיל בין חסיד לחכם, שחכם הוא ההולך בדרך האמצעית ממש וחסיד הוא מי שנוטה. יוצא מכאן שכל המושג חסיד בהלכות דעות של הרמב"ם הוא מעין שטות דקדושה. כעת אפשר לאמץ זאת לכל החסידות, שכל החסידות כולה היא לנהוג לפנים משורת הדין, לעשות יותר מחכם. גם באומות העולם יש "חסידי אומות העולם" (שמקבל את המצוות כי כך כתוב בתורת משה) והרבה פחות מהם "חכמי אומות העולם" (שמקבלים את המצוות מטעם עצמם, על פי השכל של עצמם). התכלית היא להיות חסיד – גם אצל גוי וכל שכן אצל ישראל.

הוא לא צריך להיות הרבה יותר בצד מחכם – צריך טפת סטיה לצד אחד (כמו שמסבירים שביפי צריך טפת אי-סימטריה כדי להשלים את היפי) – זה גדר חסיד לעומת חכם, שבעומק יותר אסתטי מסימטריא מושלמת – מבוסס על סימטריא אבל סוטה קצת. לא שוטה גדול אלא רק שוטה קטן, חסיד לעומת חכם. אבל הרמב"ם אומר שיש שתי מדות שצריך להיות בהן שוטה גדול – לסטות עד הקצה האחרון לגמרי – כעס וגאוה. שם צריך שטות דקדושה לחלוטין.

"בכל מאדך"

יש את הדוגמה שדברנו בהתחלה – כל המושג "בכל מאדך", עם כל שבעת הפירושים שלו – שהכל שטות דקדושה.

שבע דוגמאות שטות דקדושה כנגד המדות

אם נקבץ את כל הפירושים של שטות דקדושה שאמרנו יש לנו שבע. איך נקביל אותם?

חסד: חסיד המטה מהדרך האמצעית

שטות דקדושה המקורית, ה"דרך ארץ קדמה לתורה" של הרמב"ם, שלהיות חסיד ולא להסתפק רק בלהיות חכם – זה חסד, חסיד שייך לחסד (שזוכה ממילא למתנת החכמה, כמבואר בספר יצירה, והיינו שבכלל מאתיים, חסידות, מנה, חכמה. החסיד הוא בעל הבית על החכמה, וממילא מטה את החכמה לכאן ולכאן לפי רצונו והבנתו, לפי שטותו). הפירוש הזה לשטות דקדושה – מאד כללי, כולל את כל דרכי התורה, כל תיקון המדות הוא שטות דקדושה (התיקון המושלם, לא רק הדרך האמצעית אלא הסטיה, קצת או הרבה).

גבורה: בכל מאדך

הפירוש של "בכל מאדך", על כל הפירושים שלו (שכולל כל הז"ת), ועדיין יסוד "בכל מאדך" הוא 'עם כל הכח שלך'. לפעמים, בזמנים מיוחדים, ה' מגלה את ה"בכל מאדך". יש בכך זמנים מיוחדים, כמו אדם שממונו חביב עליו מגופו, והוא נוטל זאת – צריך לגלות כח על טבעי, כח העצם. לכן את כל הז"ת של "בכל מאדך" נכלול בספירת הגבורה.

תפארת: קביעות עתים לתורה

מה לגבי התפארת? תפארת היא תורה, לכן בה נשים מה שהרבי כותב במאמר המקורי – שייך לשטות דקדושה של קביעת עתים לתורה. יש מישהו שמקיים ממש "והגית בו יומם ולילה" – ת"ח שתורתו אומנתו, כמו רשב"י וחבריו. גם הם נוהגים בשטות דקדושה – כל כך שטות דקדושה שפטורים מתפלה וכו' (אחת הראיות שתפלה דרבנן, שהם פטורים מתפלה). שוב, הם קובעים עתים לתורה. מי ש"תורתו אומנותו" והכל אצלו תורה. אבל יש מי שלא כך, ואצלו הקביעות היא קביעת עתים לתורה, כאשר עיקר ענין הקביעה היא קביעה בנפש, שלומד מהנפש הבהמית ושום דבר בעולם לא יזיז אותו. זו התפארת.

נצח: נבואה

מה נשים בנצח? את הנבואה. כתוב שנביאים הם מספירת הנצח. הדוגמה של נבואה שמביא במאמר, שהיו מתפשטים מלבושיהם והיו קוראים לנביא "משוגע", שייכת לספירת הנצח – מקור הנבואה, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", הנבואה של "ונבאו בניכם ובנותיכם" ("ברא כרעא דאבוה" בנצח כנודע; השרש "נבא" הוא "אבן" הפוך, "משם רעה אבן ישראל", נוטריקון אב ובנים, כמבואר בחז"ל).

הוד: ריקוד

מה נשים בהוד? את הפירוש המקורי שמביא במאמר, רב שמואל בר רב יצחק שהיה "מרקד אתלת". המאמר הראשון של הרבי בענין היה בשנת שטו"ת כנ"ל ועיקר הנושא שלו הוא הריקודים. הריקודים הם הכנה לזיווג. הייתי יכול לחשוב ש"כיצד מרקדין" שייך לספירת היסוד, הכנה לחתונה. אבל הריקודים הם ברגלים – "איהי בהוד", רגל שמאל, המנהיג את חוש ההילוך, הכולל דילוג וריצה וגם ריקוד, כל מה שקשור לרגלים (לפעמים מוסבר בקבלה ששתי הרגלים, הפרקים התחתונים של נו"ה, כלולות בהוד). מי שלוקח את הרגלים לרקוד, למעלה מטעם ודעת, זו ספירת ההוד. הוד בעצמו בגימטריא יה, השם שמתגלה על ידי הריקודים "אתלת".

יסוד: ברית מילה

מה נשים בספירת היסוד? פשוט – המילה. עיקר המצוה בתורה שהיא שטות דקדושה. שוב, זו המצוה הראשונה שקבל היהודי הראשון, אברהם אבינו, ללמד שכל מצוות התורה מתחילות משטות דקדושה. מילה היא באבר הברית, מל-יה, ומי ששומר את הברית זוכה גם ל"שלהבת יה", לאש קדש של אהבת איש ואשה, תכלית ה"שלום שלום לרחוק ולקרוב", "בורא ניב שפתים".

מלכות: עבודת התפלה

אחרון חביב, השטות דקדושה של המלכות, היא עבודת התפלה, "ואני תפלה" (שאמר דוד מלך ישראל חי וקים – שחי בנס תמידי כנודע) במלכות – שאדם הולך להתפלל מתוך הרגשה שלא יחזור חי אלא אם כן ה' יעשה לו נס, מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. זו המדרגה של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" של אדמו"ר הזקן – השטות דקדושה של המלכות.

אם כן, יש לנו שבע דוגמאות של שטות דקדושה, מחסד ועד מלכות. בזה נסיים פרק זה.