בע"ה

אדר"ח ע"ה – בית משפחת מרנץ, כפ"ח

סעודת ראש חדש אדר

רמב"ם יומי הלכות תפלה פ"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יטע בהן אדר" – אמונה-דחילו-רחימו בשמחה

לחיים לחיים, פורים שמח ותמיד שמח.

"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר" – אמונה-דחילו-רחימו

כתוב "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר"[ב] – אדר הוא עץ ארז. אם האדם נוטע ברכוש שלו, בחלקה שלו, אדר – יוצא שם בעולם שהחלקה הזו שייכת לו[ג]. לכן "הרוצה שיתקימו נכסיו [על שמו] יטע בהם אדר". זה הסוד של חדש אדר, שצריכים לנטוע בתוך כל הנכסים שלנו את העבודה והשמחה של חדש אדר, ואז הנכסים שלנו יתקיימו. מה הם הנכסים שלנו? התורה, התשובה, המעשים הטובים, ההתארגנות שלנו לקראת מהפכה – כל אלה הנכסים שלנו, וכדי שהם יתקיימו צריך לנטוע בהם אדר.

אחד מראשי התיבות של אדר הם אמונה-דחילו-רחימו. בכלל, כל פעם שכתוב דר – כמו "דירה בתחתונים" – יש ווארט שעושים זאת על ידי דחילו ורחימו, יראה ואהבה בארמית. מקובל ב"לשם יחוד" שאומרים או מכוונים לפני תורה ומצוות שיהיה "בדחילו ורחימו", אך עוד לפני כן צריכים אמונה – אמונה חזקה, אמונה תמימה, אמונה צרופה. כתוב "אמונה אֹמן" – אמונה היא לשון תוקף.

על חדש אדר כתובים שני דברים – "בריא מזליה" (גם בריא פירושו חזק) ו"תקיף מזליה". שרש התקיפות שלנו הוא באמונה שלנו – "עצות מרחוק אמונה אֹמן", אמונה חזקה ואיתנה. הכל מתחיל מאמונה ואחרי האמונה יש דחילו ורחימו – ר"ת אדר, ו"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר", אמונה-דחילו-רחימו.

אמונה-דחילו-רחימו – עיבור-יניקה-מוחין

למדנו לא מזמן את הרמב"ם שאומר שעבודת ה' מיראה היא עדיין בגדר עבודה שלא לשמה, עבודה שראויה לקטנים – מי שנמצא בקטנות מוחין יחסית עובד מיראה. אבל עבודת ה' לשמה היא מתוך גדלות מוחין, והוא מאד מדגיש שרק מי שבדרגה הכי גבוהה – יחידי סגולה – זוכים באמת לעבוד את ה' מאהבה נטו, "על מנת שלא לקבל פרס" (כך הוא כותב, לפי גרסה זו בפרקי אבות, ולא הגרסה "שלא על מנת לקבל פרס"). זו עבודת ה' מאהבה והיא גדלות. בקבלה יש גדלות א' וגדלות ב' – גדלות א' וב' מצד מוחין דאמא וגדלות א' וב' מצד מוחין דאבא – וכנראה שהרמב"ם מדבר על גדלות ב' מצד מוחין דאבא, הגדלות הכי גדולה שיש, שעובדים את ה' באהבה.

אמונה היא היסוד שלפני הכל. לפי זה אפשר לומר שאמונה-דחילו-רחימו הם על דרך עיבור-יניקה-מוחין – סדר העבודה מלמטה למעלה:

קודם צריכים אמונה, שיש לנו אותה כבר מהרחם – בתולדה אנחנו מאמינים בני מאמינים. יהודי נולד, יוצא לאויר העולם הזה – הוא יוצא חתיכת אמונה בה', זה מה שנולד.

אחר כך צריך להוסיף, לפני כל מצוה שעושים, "בדחילו ורחימו" – זו כבר עבודה. קודם דחילו, עדיין יחסית יניקה – קטנות מוחין, שלא לשמה – רק שכתוב והרמב"ם פוסק ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". קודם צריכים את הקטנות – "קטנות קודם לגדלות" (יש לנו שער בשם זה בסוד הוי' ליראיו) – ואז "זה הקטן גדול יהיה". עיקר המוחין – החב"ד האמתי, גדלות וגדלות ב' מצד אבא – הוא העבודה מאהבה, רחימו, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

זה הווארט הראשון, ש"הרוצה שיתקיימו נכסיו" – כל מה שאנו עושים בעולם הזה הוא הנכסים שלנו – "יטע בהם אדר".

אורות של ארז בכלים של קנה

אדר הוא ארז, עץ מאד גדול וחזק, שלא זז ברוח – מעלה גדולה. רק שאם באה איזו רוח דרומית מאד חזקה שמתגברת על התוקף שלו, על הקשיחות שלו – היא שוברת אותו. לכן חז"ל אומרים "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז". "קשה כארז" היינו אורות מרובים דתהו ו"רך כקנה" היינו כלים מרובים, רכים, מעודנים, של עולם התיקון.

הנוסחא המשיחית שהרבי נתן לנו, אך בעצם היא מאז ראשית החסידות, מלמדת שצריכים "אורות דתהו" – להתחיל באורות מרובים ותקיפים של תהו – אבל ב"כלים דתיקון". לא צריכים להשאר ב"קשה כארז" – צריכים להגיע ל"רך כקנה", אך בפנימיותו צריך להיות גם איזה "קשה כארז", והיינו מה שאנו "עם קשה ערף". הרבי אמר שכדי להביא משיח צריכים עשרה עקשנים, צריכים "קשה כארז", אך כדי שיהיה מתוקן – לא ישבר, יתקיים באופן נצחי – צריך "לעולם יהא אדם רך כקנה", על ידי ה"רך כקנה" זה יתקיים "לעולם".

המשכת אמונה-דחילו-רחימו בכלים מרובים של שמחה – שמחת המלכת המלך

אם כן, גם את האדר שלנו – סוג של ארז – צריכים להכניס בכלים. כמה שיש לאדר עיבור-יניקה-מוחין, אמונה-דחילו-רחימו, הוא בכל זאת ארז. איך מכניסים אותו בכלים? "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – עוד מדה. עד כאן דברנו על אמונה-יראה-אהבה, אך ברגע שהאדר נכנס – שנוטעים אותו – בא הזמן להרבות בשמחה, כלומר לעשות כלים רבים ורחבים וגם רכים ועדינים על ידי שמחה.

מה האופי של שמחה, משהו קשה או רך? לכאורה לא בדיוק זה ולא בדיוק זה. כתוב ש"מלך פורץ גדר" וש"שמחה פורצת גדר" – עבודה של "ופרצת". המלך שפורץ הוא משהו רך או קשה? אם הוא קשה הוא לא יצליח, אבל גם אם הוא רך הוא לא יצליח – לא קשה ולא רך, איזה הרכב של קשה ורך (קשה רך, שניהם יחד, עולה שלמות של כה ברבוע שהוא ה בחזקת ד, שלמות האדם: אדם מלא – אלף דלת מם = 625 = 25² = 5⁴), מעשה מרכבה כדי לפרוץ טוב, שהשמחה תהיה גם שמחת המלכת מלך.

האדר גם יכול לסמל לנו את המלך – שהנכסים הם כל עם ישראל, הם השדה, החלקה, ובתוך החלקה צריך לנטוע אדר שהוא המלך, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". ברגע שהאדר נכנס צריכים מיד להרבות בשמחה – לעשות הרבה כלים רחבים על ידי שמחה, שמחה של מצוה (שלשם כך נתנו המצות לישראל כנודע). יש בו גם את הרך וגם את הקשה – לא זה ולא זה אלא הרכב שלהם.

נקח את כל מה שאמרנו עד כאן וכדרכנו נעשה ממנו גימטריא. אמרנו שאדר הוא אמונה-דחילו-רחימו – 424 – משיח בן דוד. זה מה שצריכים לנטוע כדי ש"יתקיימו נכסיו". אמרנו שברגע שיש את האדר – אמונה-דחילו-רחימו – צריכים להרבות בשמחה. אם כן, נוסיף ל-424 גם שמחה – יוצא 777. מספר מאד חשוב, שייך גם לפורים – למרדכי היהודי קוראים במשנה גם פתחיה, פותח את שם י-ה, את "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ומרדכי-פתחיה עולה 777 (בדרך כלל אומרים בפורים, גם פרסומת לאיזה משקה...). זה הצירוף של אמונה-דחילו-רחימו לשמחה.

שבעת סוגי הארז-האדר

אמרנו שהאדר הוא סוג של ארז (הוא בלשון חז"ל, בתנ"ך הוא לא מופיע). בתנ"ך יש שבעה מיני ארז, המנויים בפסוק בישעיהו – "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן [לא זית אלא עץ אחר] אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" (שלשת האחרונים הם יחידה שחוזרת עוד פעם בישעיהו, ובשתי הפעמים כתוב "יחדו"). הראשון כאן הוא ארז וכל שאר העצים הם סוגי ארז.

האדר של חדש אדר כולל את כל שבעת מיני הארז. מבין השמות של כולם האדר הכי דומה לארז, שהוא הראשון. בשניהם יש אר, וכל ההבדל הוא שבארז יש ז ובאדר יש ד (לא באותו מקום). הרבה פעמים יש חילוף אותיות בין ז ו-ד – בין עברית לארמית, ובכלל הן רגילות להתחלף.

לדוגמה, "ביה אחידא" היינו שאני אחוז בו. זו כוונה מאד חשובה באמירת ה"הוי' אחד" – כדי לומר "הוי' אחד" צריך להיות אחוז בקוב"ה, להאחז. גם "תנה לנו אחֻזה" – בקשת בנות צלפחד (וכידוע הגימטריא שלה) – אחוזה בארצנו הקדושה היינו בעצם להיות "גוי אחד בארץ". כתוב "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – גוי שאחוז בארץ, "ביה אחידא", רק שכדי שהאחוזה תתקיים צריך לנטוע בה אדר.

זו היתה רק דוגמה ש-ד ו-ז מתחלפות, אדר-ארז, ואמרנו שהאדר כולל את כל העצים שתחת כותרת הארז.

שטה – הפיכת השטות דקדושה לשיטה קבועה

העץ השני הוא שטה – ב-י' שבט לפני כמה שבועות למדנו את מאמר הרבי הקודם, "באתי לגני", והפרק של השנה הוא פרק ה', שהנושא שלו הוא שטות דקדושה. רק על ידי שטות דקדושה אפשר לתקן-להפוך את השטות דלעו"ז ולהביא את הגאולה. הנוסחא של "קשה כארז" אבל "רך כקנה" – "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – היא שטות דקדושה.

מאיפה הרבי הגיע לשטות דקדושה? קשר הדוק בין "באתי לגני" לפרשת תרומה – שבסוף חדש שבט ותחלת אדר – בה כתוב שהמשכן עשוי מ"עצי שטים עמדים". דורשים ש"שטים" לשון שטות, ועל ידי ה"עצי שטים עמדים" הופכים את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה. שטים הם עץ שטה – עץ.

בפרק ה' של "באתי לגני" הרבי מביא מהגמרא שלשה פירושים של שער שט – "אהניה ליה שוטיה לסבא", "אהני ליה שטותיה לסבא", "אהני ליה שיטתיה לסבא". "רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת" לשמח חתן וכלה, ורבי זירא ביקר אותו ואמר ש"אכסיף לן סבא", אך אחרי פטירתו הפסיק עמוד אש בינו לבין העם ואז רבי זירא אמר "אהניה ליה שוטיה לסבא, ואיכא דאמרי אהניה לי שטותיה לסבא, ואיכא דאמרי אהניה לי שיטתיה לסבא". או לשון שוט – בדי הדס (עץ ההדס כאן הוא בעצם הסוג השלישי של ארז שישעיהו מונה כאן) – או לשון שטות או לשון שטה.

כתוב שוט-שטות-שיטה, אבל לא כתוב המקור ש"שטה" הוא גם עץ – סוג של ארז, "עצי שטים עמדים". הכל מתחיל מ"קשה כארז", ומהשטה הזו – "עצי שטים עמדים" – יש אחר כך את הפירושים של שוט ושטות ובסוף שיטה. מענין שהכי דומה למקור – עץ שטה, עץ ארז – הוא השיטה שבסוף, שהשטות הופכת להיות שיטה קבועה, שיטת חיים. זו השיטה, ככה פועלים כל הזמן – כבר קבל עיצוב מלא, לא משהו חד-פעמי, לא משהו חריג, אלא משהו קבוע, קביעות בנפש. השיטה – "אהני ליה שיטתיה לסבא" – הכי דומה למקור, "עצי שטים עומדים", עץ קבוע, חזק, עומד, "יטע בהם אדר".

קשרנו זאת לעוד שרש שלא כתוב במאמר – שרש שטט, "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ"[ד] (יש "משוטטים" ויש "משֹטטות"[ה]). דברנו קצת על "המחשבה משוטטת תמיד", אף פעם לא מפסיקים לחשוב. הענין קשור למזל של חדש אדר – מקשרים כעת את שבט, עם כל הימים החשובים שלו, לחדש אדר – מזל דגים. לדג הכשר יש שני סימני כשרות – סנפיר וקשקשת. עם הסנפיר הדג שט במים – יש משהו בדגים שממשיכים לנו את השרש והשער שט. צריך לשוטט, אבל הכל מתחיל מעץ השטה, הסוג השני של ארז בפסוק.

רמז "ברוש תדהר ותאשור"

הפסוק מחלק את שבעת מיני הארז לארבע ושלשה – הסימן הוא דג. "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן" ואחר כך "אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו".

נאמר עוד רמז יפהפה שקשור לשני החדשים האלה – היום ל' שבט שהוא גם ראש חדש אדר. מר"ח שבט והלאה מזכירים כל שנה שאלה לז הימים האחרונים של חיי משה רבינו, הימים בהם משה גלה לנו את משנה תורה, אמר את חומש דברים. יש גילוי מיוחד אצל משה רבינו עצמו, שכולם מרגישים ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – הוא אומר את חומש דברים בלשון "מדבר בעדו", כשהשכינה מדברת מתוך גרונו. הוא אומר זאת ב-לז הימים האחרונים של חייו, שמתחלקים ל-ל ימים בשבט (שהיום משלימים אותם) ו-ז ימים באדר. יחד הימים משלימים את שרש משה רבינו, הבל, שמתחלק הב-ל (יש בכך הרבה סודות, שדוברו בעבר). אם עושים כל יחידה בהתכללות – ל ברבוע (900) ועוד ז ברבוע (49) – מקבלים אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה וכו'.

על אותם ימים כתוב – היה שיעור בתחלת החדש – "הואיל משה באר את התורה הזאת". והנה, גימטריא מאד יפה – שדברנו עליה אז – ש"הואיל משה באר את התורה הזאת" עולה י פעמים באר, לבאר את התורה הזאת לכל עשרת כחות הנפש, עשר בארות. והנה, שלשת הארזים האחרונים – "ברוש תדהר ותאשור" – שוים בדיוק אותו מספר.

ברוש עולה 508, תדהר 609 ותאשור 913  ("ותאשור" בגימטריא בראשית – כל התורה כולה מתחילה בזה. רק תאשור, בלי ו החבור, עולה "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" שעולה "ואהבת את הוי' אלהיך" – היחוד בין אהבת ישראל ואהבת ה' יתברך). אם עושים סדרה רבועית עולה רואים שבסיס הסדרה – הפרש שני ההפרשים – הוא, למרבית הפלא, באר, העשירית של שלשת המספרים. בדומה ממש ל"הואיל משה באר את התורה הזאת", שכתובה המלה באר והכל שוה י"פ באר, כאן עולה י"פ באר ובסיס הסדרה הוא באר. הכל קשור לתקופה זו, של ל ימי שבט ועוד ז ימי אדר.

ההופעה השניה של "ברוש תדהר ותאשור יחדו"

בט"ו בשבט יש מי שנוהג לנטוע עצי פרי – כל סוגי הארז אינם עצי פרי, אלא עצי סרק, רק שעתידים לתת פירות. הפסוק הזה – "אתן במדבר ארז וגו'" – הוא פסוק של ימות המשיח. כנראה כל התקופה הזו של שבט ותחלת אדר היא תקופה של נטיעת עצים, כולל נטיעת ארזי הלבנון. מאיפה באים כל העצים האלה? לבנון. לבנון הוא גם מקור ארז-לבנון בצפון ארצנו הקדושה, וגם כינוי ושם לבית המקדש, שנקרא לבנון על שם עצי הארזים שמגיעים אליו. שוב, הכל קשור לפרשת השבוע, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

מה הפעם השניה שמופיעה היחידה "ברוש תדהר ותאשור יחדו"? פסוק בהמשך ישעיהו, שמדבר על ארזי הלבנון בבית המקדש – "כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד". יש כמה פירושים, ואחד הפירושים היפים הוא שהעצים מפארים את כל המקדש, אבל "מקום רגלי" של הקב"ה הולך דווקא על קדש הקדשים – ששם ה' יושב כביכול, "הארץ הדום רגלי" ובפרט הוא מתגלה במקום קדש הקדשים – ושם כתוב "ומקום רגלי אכבד".

זו הפעם השניה שכתוב בה "ברוש תדהר ותאשור" – קשור לחבור בין שבט לאדר. תאשור לשון אשר – השבט של חדש שבט, "מאשר שמנה לחמו". חז"ל דורשים שברוש הוא כינוי למרדכי היהודי בפסוק אחר (שבו "הדס" הוא כינוי לאסתר-הדסה) – "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה להוי' לשם לאות עולם לא יכרת" – עוד קשר לפורים[ו]. שטה עולה שם ש-די שעולה מרדכי היהודי, וביחד עם ברוש עולה ג פעמים מרדכי. יש הרבה ארזים בתקופה הזו, "ברוש תדהר ותאשור יחדו". אם הברוש הוא מרדכי והחלוקה היא של דג ו"מרבין בשמחה" – הכל נמשך לכל חדש אדר, והלאה.

ניגנו ניגון ר"ח כסלו, "ארור המן" ועוד.

השמות העצמיים שכנגד חב"ד – הוי'-אהיה-אהוה

אמרנו שאמונה-דחילו-רחימו שוה משיח בן דוד. המספר הזה שוה גם חיות, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת – החיות של כל העולם, גם של עצם הנשמה. הרצוא ושוב של עצם הנשמה הוא "אלץ איז גאט, גאט איז אלץ" – החיות שלנו היא הדבקות, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", והחיות שלנו היא משיח בן דוד. יצא לנו שיש עוד רמז בסוד המלה חיות, אמונה-דחילו-רחימו, "יטע בהם אדר":

כתוב באבן עזרא שהשמות העצמיים של ה' מורכבים כולם רק מאותיות אהוי, אמות הקריאה. שם העצם של החכמה הוא הוי' – "הוי' בחכמה" – שם העצם בכלל, שם המפורש, שם המיוחד, שם הרחמים.

גם שם אהיה מורכב מאותיות אהוי, "אהיה אשר אהיה", והוא השם של אמא – "אנא עתיד לאולדא". הלידה, יציאת מצרים, לידת העם, היא מכח שם אהיה. שני השמות האלה כתובים בתורה. שם הוי' כתוב לרוב, עד כדי שהוא מופיע בחמשה חומשי תורה 1820 פעם. שם אהיה כשם קודש הרבה-הרבה-הרבה פחות – רק שלש פעמים הכל בפסוק אחד, "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם".

שם הדעת, שהוא גם שם המורכב מאותיות אהוי – שם עצם – בכלל לא מופיע בפירוש בתנ"ך, אלא רק רמוז בר"ת וכו', שם אהוה. הוא רמוז כבר בפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הוא השם של הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב" – שם אהוה ששוה טוב. הוא השם של מורנו הבעל שם טוב – בעל עולה ו פעמים טוב, שם עולה כ פעמים טוב ויש עוד טוב אחד. "אין טוב אלא תורה" – התורה הגנוזה, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא שמוצאים אותו בפנימיות התורה, טעמי תורה, סתרי תורה, רזין דאורייתא. זה הטוב של התורה, השם הקדוש אהוה, שם הדעת.

כך כתוב, שיש שלשה שמות עצם כנגד חב"ד – הוי' אהיה אהוה – שעולים יחד 64. 64 הוא רבוע, שלמות, 8 ברבוע, יחוד אדם-חוה ועוד הרבה דברים חשובים.

'מקום העולם בלימה'

לרמז שלנו צריכים לעשות כל שם ברבוע פרטי:

הרבוע הפרטי של הוי' (י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע – כל אות בהתכללות מיניה וביה) עולה מקום, כמפורסם; הרבוע הפרטי של אהיה עולה 151 (כוונת המקוה, שעולה גם אהיה במילוי ההין, שם קנא), שבתור מלה פשוטה עולה "העולם", הלשון שאומרים בכל ברכה לה', "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", כבר מתחיל משפט, מקום העולם; אהוה ברבוע פרטי עולה פז, בלימה, "תלה ארץ על בלימה" – הארץ (וכך כל העולם כולו) תלויה על מקום ה"בלימה" ("תלה ארץ על בלימה" עולה בראשית [ותאשור] כנודע).

יחד יוצא המשפט מקום העולם בלימה – מקום יוצא משם הוי', שם החכמה; העולם יוצא משם אהיה, שם הבינה; בלימה יוצא משם אהוה, השם הגנוז והנסתר של הדעת. זו התבוננות שלמה. רוצים ללמד אנשים, במיוחד כשרוצים לקרב מישהו בהודו למשל – תתבונן במשפט הזה, 'מקום העולם בלימה', תחזור עליו הרבה פעמים. אם אתה פקח גם תעשה את כל החשבון, ש-מקום הוא הוי' ברבוע פרטי, העולם הוא אהיה ברבוע פרטי ו-בלימה היא אהוה ברבוע פרטי.

משמעות המשפט 'מקום העולם בלימה' היא על דרך אמז"ל "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" והרי עליו יתברך, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, נאמר (בספר יצירה) "בלום [לשון בלימה] פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר 'והחיות רצוא ושוב' ועל דבר זה נכרת ברית". וכנ"ל, מקום העולם בלימה שוה חיות, משיח בן דוד, אמונה-דחילו-רחימו האדר ש"הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר".

אם יש לנו כאן שלשה שמות של ארבע אותיות אפשר לעשות עוד פעולה חשבונית, הכאה פרטית – י פעמים א פעמים א; ה פעמים ה פעמים ה; ו פעמים י פעמים ו; ה פעמים ה פעמים ה – יחד 620, כתר. שלשת השמות האלה הם כנגד חב"ד, אבל כשמכים אותם יחד יוצא כתר – "איה מקום כבודו". "איה" כתוב על הכתר, ומתוך ה-א של הכתר יוצאות ה-י וה-ה, החכמה והבינה, שכוללות גם את הדעת. הכל כלול בכתר ומתגלה מתוך הכתר. זה עוד גילוי של שלשת השמות הללו, סוד הכתר, תרך עמודי אור, תרך אותיות של עשרת הדברות, "עשרת הדברים" שעולה כתר תורה, כידוע.

ב. עבר-הוה-עתיד – זכרון-ראיה-בחירה

העתיד עד-יין

לחיים לחיים. יש לנו עכשו יין משובח מאד לכבוד חדש אדר (יין דֹתן, היין החדש מיקבי יצהר).

אם כבר שבחנו את היין, היין של פורים, נוסיף: ישנו מאמר החכם (מהמאמרים שאנחנו הכי אוהבים) – "העבר אין, העתיד עדיין, וההוה כהרף עין". הענין קשור למה שלמדנו קצת באריכות לפני שבוע על הרמב"ם, על הסתירה בין ידיעת ה' לבחירת האדם, שהרמב"ם סובר שאי אפשר לדעת בכלל איך ה' יודע את העתיד, כי "הוא ודעתו אחד" בעוד אנחנו ודעתנו שנים, אז אין לנו שום השגה ושום גישה כלל וכלל לדעת איך ה' יודע דברים – הדעה והוא אותו הדבר, אנחנו לא יכולים להבין זאת בכלל. כעת נוסיף לכך עוד ממד.

כתוב שהעתיד עדיין, הוא עד יין, עד ששותים את היין של פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". העתיד הוא רק כשמגיעים ליין של פורים, שהעתיד עד-יין, ואי אפשר לדעת את העתיד כי הוא "עד דלא ידע".

ידיעת השלילה – שלילת החסרונות על פי דעתנו

הרמב"ם כותב שאפשר לדעת את ה' רק עם שלילות, ידיעת השלילה, לשלול ממנו כל חסרון. אם נתפס אצלנו שטפש הוא חסרון אז צריך לשלול זאת ולומר שה' לא טפש – כל מה שהוא בגדר חסרון צריך לשלול מה', כי ה' הוא "שלמותא דכולא" (בלשון הזהר).

אין לה' שום חסרון, אבל להגדיר מהו חסרון – זה סיפור אחר, לפי התפיסה שלנו כבר, לפי המגבלות של השכל שלנו. איך שהשכל שלנו תופס, מהי מעלה ומהו חסרון – יתכן שזהו דמיון שוא לגמרי, אבל אם אצלי נדמה שמשהו הוא חסרון צריך לומר שחלילה וחס אינו שייך לה', שאין בו חסרון. יש פה אליה וקוץ בה, כי לומר בכלל מה נקרא חסרון – תלוי בי, בהגבלת השכל שלי, בהרגשה שלי.

הידיעה כחסרון

נחזור לעניננו: כל הבעיה היא איך ה' יודע את העתיד, איך ידיעתו לא סותרת את הבחירה החפשית לגמרי שלי – שאני יכול להיות צדיק כמשה או רשע כבלעם הרשע או ירבעם בן נבט, הכל תלוי בי. אבל מי בכלל אומר שלדעת את העתיד זו מעלה? אולי לדעת את העתיד זה חסרון?! אם ידיעת העתיד היא חסרון אני צריך לשלול אותה מהקב"ה. אם אני שולל אותה – שהקב"ה לא יודע את העתיד – יצאתי מהפלונטר. אני נותן לקב"ה את כל המעלות שיש בעולם, ואם ידיעת העתיד היא חסרון צריך לשלול אותה מה', וממילא האדם חפשי לגמרי לבחור במה שהוא רוצה.

[למה זה חסרון?] למה זו מעלה? כעת צריכים לחשוב. יש ביטוי שהרבי אהב להשתמש בו – אפילו כתב אותו לי פעם אחת כשהצעתי משהו – שלא צריך לקבוע מסמרות. הרבי אמר זאת הרבה פעמים, אבל זה גם סיפור אישי שלנו. ידיעת העתיד היא קביעת מסמרות, וקביעת מסמרות היא משהו שלילי מאד. "העבר אין, העתיד עדיין" – העתיד צריך להשאר בגדר "עדיין" – "וההוה כהרף עין".

ידיעת העבר – זכרון מושלם; ידיעת ההוה – ראיה מושלמת

נאמר בסגנון אחר את הווארט הזה: ידיעת העבר של ה' היא כי יש לו זכרון טוב. יש לו זכרון טוב מאד – אז הוא יודע כל מה היה. אני, שאין לי זכרון טוב כל כך, לא יודע גם את העבר. אבל ה', לפניו נגלו כל הנסתרות. יש לו זכרון הכי טוב – הוא יודע בדיוק כל מה שהיה.

מה לגבי ההוה? לה' יש ראיה טובה – הוא רואה הכל עכשיו, ברגע הזה. ההוה מתואר כ"הרף עין" – יש דברים שקורים כל כך מהר שאני לא תופס אותם, כי הם פחות מהרף עין (כמו שהסברנו פעם את הפשט של הרף עין, שהיום במדע הוא 1/23 שניה – מה שזז יותר מהר מזה לא נתפס בעין שלי). חוץ ממגבלת הזמן, הרף עין, איני יכול לסקור יחד כל מה שקורה – להתבונן לעומק בכל מה שקורה. יש לי המון מגבלות – כמה קטן אני יכול לראות, כמה גדול אני יכול לראות, כמה רחוק אני יכול לראות. הראיה של הקב"ה לא מוגבלת בכלל – הוא רואה את הכל, וממילא יודע את ההוה.

"נזכרים ונעשים" – מציאות ההוה מהעבר – יש מאין

הרי "העבר אין", כבר לא קיים, אז איפה הוא כן קיים? רק בזכרון. חוץ מהזכרון – העבר אין, גמרנו איתו. מה כתוב במגלת אסתר, שלומדים ממנו כלל גדול לגבי כל השנה כולה, לגבי כל מה שהתרחש בעבר? "הימים האלה נזכרים ונעשים". אומר האריז"ל וחוזר על כך הבעל שם טוב, שאם הדבר נזכר כדבעי הוא נעשה מחדש – העבר הופך להיות הוה, וביתר שאת, שכל שנה פורים הוא יותר מהפורים הקודם. מכח מה? מכח "העבר אין", "אין מזל לישראל".

הבעטלר הראשון של רבי נחמן הוא בעל זכרון טוב, ומה הוא זוכר? את האין, את הלא-כלום. הזכרון הכי טוב הוא שזוכרים את "העבר אין", מקור הכל – הכל "יש מאין", שהוא ההוה מהעבר, הפשט הכי פשוט. ה' בורא את העולם בכל רגע יש מאין, מה הכוונה? בורא את ההוה, את היש, מהעבר, שהוא אין, "העבר אין". איך הוא בורא אותו? מכח הזכרון שלו, מכח ה"נזכרים ונעשים" – זוכר מה שהיה ועושה אותו מחדש (עם פנים חדשות).

גדר העתיד – בחירה

אם העבר הוא לא פחות ולא יותר מזכרון, וההוה הוא פשוט לראות מה קורה בשטח, מהו העתיד? גדר העתיד – מה שה' רוצה מהעתיד – הוא בחירה. העתיד הוא שתבחר מה יהיה העתיד. עתיד פירושו מוכן – גם לימוד ממגלת אסתר, מהפסוק "עתידים ליום הזה", מוכנים ומתכוננים. בכל אופן, העתיד הוא התכוננות בהוה – שאתה מתכונן למה שאתה בוחר בו.

מי הבוחר החפשי המוחלט? הקב"ה בכבודו ובעצמו. כך הוא מגדיר את העתיד, "העתיד עדיין", ככח הבחירה – כח הבחירה שלו. הוא הבוחר המוחלט, והוא נותן לנו, העם היהודי, הבנים שלו שבאים מהמח שלו, המון בחירה. גם, במדה מצומצמת, הוא מעניק קצת בחירה גם ללא-יהודים. כלומר, יש להם קצת עתיד – יש עתיד... ליהודים יש הרבה עתיד, כי גדר העתיד הוא כח הבחירה. הכי הרבה עתיד יש לקב"ה – לעתיד לבוא.

ברגע שהבנתי ככה, שגדר העתיד הוא בחירה[ז], אז לדעת את העתיד זה סותר – ממש חסרון הכי גדול שיכול להיות. קביעת מסמרות בכח הבחירה קוטלת אותו. אין דבר יותר חסר מאשר לדעת את העתיד.

"עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי" בעתיד

מתי מגיעים לתובנה הזו? בפורים – "עד דלא ידע". מה זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? לא המן ומרדכי שהיו – גמרתי איתם חשבון. יש המן ומרדכי שיהיו – מה הגורל שלהם? עדיין איני יודע. יש להם גם בחירה חפשית, נראה מה יצא מהם. עדיין – עד-יין, העתיד עדיין, עד שנשתה את היין הטוב, השמור בענביו מששת ימי בראשית. היין הזה – הכל פתוח, הכל פתחיה. לחיים לחיים.

כל זה היה רק מאמר מוסגר. [אז למה שואלים רבי מה לעשות?] הרבי אומר למה להתכונן – נותן לך עצה טובה ויש לך בחירה.

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

לחיים לחיים. אריה, יש לך שם חדש ליין – "העתיד עדיין". יש הרבה עתיד – ישיבת העתיד, רפואת העתיד וגם יין העתיד.

ג. סוד ה"מקשה"

התחלנו לדבר לפני יומים, מתוך פרשת השבוע, על המנורה. הסברנו שהמנורה היא סמל של מלכות. לא רק ש"מנורה בדרום" היא חסד, אלא שהמנורה היא סמל של מלכות, כפי שנסביר יותר. על המנורה כתוב "מקשה" – "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה". קודם כתובה המלה "מקשה" על הכרובים והכפרת – הכרובים שיוצאים מהכפרת.

סוד המקשה – הגמשת ה"קשה כארז"

כשחושבים על המלה "מקשה" בהשקפה ראשונה – כשילד חושב – נדמה בטעות ש"מקשה" לשון קשה. ודאי השער משותף, אך כמו שמפרשים התרגום ורש"י – וכל המפרשים ללא יוצא מהכלל – מקשה הוא לא לשון קשה אלא לשון הקשה. התרגום הוא "נגיד", לשון המשכה (כמו שרש"י מסביר). אם כן, יש לנו ווארט מאד חשוב ופנימי. אמרנו שצריך להיות לא קשה, "ולא קשה כארז", אך אנחנו איתנים ובאיתן יש שלשה פירושים, שאחד מהם הוא קשה. הווארט הוא שלהיות קשה בעולם התיקון, שהוא עולם רך בעצם, היינו להיות מקשה.

שוב, המלה מקשה במובן מסוים הפוכה מהמלה קשה – יש במקשה משהו גמיש, לא קשוח. אם כן, עיקר ההתבוננות שלנו היום הוא איך להביא את המשיח, איך להרבות בנכסים שלנו ולנטוע בהם אדר, ולהוסיף ולהרבות שמחה, בסוד המלה "מקשה" – מלת מפתח במלאכת המשכן.

נראה אם מישהו זוכר (מתוך ה'אין' שלו) אם יש עוד "מקשה" חוץ מהכרובים והמנורה במלאכת המשכן. במשכן מקשה נאמר בכרובים שבקדש הקדשים ובמנורה הטהורה. יש עוד מקשה? [החצוצרות]. נכון. החצוצרות אינן במשכן – הן שייכות למשה רבינו, אך לא מכלי המשכן דווקא. גם המתכת של החצוצרות היא מתכת אחרת – הכרובים והמנורה הם מקשה זהב ואילו החצוצרות הן מכסף. צריך להתבונן למה הסוד של מקשה חוזר באלה. רש"י אומר שעושים "מקשה" עם קורנס (בפעם הראשונה, אצל הכרובים בפרשתנו, כותב פטיש וקורנס, אך בשאר כל הפעמים כותב רק לקורנס) – צריך להתבונן מהו הפטיש ומהו הקורנס ומהי המקשה.

הכל יוצא לנו מהרצון להבין פירוש חדש ב"קשה כארז". מאד צריכים את האדר בשביל שיתקיימו נכנסינו – מקשה היא הקושי התוהי שכבר נכנס בתוך ה"רך כקנה". זה הווארט שלנו, שה"מקשה" הוא החבור בין ה"קשה כארז" ל"רך כקנה", בין האורות דתהו לכלים דתיקון, היחוד שיביא את הגאולה. לחיים לחיים. [צריך לקרות נס כדי שזה יקרה – קורנס.] צריכים הרבה נסים בקור רוח – סדר של נסים בזה אחר זה. תיכף נסביר.

לחיים לחיים. "מקשה" אותיות משקה. הפעולה של המשקה היא "לחיים ולברכה" – לב-רכה, מרככת את הלב. יש רכות במקשה הזו – המשקה בא לרכך את הלב, לעשות מדות מתוקנות, עדינות. לחיים לחיים.

המשכת המקשה – משיח-נגיד

שוב, התחלנו את הנושא של "מקשה" – אותו שער של קשה, אבל משהו אחר, הרבה יותר מתוקן, גם קשה וגם רך יחד. לוקחים עשת של זהב (לכרובים ולמנורה) או עשת של כסף (לחצוצרות) ועל ידי הקשת קורנס מפשטים את אבריה – ממשיכים אותם, לכן תרגום מקשה הוא "נגיד", לשון המשכה. המושג שייך למשיח, שאחד משמותיו הוא "משיח נגיד", ביטוי בספר דניאל, ר"ת מן, שירד בזכות משה, והתורה נתנה דווקא לאוכלי המן, אלה המפנימים את סוד משיח-נגיד שמצפים בכל יום שיבוא היום, הוא המן שלנו, ה"מאן דאמר" שלנו.

מקשה, קושיא והיקש

פעם אחת בתנ"ך כתובות אותיות מַקְשֶה במובן של קושי – "איש תוכחות [שמתוכח ואינו מקבל תוכחה] מקשה ערף". והוא על דרך מי שמקשה קושיא. מִקְשָה היא לא לשון קושיא בגמרא (משהו רע ביסודו, "קושיא מסטרא דרע") אלא לשון אחרת שיש בגמרא – היקש, השואה בין דבר לדבר. יש יג מדות שהתורה נדרשת בהן, קל וחומר וכו', אבל כתוב שהיקש יותר חזק מכולן – הוא מעל לכל יג מדות שהתורה נדרשת בהן.

אם יג המדות שהתורה נדרשת בהן הן כנגד "אל רחום וחנון ארך אפים וגו'" מהו היקש? "הוי' הוי'" שכתוב לפני יג מדות הרחמים. "הוי'" לפני החטא, כשהוא צדיק, ו"הוי'" אחרי שחטא ועשה תשובה – ההיקש הוא בין הצדיק לבעל תשובה (ששניהם זוכים כאחד לגילוי שם הוי' ב"ה, שם הרחמים שהוא שם העצם, דהיינו עצם מדת הרחמים, הרחמים הבאים מעצמותו יתברך ממש).

פטיש וקורנס

דווקא לבעל תשובה יש את הכלים. צריכים כלים – פטיש וקורנס. רק בפעם הראשונה, בכרובים, רש"י כותב את שניהם. היחס ביניהם, לפי הכללים שלנו, הוא יחס של זכר ונקבה, כי קורנס הוא כפולת 13 (416, לב פעמים אחד) ו-פטיש הוא כפולת 7 (399, ז פעמים נאו, ז פעמים "אל הוי' [ויאר לנו]"). לפי הכללים אצלנו, אחד היסודות בחשבון, אם יש זוג מושגים שהולך יחד – "מכלול" – ואחד הוא כפולת 13 והשני כפולת 7 הם על דרך זכר ונקבה. כאן הקורנס הוא זכר והפטיש הוא נקבה.

פטיש הוא לשון מקרא, כתוב "כפטיש יפוצץ סלע", ורש"י מביא זאת לגבי הפשט – קורנס מפשט את האיברים, אבל יש ריבוי פשטים המתחדשים בכל יום, "כפטיש יפוצץ סלע". יש בפטיש משהו של תהו, מפוצץ, ויש מעליותא של פשטים המתחדשים. הקורנס גם מכה, מפשט, וההכאה שלו היא כדי לפשט את האברים ולעשות משהו יפהפה, כמו המנורה עם כל מב הקישוטים-התכשיטים שלה – הדבר הכי יפהפה שיש, היפי של מלכות ישראל.

מנורת המלכות – הפצת אור הארון חוצה

איך אנו יודעים שמנורה היא סמל של מלכות? "כי ממנו נקח" – הסמל של המלכות המסולפת כאן בארצנו הקדושה, לעת עתה, הוא המנורה. לא סתם תפסו את המנורה כסמל המדינה היהודית כביכול. אפילו אצלנו, בדרך חיים, הלוגו הוא עם מנורה. מה עשינו על כריכת הספר תיקון המדינה? מנורה.

למה? כתוב שהמקדש לא זקוק לאור המנורה – החלונות "שקופים אטומים" כדי להוציא את האור החוצה. תפקיד המלכות הוא לקחת את סוד הכרובים בקדש הקדשים, "מקום רגלי" שבפסוק – לקחת את השכינה ששורה בין שני הכרובים – ולהוציא אותו החוצה. כתוב שמנורה היא מעין אותיות ארון (ארון אותיות נורא – "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים") – המנורה לוקחת את האור הגנוז של הארון ומפיצה החוצה, וכמו שדברנו לאחרונה צריכים להפיץ עד לגוים. לא סתם להפיץ, אלא להפיץ דברים שמקורם בקדש הקדשים (בסוד "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים") – את סוד הכרובים, "איש ולויות", היחוד הכי פנימי (בעונותינו הרבים, בחורבן בית המקדש, הוציאו את הכרובים בבזיון להראות לעמים למה אומה זאת עובדת. אך כנגד זה, בבחינת "כיתרון האור מן החשך", בגאולה, דווקא אור היחוד הפנימי של הכרובים יופץ לכל העולם כולו). המנורה מקבלת ומוציאה את האור הזה לכל העולם. זה מקשה (הכרובים והכפרת) וזה מקשה (המנורה). ובעצם, מכח הכרובים והמנורה[ח], כל המקדש נעשה מקשה (על ידי המתקת ה-ד של מקדש והפיכתה ל-ה של מקשה, תיקון המלכות כנודע).

מעלת הקושיא – המשכת אורות דתהו

שוב, בלשון חז"ל מקשָה קשורה ללשון היקש, לא ללשון קושיא. אי אפשר ללמוד גמרא בלי קושיות. כמה שקושיא היא מסטרא דרע, תלמיד – ובפרט תלמיד ממולח – מקשה. אדרבא, אם לא יקשה לא ילמד – "לא הבישן למד". התלמיד שמע ולא מתיישב אצלו, יש לו קושיא, אז הוא חייב לבוא לרב להקשות. על כך כתוב "ומתלמידי יותר מכולם" – לרב אין קושיות, הוא כולו טוב וישר. צריך תלמיד טוב – אבל התלמיד הכי טוב לא מבין בדיוק את דברי הרב – שבא ומקשה קושיא, ומכח הקושיא מתרווחת הסוגיא.

לפי זה, "ומתלמידי יותר מכולם" היינו שהתלמיד שלי מוסיף לי כל הזמן אורות דתהו (יותר מהרב והחבר, שהם ממשיכים אלי אורות דתיקון). לא הייתי מקשה את הקושיא הזו – יש בה משהו עקום, משהו תוהי – אבל דווקא בקושיא שבאה ממקום לא מיושב, לא טוב ומבורר, יש בחינה של תהו, של "קשה [לשון קושיא] כארז". למה התלמיד מקשה כזו קושיא? כי הלב שלו עדיין לא רך (לא לב בשר אלא לב אבן – 'לא מבין'), הוא עדיין קשוח, בא עם דעות קדומות. הוא שמע מרב אחר, קרא בספר כך וכך, וכעת בא לרב שמלמד אותו את הדרך הישרה ויש לו קושיא מהעבר – מהשמיטה הקודמת, מעולם התהו. [אולי אותו רב אמר קודם דברים הפוכים?] גם אפשרות.

התלמיד בא ומקשה קושיא, קושיא מסטרא דרע, מעולם התהו. "ומתלמידי יותר מכולם" כי מכריח את הרב לקחת את האורות דתהו ולהכניס בכלים דתיקון. על כך נאמר "ומתלמידי יותר מכולם" – משהו משיחי. מתנגד אוהב לסיים בצ"ע או צע"ג, כך הוא נשאר בעולם התהו.

אנחנו לא שוללים לגמרי קושיא – קושיא היא תהו (קשיא = תהו כנודע), שלא שוללים אלא רוצים להמשיך על ידי המקשָה – אבל זה לא לשון מקשֶה. עולם התיקון אינו קושיא אלא היקש. מה עיקר ההיקש? בין הוי' הראשון להוי' השני שלפני יגמה"ר – לפני החטא ואחרי החטא והתשובה, אותו שם הוי', שם הרחמים. זה ההיקש ב-ה הידיעה.

ד. הלכות תפלה פ"ה: שמונה דברים שיש להזהר בהם לכתחילה בתפלה

שמונה דברים שיש להקפיד עליהם בתפלה

בהשגחה פרטית יש משהו ברמב"ם של היום שאפשר לקשר אותו לענין. היום לומדים במסלול של פרק אחד ליום את פרק ה' של הלכות תפלה. שם הרמב"ם מפרט שמונה דברים שצריכים להקפיד עליהם לכתחילה בתפלה: עמידה, נכח המקדש (קשור ל"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), תקון הגוף, תקון המלבוש, תקון המקום, השוית הקול, כריעה, השתחויה. יש בשמונת הדברים האלה רמזים מאד יפים[ט].

נתמקד בסוף בהשוית הקול – ביטוי מאד מיוחד. "שויתי הוי' לנגדי תמיד", לשון השתוות. כשאדם מתפלל הוא צריך להקפיד לכתחילה על השוית הקול. כמדומני שפעם היה שיעור על הפרק הזה ברמב"ם, ועשינו פרצוף משמונת הדברים. יתכן שמה שנאמר עכשיו הוא לא מה שאמרנו אז ואפשר להקשות... אבל אולי כן אמרנו אותו דבר.

חכמה ובינה: עמידה, נכח המקדש

כתוב שעמידה היא בחכמה. כל דבר שמעומד – כמו תפלת העמידה, תפלת האצילות – שייך לחכמה, לאצילות. "נכח המקדש" שייך לבינה – מקדש הוא באמא, והתפלה נוכח המקדש היא מוחין דאמא. שני הדברים הראשונים שהרמב"ם כותב הם חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

נצח והוד: כריעה והשתחויה

אחר כך יש – תקון הגוף, תקון המלבוש, תקון המקום, השוית הקול, כריעה והשתחויה. נתחיל מהקל – שני הדברים האחרונים, כריעה השתחויה, הם זוג.

כריעה היא על הברכים, אם כי הכריעות בשמו"ע הם לא על הברכים. עוד לפני שהרמב"ם הגדיר כריעה-קידה-השתחויה הוא אמר שכורעים בשמו"ע, והכריעה שם אינה על הברכים אלא רק התכופפות. אחר כך הרמב"ם מגדיר שכריעה היא על הברכים. מן הסתם מעירים זאת – לא הסתכלתי במפרשים. השתחויה היא פישוט ידים ורגלים – לשכב על הארץ. יש משהו באמצע – קידה, על הברכים וכיפוף הראש על הארץ. קידה היא עם הראש על הארץ, אבל עוד לא השתחויה. על אבנים אסורה דווקא השתחויה, חוץ במקדש. מהרמב"ם יוצא שביום כיפור אנו נוהגים לעשות רק קידה ולא השתחויה. לפי הרמב"ם ההידור של נפילת אפים – פעמיים בכל יום, בשחירת ומנחה – הוא ממש השתחויה. אנחנו לא עושים לא כריעה, לא קידה ולא השתחויה – אבל כך כתוב ברמב"ם.

בכל אופן, שני אלה הולכים יחד – כריעה והשתחויה – ומן הסתם צריכים להיות בנצח והוד. כתוב שהברך עצמה – לשון ברכה – היא נוטריקון "ברא כרעא דאבוה". המשכה והברכה בנצח והשתחויה בפישוט ידים ורגלים היא הודיה גמורה, התבטלות גמורה. כריעה והשתחויה הן מן הסתם "תרין פלגי גופא" – נצח והוד.

פנימיות וחיצוניות התפארת ומלכות: תקון הגוף, תקון המלבוש ותקון המקום

בין שמונת הדברים יש שלשה תיקונים – תקון הגוף, תקון המלבוש ותקון המקום.

בהגדרת תקון הגוף – חוץ מהצמדת הרגלים יחד – עיקר מה שכותב הרמב"ם הוא מאמר אביי "המתפלל צריך שיתן את עיניו למטה ולבו למעלה". העינים הן בכלל הגוף – דבר שרואים בחיצוניות – אבל את לבו לא רואים, הוא פנימיות הגוף. הוא כותב – יש קטע דומה בכתר שם טוב – שהאדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא עומד בשמים, מרחף בשמים. בעינים הוא מסתכל על הארץ ממש, נמצא כאן למטה, אבל בלב הוא עומד בשמים. הבעש"ט אומר שצריכים לראות את עצמך בלב עולה מעולם לעולם – עומד בעשיה, אחר כך ביצירה וכו' עד לאצילות.

תקון המלבוש הוא פשוטו כמשמעו, ודווקא עליו מביא פסוק – "השתחוו להוי' בהדרת קדש". "הדרת" היינו הדר, תקון המלבוש, שיהיו לבושים נעימים. הוא אומר שיש מקומות – רוב המקומות – שלובשים גרביים. זה הלכה למעשה למתפללים... הוא אומר שחכמים מתפללים מעוטפים – קצת פלא שלא נוהגים כך במנחה, בעיטוף בטלית.

תקון המקום הוא שלכתחילה צריכים להתפלל במקום נמוך, סימן של כניעה בפני האדון. עיקר תקון המקום הוא "ממעמקים קראתיך הוי'" – מה זה בנפש? שפלות, פנימיות המלכות. קודם אמרנו 'מקום העולם בלימה', חיות, משיח בן דוד, אמונה-דחילו-רחימו – בכללות זו בחינת מלכות, תיקון המקום.

מהו גוף ומהו מלבוש? שניהם לכאורה אותה ספירה – תפארת. על תפארת כתוב "תפארת גופא" ועל מלבושים – כמו לבושי כהן הדיוט וכהן גדול – כתוב "לכבוד ולתפארת". "השתחוה להוי' בהדרת קדש" היינו תפארת. מה ההבדל בין תקון הגוף בתפארת לתקון המלבוש בתפארת? מה יותר פנימי? מה סדר הרמב"ם? קודם תקון הגוף ואז תקון המלבוש – הגוף הוא בתוך הלבוש. לפי סוד היינו הסדר של שנגל"ה – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. הגוף בשנגל"ה הוא אמא, רק שיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א. מה שיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א הוא בשליש העליון של התפארת. בפרק הזה ברמב"ם אין חסד וגבורה, כי תקון הגוף – השליש העליון של התפארת, שעד אליו התפשטות יסוד אמא, שגם נקרא גוף – כולל את כל החסדים המכוסים, חסד גבורה והשליש העליון של התפארת. [הידים הכפותות על הלב הן כלילת החו"ג בתפארת.] נכון, שלשתם יחד, ולפי הסדר – ימין על שמאל על הלב, חסד על גבורה על התפארת. שני השלישים התחתונים של התפארת הם הלבושים, מה שרואים.

יסוד: השוית הקול

אז יש לנו עמידה-נכח המקדש-תקון הגוף-תקון המלבוש לפי הסדר. אחר כך תקון המקום – במלכות – כי הרמב"ם שם את שלשת התיקונים יחד. תפארת מתייחדת עם המלכות, המקום הנמוך, תקון המקום. אחר כך השוית הקול ובסוף כריעה והשתחויה שהם בנו"ה. הכל היה בשביל השוית הקול – שיוצאת לפי הנ"ל שמקומה ביסוד. השוית הקול היא תקון הברית. איך הגענו להשוית הקול? כי דברנו על היקש – היקש הוא השויה. לוקחים קורנס ומפשטים, הכל כאן להגיע ל"שויתי הוי'" – השתוות.

מה החידוש בהשוית הקול? אם אני אומר לך רק להתפלל בהשוית הקול, בלי ההגדרה של הרמב"ם, מה משמע? שתחליט על איזה ווליום אתה שם את התפלה ואל תשנה אותו תוך כדי התפלה, מהתחלה ועד הסוף. אם אתה מתפלל ככה – תשוה קול מהתחלה עד הסוף, לא שפעם אתה צועק ופעם אתה לוחש.

איך הרמב"ם מגדיר השוית הקול? הכל שוה, אבל לא באיזה ווליום שאתה רוצה, אלא שהעיקר בשקט, בלחש. השוית הקול אצל הרמב"ם היינו תפלת לחש. יש משהו בעצם בלחש שהוא היקש של שווי. אם אתה צועק אתה לא יכול לעשות היקש – אתה יכול לצעוק קושיות על הרב שלך, אבל לעשות היקשים (שיותר מק"ו ומג"ש ומכל יג המדות שהתורה נדרשת בהן ומ-יג מדות הרחמים, להקיש "הוי' הוי'", צדיק ובעל תשובה) – זה דווקא בשקט. זה תקון הברית שנעשה בחשאי, לא ברעש גדול. הכל היה בשביל השוית הקול, "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

לכתחילה ודיעבד – "שכינה במערב" ו"שכינה בכל מקום"

אחד משמונת הדברים ברמב"ם הוא "נֹכח המקדש", אבל אם אתה נוסע או טרוד ולא יודע לכוון את הרוחות – אז תתפלל ישר ותכוון שאתה עומד מול השכינה. שתי הדעות האלה, לכתחילה ודיעבד – לכתחילה לכיוון הארץ-ירושלים-המקדש-קדש הקדשים ובדיעבד רק לכוון את הלב לשכינה – הן שתי הדעות של "שכינה במערב" ו"שכינה בכל מקום", כפי שדברנו הרבה פעמים. לכתחילה נוקטים כמאן דאמר "שכינה במערב", וצריכים להתפלל "דרך ארצם" ודרך המקדש עד לקדש הקדשים, אבל בדיעבד נוקטים כמאן דאמר "שכינה בכל מקום", ולכן בכל כיוון אני עומד מול השכינה.

"קלקלתנו היא תקנתנו" – מעלת "שכינה בכל מקום"

כמה שוה "בכל מקום"? קודם דברנו על 'מקום העולם בלימה'. בכל מקום שוה רחל, שהיא השכינה – רחל נמצאת בכל מקום[י]. יוצא כאן שיש שתי 'שכינות' – "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – "שכינה במערב" ו"שכינה בכל מקום"[יא]. הייתי חושב שה"שכינה בכל מקום" היא יותר מ"שכינה במערב" – משהו כללי לעומת משהו מוגבל, כמו כלל ופרט. ב"פ שכינה (כל שכינה היא פירמידה של 10) עולה עשת, 770, בית רבינו שבבבל (לא מספיקה שם 'שכינה' אחת).

הסברנו הרבה פעמים את המחלוקת, ומה שמתחדש השנה – פשטים המתחדשים בכל יום – שיש כאן דוגמה מצוינת של "קלקלתנו היא תקנתנו". בזכות שאיני יודע איך לכוון, איני יודע איפה ה"שכינה במערב", איפה בית המקדש, אני מכוון ל"שכינה בכל מקום". ל"שכינה בכל מקום" יש באמת מעלה – היא עיקר פרצוף רחל.

"שכינה בכל מקום" היא על דרך המבצע האחרון שאנחנו מדברים עליו, "אור לגוים". "שכינה במערב" היינו ישראל קדושים. בזכות קלקלתנו, שלא יודעים איך לכוון את המערב, זוכים ל"שכינה בכל מקום", זוכים לעמוד בשמים ולכוון לקדש הקדשים בשרש, שנמצא בכל מקום (ע"ד אצילות איז אויך דא).

'נפילה' מיושר לעיגולים

איך נאמר זאת באותיות של קבלה? "שכינה במערב" היינו תפיסה של יושר ואילו "שכינה בכל מקום" היינו תפיסה של עיגולים. בדרך כלל עיגולים הם נפש ויושר הוא רוח, כמו שלמדנו בשיעור החסידות אתמול בבקר – כשאדם נולד נותנים לו נפש, ואם זוכה יותר נותנים לו רוח. רוח היא אדם ישר, עם כיוונים – ארץ ישראל וירושלים והמקדש ועד לקדש הקדשים – ובעיגולים הכל שוה. יש בשויון יתרון וגם חסרון. בכל אופן, 'בזכות' שלא יודע לכוון את היושר הוא כאילו 'נופל' על העיגולים.

הדבר מזכיר את הפשט של אדמו"ר הזקן בחנוך קטן, הקדמת שער היחוד והאמונה, על "שבע יפול צדיק וקם" – שצדיק נופל ממדרגתו לבסיס שלו, ליסוד העבודה שלו. מי שנמצא ביושר, ברוח, ב"שכינה במערב", יכול ליפול למצב שהוא כבר לא שם – לאיפה הוא נופל? ל"שכינה בכל מקום", מהיושר לעיגולים. יש מעלה בעיגולים, יש משהו תולדתי בנפש, כמו שיש ליהודי אמונה מהרחם – גם בחינת עיגולים. מצד האמונה "שכינה בכל מקום".

דווקא המדרגה הזו, הנפילה לעיגולים, "מתחת זרועות עולם", היא בדיוק הזמן שה' אומר לאדם שהוא יכול להפיץ תורה לגוים – אתה נמצא במקום שלהם, בטבע, בעיגולים-טבעת-טבע. הכל קשור לכך שפתאום אדם לא יודע לכוון נכון את המערב – מערב שוה "עין יעקב", "בטח בדד עין יעקב" – ואז הוא 'נופל' על ה"שכינה בכל מקום", רחל[יב].

לחיים לחיים. לב ישראל חי – אחד הרמזים שלנו שלב היינו לכתחילה-בדיעבד, צריכים את שניהם, ה-ל של "ישראל" וה-ב של "בראשית", נעוץ סופן בתחלתן.

"באימה ויראה ופחד"

בהלכה הבאה, על תקון הגוף, הרמב"ם כותב שהמתפלל צריך לתת "עיניו למטה" ו"לבו למעלה". בסוף הוא כותב שתכלית תיקון הגוף היא שהמתפלל יעמוד "כעבד לפני רבו באימה ויראה ופחד". יש פסוק שמשוה אימה ופחד – "תפול עליהם אימתה ופחד" – ויש השואה בין יראה ופחד, יראה מרחוק ופחד מקרוב (וכן יראה במח ופחד בלב). אימה היא מעל יראה ופחד. אימה-יראה-פחד – עבד לפני רבו, כעבדא קמיה מריה – היינו תקון הגוף.

אפשר להסביר שאימה-יראה-פחד הם כנגד שלש אותיות הצלם – אימה היא מקיף רחוק, יראה מקיף קרוב ופחד הוא פנימי. אימה היא ה-ם של הצלם, יראה ה-ל של הצלם ופחד ה-צ של הצלם. יש מקום שכתוב "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע" – ארבעה לשונות – אך רתת וזיע לא כל כך מתחברים על פי פשט לאימה ויראה כמו פחד, אז כאן הרמב"ם כותב שלשה לשונות שהן כן מכלול מוצלח ביותר (צריך לבדוק אם יש בעוד מקומות שמופיעים השלשה יחד).

אימה-יראה-פחד שוה כח (חצי אימה) פעמים אהבה. כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עבד עובד את רבו ביראה, אבל בכל זאת יש כאן אהבה מסותרת. הרמב"ם כותב "באימה ויראה ופחד" – עם אותיות שימושיות שמוסיפות 14, ואז שוה חשמל, כפולת 7. "עבד לפני רבו באימה ויראה ופחד" חוזר להיות כפולת 13, ארץ ישראל – לב (כבוד) פעמים הוי' – סד פעמים [יג]13. זו עוד פנינה בלשונו הזהב של הנשר הגדול, מורנו הרמב"ם.

ה. הופעות ה"מקשה" בתורה

קושי המקשה

נחזור לענין ה"מקשה" שפתחנו בו. נתבונן בתורה, כמה פעמים כתוב מקשה? לחומר הגלם שלוקחים כדי לעשות מקשה קוראים עשת. עשת הפוך הוא תשע (שוה 770 כנ"ל). לוקחים עשת ובאמצעות קורנס ופטיש מפשטים אותו ועושים ממנו כלי מפואר. חידוש שאפשר לעשות משהו מורכב ממשהו פשוט. לוקחים משהו פשוט, מפשטים אותו, ועושים ממנו משהו הכי מורכב ויפה. כמה שנשמע פלאי לקחת עשת ולעשות ממנה כפרת וכרובים, אבל משמע שעשיית המנורה עם כל מב קישוטיה היא עוד יותר חידוש.

איך יודעים? כי על הכפרת והכרובים כתוב "תעשה" ולא "תיעשה" – כפרת וכרובים משה הבין איך לעשות ועשה, אבל במנורה הוא התקשה[יד]. כבר רואים את הקשר בין הקושי להקשה. מצד אחד רש"י אומר שמקשה היינו הקשת קורנס, ומצד שני אומר שהמנורה נעשית מאליה, שמשה רבינו התקשה כמו תלמיד שמקשה קושיא, והקב"ה אמר שישליך לאור והמנורה "תיעשה" מאליה (אותיות אלהים, פון זיך אליין). מקשה נשמע בהקשה מכוונת של האדם ו"תיעשה" היינו מאליה, שהקב"ה עושה – זה פן של המקשה שיש דווקא במנורה ולא בכרובים[טו].

סוד המקדש – יחוד הכרובים

לשם האיזון, רק נוסיף את מעלת הכרובים: כל פעם שכתוב בפרשתנו "תעשה"[טז], החל מהכרובים, רומז לשנת תשע"ה – מלה חשובה מאד לעניננו, אנחנו בשנת תעש"ה אז צריך לעשות משהו (לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"). הדבר הראשון שכתוב בו "תעשה" הוא "שנים כרבים". מקדש שוה 444, ו-כרֻב שוה 222 – שני כרובים, פעמיים כרֻב, היינו המקדש. איני זוכר אם פעם אמרנו, יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אם עיקר המקדש הוא המזבח או השכינה ששורה (ומדבר עם משה) בין שני הכרובים – כאן יש רמז יפהפה לשיטת הרמב"ן, שמקדש עולה ב"פ כרֻב. בפסוק הבא, "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" כתוב ב-ו, אבל השרש הוא כרב, וכך כתוב בלשון רבים – "שנים כרֻבים" – תמיד בלי ו.

כרב-כרב הוא מקדש – כל המקדש הוא קדושת ויחוד ה"שנים כרבים". כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'" – מצוטט בשם חז"ל, אם כי אנחנו מכירים רק מראשית חכמה ומהשל"ה. אבל כעת אפשר להסביר ש"בתוכם" היינו בין הכרובים, כללות ענין המקדש – עיקר השראת השכינה בישראל היא בין הכרובים. אם מפרשים "בתוך הלב של כל יהודי" סימן שעיקר מה שצריכים לגלות בנקודת הלב הכי פנימית – רעותא דלבא, אובנתא דלבא – היינו שני הכרובים. "לך אמר לבי בקשו פני", יש בלב את הקב"ה ומבקשים את פנימיות הלב, ושם ה' שוכן בין שני הכרובים.

תשע הופעות "מקשה" בתורה

נספור, כמה פעמים יש "מקשה" בתורה? אפשר לנחש – אמרנו שעושים את המקשה מעשת, אותיות תשע, ואכן יש תשע פעמים "מקשה" בתורה[יז]. סגולת המספר תשע היא שהוא שלש ברבוע. הרבי הכי אהב את המספר שלש ושלש ברבוע ובפרט שלש בחזקת שלש, זך. המלה מקשה כתובה רק בשלש פרשיות, ובכל פרשה היא כתובה שלש פעמים, ובכל פרשה – פעם אחת מול פעמיים:

הכל מתחיל בפרשתנו, פרשת תרומה, צריכים לחיות עם הזמן – פעם אחת כתוב "מקשה" ב"שנים כרֻבים" ופעמיים במנורה הטהורה, בתחלה ובסוף.

אחר כך התופעה חוזרת בפרשת ויקהל, פרשת הביצוע של המשכן וכליו, ושוב כתוב בדיוק אותו דבר – פעם אחת מקשה בכרובים ופעמיים במנורה, בהתחלה ובסוף. כלומר, המקשה של המנורה יחסית למקשה של הכרובים היא כפליים, "כפלים לתושיה", התחלה וסוף (ובסוד חש מל מל).

הפרשה השלישית שכתוב בה מקשה היא פרשת בהעלותך, שמתחילה במעשה המנורה, שם כתובה המלה מקשה פעמיים באותו פסוק, והפעם השלישית שם היא בחצוצרות, חידוש לגמרי. אין בפרשת בהעלותך שני כרובים, ובמקומם יש שתי חצוצרות כסף.

הכרובים והחצוצרות

גם הסדר בפרשת  בהעלותך הוא הפוך. בפרשת תרומה ופרשת ויקהל יש קודם מקשה ב"שנים כרובים" (לא צריך לכתוב פעמיים מקשה, יש "שנים כרובים") ופעמיים "מקשה" במנורה. כמה שוה "שנים כרֻבים"? 672, ב"פ 336, ב"פ פורים. "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" – כל ענין פורים הוא בחירה, כי הוא עתיד, "העתיד עדיין", לכן לא יתבטל לעולם. "שנים כרבים" הם פורים-פורים, ובהם יש פעם ראשונה "מקשה". אחר כך כתוב פעמיים "מקשה" במנורה – כך בתרומה וכך בויקהל. מגיעים לפרשת בהעלותך והסדר מתהפך – קודם פעמיים במנורה, ובמקום הכרובים יש פעם אחת בשתי חצוצרות כסף "מקשה תעשה אתם". פעמיים כתוב בתורה "מקשה תעשה אתם" – ב"שנים כרבים זהב [מקשה תעשה אתם]", ה"מקשה" הראשון בתורה, וב"שתי חצוצרת כסף [מקשה תעשה אתם]"[יח], ה"מקשה" האחרון בתורה – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", חצוצרות בכרובים וכרובים בחצוצרות!

מה הקשר בין חצוצרות לכרובים? אפשר להבין לפי הווארט המפורסם של הרב המגיד ממעזריטש נ"ע. בזמן שאנחנו עושין רצונו של מקום – זמן טוב ותקין, עולם התיקון – הכרובים מסתכלים זה בזה ואף מעורים כאיש ולויות, מעורים יחד ממש באהבה וחבה, גדלות ב' דאבא שהזכרנו קודם, עבודת ה' מאהבה, "על מנת שלא לקבל פרס"[יט], שיא עבודת ה' לפי הרמב"ם. בדומה לכך, שתי חצוצרות הכסף, אומר המגיד, הן שני חצאי צורות שגם מסתכלים זה אל זה.

מה ההבדל בין בפשט בין הכרובים לחצוצרות? החצוצרות הן בכל אופן שני גופים – עשויים מעשת אבל מחולקים – ואילו הכרובים מחוברים לכפרת והכל אחד ממש. הכרובים (כל כרב הוא חצי מקדש כנ"ל) מופיעים בסוד החצוצרות (שתי חצאי צורות) שתפקידם הוא להקהיל את העדה, לקרוא לנשיאים ולקרוא למסעות. כל התנועה שלנו – תנועת דרך חיים – צריכים להקהיל את הקהילה, צריכים לאסוף את ראשי העם, הנשיאים, והעיקר הוא שכעת נוסעים, נוסעים למהפכה ולגאולה, על ידי החצוצרות.

כתוב שהמשיח נקרא "מגדל עדר", עדר ב-ע, אבל בתוך כל ע יש א – ה-א שבתוך העדר, היא הרועה הנאמן (המופלא-א שב-ע סנהדרין), סוד האדר. הרוצה שיתקיימו נכסיו – עדר ב-ע – צריך לנטוע בהם אדר, רועה נאמן (ובסוד מרדכי בדורו – מרדכי = עדר, "עם מרדכי" – כמשה בדורו, סוד אדר). הרועה זקוק לשתי חצוצרות כסף כדי להקהיל את העדה וגם לקרוא למסעות – לומר מתי נוסעים קדימה, לקראת משיח.

ה"מקשה" העשירי למנין

בכל אופן, יש מבנה יפה של תשע פעמים מקשים בתורה – 1, 2, 1, 2, 2, 1. יש תשע בתורה, האם יש בתנ"ך עוד אחד להשלים לעשר? יש רק עוד "מִקְשָה" אחת בכל התנ"ך, שמשלימה את העשר, והיא דווקא בהקשר השלילי ביותר – קשור גם לעצים, לעץ אחר – "כתֹמר מקשה המה". על מה הולך הפסוק הזה? מי זוכר? יש לנו כאן כמה בקיאים בתנ"ך. מי הם ה"המה"? כאן המקשה היא לעשות משהו כתומר, התמר מלך העצים, תומר דבורה, וגם אליהו הנביא יושב תחת רֹתם אותיות תֹמר. התומר כאן הוא עבודה זרה, ואלו שעושים עבודה זרה – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – עושים אותה "כתֹמר מקשה". לוקחים קורנס וכו' – רש"י אומר שזו אותה פעולה ממש, לוקחים קורנס ועושים פסל.

מה אפשר ללמוד מכך שיש תשע פעמים בתורה מקשה למעליותא, בתכלית הקדושה, מהכרובים שבקדש הקדשים ועד לחצוצרות של משה רבינו, ופתאום בא בנ"ך להשלים את המנין משהו שלילי ביותר – יוצאים החוצה וקוראים א צענטר, אבל הוא עובד עבודה זרה... מה נעשה? יש תשעה יהודים, כולם מקשה, ומחפשים עשירי ופתאום מופיע הפסוק "כתֹמר מקשה המה", עבודה זרה.

כל התשעה האלה רומזים שהמקשה כאן היא בספירת היסוד. שוב, יש משמעות של קושי – "אין קישוי אלא לדעת" – אבל יש גם גמישות. מתוך יותר מדי גמישות יכול להפוך להיות עבודה זרה, פסל. כתוב אצלנו שכשר-פסול (לשון פיסול) הם תפארת-יסוד – דרוש בפני עצמו. מותר-אסור הם חסד-גבורה, זכאי-חיב נצח-הוד, כשר-פסול – פסול לשון פסל – תפארת-יסוד. הצענטר שמשלים את המנין של "מקשה" – אותיות משקה ("משקה ישראל") – הוא עבודה זרה. יש תשעה מקשה בסדר גמור, אבל העשירי הופך להיות קדשה – פגם הברית – "כתֹמר מקשה המה".

מעלת הקושי

שוב, על "שנים כרֻבים" כתוב בתורה פעמיים מקשה, על המנורה שש פעמים מקשה – פי שלש – ועל החצוצרות פעם אחת. בנ"ך יש עוד פעם אחת מקשה שהיא עבודה זרה. שוב, במנורה כתובות שש פעמים "מקשה". שתי המלים העיקריות של המנורה הן "תיעשה המנורה". זו פעם יחידה שיש בתנ"ך י בתוך המלה "תעשה". על כל שאר כלי המשכן כתוב "תַּעֲשֶה" – אתה משה רבינו, אתה מבין ולא מתקשה, אז תעשה.

דברנו קצת על המעליותא בכך שמשה רבינו התקשה, שהרי בזכות כך זכה שתיעשה מאליה. כעת מוסיפים עוד משהו, שגם בקושי – קשה כארז – יש מעלה, וגם בשביל זיווג צריך קושי, קישוי לדעת בברית.

יש את הווארט המפורסם של הרוגאטשובר, שאוהבים לחזור עליו, ששבח את אדמו"ר הזקן. הרוגאטשובר למד רק ראשונים, בעיקר רמב"ם, ובקושי פתח שו"ע ונו"כ, לא פתח אחרונים כמעט. שאלו אותו מה אומר על שו"ע אדמו"ר הזקן, והוא אמר שמתוך הקו"א שלו רואים שגידי המח שלו התקשו כמו אגודל – בעובי ובקושי של אגודל. זה ווארט של הרוגטשובר לגבי קו"א של אדה"ז. בכל אופן, על כך כתוב "אין קישוי אלא לדעת" – צריכים הרבה דעת, כח ריכוז של קדושה. בזכות ההתקשות של משה רבינו (לא תמיד מתוך הריכוז משיגים את המבוקש) הוא זכה ש"תיעשה" מאליה – השלך לאור והיא תיעשה מאליה.

ו. כפתורים ופרחים – רמזים בסוד המנורה

מקשת קני המנורה – "אדם רך כקנה"

נראה רמז יפהפה בסוד המקשה של "תיעשה המנורה" דווקא: שתי המילים העיקריות הן "תיעשה [עם י] המנורה [מלא ו, שכתוב כך רק שלש פעמים בתורה כפי שהזכרנו בשיעור הקודם]". יש חשבון שנקרא מספר קדמי – חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה ("עד ולא עד" בכלל הוא חלק הקדמי של האות ו"עד ועד בכלל" הוא מספר הקדמי של האות). נחשב את חלק הקדמי של "תיעשה המנורה". צריך לדעת בעל פה, ומי שלא יודע צריך לחזור לכתה ב'... חלק הקדמי של ת = 1095, חלק הקדמי של י = 45, חלק הקדמי של ע = 255, חלק הקדמי של ש = 795, חלק הקדמי של ה = 10. רק חלק הקדמי של תיעשה הוא 2200 (מאה כפול 22 הגביעים במנורה, שהוא מאתיים כפול 11 הכפתורים במנורה). עד"ז חלק הקדמי של המנורה = 880. מה היחס בין שני המספרים האלה? 5 ו-2 – 2200 הוא ה פעמים 440 ו-880 ב פעמים 440, יחס מאד ברור, בדיוק כמו חלוקת נרות המנורה, ה נרות ו-ב נרות. היחס הוא בנוגע למספר 440, שלעניננו היינו "אדם רך כקנה".

יש בספר משלי שבעה פעמים "קנה" – שבעה קנים. בקנה האמצעי כתוב "תיעשה המנורה ירכה וקנה", עליו כתוב "אמת קנה ואל תמכור", האמת היא האמצע. "קנה חכמה קנה בינה" "קנה חכמה... קנה בינה" "קנֹה חכמה" "קֹנה לב"[כ] הם שלשה קנים מכאן ומכאן, ו"אמת קנה ואל תמכור" היינו ה"וקנה". אמרנו שקנה-קנה-קנה-וקנה-קנה-קנה-קנה שוה בדיוק "תיעשה המנורה".

כל קנה מלמד אותנו שצריך להיות רך כקנה, אבל אמרנו שצריך להיות מקשה – מתחיל מאיזה קושי, אבל בעצם הוא לשון היקש ושויון. הווארט של השואת הקול היה שכדי להגיע לשויון צריכים לדבר בשקט – שויון טוב. יש אנשים שצועקים שויון – שויון בנטל – זו לא השויה של הקדושה. איך ידענו שהשוית הקול היא יסוד? כי כתוב בפירוש בקבלה שיחוד יסוד ומלכות הוא קול ודבור. יש לפעמים "קול רם" – קול בתפארת – אבל הקול ביסוד הוא בשקט, יחוד בחשאי.

יש השוית הקול ויש ו"פ "קנה" ועוד "וקנה" (אותיות "ונקה", בגימטריא "איני יודע", סוד שם קסא כנ"ל). כאן חלק הקדמי של "תיעשה" הוא ה"פ "אדם רך כקנה" וחלק הקדמי של "המנורה" הוא פעמיים "אדם רך כקנה". כל שבעת הקנים אומרים "אדם רך כקנה". "אדם רך כקנה" ר"ת ארך – מדת ארך אפים, שיש דעה שמשה רבינו "ארך אפים ראה ונפל על פניו" (יש דעה ש"אמת ראה", "אלו ואלו דברי אלהים חיים"). עולם התיקון הוא ארך אפים, לא קצר אפים. "אדם רך כקנה" שבע פעמים – כל שבעת קני המנורה – הם חלק הקדמי של "תיעשה המנורה". צריך לקחת מקשה ולפשט אותו, לנגד (לשון המשכה) – משיח נגיד – וזה הווארט של מקשה.

רמזי "נר ישראל" ו"נר להאיר"

אמרנו בבר מצוה לפני יומיים שסימן שהמנורה היא מלכות כי היא נר להאיר. כל אחד, ובפרט כל תלמיד בישיבה, צריך להיות נר להאיר. דוד המלך נקרא "נר ישראל" וכל תלמיד בישיבה, חילי בית דוד, צריך להיות "נר להאיר". "נר להאיר" בגימטריא מלכות – אתה בונה את המלכות של "נר ישראל", של דוד המלך. לא אמרנו שהלשונות "נר להאיר" ו"נר ישראל" מורכבות כל אחד משבע אותיות, בחלוקה לשתי מילים שיש בהן ב ו-ה אותיות, כמו נרות המנורה.

"נר להאיר" שוה מלכות ו"נר ישראל" – כינוי דוד המלך – שוה 791, ז"פ (ממוצע כל אות) 113 (מספר השראה של 8). בט"ו בשבט דברנו על נחמיה – נחמיה הראשון, המקורי, הוא צאצא של דוד המלך, וכתוב בקבלה שהוא הניצוץ האחרון בתנ"ך של משיח בן דוד (8 בהשראה היינו 8 ברבוע ועוד 7 ברבוע – למשיח יש את שתי התכונות של שמונה נסיכי אדם, אורות מקיפים, ושבעה רועים, אורות פנימיים). "נר ישראל" עולה ז פעמים נחמיה. מה ההפרש בין 496 ("נר להאיר") ל-791 ("נר ישראל")? מנֹרה, כמו שכתוב בדרך כלל.

עוד גימטריא יפה: כל פרשת המנורה מתחילה "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" ששוה ישראל פנים (ישראל שראל ראל אל ל) ואחור (י יש ישר ישרא ישראל) – שש פעמים ישראל, הכל "נר ישראל".

חש-מל-מל של מנורה מלאה (רחל הגדולה)

אמרנו שכתוב בתורה שלש פעמים "מנורה" מלא. הרבי מקאמרנא אומר ש"מנֹרה" חסר היא מלכות ו"מנורה" מלא היא בינה. יותר פשוט לומר ששתיהן מלכות, רק שכאשר יש גילוי ה-ו – מדות – המלכות עולה עד מקום אמא ונקראת "רחל הגדולה". שלמות תיקון המלכות, כשרחל כוללת גם את פרצוף לאה, שהדבור לגמרי כולל את המחשבה – שכל הכוונה הפנימית באה לידי ביטוי בדבור. והוא סוד "לבא לפומא גליא", סוד ביאת המשיח. מנֹרה היא רחל הקטנה ומנורה היא רחל הגדולה – כך יותר טוב להסביר. הכל בחינת מלכות.

תכלית שלמות המלכות – מנורה מלא – כתובה רק שלש פעמים: "תיעשה המנורה" בפרשתנו ופעמיים "אל מול פני המנורה" בפרשת בהעלותך – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ו"[ויעש כן אהרן] אל מול פני המנורה העלה נרותיה". מול-מול היינו מל-מל – יש כאן מבנה מובהק של חש-מל-מל. ה"חש" הוא "תיעשה המנורה" מעצמה – תשליך אותה לאוּר והיא תיעשה מעצמה. המנורה היא אור, חשמל. מול-מול הם מל-מל.

רמז שלשת פסוקי המנורה

אמרנו שהסדר הוא כתר-חכמה-בינה, אבל לא אמרנו את הגימטריא – תרגיל יפהפה לתלמידי החדר שלנו. "תיעשה המנורה" "אל מול פני המנורה" "אל מול פני המנורה" יוצא 2197, מספר מאד מושלם, 13 כפול 13 כפול 13, 13³. בספר מלכות ישראל יש כמה רמזים שתיקון המלכות קשור למספר הזה.

כל הרמזים כאן הם בזכות-מכח ה-י של תיעשה, שיש חולקים עליה – יש מתנגדים, ה' ישמרנו, שמשמיטים את ה-י של "תיעשה", תזהר מהם... הרבי מקאמרנא אומר שמי שמחסר את ה-י של "תיעשה" אפשר להכשיר את ספר התורה שלו בדוחק גדול מאד. רק שנדע שה-י כאן היא אות המפתח. אפשר לקרוא "תֵעשה" מאליה גם בלי ה-י, אבל ה-י כאן היא כמו הגדלות ב' דאבא. אם תסתכלו בקאמרנא מפרש אחרת, אך לענ"ד הפירוש שלנו הוא הפשט של ה-י ב"תיעשה"

כעת נחשב רק את האותיות האמצעיות של "תיעשה המנורה", הכתר – ישע (ליובאוויטש או מצרים, הפסדנו את שלמות יש"ע – גם קודם, רק גוש קטיף אינו כל עזה ואם אתה מוציא את ה-י ויתרת על יהודה ר"ל) רמון – עולה 676, הוי' ברבוע, משהו מאד מושלם. אם הכל יחד עולה 13 בחזקת 3 ורק האמצע של "תיעשה המנורה" עולה 26 ברבוע, אז השאר הוא "הוי' אחד" ברבוע, 1521 (שהוא עולה כל זך מילויי הוי' כנודע). כבר משהו מדהים – אבל תיכף יהיה עוד יותר. קודם נספור כמה אותיות יש בחש-מל-מל הזה – "תיעשה המנורה" "אל מול פני המנורה" "אל מול פני המנורה" – 39 אותיות, "הוי' אחד", חבור של שלש פעמים 13, והגימטריא של הכל היא כפל של שלש פעמים 13.

מציאת הנוסחה

ראינו ש-13 בחזקת 3 מתחלק ל-26 ברבוע ו-39 ברבוע. חלוקה זו כל כך יפה שבטח יש כאן איזה כלל מתמטי – ש-13 בחזקת 3 יצא לנו בתורה 26 (ב"פ 13) ברבוע ועוד 39 (ג"פ 13) ברבוע. זה כל כך יפה שאפשר לחשוב – אבל לא נכון – שאולי בכל מספר זה ככה, שכל מספר בחזקת 3 יהיה כפל המספר ברבוע ושלש פעמים המספר ברבוע. זה יותר מדי טוב להיות רק במקרה.

מה עושים במקרה כזה? בודקים. נבדוק על 7 ו-10: 7 בחזקת 3 – 343 – אולי שוה 14 ברבוע (196) ועוד 21 ברבוע (441), אבל הוא לא... – יוצא 637, כמעט כפול מ-343. זה לא כלל, אבל עדיין חייב להיות קשור. נחלק 637 ל-7 – יוצא 7 פעמים 91, ו-91 עצמו עולה 13 פעמים 7, אז קבלנו 13 כפול 7 ברבוע. דמינו שנקבל 7 בחזקת 3, אבל קבלנו 13 כפול 7 ברבוע. נעשה אותו דבר ל-10 – כל זה בשביל ילד בכתה ד' – 10 בחזקת 3 (1000) לא שוה 20 ברבוע (400) ועוד 30 ברבוע (900), אבל יוצא 1300, 13 פעמים 10 ברבוע.

אם כן, בכל הפעמים יצא 13 פעמים המספר ברבוע – גם לגבי המספר 13 יצא 13 פעמים 13 ברבוע. כעת אפשר להבין מה הכלל, שהוא יחוד של המספר 13. יצא שכל מספר שאתה לוקח את הכפל שלו ברבוע ועוד שלש פעמים שלו ברבוע יצא 13 פעמים המספר המקורי ברבוע – זה הכלל. למה? כי 13 הוא 2 ברבוע (4 – מספר הפעמים של המספר ברבוע שיוצא כאשר מכפילים אותו ואז מעלים אותו ברבוע) ועוד 3 ברבוע (9 – מספר הפעמים של המספר ברבוע שיוצא כאשר מכפילים אותו בשלש ואז מעלים אותו ברבוע). זו כוונה של המלה אחד – אח-ד, 3 ברבוע ועוד 2 ברבוע.

רק במספר 13 בעצמו התוצאה היא גם 13 בחזקת 3 – עוד יותר פלאי, תופעה חד-פעמית מ-0 עד אין סוף, שהנוסחא נותן את המספר בחזקת 3, וזו הכוונה של "תיעשה המנורה", "אל מול פני המנורה" "אל מול פני המנורה" בתרגיל של מספרים. שכל אחד ינסה ללמד את זה לילדים שלו. יתכן שבנות תתפוסנה את זה יותר מהר מבנים – או שכן או שלא. לחיים לחיים.

שרו "וי וונט משיח נאו".

ז. סוד הקץ של ל' שבט

ל' שבט – יחוד קץ

אמרנו אתמול בלילה, בשמחת תנאים של חתן וכלה, שהיום, ל שבט, הוא יום החפיפה של שני החדשים שבט ואדר. ה' ברא את שבט באות צ ואת אדר באות ק – יחד קץ, "קץ שם לחשך", "עד מתי קץ הפלאות". הרבי אמר לנו לצעוק "עד מתי" ואחד הפסוקים שהתכוון אליהם הוא הפסוק בדניאל – "עד מתי קץ הפלאות", "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

"בעינן נמי לכם" – בקשת הקץ בפורים (החל מאדר"ח אדר)

הרבי מביא ווארט מרבי מרדכי מנדבורנא על "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'". הוא אומר ש"נמי" עולה ק ו"לכם" עולה ץ – אם כן "נמי לכם" עולה קץ – ו"בעינן" הוא לשון בקשה, ללמד שבעצרת יש לבקש את הקץ. עצרת הוא זמן הכי מסוגל לבקש את קץ הגאולה, קץ שם לחשך, קץ הפלאות.

אמרנו אמש – הווארט בקיצור – שפורים הוא "הדור קבלוה", "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". בעצרת היה "כפה עליהם הר כגיגית", "מכאן מודעה רבה לאורייתא", אבל בפורים קבלו את התורה ברצון לכן צריך לבקש את הקץ (וגם לגבי פורים מפורש – מיד בסמוך, באותה סוגיא – "הכל מודים בפורים דבעינן נמי 'לכם'". אבל יום הקץ הוא היום – היום בו מתחברות ק ו-ץ.

יחוד לי-לכם

פרשת השבוע היא "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש" – "כל חך הטועם אומר 'לי לי'". רש"י מסביר "'לי' – לשמי" וחז"ל אמרו ש"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", אבל "בעינן נמי 'לכם'" – שגם הגוף יהנה מביאת משיח, מה"'לי' לשמי". צריך לחבר את ה"לי" ואת ה"לכם".

מצד אחד צריך להיות "'לי' לשמי", עבודה לשמה, עבודה מאהבה, "על מנת שלא לקבל פרס". איך זה הולך יחד עם "לכם", ש"בעינן נמי 'לכם'"? זה עיקר נשיאת ההפכים. כמה שוה משיח-נגיד (משיח-מקשה)? יהדות (שעולה משיח בן דוד ע"ה, כמבואר באר"י בכוונת השם הקדוש כהת בגימטריא יהדות). כל היהדות היא "משיח נגיד". לי-לכם – צריך גם "'לי' לשמי", על מנת שלא לקבל פרס, וגם "לכם", עם הנאה ממש – שוה יחד 130, ממוצע כל אות הוא הוי', חמשה חסדים שבדעת, דעת עליון, הדעת של היהודי. בדעת של היהודי – גם כח של נשיאת הפכים, כח של "אין קישוי אלא לדעת" – הוא יכול לחבר את ה"לי" וה"לכם". ברבוע פרטי, לי לכם עולה 3900 = ל (האות המשותפת של לי לכם) פעמים לי לכם!

אתמול אמרנו שמדת האמת מחברת "לי" ו"לכם", אבל לא עשינו את הגימטריא שמלמדת שהכל "להוי'". הרי חז"ל אומרים ש"בעינן נמי 'לכם'" בהשווה ל"להוי'" (לא למלה "לי"). יצא לנו שלי-לכם כולו הוי' – גם ה"לכם" הוא "להוי'". מה ה"לכם" שהוא "להוי'"? יחודא תתאה בשם הוי', ה-וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". ה"לי" בשם הוי' היינו "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחוד י-ה, אבל יש גם "והנגלֹת לנו ולבנינו", ה"נמי 'לכם'", סוד הקץ, שמתחיל להאיר היום ויגיע לשלמות, סיהרא באשלמותא, בפורים ובשושן פורים. זה היחוד של היום, ביאת הקץ.

בעינן – כח יעקב

אם כבר דרשנו, מהו "בעינן"? כמה שוה בעינן? מספיק לחבר את ה-נן ומקבלים צירוף אותיות יעקב, שעולה ז פעמים הוי'. כלומר, החיבור של לי-לכם, שכולו "להוי'", כולו שם הוי', ה פעמים הוי', הוא בכח של יעקב, עליו כתוב "תתן אמת ליעקב" ["בקש לגלות את הקץ".] אכן, הזכרנו אתמול שהוא בקש לגלות את הקץ ונסתמו ממנו המעינות אז, אבל כעת הגיע הזמן לגלות את הקץ (ובסוד "לבא לפומא גליא" כנ"ל).

רק ראש וסוף של המלים "בעינן נמי לכם" שוה בעינן, וממילא הפנימיות שוה "נמי לכם", קץ. יש פה פנינה במלים "בעינן נמי לכם" – יש יעקב שמבקש את הקץ, ובתוך המלים זו החלוקה בין המסגרת לתוך. זה היום – יש לנו עוד כמה דקות לבקש את הקץ. לחיים לחיים. [הקץ זה לא חסרון?] יש "ימים אשר אין לי בהם חפץ", צריך משהו למעלה מחפץ. על זה אמרנו שלא צריך לקבוע במסמרות, כמו שאמר אדמו"ר הזקן שהמשיח שמדמים אף פעם לא יגיע ואילו המשיח האמיתי אף אחד לא רוצה.

[התחילו לשיר 'הקץ הוא כאן הקץ הוא שם', ואז הרב הסביר את היחס בין "שכינה במערב" ל"שכינה בכל מקום" – נכנס לעיל במקומו.]

יורד כבר שלג? לתקשורת יש אג'נדה – רוצים להפחיד את הצבור. רוצים שיחשבו על שלג במקום על מה שבאמת צריכים לחשוב. הכל האג'נדה של התקשורת, כמו שכתוב בעלון גל עיני האחרון...

אני מבין שליין הזה אין סוף – כמו כד השמן. שתהיה ברכה עד בלי די.

נגנו "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", "ארור המן" תשע"ד.

לחיים לחיים. עובד, לחיים – שהדיסק החדש יצליח, זריזות במתינות.

שיר המעלות.