דבע"ה

מוצאי כ"א אדר ע"ה – כפ"ח

בר מצוה רז-חיים שי' גרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "מח שליט על [ידי] הלב"

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, שרז חיים יהיה חסיד ירא שמים ולמדן. הרבה נחת להורים, לסבים ולכולם.

"מח שליט על הלב" – כח שמקבלים בבר מצוה

בדרך כלל עושים את הגימטריא של השם הפרטי, אבל כעת ראיתי על הלוח את שמו של חתן הבר-מצוה יחד עם שם המשפחה – רז חיים גרון – ויצא משהו נחמד. המספר הוא 534, והוא שוה לביטוי שלקוח מספר הזהר הקדוש, שהוא הכלל הגדול של ספר התניא – ספר של בינונים – ביטוי של עבודת הבינוני. זהו כח שיש בנפש האדם שמתגלה בבר מצוה, יחד עם כך שהילד נעשה איש ורוכש את כח הדעת, נעשה בר-דעת. הדעת מגלה אצלו את הכח התולדתי – שמתגלה רק היום, "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" (שנאמר על יום בר מצוה, כפי שאומר הזהר) – לידה של "מח שליט על הלב".

"מח שליט על הלב" שוה רז חיים גרון – הוא מקבל את הכח הזה מיום הבר מצוה והלאה. אי אפשר לצפות שלילד לפני בר מצוה יהיה הכח של "מח שליט על הלב", אבל מהבר מצוה והלאה – כשהילד נעשה איש – הוא מקבל את הכח המיוחד הזה (ועל כן מתחייב בקיום מצות ואף נענש על אי קיומן).

בר מצוה, חתונה ו"בן שבעים לשיבה"

כתוב בחסידות שישנן שתי דרגות למעלה מ"מח שליט על הלב". יש מה ש"פנימיות הלב שליט על המח" – מדרגה שאדמו"ר הזקן אמר שהיא המדרגה שלו. ועוד יותר – "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" – מה שאדמו"ר הזקן אמר שהיא דרגת בנו, אדמו"ר האמצעי. בלי המלה פנימיות, הכל אותה גימטריא – מח שליט על הלב ולב שליט על המח וגם עוד פעם מח שליט על הלב (אף על פי שהגימטריא שוה אין הראשי-תבות שווים – "מח שליט על הלב" ר"ת מעשה, "המעשה הוא העיקר" ו"גדול המעשה יותר מן העושה" – המח מעשה את הלב לעשות בפועל, ודוק). אם כן, הכל חוזר בסוף ל"מח שליט על הלב" שהוא העיקר, הציטוט מתוך הזהר.

אם הפירוש הפשוט של "מח שליט על הלב" שייך לבר מצוה, באותו יום ש"הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" – יום הבר מצוה של דוד המלך והבר מצוה של מלך המשיח, משיח בן דוד – אפשר לשאול מתי הגיל הכי טוב כדי כבר להגיע ל"פנימיות הלב שליט על המח". אפשר לומר שאם האדם באמת מתעצם עם "מח שליט על הלב" בפשט, כמו שכתוב בתניא שזו עבודת הבינוני – שהוא בינוני בשלמות, מחזיק בעבודת הבינוני מבר מצוה עד ל"בן שמונה עשרה לחופה" – אז כאשר הוא מתחתן וזוכה ל"מצא אשה [מצא טוב ויפק רצון מהוי']", שהיא בחינת לב, הוא זוכה ל"פנימיות הלב שליט על המח". זה רק בתנאי שבכל התקופה מבר מצוה והלאה הוא התעצם עם עבודת הבינוני, "מח שליט על הלב".

מתי הוא יכול כבר להגיע ל"פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" (המדרגה השלישית, שהיא בעצם חזרה ל"מח שליט על הלב")? אפשר לומר שצריך לחכות עד גיל שבעים – "בן שבעים לשֵׂיבה", לשִׁיבה, שאז הוא שב לעבודתו הראשונה. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין [ויגיע לימי שיבה] לא יסור ממנו" ויחזור למח שליט על הלב במדרגה הכי גבוהה, "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב".

בכל אופן, זו הגימטריא של הבר מצוה שלנו, עם שם המשפחה – "מח שליט על הלב".

"מח שליט על [ידי] הלב"

נוסיף עוד ווארט על המשפט הזה, "מח שליט על הלב": לפי הפשט מי ששליט – שליט על מישהו אחר, כמו אדון ועבד, מלך ועם. באויר עכשיו מדברים על שלטון, מי ישלוט כאן. אבל ידוע בפירושים של פסוקים בתנ"ך – רש"י מביא והרבי מאד אוהב את הדרוש הזה – על המלה "על", שאפשר לפרש "על ידי".

הדוגמה העיקרית היא "והשיב לב אבות על בנים", שרש"י כותב "והשיב לב אבות על [ידי] בנים", שהבנים משפיעים על האבות לחזור בתשובה. על פי סדר ההשתלשלות, קודם יש אבא, מח, ואחר כך בן, לב. אבא הוא חכמה, מח, ובן היינו ז"א, מדות הלב. צריך שהאבא יהיה שליט על הבן, אבל כתוב "והשיב לב אבות על [ידי] בנים". אם נקח אותו עקרון ונאמץ אותו למשפט "מח שליט על הלב" אפשר לקרוא ש"מח שליט [אבל הוא שליט] על [ידי] הלב" – הופך את הענין לגמרי.

"אשה כשרה שעושה רצון בעלה" – בין שליטה ישירה לעיצוב בדרך ממילא

צריך להבין מה ההבדל בין "מח שליט על [ידי] הלב" ל"פנימיות הלב שליט על המח" – לא אותו דבר. אם נחזור למשל של האיש והאשה, שכאשר "זכו שכינה ביניהם" – כתוב "איזו היא אשה כשרה  העושה רצון בעלה", וידוע הפירוש החסידי שהיא עושה-מתקנת את הרצון של בעלה.

אפשר להסביר בשני אופנים שונים: או שהיא אומרת לו מה לעשות והוא עושה – שהיא שולטת בו. בדרך כלל אומרים שזה מצב שלילי, אבל יתכן שאם היא צדיקה גדולה מאד ומה שהיא אומרת הוא רצון ה' – שישמע לה, "שמע בקֹלה". לכן אומרים ש"אשה כשרה" היא כשרה אמנו. אבל בדרך כלל הפירוש שאשה צדיקה ותמימה – עצם האמונה שלה והצדקות שלה מחזקים את הבעל שישלוט נכון. לא שישלוט על האשה, אלא שישלוט בכלל – בכל המציאות. לכל אחד יש איזו זירה של שלטון, ששם הוא צריך להיות השליט.

"איזו היא אשה כשרה העושה רצון בעלה" – שבונה את הרצון בדרך ממילא, רק במציאות שלה, שהיא אשה טובה. על כך נאמר "בטח בה לב בעלה" – המציאות שלה נוסכת בו בטחון של קדושה, בטחון בה' "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", והוא עושה חיל ומצליח בכל מעשיו.

טהרת הלב נותנת כח שלטון למח

אותו דבר מח ולב – יש שפנימיות הלב מתגלה והיא כל כך גבוהה ומכוונת לרצון ה' שהלב שולט על המח ואומר לו מה לעשות. אבל כאן אמרנו משהו אחר, "מח שליט על [ידי] הלב" – אם האדם זוכה ל"לב טהור ברא לי אלהים", שיש לו לב טהור, לב זך ולב שמח, כמו שכתוב בתניא, שהעיקר הוא לב שמח, "נתתה שמחה בלבי". באמת יש כאן שמחה גדולה – כתוב שבבר מצוה צריך לשמוח בשמחה גדולה כמו בחתונה, שהרי הבר-מצוה מתחתן עם המצוות.

אם יש לב בר ("בר לבב") – טהור ונקי, לב שמח – הוא כל כך מחזק את המח עד שעושה ממנו שליט בעצם, לא שליט על הלב דווקא אלא שליט בכלל. כי מה שהמח מקרין מכוון לדעת ה', לרצון ה', והוא הולך על זה וה' מצליח בידו ועוזר לו, ו"כל אשר יעשה יצליח" (כמו שכתוב על הצדיק בתחלת ספר תהלים), כמו יוסף שהוא "איש מצליח", "בר מזלא", הכל בזכות שיש לו לב שמח ולב טהור. אנחנו עדיין בשלהי חדש אדר ש"מרבין בשמחה", וכתוב שגם אחרי פורים ממשיכים להרבות בשמחה מיום ליום. שוב, עיקר השמחה הוא בלב, ואז ה"מח שליט על [ידי] הלב".

כל זה היה לכבוד חתן הבר מצוה שלנו, שהגימטריא המלאה שלו – עם שם המשפחה – היא "מח שליט על הלב". יש את הפשט הכי פשוט, שאם יש נטיה לא מבוררת בלב המח צריך לעצור אותה ולשלוט עליה. אבל כבר מהבר מצוה הוא יכול להגיע לפירוש שאמרנו – שהמח שליט בכלל על ידי (טהרת) הלב. אז, בע"ה, יגיע להיות עוד פעם חתן – כעת הוא חתן הבר מצוה, ויגיע להיות חתן של חתן וכלה (יש לו גם היום כלה, התורה והמצוות, ותהיה גם כלה בשר ודם, כמו שה' רוצה) – ואז הוא גם יזכה ל"פנימיות הלב שליט על המח", וימשיך עד שבעים והלאה.

לחיים לחיים.

ב. מצות ציצית – ה"זהיר טפי" של הדור מאז רבי אלימלך (השגח"פ השנה)

כ"א אדר תשע"ה – תחלת לימוד הלכות ציצית בפרק היומי ברמב"ם

היום יום מיוחד מאד, יום הבר מצוה, יום ההולדת, ה"מזל גובר" של רז חיים – כ"א אדר, ההילולא רבה של בעל הנעם אלימלך זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הבעל שם טוב אומר שכאשר לומדים תורה כסדר – שיעורים קבועים בתורה – דווקא בזה רואים את ההשגחה הפרטית הכי מופלאה. דוגמה לכך יש היום, כ"א אדר תשע"ה. מי שלומד את הפרק היומי ברמב"ם, היום התחלנו את פרק א' של הלכות ציצית.

תש"ר ותש"י – "מח שליט על [ידי] הלב"

כמה פעמים דברנו, בבר מצוה, שקשור לציצית[ב], חוץ מהפשט שבר מצוה קשור לתפילין – כמו שחזר חתן הבר מצוה במאמר – המצוה המיוחדת שמתחדשת כשהילד נעשה איש, בר מצוה.

מצות תפילין היא ענין של מוחין, קשור למה שדברנו על "מח שליט על הלב". אפשר לומר שהתפילין קשורות במיוחד לפירוש המחודש שאמרנו ב"מח שליט על [ידי] הלב" – תפילין של ראש הם מח ותפילין של יד הם לב. מה פירוש מח שליט על הלב? שתש"ר שולטים על תש"י ומדכאים אותם? ודאי לא זה הפירוש הנכון. צריכים גם לשים לב שמקדימים תפילין של יד לתפילין של ראש. חייבים לפרש כמו שאמרנו כרגע, שעל ידי תיקון הלב – קודם מטהרים את הלב, "לב טהור ברא לי אלהים", לברוא לי לב חדש, לב שמח – מניחים תפילין של ראש. זה מאפשר שתפילין של ראש יעניקו לי את השלטון הנכון על כל מה שאני עושה (כולל השלטון על כל עמי הארצות – "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' – אלו תפילין שבראש") ואת הבטחון – "בטח בה לב בעלה" – שאזי "כל אשר יעשה יצליח".

בכל אופן, בדרך כלל מדברים בבר מצוה על תפילין, אבל כמה פעמים דברנו גם על הענין של ציצית דווקא בבר מצוה. אם כי שלובשים ציצית מגיל קטן – מגיל 3, ויש כאלה שעוד קודם – יש חינוך לציצית.

ה"זהיר טפי" של הדור – ציצית (ועבודה עברית)

הרבי אלימלך, בעל ההילולא של היום, אמר שבכל דור יש מצוה מיוחדת שצריך להיות בה "זהיר טפי". כמו שכתוב בחז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי"[ג]. הפשט הוא שבמצוה זו צריך להזהר במיוחד – להדר[ד] ביותר, בלשון החסידות. בחסידות מוסבר ש"זהיר טפי" הוא מלשון "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ולכל אחד – לפי שרש נשמתו – יש מצוה מיוחדת בתורה שאם הוא יזהר ויהדר בה[ה], כפשוטו, דווקא בה נשמתו תאיר ותזהיר כזהר הרקיע. אמר בעל הנעם אלימלך, בעל ההילולא של היום, שכמו שלכל אחד יש את המצוה המיוחדת בהתאם לשרש נשמתו, ה"זהיר טפי" שלו, כך בכל דור יש את המצוה המיוחדת – ה"זהיר טפי" – של הדור.

לפני הרבה שנים – רוב האנשים כאן לא היו בתקופת ימית, אבל מאז הלאה – דברנו שה"זהיר טפי" של הדור שלנו הוא עבודה עברית. אבל הרבי אלימלך אמר שה"זהיר טפי" של הדור – התכוון לדור שלו – הוא מצות ציצית[ו][ז]. היות שהוא נכד רוחני של הבעל שם טוב – דור שלישי לבעל שם טוב, כמו שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו שהוא נכד הבעל שם טוב, ובפולין הרבי ר' אלימלך גם נקרא בעל שם טוב קטן[ח] – כל ענינו הוא להביא לימות המשיח, הרי כל עניני הבעש"ט הם משיחיים (וכמענה המשיח לשאלת-דאגת הבעל שם טוב אימתי קאתי מר – לכשיפוצו מעינותיך חוצה).

אם הוא אמר שה"זהיר טפי" של 'הדור שלנו' – אף שזה היה לפני כמה וכמה דורות – הוא מצות ציצית, הוא התכוון (כפי שאמרנו הרבה פעמים) שכך יהיה עד ביאת המשיח. בתור מצוה מעשית ציצית שקולה וכוללת את כל תריג מצוות התורה, כפי שכותב רש"י בפשוטו של מקרא על "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם". ברגע שאמר שה"זהיר טפי" של הדור הוא מצות ציצית, ודאי התכוון עד ביאת משיח – בתור מצוה מעשית מבין תריג מצוות התורה.

והנה, אסמכתא חזקה ביותר לדברי הנעם אלימלך מצאנו בהלכות ציצית של הרמב"ם. הרמב"ם חותם את הלכות ציצית: "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית[ט], שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כלן, שנאמר: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם". אין עוד מצוה שהרמב"ם כותב עליה "לעולם יהא אדם זהיר"! נמצא שגם אצל הרמב"ם מצות ציצית היא ה"זהיר טפי" שלו. ומכך שגדולי ישראל בכלל והרבי בפרט שמים דגש מיוחד על לימוד הרמב"ם בדורנו (ואיך שלימוד זה דווקא מביא לימות המשיח), נמצא שמצות ציצית היא בהחלט ה"זהיר טפי" של דורנו אנו.

לכן צריך לחשוב מאד מה זה אומר לגבי בר מצוה. כשנער נעשה בר מצוה הוא צריך להיות זהיר בכל המצוות, אבל אם הרבי ר' אלימלך – שהוא בעצם המזל של הבר מצוה שלנו, רז חיים שי' – אמר לנו שה"זהיר טפי" שלנו הוא מצות ציצית זה דבר חשוב ביותר. ההשגחה הפרטית המופלאה, כפי שאמרנו קודם, היא שהרמב"ם של היום שלו – שאמר שה"זהיר טפי" של הדור הוא ציצית – הוא פתיחת הלכות ציצית.

ג. "'תעשה' ולא מן העשוי" – התחדשות המצוות

כ"א אדר תשע"ה – "'תעשה' ולא מן העשוי"

עוד השגחה פרטית, חוץ מכך שהיום כ"א אדר – כל שנה יש כ"א אדר – השנה משהו מיוחד, שזה כ"א אדר תשע"ה. כדי שיהיה עוד פעם כ"א אדר תשע"ה צריכים לחכות אלף שנים... (אך בעצם יש כאן רמז שמיוחד אך ורק לשנה זו, גם לפרט גדול, כדלקמן, וכל זה בנוסף למה שקוראים בתורה בשבת זו: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם", שרומז לקץ של שנה זו דווקא, כמבואר בתחלת השנה). מה ההשגחה הפרטית? בפרק של היום, הפרק הראשון של הלכות ציצית, הרמב"ם מביא כלל גדול שנאמר לגבי ציצית וגם לגבי עוד מצוות – אבל בפעם הראשונה שמוזכר ברמב"ם ובשו"ע אדה"ז ובשו"ע בכלל הוא בהלכות ציצית – "'תעשה' ולא מן העשוי".

אנחנו בשנת תעשה – תשע"ה. זה דבר פשוט, שאולי לא מספיק הדגשנו בתחלת השנה – אפילו אם הדגשנו, אפשר עוד יותר להדגיש – שזו שנת 'תעשה!'. קודם כל צריך לעשות, תעשה משהו בחיים – המסר הכי ברור של השנה הזו. את המלה "תעשה" פגשנו הרבה פעמים במלאכת המשכן – שה' אומר למשה "תעשה" כך וכך. ודאי שזו שנה שהרבי מאד אוהב, כי הרבי תמיד הדגיש ש"המעשה הוא העיקר" – העיקר שתעשה.

שאלו שגם לפני בר מצוה עושים את רוב הדברים – אפילו את התפילין כבר מניחים חדשיים מראש כהכנה, וכך בכל המצוות יש חינוך. כל בר מצוה כבר רגיל במצוות, אם הוא זכה לגדול בבית דתי-חסידי, אז מה החידוש? אפשר להסביר זאת לפי הכלל של "'תעשה' ולא מן העשוי" – צריך לעשות בצורה חדשה, שלא יהיה ש"תעשה" דבר שכבר "עשוי". צריך להעמיק בכלל הזה של חז"ל, "'תעשה' ולא מן העשוי.

"'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול" בציצית וסוכה

כשאדמו"ר הזקן מצטט את הכלל בשו"ע הוא עושה זאת בנוסח מלא: "'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול". בדוגמה של ציצית הוא מביא את לשון הפסוק "'גדילים תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול". דוגמה אחת, רק שנבין את הכלל: אם אדם לקח כנף ושם בה ציצית ואחר כך תפר אותה על בגד – זה פסול, כי עשה את הציצית בזמן של פיסול, שלא היה בגד של ארבע כנפות. הוא שם את הציצית על חתיכת בגד ואז תפר על בגד שלם, וזו דוגמה ביחס אליה נאמר "'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול".

איפה עוד נאמר "'תעשה' ולא מן העשוי"? יש שתי מצוות בהן כתוב בתורה בפירוש המלה "תעשה", ממנה חז"ל דורשים "'תעשה' ולא מן העשוי". מצוה אחת היא ציצית, בה כתוב "גדִלים תעשה לך" – "'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול". מצוה שניה היא סוכה, כתוב "חג הסֻכֹת תעשה לך". בשני הפסוקים אחרי "תעשה" כתוב "לך" – על פי שנים עדים – אך במאמר חז"ל משמיטים את המלה "לך" ורק אומרים "'גדילים תעשה' ולא מן העשוי", "'חג הסוכות תעשה' ולא מן העשוי".

ממד ה"לך" במצוות

אם נחזור לכך שאנו בשנת תעשה – צריך לעשות הרבה, וצריך "'תעשה' ולא מן העשוי", עשיה חדשה. הפסוק של "תעשה" בציצית אינו בפרשית ציצית שאומרים בקריאת שמע, אלא ב"משנה תורה", אבל הפסוק ממש מתאים להיום – "גדִלים תעשה לך", היום נעשה גדול, עושים גדילים. מתאים בפנימיות שאדם שמקיים מצוות כשהוא גדול, "גדִלים תעשה", הוא עושה זאת "לך".

מה הכוונה? הרי הוא עושה מצוה לה', מצוה לשמו יתברך. הפשט של "לך" שכאשר הוא רוצה לקיים את המצוה שיעשה על ארבע הכנפות שלו. אבל אפשר לפשט ולומר שבכל מצוה צריך להיות ממד של "לך". בציצית יותר פשוט – כל אחד רוצה ללבוש בגד, וכאשר אתה לובש בגד "לך" תעשה בו גדילים שהם ציצית. מה פירוש "חג הסֻכֹת תעשה לך"? הרי חג הסוכות הוא לה'. היה אפשר לחשוב שאולי בחג הסוכות אדם רוצה לעשות סוכה לעצמו, לשבת בסוכה, אבל זה לא הפשט. יותר מודגש במצוה של סוכות – מקיפים דאמא, שיא חדש תשרי, "זמן שמחתנו" – יש ממד של "לך", לעצמך. "תעשה לך" בחג הסוכות, וכך בכל המצוות.

בר מצוה, שיש לו דעת, יכול לעשות מצוות "לך" – שכל מצוה היא לה' וגם לך. מהו ה"לך"? השמחה שלך, האושר שלך, תכלית החיים שלך לקיים מצוות. זה ה"לך", זה התכל'ס. והוא על דרך הנאמר בחגים "בעינן נמי 'לכם'" (שיש בזה רמז לקץ כנודע, סימן שעבודה זו של "לך" ו"לכם"[י] שייכת בעצם לקץ הגאולה, הגילוי שישראל וקוב"ה כולא חד). בציצית שמים תכלת – בגשמיות או ברוחניות – והתכלת היא לשון תכלית. יש משהו בציצית שיש בה תכל'ס יותר מכל המצוות, תכלת היא תכל'ס. התכלית היא שהמצוה היא "לך", "תעשה לך", ויש להוסיף בכך במצוה זו. בכל אופן, בחז"ל משמיטים את ה"לך" ודורשים רק "'תעשה' ולא מן העשוי" בגדילים ובסוכות.

אם מדייקים דווקא את לשון הפסוק, "תעשה לך", מקבלים רמז מופלא שהסוד של "תעשה" אינו רק רמז כללי של שנת תשע"ה – החוזרת פעם באלף שנה – אלא רמז של שנת ה'תשע"ה: יש בתורה ז פעמים ("כל השביעין חביבין") "תעשה לך"[יא], העולים ביחד 5775 (ה אלפים ועוד תעשה), השנה שלנו בפרט גדול!

"'תעשה' ולא מן העשוי" במזוזה

יש מצוה שלישית בה חז"ל מביאים במנחות את הכלל של "'תעשה' ולא מן העשוי", אף שאין שם בפסוק את המלה "תעשה" – מצות מזוזה. הדוגמה הפשוטה ל"'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול" בסוכה היא שאדם סכך בענפים מחוברים – הסוכה פסולה – ורק אחר כך גזר את הענפים, באם לא נענע את הסכך הוא פסול, כי "'תעשה' ולא מן העשוי כבר בפיסול". לכן כולנו יודעים את ההלכה, שאם אדם סיכך מהמחובר לקרקע, לאחר שהוא גזר את הענפים הוא צריך להרים את הסכך ולהניח שוב כדי שיהיה כשר, אחרת הסוכה פסולה מדאורייתא.

מה לגבי מזוזה? למדנו את הדין לפני כמה ימים ברמב"ם. מענין שזהו דין שאף שחז"ל אומרים בו "'תעשה' ולא מן העשוי" – הרמב"ם פוסק את הדין אך לא מביא לשון זו. הוא מביא את הלשון בציצית בה כתוב בתורה "תעשה"[יב]. הדין במזוזה הוא שאם אדם קבע מזוזה בעץ ואחר כך עשה מהעץ הזה מזוזת הפתח – המזוזה פסולה, שהרי נקבעה-נעשתה כבר בפיסול.

סוכה-ציצית-מזוזה כנגד בי"ע

הזכרנו שלש מצוות שאומרים בהן בפירוש "'תעשה' ולא מן העשוי". המצוה העיקרית שאנחנו מדברים עליה היום היא ציצית, ה"זהיר טפי" של הדור לפי בעל ההילולא, הרבי ר' אלימלך. ציצית נקראת גם 'ארבע כנפות', והיא רומזת לחיות הקדש להן יש "ארבע כנפים" – המלאכים של עולם היצירה. נמצא שמצות ציצית שייכת לעולם היצירה. בסוד של שנגל"ה (שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל) עולם היצירה הוא עולם הלבוש, בסוד לבוש הציצית. וכן ז"א מקנן ביצירה – שש המדות, ששייכות גם ללבושים-מדים. ובפירוש נאמר בנוסח הוידוי של האריז"ל שביטול מצות ציצית פוגם ב-ו של שם הוי', ו"ק דמקננין ביצירה.

בהמשך נלמד תורה מבעל הנעם אלימלך על מצות ציצית, ונראה שעיקר הסוד של הציצית (הקשור לכנפים שלה) הוא מאבק אם יש "כנפי רוח" לקדושה או חלילה לקליפה, האם האויר-הרוח – היסוד השייך ליצירה – הוא "רוח בכנפיהם" של מלאכי הקדושה או מלאכי הקליפה ר"ל. בעולם היצירה מתחוללת עיקר מלחמת היצרים, כאשר על ידי מצוה בוראים מלאך טוב (יצר טוב) ועל ידי עבירה בוראים מלאך רע (יצר הרע)[יג] – כפי שכתוב בפרקי אבות, ומורחב בדברי רבי אלימלך שנלמד. והנה, ציצית עולה יצר יצר (כאשר נחבר את שתי הרישין ל-תו היינו אותיות ציצית ממש), סוד יצר הטוב ויצר הרע (כוונת שם הוי' ב"ה מרבי אברהם אבולעפיא).

לפי זה ניתן להקביל את שלש המצות של "'תעשה' ולא מן העשוי" – סוכה ציצית ומזוזה[יד] – כנגד בי"ע: סכך הסוכה הוא בסוד "מקיפים דאמא" כידוע, והרי "אמא מקננא בכורסיא", בעולם הבריאה; הציצית היא כנגד עולם היצירה, כנ"ל[טו]; מזוזה היא סוד המלכות – מזוזה עולה א-דני, שהוא שם המלכות – המקננת בעולם העשיה. בעולם העשיה במיוחד נזקקים לשמירת המזוזה, כרמז הזהר ש"מזוזֹת" היינו זז מות שבעשיה (ה"אף עשיתיו" מתפרש כאן כפשוטו – "אף" של חידוש וריבוי ה"עשיתיו", שהרי לא מפורש בתורה "תעשה" ביחס למזוזה).

לפרק את המצוות (שמדין חינוך) ולהרכיב אותן מחדש (כחיוב מדאורייתא)

על פי זה נוכל להסביר בפשט מה צריך להתרחש כעת בבר מצוה. כל המצוות שעשיתי עד כה, מדין חינוך, לא עשיתי מצוה עדיין מדאורייתא. חשוב לדעת. אם אני רק ממשיך את האינרציה של המצוות שעשיתי עד כה, יש בכך איזה טעם לפגם במצוות – הרי המצוות שעשיתי עד כה הן בפיסול יחסית למצוות של עכשיו, שהן מדאורייתא.

לכן, במדה מסוימת, כמו בכל הדוגמאות שאמרנו – אם האדם שם ציצית על הכנף ואז חבר את הכנף לבגד היא פסולה. מה צריך לעשות? לא לזרוק, אלא פשוט לפרק את הציצית ולשים עוד פעם. סכך אותו דבר – הוא צריך להרים אותו ולהניח שוב. מזוזה אותו דבר – שיוציא את המזוזה אחרי שקבע את העץ בפתח ויקבע אותה עוד פעם. יש עצה, יש מה לעשות – לפרק את הקודם ולחבר אותו מחדש, ואז הכל בסדר.

כך גם כאן, צריך כאילו לפרק את כל עשית המצוות שהיתה עד כה ולשים אותה מחדש, לשים אותה עם הכוונה שיש שינוי מהותי בקיום המצות מחדש. לא שמעתי ולא ראיתי אם מישהו נוהג שדווקא בבר מצוה, לאור כל מה שאמרנו עד עכשיו, מן הראוי שתהיה לו ט"ק חדשה. הוא קבל? [כן]. יפה, לא יודע אם כל אחד זוכה לזה. ברוך ה' שאפשר לחדש דווקא את המצוה של ציצית ביום הבר מצוה ממש (מה שאין כן לגבי התפילין). כך צריך להבין מה פירוש להוציא מהדלת את כל המצוות שעשיתי ולקיים מחדש, לפרק אותן מהבגד ולחבר מחדש, להרים ולהניח את הסכך מחדש. המעבר ממצוות כחינוך, שהוא פטור וממילא הן פסולות בתור מצוה מדאורייתא, ולהגיע למצב של מצוות בשלמות.

רק על הווארט הזה נאמר עוד פעם לחיים.

ד. לימוד הנעם אלימלך על מצות ציצית

ציצית – תיקון חטא המרגלים וישוב הארץ

אם הרבי אלימלך, של היום, אמר שה"זהיר טפי" שלנו הוא ציצית – שהיא מה שיביא את המשיח – צריך ללמוד מתוך הספר שלו משהו על ציצית. פרשת ציצית בתורה – חוץ מ"גדִלים תעשה לך" – היא מה שאומרים פעמיים בכל יום בקריאת שמע, מפרשת שלח. בתחלת הפרשה כתוב שהמרגלים תרו את ארץ ישראל לגריעותא ובציצית כתוב "ולא תתורו" – כבר אומר שציצית היא מצוה גדולה של הדור שלנו. ציצית מתקנת את חטא המרגלים, שהוא החטא ששייך כאן לנו, לארצנו הקדושה, לכניסה לארץ ולישוב עם ישראל בארצו, לקיום כל המצוות התלויות בארץ ולקיום המצוה הראשונה של הציבור – "שום תשים עליך מלך". מלך הוא שליט – מח שליט על הלב. ידוע הפירוש שמלך ר"ת מח-לב-כבד, שהמח שליט על הלב והלב שליט על הכבד.

אפשר לומר בעל פה, אבל האותיות של בעל הנעם אלימלך הן משהו מאד קדוש, מלאות השראה, לכן כדאי לקרוא בפנים. לפני כן נשיר את הניגון של הרבי ר' אלימלך, המזל של בר המצוה – מקוה שמכירים.

נבואת זכריה והקשר לציצית

בתחלת פרשת ציצית כתובה שלש פעמים המלה ציצית – ציצִת, ציצִת, לציצִת. את זה בעיקר הוא מפרש:

ויאמר ה' אל משה כו' ועשו כו' # נראה לפרש ע"פ דאיתא במסכת קידושין על פסוק ותשאנה את האיפה ורוח בכנפיהם [יש נבואה מיוחדת מאד בנביא זכריה פ"ה שמתחילה מ"מגלה עפה" שהוא רואה יוצאת מתוך קדש הקדשים, מבית המקדש. מהמגלה העפה הזו לומדים חז"ל – כפי שרש"י מביא בפירושו על התנ"ך – שהעולם אחד מ-לב בתורה. זה עצמו רומז למצות ציצית, כי בציצית יש לב חוטים – כבר רמז לקשר בין נבואה זו בזכריה למצות ציצית. כשלובשים את הציצית מקבלים מוחין, תודעה, שכל המציאות – כל העולם כולו – מאד קטן ביחס למגלה של התורה. הבגד הזה הוא כמו התורה שעוטפת אותי, וכל המציאות – כל מה שקורה בעולם – רק אחד מ-לב בתורתנו הקדושה. זו תודעה שאפשר לקבל עם הטלית קטן החדש של הבר מצוה.

שם, בסוף הנבואה, כתוב שהוא ראה שתים נשים שגם יוצאות מפתח המקדש. קודם הוא ראה איפה – כלי גדול – ובתוך האיפה היתה בהתחלה אשה אחת, שהיתה אשה רעה. כעת יוצאות עוד שתי נשים – שלא פשוט אם הן נשים טובות או נשים רעות – ולנשים האלה שיוצאות מהבית יש כנפים ורוח בכנפיהן. ברגע שמדברים על כנפים גם רומז למצות ציצית, שקוראים לה 'ארבע כנפות' – ארבע כנפיים, כפי שנסביר. כאן יוצאות שתי נשים ויש רוח בכנפיהן, והן נושאות את האיפה. בפסוק הבא הנביא שואל לאן הן נושאות את האיפה, וכתוב שהן נושאות את האיפה לבנות לה בית בארץ שנער – רומז לגלות, ולא רק לגלות הראשונה, שהרי זכריה בתחלת בית שני, אלא לגלות האחרונה שתהיה בחרבן בית שני. הגלות היא בגלל העבירות.

חנופה וגסות רוח

יש פירוש אחד בחז"ל שהוא מביא:] # ומפרש שם לבנות לה בית בארץ שנער ואמר רבי יוחנן זו חנופה כו' יע"ש [שתי הנשים נושאות את האיפה לבנות לה בית בארץ שנער – לאשה אחת קוראים חנופה ולאשה אחת גסות רוח. כתוב במפרשים שבבית ראשון היתה עבודה זרה, והחכמים בתחלת בית שני בטלו את יצרא דע"ז, אבל במקום הקליפה הזו ירדו לעולם חנופה וגסות רוח. חנופה וגסות רוח הן אותו דבר כמו עבודה זרה ואפילו יותר גרוע.

נעשה גימטרית בינים: יש כאן שתים נשים, שכתוב שיש רוח בכנפיהן – יש להן כנפים והן עפות, הכל התחיל מ"מגלה עפה" שהיא התורה, וכמו שנראה בהמשך כל התיאור בנבואה כפי שהוא מפרש שמלחמת משיח היא מלחמה של מטוסי קרב. האויב עף – יש לו כנפים – ואנחנו צריכים להתגבר על מטוסי הקרב של האויב עם מטוסי הקרב שלנו. כל המלחמה מתרגשת באויר. המטוסים שלנו – המלאכים שלנו – צריכים להתגבר על מלאכי האויב ולהפיל אותם ארצה. זה הנצחון של מלך המשיח. לא פעם אמרנו שגל עיני היא חיל האויר של חב"ד – ממש מתאים לקטע הזה בנעם אלימלך.

הגימטריא של חנופה גסות רוח (רוח קצת רמוזה ב"רוח בכנפיהן" של הנשים הנושאות את האיפה, יש רוח טובה ויש רוח רעה) היא 832, ארץ ישראל, לב פעמים הוי' (קשור ל-לב חוטי הציצית). זה הלעומת-זה. כבר אפשר ללמוד מה הקליפה שהיא הלעו"ז של ארץ ישראל – שחז"ל אומרים שהיא גרועה מעבודה זרה – היא חנופה וגסות רוח. איפה מוצאים אותה? [בכנסת]. רבי יוחנן כידוע הוא המחבר של הירושלמי, מרא דארעא ישראל – מתאים לרבי יוחנן.] #

כנפי הקליפה להכין מדורי גיהנם לחוטא

והנה ראינו שבכח העבירות הקליפה עושה לה כנפים [אם ח"ו יש עבירות – זו צריכה להיות החרדה החיובית, אנחנו חרדים, ככה קוראים לנו, צריך להיות "חרד על דבר ה'" מבר מצוה, והחרדה שרואים בעין השכל שבלב שכל דבר לא טוב שעושים – עושה כנפים לקליפה.] ובני רשף יגביהו עוף [ברגע שעושה לעצמו כנפים הוא מתרומם, מתנשא, ומתחיל לעוף.

לאן הוא עף?] לעוף במדורי הגיהנם להכין מדור להרשעים [עף להכין לאותו אחד שעשה את העבירה מדור מיוחד, לבנות לו בית בגיהנם. גיהנם אינו איזה מקום 'שם', כפי שמביא בתניא בשם הרמ"ע מפאנו שהגיהנם הוא האויר שסביב האדם. שם מביא רק שהעבירה נרשמת באויר סביב האדם, אבל כאן מתאר יותר נחמד – שהעבירה עושה כנפים לקליפה לעוף לגיהנם לבנות לך בית שם, להכין לך מקום, ציור הרבה יותר 'געשמאק'.] #

ולזה צריך האדם להזדהר ולהשגיח על זה תדיר [כאן רומז למה שאמר שמצות ציצית היא ה"זהיר טפי". מענינת הצורה הדקדוקית "להזדהר", ולא רק "להזהר". בכל אופן, צריך להיות מאד זהיר – כפשוטו, לא מלשון "המשכילים יזהירו" – ולהשגיח. השגחה היא הסתכלות, כפי שיסביר לנו תיכף שציצית היא הסתכלות. צריכים להסתכל על הסרט שכעת עשיתי. אדם עושה עבירה, נותן לקליפה כנפים לעוף לבנות לך מדור בגיהנם – הסרט הזה צריך להיות מול העינים, "וחטאתי נגדי תמיד".] #

מבט מעורר הכנעה

ובמה יתקן הדבר לבלתי תוכל הרע לו [איך האדם יתקן שלא חלילה וחס יחול עליו?] # בהביטו על הדבר ההוא תמיד [יש מי שאומר שצריך להתעלם מהדברים האלה להסיח דעת. בדרך כלל אומרים שזו דרך החסידות – לא מתבוננים בדברים רעים, גיהנם וכיו"ב, אלא "סור מרע" על ידי "ועשה טוב", עושים טוב והכל מסתדר. כאן אומר לא כך – צריכים ליישב, נשמע לא כמו דרך החסידות.]

ויכנע לבבו [כאן הוא נתן את המפתח. הוא אומר שאם אדם מסתכל על הסרטון הזה ההסתכלות תביא אותו להכנעה בלב שתכפר לו על החטא. אם כן, הוא אומר שאדם קודם כל צריך להגיע להכנעה – יסוד היסודות של החסידות. אם רוצים הכנעה-הבדלה-המתקה צריך להתחיל מהכנעה.

איך אנחנו מסבירים הכנעה? שאדם מסתכל בראי ורואה איפה אני נמצא בחיים, בכי לא טוב. כאן יש ציור עם עוד יותר געשמאק – אני עושה דברים לא טובים בחיים, וכל דבר לא טוב עושה כנפים ל"בני רשף יגביהו עוף", והם עפים ישר לגיהנם לעשות לי מדור מיוחד. גיהנם הוא לא משהו אחרי מאה ועשרים שנה. כמו שמסבירים בפרק בעבודת ה' – הכל ברגע ההוה ממש. השפלות היא שבניתי לעצמי גיהנם עכשיו, לא בעולם אחר – המצב שלי הוא גיהנם, אני דר בגיהנם.

נשמע משהו קשה, אבל זו שפלות. בחב"ד לא משתמשים כל כך בציורים כאלה (דברנו על זה הרבה פעמים בנוגע לפתיחת הצעטעל קטן של הרבי ר' אלימלך, התיאור של קפיצה לאש על קידוש ה' כו'), אבל לא מן הנמנע. יש אצל אדמו"ר האמצעי דברים יותר חריפים בתוכן ענין השפלות, שקשה לקלוט, שאדם מואס בחייו ממש – כלומר, שהחיים שלו הם גיהנם. מי שקורא את אדמו"ר האמצעי קורא את הסגנון שלו ובנעם אלימלך הסגנון שלו – אבל התכלית אותו דבר, שצריכים קודם כל להגיע להכנעה, "ויכנע לבבו". "ויכנע לבבו" גם מח שליט על הלב. מה המח כאן? הסרטון, ההסתכלות בעין השכל, שמכניע את הלב הלא מתוקן.

הכנעה ככח מניע לתיקון

למה מביאה ההכנעה? ממש מה שכתוב בפרק בעבודת ה', שההכנעה האמתית היא כח המניע למעשים טובים – שהוא רוצה לצאת מהמצב שלו, מהגיהנם שלו, ולהגיע לה'. איך? על ידי ריבוי מעשים טובים, כפי שדברנו שהכלל – ה"זהיר טפי" – של הדור שלנו הוא "כמות מאכט איכות", כמות עושה איכות. כנראה קשור גם לציצית, לריבוי החוטים של הציצית, הרבה מצוות ומעשים טובים (כל חוט מכפר על חטא, בדרך ממילא) – זה עושה את האיכות, מוציא אותך מגיהנם ושם אותך בגן עדן:] #

ויתחזק במעשים הטובים מאד [הכנעה אמתית לא מותירה את האדם בעצבות או ביאוש ח"ו, אלא בדיוק להיפך. הסרטון כל כך 'משעשע', שכמה שאתה רואה ששמת את עצמך בגיהנם זה מספיק משעשע שנותן לך 'פוש' רציני שאדרבא – נתחיל את הקרב באויר, עוד לפני שהוא מגיע למדורי גיהנם.]

עד שיעשה על ידי זה לעצמו כנפים [מה החיזוק? תרבה במעשים טובים עד ש"תעשה לך" כנפים. פירוש מופלא ב"תעשה לך" – גדילים הם כנפים, תעשה שגם לך יהיו גדילים, כנפים, להלחם עם האויב.] לעוף ולהתגבר עליה [להתגבר על ה"שתים נשים" האלה – חנופה וגסות רוח. צריך לדעת מי האויב, חנופה וגסות רוח, הליצנים – מושב ליצים, עליו נאמר בפסוק הראשון בתהלים "ובמושב לצים לא ישב".] להפילה לארץ [שוב, כל הציור עושה לו כח לעשות הרבה מעשים טובים, להחתים הרבה אנשים על דרך חיים, וכך לעוף לקדושה ולהתגבר על המלאכים הרעים של הקליפה.] ואז טוב לו בזה ובבא [זו כבר הבטחה, שאם יעשה כך יהיה לו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. הכי טוב, לשם כך עשה את כל הסיפור הזה.] #

"ציצִת" ראשונה - הסתכלות בתוצאות חטאיו

[אחרי הקדמה זו אפשר להסביר את פרשת ציצית, שהוא אומר שהיא בן הזוג של נבואה זו בזכריה. עוד דבר פשוט, מה הקשר בין זכריה לציצית? "וראיתם... וזכרתם.. ועשיתם".] ועתה הפירוש הוא כך ועשו להם ציצית [הפעם הראשונה מג"פ ציצית בפרשה.] לשון הסתכלות והבטה [בקטע הקודם הוא גם מביא את הפסוק "מציץ מן החרכים" – שם ה' מציץ, המשיח מציץ עלינו. ומהו השלב הראשון של ציצית?] #

ורוצה לומר שישגיחו תמיד על כנפי בגדיהם לדורתם חסר כתיב שפירוש לדירתם [גם את הווארט הזה אמר קודם. כתוב "לדֹרֹתם" בלי ו, אז אני יכול לנקד כרצוני. אם אני מנקד בחיריק כתוב "לדִרתם" – שייך גם לחדש אדר, חדש של דירה בתחתונים, א-דר, אלופו של עולם דר בתחתונים מכח עבודת חדש אדר בחג פורים, עבודת משה רבינו שנולד ונסתלק ונולד מחדש בחדש אדר.] פירוש להשגיח על אותם כנפים הנעשה מהבגידות [מפרש בגד לשון בגידות, וכל פעם שאתה בוגד בה' אתה עושה כנפים לשתי הנשים, חנופה וגסות הרוח, ו"כנפי בגדיהם לדרתם", על ידי הבגידות נעשות כנפים לעוף לעשות לך דירה בגיהנם.] והרע לעוף לדירתם למדורי גיהנם [זו הציצית הראשונה, ההסתכלות הראשונה, שמביאה את האדם להכנעה. זו הכנעה עם חיות, הכנעה משעשעת, העיקר שיתן לך את כל הכח גם לעלות לאויר ולהלחם נגד הכנפים של הקליפה.

ארבע כנפות הציצית – חיות הקדש

ציצית מלא שוה 600, כפי שמביא רש"י, שעולה ד"פ כנף. רמז מאד מכוון שהציצית היא "ארבע כנפות כסותך". כשאדם לובש ציצית יש לו ארבע כנפים – משהו מיוחד שכנראה אפשר להרגיש רק בבר מצוה. יש לי רק שתי ידים, אבל יש לי ארבע כנפים. לאיזה מלאכים יש ארבע כנפים? לשרפים בבריאה יש שש כנפים, אבל לחיות הקדש בעולם היצירה יש ארבע כנפים. קצצו להם שתי כנפים, כשירדו מעולם הבריאה שיש בו שש כנפים לעולם הבריאה בו יש ארבע כנפים. יש מחלוקת האם קצצו להם את שתי הכנפים שמכסות את הרגלים – סוד הצניעות ביחוד העפיפה, כפי שאנו מסבירים בסוד בושה-צניעות-תשוקה – או את הכנפים בהן מעופפים, "ובשתים יעופף", התשוקה האלקית.

בכל אופן, אם האדם מכוון נכון יש לו שתי ידים ועוד ארבע כנפים. איך מסבירים את "שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף"? בושה-צניעות-תשוקה, נושא גדול מאד אצלנו, שלמדנו פעם ראשונה באריכות בשכם עיה"ק, אצל קבר יוסף הצדיק, ששוה שש פעמים הוי' כנגד שש הכנפים. שתי הידים שלי הן "בשתים יכסה פניו", וארבע הכנפות הן כדי להשלים את שתי הכנפים שמכסות את הרגלים ושתי הכנפים שמעופפים בהן.

על ההבדל בין ארבע כנפים לשש כנפים בעל הנעם אלימלך דבר בקטע הקודם, ולא חוזר כאן. נוגע לעניננו שארבע כנפות הן על פי פשט חיות הקדש שביצירה, לכן מי שלובש ציצית מיד נעשה דומה לחיות הקדש – יש לו חיוּת של קדושה. גם שייך לבר מצוה, שלובש את הט"ק החדשה שלו – היא נותנת לו חיות של קדושה, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". הוא רץ לה' וחוזר לעשות מצוות. רץ ורוצה להבטל לה', ואחר כך מבין שמסירות נפש היא למסור את הנפש כאן, למטה בעולם הזה, במעשה המצוה, כמו שכתוב בתניא. את כל החיות הוא מקבל מהציצית[טז], ממילא אפשר להבין למה מצות ציצית שקולה כנגד כל הורה כולה, תורה בגימטריא "[והחיות] רצוא ושוב" כמו שכתוב בחסידות. [הכנעה גם שוה כנף] נכון, הכל מתחיל מהכנעה, והוא בטול מדת הכעס (יסוד האש של הקליפה), כמבואר במ"א.

סדרת הכנפים בכל העולמות

אם כבר מדברים על כנף, בפורים דברנו על אתכפיא ואתהפכא – האות כף. כאשר שמים ת בתוך ה-כף נעשית כתף, אבל כששמים נ – שמינית מ-ת (שהיא סוד ה-חן, ח פעמים נ, ועם ה-ת יוצא נחת) – היא נעשית כנף. הכנפים באמת יוצאות מהכתף[יז].

אם ה-נ הוא שמינית מ-ת, יש איזה רמז שמכל כתף ראוי שיצאו שמונה כנפים – משהו יפה מאד. אם בעולם הבריאה יש שש כנפים, ובעולם היצירה יש ארבע כנפים, מתבקש שבעולם העשיה התחתון תהיינה שתי כנפים – באמת נכון, לעוף בעולם הזה יש שתי כנפים. יש זבובים אם יותר כנפים, שרצים, אבל לעוף יש שתי כנפים וגם לאדם יש שתי כנפים, שתי ידים. מובא בתניא, על פי הזהר הקדוש, שהכנפים הן אהבה (יד-כנף ימין) ויראה (יד-כנף שמאל). בלי שתי הכנפים אי אפשר לפרוח למעלה.

בעולם העשיה יש שתי כנפים, בעולם היצירה ארבע כנפים ובעולם הבריאה שש כנפים. לפי זה בעולם האצילות צריכות להיות שמונה כנפים ולא"ק צריכות להיות עשר כנפים. כנראה שכנפים הן רק אחרי הצמצום (שרק אז יש עבודה של אתכפיא ואתהפכא, על ידי הכנפים). אחרי הצמצום יש עשר, ואחר כך יורד בהדרגה – כל פעם יורדות שתי כנפים. אם כן, צריך קודם להשגיח "על כנפי בגדיהם לדִרתם".] #

"ציצִת" שניה – הסתכלות המצמיחה כנפים לקדושה

[והפעם השניה שכתובה ציצית, שמובנה הסתכלות:] ונתנו על ציצית הכנף פירוש היא העצה הנכונה [אחרי ההכנעה, כשרואים את הכנף של "בגדיהם", שעפה לגיהנם, מיד כתוב "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת".] שיעשו לעצמם כנפים אחרים לאותה ההסתכלות הקדוש [קורא לסרטון הנ"ל הסתכלות קדוש – ממנה צריכים לצאת עוד כנפים, טובות.] שישגיחו על זאת למען הכנע לבו להטיב [ההכנעה היא בשביל לעשות מעשים טובים בשופי. שוב, הכנעה היא לא כדי להכניס אותנו לתהום – הכנעה היא להיטיב.] כך יגרמו בגודל קדושתם

[נשים לב למשהו מיוחד. זה קטע די ארוך בנעם אלימלך, וכמעט אין בנעם אלימלך תורה בלי המלה צדיק – לא בדקתי באופן מדויק, אבל כל הספר הוא "ספרן של צדיקים", כמעט כל קטע מדבר על שני סוגי צדיקים. יש מספיק אבחונים של שני סוגי צדיקים שאפשר לעשות ממנו ספר שלם – צדיק עליון וצדיק תחתון – וכל קטע משהו חדש. קטע בלי המלה צדיק הוא חידוש – וכאן יש תורה שלמה בלי המלה צדיק. כלומר, זו ממש עבודת הבינונים של התניא.

שוב, המצוה הזו בשבילו היא המצוה הכי כללית והכי משיחית וצריך להיות בה "זהיר טפי". הוא לא קורא כאן צדיק, אבל אומר שהאנשים יגרמו בגודל קדושתם – שופי המעשים הטובים, הכנפים של הקדושה –] שיהיו להם גם כן כנפים [אם לאלה שיושבים בבית של החנופה וגסות הרוח יש כנפים – משתלטים על התקשורת – גם אני רוצה כנפים, יותר חזקות מהכנפים שלהם. אני צריך לנצח אותם באויר – גלי מדיה שעפים באויר, שם המלחמה. אני צריך כנפים יותר חזקות מהכנפים שלהם. כל ההחלטה הזו היא רק בגלל ההסתכלות הקדושה בכנפים שלהם.] ביותר התחזקות להשפיל ולהתיש כח הקליפה ההיא [כעת מתעצם עם ההסתכלות הזו גופא, "ונתנו על ציצית", כדי לעשות לעצמו כנפים.] #

"פתיל תכלת" – חידוש התקשרות הנשמות לה'

פתיל תכלת [חידוש, מהו פתיל תכלת?] # דכתיב יעקב חבל נחלתו [פתיל הוא חבל, והוא מפרש שהפתיל הוא בעצם הנשמה, כפי שיורדת מרום מעלתה ושרשה תחת כסא הכבוד עד שהיא יורדת ומגיעה לתוך הגוף העכור בעולם הזה התחתון.] פירוש שנשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד ו[הקב"ה ]שלשלם למטה לארץ [רואים דמיון לדרושי חב"ד, כמדובר הרבה פעמים שכמעט כל דרוש פותח בירידת הנשמה לתוך הגוף, שכאן נקראת סוד הפתיל, הנשמה שמשתלשלת מכסא הכבוד למטה-מטה, עד העולם התחתון.] כחבל הזה הנקשר בשרשו למעלה ותלוי והולך עד למטה

כך היא נשמת ישראל והם תמיד קשורים בו יתברך על ידי החבל ההוא הם נשמתם הקדושים [כל יהודי למטה, לאן שלא הולך, קשור לשרשו. כמו שרבי מאיר מפרימישלאן אומר שמי שקשור למעלה לא נופל למטה – כולם מחליקים על הקרח ושוברים את העצמות, אבל מי שקשור למעלה לא נופל למטה. הקשר הוא בפתיל – הפתיל הוא הקשר בין האדם למטה לשרשו למעלה. זה גם מראה את חשיבות המצוה הזו.] #

אך כשאדם חוטא אז נפסק חבל הקדושה [כמו שכתוב בתניא באגרת התשובה, ויש גם הרבה בענין ב"באתי לגני" – המאמר של י' שבט.] ונשאר האדם ההוא בלי שורש קדושה [כלומר, בלי התקשרות לשרש שלו בקדושה.] ולזה צריך התשובה [ממש כמו שכתוב באגרת התשובה.] להעשות שיתקשר שוב החבל ההוא [כמו שאדמו"ר הזקן מביא, שהקשר החדש הוא "קשר כפול ומכופל".] ויגיע [כשעושה תשובה] עד כסא הכבוד וזהו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד [אנחנו מאד אוהבים להביא את הרמז מר' לויק, האבא של הרבי, שהמלים האחרונות של הקריאה בר"ה (סוף פרשת וירא) הן "ואת מעכה" – ר"ת 'וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד'. אם האדם נתק את החבל הוא חוזר בתשובה, קושר מחדש את החבל, ואז חוזר לשרש שלו. כל זמן שהאדם לא נתק את החבל הוא לא צריך לחזור, הוא מחובר לשרש בלי פעולת החזרה.

הדרגה של עליה: ים-רקיע-כסא הכבוד

אם האדם לא חטא די לו בסתם פתיל, אבל כשחטא וצריך לשוב זקוק לפתיל תכלת – פתיל של עליה בהדרגה:] ואיתא בגמרא תכלת דומה לים כו' לכסא הכבוד כו' ולכאורה נראה שפת יתר כי לא הוה ליה למימר אלא תכלת דומה לכסא הכבוד [למה צריך ים ורקיע באמצע?] כיון שזה [כסא הכבוד.] עיקר המכוון # אלא שהתורה הקדושה מלמדנו בזה כי עיקר כוונתינו במעשינו הקדושים לקשור עצמנו בשרשנו למעלה בכסא כבודו יתברך [מקור החבל הוא תחת כסא הכבוד – שרש הנשמות. כאשר הוא נחתך, צריך לעשות תשובה, החבל מגיע "עד כסא הכבוד". "עד" יכול להיות "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". אפשר להסביר שאלה שתי התשובות בלשון חז"ל – תשובה מיראה ותשובה מאהבה, תשובה תתאה ותשובה עילאה. אם האדם ירד למטה יכול לחזור ולהגיע עד מתחת כסא הכבוד, אבל לא הרויח משהו מהירידה שלו. אם עשה תשובה רק מיראה – לא הרויח. שתי הכנפים שלנו הן אהבה ויראה. אם עשה תשובה מאהבה אז "זדונות נעשו לו כזכויות" והוא הרויח לגמרי – חזר לשרש יותר עמוק מנקודת המוצא, עד כסא הכבוד ממש, לא רק מתחת לכסא הכבוד.]

ואיך הדרך לבא למדריגה כזו [על ידי סדר הכרחי של "דומה ל..."[יח] – ים ורקיע – עד ל"כסא הכבוד".]. לזה סדרו לנו חז"ל המדריגות כסדרן לעלות על ידם עד המכון # וזהו תכלת דומה לים. ים הוא הנקרא ים התלמוד [דוגמה איך אפשר לפרש כל מילה באין ספור צורות. מהי תכלת? להגיע לתכל'ס. התכלית של בעל תשובה – אחר שפגם בפתיל שלו – הוא להגיע לפסגת התשובה. לשם כך צריך קודם להיות "דומה לים" – להתעצם עם הים.] היא התורה פירוש בתחלה תראה להתמיד [צריך הרבה התמדה – הבר מצוה כעת מתחיל ללמוד תורה בהתמדה.] ולהתנהג על פי התורה וללמדה היטב בהתמדה [זה "תכלת דומה לים".]

ואחר כך וים דומה לרקיע [באויר, כמו שהסברנו שכל הציצית כאן היא תנועה כלפי מעלה. קודם כל ים, ואחר כך דווקא מהים מגיעים לרקיע – כנראה קשר בין חיל האויר לחיל הים, מטוסי הקרב הכי טובים ממריאים מספינות הקרב בים.] # פירוש רקיע הוא דבר הדק מאד מלשון ריקועי פחים [דק פירושו רוחני.] פירוש דבר הרוחני עד מאד [שמהו בעבודת ה'?] והיא הדבקות וההתבודדות בו יתברך תמיד [דברנו לפני יומים שהדבקות בשרשה יותר גבוה מהתורה, לכן חסידים הראשונים מרשים לעצמם לשהות שעה תמימה – לפני, תוך כדי ואחרי – תפלת שמו"ע. הסבה לכך היא שהדבקות למעלה מהתורה. הוא מתחזק שכל מה שכתוב כאן רק נאמר במי שקיים את מצות ידיעת התורה. כמו כאן, קודם צריך להגיע לים התלמוד, ואחרי שאתה משכיל גדול שהתעמקת בים התלמוד, אפשר להגיע לדבקות – אפשר להגיע לרקיע, של דבקות בה' בכל עת.

אחר כך, מתוך הרקיע, מגיע לכסא הכבוד.] אחר כך רקיע דומה לכסא הכבוד # פירוש תבא למדריגה שיהיה נשמתך קשורה בכסא הכבוד על ידי דבקותך הטוב [תחזור לשרש הנשמה שלך, "על ידי דבקותך הטוב", שרש הרקיע. אם כן, צריכים ים-תורה ורקיע-דבקות ואז מגיעים לכסא הכבוד – "עד ועד בכלל" – והכל מכח מצות ציצית.] # וזהו פתיל פירוש החבל הקדוש # תכלת תבוא למדריגת תכלת כמבואר

תכלת השואפת ללבן

[כאן נאמר עוד ווארט, חזרה לשיעור הרמב"ם של היום: הוא כותב בלי להדגיש, פשוט בסגנונו, שהיום נוהגים רק לבן, אם כי שיש מצוה של תכלת שהיא חלק מהמצוה (הלבן והתכלת הן מצוה אחת במנין תריג, היינו כללות תריג, כמבואר ברש"י). הוא כותב שהעושה את הציצית שלו כולה לבן – "וכך מנהגנו" – כשר. הוא לא מסתייג, כך מורגש בלימוד (הלכות ציצית א, א[יט]; א, ד[כ]; א, ז[כא]; א, ט[כב]; ב, ט[כג]; ג, ז[כד]; ג, ח[כה]) – מי שעושה רק לבן יוצא ידי חובה לכתחילה, וכך אנחנו נוהגים.

על פי פשט כולנו מצפים לתכלת, כמו שמצפים לבית המקדש וכו' – מצפים לתכלת האמתית, שהאריז"ל אמר שתלויה בביאת משיח. אף על פי כן, ידוע הכלל שקלקלתנו היא תקנתנו. היות שאפילו בימים האחרונים שואלים אותי במיילים מה דעתי לגבי תכלת תכל'ס בציצית, אז כאן ההזדמנות לומר עוד משהו בנושא הזה:

מה קורה מבחינת צבע בתהליך של "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד"? בסמינר של "אור וצבע" מסתמא דברנו על מאמר זה. בכל שלב כאן הצבע נעשה יותר בהיר[כו]. אחת הסיבות שאמרנו שרק באסטטיקה – כמובן שלא קובע להלכה שום דבר – שאיננו אוהבים את התכלת. למה? כי אינו מספיק כהה, יותר מדי בהיר. כמו שכאשר אומרים היום תכלת הכוונה כחול בהיר, ההיפך מהצבע המקורי – לא חזק מספיק. תכלת היא כחול מאד כהה, והתכלת היום לא מחזיקה בכביסה ונעשית בהירה. כתוב שהתכלת האמתית לא מתכהה בכביסה. כבר חשד שלא התכלת האמתית.

כסא הכבוד הוא תכלת? כסא הכבוד הוא לבן[כז]. "תחת כסא הכבוד" קצת כחול, זה ההבדל בין "עד ולא עד בכלל" ל"עד ועד בכלל". כסא הכבוד עצמו הוא לבן. זה ודאי דובר בסמינר של "אור וצבע" – שלשת הצבעים העיקריים לפי העין הם כחול-אדום-צהוב ולפי המדע כחול-אדום-ירוק – שתי שיטות אמתיות בצבעים. החסד הוא כחול, אבל בזהר בכל מקום שלשת הגוונים הם חוור-סומק-ירוק – החסד הוא לבן. אם אלה שלשת צבעי היסוד – החסד הוא כחול. רואים שיש קשר הדוק בין הכחול ללבן. איך קוראים לאבר הפרה ממנו יוצא החלב הלבן? כחל. לחומר הכביסה ממנו מלבנים בגדים קוראים כחל.

מכל זה רואים שבעל תשובה, שהוא "עד כסא הכבוד", הוא תכלת ששואפת ללבן. תכלית היא כמו לימיט, הגבול של תהליך – גבול תהליך התכלת, שהיא כהה מאד, הוא לחזור להיות לבן לגמרי. בעל התשובה הוא בתנועה מהכחול ללבן, עד כסא הכבוד ועד בכלל. אם בעלי התשובה ישתלטו על המדינה איזו ציצית לובשים? התכלית של התכלת, שכולו לבן, "כולו הפך לבן טהור הוא". אתהפכא, "כולו הפך לבן". אני לא יכול לקיים זאת – רק מי שלבש תכלת. לאותו אחד יש כח להיות בעל תשובה אמתית, מתכלת "כולו הפך לבן" ואז "טהור הוא" לגמרי, ואז כובש את המציאות ומקיים 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה'. לחיים לחיים.

חידוש הנבואה

שוב, מי שבבחינת פתיל הוא בשאיפה לרדת, צריך להגיע לצבע התכלת, אבל התכלת עולה למעלה.] וזה הכל על ידי הסתכלותם בשפלות שלכם לתקנה וכדלעיל [יסוד החסידות – הכל מתחיל מהכנעה ושפלות. השפלות היא כלפי ה"שתים נשים", החנופה וגסות הרוח. רואים כאן שמהחסידות הנבואה חזרה לעם ישראל. כשקוראים את הפרק בזכריה אי אפשר להבין כלום, גם אחרי הפירושים. דווקא נבואות זכריה הן מהכי קשות. כאן הנעם אלימלך נכנס לנשמתו של זכריה הנביא וזו נבואה ממש. לכן מסיים תורה זו בכך שהנבואה תחזור לעם ישראל, ובתורה זו עצמה ממחיש זאת. הנבואה כאן היא הציור של השפלות.] #

והיה לכם לציצית [הציצית השלישית בפרשה.] פירוש עוד זאת תגרמו טוב לכם [כבר המתקה בסוף.] על ידי הסתכלות הקדושה [אותה הסתכלות – הוא לא שינה הסתכלות. לא שציצית אחת היא הסתכלות על כנפי הקליפה והשניה על קדושת הנשמה האלקית והשלישית היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – נה"ב, נה"א וה' – כפי שהייתי יכול לחשוב. אך לא – הכל שפלות, לא זזים מהבסיס. בתוך הסתכלות זו יש הכל – "יעקב חבל נחלתו", הסתכלות על הנפש האלקית, וגם המדרגה השלישית. כתוב "והיה לכם לציצִת" – "והיה" לשון שמחה.]

שתבואו למדרגת וראיתם אותו [לשון המשך הפסוק. מה פירוש "וראיתם אֹתו"? י"ל שרומז על ההסתכלות בה' – "אֹתו" יתברך.] כדרך שהיה בזמן הנביאים [כל הציצית כאן היא להחזיר את הנבואה, סימן של הגאולה כפי שאומר הרבי – עוד דוגמה כמה תכליתית המצוה הזו.] שהיו נקראים רואה וחוזה והבן [הנביאים הם הרואים והחוזים, כמו שמואל הרואה וגד החוזה, וכך הלאה. סתם נביא הוא נצח וחוזה הוא הוד, ורואה עוד יותר – בתפארת (וכפי שמתגלה גם ביסוד, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"). בכל אופן, הכל נכלל במצות ציצית – אלה שלש הציצית, "ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצִת וגו'". יפה שמתחיל בגוף שלישי, "ועשו להם", ומסיים בגוף שני, "והיה לכם" – על דרך "תעשה לך", "'תעשה' ולא מן העשוי".].

שוב, הווארט הוא שלבר מצוה יש את הדעת, שלא רק שכל מה שעשה טרום בר מצוה הוא 'לא זה', צריך לפרק ולהתחיל מחדש ("'תעשה' ולא מן העשוי"), אלא גם מדי יום ביומו – מה שעבדתי את ה' אתמול הוא פסול, ועכשיו צריך, כמו שאמר רבי זושא, שמחר בבקר אקום ואתחיל לעבוד את ה' כדבעי. לחיים לחיים.

[באמצע ניגון:] מי זוכר איך אומרים באנגלית את הכחול הכהה? שייך לבלוז, אבל איזה בלו הוא התכלת? נייבי (navy blue). נייבי-בלו הוא צבע המדים של חיל הים (בחינת "תכלת דומה לים"). לכן, מי שעדין הולך עם תכלת מגויס לחיל הים. [מה עושים בחיל הים?] דברים טובים. חיל הים הוא מקום מצוין כדי ללמוד תורה, כל היום וכל הלילה, בהתמדה. חיל הים שייך לנייבי-בלו, התכלת, ומשם ממריאים לרקיע. אפשר להמשיך בניגון...