בע"ה

אור ל-ז' ניסן ע"ה – רמת אביב

סוד העֹפר

שבע ברכות עפר וחיה-גניה מילר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תשעת ימי החתונה

ימי החתונה – מזבולון עד אשר

בתחלת חדש ניסן אומרים כל יום את הנשיא – מיום א' עד יום י"ב ניסן, אלה הימים שמהקמת המשכן כל אחד מנשיאי השבטים הקריב את קרבנו. קרבנות הנשיאים כתובים בפרשת נשא, וגם אנחנו אומרים אותם בימים האלה. פרשת נשא וגם נשיא מאותו שרש – לשון נישואין. מי שנושא אשה – נעשה נשיא בישראל ואשתו נשיאה. כמו ש"חתן דומה למלך והכלה למלכה", יש מלך ומלכה ויש נשיא ונשיאה, אם מתחתנים בימים האלה...

לחיים לחיים, שיהיה בסימן טוב ובמזל טוב. התחלנו להסביר לחתן שהימים האלה הם ימים שאומרים כל יום את הנשיא של היום – כל נשיא שהקריב את קרבנו לחנוכת המזבח, מר"ח ניסן עד י"ב ניסן. החתונה היתה ב-ג' ניסן, בו הקריב את קרבנו נשיא זבולון. זבולון הוא אחד שיוצא לעולם הגדול, עושה שם עסקים חשובים – הוא גם זורע רוחניות ומקבץ גשמיות, ומפרנס לומדי תורה. כתוב שהוא עצמו תלמיד חכם גדול, ולא רק אחיו יששכר שהוא תומך בו – הוא עצמו לומד תורה, בן תורה.

יש מחלוקת האחרונים עד מתי עושים את השבע ברכות – מתי היום האחרון שאפשר לעשות שבע ברכות. לפי הפסק של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, אפשר לעשות את השבע ברכות האחרון ביום שני הבא בערב, עד זמן החופה – שבעה ימים מיום ליום, כך הוא פוסק. כלומר, בעצם השבע ברכות נכנסים ליום שמיני, ואפילו יום תשיעי – אם מתחילים מיום החתונה. החופה היתה בלילה, אור ל-ד' ניסן, אבל הכתובה נחתמה ביום – ג' ניסן – וכך היה כתוב בהזמנה. למעשה החופה היתה אור ל-ד' ניסן, ולפי הפסק הזה אפשר לעשות את השבע ברכות האחרון באור לי"א ניסן. י"א ניסן הוא תאריך מיוחד בחב"ד – יום ההולדת של הרבי. הנשיא של אותו יום הוא נשיא שבט אשר.

אם כן, אתם מקיפים בחתונה שלכם את כל הנשיאים מזבולון עד אשר – כל אלה נמצאים בתוך השבע ברכות. כמה הם? לא שבעה אלא תשעה – זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר[ב]. קצת הפתעה, הייתי חושב שיהיו שבעה נשיאים, אבל יש תשעה – מסוף זבולון עד תחלת היום של אשר. קודם כל, כדאי שיארגנו שבע ברכות באותו זמן – כי בחב"ד זה יום חשוב, "יום בהיר", יום ההולדת של הרבי.

"משמח חתן עם הכלה"

היות שימי החתונה מתחילים בזבולון ונגמרים באשר סימן שבפרט אתם שייכים לשניהם. כתוב "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" וגם כתוב "ברוך מבנים אשר" – ברכת יעקב וברכת משה. יש כמה פירושים ל"ברוך מבנים אשר" – קודם כל, שיהיו הרבה ילדים ושתהיו מאד מאושרים בהם. יש פירוש נוסף שבנות אשר היו נאות ביותר, היו נישאות לכהנים הגדולים. הפירוש של השם אשר הוא לשון אושר, כמו שאמרה לאה אמנו בלידת אשר, "באשרי כי אשרוני בנות". המלה הראשונה בתורה היא בראשית, וכתוב שבראשית אותיות בית-אשר – תחלת התורה שיהיה לכם בית של אושר. כתוב ש-א היא פנימיות ה-ע – יש אושר ועושר, אבל הפנימיות היא ה-א. זה שבט אשר, הסיום והשיא של החתונה שלכם – מזבולון להגיע לאשר, לאושר אמתי, אושר רוחני פנימי.

כמו ששמענו מהאבא של הכלה, שבלי אשה אין שמחה – נכון מאד, וכך אומרים בשבע ברכות שעוד מעט נברך. הברכה הששית חותמת "משמח חתן וכלה", אבל הברכה השביעית – שהיא העיקר – חותמת "משמח חתן עם הכלה". מה ההבדל? כתוב שהברכה הששית היא עדיין לפני משיח, והברכה השביעית היא בחינת משיח. ב"חתן וכלה" ה-ו ממשיכה שמחה מהחתן לכלה, כלומר שהחתן משמח את הכלה, כמו שיש מצוה בתורה "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". כעת שנה שלמה שצריך לחשוב רק לשמח את האשה. זה נקרא "משמח חתן וכלה". אבל הבחינה המשיחית היא "משמח חתן עם הכלה" – שהשמחה באה מהכלה לחתן, שהכלה, שהיא מקור השמחה, משמחת את החתן. זו החתונה המשיחית.

יש פסוק בתנ"ך "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". כשדברנו על הגימטריאות של החתן והכלה אמרנו שהשם השני של הכלה, גניה, שוה חיים. השם הראשון חיה, לשון חיים, והשם השני שוה חיים בגימטריא. על כך כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – מקבלים חיים מהאשה. חיים הם שמחה, ובבחינה המשיחית מקבלים את כל החיים ואת כל השמחה מהכלה – "חתן עם הכלה".

ב. עֹפר ועָפר

"אמת מארץ תצמח"

בווארט ועוד לפניו אמרנו כמה רמזים יפים על שמות החתן והכלה. הכי חשוב היה שביחד שניהם – עפר חיה-גניה – שוים אמת. כתוב ש"אמת מארץ תצמח". יש אמת מן השמים, כמו התורה שיורדת מהשמים, אבל יש את האמת של הגאולה שצומחת מהארץ. משיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח". צמח שוה מנחם, שמו של משיח, שנקרא כך על שם שצומח מלמטה. ככה גם הגאולה שלנו, וגם הזוג בחתונה הזו, היא אמת שצומחת מהארץ – "אמת מארץ תצמח". מתוך הבית שאתם בונים בארץ, גם יהיו ילדים וגם האמת שלכם תצמח מתוך המציאות, מתוך הארץ.

עֹפר – שם של אהבת חתן וכלה

נדבר כעת על החתן: המלה עֹפר מופיעה בכל התנ"ך רק במקום אחד, רק בספר אחד. איני יודע אם אבא חשב כשנתן את השם על כך, אבל יש רק מקום אחד בתנ"ך שיש עֹפר. [לסבא קראו צבי, זה המשך]. באותו מקום מופיע עפר וצבי יחד. צבי מופיע גם שם, אבל יש בעוד מקומות בתנ"ך. המלה עֹפר מופיעה רק בשיר השירים – אין עוד עֹפר בתנ"ך. כלומר, עפר שייך באופן מהותי לאהבה שבין החתן והכלה – שיר השירים. גם בפסוק שחותם את כל שיר השירים, הפסוק האחרון – "הכל הולך אחר החיתום", מה שסוגר ענין הוא הכלל הגדול שלו – מופיע עופר. יש שלש פעמים עופר בשיר השירים (תואר לחתן, ועוד פעמיים "עפרים", תואר לכלה), תמיד עם צבי.

"ברח דודי" מהגלות

הפסוק האחרון הוא "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" – זה הפסוק החותם את שיר השירים, שיר האהבה בין הקדוש ברוך הוא, החתן, וכנסת ישראל, הכלה. הפסוק מתחיל "ברח דודי" – פסוק שהכלה אומרת לחתן. בכל שיר השירים יש פסוקים שהחתן שר לכלה ויש פסוקים שהכלה שרה לחתן – הכל שיר. כאן הכלה שרה "ברח דודי ודמה" – סופי תיבות חיה, שם הכלה – "לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים".

מה הפסוק הזה אומר לפי חז"ל? "ברח" היינו לברוח מהגלות. יש כל מיני בריחות, אבל הבריחה כאן – שהחתן בורח, ולפי הנמשל של שיר השירים ה' בורח – היא שה' בורח מהגלות. כשאנחנו בגלות ה' אתנו בגלות. "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים" – דימויים של דוד אוהב, דימויי אהבה – "על הרי בשמים". המלה החותמת את שה"ש היא "בשמים". מהם "הרי בשמים"? הר המוריה של בית המקדש בירושלים. יוצאים מהגלות לחזור לירושלים, שיהיה שם בית המקדש עם הבשם – בשם הוא ריח טוב, הוא גם לשון התמתקות (כמו "לבסומי בפוריא").

קודם היה כתוב "סוב ודמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" – פסוק הפוך, שמדבר על בריחת הדוד מארץ ישראל לגלות. "הרי בתר" הם הרים נפרדים, פירוד, שאחד נפרד מהשני – סמל של הגלות. סוף שיר השירים הוא פסוק של גאולה, שיש בו גם עפר, וסופי התיבות של תחלת הפסוק הם חיה. לא רק סופי תיבות אלא גם דילוג שוה של אותיות – 4-4 אותיות. יש חיה ויש "ראה חיים", גניה.

הכלה – החיות והבית

בכלל, כשיש לחתן שם אחד ולכלה יש שני שמות סימן שיש ביחס שהחתן בונה עם הכלה שני ערוצים – הוא צריך להתחבר לחיה וצריך להתחבר לגניה. מה ההבדל, שיש כאן שני ערוצים, שני צינורות? חיה היינו לדעת שהיא מקור החיים שלי, היא החיות שלי, היא השמחה שלי. גניה שוה חיים, אבל בעברית גניה אותיות גן-יה. יש יחס של איש ואשה, חתן וכלה, שהאשה היא החיות – כמו שהאבא של הכלה אמר, שהיא החיות, היא השמחה. אבל הכלה היא גם הגן שלי – גם גן ילדים, עם הרבה ילדים בגן הזה, אבל גן הוא גם הבית. כתוב "ביתו זו אשתו" – יש יחס כלפי האשה שהיא הבית. בלי אשה אין בית – הבית לא שוה אם אין בו אשה. יש את האשה בתור החיות שלי ויש את האשה בתור הבית שלי. בעצם אלה שני השמות של הכלה – חיה וגניה.

בעברית ה-ג מתחלפת עם האות ק באותיות גיכ"ק מן החיך. אם שמעת פעם הברה תימנית, ק נשמעת כמו ג. לפי החילוף הזה גן הוא קן. כשבונים בית הוא גם גן, "באתי לגני אחתי כלה", וגם קן – קן צפור. קן הוא גם לשון קנין וגם לשון תיקון. יש בגניה גם גן וגם קנין – "דעת קנית". יש בקידושין קנין – כשהתחתנת קנית את אשתך להיות הקן שלך, והיחס הוא הדדי. בכל אופן, זה עפר מול חיה ועפר מול גניה – החיות שלי והבית שלי.

צריך לשמור על הגן. כתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" – ה' שם את אדם הראשון בגן עדן – "לעבדה ולשמרה". הבעל צריך לעבוד בשביל האשה וגם צריך לשמור אותה, לשמור את הגן. "'לעבדה' ב-רמח מצוות עשה 'ולשמרה' ב-שסה מצוות לא תעשה".

"עפר מן האדמה... נשמת חיים... לנפש חיה"

אמרנו קודם שבכל התנ"ך אין את המלה עֹפר, כשם חיה, אלא רק בשיר השירים (גם בפסוק שחותם את שיר השירים). אבל שרש עפר הוא שרש נפוץ ושכיח בתנ"ך – לא במובן של עֹפר אלא במובן של עָפר. מתי הפעם הראשונה שיש את השרש הזה בתנ"ך? בפסוק שה' ברא את אדם הראשון – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (והמדרש על הפסוק פותח: "'עפר' – ר"י בן סימון אומר עופר"[ג]). זה הפסוק של בריאת האדם בסיפור השני של מעשה בראשית.

באופן מופלא יש כאן חותמת מובהקת שהשידוך הזה הוא מן השמים (ושייך לתיקון אדם הראשון), שכל השידוך יוצא מהפסוק הזה – האדם נוצר עפר, עֹפר, וה' נפח "באפיו נשמת חיים", גניה, "ויהי האדם לנפש חיה"! כל השמות שלכם בתוך הפסוק הזה, והפסוק הבא הוא שה' שם את האדם בגן עדן – גנ-יה ממש (בפסוק הראשון היה גניה גימטריא) – שם אותו "לעבדה ולשמרה".

עֹפר ועָפר – זריזות משפלות

בכל אופן, על כך אמרנו קודם שהאמת שלכם צומחת מלמטה. מה הפשט בכלל שעופר הוא לשון עפר? מה הקשר? לכאורה עופר הוא בדיוק ההיפך מתכונת העפר. יסוד העפר הוא משהו כבד ואילו עופר רץ מהר – צבי צעיר, "איל בחור" (כך הפירוש). מי שהוא עופר – כל החיים הוא יהיה בחור צעיר. כתוב שחסיד צריך להיות כל הזמן צעיר.

השם עופר הוא סגולה שכל החיים תהיה בחור צעיר וזריז ורץ לדבר מצוה. מה זה קשור לעפר? צריך לומר שדווקא עופר זה הוא האמת שצומחת מתוך העפר של הקדושה. העפר של הקדושה הוא כמו שהיהודי הראשון, אברהם אבינו, אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". יש הרבה פירושים, אבל הפירוש הפנימי שעפר הוא מדת השפלות, וכמו שאמרו קודם שאדם יודע שהצלחתו בחיים אינה מעצמו אלא "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – כל ההצלחות, כל הנכסים, הכל מה'. "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – לא שאתה תשב בחיבוק ידים ולא תעשה שום דבר, צריך לעבוד קשה ובזריזות, תוך כדי התודעה ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". זו תודעת העפר – השפלות – שאני רץ מהר, אבל סוף דבר יודע שה' עושה את הכל.

מתוך העפר של הקדושה – שהוא העפר של "מי מנה עפר יעקב [ומספר את רבע ישראל]", כל עם ישראל נקרא עפר שממנו – צומחת האמת. כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". רב נחמן, אחד האמוראים בגמרא – ששוה עפר, אתה שייך אליו – אמר על הפסוק הזה ש"אפילו גלגל חמה", אפילו השמש גם נבראה מהעפר. כל מה שיש בעולם, גם הכוכבים בשמים, גם השמש, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". במדות הנפש, הכל תלוי בשפלות ובטול לה'. גם השמחה – כשאדם הוא בשפלות הוא שמח כל הזמן, כי ה' עושה הכל. "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – מזה צומח העופר וזוכה להתחתן עם חיה-גניה, שהיא החיים והשמחה והגן, "גן בעדן מקדם".

"גֹאלי חי ואחרון על עפר יקום"

אם מדברים על עפר, יש פסוק מענין בספר איוב – פסוק משיחי, שחב"דניקים יאהבו אותו במיוחד. אחרי שחברי איוב באים לנחם אותו, אבל בסוף מוכיחים אותו וזה מרגיז ומקומם אותו, יש את מה שהוא עונה להם. באחד הפסוקים שהוא אומר להם כתוב "ואני ידעתי גֹאלי חי ואחרון על עפר יקום"[ד]. אחד הפסוקים המיוחדים בתנ"ך עם המלה עפר, השרש של עופר.

יש שם ביטוי מיוחד מאד – "גֹאלי חי", הגואל שלי חי, "ואחרון על עפר יקום". הרבה פעמים מפרשים את המלה "על" – רש"י מפרש והרבי מביא – "על ידי". ואחרון, הסוף יהיה, ש"על עפר", על ידי עפר-עופר, ה"גואלי חי" יקום. יש חב"דניקים שאומרים שהרבי חי וקים לגמרי, ויש שאומרים שהוא יקום – שיקום מן העפר, כמו שכתוב "הקיצו ורננו שוכני עפר". כל עם ישראל מאמינים – העיקר ה-יג של יהודי – בתחית המתים. תחית המתים היא שיקום מתוך העפר, כלשון הפסוק "הקיצו ורננו שכני עפר". יש בפסוק באיוב את שתי הבחינות האלה – קודם כתוב "ואני ידעתי גֹאלי חי", ואחר כך כתוב "ואחרון על עפר יקום".

גואלי – מצדיקי (ה' או המשיח)

יש שמפרשים את כל הפסוק הזה על ה' – ש"גֹאלי חי" הוא ה', ולא אדם. "גאלי חי" הוא מי שבסוף יבוא ויוכיח את המוכיחים שלי, ויוציא לאור משפטי ויצדיק אותי. לאיוב כואב שהחברים הכי טובים שלו מאשימים אותו, אז הוא אומר שמאמין באמונה שלמה שתיכף יבוא הקב"ה שיצדיק אותי, גואלי, והוא חי לעולם. יש פירוש ב"ואחרון על עפר" שאחרי שהכל כלה הוא יקום ויצדיק אותי לעולם.

המלבי"ם מסביר ש"גֹאלי חי" הוא באמת אדם – בן אדם שיודע איך להצדיק את איוב. באמת בסוף ספר איוב מופיע אדם כזה, שקוראים לו אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח). הוא מופיע אחרי כל הרב-שיח בין איוב לחבריו, והוא יותר מצדיק את איוב ויותר מאשים את רעיו שלא דברו איתו נכון. לפי פירוש זה "גֹאלי חי" היינו שיבוא אדם – משיח – שיצדיק אותנו, את כל עם ישראל, את כל היהודים, שכל מה שיהודים עשו הוא בסדר. כל הצרות שלהם – לא מגיעות להם, הם לא אשמים בהן, כמו שאיוב טוען שהצרות לא מגיעות לו. יבוא מישהו שיצדיק את העם היהודי, את כולם, מקטן ועד גדול – שהצדק איתם. זה המשיח עצמו. אבל הכל "על עפר" – הכל על ידי עפר, על ידי עופר. יש לך תפקיד חשוב בתהליך הזה. "ואחרון [אחרון אחרון חביב] על [ידי] עפר [עופר] יקום [לעד]".

ג. עבר-פלג-רעו

עפר – "עפר פלג רעו"

אחרון אחרון חביב נאמר עוד משהו לכבוד עֹפר, החתן: בסוף התנ"ך יש את ספר דברי הימים. הפרק הראשון שבו פשוט מונה את כל דורות עולם. הפסוק הראשון הוא "אדם שת אנוש" – שלשת הדורות הראשונים של האנושות. הפסוק השני ממשיך כך – יש שלשה פסוקים שכל אחד הוא שלשה שמות וזהו: "אדם שת אנוש. קינן מהללאל ירד. חנוך מתושלח למך". הפסוק הרביעי הוא "נח שם חם ויפת".

כעבור עוד כמה פסוקים – שוב יש פסוקים שמונים את הדורות בשלישיות. כתוב שם "שם ארפכשד שלח" – שם הוא בן נח, בנו הוא ארפכשד ולבנו קוראים שלח. אחר כך יש עוד פסוק שלם של שלש מילים – "עבר פלג רעו" – פסוק שלם בתנ"ך שהר"ת שלו הוא עפר. כנראה שהשם עפר יוצא מהשלישיה הזו – פסוק שלם בתחלת דברי הימים.

עבר – עמידה עצמאית והשפעה לזולת

איך אפשר לפרש זאת? איזה מוסר השכל אפשר ללמוד מזה? קודם כל, אנחנו עברים. אנחנו גם שמים – הבן של נח הוא שם. קוראים לנו גם על שמו של שם בן נח, וקוראים לנו גם עברים. לאברהם לא קוראים אברהם השמי אלא אברהם העברי. השפה שלנו היא לא שמית – יש הרבה שפות שמיות – אלא יותר ממוקד, אנחנו מדברים עברית, על שם עבר. גם אתה מתחיל מעבר (ב ו-פ מתחלפות באותיות בומ"ף, נמצא שהשם עבר כבר רומז לעפר).

איך חז"ל דורשים שאברהם אבינו נקרא עברי? דורשים ש"כל העולם כולו בעבר אחד ואברהם בעבר השני" – אף אחד בדור שלו לא האמין בא-ל אחד (ובפרט שהוא "אל עולם" ולא 'אל העולם', כמבואר בחסידות), אלא רק הוא. הוא מצד אחד של המתרס וכל העולם בצד השני, בעבר השני – לכן קוראים לו עברי.

אבל לא שהוא נבדל מהאנושות, בדיוק ההיפך – מהעבר שלו הוא הולך ומשפיע על כולם, רוצה למשוך את כולם לעבר שלו. כך הוא הולך במסירות נפש ומפרסם אלקות בעולם, אבל הוא בעבר שלו. כמו שאתה הולך למקום רחוק, להשפיע, כמו אברהם אבינו – אבל אתה נשאר בעבר שלך. עברי הוא בעבר שלו, אף על פי שכולם בעבר השני.

כתוב שיעקב אבינו, האב השלישי של העם היהודי, הוא "ישב אהלים" – למד תורה בשני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר. בזמן יעקב עוד חיו שם ועבר, ולכל אחד היה בית מדרש – אקדמיה – ויעקב למד אצל שניהם. כתוב שההבדל הוא ש"אהלו של שם" הוא "אור המאיר לעצמו" ו"אהלו של עבר" הוא "אור המאיר לזולתו" – שני ביטויי אהל בחסידות (בכלל, אהל הוא לשון "יהל אור"). שם הוא "אור המאיר לעצמו", שעשועים עצמיים – אדם משתעשע באור התורה. אבל יש מי שלומד תורה כדי ללמד ולהפיץ – "אהלו של עבר", "אור המאיר לזולתו". אברהם העברי משלם כסף מלא "עובר לסוחר". עפר מתחיל מעבר – העם העברי, שנמצא בעבר שלו ויחד עם זה ענינו להעביר את המסר לכל העולם, גם לגוים, כמו אברהם אבינו, רוצה שהאור יגיע לכולם.

פלג – הזרמת מים לגן המיוחד שלך וממנו לכל העולם

אחר כך פלג, לא נשמע כל כך טוב – הרבי לא כל כך אהב מפלגות. ה-פ של עפר היא פלג. אבל יש פלג טוב – "פלג אלהים מלא מים". פלג הוא כמו נחל, פלג הוא זרימה – מים שזורמים נקראים פלג. מים הם תורה. קודם כל, אתה בעבר אחד – אבל הפלג שלך מזרים מים.

אתה גם שייך לאיזה פלג – צריך להחליט לאיפה אתה שייך. כמה שהרבי לא אהב את המלה מפלגה, הרבי הקודם אמר שחב"ד היא גם סוג של מפלגה – פלג חיובי (המצטיין באהבת ישראל מופלגה). צריך להחליט באיזה פלג אתה. קודם אתה עבר ואחר כך אתה פלג (עוד יותר התעצמות עם ה'עבר', הצד, שלך – "איזהו חכם המכיר את מקומו", אותו מקום שממנו הוא מסוגל להזמים מים חיים החוצה, "יפוצו מעינותיך חוצה"). שוב, מטרת הפלג היא להזרים מים לתוך הגן שלך (כמו שנאמר בתחלת הבריאה, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"), ומשם לכל העולם כולו.

רעו – חבר ורועה

אחר כך רעו – מה פירוש רעו? גם מלשון רעות, "ואהבת לרעך כמוך", וגם מלשון מרעה, כמו רועה צאן. משה רבינו נקרא "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן. כתוב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו. עפר מתחיל מכך שהוא בעבר אחד, אבל הוא רוצה להגיע לעבר השני. אחר כך הוא פלג – שיש לו כח להזרים מים חיים, חיות, לתוך העולם. בסוף הוא רועה – הוא גם חבר של כולם, החל מזה שהוא חבר של אשתו. יש "מאמר החכם", "האשה הטובה היא החבר הטוב" – החבר הכי טוב שלך הוא אשתך, חבר לכל החיים. על איש ואשה כתוב "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – שני רעים שלא נפרדים אף פעם. זו ברית הנישואין – נישואין לשון נשיאים, התקופה הזו של תחלת חדש ניסן. ה"רעו" כאן הוא הרעות, החל מהחבור וקשר הרעות עם האשה וכלה בכך שאתה רֵעַ של כולם ואתה גם רועה (כמו "רעיא מהימנא"), שזן ומפרנס ברוחניות ובגשמיות את כולם.

רמזי עבר-פלג-רעו

זה הרמז האחרון – פסוק מפורש בתנ"ך ממנו יוצא השם עפר, שלשה שמות, "עבר פלג רעו" (אמצעי התבות של "עבר פלג רעו" הן אותיות בעל, סופי התבות של "עבר פלג רעו" בצירוף ה-ע של עבר, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", הן אותיות רגוע – סימן שעֹפר הוא בעל רגוע, כמבואר ענין זה במקום אחר בסוד הכח של האשה לעגל את הרבוע). בדורות, עבר הוא הדור ה-14 מאדם הראשון, פלג ה-15 ורעו ה-16 – יחד עולה 45, אדם. חוזר לפסוק הראשון "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר [עופר] מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה [שהיא אשתך]". ביטוי הרעות שבין בני הזוג הוא תקשורת – כתוב ש"נפש חיה" היינו "רוח ממללא", היכולת לדבר דברי אהבה ודברי תורה מתוך אהבה. לחיים לחיים, שיהיו הרבה אושר וחיות בבית, שיהיו כל הפירושים של "אמת מארץ תצמח", שמתוך הבית שלכם תצמח הגאולה.

עין-פה-ראש

עוד משהו מאד נחמד בעפר – שהוא עין-פה-ראש. יש עוד שלש אותיות שהן אברים של אדם. לכל אות יש פירוש, אבל איברים של אדם יש עין-פה-ראש, ויש גם יוד-יד, כף ושין-שן. מתוך שש האותיות שהן איברים, ומתוכם הכי חשובות עין-פה-ראש. הכל מתחיל מהעינים – צריך לדעת איך לראות נכון. אחר כך יש פה – לומר מה שרואים. יש מאמר חז"ל שחטא מתחיל מכך שאומרים מה שלא ראו – מקדימים פה לעין – אבל צריך להקדים את העין לפה. אחר כך אדם יכול להיות ראש, להיות מנהיג. אם העין מתוקנת לפני הפה – נעשה ראש. זה פשט של עין-פה-ריש. עין פה ראש = משיח משיח (בן יוסף ובן דוד). קשור בהשגחה פרטית לעסק של החתן שלנו.

[אחרי ברכת המזון]

יש עוד רמז שטוב בשביל חב"דניקים: יש פסוק באיוב "מקום ספיר [= עפר] אבניה [= גניה] ועפרֹת זהב לו" – הביטוי "ועפרת זהב" שוה 770 (= הכל-כלה פעמים זהב).

עמרם שוה עפר – אבא של משה רבינו, סגולה שיהיה לך בן כמו משה רבינו.

כעת נשיא שבט אפרים – סגולה של "פרו ורבו", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים".