בע"ה

אדר"ח אייר ע"ה – בית משפחת מרנץ, כפ"ח

סעודת ראש חדש אייר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פסוק הספירה – "והמשכִלים יזהִרו"

נגנו "עורה הנבל", "אלי אתה" (צ"צ), לכתחילה אריבער.

מט אותיות ב"והמשכלים יזהרו"

בסוף ספר דניאל כתוב "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". הפסוק שייך לספירת העומר – יש בו מט אותיות, כך שאפשר לכוון כל יום בספירה אות.

יש כאן מט אותיות, ז ברבוע, אבל יש כאן גם כוונה של ג ברבוע – ט תיבות. האריז"ל מסביר איך יוצא השם מטטרון משם הוי' – מחלקים את ה-י ל-ז ברבוע (מט) ו-ג ברבוע (ט) ואחר כך הוה ברבוע עולה רון. כך "שמי בקרבו", חוץ מכך שעולה ש-די.

יש כאן בפסוק יחס מאד נדיר – מט אותיות ו-ט כוללים, ט תיבות. כנראה אין עוד כזה פסוק, כי בדרך כלל היחס הממוצע בין אותיות לתיבות הוא א-ד, וכאן יש 13 אותיות יותר מהיחס הרגיל של 1-4.

נכתוב בצורת רבוע:

ו  ה  מ  ש  כ  ל  י

ם  י  ז  ה  ר  ו  כ

ז  ה  ר  ה  ר  ק  י

ע  ו  מ  צ  ד  י  ק

י  ה  ר  ב  י  ם  כ

כ  ו  כ  ב  י  ם  ל

ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

לפי הטבלה הזו איפה אנחנו היום? ב-ז של המלה "כזהר". שלש האותיות זהר – הזהר הקדוש – בספירה הם שני ימי ר"ח אייר ו"תפארת שבתפארת", ב' אייר. כשמגיעים לתפארת שבתפארת משלימים את הזהר מאדר"ח אייר. אם היינו מתחילים מהסוף היינו מגיעים ל-ר של השלמת תבת "כזהר" בל"ג בעומר, היום של רשב"י, מחבר ספר הזהר הקדוש. אם כן, היום-מחר-מחרתיים נכוון זהר בפסוק "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע". כמובן יש פה מלא רמזים ש"תן לחכם ויחכם עוד".

בעיקר רצינו לציין שהמשכילים כאן חסר ("והמשכלים") ו"מצדיקי הרבים" מלא. לפי הפשט בגמרא, המשכילים כאן הם תלמידי חכמים ואילו מצדיקי הרבים הם מלמדי תינוקות, שהם מאירים ככוכבים לעולם ועד. יש מעלה מיוחדת במצדיקי הרבים, אפילו יותר מהמשכילים.

האות שבאמצע הרבוע – לב הרבוע, "נצח שבנצח" בספירה – היא ה-צ של "ומצדיקי הרבים" (והיא ה-צ היחידה בפסוק). גם ב"נצח" האות האמצעית היא צ (היינו סוד הנצח שבנצח). הפנות הן יודע, ידוע ויעוד (הדעה עצמה) – היעוד של קץ הגאולה. הפנות שוות בגימטריא צ – האות שבאמצע. כנראה שאותו צדיק שבאמצע, ה"צדיק יסוד עולם", מצדיקי הרבים, הוא עצמו היודע והידוע והיעוד.

מעלת המצדיק – "גֹׁאלי חי"

לפני פסח היה שיעור שרוב האנשים כאן לא היו בו[ב]. דברנו על פסוק בספר איוב, שאיוב מתלונן נגד הרעים שלו שמרשיעים אותו במקום להצדיק אותו. הוא אומר "ואני ידעתי [גם יודע-יעוד] גֹאלי חי ואחרון על עפר יקום". איפה בתפלות שלנו מזכירים את "גֹאלי חי"? קודם כל, מה הפשט? יש מפרשים ש"גאלי חי" הוא הקב"ה, או המשיח, או ש"גֹאלי" היינו מי שיבוא ויצדיק אותי. כלומר, תפקיד הגואל הוא להיות מ"מצדיקי הרבים". בסוף ספר איוב באמת מופיע "גאלי חי" – אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח – שלא מצדיק את איוב מאה אחוז, אבל כן מצדיק אותו יחסית לרעיו.

"ואני ידעתי גאלי חי" – צריך לדעת שהגואל שלי, מי שיצדיק אותי, חי, אפילו אם עוד לא ידוע. "ואחרון על עפר יקום" – אחרי שכולם ימותו (כך יש מפרשים) הוא יקום ויצדיק אותי. יש גם פירוש – לפי הדרך של הרבי, על פי דברי רש"י במ"א – ש"על עפר" היינו "על [ידי] עפר", על ידי מדת השפלות בנפש זוכים שגואלי יקום ויצדיק אותי. מכאן אפשר ללמוד לימוד חשוב לגבי משיח ולגבי כל אחד שיש בו ניצוץ משיח – ניצוץ משיח הוא הניצוץ שמצדיק את הרבים.

כנראה שהוא הכי בולט דווקא אצל מלמד דרדקי. כל מי שמלמד תינוקות, קודם כל צריך להצדיק את כולם – כל הילדים האלה, מה שלא יעשו, איך שלא ישתוללו, כולם צדיקים. כמו שכך אצל תינוקות – ש"הבל פיהם אין בו חטא" – כך נשארים באותה בחינה כשגדלים, כך המשיח רואה וכך הוא מחנך את הגן שלו. הגן שלו הוא גן ישראל, כל היהודים הם גן ילדים. יש שם מלמד שמלמד אותם אלף-בית, והעיקר שהוא מצדיק אותם, כולם צדיקים. לכן גם בימים האלה קוראים פרקי אבות, ולפי מנהג ישראל מתחילים "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ועמך כלם צדיקים'". מי אומר "ועמך כלם צדיקים"? מי שהוא ממצדיקי הרבים. "ומצדיקי הרבים ככוכבים" – רואים את כל נשמות עם ישראל ככוכבים. לא כתוב בתורה שנשמות עם ישראל הן כזהר הרקיע, אבל כן כתוב שהן ככוכבים, כהבטחת  ה' לאברהם אבינו – "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספֹר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" – "ככוכבים לעולם ועד".

"וחי גואלי"

שוב, איפה בתפלות אומרים "גאלי חי"? גם תינוקות של בית רבן יודעים – "אדון עולם". אומרים "והוא אלי וחי גֹאלי וצור חבלי בעת צרה. והוא נסי ומנוס לי מנת כוסי ביום אקרא". מאיפה לוקח הביטוי "וחי גֹאלי"? מהפסוק "ואני ידעתי גֹאלי חי". שם, לפי החרוז, אומרים – "והוא אלי, וחי גֹאלי, וצור חבלי" – סדרה של לי-לי-לי. אלי-גֹאלי (אלי עם ג בהתחלה)-חבלי. אלי-גאלי-חבלי – סדרה עולה: 41, 44, 50 ("תספרו חמשים יום") – עולה 135, מצה, שעולה (ממוצע) מה-מה-מה (כפי שדובר בסעודת משיח ובשבת), אדם-אדם-אדם, מאד-מאד-מאד. מצה היא "מיכלא דמהימנותא" וגם "מיכלא דאסוותא" – מאכל האמונה ומאכל הרפואה – כנראה קשור להשגה ש"הוא אלי וחי גֹאלי וצור חבלי בעת צרה". צריך להיות מ"מצדיקי הרבים" – זו נקודת "גֹאלי חי", נקודת המשיח.

חלוקת הפסוק ל-כב ו-זך

נחזור לפסוק, שמתחלק לשני חלקים – "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" ואחר כך "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". "כזהר הרקיע" מתחלק ל-4 ו-5 אותיות, כמספר המילים בשני חלקי הפסוק. "והמשכלים יזהרו" (חסר, המשכיל כאן מרגיש שהוא חסר, יתכן שהוא הגיע לדרגת "תכלית הידיעה שלא נדע" כנ"ל) 13 אותיות בחלוקה של חתך זהב (8 ו-5). בחלק הראשון של הפסוק יש 22 אותיות – כנגד 22 אותיות התורה, מאלף עד תו. ממילא, בחלק השני של הפסוק יש 27 אותיות. החלוקה של מט ימי ספירה העומר ל-כב ו-זך כתובה בקבלה – יש כמה חלוקות, וזו אחת מהן. יש אלף-בית זכרי, שיש בו כב אותיות, ואלף-בית נקבי שיש בו זך אותיות (כולל מנצפך). כל אחד הוא אלף-בית בפני עצמו וצריך לזווג אותם יחד.

יוצא שיש כאן חלוקה מובהקת של אותיות התורה. לפני שמקבלים את התורה, ב"תספרו חמשים יום", צריכים ללמוד את האותיות כמו ילד בחיידר – צריכים ללמוד את האלף-בית של בך ("ואני אבטח בך") אותיות ואת האלף-בית של זך ("שמן זית זך") אותיות (בך זך בהכאה פרטית = אור אור, ואהבת וכו'; בך פעמים זך = "[מה יפית ומה נעמת] אהבה בתענוגים").

רמזי הפסוק

יש גם גימטריאות מופלאות בפסוק הזה, פסוק מיוחד ביותר. נאמר רק כמה מהן: החלק הראשון, "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" שוה 1296, לו ברבוע, שהוא גם ו בחזקת ד – שש פעמים שש פעמים שש פעמים שש, מספר חשוב ביותר (והוא עולה משה בן עמרם, הרב, ויהושע בן נון, התלמיד – שני משכילים; וכן עולה אהרן וארבעת בניו, נדב אביהוא אלעזר איתמר – חמשה משכילים, ועוד).

רק הביטוי האחרון של הפסוק, שעל פי פשט הולך על שני החלקים, גם על המשכילים שיזהירו כזהר הרקיע וגם על מצדיקי הרבים שככוכבים (אם כי חשוב שמצטרף דווקא לכוכבים) – "לעולם ועד" – שוה 16 ברבוע, שהוא 4 בחזקת 4 (הפסוק מתחיל ב-6 בחזקת 4), שהוא 2 בחזקת 8.

אם מחשבים רק את החלק האחרון של הפסוק כולו, זך האותיות של ה המלים האחרונות, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", מקבלים 891, יציאת מצרים ועוד הרבה דברים חשובים, 9 ברבוע כפול 11, נעשה ונשמע, ע פנים לתורה, כלות הנפש, משה-אהרן-מרים ("לעולם ועד" שוה אהרן, ו"ומצדיקי הרבים ככוכבים" שוה משה-מרים), שלשה דברים (דברים גם מלשון מנהיגים) וכו'.

העיקר: כל הפסוק יחד = 2187 (מהמספרים שכל אחד צריך לדעת... בפרט שיש כאן מלמדים, "מצדיקי הרבים", מי שמצדיק את הרבים צריך להיות מלא גימטריאות, קשה להצדיק את הרבים בלי גימטריאות. אחת הדרכים להצדיק את הרבים היא לדעת המון גימטריאות הכי יפות על שם של כל אחד) – 3 בחזקת 7 (אמרנו שכל הפסוק הוא 3 ברבוע מלים ו-7 ברבוע אותיות). על התורה המשולשת (3) נאמר "חצבה עמודיה שבעה" (7). יש בפסוק 3 ברבוע תבות ו-7 ברבוע אותיות כנ"ל והכל עולה 3 בחזקת 7. משהו מופלא ביותר[ג].

להיות בספירה משכיל חסר ומצדיק רבים מלא

ראינו כמה פנינים בתוך הפסוק ואמרנו שזהו פסוק של ימי ספירת העמר. אם כן, בספירת העמר עלינו גם להיות משכילים – שכל אחד מרגיש חסר, שאין לו גאוה מכך שהוא משכיל – והעיקר, מה שיכול להיות מלא, הוא להיות מ"מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". לחיים לחיים. [מה היא ו החבור בהתחלת הפסוק, "והמשכלים"?] מדבר שם על תחית המתים – "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (מדבר על ה"עפר" שהזכרנו קודם, "ואחרון על עפר יקום"). אחרי העפר יש הבדלה, "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", "והמשכלים" כבר ההמתקה (נדבר בהמשך על לעבור ישר להמתקה).

אפשר כמובן לומר ששני חלקי הפסוק הם המשכיל והעובד – "מצדיקי הרבים" הם עובדים ו"המשכלים" הם משכילים. צריכים את שניהם, אבל העיקר כאן – ה-צ שבמרכז (הנצח שבנצח) – הם מצדיקי הרבים. שני אבי הטיפוס של משכיל ועובד הם רבי אייזיק ורבי הלל כנודע.

אולי נסביר יותר בהמשך, "זהר הרקיע" הוא הרקע – רקיע לשון רקע – השמים, ושם, שתול ברקע הרקיע, יש כוכבים. כל "זהר הרקיע" הוא רק היכי תמצי שיהיו כוכבים – כדי שיהיו כוכבים צריכים רקיע, וילון (כמו כאן על הקיר), שהוא אחד משמות הרקיע. בתוך הרקיע צריכים לשתול הרבה כוכבים, "מצדיקי הרבים ככוכבים", "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", ואז יכול להיות "משה קבל תורה מסיני". לחיים לחיים.

נגנו "ימין ה' רוממה".

שכל וצדק

השרש של משכיל הוא שכל והשרש של מצדיק הוא צדק. שכל-צדק שוה 544. אם מחלקים ב-2 אפשר לחלק 5 פעמים (לב) עד שמגיעים ל-17, עולה לב פעמים טוב. בחבור לב-טוב עולה מט – שלמות כל מט הימים של ספירת העומר, כמבואר אצלנו באריכות בהרבה מקומות. כל הימים האלה הם כדי לקנות לב טוב – שכל ו-צדק. שכל הוא גם מלשון להסתכל, לההסתכל בעין יפה על כל יהודי. צדק רומז למצוה "בצדק תשפוט עמיתך", לדון כל יהודי לכף זכות תמיד. אלו עבודות ותיקונים מיוחדים של ימי ספירת העומר.

ועוד, שכל הוא למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וצדק היינו חוש בצדק, לדון דין צדק ואמת (על "צדק צדק תרדף" ת"א "קושטא קושטא"). צדק הוא חוש. כמו שהסברנו שאהבת ישראל היא חוש, חסד שבחסד, אהבת האהבה. יש גם סוג מיוחד של שכל – לא בדיוק התיאור של משכיל שאנחנו חושבים עליו, סוג אחר של משכיל, שגם עליו נאמר "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" – עליו כתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו הוי'".

"משכיל אל דל" – רופא ומבקר חולים

מיהו אותו "משכיל אל דל"? "משכיל אל דל" ר"ת מאד וס"ת ללל = מאד מאד – צריך להיות מאד-מאד-מאד = מצה (כפי שדובר בסעודת משיח). על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – "ישכיל... מאד", ע"ד "משכיל אל דל". מה הפשט של "משכיל אל דל" בחז"ל? שמבקר את החולה. זו מקור הכוונה של בקור חולים בכתבי האריז"ל. כשאדם מבקר את החולה, הוא לא רק מבקר אותו כדי לומר לו 'שלום עליכם' ו'תהיה בריא' – הוא צריך להיות משכיל. הוא צריך לפתח חוש ברפואה, מנסה להבין מה הוא יכול לעזור לו – גם בתור עצה טובה ברוחניות וגם בתור רפואה בגשמיות.

כעת מתחילים את חדש איר, ר"ת "אני הוי' רפאך". צריכים להתדמות אליו יתברך – גם בחינה של "דרך ארץ קדמה לתורה", מצוה להתדמות לה', כל פרקי אבות מלמד אותנו איך להתדמות לה' – כמו שהוא רופא כך כל אחד צריך להיות רופא. הרבה גדולי ישראל היו רופאים – הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן. הבעל שם טוב, כמובן. רק הגר"א – אבא שלו מנע ממנו שלא ילמד את חכמת הרפואה, ח"ו לבטל תורה. אפשר להבין, ודי למבין.

צריך להיות כזה משכיל, שמשכילים לתחלואי הנפש והגוף של כנסת ישראל, של עם ישראל, ומשכילים להמציא מזור ומרפא לתחלואות הנפש והגוף. ידוע שהרבי הקודם אמר שכל ספר תניא קדישא הוא ספר עצות לתחלואי הנפש. כולם חולים – גם למעליותא, "כי חולת אהבה אני", בגלות כולם חולים – וצריכים הרבה משכילים להשכיל אל דל.

דל הוא חולה. ממי לומדים זאת? מאמנון (מהסיפור של אמנון ותמר, "אהבה התלויה בדבר", ממה שיונדב, "איש חכם מאד" להרע, שאל את אמנון "מדוע אתה ככה דל בן המלך"). אפילו אחד שהוא רשע צריכים להשכיל איך לרפא אותו. החולי של אמנון היה בלוף אחד גדול, הוא שחק חולה. אפילו אחד שמשחק חולה – הוא גם חולה, גם צריכים להשכיל איך לרפאות אותו, "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו הוי'".

האריז"ל מסביר שמשכילים אותו על ידי שהופכים את ה"ערש דוי" (המוזכר בהמשך הפרק – "הוי' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו") ל"עשר יוד", על ידי חכמת הצירוף – מסתכלים על הערש שלו והופכים אותו לעשר, מסתכלים על המצב שלו, על ה-דוי, והופכים אותו ל-יוד. האות יוד שוה עשר ורומז לחכמה עילאה, פרצוף אבא, בטול-אין-יראה עילאה, שמשם הרפואה והחיים, כמ"ש "יראת הוי' לחיים". בדרך מליצה, יוֹד הוא גם רומז לחומר הנקרא יוד שמורחים על פצע. מן הסתם האריז"ל לא התכוון שישימו לו יוד, אבל יש ביוד הרבה סגולות (יוד הוא אחד מיסודות הטבע, המספר האטומי שלו הוא 53 וביחד עם שמו בלשה"ק, יוד, 20, עולה חכמה, 73, שמשם הרפואה כנ"ל). בכל אופן, האריז"ל אומר שערש דוי הוא עשר-יוד וזו פעולת המשכילים. אם כן, משכיל הוא מי שמתמצא בחכמת הצירוף (היודע איך להחזיר את היש של כל דבר לאין ומשם לברוא אותו מחדש, בריאה יש מאין לשון בריאות כנודע), "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק" – זו השכלה, לשם כך צריכים להגיע למדת אין (אחרת אינו יכול להחזיר את היש לאין כו'). זה כבר חוזר למשכיל האמתי, רבי אייזיק – משכיל אמתי אוחז במדת האין – ואז הוא גם יכול להשכיל את החולה ולהמשיך לו מזור.

ב. חזרת הממוצע להכלל בקצוות – הדילוג על האתכפיא

הכנעה-המתקה בדילוג על ההבדלה

נעבור נושא לדבר שדברנו בסעודת משיח: דברנו על הדילוג לגאולה, "ופסח הוי' על הפתח", ואמרנו שמדלגים על ממוצע. פסח גם לשון דילוג וגם לשון חמלה ורחמים – אמרנו שזה דילוג ברחמים. אם בעבודת ה' יש שלשה שלבים לפי הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה, אמרנו שיש משהו בפסח – וממשיך גם אחרי פסח – שיש כח של "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" לדלג על הממוצע. בדרך כלל חייבים ממוצע – ממוצע המחבר, לא ממוצע המפסיק – הוא חשוב. אבל דילוג הוא על משהו – אי אפשר לדלג על ההתחלה ואי אפשר לדלג על הסוף, אלא רק על מה שבאמצע. זה היה הווארט. [תמיד לקפוץ להמתקה זו הבעיה.] נכון, עד כאן, במשך הרבה שנים, אנחנו טורחים להסביר שעיקר הבעיה הוא לדלג על ההבדלה. "עלה הפרץ לפניהם".

אחר כך דברנו על עוד משהו – על שפלות וחיות. אמרנו שבעצם יש רק שני עמודי תווך של עבודת החסידות – שפלות וחיות. אם אני מדלג על ההבדלה יש לי רק הכנעה והמתקה. כמה שוה הכנעה-המתקה? מה המכונה המשותף שלהם? הבדלה מקלקלת את הגימטריא לגמרי, אבל אם חושבים רק על הכנעה-המתקה יש מכנה משותף – 50 (שערי בינה – "תספרו חמשים יום"), הכנעה = 3 פעמים 50, המתקה = 11 פעמים 50 (בהכנעה יש נ-50 באמצע ו-100 מסביב, בהמתקה יש ת-חפ"נ באמצע ו-150-הכנעה מסביב). יחד עולים 700, ממוצע כל מלה הוא 350 וממוצע כל אות הוא 70 (מתאים בגיל 70 להגיע להשגה הזו...). הכנעה-המתקה, שעולים בדיוק 700 יחד, כבר שלמות, וממוצע כל אות הוא 70, הם חש-מל בלי עוד מל באמצע. חשמל עולה 378, גם כפולת 7 (כמו 700, 7 פעמים 100) – 7 פעמים 54. נחבר חש-מל להכנעה-הבדלה ונקבל 1078 – 22 פעמים 49, המרכיבים של הפסוק שלנו "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע", 22 אותיות, והכל יחד (בתוספת 27 אותיות, חשמל הוא משולש 27) 49 אותיות. מבחינת מספרים יש כאן תמונה יפה.

לאן נעלמת ההבדלה?

בכל אופן, השאלה היא: מה קרה עם ההבדלה? אנחנו לא זורקים אותה, חס ושלום. בעצם התחלנו להסביר זאת בסעודת משיח, כשספרנו את הווארט שהרבי האמצעי תאר את רבי הלל כ"שפל בעצם". אמרנו שמי שהוא שפל בעצם כבר לא צריך אתכפיא בצורה רגילה. מי שצריך עדיין לעבוד על השפלות שלו צריך כל הזמן להכניע את עצמו עד שיגיע למצב של הבדלה. כך ביטוי הבעל שם טוב – שהוא חש עד שהוא מל וכורת את הקליפה (המל הראשון, מל של הבדלה). רק אחר כך "פתח פיך ויאירו דבריך", המל השני, "מי ימלל גבורות הוי'", שאז בדבור שלו יכול להמתיק את הגבורות כולן, "ישמיע כל תהלתו". לפי זה, ההבדלה היא בעצם כאשר אדם מגיע לתכלית ההכנעה – אז הוא כבר יצא ידי חובת הבדלה. ההבדלה עצמה היא תכלית ההכנעה.

שאיבת הממוצע לכל אחד מהצדדים

כעת נשאל שאלה כללית: אם אני רוצה לדלג על ממוצע – שוב, לא שאני זורק את הממוצע, אבל פסח ואני רוצה לדלג עליו – מה קרה לממוצע? לאן הוא הלך? היו לי שלשה שלבים כי היה לי ממוצע, אבל הממוצע הוא לא בפשט בכלל. הרצון בנפש לדלג על ממוצע הוא כמו רצון לחזור לפשט. הפשט היה חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות", בלי משהו שלישי באמצע. פתאום הסבירו שהיות שיש כאן שני הפכים צריכים ממוצע לחבר אותם. אבל באיזה שלב, כשמגיעים לאיזה גיל, רוצים לחזור לפשט הפשוט – חש-מל.

כשאני מגיע לגיל שאני רוצה לחזור לפשט, מה קורה לסוד? לאן הסוד הלך? הממוצע הוא כמו הסוד. לאן הוא ברח? הענין הוא שהממוצע יכול לברוח ולהכלל בכל אחד מהצדדים, אם הוא באמת ממוצע אמתי, ממוצע מחבר אמתי. הוא יכול כאילו להשאב ולהכלל בתוך קצה אחד וגם יכול להשאב ולהכלל בקצה השני.

למשל, אמירת הבעל שם טוב 'אל תקרי חשמל אלא חש-מל-מל', מה משמע? אם המל שהוספנו, הממוצע, רוצה להתעלם ולחזור לרחם שלו – לאן הוא חוזר, לחש או למל? הוא חוזר למל, כי כך דרשתי אותו – חש-מל-מל. היה לי רק מל אחד ופתאום כעת יש לי שני מל – מאיפה באו שני ה'מל'ים? על פשט הסוד הזה המל האמצעי בא מהמל המקורי, המל המקורי הכפיל את עצמו ונעשה מל-מל (כמו חלוקת תא חי). כלומר, יש משהו בכריתה שקשור דווקא לדבור. אז יש לומר שהכריתה הזו, מל מלשון כריתה והבדלה, חוזר ונכלל בתוך הדיבור, מל מלשון המתקה. כלומר, יש את ממוצע ההבדלה בתוך הדבור. אבל ממה שאמרנו כרגע, שאם אתה "שפל בעצם" אתה חוסך את הצורך להשקיע בעבודת ההבדלה ואתה מיד יכול לקפוץ להמתקה, משמע שההבדלה שייכת להכנעה. הבעל שם טוב אומר זאת ביחד. מצד אחד דורש חש-מל כחש-מל-מל, ובאותו קטע אומר שצריכים כל כך הרבה שפלות ובטול עד שמל וכורת את הקליפה, תכלית השפלות היא עצמה ההבדלה, ואז הוא יכול לפתוח את הפה ולדבר. מכך משמע כמו שאמרנו כרגע, הענין של "השפל בעצם", שההבדלה נמצאת בעצם השפלות.

כלילת ההבדלה בשפלות וכלילת ההבדלה בחיות

איך דרשנו את שני היסודות שלנו, שפלות וחיות? הסברנו ששפלות וחיות הם "דרך ארץ קדמה לתורה". "כי הם חיינו ואורך ימינו" היינו התורה, "עץ החיים", אבל "דרך עץ החיים" היינו "דרך ארץ ['דרך'] קדמה לתורה ['עץ החיים']" (כך נדרש בתחלת תנא דבי אליהו). דרך ארץ היא שפלות – כך כותב הצמח-צדק בין פירושי "דרך ארץ" והוא הפירוש העיקרי ל"דרך ארץ" (וכפי שראינו איך הם משלימים זה את זה – דרך ארץ שפלות, יא אותיות, עולה יא בחזקת ג, שהוא משיח במספר קדמי).

כשאני אומר שפלות-חיות יש לי רק שנים, הכנעה-המתקה, ולאן נשאבה ההבדלה? עד עכשיו חשבנו שהיא הלכה להכנעה – תכלית השפלות, "השפל בעצם". אבל מה פירוש חיות? מה ההסבר שאולי הכי חשוב שלנו בחש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה? מסבירים כל פעם שהבדלה היא לא רק עבודת אתכפיא, אלא להבדל כלפי מעלה – "רצוא" – והמתקה היא "שוב", לרדת לתוך המציאות על מנת להמתיקה. איזו מלה כוללת "רצוא ושוב"? חיות, "והחיוּת רצוא ושוב כמראה הבזק".

כשאני אומר שפלות-חיות איפה שמתי את ההבדלה על פי פשט? עוד בלי לומר ששפלות היא שפל בעצם – סתם חסיד, שטרם הגיע לדרגת השפלות של רבי הלל, שהוא "שפל בעצם" – כדי להיות חסיד צריכים את עבודת השפלות וצריכים חיות, שיחסית הם חש-מל, הכנעה-הבדלה. לאיפה הלכה ההבדלה? היא נכללת דווקא בחיות, כי החיות היא "רצוא ושוב" – חלק ה"רצוא" הוא ההבדלה וחלק ה"שוב" הוא עצם ההמתקה. לפי זה הבדלה כולה הכנה, חלק מהתנועה, ראשית תנועת ההמתקה. זה מתאים לחש-מל-מל, ששני המל נכללו במל (המקורי).

הממוצע כזרז בין שתי בחינות יש

אם כן, הרווחנו כעת כמה התבונניות חשובות: כשרוצים 'להפטר' מהממוצע – ממוצע אמתי, שלא זורקים אותו – צריכים לראות אם הוא כאן או כאן. [איפה הוא נשאר?] בכימיה יש מושג זרז, קטליזטור, שאחרי שהוא פועל את הפעולה שלו – הוא לא נשאר חלק ממשי של ההרכבה, ממעשה מרכבה. כל סוד ההבדלה הוא איזה זרז, שחייב להיות, אבל או שהוא כאן או שהוא כאן, ובתור מציאות, 'מה יש', יש שני עמודים, יש חש-מל. [אז מה היתה הבעיה עד היום אם מדלגים? הרי הזרז היה שם.]

החזרה לפשט – "סור מרע ועשה טוב"

אם נאמר שהבדלה היא כמו עבודת האתכפיא המקובלת בחסידות, מה קורה תכל'ס אם אני מדלג? אמרנו גם בסעודת משיח ובשבת שיש עדיין דברים מסוימים שצריכים בהם אתכפיא – מה שאסור אסור, מה שמותר מיותר. נשאל ככה: איך מתנגד עושה אתכפיא? למתנגד אין משהו מיוחד, הבדלה שהיא ענין בפני עצמו, אבל הוא עושה אתכפיא או לא עושה אתכפיא? יתכן מאד שהמתנגד לומד ספרי מוסר, וכמובן שהוא בקי בכל הש"ס, בכל מאמרי חז"ל, אז הוא יודע שיש דברים טובים בעולם ויש דברים רעים בעולם. הוא יודע שככלל התורה מזהירה ואומרת להתרחק מהדברים הרעים, "סור מרע", ולהתקרב לדברים הטובים, "עשה טוב". יש לו רק שני דברים – דברים רעים שצריכים להתרחק מהם ודברים טובים שצריכים לעשות אותם. חיים פשוטים מאד.

כל מה שאמרנו למשל, שצריכים שמירת העינים – גם מתנגד יסכים, כי הוא ימצא איזה פסוק או מאמר חז"ל שזה אסור. אם הוא שומר את העינים שלו כי זה אסור, הוא עשה עבודה של חסידות או שלא? הוא עשה אתכפיא או לא? רוצים לחזור לפשט. הוא לא עשה משהו מיוחד, אתכפיא של תניא, אלא קיים מה שכתוב בתורה – זה אסור. כמו שמלמדים ילד – לא אומרים לו 'אתכפיא' אלא 'אסור'. או שאסור או שלא אסור, וגם אם מותר – מיותר. ווארט חסידי לכאורה, היו צריכים לבוא לאדמו"ר הזקן להבין זאת – היה חידוש גדול. אבל אפילו את החידוש הגדול הזה אפשר למצוא בפשט. שמירת הלשון – מי הכי מדבר היום על שמירת הלשון? מתנגדים. מי הכי הצטיין בזה וכתב על זה? החפץ חיים. לכן יש חוגים בבני ברק – הרבה חוגים – על שמירת הלשון, ב"ה, דבר טוב מאד. אם יש איזה חסיד, כאן בכפר חב"ד או במקום אחר, שלא מודע לזה שצריך לשמור את הלשון, לא לדבר לשון הרע, אז בפרט הזה מי יותר טוב – המתנגד שלומד חפץ חיים וחרד לו מלגעת בדבור אסור או החסיד שלא שמע אף פעם שיש כזה דבר? פשיטא שמה שאסור אסור. זה לגבי שני הדברים שדברנו עליהם, שמירת העינים ושמירת הלשון.

מה לגבי מה שבחסידות אומרים שאתכפיא היינו לא לאכול? [אדה"ז אומר שהכל מצות עשה דאורייתא של "והתקדשתם".] אם מישהו פוסק ככה – יפי. יש כמה דברים, היו צדיקים שאכלו המון – האוהב ישראל, השפת אמת. עוד קודם, המגיד מדרהוביטש – אבא של המגיד מזלוטשוב. יש "בכל דרכיך דעהו", יש ללכת בדרך ה'. עוד פעם, אפשר לפשט את כל האתכפיות – פשוט להחזיר אותן לפשט. יש דברים אסורים, יש דברים טובים, יש דברים רעים – אל תעשה דברים רעים ותעשה רק דברים טובים. תאכל טוב, תישן טוב – שהכל יהיה טוב, לא רע. בשביל זה מספיק חש-מל – אל תעשה דברים רעים (חש) ותעשה דברים טובים (מל). בכל אופן, ה-מל הזה – של ההבדלה באמצע – הוא היולי, כלומר שהוא לגמרי גמיש. או שהוא הולך לכאן (ונבלע במקום) או שהוא הולך לכאן (ונבלע במקום). לחיים לחיים, לחיי ההבדלה.

שרו "בצאת ישראל ממצרים".

[איפה האתכפיא בתוך ה"רצוא ושוב"?] כשאדם ב"רצוא" ממילא הוא לא יורד – "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ" – אם הוא בעליה אין לו עסק עם גשמיות בכלל, הוא לא צריך לאכול. אחר כך כשהוא שב – הוא אוכל טוב, זה ה"שוב", זו ההמתקה. תמיד ההמתקה היתה לאכול טוב, רק שאמרנו שאי אפשר להגיע להמתקה בלי הבדלה – זו ה"רצוא". הרבי נמצא בכלל ישראל, שאנחנו "עפר מן האדמה", והרבי נמצא בגילוי אלקות – חיות היא גילוי אלקות, והוא מתגלה ב"רצוא ושוב כמראה הבזק" כ"גאט איז אלץ [רצוא] און אלץ איז גאט [שוב]" (כידוע מר' אייזיק).

ג. זבדיה ישמרני

קבלה מעשית בנוסח אדמו"ר הזקן

נעשה עוד משהו ואז נבין את הפואנטה יותר טוב: יש תופעה בסדור התפלה, תהלת ה', שהוא פלא שאדמו"ר הזקן כלל אותו בנוסח הסידור כי אינו כדרכו בכלל – מה שכתוב בראש חדש אחרי הלל, שיש נוהגים לומר את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" ואחר כך לומר תפלה שמתחילה בשם קדוש זבדי"ה, "זבדיה ישמרני ויחיני כן יהי רצון מלפניך אלהים חיים ומלך עולם אשר בידו נפש כל חי אמן" – את כל זה לומר שלש פעמים.

לכאורה השם הזה הוא קבלה מעשית לכל דבר – לא שם של מלאך אלא מהשמות הנסתרים של הקב"ה, שם של קבלה, שם שיוצא מפסוק. אבל לומר אותו – מאד חדוש לכאורה שנמצא בתוך הפשט, כל הסידור הוא פשט ששוה לכל נפש. חדוש שהוא נמצא בפשט של תהלת ה', של נוסח האריז"ל.

רמז השם זבדי"ה בפסוק "ואברהם זקן"

קודם נבין קצת את המקור של השם הזה, מה יש לו ללמד אותי. היות שאומרים את התפלה הזו, ה"יהי רצון", אחרי שאומרים את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל", באמת כתוב שהשם שאומרים מיד אחר כך יוצא מהפסוק – שם קדוש של קבלה שיוצא מהפסוק, יוצא מראשי התיבות "זקן בא בימים והוי'" – זב ב"זקן בא" (וגם "בימים") ו-יה בסוף הוא של שם הוי', "והוי'", אבל השאלה מאיפה מגיע ה-ד? כתוב בקבלה שה-ד היא ה-מ של "בימים" בחלוף אי"ק – חילוף של יחידות-עשרות-מאות, אי"ק-בכ"ר-גל"ש-דמ"ת. בחילוף זה מתחלפות דמ"ת, "מדת ימי מה היא" – פרצוף החסד של אי"ק. באותו חילוף ה-מ של "בימים" הופכת להיות ד. ככה כתוב שיוצא השם זבדי"ה.

חילוף ה-מ ב-ד הוא סימן שיש פה מגמה של מספר קטן – שכל אותיות השם הזה תהיינה למטה מעשר (כולל עשר). מה הנפק"מ בחכמת המספר? שאז המספר-קדמי והמשולש-פרטי זהים. אם יש אות שהיא יותר מעשר המספר הקדמי שלה פחות מהמשולש הפרטי שלה, וממילא הדבר משפיע על כל המלה. אם כל האותיות הן מ-1 עד 10 יש בכך ענין. ככה מחליפים כאן את ה-מ ב-ד.

רמזי זבדיה – ניקוד והכאה

כתוב בסידור שלנו לפני "זבדיה וגו'" "ויאמר", צריכים גם לומר זבדי"ה ולא רק לכוון. איך אומרים? באיזה ניקוד? בסידור לא כתוב הניקוד – האותיות כתובות בלי ניקוד – אבל כשלומדים את המקור בספרי הקבלה כתוב לנקד את השם הקדוש הזה בניקוד של "יְהָבְךָ" – "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך וגו'" (מ"פדה בשלום") – שבא-קמץ-שבא-קמץ. לפי זה יש קשר בין השם הזה למלה "יהבך", המלה שהניקוד שלה משמש כניקוד השם הקדוש הזה (זבדיה = א אה אהב אהבה, יהבך = אהבה הבה בה ה, יחד – אהבה פנים ואחור – הם עולים שם א-דני, השם שגילה אברהם אבינו, "אברהם אהבי"). כמה שוה השם זבדי"ה? 28, כח, יחי. כתוב שהשם הזה "ישמרני ויחיני". יש מספר יפה בשם הזה, 28, המשולש של 7 (החביב), האות הראשונה בשם – ז (כל השם זבדיה במספר קדמי = פלא, ג פעמים יהבך, שממנו יוצא הניקוד, ואילו יהבך במספר קדמי = נצח = ד פעמים יהבך, יחד = ז פעמים יהבך-הבל-יחידה = ראובן, בכור יעקב). כמה שוה הניקוד? 72. יחד האותיות והניקוד משלימים ל-100 (וביחד עם תבת "יהבך", שממנה יוצא הניקוד, עולה הכל 137, קבלה וכו'). הניקוד הוא חסד (סוד "חסד לאברהם" – "ואברהם זקן וגו'". אברהם יחד עם זבדיה – יש לומר ששם קדוש זה הוא מעין "אלהי אברהם" – עולה 276, 23, חיה, במשולש, שעולה חיים נצחיים), השם שוה כח, ויחד משלים ל-יפי – מאה, עשר פעמים עשר. כבר דבר מאד יפה. והנה, פלא, בכל הנוסח – "ואברהם... אמן" – יש בדיוק 100 אותיות (34 אותיות בפסוק ו-66 אותיות בתפלה – 34 ברבוע ועוד 66 ברבוע = 26, הוי', פעמים 212, זהר, שעולה 13, אחד, פעמים 424, משיח בן דוד). ידוע ש-100 = כלים, 100 האותיות (בשער היחוד והאמונה בתניא מבואר שבכלל אותיות הן בחינת כלים) מהוות את שלמות הכלים לגילוי אור ה'. כל הנוסח (25, 5 ברבוע, תבות – 9, 3 ברבוע, בפסוק, ו-16, 4 ברבוע, בתפלה), בלי תבת אמן (13 במשולש וכו') = 4291 = 7 פעמים 613, אורות, המאירים ב-100 הכלים (היחוד של אורות וכלים, 613 ו-100, הוא סוד תשובה, כמבואר במ"א), ודוק.

נצייר את 100 האותיות של הנוסח המלא כרבוע של 10 על 10 (כשעל כל אחד להתבונן בציור ולמצוא בו רמזים נאים):

ו  א  ב  ר  ה  ם  ז  ק  ן  ב

א  ב  י  מ  י  ם  ו  י  ה  ו

ה  ב  ר  ך  א  ת  א  ב  ר  ה

ם  ב  כ  ל  ז  ב  ד  י  ה  י

ש  מ  ר  נ  ו  ו  י  ח  י  נ

י  כ  ן  י  ה  י  ר  צ  ו  ן

מ  ל  פ  נ  י  ך  א  ל  ה  י

ם  ח  י  י  ם  ו  מ  ל  ך  ע

ו  ל  ם  א  ש  ר  ב  י  ד  ו

נ  פ  ש  כ  ל  ח  י  א  מ  ן

נראה עוד משהו יפה מאד: אמרנו שיש פה מגמה שכל אותיות השם הזה תהיינה עד 10 ולא יותר, ולכן מצמצמים את ה-מ ל-ד. אם יש מספרים קטנים, אז גם ההכאה – אף על פי שיש חמש אותיות (שאף אחת מהן היא לא א) – תצא לא מספר מדי גדול. נעשה זבדי"ה בהכאה – ז פעמים ב פעמים ד פעמים י פעמים ה – 2800, 100 (זְבָדְיָה עם הניקוד) פעמים זבדיה!

"[ויאמר] דויד זה הוא בית הוי'"

בכל התנ"ך יש רק פעם אחת שהאותיות האלה – לא לפי הסדר – הן ר"ת של חמש מילים, ואין אפילו פעם אחת שהן סופי תיבות. ר"ת הם פסוק בדברי הימים, אחרי שדוד המלך קונה את גרן ארונה החתי לבנות שם מזבח לה', מקום המיועד לבית המקדש, כתוב "ויאמר דויד זה הוא בית הוי'".

מי יכול לרמוז קשר בין השם זבדי"ה לתוכן הפסוק? השם זבדיה הוא מלשון "זבדני אלהים אתי זבד טוב" שקשור לבית זבול. יש הרבה אנשים בתנ"ך עם שמות מהשרש הזה, אבל בתור מילה יש הופעה חד פעמים של השרש – "זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולן". הבן הששי, השיא של לאה אמנו, נקרא זבולון – לשון בית זבול – והיא מתחילה ואומרת "זבדני אלהים אתי זבד טוב". קודם כל, רואים שהשם הזה קשור לזבולון, אז אף על פי שאומרים אותו בכל ראש חדש – הכי מתאים לכוון אותו בראש חדש הבא, ר"ח סיון, החדש של זבולון (לפי האריז"ל).

פירוש שרש זבד

היות שהמלה הזו כתובה רק פעם אחת בתנ"ך (שלא כחלק משם עצם), על פי פשט אי אפשר לדעת מה בדיוק הפירוש שלה. רש"י אומר "כתרגומו" – לא יכול ללמוד מהקשר אחר כי לא נמצא בשום הקשר אחר, לכן סומך על התרגום, "יהב ה' יתיה לי חלק טב" – מתנה של חלק טוב. גם האבן עזרא כותב שלא מצאנו מלה זו בשום מקום, רק אפשר לשער שהפירוש הוא מתנה. הרמב"ן אומר משהו מיוחד, שנראה משהו קצת חורג לפירושו, שהיות שאיני מבין מה המלה הזאת אומרת – שאין אותה בשום מקום בתנ"ך – אולי היא בכלל נוטריקון. הוא לא אומר זאת, אבל יש כלל שחז"ל דורשים כל מלה שמתחילה ב-ז כ"זה". לכן, הרמב"ן – פירוש פשט – אומר ש"זבד" פירושו זה-בד. בד הוא ענף של עץ וענף הוא שבט, שבטי-יה. יש לי עוד בן, זבד, זה-בד – ככה כותב הרמב"ן.

אם הוא כבר פתח לנו צינור, פתח לדרוש את המלה הזו בצורת נוטריקון, מה עוד אפשר לומר? בד יכול להדרש כבן דוד – זה בן דוד. אם זה-בן-דוד כבר משהו משיחי ביותר. זבד שוה 13. זו הפעם היחידה שהשרש מופיע, וכתוב "זבדני אלהים אתי זבד טוב". "זבד טוב" שוה 30 – שם של בן קודם של לאה, יהודה. זבדני (חכמה) ועוד זבד (אחד) = אלהים (זבד זבד = הוי' ואותיות ני של שזבדני = כלי, כידוע שאלהים = כלי הוי') – "זבדני אלהים אתי זבד טוב" ("אתי... טוב" = חתך, שם הפרנסה, מתאים במיוחד לשבט זבולון; "זבדני אלהים אתי זבד טוב" = 600, ממוצע כל תבה = 120, סוד 600 אותיות של 120 צירופי אלהים כנודע)!

"זבדני אלהים אֹתי" – מתנה שצומחת מתוך המקבל

מה עושה כאן המלה "אֹתי" – "זבדני אלהים אתי זבד טוב". לכאורה לא צריכים את המלה הזו. מה היא אומרת בכלל? מישהו לימד זאת בכתה? הרי כתוב "זבדני", כמו "הפעם יזבלני אישי", לא כתוב 'הפעם יזבלני אותי אישי'. קשה על פי דקדוק. הרד"ק דן בכך. פירוש אחד אומר שאולי זה רק חיזוק – מיותר בפסוק, בא לחזק את הגוף הראשון. הוא אומר שזה לא פירוש טוב, לא מספק.

לכן הוא אומר עוד פירוש, מאד מענין, שלפעמים "את" הוא כמו "מ", "אותי" כמו "ממני". לפי זה, אומר הרד"ק, ש"זבדני אלהים אתי זבד טוב" פירושו כמו 'זבדני אלהים ממני זבד טוב', המתנה הזו היא דרכי, מהרחם שלי. ה' נותן לי – אבל הוא נותן ממני, נותן מתוכי. זה ווארט מאד יפה. אם כן, יש משהו מהותי – סוג של מתנה שה' נותן לי, אבל המתנה שהוא נותן צומחת ממני. עוד יותר משיחי, שהרי במשיח כתוב "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "אמת מארץ תצמח". "זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי".

חילוף זבד-זבל

עוד קושיא, בכל השמות של השבטים כשיש פועל השם לפיו – "הפעם ילוה אלי אישי" ונקרא לוי. למה כאן משתנה מזבד לזבול? שניהם כתובים בתור נתינת טעם – קודם "ותאמר לאה זבדני אלהים אתי זבד טוב", ואחר כך היא משנה בעצמה בפועל, "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבלון". מעתה אישי-יעקב יקבע את עיקר מדורו אצלי, ולכן נקרא זבולון. איך היא הגיעה מ"זבדני" ל"יזבלני"? מה החילוף? באותיות הלשון, דטלנת.

חוץ מהחילוף באותיות הלשון, האות דלת עצמה מתחילה דל – יש בה ל (אצל הרמב"ם – יודעים כי לומדים כעת רמב"ם – האות נקראת דאל, "משכיל אל דל"). גם בשם האות ל – למד – יש ד (אפשר להוציא את ה-מ, מאותיות האמנתיו). עיקר האות דלת הוא דל ועיקר האות למד הוא לד – חילוף מובהק באותיות האלה. כאן יש חילוף זבד-זבל. מה היחס ביניהם? זבד שוה 13 ו-זבל שוה ג"פ 13, נמצא שהערך הממוצע של כל אות של זבל = זבד.

יש כאן רמז מופלא לתשוקת לאה להתדמות לרחל אחותה, אהובת יעקב: זבל ("הפעם יזבלני אישי" – "מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו", רש"י) בהכאת אותיות (ז פעמים ב פעמים ל) = 420 = יעקב רחל. זבד בהכאת אותיות = 56, ההפרש בין יעקב לרחל. נמצא שזבד-זבל בהכאת אותיות = רחל רחל, כאשר שתי הכנפים הן יעקב יעקב!

מתנת ראש חדש

אם כן, השם שאומרים בכל ראש חדש, הוא זבד י-ה, מתנה טובה, חלק טוב, שמקבלים מי-ה. לפי הווארט של אותי-ממני זו מתנה שצומחת מתוך עצמי, בחינת משיח, זה-בן-דוד, והכל קשור ל"ואברהם זקן בא בימים" ויוצא ממנו. "והוי' ברך את אברהם בכל" – "בכל" הוא בן (לפי רש"י) או בת (לפי חז"ל) או עולם הבא (גם לפי חז"ל, "בכל מכל כל", טעם עולם הבא). על פי הפשט הכי פשוט ה' ברך את אברהם בכל – בהכל, כל המתנות הטובות, כל ה"זבד טוב" שיכול להיות.

זה תירץ לך את כל הקושיות בעולם? עדיין נשאר לך משהו קשה אחרי זה? לחיים לחיים, שנזכה לשם הזה, "ואברהם זקן בא בימים". כמה שוה "ואברהם זקן"? תהו, יש מאין. הרבי אמר בכ"ח ניסן (השם זבדיה שוה כח) שצריכים לפעול להביא משיח בדרך של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". "ואברהם זקן" היינו תהו ו"בא בימים" היינו כלים דתיקון – הוא המשיך את האורות דתהו שלו, את הזקן שלו, לתוך הימים שלו. לחיים לחיים. אז ה' מברך בכל.

[זה מסביר את הענין של האתכפיא?] זה – הסוד של השם הקדוש זבדיה, בניקוד יהבך – היה אמור להסביר את הענין של האתכפיא...

ד. גוף נפש ונשמה (ושלש בחינות מה)

גוף נפש ונשמה – מקור המושגים בחסידות

אחרון אחרון חביב: אמרנו קודם שלהיות משכיל זה גם להיות רופא, "משכיל אל דל". הספר שלנו על רפואה, הספר המקורי באנגלית, נקרא Body Mind and Soul ובתרגום לעברית – קשה לתרגם Mind – קראנו לו 'גוף נפש ונשמה'. בהשגחה פרטית יפהפיה, מאד ההנה אותי, ראיתי בלקוטי דבורים בשם הרבי הרש"ב שמסביר את שלש המדרגות של גוף, נפש ונשמה.

שלש מדרגות חיות

הוא אומר שלכל דבר יש גוף. הוא אומר שלגוף יש את החיות שלו, והחיות שלו היא רק מה שמקיים אותו כגוף ותו לא. הוא אומר שזו 'טויטע חיות' – 'חיות מתה'. החיות של הגוף בפני עצמו, גוף מת, היא חיות מתה. לכן, להוי ידוע, שמי שעוסק רק בגוף – בריפוי הגוף – הוא עוסק עם החיות המתה של האדם.

הוא אומר שיש יותר מזה, 'לעבעדיקע חיות' – 'חיות חיה' של הגוף, שהיא הנפש. אבל הוא אומר שגם הנפש, שהיא החיות החיה, זקוקה לחיות – גם הנפש צריכה שמישהו יחיה אותה. מה שמחיה את החיות החיה, את הנפש, הוא 'תכלית החיות' שנקראת נשמה. זו התחלת הווארט, שיש גוף נפש ונשמה – שלש מדרגות של חיות.

אנחנו אומרים זאת גם בהקשר למה שדברנו שיש בחסידות שני יסודות – שפלות וחיות. אחד יכול להיות חי עם חיות מתה – זו כנראה חיות של 'מתנגד' (מת נגד כנודע). אם כי קודם שבחנו אותו – אבל כעת שמים אותו במקום... זו חיות מתה, חיות שבבחינת גוף. אחר כך יש מדרגה יותר גבוהה, באמת חיות חיה, שהיא נפש. יכול להיות שנפש יחסית לגוף זה כבר כמו חסיד לגבי מתנגד, שיש לו לעבעדיקע-חיות, חיות חיה. החיות המתה מזכירה לנו מה שאומרים בתפלת טל ותפלת גשם – "לחיים ולא לַמות". הווארט של רבי אייזיק, ש-לַ כמו לא (לגבי נדרים), שצריך להיות חיים ולא רק לא-מות. אבל מי שקשור לתכלית החיים, חיי החיים, נשמה – אפשר לומר שזה רבי. בסיפור הזה בלקוטי דבורים אמרו זאת על רבי הלל מפאריטש, אבל רבי הלל מפאריטש הוא חצי רבי בעצמו. הוא קשור לתכלית, יש לו חוש להרגיש בכל דבר את תכלית החיים, את הנשמה, ולא רק את הגוף ואת הנפש.

שלש בחינות מה – מה? למה? לשם מה?

בשיחה הזו הוא ממשיך ואומר שיש שלש בחינות של 'מה' (לא כנגד שלש הבחינות הנ"ל של גוף נפש נשמה אלא כל שלש הבחינות של 'מה' כנגד שתי הדרגות הגבוהות של נפש נשמה, חיות חיה ותכלית החיות) – לכן רצינו לדבר על כך, כי שלש פעמים מה עולה מצה, הכוונה שלנו על מצה (כפי שדובר בסעודת משיח ובשבת שמיני). איך אומרים באידיש 'מה'? וואס. מה הן שלש מדרגות של 'מה'? וואס, פארוואס, צוליב וואס. בתרגום (בערך) ללשה"ק – מה? למה? לשם מה? (או: בשביל מה?).

בהמשך השיחה הוא לא מחלק בין 'למה?' ל'לשם מה?' – אומר ששתי הדרגות האלו הן כנגד הנשמה. אומר שכאשר שואלים "מה זה?" לא מתכוונים לגוף (עם החיות המתה שלו) – אותו רואים – אלא לנפש, החיות-החיה של הדבר. זה מה שרוצים לדעת כששואלים 'מה?' (קשור לשם מ"ה בקבלה, הבא להחיות, בחיות חיה, את שם ב"ן, עצם מציאות הגוף של הדבר). כמו בהגדה של פסח, שעל אחד מהבנים נאמר "מה הוא אומר" – "מה הוא" אינו הגוף שלו אלא החיות שלו, ה"מה" שלו. אבל הנשמה, שאמרנו קודם שהיא תכלית החיות, היא ה'למה?' או ה'לשם מה?' של הדבר, תכלית החיות של הדבר. מצה כוללת את כל שלש ה'מה' האלה.

מה, למה ולשם מה – סוד הצלם

קודם הוא אומר שיש שלש בחינות 'מה', ואחר כך הוא אומר ששלשתן הן הנפש והנשמה ובתוך הנשמה שם גם את ה'למה?' וגם את ה'לשם מה?'". אנחנו צריכים להתבונן, כי ודאי אם אמר שיש שני ביטויים הם לא זהים, אף ששניהם שייכים לתכלית החיות. אפשר להסביר – קודם כל בפשט – לפי מושגים של בעלי החקירה הראשונים, במלות ההגיון של הרמב"ם ועוד (גם הר"ן מביא בדרשותיו), שיש סבה פועלת וסבה תכליתית. סבה פועלת היא ה'למה?' – הסבה שפעלה את התופעה, את ה'מה', והסבה התכליתית היא ה'לשם מה?', בשביל מה הוא עשה זאת, מה היעוד. קודם דברנו על יעוד, שצריכים לדעת מה היעוד – היעוד הוא עצם ה'מה', ה'לשם מה'.

בתוך הנשמה גופא אפשר לומר שיש נשמתא ונשמתא לנשמתא בלשון הזהר הקדוש. הנשמה היא ה'למה?', הסבה הפועלת, המקיף הקרוב, החיה שבנפש, ואילו ה'לשם מה?' הוא המקיף הרחוק, היחידה, שנקראת סבה תכליתית. אפשר לכוון שאלה שני המקיפים, ה-ל וה-ם סתומה של הצלם. לפי זה ה'מה' הראשון הוא ה-צ של הצלם (צ שוה מה-מה). ה-ל היא ה-ל של למה, ואילו ה-ם הסתומה של הצלם היא ה'לשם מה?'. כמובן יש קשר בין ה'למה' ל'לשם מה'. ה'למה', הסבה הפועלת, הוא כמו שהסברנו על "כזהר הרקיע" – הרקע ששמים בו את הכוכבים. מבחינה מסוימת הכוכבים נוצרים מתוך "כזהר הרקיע", מתוך הרקע, מתוך ה'למה'.

רמזי שלשת הלשונות באידיש

בכל אופן, יש לנו כעת שלש בחינות של "מה", בגימטריא מצה – וואס, פארוואס, צוליב וואס. כמו שמסופר על רבי חיים ויטאל, שהתקרב לאריז"ל מכח זה שהאריז"ל הפתיע אותו שעשה גימטריאות מלשון ארמית בספר הזהר הקדוש – בשבילו היה חידוש מופלא שאפשר לעשות גימטריאות מלשון תרגום, ולא רק מפסוקים בלשון הקדש וכיו"ב. כך ידוע שחסידים עשו גימטריאות גם באידיש, 'מאמע לשון' של היהודים עד ביאת גואל צדק.

כמה שוה וואס? 73 – יש מה ויש כח-מה. בעברית מה ובאידיש חכמה. 'וואס איז דאס' – מדברים על דוסים, מה זה דאס? 'זה', דאס איז דאס. כעת שיעור ראשון באידיש. וואס זה חכמה, איז זה חי ו-דאס זה שם א-דני. חכמה ו-חי יחד עולה צא ויחד עם דאס עולה יוסף – למסור ב"עוד יוסף חי"... כששואלים "וואס איז דאס" שואלים על הנפש של הדבר, החיות החיה של הדבר, ולא על הגוף. אחר כך יש פארוואס וצוליב וואס. כמה עולה הכל יחד – וואס, פארוואס, צוליב וואס? אברהם יצחק יעקב (שהם בסוד הצלם כמבואר במ"א). משהו יפה מאד. זו המצה שלנו היום, ג"פ מה.

רמזי אידיש מסעודת משיח

בסעודת משיח אמרנו שגאט איז ניט קיין זאך. גאט עולה יג, יג מדות הרחמים, אחד. מצרים היינו התפיסה ש'גאט איז א זאך'. זאך שוה כח (זבדיה), השאלה אם גאט הוא זאך או שאינו זאך. אמרנו שלפי הרמב"ם, שקורה לה' "מצוי ראשון", הוא עדיין א זאך – אין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל הוא עדיין זאך, גאט איז א זאך. אמרנו שזה עדיין מצרים, "מצוי ראשון" נוטריקון מצרים. אבל החסידות גלתה, משיח יגלה, ש"גאט איז ניט קיין זאך", לא דבר ולא לא-דבר, לא אובייקט ולא סובייקט, ולא אני ולא אתה, אנכי שכולל אני ואתה.

בכל אופן, מצרים זה אחרי הצמצום. יציאה ממצרים היא יציאה מהצמצום, אבל ה' בכל אופן ברא צמצום, ושם יש גילוי אלקות כמצוי ראשון. אם מחברים את שני הלשונות האלה יחד מקבלים משיח. זו עוד דוגמה של גימטריא באידיש. יש כאן כבר בנין אב – שני בניני אב – שמוכיחים שאם זה דברים בטלים של "פטטיא דאורייתא" זה גם טוב (כמבואר בירושלמי בסוף מסכת ברכות – "כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין")... מביא אותך לבטול. גאט איז א זאך שוה כלי, גאט אז ניט קיין זאך שוה רחמים, וביחד שוה משיח שהוא "בלי גבול [ניט קיין זאך] בגבול [א זאך]", עצמות אור אין סוף, "אנכי", בכלי הצמצום, "מצוי ראשון" (אנכי מצוי ראשון = כח, זבדיה, ברבוע, המתגלה על ידי "פעלת צדיק [לחיים]". והוא ר"ת אמר – "הוא אמר ויהי" – כאשר שאר האותיות = "אהיה אשר אהיה", ודוק). "כי מרחמם ינהגם" כתוב על משיח, "כי מרחמם" שוה משיח. שם העצם – "עד שלא נברא העולם היו הוא ושמו הגדול בלבד" – הוא "שם הרחמים", היינו ש"הרחמים" הם בחינת "הוא" שלמעלה מ"שמו הגדול" (שהוא השם של הרחמים) ועד שעצם הרחמים של ה' הוא בחינת "בלבד", עצמות ממש, "אנכי", מה שגאט איז ניט קיין זאך (בגימטריא רחמים).

ה. שו"ת בעניני אתכפיא ושינויי הדורות

יש לך עדיין קושיא על אתכפיא? אם יש לך קושיא זה הזמן לשאול אותה...

חזרה למודעות טבעית

[יצא שהמתנגד הוא בסדר?] איך קראו לאדמו"ר הזקן אצל המגיד – דער ליטוואק, כי הוא בא מליטא (ודבר במבטא ליטאי). לא הבינו אותו החברים, לא ירדו לסוף דעתו, היתה אליו התנגדות, באמת חשבו שזה יותר מדי שכל, יותר מדי לומדות, יותר מדי כמו המתנגדים – לא מספיק חסידי. הבעל שם טוב הוא השראה ואמרנו שחב"ד היינו להמשיך גם את ההשראה בהתלבשות, בכלים של חכמה בינה ודעת. דברנו שאת כל העבודה אפשר להמשיך בכלים מאד פשוטים של טוב ורע, של מותר ואסור (וכידוע שאסור מותר = בראשית, שבו כלול הכל, כל תכלית כוונת בריאת העולם). כלומר, שלא צריכים לעשות ביג-דיל מאתכפיא – צריך לזרום טבעי. הווארט היה שאם אדם שפל בעצם, שפל במודעות טבעית, אין צורך באתכפיא בכלל – הכל זורם אצלו והאתכפיא נעשית מאליה בדרך ממילא. אם יש חיות, שהדופק של "רצוא ושוב" פועל טוב, גם העסק זורם. רק אמרנו, כמו שהרבי עבד 40-50 שנה להכין את ימות המשיח, אחר כך – אם לא עכשיו אימתי, הכריז שאנחנו כבר בימות המשיח. [אם לא הולך להגיד שזה הולך?] ככה אחרי הרבה שנים, ארבעים שנה של הבדלה, צריך שהעסק הזה יזרום – שזה יעבוד. ברגע שמתחיל לעבוד ההבדלה נכללת במודעות טבעית, שאדם עושה מה שטוב ולא עושה מה שלא טוב. אתה יכול להבין שאם היית עושה טוב ולא עושה מה שלא טוב הכל היה בסדר?

[דמיינתי, כשאני פוגש אנשים שמאד מתלהבים מהיום של השבוע, ה' אייר, שהבעיה שלהם שאין הבדלה – אז הם ישר בהמתקה.] על זה מדברים ארבעים שנה. [הם יגידו שכעת כבר אפשר...] לא, כעת פשיטא שזה ככה, שההבדלה (שלילת הממלכתיות הנוגדת את רוח התורה) כבר הפך טבע שני, אצל החבר'ה לפחות. עוד פעם, עשינו הבדלה. לפני כמה שנים הצטרף אלינו ניר, והוא כעת מבין שאני ציוני ולא ממלכתי, זה טבעי אצלו – הוא בעל תשובה, העסק טבעי, בסדר, הלואי כולם ככה. מה שטוב זה טוב, מה שרע זה רע, הכל בסדר.

החזרה לפשט

[איפה נקודת האחיזה לדעת איפה אפשר לוותר על ההבדלה ואיפה אי אפשר בלעדיה? לא שהיא קורית ממילא, אלא שהיא חלק מהותי על השלחן, שמטפלים בה ומתעסקים בה והיא הנושא המרכזי?] אמרנו שזה הנושא המרכזי כשלומדים תורה ומקיימים תורה (כל פשט התורה הוא הבדלה, כמבואר היטב במ"א), שיש דברים אסורים. הכל חוזר לתחום הפשט. יש משהו לא טוב – אז הוא לא טוב. מה שאסור – אסור. אפילו דברים מותרים – גם לא צריך אותם (המותר מיותר). מה אתה צריך יותר מזה? אם זה אסור לדון בערכאות – זה אסור. אם אולי יש איזה היתר – גם לא צריך לסמוך על זה. יתכן מאד שנדבר על זה יותר מחר בתורת הנפש, ועוד יותר כשנגיע לבת עין. היה עוד נושא חשוב בפסח – "עבודה חדשה", כדי לזכות בכל הדברים החדשים הרבי אומר שצריכים עבודה חדשה. התחלנו לדבר מהי עבודה חדשה, וחשבתי שמתאים להמשיך זאת בבת עין מחר בלילה אי"ה.

[היתה חתונה של מישהו מאנ"ש והגיעו לשם חבר'ה מבת עין, ויהודי יקר מאד מהישיבה התחיל לצעוק עליהם למה הם באים. הם לא הבינו מה הוא רוצה, והוא צעק עליהם שהמתקה בלי הבדלה (או הכנעה) היא זנות. אז היתה תקופת העישון, שבאים לכל דבר של שמחה וששון ובסוף יוצא לא טוב. אפשר היה להגיד שזו המתקה.] כרגע אני אומר שזה אסור, זה הכל – זו עבירה. אני חוזר למושגים של מתנגד, של פשט.

[הוא דבר על זה שהם באו לחתונה, אתם באים לכל חתונה כדי לשמוח – לא אומר אם הוא צודק או לא, אבל כל הזמן זו התלבטות. באוכל הכי נחמד לדבר על זה, כי אחרי שנגמור לדבר נאכל קצת כדי להרגיש שיוצא בסדר... אני לא מצליח לראות איפה עובר הקו, המקום בו אומרים שלא צריכים את ההבדלה, כבר עברנו אותה.] אמרנו שלא זורקים את ההבדלה, רק שאו שהגענו לשפלות אמתית או שהבדלה היא ה"רצוא" של החיות שלנו, שהוא ממילא לפרוש מהמותר-המיותר.

לכתוב שו"ע חסידי

[איך הפשט שחוזרים אליו שונה מהפשט שהיה לפני החסידות, שחדשה את ההכנעה-הבדלה-המתקה? תמיד היו יהודים פשוטים שעשו מה שצריך ולא עשו מה שלא צריך.] זה רק הגדרים. כמו שכתוב שבכל דור הוסיפו חומרות בנגלה, ככה החסידות הוסיפה הידורים – זו תפיסה, מתוך חוש. כמו שאמרנו את הווארט-הבדיחה שאצל המקובל חסד שבחסד היינו לתת מסמר יחד עם הנעל הקרועה ובחסידות חסד שבחסד היינו חוש בחסד. רוצים שהחוש יהפוך להיות כמו הלכה. כל כך פשוט, שהדברים שהם חוש שהחסידות חדשה – שלא היו במודע קודם – כעת כל זה הופך להיות השו"ע.

נאמר דבר כזה: נכתוב עכשיו שו"ע חדש, דבר נצרך, שבתוכו יש את כל הדברים הכי דקים של החסידות. שכל הדקויות תהיינה הלכות. [נראה ממש כמו להיות איזה חסיד הונגרי, שאין לו עבודה של הבדלה – הוא יהודי פשוט, יש לו את המנהגים שלו.] הרבה צדיקים, כמעט כל הצדיקים, חוץ מחב"ד ניסו לעשות קצור שו"ע – סדר היום. [עד ספר המנהגים, שאז יש גם בחב"ד...] עדיין, אתה לא הופך את הווארטים של לקוטי דבורים לסדר יום. אם מישהו יכול היה לקחת את כל הפנימיות של החסידות ולהפוך אותה לשו"ע – על זה אנחנו מדברים. זה הפך להיות פשט, זה אידישקייט. כמו שמישהו מהחוץ רוצה להתגייר, גוי, אז מהי יהדות? עד עכשיו למדנו אותו כך וכך, וכעת זו היהדות – החסידות, כל הדברים הכי פנימיים. זה האידישקייט אצל משיח, בפשיטות, לא ביג-דיל, זה הענין. אם אתה לא עושה את זה – אתה לא בענין. [כמו המעבר מעבודת הבירורים לעבודת היחודים?] מעבר, לא יודע אם בדיוק זה אבל דומה – אפשר לקשר.

עבודה סובלנית

[מזכיר את מה שכתוב שהרבי הרש"ב אמן את הגוף שלו לפעול לפי שו"ע.] כן, פועל מעצמו, כעת פנוי לחשוב חסידות. כמו הווארט של מה בפשיטות אצלי. עד עכשיו האתכפיא לא היתה בפשיטות אלא בהתחדשות, לכן ההבדלה היא ענין גדול. כעת רוצים שההבדלה תהיה בפשיטות – זה פסח, דילוג ברחמים.

דברנו לאחרונה על לאהוב מה שהאהוב אוהב. כשזה בפשיטות, אתה נעשה הרבה יותר סובלני – לא הולך כאסח עם מישהו שחוגג יום העצמאות. אתה יכול בטוב טעם להתחיל להיות דוגמה חיה מהי חסידות. [אפשר לאהוב את יום העצמאות.] אני אוהב אותך, וממילא אני גם סובלני לגבי זה... רק אמרנו שאם זה איסורים, כמו דבר-אחר, לא אוהבים באתכפיא.

עוד מבצע שדברנו לאחרונה – להפיץ תורה לגוים. אם שמים על זה דגש, הרבה משקל של דינים שהיו קודם – אתה חייב להמתיק. אתה חייב להרגע, אחרת לא תוכל עם מאור פנים לגשת לכל העולם ולהפיץ תורה.

החידוש לא סותר את ה'מוחזק'

נאמר הכל בצורה אחרת (אותו דבר): בכל נושא בעולם, מי שמוחזק במשהו – מה שהוא לא יאמר, כל מי שמכיר אותו (כמו במקרה שלנו), אמור להיות ברור שהוא מוחזק במשהו אז לא צריך לדבר עליו בכלל. הוא גם יכול לומר דברים שנשמעים קצת אחרת, אבל הוא מוחזק במשהו – כל כך הרבה שנים הוא מוחזק, וודאי שהוא לא שנה את דעתו באמת. לכן זו המתקה, זו תוספת – הוא לא משקר, הכל אמת – אבל הדבר קיים. אם פתאום יבוא הרבי מסאטמר ויתחיל לדבר בשבח ראש הממשלה – לא תחשוד בו שהוא חזר בו ממשהו.

[אני הרבה פעמים מסתכל על אנשים שרואים שהם משנים את דעתם. אפילו על הרב אנשים אומרים לי – לא יכול להיות שהרב אומר את זה... אני אומר להם 'כן, אתם לא בענינים'. השבת היה לי יהודי שלא האמין לכיוון של "לאהוב את מה שהאהוב אוהב"... הוא לא מכיר כל כך, אבל לפי מה שהוא שמע. אנשים משתנים. אני תמיד ידעתי שהקב"ה יודע את העתיד...] גם חשבת שה' הוא 'משהו'.

[לא יכול להיות שמישהו משתנה ומשנה את דעתו? הכל מוחזק?] יכול להיות. כמו בגמרא, שאם פתאום אתה יודע שלבית הלל יש שיטה כזו ופתאום אומרים משהו שנשמע הפוך – אתה קודם כל מנסה ליישב זאת, כי אני יודע שלבית הלל יש כזו שיטה. כל הגמרא היא ככה, שפתאום הוא אומר משהו שנשמע הפוך מהשיטה שלו – מנסים לישב. יש מקרים, יוצאי דופן לגמרי, שאתה אומר שהוא שנה את דעתו. אצל רבי יש הבדל בכמה דברים בין ילדותו לזקנותו. [אבל יתכן שהמציאות משתנה – שהרבי הולך על משהו אחד ואחר כך על משהו אחר.] גם, קודם הרבי אמר – בפירוש – לא להתעסק עם הגוים, שאין לנו עסק ללמד אותם שבע מצוות ולא שום דבר אלא רק לחזק את היהודים. אחר כך הוא המתיק זאת. אנחנו משתדלים ללכת בדרך של הרבי.

נשיאת הפכים בדרכו של הרבי

[אחרי שחזרו תמימים מ-770 בתש"ך הם אמרו לר' שלמה-חיים שכעת הרבי מדבר על "ופרצת" ולא צריכים אתכפיא ועבודת התפלה. הוא שלח לרבי מכתב, והרבי ענה שפלא על הקס"ד שמשהו השתנה – לא השתנה אלא רק התווסף.] ככה צריכים לנסות. אתמול הביאו ספר בשם "הגואל האחרון" של אלון דהאן – ספר גדול, עבר על כל הכתבים (וגם מצטט הרבה אותנו) – והוא מתאר שאפשר ללמוד מהרבי איך להיות מיליטנטי. שהרבי עם שפת הגוף שלו, והאגרוף הקמוץ שלו, וה"דידן נצח" שלו – רק מזה אפשר לצאת כמוני... אמרתי שהרבי היה נגד האגרוף – האגרוף הקמוץ הוא כהנא – אבל נכון שכאשר הרבי עודד את השירה היה לו אגרוף קמוץ. זה לא היה סמל שלו, אבל כך הוא דבר בשפת הגוף.

[מה היה הענין של המוחזק?] מי שמוחזק שדעתו שצריכים לגרש את הערבים מכאן – עד שלא אמר שחזר בו, מוחזק שזו דעתו. אם אומר כעת משהו שנשמע לך אחר – אור לגוים – צריכים ליישב את הדברים יחד. תבין שזה לא סותר. [אז יוצא שהמטרה היא שבמפגש אין דינים – הדינים חוזרים, כי אנחנו נפגשים עם מי שפה.] אתה גר שם – במקום הדינים. [המקום היחיד שאגור איתם בלי דינים זה בחו"ל.] אנשים עוברים לכפר חב"ד... [גם כאן יש גוים.] אכן זה מצב ביש.

כל החסידות היא נשיאת הפכים. הרבי יחסית היה מאד 'דינים' ביחס להרבה צדיקים אחרים. כמה שהיה בעד הפצה בכל העולם, אבל היה מאד תקיף. [איפה זה התבטא?] בהמון דברים, בעקרונות שאי אפשר לותר עליהם – עקשנות. כמו שהרבי דרש בסוף שיהיו עשרה עקשנים. הרבי היה נורא עקשן, וממילא זה דינים. טוב, כל פעם מתחדש משהו. ה' יעזור שנמשיך מראש חדש לראש חדש. לחיים לחיים.

שרו שיר המעלות.

כעת כבר היארצייט של רמ"מ מויטבסק, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.