בע"ה

בדר"ח אייר ע"ה – בת עין

יום הולדת 26 לישוב בת עין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. צירוף חדש איר – "יתהלל המתהלל השכל וידֹע"

ניגנו "לכתחילה אריבער".

היום תפארת שבתפארת, יום ההולדת של הרבי המהר"ש, "לכתחילה אריבער" שכעת שרנו את הניגון שלו – שנזכה לנהוג כמו שהוא אמר, לכתחילה בכל דבר לא להתחשב ולא להתפעל משום מחסום ומונע את הדרך שלנו בעבודת ה', להגיע לגאולה, לקפוץ מלמעלה, כמו שהקב"ה "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" שנלמד ממנו יתברך לדלג ולקפץ עד שנגיע ליעוד של ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. זה "לכתחילה אריבער".

יום הולדת הוי' לישוב – התבוננות בצירוף שם הוי' של החדש

כעת אנחנו חוגגים את יום ההולדת ה-כו – שם הוי', שם הרחמים – לישוב הזה, שבתחלה קראו לו מגדל עדר וכעת קוראים לו בת עין, "אלו ואלו". היות שאנחנו כעת בישוב בגיל עשרים ושש הוא כבר גדול – מי שבגיל עשרים ושש עוד לא נשוי צריך לדאוג שימצא את בת הזוג שלו ויקים בית נאמן בישראל כמה שיותר מהר. הישוב כבר גדול, הגיע לפרק שלו כבר מזמן, אבל כעת הוא בשנת הרחמים שלו. שהישוב יזכה לצאת מהגלות – כולנו בגלות – בחסד וברחמים, שם הוי', שם הרחמים. שכל הבעיות שיש כאן – שמשקפות בעיות של כל עם ישראל – שנצא מהכל בחסד וברחמים, בגיל עשרים ושש, לאורך ימים ושנים טובות, בטוב ובנעימים, בטוב הנראה והנגלה.

היות שאנחנו כעת בני 26, כמנין שם הוי', שם המיוחד, נתחיל עם הצירוף של החדש הזה, חדש אייר. ידוע שלכל חדש יש את הצירוף של שם הוי' ב"ה השייך אליו. הצירוף של חדש ניסן הוא הצירוף הראשון, י-ה-ו-ה לפי הסדר, והצירוף של החדש השני, חדש אייר, הוא י-ה-ה-ו, כסדר הפרשיות בתפלין דרבינו תם, כידוע שיש מעלה גדולה בתפילין של ר"ת גם לגבי תפילין של רש"י, אף שהם הפשט. אבל כתוב שהכח להתגבר ולכבוש כל מה שצריך לכבוש כאן בארץ בא דווקא מכח מוחין דאבא, תפילין דר"ת, שהצירוף שלהם הוא של החדש הזה – י-ה-ה-ו.

"בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידֹע אותי"

באריז"ל כל צירוף יוצא מפסוק בתנ"ך. בברכה האמצעית היום במוסף, "ברוך אתה הוי' מקדש ישראל וראשי חדשים", באמירת השם מכוונים את הצירוף של החדש. מי שכיוון עשה זאת לפי הפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידֹע" – פסוק בירמיהו הנביא. הפסוק הקודם הוא "כה אמר הוי' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו". אחר כך ממשיך הפסוק השני ואומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי כי אני הוי' עֹשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'".

יש כאן זוג של פסוקים מאד חשוב בתנ"ך, שממנו יוצא הצירוף של חדש איר, החדש של "אני הוי' רפאך". בשביל לקבל את התורה החדשה של מלך המשיח צריך שכולם יהיו בריאים בגשמיות וברוחניות. צריך את הסגולה המיוחדת של חדש אייר, ואז בל"ג בעומר, שחל ביום החי של החדש הזה, מקבלים את פנימיות התורה ובהמשך בשבועות מקבלים את הנגלה שבתורה. הכל בא בהמשך ל"יתהלל המתהלל השכל וידֹע".

בדרך כלל התהללות היא לא מדה טובה, כמו שכתוב בתניא פ"א (בנוגע להתפארות), שהיא באה מיסוד הרוח של הנפש הבהמית (ממנו גם באה מדת ההוללות, מאותו שרש של התהללות אך לכאורה ענין אחר, ויש לקשר ביניהם). לכן כתוב שלש פעמים "אל יתהלל" – לא החכם בחכמתו, לא הגבור בגבורתו ולא העשיר בעשרו. ופתאום מתהפך והנביא אומר שיש משהו שאפשר להתהלל בו – "כי אם בזאת יתהלל המתהלל". "בזאת" הוא על דרך "בזאת יבא אהרן אל הקדש", בנין המלכות, "בזאת" כן ראוי להתהלל (מבואר במ"א שבנין התפעל בלשה"ק שייך בכלל לספירת המלכות, ודוק). במה טוב להתהלל? "השכל וידֹע אותי", ה' אומר שצריך להשכיל ולדעת אותי.

"השכל וידֹע" – השכלה והליכה בדרך ה'

בכלל אנחנו דורשים, ונמשיך להסביר, שימי הספירה הם ימים של השכלה, כמו שהפסוק אומר בסוף ספר דניאל – "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". צריך להשכיל, כמו שדוד המלך אומר בספר תהלים, "אשרי משכיל אל דל". דל כאן הוא חולה, וה"המשכיל אל דל" הוא מי שיכול לרפא אותו, להביא לו את ה"אני הוי' רפאך", הסגולה של חדש איר. גם כאן כתוב שצריך להשכיל – "יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי".

מה ההבדל בין "השכל" ל"ידֹע"? בדרך כלל שכל הוא חכמה, "ברק המבריק על השכל", אור גדול, ודעת היא יחוד וחבור. דעת היא גם הכח בנפש לדעת את ה', והיינו להתדמות אליו, "מה הוא רחום אף אתה רחום". אמרנו ששם הוי' הוא שם של רחמים – צריך ללמוד מה' את כל המדות שלו, להתדמות אליו. כך הרד"ק כותב כאן ש"וידֹע" היינו להתדמות לה' במדות שלו. "השכל" היינו להשכיל את האמתות של ה' – שהוא קיים, שהוא אחד, שאינו גוף – כל ההשכלות. אבל "ידֹע" היינו ההליכה בדרך ה' (כמו אברהם אבינו שלמד את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט).

איך אני יודע שזו הכוונה כאן? מההמשך – "השכל וידֹע אותי", ומה פירוש לדעת אותי? "כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי". זו הדעת, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם". הדעת האמתית היא לדעת את ה' וללכת בדרכיו בלב שלם, "כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה".

"חסד משפט וצדקה"

המפרשים מסבירים שחסד-משפט-צדקה הם חג"ת. חסד הוא חסד, משפט הוא דין וצדקה היא רחמים. אם צדקה היא רק לתת צדקה זה יותר חסד. למה צדקה כאן היא במקום הרחמים? מסבירים המפרשים שהצדקה של ה' היא שה' מקבל אותנו גם אם אנחנו חייבים במשפט, בכל זאת הוא מקבל אותנו. במיוחד הוא מקבל אותנו ברגע שרוצים לעשות תשובה לה', אז מיד ימינו פשוטה לקבל שבים. זו הצדקה של ה', שעושה עמנו תמיד, שגם כאשר אנו חייבים במשפט הוא ממתיק את הדין והופך אותו לרחמים, לצדקה. אלה המדות של הקב"ה, "כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ". מה פירוש "בארץ"? זו המלכות, כמו שהפסוק מתחיל "כי אם בזאת", המלכות, התכלית היא בנין המלכות, "בזאת יתהלל המתהלל".

"השכל וידֹע" – "והמשכִלים... ומצדיקי הרבים"

צריך להיות משכיל, כמו "והמשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע", אבל עיקר התכלית היא "ומצדיקי הרבים" עם כל הפירושים. לפי חז"ל "מצדיקי הרבים" הם מלמדי תינוקות, מלמדים בחיידר, אבל בפשט הכוונה מי שיכול להצדיק את הרבים – להצדיק אותם בדין, כמו "צדקה" בפסוק זה. למצוא את הצדק של כל אחד, "צדק צדק תרדֹף", להוציא אותו מהכלא שלו. זה "מצדיקי הרבים" – צריך להצדיק את כולם, את כל היהודים. זו ידיעת ה'.

ראינו[ב] שיש בפסוק "והמשכלים יזהרו וגו'" מט אותיות, כנגד ימי ספירת העומר, וצריך לעשות ממנו רבוע של שבע על שבע. אז הפנות, אם קוראים אותן בעיגול לפי הסדר, הן אותיות "וידֹע" – ממש רמז מובהק שמקשר בין אותו פסוק לפסוק שלנו, של חדש אייר, "השכל וידע אותי". פסוק שאומר שצריך גם "השכל", אבל עיקר התכלית הוא "וידֹע אותי". היום אנחנו ב"תפארת שבתפארת" אבל הדעת היא הנשמה של התפארת, של התפארת שבתפארת. האותיות בפנות הן "וידֹע" והאות שבאמצע היא צ של "ומצדיקי הרבים", ובאמת הפנות – "וידע" – שוות בדיוק צ שבאמצע, של "ומצדיקי הרבים".

אפשר להתבונן ברבוע:

ו  ה  מ  ש  כ  ל  י

ם  י  ז  ה  ר  ו  כ

ז  ה  ר  ה  ר  ק  י

ע  ו  מ  צ  ד  י  ק

י  ה  ר  ב  י  ם  כ

כ  ו  כ  ב  י  ם  ל

ע  ו  ל  ם  ו  ע  ד

זה פסוק מאד חשוב שהוא כנגד כל הימים של ספירת העמר. למשל, היום, תפארת שבתפארת, אנחנו משלימים את המלה זהר – ה-ר של "כזהר הרקיע", האות השלישית של השורה השלישית. שני ימי ר"ח אייר יחד עם היום הזה, ב' אייר, הרבי המהר"ש, כותבים לנו את המלה זהר. ה-צ היא באמצע, ומסביב כתוב וידֹע ששוה צ ורומז באופן מובהק לפסוק ממנו יוצא צירוף שם הוי' של החדש הזה – "יתהלל המתהלל השכל וידע".

ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה – הכל הוי' והוי' הכל

נעשה דבר שודאי עשינו בשנים עברו, אבל היות שכאן הפסוק מאד משמעותי ליום ההולדת ה-כו של הישוב – שם הוי', שצריך לכוון בצירוף הזה – מן הראוי שנעשה את הגימטריא של כל צירוף החדש הזה. "יתהלל המתהלל השכל וידע" עולה 1430, מספר מאד מיוחד אצלנו, שהוא כפולה של שם הוי'. מכל הצירופים של שם הוי' בקבלה, דווקא כאן הביטוי השלם הוא בעצמו כפולה של שם הוי' (חוץ מזה שראשי התיבות שלו הם שם הוי'). 1430 שוה 55 פעמים 26 – הכל פעמים הוי'.

המספר הזה אומר 'הכל הוי'' וגם 'הוי' הכל', שלפי רבי אייזיק מהומיל אלה ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היהודית. בכל הרף עין יש "רצוא ושוב" של עצם הנשמה – ה"רצוא" הוא 'גאט איז אלץ', אין שום דבר מבלעדי ה', ה' הכל, וה"שוב", באותו רגע ממש, הוא 'אלץ איז גאט', הכל הוי'.

מה עוד שוה המספר הזה חוץ מ-הכל פעמים הוי'? בשביל חב"דניקים המספר הזה שוה יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד, זה דבר אחד. בשביל ישראלים שהולכים לחגוג את ה' באייר או שלא הולכים לחגוג את ה' באייר, כך או כך, אבל שמכירים ומייקרים אינשטיין אחד (לא אותו אינשטיין...) שהשיר הכי חשוב שלו הוא "אני ואתה נשנה את העולם" – גם "אני ואתה נשנה את העולם" שוה 1430. לאחרונה פרשנו את זה בשלש רמות – או ש"אני ואתה" היינו שני חברים מבת עין, או ש"אני ואתה" היינו מי שנוסע לקרב יהודי בהודו, משפיע ומקבל, וגם "אני ואתה" היינו יהודי וגוי, שאם נעבוד יחד נוכל לשנות את העולם. בכל אופן, יש כאן כמה רמות, והכל שוה 1430.

ה"רצוא ושוב" ביחס לגוים – "ונפלינו... מכל העמים" ו"למען דעת כל עמי הארץ"

יש כמובן הרבה דברים ששוים אותו מספר. לאחרונה[ג] דברנו על שני פסוקים, שגם קשורים למבצע שדברנו עליו לאחרונה – מבצע מאד חשוב – שאנחנו היהודים צריכים להיות אור לגוים. פסוק אחד הוא פסוק ששלמה אמר בחנוכת הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – מאד מתאים, פסוק שהכל הוי'. תפקיד בית המקדש שאנחנו מייחלים ומצפים כל רגע לבניתו במהרה בימינו, הוא "למען דעת כל עמי הארץ", כל הגוים שבעולם, "כי הוי' הוא האלהים אין עוד". כל הפסוק הזה שוה 1430. יש רק עוד שתי פעמים בתנ"ך "הוי' הוא האלהים" עם "אין עוד" – שניהם במשנה תורה בפרשת ואתחנן, לפני עשרת הדברות ושמע ישראל – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ו"וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – ויש רק עוד פעם אחת בתנ"ך, בפסוק הנ"ל "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד", ששוה בדיוק אותו מספר מופלא, 1430, שעולה "יתהלל המתהלל השכל וידע".

יש עוד פסוק, שגם קשור לעמים – פסוק שמשה רבינו מתפלל לאחר חטא העגל, לפני התגלות יג מדות הרחמים שהיא עיקר הדעת את ה', להתדמות לה' על כל מדות הרחמים שלו. משה מתפלל "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", שגם עולה אותו מספר, 1430. זה לא פסוק שלם, אלא סוף פסוק בו משה רבינו מבקש "ונפלינו" – מלה מאד חשובה של הבדלה.

כאן לכאורה התוכן, המסר של הפסוק, הוא לא בדיוק כמו המסר של הפסוק הקודם אלא קצת הפוך, אבל מזה ששניהם שוים אותו דבר סימן שיש קשר הדוק ביניהם. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" זו הבדלה – שנהיה נבדלים לגמרי, שלא יהיה שום קשר בינינו לבין שאר עמי הארצות – ואילו הפסוק "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" אומר שהתכלית של בית המקדש שכולם ידעו אותי (ויעבדו את ה' ביחד – "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"). כמו שרש"י מפרש את "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהיום "הוי' אלהינו" דווקא, לא אלקי עמי הארצות, אבל לעתיד, כשיבוא משיח תיכף ומיד ממש אז יהיה "הוי' אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". כלומר, בתוך הפסוק "שמע ישראל" יש מעבר מ"הוי' אלהינו", שלנו דווקא, ל"הוי' אחד" של כולם. ככה רש"י מסביר את פסוק היחוד שלנו. גם כאן, באותו מספר גופא יש פסוק שהוא תכלית ההבדלה שלנו, עם ישראל, "ונפלינו אני ועמך", שאין קשר בין היהודים לאחרים, כמו "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", ואילו הפסוק השני אצל שלמה המלך אומר הפוך. אבל הם גופא על דרך "רצוא ושוב" – גאט איז אלץ ואלץ איז גאט – צריכים את שניהם, גם את ה"ונפלינו" וגם את ה"למען דעת כל עמי הארץ".

ובאופן קצת אחר, במלים פשוטות, גם כשאנחנו אור לגוים צריכים לשמור את המעמד הנכון, היחס הנכון בין מורה לתלמיד – אנחנו המורה וכל העמים צריכים להיות התלמידים שלנו, אי אפשר להחליף בין המורה לתלמיד. יחסית לאומות העולם אנחנו לא סתם מורה אלא כמו רבי, שהוא מופלא, הוא נבדל בעצם, כמו שחסיד מתייחס לרבי שלו. ככה כל יהודי הוא רבי ביחס לגוים. צריכים שכל הגוים יהיו חסידים של הרבי, ומי הרבי? היהודים, אנחנו. לכן (לפי שני הפירושים הנ"ל), לא רק ששני הפסוקים האלה לא סותרים, אלא אדרבא – משלימים אחד את השני. צריך להיות "ונפלינו" וצריך להגיע לתכלית של "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" – שכולם ילמדו זאת, וממי ילמדו? מהיהודים. כמו שכתוב שמשיח לא רק מלמד אלא מראה – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו", "כי עין בעין יראו".

"לא יתהלל" ו"יתהלל המתהלל" – "לא כן עבדי משה"

עד כאן פתיחה לגבי צירוף שם הוי' של חדש איר – הגענו לנושא מצירוף החדש הזה, ביום הולדת ה-כו של הישוב, "יתהלל המתהלל השכל וידֹע".

כשאומרים "יתהלל המתהלל" באופן חיובי, שיש הקשר חיובי שאפשר גם כן להתהלל, אחרי השלילה שלש פעמים, "אל יתהלל" ופתאום מופיע "כי אם בזאת יתהלל המתהלל", היחס הוא כמו "לא כן עבדי משה" – קודם אומרים "לא" להתהלל ואחר כך "כן" להתהלל. מופיע כאן חמש פעמים שרש הלל בשני הפסוקים האלה. היום אמרנו הלל – להלל את ה'. אבל הלל פותח "הללו עבדי ה'", שנדרש שצריכים להלל את עבדי ה' (לא לפי הפשט ש"הללו עבדי ה'" נמשך ל"הללו את שם ה'"), את מי שהוא "השכל וידע אותי", ואפילו הוא עצמו יכול להלל את עצמו ("כי אם בזאת יתהלל המתהלל"), אם הוא בתכלית הבטול וההתקשרות של "השכל וידע אותי", שהוא הולך בדרך ה', משכיל ויודע, ובעיקר עושה "חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'".

"יתהלל המתהלל" – שרש הלל הזקן (וחבורו לרבי עקיבא)

שרש הלל רומז גם להלל הזקן, שהוא ענו מכל אדם (כמו משה רבינו). דווקא הלל הזקן, כאשר בא הגר ואמר שרוצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד". כעבור כמה דורות בא רבי עקיבא ודרש "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". מסבירים שהדרשה שלו שייכת לחדש אייר, ל-לג בעומר בו פסקו תלמידיו מלמות כי לא נהגו כבוד זה בזה, ומכך הסיק שהתיקון הוא "ואהבת לרעך כמוך". קדם לו הלל, שאמר לגר מה פירוש להיות יהודי, מה העיקר של תורת ישראל – "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור"[ד]. כל התורה היא פירוש לאהבת ישראל, לך תלמד. העמוד שכל התורה כולה עומדת עליו, ה"רגל אחת", הוא אהבת ישראל.

מה קורה כשמחברים יחד את שני התנאים שדרשו באופן דומה – שאהבת ישראל היא הרגל אחת ושהיא כלל גדול בתורה, אותו רעיון בעצם. "יתהלל המתהלל" רומז בפרט למי שמתעצם עם הלל הזקן, שהוא ענו מכל אדם והוא אומר למי שהוא מקרב, לגר, שאהבת ישראל היא יסוד הכל. הלל ועוד עקיבא שוה רמח, אברהם, שבאמת ראוי להיות העמוד של אהבת ישראל. זו גימטריא מאד יפה, משהו יסודי ביותר, שאברהם אבינו מורכב – "מעשה מרכבה", הראשון שהוא מרכבה לה', "האבות הן הן המרכבה" – מכמה נשמות. ככה אנחנו לומדים שאברהם אבינו מורכב מהלל-עקיבא, הלל שאומר שאהבת ישראל היא הרגל אחת שכל התורה כולה עומדת עליה ועקיבא שאומר שהיא כלל גדול בתורה[ה].

רמזי הניקוד (ללא שבא נח): "אני [פעמים] הוי'"

עד כאן דברנו על ארבע התבות "יתהלל המתהלל השכל וידע". נעשה עוד רמז, נקח את הפסוק מהתנ"ך עם הניקוד שלו ונכתוב על הלוח: "יִתְהַלֵל הַמִתְהַלֵל הַשְכֵל וְיָדֹעַ". שוב, זו הכוונה שהיינו צריכים לכוון גם היום וגם אתמול בחתימת הברכה האמצעית של תפלת מוסף – לכוון את צירוף החדש לפי הפסוק הזה. כולנו אמורים לדעת איך עושים חשבון של נקודות – שכל נקודה היא כמו י, 10, וכל קו הוא כמו ו, 6. קמץ הוא "רקיע על גבי ניצוץ" – זה הלשון בתיקוני הזהר – קו על נקודה, ששוה 16. קמץ שוה 16, פתח שוה 6 וכל שאר הנקודות הן נקודות שכל אחת שווה 10.

כאשר מחשבים ניקוד יש שתי שיטות לגבי שבא נח – לא מבטאים אותו, אז יש שיטה שמאד מתקבלת על הדעת שלגבי חישוב הנקודות הוא "כמאן דליתא", כאילו לא מופיע כלל. יש שיטה שאף על פי כן, היות שכתוב בספר, מחשבים אותו. אפשר לומר שהמחלוקת כאן היא בין הכתיב והקרי – יש מי שמחשב כי כתוב ויש מי שלא מחשב כי לא מבטאים זאת.

יש בביטוי הנ"ל שלש פעמים שבא נח – נחשב את כל הניקוד חוץ מהשבא-נח (לא סופרים גם דגשים – דגשים הם שייכים לטעמים, לא ניקוד). סך הכל הניקוד עולה 156 – יוסף (וגם יחזקאל וציון, "ציון במשפט תפדה"). מהו הניקוד לגבי האותיות? הניקוד הוא הנשמה של האותיות, כח המניע את האותיות. קודם כל נסביר, מה 'נפל' לי עכשיו לחשב את הנקודות? כי כתוב בכתבי האריז"ל שצריך לכוון את הצירוף דווקא עם הנקודות שתחת ראשי התיבות. מי שכוון היום בתפלה היה צריך לכוון יִ-הַ-הַ-וְ – כוונת צירוף החדש כוללת גם את הנקודות, לכן 'בא לנו' לחשב את כל הנקודות (ולא רק את ראשי התיבות).

אם האותיות הן 55 פעמים הוי' והניקוד הוא 156 שגם כפולה של שם הוי' – 6 פעמים הוי' – האותיות עם הנקודות יחד עולות אני פעמים הוי'. יוסף אמר "אני יוסף העוד אבי חי", אבל כאן הכל עולה אני פעמים הוי' – "אני הוי'" הוא צירוף שחוזר הרבה פעמים בתורה. איר היינו "אני הוי' רֹפאך" – זו גם כוונה, שהרפואה היא לא רק מהוי', שם הרחמים, אלא שצריך להיות קשור ל"אני הוי'". "אני הוי'" היינו לשמוע שה' מדבר אלי ואומר "אני הוי'". בדרך כלל חז"ל מפרשים "אני הוי'" שנאמן לשלם שכר טוב למי שמקיים את המצוות שלי ולהפך למי שעובר על המצוות. והנה, כאן צירוף החדש עם הנקודות עולה אני (פעמים) הוי' – "אני הוי' רפאך". שבזכות כל החשבונות נזכה בפועל ממש ל"אני הוי' רפאך".

רמזי הניקוד (עם שבא נח): שני לוחות הברית

אם נחשב את הנקודות לפי השיטה השניה, גם את השבא נח, נקבל 216, גבורה, יראה, 6 בחזקת 3 – מדות שני לוחות הברית, שש על שש על שש. כל לוח הוא שש על שש על שלש, וכשמשה רבינו החזיק את שני הלוחות יחד הם שש על שש על שש.

בכוונות האריז"ל כשמכוונים את הניקוד תחת אותיות הצירוף לפעמים לוקחים את הניקוד הראשון של התבה ולפעמים את הניקוד האחרון. רואים שיש ענין של ראשי וסופי ניקוד. והנה, ראשי וסופי ניקוד של כל המלים "יִתהלֵל הַמתהלֵל הַשכֵל וְידעַ" יוצאים בדיוק 108, החצי של 216, כלומר שגם אמצעי הניקוד ("יתְהַלל המִתְהַלל השְכל ויָדֹע") יוצאים 108. 108 היינו שש פעמים שש פעמים שלש – המדות של כל לוח בפני עצמו. שש על שש על שש היינו שני הלוחות צמודים יחד, וכל אחד בפני עצמו הוא שש על שש על שלש – חק (האותיות החרותות בלוחות הן אותיות החקיקה). כאן בתוך הניקוד זו בדיוק החלוקה, בצורה מופלאה – שני חקים, חק ועוד חק[ו].

מדות הלוחות, שש על שש על שש, שעולות ריו הם אחד הסודות שקבלנו את התורה מפי הגבורה. בפסוק הקודם היה כתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו" – דווקא בגבור מוסיף ה הידיעה (משא"כ בחכם ועשיר), "הגבור" ב-ה הידיעה. או שרומז לשמשון הגבור – הגבור של עם ישראל ב-ה הידיעה – או רמז למי שחושב שהוא כמו ה', שהוא הגבור ("האל הגדול הגבור והנורא"), וודאי שאל לו לאדם להתהלל בגבורתו של מקום ב"ה. בכל אופן, הניקוד של "יתהלל המתהלל השכל וידֹע" לפי השטה השניה הוא "הגבור", 6 בחזקת 3.

יש קשר בין גבורה לחסד – בגבורה יש ג"פ חסד, "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". מכאן לומדים שגבורה היא לא דינים אלא התגברות החסד, שלש פעמים היינו חזקה – חזקה של חסד נותנת גבורה. בחדש אייר, כשעושים את התכללות כל הספירות – כל ספירה בתוך כל ספירה – עיקר התכלית שיהיה חזקה של חסד, שלש פעמים חסד שיוצא גבורה, הניקוד של "יתהלל המתהלל השכל וידע". עד כאן פרק א של השיעור.

לפני שנתחיל משהו אחר, אקטואלי ששייך גם לישוב וליום ההולדת, נשיר עוד משהו – "אלי אתה" של אדמו"ר הזקן שאמרנו היום בהלל.

נגנו "אלי אתה".

לחיים לחיים, יום הולדת שמח ושנה טובה – שנת הצלחה לישוב.

ב. עבודה חדשה – "אורות דתהו" בעטו, בנאומו ובממונו

עבודה חדשה

בסעודת משיח דברנו על מאמר של הרבי שאומר שכל מה שקשור ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – הכל נפלא לגבי מה שהיה ביציאת מצרים, אם כי שמדמים זאת ליציאת מצרים, אך אומרים ש"אראנו נפלאות", שיותר נפלא מיציאת מצרים. הוא מסביר שגאולת מצרים היא "כי ברח העם", עבודת אתכפיא, אבל הגאולה העתידה במהרה בימינו היא "לא במנוסה" אלא "בשובה ונחת", עבודת אתהפכא. לכן לעתיד לבוא מדברים על האתהפכא ומגיעים ישירות אליה.

הרבי מחדש שכל מה שיהיה כשיבוא משיח הוא דברים חדשים – שמים וארץ חדשים, תורה חדשה וגם גילוי אלקות חדש. היום כל הגילויים הם מחיצוניות עתיק, אבל כשיבוא משיח יהיה גילוי מפנימיות עתיק – משהו אחר לגמרי, שצריך להסביר מהו. גילוי ה' שיהיה, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו", יהיה משהו אחר לגמרי מההשגחה הפרטית שרואים בעולם הזה, גם מי שזוכה לגילויים הכי נעלים בעולם הזה.

הרבי מסיים עם ווארט מאד חזק, שכמו שהכל יהיה חדש, חידושים נפלאים – "אראנו נפלאות" – כדי לזכות לזה צריך בסוף ימי הגלות שעבודת ה' שלנו תהיה "עבודה חדשה", סוג חדש של עבודת ה' שלא היה אף פעם. זה דורש ביאור. בתוך המאמר הרבי לא בדיוק מבאר מה הכוונה בעבודה חדשה, אלא רק מכריז שיש כעת ענין חדש שצריכים לעבוד את ה' בעבודה חדשה.

עבודה חדשה בדור החדש (הנולדים אחרי כ"ח ניסן נ"א)

על זה התחלנו לדבר בסעודת משיח והמשכנו קצת אחרי זה. יש לצפות לראות את ניצני העבודה החדשה דווקא בדור הצעיר, בנשמות החדשות. כתוב שכאשר יבוא משיח תהיינה נשמות חדשות, לא נשמות מהעבר. יבוא זמן שתהיינה כאלה נשמות חדשות שגם לא היו בנשמה הכללית של אדם הראשון – משהו אחר לגמרי, יותר גבוה. פשיטא שאם יש נשמות חדשות עבודת ה' שלהם היא משהו חדש לגמרי. מצד אחד התורה הזאת – גם תורת הנגלה – לא תהיה מוחלפת. מצד שני, עבודת ה' הפנימית תהיה באופן אחר לגמרי.

מהי העבודה החדשה? אמרנו שנשמות חדשות, אם כבר יש, הן ודאי הילדים – ומן הסתם זה הילדים של בת עין. נשמות חדשות שבאופן טבעי – הלב שלהם אומר – שצריכים עבודה חדשה. לא תמיד מוצאים את העבודה החדשה, אבל מגששים – לפעמים מגששים באפילה, אבל מגששים. בלי לקרוא את המאמר של הרבי הם יודעים זאת בעצמוֹת שלהם, בעצם הנשמה החדשה שלהם.

הם גם יודעים ומרגישים שהעבודה החדשה היא כמו שהרבי דבר ב-כח ניסן לפני 24 שנים – שנתיים לאחר יסוד הישוב כאן. הוא אמר "אני את שלי עשיתי וכעת עשו אתם כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח תיכף ומיד ממש" והנוסחא לכך "ענינים שהם באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". צריכים עשרה עקשנים שיתעקשו על משיח, ואם כבר צועקים "עד מתי" צריכים לצעוק זאת מכל הלב, ולא כמצות אנשים מלומדה. צריכים לטכס עצה, שאני כבר טכסתי את כל העצות שיש לי לטכס – כעת אתם תטכסו עצה איך מביאים את מלך המשיח. את כל זה הרבי אמר בכמה דקות בכ"ח ניסן לפני 24 שנים.

קימה ונפילה בלימוד העבודה החדשה

שוב, מי שנולד אחרי זה כבר נולד עם זה בתוכו – הנשמה שלו שמעה זאת למעלה, בגוף העליון, מקום אוצר הנשמות. הוא כבר שמע את זה מזמן, הוא נולד עם זה, לכן זה נמצא בתוך העצמוֹת שלו, בתוך הנשמה שלו. אז הוא נולד כאן בבת עין, הוא גדל, הוא שמע שצריך "אורות דתהו" – את זה קל להבין – אבל מה זה "כלים דתיקון" קשה להבין, אז "ברי ושמא ברי עדיף", לכן הולכים על מה שבטוח בטוח, אורות דתהו. בכל אופן, הרבי הדגיש שצריכים "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

מה שהתחלנו לומר בסעודת משיח שהעבודה החדשה היא העבודה הזו, עבודה מיוחדת שלא היתה אף פעם בגלות, כי אף פעם לא עמדנו על סף ביאת משיח ממש – "הנה הנה משיח בא", "וכבר בא" ממש. אף פעם לא היינו במצב כזה, וכעת רק צריך לגמור זאת – לעשות פעולה שהיא אחת מ-לט מלאכות שבת. צריכים ללמוד הלכות שבת, ויש מלאכה אחת מאד מענינת – שיש בה הרבה לומדות, ראוי להקדיש לכך גם שיחה בנגלה – "מכה בפטיש". צריך רק עבודה של הכאה בפטיש – ואז משיח בא. כל החבר'ה מבינים שרק צריכים "מכה בפטיש" ואז משיח בא. אפילו אלה שיש להם "מכה בפטיש" שלהם ביום ההוא, גם אנחנו – רק צריכים איזה מכה בפטיש כדי לגמור את התיקון.

שוב, זה מצב חדש שמצריך, דורש ומבקש עבודה חדשה ומגששים מה היא. כמו תינוק, כשהוא מתחיל ללכת הוא הרבה נופל. אף על פי שהוא נופל, "שבע יפול צדיק וקם" – מעודדים אותו שיקום וימשיך לנסות, שח"ו לא יתייאש. גם הנפילה היא חלק מלימוד ההליכה, לימוד העבודה החדשה – שיקום וימשיך ללכת, ולאט לאט הוא ילמד ללכת ישר, בדרך הישרה. הרבי אמר שהדרך הישרה היא תורת משיח, היא באמת ה"שוב" ולא רק ה"רצוא" של התהו – ה"שוב" של הכלים דתיקון. הוא יגדל וילמד איך לחבר יחד את האורות דתהו עם הכלים של התיקון. הכל עבודה חדשה – עבודה חדשה איך במציאות שלנו כאן היום בארץ מביאים את המשיח.

העבודה החדשה – מלחמת תנופה באהבת ישראל

יש ב"היום יום" פתגם שאנחנו לא עוסקים במלחמת תנופה, אבל הרבי אמר בפירוש בשיחות שהגיע הזמן גם למלחמת תנופה. זאת אומרת שגם זו עבודה חדשה לגמרי. אם כתוב ב"היום יום" שלא עוסקים במלחמת תנופה, הכוונה שכך בכל הדורות – מהבעל שם טוב, שהוא מהפכה, וכל הרביים הם מהפכנים, ואף על פי כן נזהרו לא להכנס למלחמת תנופה מול הממסד – לא הממסד הגוי וגם לא הממסד כאן בארץ.

כך היתה עבודת ה' בכל הדורות, מאז חורבן הבית. אם כי שבתחלת הדורות אחרי החורבן היו כמה התעוררויות כן להכנס למלחמת תנופה אבל הכל כשל – המרד של בר כוכבא, המרד של ביתר לידנו פה, והיו עוד נסיונות. יש מי שאומר שריש לקיש היה עוד נסיון להקים מרד, מלחמת תנופה נגד הממסד, אבל החברים שלו לא הסכימו איתו. ככה, כששקענו יותר ויותר בחשכת הגלות, שכחנו מהדבר הזה – מלחמת תנופה. עד שעכשיו חזרנו לארץ, עומדים על סף הגאולה, והרבי בעצמו אמר שכבר הגיע הזמן למלחמת תנופה. הוא לא אמר איך עושים זאת ומה עושים, לא אמר מה הוא מתכוון לגבי הממסד כאן בארץ, אבל הוא השתמש בביטוי הזה.

שוב, קם דור חדש שמבין שצריכים עבודה חדשה. דברנו על אהבת ישראל, על הלל-עקיבא ששוה אברהם. כמו ש"אורות דתהו בכלים דתיקון" זו נשיאת הפכים, כך לומר מלחמה מתוך אהבת ישראל זו נשיאת הפכים. שאתה נלחם במשהו – שתמיד יש מאחוריו מישהו – ואתה עושה זאת מתוך אהבת ישראל צרופה. אם אתה נלחם בממסד הרוסי או ממסד אחר – מילא. אבל כאן זה בארץ, מסבך את הענין עד אין סוף – איך נלחמים מלחמת תנופה נגד אחינו היקרים, שאנחנו אוהבים אותם בלב ובנפש וגם אומרים שמן הסתם אתה יותר צדיק ממני. זו העבודה החדשה, שאפשר להבין שהיא באמת משהו חדש לגמרי. הווארט הוא שצריכים ללמוד איך ללכת ישר עם העבודה החדשה הזו.

אורות דתהו בכלים דתיקון – מלחמת תנופה (במסירות נפש) באמצעים חוקיים

אפשר ללמוד כללים – בכל אופן העבר מלמד את ההוה ואת העתיד. אפשר ללמוד מבעלי מסירות הנפש שודאי כבר צפו והתחילו את העבודה החדשה, גם בדורות הקודמים, שאחד מהם הוא הרבי הקודם במסירות הנפש שלו. הוא לא נלחם ראש בראש נגד הממסד, אבל הוא עשה פעולות שהצפי שלהם הוא קשה מאד. כמוהו היו עוד צדיקים, לא חב"דניקים. היו המון חב"דניקים שמסרו את הנפש, אבל חייבים לציין שהיו עוד הרבה יהודים לא חב"דניקים – גם צדיקים, רביים – שמסרו את הנפש ממש, חוץ מאלה שמתו על קידוש ה', כל השואה, שה' יקום דמם.

שוב, יש לנו עכשיו אתגר שקשה להבין, ש"לית כל מוחא סביל דא" – אתגר של מלחמת תנופה בארצנו הקדושה, כאשר מי שעומד מולנו הוא ממסד שמתנכר. כל יהודי הוא יקר, אבל הממסד הוא איזו קליפה, כמו שדברנו מזמן על קליפת האגוז – קליפה שמתנגדת בכל תוקף למשיח, למשיח האמתי, לגאולה. יש פה מילדים ועד נוער שמרגישים שצריכים פה עבודה חדשה. כל חב"דניק, כל מי שמקרב יהודים, עושה עבודה חשובה מאד – אבל זו לא עבודה חדשה. זה חשוב מאד, אבל זה היה – צריך להמשיך, צריך להכיל זאת בתוך העבודה החדשה. עוד מרכיב שצריך להכיל בעבודה החדשה – איך מקרבים את כל היהודים לתורה ומצוות, בכיף ובשמחה, ברוב שירה וזמרה, ברקודים ומחיאת כפים.

הכלל הוא שככל שמתבגרים בעבודה החדשה, כשאדם מתבגר הוא נעשה יותר חכם ויותר נבון, שמבין דבר מתוך דבר, והוא ילמד. נלמד מהרבי הקודם כלל אחד גדול, שכאשר באים לחקור אותו הבולשת הרוסית דבר ראשון (אחרי שהוא דואג לשרוף את כל המסמכים שיכולים להפליל אותו) הוא מצהיר – אומר זאת באמת – שלא עברתי על החוק בכלל, לא עשיתי שום דבר לא חוקי במדינה הזאת.

את זה החבר'ה צריכים מאד לאמץ. דברנו על כך גם לפני שנה ביצהר, דווקא בתקופה הזאת, וכעת חוזרים על זה. לא צריך להסתבך – זה רק נותן לצד השני כח אם אתה מסתבך, אם יש להם איזה קלף לעצור אותך ולשים אותך בכלא. לא זו ההליכה הישרה. צריך לעשות המון פעולות – שהכל חוקי, חוקי בארץ, לא בחוק שלי אלא בחוק של מישהו אחר – לשם השגת המטרה בעבודה החדשה, במסירות הנפש.

הרבי כן כותב במאמר שהעבודה החדשה היא מסירות נפש – עבודה חדשה היינו צורה חדשה של מסירות נפש. מסירות הנפש ברוסיה היתה מסוג אחד וכאן בארץ זו עבודה של מסירות נפש מסוג אחר. שוב, אתה לוחם נגד משהו – אם אתה חושב שאפשר בלי להלחם זה דמיון, וזה גם לא היוקר של עבודת ה'. מה שיקר הוא מלחמה. לכן דברנו שאם אדם נלחם הוא לא צריך כל מיני עבודות אתכפיא שהן גם מלחמה. יש מלחמה, אל תדאג – כשדלגנו על האתכפיא לא דלגנו על מלחמה. יש מלחמה, צריך לנצח. לכן הרבי שר כל הזמן "דידן נצח" – אנחנו מנצחים.

לכתוב, לדבר, לנגן ולהפיץ

שוב, הכלל הראשון הוא שלא עוברים את החוק. אפשר לעשות את כל העבודה החדשה בלי לעבור את החוק. מה הווארט? מה המלה? מה עושים? הכל אפשר לעשות מכח הדבור ומכח הכתיבה. יש ביטוי בלוח "היום יום" – "מי בעטו ומי בנאומו". יש אנשים שמוכשרים בדבור שלהם ויש אנשים שמוכשרים בעט שלהם, בכתיבה שלהם – צריך לפתח זאת. יש אנשים שמוכשרים בנגינה שלהם. יש כלים שאיתם – עם הנגינה שלך, עם הכתיבה שלך – אפשר לעשות מהפכה.

כל המהפכות בעולם נעשו מכח הנאום והכתיבה. גם פה בארץ. ככל שהעולם מתקדם כח הלחימה בכח פיזי הוא פחות ופחות חשוב, ויותר ויותר חשובה המלחמה בכל המדיה – כל מה שעומד לרשותנו, לפרסם, להפיץ. לכן, אם יש ילד שעדיין לא מסוגל לכתוב ולא לנאום, איך הוא מוציא את האנרגיה שלו בעבודה החדשה? בכל מיני דברים, זה לא מבוקר. אבל צריך שגם כשהוא עצמו לא יכול לנאום, לא יכול לכתוב ולא יכול לנגן – הוא יכול להפיץ. ילד שרק יודע לדבר יכול גם לנאום טוב טוב, להביע את עצמו, ויכול להפיץ – רק תתן לו את הדפים ותלמד אותו להפיץ נכון ומה לומר לאנשים תוך כדי.

נקח דוגמה מאד מעשית. איני יודע אם האשה הזו עדיין יושבת כאן – אשתו של אלעד סלע שי'. יש פה סיפור – כל יום יש סיפורים שמקוממים כל נפש של מי ששומע ומבין מה קרה כאן, מה זה אומר, ואיך הממסד משקיע את כל הנשמה והכח שלו בדברים שוליים, רשעות לשם רשעות, ובדברים חשובים, איך להבטיח את העם היהודי בארץ ישראל, הוא לא משקיע כדבעי. הוא מוציא כחות בלי סוף על מחלקה יהודית שאין לה שום זכות קיום בכלל. את כל הכעסים שיש לי כשאני שומע דבר כזה – צריך לדעת איך לנתב אותם ולכתוב בצורה חכמה, עם הרגש, עם הכעס, אבל בצורה חזקה מאד, ולהפיץ זאת בישראל. זה הכל – זו צורת המלחמה והעבודה החדשה שצריכים לעשות פה.

שוב, ילד קטן גם יכול להצטרף לזה. אדרבא, ילדה גדלה באולפנא, ילד בבית ספר, כל אחד יכול לעסוק בעבודה הזו – שהיא המהפכה בפועל. זו העבודה החדשה שצריכים בשבילה מסירות נפש – גם על זה יעצרו אותך, אבל באמת לא עברת את החוק בכלל. ככל שתעשה פעולה טובה, תכתוב דברים טובים, זה יקומם וירגיז את הממסד המתנכר מכל התג מחיר שבעולם. מה זה תג מחיר? זה שטויות. תעשה משהו יותר רציני. יכול להיות דף שהוא מליון פעמים יותר רציני מאיזה תג מחיר שלא שוה כלום. לכן מומלץ שכל הילדים ילמדו טוב-טוב איך מדברים ואיך כותבים, ושהילדים הגדולים יהיו אחראים "להזהיר גדולים על הקטנים" (שעוד מעט נקרא בתורה, "אמר אל הכהנים ואמרת", שכולם פרחי כהונה), וככה צריכים  להלחם את המלחמה מתוך אמונה ובטחון ושמחה. כמו שכעת הוספנו – מי בעטו, מי בנאומו ומי בגיטרה שלו או באיזה כלי אחר שיש לו. צריך ללכת, להסתובב ולהביא את דבר ה', את בשורת הגאולה, לכל היהודים.

ישוב כדוגמה למדינה יהודית (שאיפת הרוב במדינה)

שלחו לי היום סקר נחמד מאד שהתפרסם בעיתון הארץ, שאחוז היהודים בארץ שאומרים שהיהדות יותר חשובה מהדמוקרטיה עלתה ל-38 אחוז ואלה שאומרים שהדמוקרטיה יותר חשובה ירד ל-33 אחוז – סימן של מהפכה, קורה משהו, העולם בשל, העולם מוכן כמו שהרבי אומר. היהודים שמבינים שהדבר הכי חשוב לשמור עלינו הוא היהדות שלנו, האידישקייט, ולא הדמוקרטיה, הוא כבר יותר מאלה שחושבים ההיפך במדינה כאן.

לכן, כאן המקום שזוכה – בזכות יום ההולדת שלו, יום ההקמה שלו – לעבודה החדשה. על מה קם הישוב הזה? נפתח את ספר הזכרונות. הישוב הזה קם על כך שמתוך אהבת ישראל יעשו מלחמה נגד הממסד. כל מי שגר כאן ולא יודע זאת – שילמד. המקום הזה אמור להיות המקום שמתוך הרצון שכולם יחזרו בתשובה, שיקיימו את כל המצות, בפרט אלו הנוגעות לחיי הצבור, כולל המצוה לפרנס יהודים והעברה של לא תחנם והכלל הגדול שסכנתא חמירא מאיסורא – לא נותנים לערבי להכנס לכאן, הכל על טהרת העבודה העברית וכו'. רוצים שיהיה כאן מקום אחד, יחיד ומיוחד בארץ ישראל שהוא ישוב משיחי – ישוב תורני כמו שצריך להיות. זה החלום והחזון של הישוב הזה, שכעת יום הולדתו – המזל שלו גובר.

איך עושים שיש פה דוגמה של הישוב היהודי האמתי בארץ? זו מלחמה, "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". אם יודעים לדבר נכון, לכתוב טוב ולנגן טוב – אפשר לכבוש את כולם. עוד פעם, העולם מחכה, היהודים רוצים זאת – כולם רוצים זאת. אם שלשים ושמונה אחוז יכולים לומר זאת, זה כבר עבר הרבה את חמישים האחוז שחושבים כך. לחיים לחיים, שנזכה לעבודה החדשה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. שיהיה מזל טוב לישוב בת עין מגדל עדר, ונשמע בשורות טובות.

יש עוד "אלי אתה" של הצ"צ.

"מי בממונו"

ב"היום יום" שכתוב "מי בעטו, מי בנאומו" כתוב גם "מי בממונו" – לא אמרתי זאת קודם כי לא חשבתי שיש פה מישהו שיכול בגדול לעזור בכסף שלו, אבל יתכן – הלואי – שאני טועה. אם באמת אין פה אני מאחל שיהיו פה הרבה עשירים אדירים, שלא יתהללו בעושר שלהם – "אל יתהלל עשיר בעשרו" – רק שיוכלו לקיים את עיקר, "מי בממונו". צריך הרבה כסף כדי לעשות את המהפכה – להפיץ בחכמה בכל המדיה, צריך הרבה "מי בממונו".

אני רוצה לבקש מחיים נתיב, ממיסדי הישוב והתנועה, שיספר לנו על "חי וקים" – היום זה נקרא "דרך חיים", אבל התחיל בשם "חי וקים". אני חושב שהוא זוכר את ההשתלשלות עם הרבי יותר טוב ממה שאני זוכר – אני רוצה לרענן את הזכרון, שחיים יספר. במקביל להקמת הישוב הוקמה תנועה עממית שרוצה לפעול למען מלכות ישראל בארץ ישראל. מה הרבי אמר? "יהא בהצלחה רבה, אזכיר על הציון". חיים: שלחנו את המכתב והגיע טלפון אחרי זמן מאד קצר, תשובה על המסמך – על הלוגו של "מלכות ישראל – חי וקים" – "יהא בהצלחה רבה, אזכיר על הציון". שוב, היה פלא שהגיע בטלפון – חידוש גדול מאד – מיד כשהדבר הזה הגיע לרבי. שוב, לגלגול שלו קוראים דרך חיים – יש פה כמה חברי הנהלה ועוד כמה אנשים, כדאי שכולם ישמעו על זה ויצטרפו לזה. יש עדות שאומרים "בשם ה' נעשה ונצליח". לחיים לחיים.