בע"ה

ו' ניסן ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

בר מצוה אבישי שי' פלאי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום הבר-מצוה – קרבן נשיא שבט גד

[אחרי שחרית]

לחיים לחיים, שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן.

ניגנו שאמיל.

שבט גד ובר המצוה

מזל טוב, הרבה נחת לכולם. היום נשיא לשבט גד – מזל הבר-מצוה. שבט גד הוא החלוץ העיקרי – בני גד – והוא גם הכי קשור למשה רבינו, שלכן הוא זכה ש"ושם חלקת מחוקק ספון". החסידים הנלהבים ביותר, הקשורים בלב ובנפש למשה רבינו – לקיים את שליחותו – הם דווקא שבט גד.

ידוע שפסוק הסגולה מכל ברכות יעקב הוא "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב" שאומרים ישר והפוך (ג פעמים). כתוב שהפסוק הזה שוה שי (וישר והפוך שוה כתר, ו-ג פעמים ישר והפוך שוה ג פעמים כתר כנגד "שלשה כתרים הם וכו'") – מתאים לשם הבר-מצוה, אבישי. אפשר לפרש את השם אבישי בשני כיוונים – הבר-מצוה צריך להרגיש שזה שיש לי כזה אבא זה שי, וגם להרגיש שהאבא אומר שהוא השי שלו. יש כאן פעמיים שי, שעולים כתר, "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב" באור ישר מהאבא לבן ו"גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב" באור חוזר מהאב לבן. כתוב "והשיב לב אבות על בנים", ורש"י מסביר ש"על בנים" היינו "על ידי בנים" – צריך אור חוזר מהבן לאבא.

עם ישראל צריך חלוצים שיביאו את המשיח – הכח של שבט גד (השם גד הוא ראשי התבות של שתים מתוך עשר הספירות – גבורה דעת, קשור למדת "זריזות במתינות" כמו שיתבאר. גבורה דעת = משה משה – גד הכי קשור למשה רבינו כנ"ל). שבט גד יודע ש"המעשה הוא העיקר" (כמו שקראנו ב"היום יום"), מקדים "נעשה לנשמע". צריכים להיות חי"ל, כמו שברכנו – חסיד (במעשה, לגמול חסד עם כולם) ירא שמים ובסוף למדן. אז האדם הוא חיל, והחילים החלוצים הם משבט גד.

נשיא שבט גד

לא יודע אם חשבת על כך, אבל יש גם רמז בשם הנשיא של יום ההולדת – אליסף בן דעואל. דעואל הוא בחינת דעת ואליסף הוא אל-יוסף, רמז לשם האבא – אתה אבישי בן יוסף. כתוב "יֹסף הוי' לי בן אחר" – יֹסף חסר, אל-יֹסִף בן אחר, להחזיר את כולם בתשובה. לשם כך צריכים דעת – דעואל – שמקבלים היום בבר מצוה.

יש קשר בין אליסף לאבישי – אתה אבישי, אבל המזל שלך, נשיא יום ההולדת, הוא אליסף. אבישי-אליסף עולה 504 – דרש, אמצע התורה במלים הוא "דרש דרש". אתה תהיה טוב בדרשות, החל מדרשת בר-מצוה. המספר הזה הוא כפולה של גד – גד מחפש את אבישי, שישלים את אליסף – 72 (עב, חסד) פעמים גד. אמרנו שעיקר גד הוא מעשה, ועיקר המעשה הוא חסיד – לעשות חסד. אם מוסיפים את גד עצמו הכל יעלה גד פעמים חכמה (אחד יותר מ-חסד). קודם צריך להיות גד פעמים חסד ואחר כך משלימים עם עוד גד, השרש, ואז הופך להיות גד פעמים חכמה – גם סדר של "נעשה ונשמע".

ב. ברית מילה ובר מצוה

"ודברת בם" – מברית מילה לבר מצוה

בהשגחה פרטית, מי שלומד את הסדר של פרק ליום ברמב"ם, מתחילים היום הלכות מילה. מה הקשר בין ברית מילה לבר מצוה? כתוב "ודברתם בם" – ר"ת ברית מילה וגם בר מצוה. יש שתי פרשיות של קריאת שמע ובכל פרשה כתוב "בם" – בראשונה "ודברת בם" ובשניה "לדבר בם". "ודברת" שוה ברית, לרמז שה"בם" של הפרשה הראשונה הוא ברית מילה – לפי הסדר, שמתחילים בברית. "לדבר בם" – לדבר ממש, "והגית בו יומם ולילה" – זה בר מצוה.

איך אדמו"ר הזקן מסביר בשו"ע? הוא אומר שראשית הגילוי של הנפש האלקית היא בברית המילה אבל גמר כניסת הנפש האלקית, שיש את כל ההתגלות שלו, הוא בבר מצוה. זה בם-בם, בם של ברית מילה ובם של בר מצוה (ברית מילה בר מצוה עולה 1040 = מ פעמים הוי' ב"ה, שעולה י פעמים "[והגית] בו יומם [ולילה]").

מ"זריזין מקדימין" ל"זריזות במתינות"

כדי להבין זאת, בפרק הראשון של הלכות מילה הרמב"ם מסביר, בין היתר, שצריך לעשות לכתחילה ברית מילה מוקדם בבקר. הברית כשרה רק ביום, ולא בלילה, ויש מצוה להקדים. היום יש חישובים, שכדי לכבד את הצבור מאחרים, אבל מעצם הדין יש ענין להקדים. הוא כותב ביטוי מפורסם, שכתוב על ברית מילה – "זריזין מקדימין למצות". ביטוי שהוא יסוד בתורה, בכל המצוות שאתה הולך לקיים כעת מדאורייתא – "זריזין מקדימין למצות". אם ברית מילה היא ראש של "זריזין מקדימין למצות" – מתאים לגד, שהוא חלוץ, וחלוץ הוא זריז ומקדים – מה כבר קורה בבר-מצוה, ב"בם" השני? אם את ה"זריזין מקדימין למצות" (ר"ת מזל) מקבלים בנפש כבר בברית, מה מקבלים בבר-מצוה?

כמו שהאדם נעשה בר-מצוה הוא נעשה בר דעת. מהי הדעת לפי הבעל שם טוב? הבעל שם טוב אומר שיש שלשה דברים שאינם מצוה מן התורה, אבל הם השרש של כל המצוות – צריך להיות פקח, וצריך תמיד להיות שמח (עם כל מה שקורה) וצריכים להיות עם זריזות במתינות. שלשת הדברים הם החב"ד של הבעל שם טוב – להיות יהודי פקח מצד החכמה, להיות שמח מצד הבינה, אבל היכולת לשאת הפכים של זריזות במתינות היא מצד הדעת. כמו שמסבירים, המתינות לא ממעטת את קצב הזריזות. אדרבא, ספורטאי אמיתי יודע שלהיות מיושב מגביר לו את היכולת לפעול. אם אין לו את המתינות הוא לא יכול לרוץ הכי מהר.

זריזות במתינות היא תכונה של דעת, וכך אפשר להסביר את היחס בין ברית מילה לבר מצוה. בברית מילה מתחילים להיות יהודי זריז, כבר מהברית. כתוב שצריך ללמוד מילדים קטנים שלא שקטים אף פעם, הם תמיד בזריזות, בריצה, בפעילות. אבל זריזות במתינות – הדעת של הבעש"ט – היא מה שמקבלים בבר מצוה.

ברית מילה – חובת הבן על עצמו (מגיל מצוות)

יש משהו מענין בפרק הראשון של הלכות ברית מילה ברמב"ם, הוא כותב שעיקר המצוה הוא על הבן עצמו. יש רק שתי מצוות עשה שיש בהן חיוב כרת, אם ח"ו מישהו לא מקיים אותן – קרבן פסח וברית מילה. שייך לפסח – "בדמיך חיי בדמיך חיי". אבל מי חייב בברית מילה? הבן. לאב יש מצוה למול את בנו, אבל חומרת המצוה – הכרת – חלה על הבן עצמו. אם במקרה האבא לא מל אותו, וגם בית הדין שהיה חייב מיד לקחת אותו ולמול אותו לא מל אותו – הוא נעלם לבית דין, או שבית דין התרשל – אז מהרגע שנעשה בר מצוה חיוב המילה מוטל עליו.

זה קשר בהלכה בין ברית מילה לבר מצוה. לא כתוב שלפני בר מצוה יחנך את עצמו ויעשה לעצמו ברית מילה. אם לא עשו לו ברית מילה – באותו יום שנעשה בר מצוה הוא צריך לעשות ברית מילה לעצמו, וכל יום שהוא לא עושה הוא עובר. עם זאת, חיוב כרת הוא רק כשמגיע למאה ועשרים, אם במזיד לא מל את עצמו. בכל אופן, יש חיוב על הבן למול עצמו – אם לא מלו אותו – בבר מצוה. עוד קשר מובהק בין בם לבם, בין ברית מילה לבר מצוה.

התחדשות ברית המילה

לפני שבוע אמרנו בבר מצוה[ב] שמאותו יום שהקטן נעשה גדול צריך לחדש עשיה – "'תעשה' ולא מן העשוי". ברית מילה, אם עשו – לרוב הילדים עושים ב"ה – לכאורה לא צריך עוד פעם לעשות ברית, מספיק פעם אחת. אבל צריך לומר שבפנימיות – ברית בפנימיות היא "ומלתם את ערלת לבבכם", מצות התשובה – צריך לעשות כל יום מיום הבר-מצוה והלאה, להיות "כל ימיו בתשובה". איני סומך על מה שאבא שלי מל אותי – חינוך למצות ("חנֹך לנער על פי דרכו") – וכעת עלי למול את עצמי, "ומלתם את ערלת לבבכם", ולא רק היום אלא כל יום ("גם כי יזקין לא יסור ממנה").

יש יהודי שעושה ברית מילה למבוגרים, אלה שבאמת לא זכו בילדותם, וחוץ מזה עושה גם תיקונים לברית מילה. דווקא בדור שלנו צריכים הרבה פעמים לעשות עוד פעם, איזה תיקון. ברוחניות ודאי ככה – זו מצות התשובה, כל הזמן לבדוק האם הלב שלי מהול. אם בודקים טובים מוצאים שיש שם עדיין משהו לא מהול במאה אחוז וצריכים למול אותו – זו מצות מילה כל יום, עם התחדשות, "'תעשה' ולא מן העשוי" כבר יש גם בברית מילה. זה קשר בין ברית מילה לבר מצוה.

לחיים לחיים.

יש את הניגון המקורי של הפרק החדש של הרבי – ניגון חב"די עתיק שהחזנים היו שרים.

הבר-מצוה חזר על המאמר של התפילין ב"אשא עיני".

ג. השלמת יג מדות בבר מצוה

[האבא: הרב אמר פעם שטוב לשיר את "אחד מי יודע" בניגון של קרלין.] אז נשיר.

השלמת "יג מדיא" בבר מצוה

לפי השיר "בן [לשון הבנה ודעת – 'אם אין דעת אין בינה'] שלש עשרה" הוא למדיא ("שלשה עשר מי [בינה] יודע [דעת] שלשה עשר אני [מלכות, ה תתאה המקבלת מ-ה עילאה, בסוד 'אם אין אני לי מי לי'] יודע [דעת] שלשה עשר מדיא") – יג מדות הרחמים. לפני יג מדות הרחמים יש "הוי' הוי'" – שתי הפאות, שמשאירים בחאלקה בגיל שלש. אחר כך יג מדות הרחמים מתחילות לפי הזהר בשם א-ל, שהוא עולה 13 במספר סידורי – א ועוד יב (אבי של אבישי).

לכאורה בבר מצוה מקבלים את התיקון האחרון, שמשלים את יג מדיא – "ונקה". איך חז"ל דורשים "ובעל השור נקי"? "נקי מנכסיו". כתוב ש"ונקה" הוא שרש שער הנון של אמא בקבלה. שער הנון של אמא הוא ש"איני יודע" – "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע", כך לומדים ממשה רבינו ש"זכה לבינה", ומי שיש לו את פנימיות הבינה יכול כל הזמן לומר "איני יודע". "איני יודע" שוה "ונקה". מה הם הנכסים שאני נקי מהם? כל מה שאני יודע. צריך להיות נקי כדי להתחיל מחדש.

רבי נחמן אמר בפירוש ששער הנון שלי הוא "איני יודע". אחרי שיש מט שערי בינה, שיודעים כל מה שיכולים לדעת, אפשר לומר "איני יודע" (שעל כן לא סופרים את יום החמשים של ספירת העמר אף על פי שכתוב בפירוש בתורה "תספרו [אתם] חמשים יום", שכאשר זוכים להגיע לשער החמשים לא יודעים כלום, אפילו איך לספור...). צריך קודם לדעת הכל, כמו שמסביר הבעל שם טוב – צריך "תכלית הידיעה" ואחר שיודעים הכל אז "שלא נדע". אחרי "איני יודע" מתחיל עולם חדש לגמרי – גם קורה בבר מצוה.

איזו מלה אפשר לעשות מ"ונקה"? "קונה הכל", ה' קונה הכל, שער ה-נ. מה צריך לקנות בחיים? יש לך דעת – דעת היא כדי לקנות, "דעת קונה" ו"דעת מקנה". מה צריך לקנות? "אמת קנה", "קנה חכמה", "קנה בינה". צריך לקנות דעת, אבל קודם צריכים לנקות את המחשבה – להגיע ל"איני יודע". כנראה שגם זו נשיאת הפכים של הדעת בבר מצוה – מצד אחד "ונקה", איני יודע, ומצד שני דווקא אז אפשר לקנות, "אמת קנה", "קנה חכמה", "קנה בינה", "דעת קנית".

רבי מאיר וספירת מאה ברכות

עוד ווארט: כעת עשיתם סיום מסכת ברכות. היום, כשאתה בר מצוה, צריך להתחיל לספור. מה צריך להתחיל לספור שקשור למסכת ברכות? החל מאתמול בלילה, אבל יש עד סוף היום, צריך לספור את הברכות – צריכים לומר כל יום מאה ברכות. לא פשוט, גם חז"ל עושים ספירת מלאי כל יום, האם הגעתי למאה ברכות. אתמול סיימנו הלכות ברכות ברמב"ם. את הדין של מאה ברכות הוא מביא בהלכות תפלה, לא בהלכות ברכות.

מי בעל המאמר שצריך מאה ברכות? רבי מאיר, התנא הכי משיחי מכל התנאים. מאיר ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'". איך הוא לומד את זה? לימוד מיוחד. בכלל רבי מאיר אוהב לדרוש מילים בתורה, ואפילו עושה שינויים. למשל, איך הוא כותב "כתנות עור" בספר תורה שלו, אחרי חטא אדם הראשון? רבי מאיר כותב עם א – "כתנות אור"! הוא היה סופר ("רבי מאיר חכם וסופר"), סופר סת"ם. איך הוא כותב "טוב מאד"? עוד יותר שינוי. מילא ב"כתנות אור" הוא משנה מ-ע ל-א, ב"טוב מאד" עושה שינוי לגמרי – "טוב מות".

איך רבי מאיר לומר שצריך מאה ברכות? הדעת של רבי מאיר, בר מצוה בבחינת מאיר – "מאיר עינים חכמים בהלכה" (וגם עיני גוים, כמבואר במדרשי חז"ל). הוא דורש "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" – "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" (ואז – על ידי תוספת האות א – יש בכל אותו פסוק בדיוק מאה אותיות, כמבואר במקום אחר – רבי מאיר הוא "סופר" גם במשמעות שסופר את כל האותיות שבתורה). "מה" פירוש שיש ליהודי בטול בכח וזה מה שה' שואל מעמך, להוציא את ה"מה" שלך מהכח אל הפועל (לא להיות שוטה המאבד את כל מה שנותנים לו מן השמים) – חוץ מכך שהפשט הוא "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", "מה" הוא כמו "ונחנו מה" של משה רבינו.

מ"גולה" ל"גאולה" ("אאלפך חכמה") ומ"מה" ל"מאה" ("אאלפך בינה")

לפי זה, "מה הוי' אלהיך שאל מעמך" הוא שתהיה "מה" (בפועל, וכמו הביטוי החסידי שתהיה "בטול מהלך"), אבל רבי מאיר אומר שבנוסף לכך צריך להמשיך לתוך ה"מה" א שהופכת אותה ל"מאה". זה כנראה המקור לדברי הרבי שצריך להמשיך א לתוך ה-גולה ולהפוך אותה ל-גאולה.

גאולה שוה מה, כך שיש כאן סדרה – יש גולה (44), ממשיכים לה א והופכת לגאולה (45) בגימטריא מה, אבל לא מספיק וצריך להמשיך עוד א למה ולהפוך אותו למאה (46). והוא סוד "אאלפך [תוספת א של] חכמה אאלפך [תוספת א של] בינה" – "אאלפך חכמה" הוא פסוק, תורה שבכתב, חכמה, "מוסר אביך", ואילו "אאלפך בינה" הוא תוספת של חז"ל, תורה שבעל פה, בינה, "תורת אמך" – להגיע מגולה לגאולה-מה היינו חובה מדאורייתא אבל להגיע ממה למאה היינו חובה – "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" – מדרבנן, דהיינו מדברי סופרים כאשר רבי מאיר, "חכם וסופר", הוא הראש והמקור של הסופרים, ו"חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".

איפה עוד יש שתי א? ב-יג מדות הרחמים הקשורות לבר-מצוה ("בן שלש עשרה למצות"), כתוב "נצר חסד לאלפים" – "מיעוט רבים שנים", ה"אלפים" הם הם "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה". שוב, "אאלפך חכמה" הוא להמשיך א ל-גולה (להפוך את הגולה לגאולה), אבל "אאלפך בינה" – להחזיק ראש שצריך לברך מאה ברכות כל יום, החידוש שמונים-סופרים בפרטות כל יום מאה ברכות – הוא המשכה של א ל-מה (להפוך את המה למאה).

רבי מאיר הוא חכמה, אבל כמו ש"משה זכה לבינה" – הוא זוכה לבינה (ועליו נאמר "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" – רבי מאיר = תבונה, הוא "איש תבונה"). דברנו קודם על כלים – מאה ברכות הם מאה כלים (= 100), כלים לאור. אם כן, צריכים שני א – א כדי לעשות מגולה גאולה, גאולה היא גילוי אור (והוא מדאורייתא כנ"ל, חכמה היא ראשית גילוי האור), והכלים הם עוד א שנגיע למאה ברכות בכל יום להכיל את האור ולהמשיכו-לגלותו בעולם (יום הוא גם אור, "ויקרא אלהים לאור יום", והוא כולל גם חשכת לילה כמ"ש "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", והיינו כלשון הרמב"ם ש"חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה", ודוק). שתחזיק ראש – שכולנו נזכה להחזיק ראש – לספור מאה ברכות. ["בעל המאה הוא בעל הדעה".] ווארט יפה, אם יש לך מאה יש לך דעה של בר מצוה.

נגנו "בצאת ישראל ממצרים".

"ונקה לא ינקה"

[הרס"ג מתרגם "ונקה" כ"ויזכה", כמו שאדם יצא זכאי במשפט. איך יתכן "ונקה" וגם "ולא ינקה" באותה נשימה?] חז"ל אומרים "'ונקה' לשבים" ו"'ולא ינקה' לשאינם שבים". [אבל בזיכוי יותר מסובך, לא?] יש דברים שה' מזכה ויש שלא, כמו חילול ה' לת"ח. בכל אופן, הפשט כאן בתורה לפי הרס"ג הוא ש"ונקה" הוא היוצא זכאי בדין (ויש כאן סוד עמוק של יחוד זכר ונקבה – זכאי ונקי, "איהו בנצח ['פלוני אתה זכאי'] ואיהי בהוד [בינה, נקיות וטהרה, עד הוד אתפשטת]" – על הזכר לזכות-לתקן מדותיו, "זכה 'עזר'", ועל הנקבה להדר בנקיות "ביתו זו אשתו", ובכך לזכות אף היא בהרבה תינוקות...).

על הפסוק "ונקי וצדיק אל תהרג" מסבירים חז"ל (מובא ברש"י, פשוטו של מקרא) ש"צדיק" הוא מי שיצא זכאי בדין (שאין להחזירו אם בא מישהו ללמד עליו חובה) ואילו "נקי" הוא מי שיש עליו לימוד זכות (לאחר שיצא חייב בדין, שמחזירים אותו, שהרי הוא "נקי" מכח הלימוד זכות החדש שנמצא עליו. וכך אפשר להסביר למה "ונקה"-נקבה הוא סיום יג מדות הרחמים, שאם נמצא לימוד זכות-זכר חדש מחזירים אותו ופותחים את הדין מחדש, נעוץ סופן בתחלתן. אך אם הלימוד זכות החדש לא עלה יפה אז בלית ברירא "לא ינקה", והוא כבר מחוץ ל-יג מדות הרחמים, וד"ל).

[על "וחי בהם" הרס"ג כותב 'החיים הנצחיים'.] ביטוי שהרבי אוהב. לחיים לחיים – לחיים נצחיים (בעולם הזה, כמו שכותב הרס"ג בספרו האמונות והדעות ומבואר אצלנו במ"א). כן יהי רצון.

שיהיה חג המצות נקי (פת נקיה) ושמח (שמחה של מצ[ו]ה – 44-45-46 הנ"ל – חוץ משמחת ארבע כוסות יין המשמח).