בע"ה

י"ד סיון ע"ה – מרכז גוטניק, חברון

ברית דוד שי' בן זכאי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי דוד – "לחיות עם הזמן" (בתאריך, בפרשה ובהפטרת מנורת זכריה)

מזל טוב לכולם, הילד, ההורים, הסבים והסבתות, כל הידידים – שפע ברכות בגשמיות וברוחניות.

דוד בעולם (חברון) ובשנה (תאריך הברית)

שמו בישראל של הרך הנולד הוא דוד, כמו ששמענו מהאבא – "דוד מלך ישראל חי וקים". דוד מלך קודם כל בחברון, שבע שנים. מכאן הוא עלה לירושלים עיר הקדש, לעיר דוד. אבל השרש, המקור שלו, הוא כאן בחברון. אפילו השם חברון הוא כפולה של דוד – יט (חוה, בחינת מלכות) פעמים דוד.

גם היום הזה, יד (סיון), שוה דוד – היום יום ה-דוד של חדש סיון. גם שם החדש, סיון, הוא כפולה של דוד – ט פעמים דוד. הכל אומר דוד. יד סיון כבר עולה י פעמים דוד, "העשירי יהיה קדש להוי'" – הכל "דוד מלך ישראל חי וקים", "דוד מלכא משיחא".

שם המשפחה, בן זכאי, שוה מלך – כבר "דוד מלך [ישראל חי וקים]". בן זכאי במספר קטן אחרון שוה 9, ו-9 פעמים דוד שוה סיון כנ"ל.

רמזי דוד ביום הלידה

יום ההולדת של התינוק הוא ז' סיון, שבארץ הוא אסרו-חג, אך ידוע שיש דעה שהתורה נתנה דווקא ב-ז' סיון, לכן אסרו-חג שבועות יותר מיוחד ומקודש מהאסרו חג של שאר החגים. גם במה שכתוב בגמרא "דוד מת בעצרת" יש מסורת שהיה ב-ז' סיון, היום השני של שבועות בחו"ל. הבעש"ט גם הסתלק בשבועות – כתוב שהוא גלגול דוד, הנפש של דוד – ויש מחלוקת אם ביום הראשון או ביום השני. הקביעה היא שדווקא הבעש"ט הסתלק ביום הראשון ודוד המלך ביום השני. אם כן, יום ההולדת של התינוק הוא בהילולא רבה של דוד מלך ישראל חי וקים.

איתא בספר יצירה שהשי"ת ברא את חדש סיון עם האות ז (האות השלישית של יב האותיות הפשוטות של האלף-בית שכנגד יב חדשי השנה, החל מניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"). השבט של חדש סיון הוא זבולן שמתחיל באות ז (ה-ז היחידה בשמות השבטים). דוד שמת בעצרת, ביום ה-ז של החדש שנברא באות ז, עולה ז-ז, והוא "נעים זמרות ישראל" ר"ת זין.

דוד בפרשת השבוע

הפרשה – יש מצוה "לחיות עם הזמן" – מתחילה בסוד השבע (דוד עולה פעמיים שבע), "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[ב]. דוד המלך, מכל הצדיקים, נקרא "נר ישראל" (ז אותיות = ז פעמים 113, מספר ההשראה ה-ח). יש את הנר האמצעי ויש את שאר הנרות. כתוב שבכנור של דוד – שמענו כעת פיוטים, ענין של דוד, "נעים זמרות ישראל" – יש שבעה נימין. משיח יוסיף נים, שמונה נימים, אבל אצל דוד יש שבעה. כל נים הוא נר – "נר הוי' נשמת אדם", נר הוי' היינו נר כו, אותיות כנור.

מנורת זכריה

ההפטרה של פרשת בהעלתך היא גם ההפטרה של שבת חנוכה (פרשת בהעלתך היא הפרשה ה-לו בתורה, כנגד לו נרות חנוכה). הרמב"ן על הפסוק הראשון של "בהעלתך את הנרות" מזכיר את חנוכה – מביא את המדרש שהנרות שמעלה אהרן הם נצחיים, גם בזמן החורבן, ומסביר שהנצחיות שלהם מתגלה בנר חנוכה.

ההפטרה היא "ראיתי והנה מנורת זהב כֻּלה וגֻלה על ראשה ושבעה נרֹתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". זכריה הנביא רואה את עם ישראל – עם הנצח – כמנורת זהב, שהיא "מקשה אחת", אבל רואה הרבה יותר ממה שהיה במקדש. הוא רואה מנורה של שבעה נרות, אבל יש מעל המנורה גולה – כמו "גֻלֹת עלית" ו"גלת תחתית" – מעין ששופע שמן למנורה. בהמשך הנבואה השמן עצמו – "שמן זית זך" – מכונה "זהב"[ג]. זהב שוה דוד[ד]. כתוב שבזקן של דוד המלך היו שבעה מיני זהב ("כל השביעין חביבין", השביעי היא מדת המלכות, מדתו של דוד) – כולו זהב.

שוב, זכריה רואה את עם ישראל, שהוא מלכות ישראל, מלכות דוד, כ"מנורת זהב כלה וגלה על ראשה". חוץ מהגולה שעל ראשה יש עוד משהו במנורת זכריה שלא ראינו במנורת המקדש – "שבעה ושבעה מוצקות". מה הפירוש? מוצק היינו צינור דק. המפרשים מסבירים שמתוך ה"גלה על ראשה" יוצאים "שבעה מוצקות" לכל נר. כמו ספירת העמר – יש שבעה שבועות, ולכל שבוע שבעה ימים. לכל נר מגיעים שבעה מוצקות – ארבעים ותשעה מוצקות להריק את השמן לתוך שבעת הנרות.

הפסוק השני אומר שלא רק זה – היו שני עצי זית מימין המנורה ומשמאלה, והשמן מגיע מהזיתים לגולה וממנה דרך המוצקות לנרות, הכל מאליו, בדרך ממילא, בדרך נס. המפרשים מסבירים שכל זה הוא סמל להשגחה הנסית של ה' עלינו. בהמשך שבעת הנרות נקראים גם שבע עינים של ה' שמשוטטים בכל הארץ – הנר הוא עין, השגחה. יש השגחה טבעית והשגחה נסית, והמנורה מסמלת את ההשגחה הנסית.

7 מדרגות במנורת זכריה

סיום ההפטרה הוא "תשואות חן חן לה" – מה שיוחנן אמר קודם, הוא קיים "לחיות עם הזמן". אחרי סיום ההפטרה יש עוד כמה פסוקים בחזון, עם עוד פרטים במראה המנורה. בתחלה אמר שיש שבעה נרות זהב, גולה על ראשה, שבעה מוצקות לכל נר, ובפסוק הבא כתוב שיש שני זיתים. עד כאן 60 מרכיבים (2 זיתים, גולה 1, 49 מוצקות, 7 נרות, "מנורת זהב כלה" 1), יש לומר כנגד 60 אותיות של ברכת כהנים.

אחרי ה"תשואות חן חן לה" כתוב שחוץ מהעצים יש "שתי שבלי הזיתים" – אשכולות של זיתים (כמו שיש אשכולות ענבים יש אשכולות זיתים) – וחוץ מהם רואים "שני צנתרות הזהב", כלי מיוחד, צנור עם ת (מזה המלה צנתור היום). אם כן, איך הזרימה? אם עושים כאן את ניתוח כל חזון זכריה, כמו שהכל על הבסיס של המספר 7, יש פה 7 מדרגות המשכה: זית (עץ זית בכל צד; זית מתחיל ב-ז, רמז לכללות ה-ז שיבואו), העץ מצטמצם לתוך אשכול זיתים (אשכול בכל צד), מגיע לצנתר הזהב (גם זהב מתחיל ב-ז), משם לגולה (כלי גדול על ראש המנורה), מהגולה יוצאים שבעה מוצקות לכל נר ונר, ומהמוצקות מגיע לשבעת הנרות, והכל עומד על מקשה אחת של "מנורת זהב כלה".

בדיוק שבע מדרגות בחזון:

• עץ זית
• שבלי הזיתים
• הצנתרות
• הגולה
• המוצקות
• הנרות
• המנורה עצמה

שוב, יום ההולדת של התינוק – דוד שלנו – הוא ביום השביעי של סיון, וכעת עוד 7 ימים (ליום השמיני ללידה – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"), יד, "שבעה ושבעה". אם כי המפרשים מסבירים ש"שבעה ושבעה מוצקות" היינו שבע כפול שבע, אבל הפשט הוא שבע ועוד שבע, יום ההולדת ויום הברית של דוד הרך הנמול.

ב. "ענו מאד" – תיקון הברית

ענו (סיון) – משה, יוסף ודוד

נוסיף לכל זה עוד משהו יפה מהפרשה:

המנורה היא תחלת הפרשה, אבל בסוף הפרשה יש את הסיפור של מרים ואהרן שדברו במשה רבינו – בתמימות, בכוונה טובה. שם המקום היחיד בתורה שה' צריך לומר לנו מיהו משה רבינו, מה מעלתו העצמית ומעלת נבואתו.

קודם למעלת נבואת משה נאמרה מעלתו העצמית של משה, הפעם היחידה שהתורה משבחת אותו במדה טובה מיוחדת שיש בו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", אפילו שמדברים נגדו הוא לא נפגע. צריך לחיות עם הזמן וללמוד ממשה – לא להפגע. לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו וצריך להיות ענו ולא להפגע. רש"י מסביר שענוה היא שפלות וסבלנות – "'ענו'. שפל וסבלן" (= ד פעמים "ענו מאד" דהיינו "ענו מאד" כל תבה פנים ואחור).

ענו שוה סיון – 126 (וכן אחורי "[ענו] מאד" – מ מא מאד = ענו = סיון![ה]). האם בכל התורה יש עוד פעם את המלה ענו – אפילו בכל התנ"ך? יש 22 פעמים אותיות "ענו", אבל בניקוד שכאן זו הפעם היחידה. בתורה יש "ענו" בניקוד אחר עוד פעם אחת, בהמשך חומש במדבר – "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענוּ לה"[ו]. משה חסר בשירה ההיא – רק עם ישראל – וכך גם ה' חסר, אומר שאם הידיד שלי לא נמצא גם אני לא נמצא. בכל אופן, ברמז משה נמצא במלה "ענוּ" – הוא ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. שוב, יוצא ש-ענו עולה ט פעמים דוד, כמו סיון שעולה ט פעמים דוד.

יש שמקשרים את סיון דווקא עם יוסף הצדיק, קשור לברית מילה. אין את המלה "סיון" בתנ"ך, אבל יש מילה שהיא צירוף אותיות סיון – "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה". בפרק קי"ד בתהלים, בהלל – השנה הזאת הוא הפרק של הרבי – כתוב "הים ראה וינס". חז"ל אומרים ש"הים ראה וינס" בזכות יוסף הצדיק, בזכות "ויעזב בגדו בידה וינס" אזי "הים ראה [את ארונו של יוסף] וינס". זה הסיון של התורה, קשור לקדושת הברית, לתיקון הברית של יוסף. אבל רואים שהמלה הזו היא כפולה של דוד – יש פה תיקון של יוסף יחד עם דוד, משיח בן יוסף יחד עם משיח בן דוד (תבת "וינס" היא התבה ה-דוד בתורה ששוה 126. "ענו" היא התבה ה-הבל ששוה 126, שרש משה כנודע, והוא עולה יחידה, ללמד שעל ידי מדת הענוה של משה רבינו מתגלה היחידה שבנפש, ובסוד אמז"ל "ענוה גדולה מכולם").

מילה ופריעה – בטול התאוה ובטול הגאוה

נעשה חשבון קצת יותר עמוק: כתוב "והאיש משה ענו מאד". דווקא בברית מילה, כשעושים לילד ברית, יש לכוון שהילד הזה – כמו משה רבינו – יהיה ענו מאד. מה הקשר? יש קשר מאד חשוב בין ברית מילה ל"ענו מאד". יש בברית שתי פעולות הברית, מילה ופריעה, "מל ולא פרע כאילו לא מל". מל שוה 70, שנות דוד, חמש פעמים דוד; פרע שוה 5 פעמים 70, 25 פעמים דוד – שתי הפעולות קשורות לדוד. ועוד, מילה עולה 85, מספר ההשראה ה-7 (7 ברבוע ועוד 6 ברבוע), ואילו פריעה עולה 365, מספר ההשראה ה-14 (14 ברבוע ועוד 13 ברבוע), פעמיים 7, "שבעה ושבעה מוצקות", דוד[ז].

פעולת המילה היא החיתוך של העור הגס והיא מבטלת את התאוה, אבל פעולת הפריעה היא לבטל את הגאוה. זו כוונה למוהל – וכנראה גם לסנדק וגם לאבא, שקודם כל צריכים לעשות אצל עצמם ואז יעבוד גם אצל הילד – המילה היא נגד התאוה הזרה, שמה שישאר יהיה "תאות צדיקים אך טוב" (גם לקב"ה יש תאוה, לדירה בתחתונים, יש תאוה טובה), אבל סתם תאוה היא רעה וצריך למול, לכרות אותה. מי שלא מל הוא גוי, יש לו מלא תאוות – זה הגדר שלו. אבל שוב, לא מספיק שיהודי מל את התאוות. העיקר הוא הפריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל", אם הוא עבד לבטל את תאותיו אבל לא את גאוותו זה כלום. הפריעה היא לעור דק, שקוף, בלתי נראה – בדרך כלל אדם לא מודע לגאוה שלו, כמו שמובא בשם הבעל שם טוב (על מי שנוסע במישור על הר גבוה ולא מודע בכלל שהוא נמצא במקום גבוה – עד שמתחיל לרדת...).

בכל אופן, זה רק היה לומר שבקדושת הברית יש את יוסף הצדיק, " ויעזב בגדו בידה וינס [סיון] ויצא החוצה"[ח], ויש את דוד המלך, ששפלות וענוה היא גדר המלכות שלו. דוד המלך אומר "והייתי שפל בעיני", "ואנכי תולעת ולא איש"[ט]. אפשר לומר על האבא של דוד, הרך הנולד, ועל כל מי שרקד ושר כאן – כמו דוד המלך, "מפזז ומכרכר בכל עוז" לפני ה' בלי להתבייש מאף אחד. ענוה ושמחה הולכות יחד – "ויספו [בחינת יוסף] ענוים [דוד] בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". מהפסוק הזה לומדים בחסידות שיש תלות גמורה בין שמחה לענוה[י]. את הענוה מקבלים בפריעה[יא].

רמזי "ענו מאד" לברית מילה

אמרנו שיש חשבון מיוחד ל"האיש משה ענו מאד". יש חשבון – שמובא בפרדס לרמ"ק – שנקרא מספר קדמי (כל אות מחושבת כסכום כל האותיות עד עליה ועד בכלל). נחשב את המלה ענו במספר קדמי – ע = 325, נ = 195, ו = 21 – סה"כ עולה ישראל.

אגב, ענו במילוי – עין נון וו – עולה אברהם (רמח)[יב]. יש בספרי מחלוקת מי יותר ענו – משה או אברהם. אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר" (עפר אותיות פרע, 25 פעמים דוד, סוד הענוה כנ"ל[יג]). במשה כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", אבל מה עם ה"קדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם"[יד]? יש מי שאומר שהאבות ענוים ממשה ויש מי שאומר שהוא דווקא ה"ענו מאד". מקובל שהוא הכי ענו, שה"מה" של משה רבינו ("ונחנו מה") יותר ענוה ובטול  מאשר ה"עפר" של אברהם אבינו וה"תולעת" של דוד המלך, אבל יש גם דעה שניה.

בכל אופן, ענו במילוי שוה אברהם ו-ענו במספר קדמי שוה ישראל – משהו פלאי. כעת נעשה מאד (אותיות אדם) במספר קדמי – שוה יוסף (שנקרא "אדם" סתם בתורה, פירוש חז"ל ל"טמאים לנפש אדם", החת"ת של מחר). בחשבון הזה "ענו מאד" שוה ישראל-יוסף. איפה הם כתובים יחד? "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" – שם כתוב דווקא ישראל ולא יעקב. הקשר בין ישראל ליוסף והאהבה הגדולה של האב לבן שייכים דווקא לשם ישראל. ישראל הוא פנימיות התפארת (המוחין הפנימיים של התפארת), "תפארת ישראל", ויוסף הוא היסוד. מרוב אהבה ישראל עשה לבן כתונת פסים – צריך לעשות כך מרוב אהבה לכל ילד, לכל הילדים, כדי לא לעורר קנאה. אפשר לחשוב שכדי לא לעורר קנאה לא לעשות לאף אחד, אבל אדרבא – לעשות לכולם. [מה עם הבנות?] עוד יותר. ראינו ש"ענו מאד" עולה ישראל-יוסף, שוה 697, ששוה ברית מילה.  

יוצא שאחת מכוונות ברית מילה היא "ענו מאד" של משה רבינו. ה"ענו מאד" של משה הוא השרש של דוד. שנזכה בברית לניצוץ משה וניצוץ דוד שבכל אחד. "ענו מאד" הוא גם על פי פשט "שפל וסבלן", שלא נפגע מאף אחד, וכך אפשר להתקדם ביתר עז – דווקא מתוך ענוה, שאדם לא נפגע, הוא יכול גם לקיים את ההלכה הראשונה בשו"ע, "לא לבוש מפני המלעיגים", ולעשות מה שצריך בעזות דקדושה. כתוב "העז והענוה לחי עולמים" – ענוה הולכת עם עוז (כמו שהולכת עם שמחה, וכן העז הולך עם שמחה – "עז וחדוה במקומו"). מי שענו מקבל את כל העוז, בסוד "החכמה [הבטול, הענוה, 'הוי' בחכמה יסד ארץ'] תעוז לחכם". לומדים "לא יבוש מפני המלעיגים" ממאמר יהודה בן תימא "הוי עז כנמר" – ואת העז מקבלים מענוה. שה' יעזור שנקבל את הענוה ממשה ודוד (וגם מאברהם), עם כל הרמזים, וגם את העזות – וכך נביא את המשיח. מזל טוב מזל טוב.