בע"ה

אור לי"ח סיון ע"ה – עוד יוסף חי, יצהר

"ושבו בנים לגבולם"

שחרור בנין ישיבת עוד יוסף חי ביצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המקדש (ומקדש מעט) – מקום לא מקומי

לחיים לחיים, תודה לה' על השמחה ועל הגאולה.

בנין הארץ על ידי ריבוי מקדשי מעט

כל בית כנסת ובית מדרש הוא מקדש מעט. ככל שהמקום יותר גדול, יותר פורח, יותר מקום שמגדלים בו תורה ותפלה וצדקה, הוא יותר מקדש מעט. המעט הזה, הקטן, "זה הקטן גדול יהיה". "מעט מעט אגרשנו מפניך" (הפסוק המקביל במשנה תורה: "ונשל הוי' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט" – אין עוד "מעט מעט" בתנ"ך) – על ידי עוד מקדש מעט ועוד מקדש מעט, שכל פעם מוסיפים עוד מעט.

ידוע שפעמיים מעט, "מעט מעט", עולה רחל, וכל ענין בנין ארץ ישראל הוא בנין פרצוף רחל, הטבע היהודי, אידישע נאטור – הוא נעשה על ידי "מעט מעט", עוד מקדש מעט ועוד מקדש מעט, ואז כל הענינים השליליים ידחו – "עוד מעט ואין רשע" ("אגרשנו מפניך", מהפנימיות שלך). כמו ש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך" וכל שכן ריבוי אור שדוחה את החשך ואף הופך את החשך לאור אחד גדול – "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול". ככה כשיש עוד מעט ועוד מעט.

שמחת בית המדרש בגאולתו

לכל מקום יש נשמה, ובמיוחד למקדש מעט. כלומר, המקום הזה הוא כמו יהודי שיש לו גוף – האבנים, המזגנים – ויש לו גם נשמה, נשמה טהורה, "נשמה שנתת בי טהורה היא". "ארבעה צריכים להודות" ואחד מהם מי שהיה חבוש בבית האסורים, מי שישב בתפיסה (זו הלשון). ככה המקום הזה, גם הגוף שלו וגם הנשמה שלו, היו בתפיסה. כעת הוא יצא מן התפיסה ולכן צריך להודות לקב"ה ולשמוח הרבה. צריך ממש להרגיש שהמקום שמח – לא רק שאנחנו שמחים אלא שהוא שמח, יש לו נשמה, הוא יהודי שלם.

לכן מתאים שנפתח את הערב בשיר "פדה בשלום נפשי" ונחשוב שהמקום בעצמו שר את השיר הזה. הוא היה בתפיסה, תפסו אותו, וכעת הוא חזר לידי הבעלים האמתיים שלו – עם ישראל קדושים ונאמנים שחפצים ללמוד את תורת ה' ולהפיץ את תורת ה', תורת הגאולה, מהמקום הזה.

נגנו "פדה בשלום".

"ושכנתי בתוכם" – ממשכן נודד ל"מקום אשר יבחר הוי'"

כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל, בנקודת ה"רעותא דלבא", בפנימיות הלב של כל יהודי, איפה שיהודי רוצה את ה', רוצה משיח – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל הוי' ואל טובו ['זה בית המקדש', רש"י]".

המקדש-המשכן של המדבר היה נייד, אהל עראי, והוא נסע ממקום למקום יחד עם בני ישראל. איפה שבני ישראל נמצאים – המשכן נמצא איתם, "בתוכם". מה פירוש "בתוכם"? באמצע המחנה. הנקודה הפנימית של מחנה ישראל היא המשכן, והוא נוסע איתם. אבל כשנכנסים לארץ ישראל צריך "מקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם" – צריך מקום מיוחד, שה' בוחר. הבחירה במקום לא קרתה במשך הרבה שנים, עד דוד המלך שקנה את גורן ארונה היבוסי, הקריב שם קרבנות והקדיש את המקום לשכינה, למקום בו שוכנת השכינה בלב כל יהודי.

מה שכתוב בתורה כמה פעמים, "המקום אשר יבחר הוי'", הוא פתוח – מבחינת תורת משה המקום יכול להיות כל מקום. לה' יש בחירה חפשית, וכתוב שבחירה היא דווקא בין דברים שוים – אם אלה לא דברים שוים אין שום חידוש בבחירה, אם יש מקום הכי מיוחד מכל המקומות אז אין שום משמעות לכך שבוחרים בו. התורה דווקא רוצה, מעונינת, שהמקום יהיה פתוח – באיזה מקום יבוא הזמן, יבוא היום, שה' יבחר באיזה מקום בארץ ישראל "לשכן שמו שם". בעצם מה שהתורה רוצה ללמד אותנו שכל מקום ומקום ראוי למקום המקדש. לכן באמת עד שנבחר המקום ונבנה המקדש היה אפשר להקריב בבמה בכל מקום ומקום – כל מקום הוא 'בכח' "המקום אשר יבחר הוי'".

המקדש מגלה ש"שכינה בכל מקום"

גם אחרי שה' בחר במקום אחד מסוים, בירושלים עיר הקדש, הפסוק עדיין אומר ומדגיש "ושכנתי בתוכם" – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד" באשר הוא נמצא שם, בכל מקום ומקום, לאו דווקא במקדש בירושלים. כמובן שיש מצוה לבוא למקדש, שלש פעמים בשנה עולים לרגל, אבל אחר כך חוזרים הביתה וכל אחד נמצא במקום שלו.

התכלית של המקדש – וגם של ה"מקדש מעט" שלנו – היא שהשראת השכינה בישראל, שנמצאת בגלוי במקום המקדש, תתפשט ותחקק בתוך הלב של כל יהודי, וככה הוא ירגיש עצמו במקדש בכל אתר ואתר. כמו שאצל הקב"ה כתוב "לית אתר פנוי מיניה", ה' נמצא בכל מקום, כך השראת השכינה שבמקדש אמורה להמצא ולהתגלות בכל מקום ומקום. כלומר, יש פה ממש נשיאת הפכים – צריך למצוא מקום כזה שמגלה שהשכינה נמצאת בכל מקום. כידוע, יש שתי דעות, אם "שכינה במערב" או "שכינה בכל מקום". לפי ההסבר הזה של "ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל אחד ואחד, צריך קודם לייחד מקום, אך תכלית הכוונה של אותו מקום היא שנרגיש את ה' בכל מקום, שה' ש"שכן שמו שם" נמצא בתוך הלב של כל יהודי, ב"רעותא דלבא" של כל אחד.

כמו שהדבר נאמר לגבי המקדש בירושלים עיר הקדש כך גם לגבי כל מקדש מעט, "מעט מעט" כמו שהסברנו קודם. מקבלים השראה כשמגיעים למקדש, אבל מי שזוכה לקבל את ההשראה כדבעי הולך איתה לכל מקום, היא נמצאת בלב שלו בכל מקום. לכן, גם כשהוא גולה מכאן יותר משנה, ונמצא למעלה באיזה קראוון – הוא פה.

כלומר, מקום שבאמת ראוי להקרא מקדש – שהוא לכאורה מקדש שיש לו "מקום אשר יבחר הוי'", מה שנקרא היום בפיזיקה 'תופעה מקומית' – הוא מקום שתכלית הכוונה היא שיתגלה כ'תופעה לא מקומית', שיגלה מה שנקרא היום 'שזירה קוואנטית', שאנחנו קשורים למקום בכל מקום, וכל מקום ומקום הוא "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם". אם יש שם יהודי – יש שם את המקום, יש את המקדש. רק מה? הדבר הזה מתגלה דרך המקום – לכן מתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". יש ענין להדר ולכבד כל מקדש מעט, כמו כאן במקום הזה. ידועה ומפורסמת השיחה של הרבי על "בית רבינו שבבבל", מקום שממש משמש מקום השראת השכינה, כמו בזמן שבית המקדש היה קיים.

בית המדרש ביצהר – מקום לא מקומי

המקום הזה, המיוחד, שאנחנו יושבים בו, הוא מיסודו 'לא מקומי', מקום-לא-מקומי, כי המקום האמתי הוא בשכם, אצל יוסף הצדיק. ככה דובר, ולכן היתה התלבטות, אם לבחור בכלל במקום הזה, האם לבנות פה מעין בנין קבע, שהרי אנחנו לא רוצים לקבוע קבע פה. הקבע של הישיבה הזו הוא בשכם עיר הקדש, אותו מקום שיעקב אבינו קנה במאה קשיטה, כמו שדוד המלך קנה את מקום המקדש בשש מאות שקל, כמו שאברהם אבינו קנה את המערה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. כל שלשת המקומות האלה קשורים בעצם למקום המקדש, המקומות שאין אומות העולם יכולים לטעון שהם גזולים בידינו, שהרי קנינו אותם בכסף מלא.

אם כן, יש פה ישיבה קדושה, מקום שמיסודו הוא לא מקומי, וממילא – הביטוי היום בפיזיקה, כשמדברים על 'שזירה קוואנטית' – חלקיק קשור לעוד חלקיק בקצה היקום ומתנהג בהתנהגות לא מקומית. לכן גם התלמידים כאן של הישיבה מתנהגים בהתנהגות אי-מקומית. כלומר, שהם מפיצים את התורה ואת היהדות ואת היעוד של הגאולה הקרובה לבוא בכל אתר ואתר.

מצד אחד יש מקום, וב"ה שהמקום חוזר, אך מצד שני הוא נותן השראה לא מקומית. לכן עיקר השמחה הוא של המקום עצמו – הוא היה בצער. אמנם, הרבה מהתופסים היו יהודים, אז אולי הוא קצת התנחם – אבל בכל אופן המקום היה בצער, שלא היו כאן בחורי החמד שהוא שייך להם בעצם, אלה שיושבים ולומדים תורה במקום. לכן, עיקר השמחה הוא שמחת המקום בעצמו. אבל לחבר'ה, לתלמידים, המקום עצמו נותן את ההשראה האלקית של אי-מקומיות, להתנהג בהתנהגות אי-מקומית.

חץ הזמן בכיוון השזירה הקוואנטית

אם כבר מזכירים את הביטויים החדשים האלה, של הפיזיקה המודרנית, אחת התיאוריות הכי עדכניות – ממש מהשנים האחרונות – היא שיש רוצים להגדיר את חץ הזמן בהתאם לשזירה הקוואנטית. למה הזמן נוסע רק בכיוון אחד, מהעבר לעתיד? חץ הזמן הוא אחד החידות הגדולות ביותר של מדע הפיזיקה. היום רוצים להסביר את עצם המהות של חץ הזמן, שהוא נוצר בדרך ממילא מהתרבות של שזירה קוואנטית. ככל שהשזירה הקוואנטית גדלה ביקום – כך נוסע הזמן. כאילו שהזמן עוקב אחרי הכמות של השזירה הקוואנטית.

כלומר, ככל שיש יותר ויותר התנהגות אי-מקומית, ככל שיש יותר ויותר אנשים שקשורים בעצם אחד עם השני – יותר ויותר ערבות הדדית בין יהודים, שזו תופעה של שזירה קוואנטית בגדול, במאקרו, לא רק במיקרו – הזמן הולך לכיוון הזה. כלומר, הזמן חפץ בערבות, הוא נע לכיוון של מקסימום ערבות בין חלקיקי היקום, מקסימום השתקפות. מהי התנהגות אי-מקומית? שאחד בקצה היקום משקף לגמרי – עושה יחד – את מה שהחבר שלו עושה בקצה השני של היקום, אף על פי שהמרחק ביניהם הוא הרבה מליוני שנות אור. כלומר, אין שום דרך אפשרית לפי הפיזיקה הקלאסית שיגיע מידע או קשר בין שני החלקיקים, אבל הם קשורים בעצם – "כל ישראל ערבים זה בזה" בעצם.

גילוי הסובב כשמסתובבים

לפי התיאוריה הזו, שלענ"ד מאד מתקבלת על הדעת, צריך לדעת שאנחנו נוסעים – שהכיוון שלנו הוא – למקסימום ערבות, מקסימום ציבוריות, אחריות אחד על השני. שכל אחד משקף את השני, כל אחד מכיר שהשני נמצא בתוכי ואני נמצא בתוכו. שוב, זה בא לידי ביטוי מיד בהתנהגות שלנו – שאנחנו מתנהגים בהתנהגות אי-מקומית.

אז יש מקום, יש ישיבה, אבל בעצם אנחנו מסתובבים בכל מקום. למדנו לאחרונה שמי שמסתובב ממשיך מאור אין סוף הסובב כל עלמין. ככה באמת מוסבר בחסידות בכלל ובמאמרי רבי אייזיק בפרט – שיש לנו זיקה מיוחדת אליו במקום הזה – שהגילוי המיוחד של בית המקדש הוא גילוי הסובב כל עלמין. אף על פי שככלל הסובב אינו מתגלה – בבית המקדש הוא כן מתגלה. גילוי הסובב פועל בדיוק את הדבר הזה – שמסתובבים בכל מקום, בכל אתר ואתר, ו"לית אתר פנוי מיניה", לא רק מהקב"ה אלא כל יהודי ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". על כל יהודי, אם הוא הגיע לדרגה הזו של שזירה עם כולם, אפשר לומר עליו ש"לית אתר פנוי מיניה".

הבחנה בראי בין מציאות לדמיון

אם כבר הזכרנו את רבי אייזיק, איך הוא מסביר שמציאות אמתית של יהודי היא בדרגה של "לית אתר פנוי מיניה"? הוא אומר שאם תעמיד ראי – בכל מקום – פתאום תראה אותו בתוך המראה. יש דברים שנדמה שהם נמצאים, אבל באמת הם לא נמצאים – רק כח המדמה. יש דברים שהם נמצאים באמת. איך אפשר להבחין אם אני מסתכל על מישהו או משהו ואני לא יודע אם הוא באמת נמצא – אני גם לא יודע אם אני באמת נמצא – או שהוא רק דמיון? אולי אני בעצם מקרין את הדמיון, מוציא את הדמיון שלי החוצה.

כתוב שיש עצה. יש הרבה עצות לכל מיני דברים מוזרים שלא יודעים להבחין ביניהם, ובמקרה שלנו רוצים לדעת אם יש עצה לדעת אם אתה באמת נמצא או לא. העצה היא להביא מראה מול מה שלא יודעים אם הוא נמצא, ומסתכלים אם הוא משתקף במראה. אם רואים אותו במראה – זאת אומרת שבעצם הוא גם היה במקומו, והמראה רק מגלה אותו. המציאות האמתית מתפשטת בכל מקום, והמראה מגלה שגם קודם הוא היה נמצא שם – וזה סימן שהוא גם נמצא היכן שהוא נמצא. אם אשים את המראה והוא לא ישתקף – סימן שלכתחילה הוא רק דמיון. זה חומר למחשבה, איך מבחינים בין מה שנמצא באמת לכח המדמה.

אור אי מקומי

בכל אופן, הווארט היה שאנחנו צריכים להתנהג בהתנהגות אי מקומית. כל הבעיה של אינשטיין, שלכן הוא לא קבל את תיאורית הקוואנטים, היתה שהוא חשב במושגים של ממלא כל עלמין – אז יש הגבלה של מהירות האור. הוא לא עשה את החשבון, הגימטריא, שאם אומרים אי-מקומי (כך המדענים מתרגמים את זה לעברית) רואים שהוא שוה בדיוק אור.

אם כן, יש לנו פירוש חדש ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שאלה שני מיני אור. יש את האור של אינשטיין, שהוא האור שבמציאות, לא האור שאדם הראשון מסתכל בו מסוף העולם ועד סופו – אור עם מהירות מקסימלית. זה האור השני, "ויהי אור". האור השני הוא מקומי, אף שגם הוא שוה אי-מקומי, אך הוא מצטמצם ועל כן על אור זה ראוי לכוון אור בגימטריא גדר, כלומר שהוא מוגדר ומוגבל. האור הראשון, שה' אומר "יהי אור", הוא אור ששוה אי-מקומי, הוא לא מקומי בכלל. הביטוי לכך הוא שאדם הראשון מסתכל בו מסוף העולם עד סופו בן רגע, בלי זמן. הוא למעלה מהזמן, ולכן לא לוקח אפילו חלקיק של שניה שהחלקיק החבר בקצה היקום השני יודע וגם מתנהג בדיוק כמו החבר שלו. הזמן עוקב אחרי התופעה הזו, הזמן שואף ומשתוקק להגיע למצב בו שני יהודים בשני קצווי תבל מחוברים בעצם – זה מה שמגדיר את חץ הזמן.

ב. חמשה קנינים בפרצופי האצילות

שלשת פסוקי בראשית – מ"שמים וארץ קנין אחד" ל"אברהם קנין אחד"

הפסוק הראשון של התורה הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הפסוק השלישי הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בסוף פרקי אבות כתוב "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד"[ב]. על הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" חז"ל דרשו "אברהם התחיל להאיר", כך שהפסוק השלישי הוא בעצם הקנין של "אברהם קנין אחד". הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הוא בעצם "קונה שמים וארץ", כמו שרש"י כותב ש"קונה" הוא כמו "בורא". הפסוק הראשון הוא "שמים וארץ קנין אחד". התורה רמוזה בתוך המלה "בראשית", "בחוכמא", "אורייתא מחכמה נפקת" – "תורה קנין אחד".

הפסוק השני הוא "והארץ היתה תהו ובהו", קודם הארץ היתה למטה מהמציאות, כתוצאה של שבירת הכלים, עולם התהו שנשבר. אחר כך בא אברהם אבינו, "מי העיר-האיר ממזרח", מתחיל לגלות אלקות בעולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". גם לאברהם היה מקום, "ויטע אשל בבאר שבע", אבל הכוונה שלו לא היתה שהאלקות תתגלה רק באותו מקום אלא שהאלקות תתגלה מתוך אותו מקום בכל העולם כולו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". האריז"ל אומר ש"בראשית ברא אלהים" היינו ראשית התיקון, אחרי שבירת הכלים, ואילו "והארץ היתה" היינו מה שהיה קודם ("היתה" לשון עבר).

אריך אנפין: "שמים וארץ קנין אחד" ("תורה קנין אחד" – תורה דעתיקא)

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו "שמים וארץ קנין אחד", ואף שה' קונה אותם אין בהם עדיין גילוי אלקות, כי קנין שמים וארץ הוא מצד הכתר, מצד אריך אנפין. התורה שקודמת לקנין שמים וארץ, לפי סדר הברייתא, היא תורה דעתיקא, "תורה קנין אחד". אחר כך, "שמים וארץ קנין אחד", היינו קנין מצד אריך.

הדוגמה היא דוגמה שרבי אייזיק מאד אוהב להביא, שאחד חולה ובא איזה מקובל גדול ומרפא אותו על ידי שמות קדושים, על ידי קמיע, שאז החולה מתרפא בבת אחת ובכלל לא מרגיש מאין באה לו הרפואה. כך הוא קנין שמים וארץ, שה' הבריא את המציאות, אבל מכח שנבדל בעצם מיכולת המציאות להרגישו בקרבה. זה הפירוש שקנין שמים וארץ הוא מצד אריך, שהוא הסובב כל עלמין האמתי, וגם הפרצופים של עולם האצילות לא מרגישים את הנוכחות שלו.

אבא: "אברהם קנין אחד"

אבל אחר כך, כשה' כבר קונה את אברהם אבינו – ואברהם הוא המאמין הראשון והוא הנשמה הראשונה שזכתה להיות מרכבה לו יתברך – זה כבר קנין בדרגה אחרת, "קנין אחד" של גילוי אור אבא, ככה מסביר רבי אייזיק – גילוי אור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, אור בגימטריא אי-מקומי. מי שזוכה לגילוי אור אבא, אור אי-מקומי, הקנין שלו – קנין לשון תיקון – הופך אותו למרכבה, חודר גם לתוך הגוף שלו.

היו אנשים גדולי עולם, אדם הראשון שעשה תשובה, חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר – היתה להם דבקות בה' יתברך, בורא עולם, אבל לא היתה להם אמונה. אמונה היא גילוי כח אלקי שלמעלה מאור הנשמה לגמרי – הוא בעצם המלכות דאצילות בכבודה ובעצמה שמתגלה באדם, כח אלקי שלמעלה מאור הנשמה. זו אמונה, והראשון שזכה לאמונה הוא אברהם אבינו – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". איך זה בא לידי ביטוי? מה התכלית של אמונה? שהיא חודרת לתוך הגוף שלו עד כדי כך שהוא מוריש ומנחיל את האמונה שלו לבניו אחריו. היום אומרים שהדבר נכנס לגנים שלו – זה קרה אצל אברהם אבינו. גילוי זה הוא "מסטרא דאור אבא". "אברהם קנין אחד".

אמא: "ישראל קנין אחד"

אחר כך, כשישראל יצאו מהתפיסה במצרים – להיות בתפיסה היינו להיות בן של אברהם אבינו שיורש את האמונה ואז נמצא בתפיסה כך וכך שנים, בגלות מצרים, וכשיוצאים מהתפיסה – הגילוי הוא מסטרא דאור אמא, הפרצוף הבא. מה שנותן הגילוי מאור אמא הוא ה"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כשאדם היה תפוס בבית הסהר ויוצא לחפשי הוא מ"ארבעה צריכים להודות" – סוף התפשטות אור אמא, "בינה עד הוד אתפשטת".

ידוע שכל גלות מצרים היא להיות תפוס ברחם האם דסט"א, כמעט עד נון שערי טומאה. מהם נון שערי טומאה? דעות כוזבות של תרבות זרה. היינו תפוסים שם, עבד לא יכול לברוח ממצרים – כמו מי שתפוס היום בתרבות הלא-יהודית – עבד לא יכול לברוח משם בלי נס, בלי עוד גילוי, עוד קנין שהקב"ה קונה את עם ישראל להיות לו לעבדים, "'עבדי הם' ולא עבדים לעבדים", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

מה זה נותן? מה אנחנו צריכים להרגיש, כל מי שהיה בבית הסהר ויוצא? הבנין היה תפוס בבית סהר ויוצא, יש כאן הרבה חבר'ה שהיו בבית סהר ויצאו – מה צריכים להרגיש? "לכתך אחרי במדבר", מעתה נמשכים ליעד. אמא היא "עמק אחרית", היא חזון. אבא הוא נקודה אחת, אין שם חזון – הכל בנקודה אחת. אור אמא הוא חזון שנמשכים אחריו באהבה רבה – "תעבדון את האלהים על ההר הזה", ליציאת מצרים יש יעד, "לכתך אחרי במדבר". כל פעם שיש חג הגאולה – כמו ששרנו "פדה בשלום" – ההתעוררות היא שכעת אני חפשי ללכת אחריך, אחרי האהוב שלי. "אם יגאלך טוב" – רות ונעמי מחכות לגואל והולכות אחרי הגואל, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", זו מדרגה של אור אמא, קנין מצד אור אמא.

ז"א: "תורה קנין אחד" (הארת עתיקא בז"א)

אחר כך, אחרי מט ימים של הספירה, מגיעים ליום החמשים – "תספרו חמשים יום" – ואז בשער הנון של הבינה עייל (נכנס) עצמות אור אבא, ממשיך מפנימיות אבא פנימיות עתיק, מתורה דעתיקא, שתתגלה בז"א. אז רמח איברין דז"א, רמח מצוות עשה, מתחברות לגמרי עם הנפש של היהודי והוא מקבל כח שעל ידי קיום המצוות – "אשר קדשנו במצותיו וצונו" – הוא יכול לייחד את האלקות ממש עם העולם (שכולו היה לפני מתן תורה).

בפרקי אבות כתוב "תורה קנין אחד" לפני "שמים וארץ קנין אחד" – כי הכל כלול בתורה. אבל הגילוי המיוחד של התורה לפי הכרונולוגיה הוא אחרי שמים וארץ, אברהם, ישראל (במובן של גאולת ישראל, יציאת מצרים) ואחרי "תספרו חמשים יום" מגיע מתן תורה ממש לישראל – מה שכל רמח איברין דז"א מתייחדים עם הנשמה וגם עם הגוף של היהודי על ידי קיום המצוות שלו.

מלכות: "בית המקדש קנין אחד"

אבל יש אחרון אחרון חביב. הגם שהתורה נתנה, ויש לנו כח לייחד את האלקות – "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – הסובב לא מתגלה בעולם, אין עדיין מלכות ישראל ממש. הקנין האחרון הוא בית המקדש. אמרנו שכאן אנחנו חוגגים הערב את הגאולה, את השחרור, של בית המקדש – של מקדש מעט. כל מה שהסברנו כעת רק לסגור את הסבוב הזה של סובב כל עלמין.

המקדש הוא עבור גילוי ה"פני לא יראו". אחד הפירושים של "פני לא יראו" היינו שפנימיות הכוונה של מה שאני עתיד לבחור לא התגלתה. כמו שאמרנו, שבכל התורה "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם" לא מתגלה. כמו שכתוב על הגאולה ש"לבא לפומא לא גליא" – היא בנקודת הלב הפנימית של היהודי. "ושכנתי בתוכם", בתוך נקודת הלב של כל יהודי, שוכן מה שבפנימיות הלב של ה' – מתי יבוא משיח. "ופני לא יראו", אך במקדש זה כן מתגלה.

איך ה"פני" מתגלות? כשיהודי נכנס למקדש נופל עליו אימתה ופחד מאור השכינה השוכן במקום הקדוש, ולכן יש מצוה להשתחוות מיד כשנכנסים למקדש. כאן, בבנין הישיבה, לא משתחווים בפישוט ידים ורגלים על הרצפה, אבל בלב, בפנימיות, כשנכנסים כאן בפתח צריכים להרגיש דבר ראשון בטול מוחלט. אז גם כשאדם קם מהבטול הזה, מההשתחויה הזו, יש לו גילוי של סובב – יש מקום שמגלה את האי-מקומיות, ש"שכינה בכל מקום", לא רק במקום הזה. הייתי צריך להגיע למקום הזה כדי לגלות שהשכינה בכל מקום.

המשל שלפני התקיעות

מי נתן לזה משל? המשל המפורסם של הבעל שם טוב, שהוא היה אומר לפני התקיעות: המלך הגדול מעמיד סביב מקומו חומות-חומות, ובין חומה לחומה יש אריות, נמרים, נחשים וכל מיני מזיקים שפחד מות להתקרב אליהם. וגם, כשבאים לכל שער בכל חומה וחומה יש שם פקידים שמנסים לתת שוחד לכל אחד ואחד שמגיע לשם – אם תשאר כאן, לא תתקדם הלאה, נתן לך כל מיני מענקים, בגשמיות והעיקר ברוחניות, ניתן לך רוח הקדש וכל מה שאתה רק חפץ, רק תשאר פה ואל תתקדם יותר.

יש רק אחד, שהוא בן המלך – מתגלה למפרע שהוא בן המלך – ששום דבר לא מענין אותו, הוא חייב להגיע למלך עצמו. הוא במסירות נפש וביסורים גדולים ובכח אדיר, בעוז, עובר מחומה לחומה עד שבסוף הוא עובר את כל הפחדים ואת כל הפיתויים – יש פחד ויש פיתוי – עד שהוא מגיע לפני אביו המלך ומיד נופל ומשתחוה אפים. אז הוא מתחיל לבכות, מה זה כל החשך והיסורים שהייתי צריך לעבור כדי להגיע אל פניך?! אז המלך אומר לו – תסתובב. האבא אומר לבן להסתובב מאה ושמונים מעלות. כשהוא מסתובב הוא רואה שהכל אור אין סוף פשוט, אין חומות, אין דובים ואריות ואין כלום – הכל אור אחד פשוט, "באור פני מלך חיים".

זה בדיוק מה שאנחנו מתארים עכשיו. מגיעים למקום, משתחוים, ופתאום אומרים לך – תסתובב, "מאין באת". כשאתה מסתובב אתה פתאום רואה שהכל אחרת לגמרי, הפוך לגמרי ממה שדימית. אם כי שסבלת יסורים אין סוף כדי להגיע לכאן, כל יסורי הגלות עד שמגיעים סוף כל סוף ליעד, למלך המשיח – אך בסוף מתגלה ש"לית אתר פנוי מיניה", "באור פני מלך חיים", הכל אור אין סוף פשוט.

גילוי ההשתקפות בכל מקום

הגילוי האחרון, של בית המקדש, הוא המלכות. הרבה פעמים כתוב, אפילו באותו מאמר, שהמלכות היא סוד הדמות. ז"א ומלכות הם צלם ודמות. דמות היא מה שמתגלה בשפיגל, במראה, כפי שאמרנו קודם שמציאות אמתית היא כזו שבכל מקום שתעמיד מראה תראה אותה משתקפת בה – זה סימן של מציאות שנמצאת בכל מקום.

אצל הקב"ה ודאי ש"לית אתר פנוי מיניה", אבל גם אנחנו עם הנצח – סוד השזירה. לא כל החלקיקים ביקום שזורים. כמו שאמרנו קודם, תופעת השזירה הולכת וגוברת, שזה בדיוק הווארט שמושכת את הזמן אחריה. מי הוא סוד השזירה? (שזירה היא שז"ר, שנקרא על שם שניאור-זלמן שניאורסון, תחלת חב"ד). בכל אופן, השזירה היא אנחנו, עם ישראל, במיוחד אלה שיש להם את החזון, שיש להם מקדש מעט שמשתחוים בו – בפנימיות – ואחר כך מסתובבים ורואים את אור אין סוף בכל. התכלית שלנו היא לגלות את ה' בכל מקום, להעמיד את השפיגל שיראו את ה' משתקף בכל מקום וגם יראו את כולנו יחד.

תקשורת – סימן למציאות אמתית

רבי איזייק אומר עוד משהו: לא רק שאפשר להבחין במציאות אמתית על ידי השפיגל, על ידי הראי. יש עוד סימן שמשהו מציאותי. אם יש כאן כמה חבר'ה שלא יודעים אם הם מציאות או דמיון – פה למשל הסתובבו במשך שנה הרבה חבר'ה שלא בטוח אם הם מציאות או כח המדמה – חוץ מלהעמיד שפיגל יש עוד עצה. העצה השניה היא לראות אם הם מדברים אחד עם השני בחפשיות, מתקשרים אחד עם השני טוב. אם מדובר בדמות של פרצוף שאינו במציאות, כמו כח המדמה, היא רק לעצמה. פרצוף דמיוני לא מתקשר עם אף אחד, הוא גולם. אם אתה רואה שהדמות הזו היא חברותית – סימן שהיא מציאות אמתית. להיות חברותי זה לא כח המדמה.

סימן שצריכים אהבת ישראל, שאנחנו – במיוחד התלמידים כאן – צריכים להיות מעורים בחברה, בכל חברה. התערות היא שזירה. תיכף נסביר שצריך להגיע לתחתית החברה. יש משל מפורסם של שז"ר המקורי, שניאור זלמן המקורי, אדמו"ר הזקן, שכדי להרים בנין צריך שהמנוף יתפוס הכי מלמטה – צריך להגיע הכי למטה, לתפוס את המבנה ואז להרים את הכל. אם אתה תופס את הבנין באמצע אתה שובר אותו – צריך לרדת למטה מהכל. זה ווארט חשוב מאד בחב"ד, משל המנוף.

כך אנחנו, צריכים הרבה לדבר – שאנחנו בעצמנו נהיה מציאות. אם לא מדברים עם יהודים, שאלה על עצמנו – עם כל השכל שלנו – אולי אנחנו רק כח המדמה, אולי הכל דמיון, קבר יוסף ועוד יוסף חי. מה הסימן שלא הכל דמיון? שמעורים בצבור. גם שבכל מקום תשים מראה ותראה אותנו, וגם שאנחנו מעורים בחברה, וכנראה שהא בהא תליא. אנחנו מעורים בהכי תחתון, הכי למטה של החברה.

עד כאן בקיצור חמשת הקנינים.

ג. ארבע המהפכות – חזוק הערבות

התחזקות הערבות

אולי רק נאמר עוד ווארט אחד, שקשור לנושא שאנחנו מדברים עליו בחצי השנה האחרונה, על המהפכות ועל כך שצריך להביא את התורה גם לגוים, לאינם-יהודים, כדי להביא את הגאולה. אמרנו שכל הזמן צריך יותר ויותר שזירה – זה סוד הזמן בכלל, היעד של הזמן, וזה סוד הגאולה. כל מהפכה שדברנו עליה היא יותר ויותר ערבות.

זו נקודה שאולי לא הדגשנו מספיק. מאין הכח המניע של כל המהפכות שדברנו עליהן? יותר ויותר ערבות. הרי בכלל, כמו שה' רק בחר בפועל במקום המיוחד מאות שנים אחרי שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, גם כתוב שהערבות לא היתה מיד. זו לא תופעה מידית, כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" עם יא נקודות שם, לומר שהערבות מתחילה רק כשנכנסים לארץ, בברית בשכם מתחילה השזירה, הערבות, האחריות, ובמשך הזמן היא גדלה.

ארבעה שלבים בחינוך ילדי ישראל

כמו שנסביר בהמשך, "ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו", שבתחלה מי שהיה לו אב אביו למד אותו תורה, ומי שלא היה לו אב לא למד. דרשו זאת מפסוק בתורה, "ולמדתם אֹתם", אתם. צריך להסביר יותר לעומק בהמשך. אחר כך התקינו שיושיבו מלמדים בירושלים עיר הקדש. מה דרשו? "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". גם הנוהג הראשון, שמי שיש לו אבא אחראי על הבן ומי שאין לו אבא, חבל, לא לומד תורה – כתוב בתורה, דורשים מהתורה שכך ראוי להיות. אחר כך ראו שזה לא טוב, לא מספיק, אז צריך מערכת חינוך ממוסדת – אבל רק בירושלים. גם לכך יש פסוק, "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". אבל עדיין מה היה? חז"ל אומרים שמי שהיה לו אבא היה יכול להעלות אותו לירושלים, אבל מי שאין לו אבא עדיין לא יכול לעלות לירושלים ונשאר במקומו בלי תורה.

אחר כך היו עוד שני שלבים, שאין עליהם פסוקים – אפילו אסמכתא מהמקרא אין להם. השלב השלישי, התקינו חדרים – לא בדיוק 'חדר' אלא ישיבה גבוהה – בכל פלך ופלך, והיו מעלים את התלמידים בגיל שש עשרה ושבע עשרה ללמוד שם. למה? כי אי אפשר לעזוב את הבית בגיל רך. מה היה קורה? צריך ללמוד. ברגע שהמורה היה כועס על איזה תלמיד, שהוא כבר נער גדול בן 16-17, התלמיד היה בועט בו ועוזב. זה השלב השלישי של החינוך בעם ישראל.

עד שהגיע יהושע בן גמלא זכור לטוב, "זכור אותו האיש לטוב", והתקין שבכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר יושיבו מלמדים ושמכניסים את הילדים בגיל שש או שבע לפי הכח שלהם. אם הילד בר הכי, בריא, מגיל שש. אם הוא קצת חלש מחכים עוד שנה, לגיל שבע.

יש הרבה מה להתבונן בארבעת השלבים האלה, עד "ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו", הוא בעצם כהן גדול. את זה נשאיר בע"ה להמשך.

התפתחות המחויבות הציבורית

בכל אופן, מה הווארט שרצינו לגמור בו את השיחה הזו? שכל פעם יש יותר ויותר אחריות על הכלל, יותר ויותר שזירה, וזה בא לידי ביטוי דווקא בחינוך – משרד החינוך. החתם סופר מסביר באריכות[ג] שהתקנה בסוף, של יהושע בן גמלא, היא בעצם התחייבות של הצבור. ההתחייבות נוגעת להלכות שכנים, הלכות צבור, שאף אחד לא יכול למחות ולמנוע להושיב 'חדר' בשכונה שלו, לידו. הוא לא יכול לומר שהילדים עושים רעש, מפריעים לו לישון, איני סובל כאן את הילדים.

משמע בדבריו[ד] שזו אפילו התחייבות כספית על כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר, כל מקום ומקום, שצריכים – גם מי שאין לו ילד – לדאוג לחינוך. השכנים הפכו להיות שזורים בעצם, שגם מי שיש לו ילד חייב להחזיק חדר וגם מי שאין לו ילד חייב – זו התחייבות של הצבור, לא של הפרט, ואף אחד לא יכול למחות. מי שהכי חי את הענין הזה הוא החתם סופר, בכמה וכמה מקומות[ה], אבל כאן לענין חינוך. אותו דבר, אותו פרנציפ, הוא הפרנציפ של המהפכות – כל מהפכה היא פשוט יותר ויותר אחריות, יותר ויותר שזירה.

מהפכת החינוך הציבורי

קודם כל, מה ההבדל בין מהפכה למה שעשה יהושע בן גמלא והשלבים הקודמים? מה שעשה יהושע בן גמלא אינו איסור. אמרנו שגדר מהפכה הוא לקחת דבר שהיה ממש בגדר אסור ולדרוש "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". מה שאין כן, לכאורה, אצל יהושע בן גמלא – לא ממש היה אסור לעשות חדרים בכל מקום ומקום, רק לא היה מקובל.

אף על פי כן, אם נתבונן בפנימיות, אם התורה אמרה "ולמדתם אֹתם", אתם, לא מישהו אחר – לא היה אסור, אבל יש כאן המלצה שהשזירה שבאה לידי ביטוי בתלמוד תורה היא דווקא בין האבא לבן. כאילו שאם מישהו אחר מלמד תורה זה לא לכתחילה. על זה כן היה "הפרו תורתך", שהופך להיות כן לכתחילה, כי יש ערבות. כמו על פי פשט, האבא שוכר לבנו מלמד. יש אפילו ב"היום יום", שאדמו"ר הזקן אמר לגבי החינוך של בנו, אדמו"ר האמצעי, הוא קרא לאברך מהחסידים ואמר – לי יש חיוב של "ולמדתם" ולך יש חיוב לפרנס את משפחתך, בא נתחלף. אז הוא הדריך אותו איך הוא ילמד את בנו את האות א, שהיא י למעלה ו-י למטה וקו באמצע, עם שני הפירושים בזה.

אם כן, יש כאן באמת איזו מהפכה – לא רק תקנה יפה והתחיבות ציבורית. צריך לומר שכל ערבות, כל ענין ציבורי, יותר ויותר ראש של צבור, יש בו מהפכה – להפוך נורמות חברתיות שהיו. מה הווארט? תמיד יותר ויותר שזירה, יותר ויותר אחריות וערבות. אז הזמן נוסע אחריך, אוהב אותך. אדמו"ר הזקן אמר שיש מצוה "לחיות עם הזמן". לפי הפירוש הזה, "לחיות עם הזמן" היינו לקבל חיות ממה שהזמן אוהב – אתה חי ממה שהזמן חי. הזמן חי מיותר ויותר שזירה.

שלש המהפכות – התחזקות הערבות בעם ישראל

עוד פעם, המהפכה שהיא ממש מהפכה, לעשות איסור, היא שפעם התורה היתה רק עבור תלמידי חכמים קרובים, שאפשר ללמד אותם מפה לאזן, אבל אסור לכתוב – דברים שבעל פה אסור לכתוב. מי מפסיד? הרחוקים. בזמן רבי, אחרי חורבן בית שני, יש הרבה רחוקים ולא רק קרובים. אם צריך שזירה בין הרחוקים לקרובים צריך לדרוש "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" ולכתוב את התורה שבעל פה, אף שממש אסור לכתוב. כנ"ל לגבי אברכי כולל ורבני עיר – המהפכה הבאה. כנ"ל לגבי המהפכה הבאה – תורה לנשים.

מה פתאום נשים? אסור, אפילו לאבא – שמצווה ללמד את הבן – אסור ללמד את הבת. מי הראשון ששבר זאת? בשיעורים דברנו על החפץ חיים, אבל לקראת חדש תמוז – תראו בדף "התחדשות" – רואים שמקור המהפכה של הנשים הוא בעל אוה"ח הק', שכתב את הפירוש שלו לבנות שלו ודרש לנשים. הבעל שם טוב אמר עליו שהוא משיח בן יוסף. כנראה שענין משיח בן יוסף הוא המהפכה של חנוך נשים. זו שזירה של כל עם ישראל כולל קהל נשים.

אפשר לחשוב שזה לא צנוע, אבל זהו בעל אור החיים הקדוש – אומרים את התואר 'הקדוש' רק בענין שמירת הברית, כמו שרש"י כותב, כמו שיש סיפורים על החוזה מלובלין. יש סיפורי קדושת הברית של אור החיים הקדוש עצמו, שכך ניצל מהאריה, כידוע הסיפורים עליו. הוא הגיע לליוורנו באיטליה ושם הוא דרש בעיקר בפני נשים – שיעורי נשים. הוא דרש דרשות פתוחות לכולם, אבל בעיקר הגיעו הנשים הכבודות של הקהילה, ומזה נעשה פירוש אור החיים, שהרבי הקודם גם אומר שהוא כתב אותו עבור הבנות שלו (ולציין שאשתו הניחה תפילין). הוא ודאי הראשון שסלל את הדרך והתחיל את המהפכה של חנוך בנות. שוב, מה המהפכה? שזירה של קהל גברים עם קהל נשים. כל השזירה הזו נעשית מכח התורה.

המהפכה הרביעית – אחריות על הגוים

עד כאן אני מבין שיש ערבות. על מי כתוב "ערבים זה בזה"? בין יהודים, גם נשים הם יהודיות. אבל באים למהפכה הרביעית, ואם מחדשים שגדר המהפכות הוא גדר של ערבות, יש איזו ערבות עם גוים?! הרי "כל ישראל ערבים זה בזה". אבל אם יש לנו תפקיד להיות "אור לגוים", סימן שאצל הקב"ה – שאנחנו בניו ואנחנו שלוחיו לעולם הזה – אנחנו ערבים גם לגוים. זו לא בדיוק אותה ערבות, שכל אחד ערב לשני – לא שהגוי ערב עלי ואני ערב עליו. כנראה שיש דרגות של שזירה. אבל אם יש הרגשת אחריות ואני רוצה להאיר לו פנים סימן שיש איזו זיקה פנימית. ידוע שיש מחלוקת ביבמות אם "יש זיקה" או "אין זיקה". עד כה אין זיקה בין יהודי לגוי, ומעכשיו יש זיקה מסוימת – הנביא אומר שאנחנו צריכים להיות אור לגוים.

נאמר בצורה אחרת, מאד על הקרקע, מאד למטה: היום יש מצב בעולם – בגלל כל התפתחות הטכנולוגיה והמדע, שמיד באה לידי ביטוי בנשק – שיש סכנה שאיזה גוי אחד, אי שם, ילחץ על איזה כפתור אחד ויחריב את העולם, העולם יעלה באש. פעם לא היתה סכנה כזו והיום יש סכנה כזו. מי אחראי שזה לא יקרה? אם חלילה לא היו יהודים, ולא יהודים שלומדים תורה, "לולא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", יכולתי לומר, 'טוב, שילחץ על הכפתור, מה זה משנה?'. גם זו לא בדיוק השקפה נכונה, כי אם "שמים וארץ קנין אחד" אז ה' מעונין בשמים וארץ, שכוללים את כל צבאותיהם, צבא השמים וצבא הארץ. ה' רוצה הכל, גם את הגוים. מי אחראי שזה לא יקרה? רק אנחנו. אני לא יכול להטיל את האחריות על הגוי שזה לא יקרה, אלא רק על עצמי. איך היהודי דואג שאותו אחד לא ילחץ על הכפתור ויחריב את העולם? כשאני מלמד אותו תורה. יש רק סיכוי אחד שהוא לא ילחץ על הכפתור, שאלמד אותו תורת ה', פנימיות התורה, תורה עם מאור פנים – אז יש סיכוי טוב שלא ילחץ על הכפתור.

הקפדה על סדר התפשטות האחריות

איך שלא נפרש זאת, החידוש הוא מאד פשוט: בכל דור ודור – כל מעבר של כמה דורות – האחריות מתפשטת, הערבות מתפשטת, השזירה גדלה. זה הסוד של כל מה שקורה בעולם, כאן הווארט שאנחנו כבר צריכים להרגיש אחריות – אחריות פנימית – גם על הגוים. אבל הכל צריך לבוא לפי הסדר – קודם שנהיה בערבות מלאה בינינו לבין עצמנו.

למשל, כאן במדינה, במקום הזה – האחריות על גוים היתה כאן מאז ומתמיד, רק הבעיה שלא היתה ערבות בין היהודים. זה בדיוק מה שקורה כאן, שאלה שאחראים – אפילו אלה שתפסו כאן את המקום, שצועקים שהצבא נגדנו וכל הבלאגן – מרגישים אחריות על הגוי. רק מה, אתה יותר אחראי על הגוי מאשר על האח שלך?! זו הבעיה. אי אפשר לקחת אחריות על הגוי לפני שאתה לוקח אחריות על האח שלך. עוד פעם, הכל בשלבים, ולא מוותרים על משהו מהעבר כשמוסיפים עוד נדבך ועוד נדבך. אי אפשר להרוס את היסוד כדי להוסיף עוד קומה בבנין – הכל נופל, הכל מתמוטט.

"מצות ומעשים טובים" – מגבורות לחסדים

יש מצוות ומעשים טובים – ביטוי שגור בחז"ל. מה ההבדל בין מצוות למעשים טובים? מצוות הן דינים. דברנו על חנוך, על 'חדר', וגם בבית ספר יש שיעור דינים. כשאומרים דינים יש כמה משמעויות, יש למלה הזו מרחב. אם אני שואל ילד בבית ספר מה פירוש 'דינים' הוא אומר שזה שיעור שלומדים כמה פעמים בשבוע – כל מיני הלכות. אם אני שואל מקובל מהם 'דינים' הוא יאמר שהם משהו גרוע ביותר, מדת הדין. אם יש דינים, כמו שהיו כאן, צריך להמתיק את הדינים.

מה בין מצוות למעשים טובים? מצוות הן יחסית דינים. הגם שסתם מצוה היא צדקה, ודאי חסד, אבל בביטוי מצוות ומעשים טובים המצוות הן דין. למה להוסיף מעשים טובים, לא מספיק מצוות? ידוע בחסידות שמעשים טובים היינו מעשים מאירים. מצוה היא לאו דווקא אור גלוי. "רחמנא אמר 'תקעו'" אז תוקעים, דין, גזירה. אבל מעשים טובים הם חסד גלוי. כתוב – מאמר של רבא – "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". תשובה היא לשוב לה' ולקיים את כל מצוותיו, אבל אחרי כל זה – התכלית של התכלית – צריך מעשים טובים.

הווארט הוא שכאשר שמים יחד מצוות ומעשים טובים היינו גבורות וחסדים. הכלל בעולם הזה, עד לעתיד לבוא, הוא שצריך "לאכללא שמאלא בימינא", להכליל את השמאל בימין, את הדין בתוך החסד. צריך לעטוף את הדין בחסד. לכן אפילו בבגדים, בחיצוניות, מנהג חסידים לשים את הימין על השמאל – להכליל את השמאל בימין.

כל מהפכה – ממצוות למעשים טובים

שאלו אצלנו מה זה שמדברים על דינים, שמדגישים את ההבדלה בין יהודים לגוים – הכל מצוות, דברים חיוביים, כמו עבודה עברית או "לא תחנם", דינים חשובים. מהו חסד? "יהי אור", "אברהם התחיל להאיר". למי הוא האיר? לגוים. הוא הראשון שקיים את הענין של "אור לגוים". אברהם מעבר אחד וכל העולם בעבר אחר – "אברם העברי", הוא נבדל – אבל הוא קורא לכולם לעבוד את ה', מלמד אותם ש"הוי' אל עולם", ש"אל" ו"עולם" הם אחד, עומק החסידות.

אם כן, צריך להיות עם שתי ידים – ח"ו שתהיה רק יד אחת. כמו שאמרנו קודם, אם מישהו מפיץ רק לקחת אחריות על גוים, בלי אחריות על יהודים, אוי ואבוי. אף על פי כן, כל פעם שיש מהפכה חדשה – שהיא עוד שלב של אחריות חדשה על מישהו חדש שאתה לוקח עליו אחריות, שעושים שזירה – היא מעשה טוב. היא לא בגדר מצוה, היא הרי אפילו עבירה, אלא בגדר של מעשה טוב, של חסד, של חסידות. הבעל שם טוב לימד חסידות. אצלו החסידות היתה לקרב את כל היהודים הפשוטים, לראות את המעלה שלהם – זה היה החידוש שלו. אהבה לבן ישיבה כבר היתה, היא דין, אבל אהבה ליהודים הפשוטים היא חסד.

מה הכלל? "לאכללא שמאלא בימינא", בונים על השמאל. שוב, השמאל כאן הוא הדינים, מה שהיה, מה שתמיד תקף – והוא בא לידי ביטוי בדרך כלל בהבדלה. הרי הבדלה היא דין, וכל חסד הוא המתקה. צריך שהבסיס יהיה ההבדלה – כמו שאומרים תמיד שאי אפשר לקפוץ להמתקה, כמו כאן במדינה מישהו שרוצה להיות טוב לגוים והוא לא טוב ליהודים, ר"ל. אבל כל חידוש הוא בגדר מעשה טוב לגבי מה שהיה קודם. צריך להכליל את השמאל בימין – לא מחדשים דינים אלא מחדשים מעשים טובים, והחידוש הוא מה שנראה לעין, ממנו עיקר ההתפעלות, זה הכלל.

מעשים טובים הם יותר ויותר שזירה בין חלקיקים. מה שוה חלקיק? אנחנו אוהבים לומר שכל חלקיק בגימטריא אברהם. כל השזירה היא בין חלקיקים, בין אברהמים. צריך שכל פעם תהיה יותר ויותר שזירה בין חלקיקים חדשים, שלא היו שזורים עד כה.

תורה דעתיקא לקירוב הגוים

בענין הזה, נחזור רגע לסוד של חמשת הקנינים: בסדר המשנה התורה קודמת לשמים וארץ, שהרי התורה קדמה לעולם, אך בסדר הפרצופים – על פי הסדר הכרונולוגי של הקנינים בעולם – מסביר רבי אייזיק כי התורה באה רק לאחר "אברהם קנין אחד" ו"ישראל קנין אחד". ההסבר שבא ליישב את הסדרים הוא שהתורה קדמה לעולם, ל"שמים וארץ קנין אחד", בהיותה "תורה דעתיקא" שלמעלה מפרצוף אריך אנפין, אך כפי שהתורה נתנה לישראל היא פרצוף ז"א.

כך התורה נתנה לישראל, וממנה באים ל"בית המקדש קנין אחד" במלכות. אך כאשר רוצים להפיץ תורה לגוים מדובר במדרגה אחרת. בדרך כלל מבינים שלגוים צריכים לתת רק תורה של ממלא כל עלמין, תורה שלאחר הצמצום, כדי שתתאים לצמצום שלהם. אך כאן יוצא הסבר ממש הפוך. הגוים נכללים ב"שמים וארץ קנין אחד" – הם נבראים של ה', כמו כל מעשה שמים וארץ, ובכך הם נקנים לה', אך היות שמדובר בקנין במדרגת אריך, סובב כל עלמין, הוא אינו ניכר בגילוי (כדוגמת הרפואה משמות קדושים שמביא רבי אייזיק). כדי ללמד את הגוים תורה צריך להגיע למדרגה של "תורה קנין אחד" שלפני "שמים וארץ קנין אחד" – יש ללמד אותם תורה דעתיקא.

הדוגמה לכך היא סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – שאמר בפירוש שאותם "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" שיכולים להעיר את העולם מתרדמתו הם "תורה דעתיקא" – שבהם, כפי שאנחנו מסבירים הרבה פעמים, לא ברור בכלל אם הסיפורים עוסקים ביהודים או בגוים.

עד כאן השיחה הראשונה. לחיים לחיים, שוב מזל טוב.

הרבה ניגונים וריקודים.

ד. תורה ויראה

היהודי הקדוש – מתורה ליראה; רבי דוד מלעלוב – מיראה לתורה

ידוע שהיהודי הקדוש מפרשיסחא ורבי דוד מלעלוב היו חברים מאד טובים וגם היו מחותנים – שניהם היו אצל החוזה. פעם אחת היהודי הקדוש אמר על היחס בינו לרבי דוד מלעלוב שאני באתי מתורה ליראה והוא בא מיראה לתורה. צריך להבין מה זה לבוא מתורה ליראה ומה זה לבוא מיראה לתורה.

אין הכוונה כאן כמו שכתוב בפרקי אבות, מאמרו של רבי חנינא בן דוסא, שיש מי שיראתו קודמת לחכמתו, שאז חכמתו מתקיימת, ויש מי שחכמתו קודמת ליראתו, שאז אין חכמתו מתקיימת. ודאי לא מדובר בענין זה, וגם לא כתוב כאן חכמה אלא תורה.

יש באמת מי שמתחיל מעבודת התורה ומכך מגיע ליראה, עבודת ה' של יראה. בבית המקדש כתוב "את מקדשי תיראו". כמו שאמרנו קודם, שיש קנין תורה לפני קנין בית המקדש – יש סדר של תורה לפני "מקדשי תיראו", "את שבתתי תשמרו [שבת היא יום של תורה] ואת מקדשי תיראו", מורא מקדש, ויש מי שמגיע מיראה לתורה.

בפרקי אבות, באותו מאמר של רבי חנינא בן דוסא, היראה והחכמה הם בעצם בעת ובעונה אחת – "חכמתו קודמת ליראתו" או "יראתו קודמת לחכמתו" אין הכוונה בשני זמנים שונים אלא עכשיו, מה קודם. יש הרבה קדימויות. אם החכמה קודמת אצלו, גם במעלה, ליראה, או שהיראה קודמת. צריך שתהיה יראתו קודמת לחכמתו, שאז חכמתו מתקיימת. כאן, בווארט הזה, הכוונה למשהו אחר – תהליך של התפתחות האדם, כן על פי פשט בממד הזמן. איפה הייתי בהתחלה בעבודת ה' שלי ולאן הגעתי בעבודת ה' שלי. היהודי הקדוש אומר שבאתי מעבודת ה' של תורה והגעתי לעבודת ה' של יראה. ואילו ידידי-עוז, רבי דוד, בא מעבודת ה' של יראה והגיע לעבודת ה' של תורה.

"נעשה [יראה] ונשמע [תורה]" – 'נשמע [תורה] ונעשה [יראה]'

מה שכן קצת דומה הוא מה שאנחנו יוצאים משבועות, "זמן מתן תורתנו", שאז אמרנו "נעשה ונשמע". הזכרנו קודם את רבי אייזיק מהומיל, וידוע מה שהוא כתב – ומוסבר אצלנו בכמה מקומות – שאז הקדימו "נעשה" ל"נשמע", קודם נעשה מה שה' אומר ואחר כך נשמע ונבין, תהליך של זמן. אך כעת, אומר רבי אייזיק, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, בדור הגאולה, גם בהתאם למצב הדור, איך עושים בעלי תשובה שירצו משיח? מתחילים מה"נשמע", צריך שישמעו משהו, איזו מתיקות של תורה. איך אדם חוזר בתשובה? כשפתאום הוא טועם, פעם ראשונה בחיים, את טוב הטעם של התורה. מתוך זה מתחשק לו גם לעשות, הוא מבין שאם התורה אומרת משהו ואני אוהב ונמשך אחרי התורה – צריך לעשות מה שכתוב בתורה. פשוט מאד, בדור שלנו מאד מסתבר שצריך את ה"נשמע" כדי להגיע ל"נעשה".

בכל אופן, "נעשה ונשמע" זו דוגמא. אם הסדר הוא "נשמע ונעשה" התחלתי מהתורה וממנה הגעתי ליראה. אם הסדר הוא כמו שהיה, וכמו שתמיד מהללים ומשבחים, ובזכות זה ירדו מלאכי השרת ונתנו לכל יהודי שני כתרים, "עדים מחורב", העדי והתכשיט שלנו, שני הכתרים שלנו, אז ודאי יש ענין של קודם יראה ("נעשה") ואז תורה ("ונשמע"). בעצם, מתי אמרו "נעשה ונשמע"? לפני מתן תורה. איך זוכים לקבל את התורה? על ידי יראה, "נעשה", ואז נגיע ל"ונשמע", מתן תורה.

"למען תלמד ליראה"

יש ספר שכעת יצא לאור, אני חושב שכבר נמצא כאן בישיבה – שו"ת מבשר טוב. יש שלשה כרכים, ובאחרון יש ווארטים, 'עובדין טבין', ושם מביא לקראת הסוף את הווארט הזה של היהודי הקדוש מה בינו לבין רבי דוד מלעלוב. שם הוא מצא מקור מאד יפה בש"ס להסמיך עליו את הווארט הזה, שיש שתי בחינות – בחינה של תורה לפני יראה ובחינה של יראה לפני תורה[ו].

יש פסוק שאומר "למען תלמד ליראה את הוי' אלהיך". בפסוק הזה משמע מאד חזק, אסמכתא מאד חזקה, שקודם צריך ללמוד ומתוך הלימוד – מתוך התורה – באים "ליראה את הוי' אלהיך". אבל, הוא אומר, יש מקום אחד שהתוספות מביאים את הפסוק הזה – מהספרי – בו הוא אומר שמתוך שאדם בא לירושלים עיר הקדש ורואה את עבודת המקדש בא לו הרצון ללמוד[ז]. הוא מגיע ל"בית המקדש קנין אחד" כפי שדברנו קודם, רואה את עבודת הכהנים ושירת הלוים, ובכלל כשרק נכנס לבית המקדש נופלת עליו יראה עילאה – מהחויה של לבוא לירושלים, למקדש (וכך במקדש מעט, כמו החויה של לבוא להתוועדות חסידית טובה), באה לאדם יראת שמים. יראה יכולה להיות חויה הכי נעימה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". מתוך היראה הזו בא לו חשק לעסוק בתורה. כך התוספות כותבים, שמתוך חוית ירושלים והעבודה בא חשק ללימוד. כך הוא מפרש את הפסוק, הפוך מהסדר, שקודם יש יראה מחוית המקדש וכל מה שקורה בירושלים ומתוך כך הוא בא לעסוק בתורה – זו לשון התוספות.

זו אותה גמרא שדברנו קודם, הגמרא של "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל". לא אמרנו קודם, הביטוי שם הוא "שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל". אם היו מגיעים רק לשלב השלישי, שיש ישיבה בכל פלך ופלך, נשתכחה תורה מישראל אלמלא יהושע בן גמלא שבא והושיב ת"ת בכל מקום. כנראה השלב הרביעי הוא כנגד המלכות של מצות החינוך בעם ישראל.

תוספות כאן הם בעצם על השלב השני, שדרשו "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים", לכן ראו לנכון להושיב מלמדים רק בירושלים, לא בשום מקום אחר. מהתוספות יוצא שצריך ללמוד במקום שיש בו יראה. הרי בכלל ירושלים עיר הקדש נקראת ירושלים על שם שלמות היראה, כידוע, וכל שכן כשנכנסים למקדש, "את מקדשי תיראו".

ה. יהושע בן גמלא

אם כן, בעצם חזרנו למה שאמרנו קודם שנאריך קצת בענין של יהושע בן גמלא. כל פעם כשאנחנו מתוועדים – במיוחד כאן, כנראה יש סגולה מיוחדת במקום הזה – אוהבים לדבר על אחד מגדולי ישראל ולנסות להתייחד איתו ולקחת אותו איתנו לכל מקום, ממקומי לאי-מקומי.

כהונתו הגדולה של יהושע בן גמלא בזכות מרתא בת בייתוס

מי היה יהושע בן גמלא? איך הוא נעשה כהן גדול? זה סיפור מיוחד של שלום בית. הוא היה כהן גדול בזכות אשתו, "הכל מן האשה". על פי פשט, כמו שנסביר את הפשט. איך קראו לאשתו הצדיקה? חז"ל דרשו שמה שכתוב בקללות, בפרשת כי תבוא, "הרכה בך והענֻגה", זו בעצם נבואה לאשתו של יהושע בן גמלא (ורמז לשזירה המלאה בינה לבין בעלה: "הרכה בך והענגה" עולה יהושע). הוא היה כהן גדול לפני חורבן בית שני, והתורה מדברת על אשתו "הרכה בך והענֻגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ". קראו לה מרתא בת בייתוס – כך בגמרא. היא מוזכרת כמה וכמה פעמים בש"ס בבלי בשם מרתא. במדרש רבה היא מוזכרת כמה פעמים במדרש איכה, לענין חורבן בית שני, היא נקראת מרים בת בייתוס – אשתו של יהושע בן גמלא כהן גדול.

יש משהו מאד מיוחד בזוג הזה. היא היתה אלמנה, אבל היא היתה אשה הכי עשירה בעם ישראל. דברנו קודם על נשות הגבירים שהיו באות לשמוע את דרשות בעל אוה"ח הקדוש בליוורנו. משמע שמרתא בת בייתוס היתה בכלל הכי עשירה בעם ישראל (לא רק בנשים). לא ראיתי כתוב מאין הכסף שלה, אבל היא הכי עשירה, עד כדי כך שחז"ל משתמשים בה בכמה מקומות כדוגמת האשה העשירה. למשל בכתובות, בדיני כתובה, כשרוצים להשוות או לחלק בין העניה שבישראל לעשירה שבישראל – אומרים העניה שבישראל לעומת מרתא בת בייתוס. היא הסמל לאשה הכי עשירה.

בכל אופן, יהושע בן גמלא היה כהן הדיוט והוא ארס אותה, קידש את מרתא. לא היה נח למרתא שהיא תתחתן עם סתם כהן, כהן הדיוט, לכן היא הביאה לינאי המלך – תוספות אומרים שאין הכוונה לינאי הראשון, כי הסיפור הזה היה קרוב לחורבן בית שני – תרקבא דדינרי. תרקבא היינו שני קבים, חצי סאה של דינרי זהב, כדי שימנה אותו לכהן גדול. כלומר, היא פשוט שחדה את המלך. בבית שני הכהנים הגדולים לא היו הכי צדיקים. היא שלמה הון רב למלך כדי שימנה את הארוס שלה לכהן גדול, אף על פי שהיו אחרים – המפרשים מסבירים שהיו אחרים יותר ראויים ממנו.

קדש כהן הדיוט וכנס כהן גדול

לומדים מכך הלכה מאד חשובה. יש מצוה על כהן גדול לשאת בתולה. כהן הדיוט יכול להתחתן עם אלמנה – גרושה אסורה עליו ואלמנה מותרת לו – אבל כהן גדול אסור. יש פה איזו אליה וקוץ בה – מצד אחד הוא קדש אותה, אלמנה, כשהיה כהן הדיוט וזה מותר, אבל היא לא רצתה שישא אותה ככהן הדיוט, חייב שבעלה יהיה כהן גדול. לכן היא שחדה את המלך שימנה אותו לכהן גדול.

כעת השאלה בהלכה האם הוא יכול לכנוס אותה, לגמור את השידוך? הרי פעם היה הבדל זמן בין קידושין לנישואין – היום עושים יחד, תחת החופה, אבל פעם היה הפרש זמן של שנה או פחות. מכאן חז"ל לומדים הלכה למעשה (וכן פוסק הרמב"ם) – בזמן שיש מקדש וכהן גדול – שאם כהן הדיוט קדש אלמנה מותר לו לכנוס אותה לאחר שנמנה לכהן גדול, וכך הוה.

כתוב בפירוש כך, ומסתמכים על הסיפור הזה, אבל יש המון חקירות בענין. השאלה האם צריך לשאת עוד אשה בתולה, ואז האם צריך לגרש אותה. לפי הרמב"ם משמע, כך הוא פוסק, שכהן גדול יכול להיות נשוי רק לאשה אחת כל השנה. יש אומרים שכל השנה יכול להיות נשוי לכמה, אבל לפני יום כיפור צריך לגרש את כולן ולהיות נשוי רק לאחת. יש הרבה לומדות וענינים סביב הסיפור הזה. בכל אופן, לומדים הלכה מהסיפור – הוא קדש אותה אלמנה לכהן הדיוט וכנס אותה כהן גדול.

קובץ שיעורים: נישואי ראויה לשם ממון ומינוי ראוי בתשלום ממון

אבל איזה טיפוס זה, אחד שנותן לארוסתו האהובה לשחד את המלך כדי שיהיה כהן גדול – הוא אדם טוב או לא טוב? הכסף משחק כאן. יש עוד שאלה בקובץ שיעורים, משמע מכאן שמרתא זו היתה הכי עשירה בעם ישראל, עד כדי כך שהיא סמל של אשה עשירה בחז"ל – הוא נשא אותה לשם ממון? האם זו הנהגה של צדיקים לשאת אשה לשם ממון? אומר הקובץ שיעורים[ח] שיש באמת קפידא בחז"ל לא לשאת אשה לשם ממון, אבל הוא אומר שחז"ל אומרים זאת רק אם האשה אינה הוגנת לו. אם הוא נושא לשם ממון כאשר היא אינה הוגנת לו, לא באמת מתאימה לו – מצד היחוס או מצד משהו אחר – אז יש קפידא לא לשאת לשם ממון. אבל הוא אומר שאם היא הוגנת לו, אשה טובה מבית טוב ויקימו בית נאמן בישראל – יש לו כמה הצעות, אחת עשירה ואחת עניה – אז מותר לכתחילה ללכת על ההצעה של העשירה אם אין פה בעיה של אשה שאינה הגונה.

על דרך זה הוא לומד מהסיפור שלנו. הוא אומר שאסור למנות שופט, בעל תפקיד, בגלל כסף. אם המלך ממנה בעל תפקיד בגלל כסף זו עבירה חמורה ביותר, כמו שרש"י מביא בחומש כמה עבירות גדולות הוא עובר כשהוא ממנה מישהו בשביל כסף. אבל אומר הקובץ שיעורים – נשמע קצת 'מתנגד', אבל כנראה בסדר – שאף על פי שיכולים להיות כמה אנשים ראויים לתפקיד, אם האדם הזה ראוי לתפקיד בין כמה מועמדים, והוא נותן לך כסף, אפשר למנות אותו שנותן לך כסף, כמו בסיפור עם האשה.

מחלוקת רש"י ונמוק"י עם תוס'

בכל אופן – האם בכל הסיפור הזה הוא צדיק או לא צדיק? משמע בגמרא שעל הסיפור הזה, שהיא קנתה לו את הכהונה הגדולה בתרקבא דדינרי, אומר רב יוסף (בגימטריא משיח, כידוע), "קיטר קחזינא הכא", שיש כאן קשר של רשעים. אומרים רש"י והמפרשים שלפי רב יוסף על כל פנים כל הסיפור כאן לא ראוי, קשר של רשעים.

תוספות בסוגיא שלנו, "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו", אומרים שיהושע בן גמלא הוא צדיק גמור. רש"י, ועוד יותר הנמוקי יוסף שהולך בעקבותיו, יורדים עליו שקבל את הכהונה בכסף, אבל תוספות אומרים שהוא היה צדיק גמור. רואים ממעשיו – מה הוא עשה אחר כך? תקנה עצומה. אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. כל מה שלומדים בישיבה הוא בזכות יהושע בן גמלא, אותו אחד שאשתו מרתא קנתה לו את הכהונה בתרקבא דדינרי ו"קיטר קא חזינא הכא".

שני גורלות של זהב

יש עוד ענין שיהושע בן גמלא מוזכר לגביו? הוא מוזכר במשנה ביומא. היו שני גורלות, על שני השעירים בעבודת יום כיפור. צריכים להוציא שני גורלות – גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. עד ימי יהושע בן גמלא הגורלות היו מאשכרוע, סוג של עץ, ובא יהושע בן גמלא והחליף אותם בזהב. גם הגורל שכתוב עליו לה' וגם הגורל שכתוב עליו לעזאזל – שניהם עשה מזהב. הזכירו אותו לשבח, כך כתוב במשנה – חכמים החזיקו לו טובה שעשה מעשה מאד טוב, כי הוא כבד את המקדש, "אין עניות במקום עשירות" ובית המקדש כולו זהב (לא נברא הזהב אלא בשביל בית המקדש). הוא לקח דבר שלא היה של זהב והחליף אותו לזהב.

קודם כל, מאיפה היה לו זהב? לא כתוב, ועל פי פשט אין זו שאלה, אבל מסתמא מאשתו – היא הרי נתנה תרקבא דדינרי זהב כדי שימנו אותו כהן גדול, היה לה הרבה מאד זהב. יש אנשים היום שעיקר העושר שלהם הוא הזהב, שאומרים שבכל בית צריך איזה סליק תחת הבלטות עם הרבה זהב, לכל עת צרה שלא תבוא. כך אצל האשה הזו, מרתא, היה מלא זהב. לא היתה בעיה עבורו להחליף את הגורלות לזהב, ועל מעשה זה הזכירו אותו לשבח.

קשר הסיפורים: גם מי שגורלו "לעזאזל" הוא מזהב ויש ללמדו תורה

אם כן, יש כאן שני מעשים שלו, שלכאורה אין ביניהם קשר – אבל צריך לעשות קשר. דבר אחד, גורלות של זהב. דבר שני, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל – תקן את החינוך בישראל, שבכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר יהיה חינוך ילדי ישראל, מלמדי תינוקות, מגיל שש ושבע.

יש גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל – שני שעירים שונים, שכנראה רומזים לשני סוגים של יהודים. יהושע בן גמלא לא רק רצה לכבד את החומר של המקדש, שיהיה זהב – הוא עשה זאת דווקא על הגורלות. לכל אחד יש הגורל שלו. יש אחד ששמים עליו גורל לה', שיקדיש חייו לה', יהיה תלמיד חכם, צדיק גדול, רבי, ויש אחד עם גורל הפוך. שניהם באים בבת אחת, סימן שהולך בזוגות. אם יש אחד שמקבל גורל לה', באותו עת ממש יש עוד יהודי ששמים עליו גורל 'לעזאזל'. ככה זה עובד, בזוגות – יש אחד לה' ויש אחד לעזאזל. לעזאזל יכול להיות כל מיני דברים – הוא חשב שהוא יהיה תלמיד חכם ובסוף הוא סוחר. זה גורל.

מה יהושע בן גמלא מגלה? שכל יהודי זהב. גם היהודי הזה שהוא לעזאזל – הוא גם זהב. אדרבא, הוא עיקר הזהב. עיקר החידוש שהוא ימציא את הזהב לכל עם ישראל. לכן צריך ללמד את כולם, את כל הזהבים, את כל היהודים צריך ללמד תורה מהגיל הרך. החינוך עצמו מגלה שכל יהודי זהב, התורה מגלה זאת, ובמיוחד פנימיות התורה שנקראת שמן. דברנו[ט] על כך שהשבוע קוראים הפטרה כמו בשבת חנוכה, מנורת זכריה, ובהמשך המנורה הוא קורא על השמן עצמו זהב. שמן המנורה נקרא זהב, השמן הוא פנימיות התורה. נשמה אותיות השמן – כל נשמה זהב, השמן הוא זהב וכל נשמה היא זהב, גם "להוי'" הוא זהב וגם "לעזאזל" הוא זהב, לכך צריך לחנך כל נשמה.

התקציבים לתקנת יהושע בן גמלא

חוץ ממה שאמרנו בשם החתם סופר, שתקנות החינוך היו בעצם יותר ויותר שזירה, יותר ויותר ערבות ואחריות, יותר ויותר ציבוריות – הלכות שכנים והלכות צבור, הלכות מלכים – מה זה מחייב? איך הוא הצליח לעשות תקנה שיושיבו מלמדי תינוקות בכל מקום? מה צריך בשביל זה? כסף.

אמרנו קודם שלפי החתם סופר כל השכנים חייבים להשתתף. אבל אם זה גם משהו מלכותי – וזו תקנה בהחלט מלכותית – אז חוץ משכר הלימוד שכל אחד משלם, ואפילו מה שגובים משכנים שאין להם ילדים בחדר, צריך עוד תקציב מהמדינה. צריכים הרבה תקציבים, וכדי שיצליח לעשות חינוך בכל מקום ומקום צריכים תקציבים. לא כל אחד יכול לעשות תקנה כזו – רק אחד שיש לו הרבה כסף, ולא סתם הרבה אלא אוצרות של כסף. מי זה? יהושע בן גמלא, בזכות אשתו הצדיקה, מרתא.

כשהם התחתנו ודאי דרשו את הגימטריאות שלהם – נשאיר זאת לשחזור החתונה שלהם. בכל אופן, הם ודאי שזורים יחד. מכל מה שדברנו, עיקר השזירה הוא בין איש ואשה – כריתת ברית, שאיפה שאת אני ואיפה שאני את. הווארט של 'כואבת לי הבטן של האשה' הוא ממש שזירה בפיזיקה – שמה שקורה אצל אחד בדיוק אותו דבר קורה אצל השני. יש למשפחה הזו הרבה זהב, והם משתמשים בו למטרות טובות.

"הרכה בך והענֻגה" – סופה של מרתא בת בייתוס

בסוף היא התאלמנה עוד פעם, הוא גם מת. היא היתה אלמנה בזמן חורבן בית שני, ואז חז"ל דרשו עליה את הפסוק "הרכה בך והענֻגה", הרומאים עשו לה יסורים נוראים והיא מתה ברעב עם כל הכסף שלה. לא היה מה לקנות, היא שלחה את השליח לקנות סלת ולא היתה וכו' – קנו הכל עד שלא היה שום דבר לאכול.

היא לא היתה רגילה ללכת. פעם אחת כשהוא היה כהן גדול היא רצתה ללכת פעם בחיים לעזרת נשים במקדש ביום כיפור לשמוע איך בעלה קורא בתורה. גם סיפור נחמד, בעלה היה בעל קורא, הכהן הגדול, והאשה רצתה לשמוע איך הוא קורא בפני כולם. היא לא היתה רגילה ללכת, וביום כיפור הולכים יחפים, אז העבדים שלה – כל הצות שלה – עשו לה שטיחים מביתה ועד בית המקדש, ואף על פי כן היא חלתה ברגלים כי היתה "הרכה בך והענֻגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרֹך", הלכה למקדש והיתה לה נחת מבעלה (שנתמנה כהן גדול בזכותה). בכל אופן, בסוף הוא נפטר, לפני החורבן, ולפני שהיא מתה היא אמרה להשליך בראש כל חוצות את כל הכסף והזהב שלה. בסוף היא הפקירה לעם ישראל את כל האוצרות שלה.

טיפוס שקונה תפקידים בכסף אך גם עושה בו דברים טובים

שוב, עם כסף אפשר לעשות הרבה דברים טובים. דרך אגב, למי בין הראשונים היה חוש בכסף? ידוע שהכסף גם עוזר ללימוד תורה. לבעלי התוספות היה, לא רש"י, אלא הנכדים שלו. לכן רש"י אומר שהיה רשע בהתחלה. הריטב"א אומר שכאשר אשתו קנתה את הכהונה היה רשע ואחר כך עשה תשובה. הוא טיפוס שקונה דברים בכסף, כסף מאד משחק אצלו, אבל אחר כך יודע לעשות דברים טובים בכסף. כל מה שאנחנו יושבים כאן הוא בזכותו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. הוא מגלה שכל גורל של יהודי הוא זהב טהור. גם הלעזאזל כולו זהב.

ו. תיקון "אותו האיש"

ארבעת "אותו האיש" בש"ס

נשים לב לעוד תופעה מעניינת מאד, שקוראים לו "אותו האיש" – מה זה מזכיר? איך השם הפרטי שלו? יהושע. איך השם של אשתו לפי המדרש? מרים. זה כבר יותר מדי... גם "אותו האיש", הוא גם יהושע וגם מרים. מרים היא אמנם לא אמא שלו, אבל כמו אמא שלו, היא היתה אלמנה והיא טפחה אותו כמו אמא, והיא נקראת מרים עם שם הכינוי-החבה מרתא.

אם הוא היה היחיד בכל הש"ס שנקרא "אותו האיש" – היה באמת יותר מדי. אבל יש עוד כמה שכתובה עליהם אותו לשון, "ברם זכור אותו האיש לטוב ו... שמו". יש ארבעה כאלה בש"ס, ארבעה "אותו האיש". כמה שוה "אותו האיש"? 729, מספר מאד חשוב, זך ברבוע, "שמן זית זך", "לא תרצח", קר"ע שט"ן, מספר שמובא הרבה בקבלה. אם יש ארבעה כאלה הם גם משלימים לרבוע – רבוע של פעמיים השרש המקורי, דן ברבוע, "דן אנכי".

חנניה בן חזקיה

מי ארבעת האנשים האלה? יש שנים שהם אנשים  טובים מאד אבל לא מכנים אותם רבי, אם כי שהראשון הוא ודאי חכם מופלג. לפי סדר הש"ס, הראשון שכתוב בו "זכור אותו האיש לטוב ו... שמו" הוא חנניה בן חזקיה – "זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא היה נגנז ספר יחזקאל שדבריו סותרין דברי תורה". היו גונזים את ספר יחזקאל מהתנ"ך, ומה הוא עשה? הוא עלה לעלית גג, לקח שלש מאות גרבי שמן ודרש שם את כל ספר יחזקאל כך שהפסוקים לא סותרים דברי תורה.

מה היו עושים היום במקרה כזה? יש שם כמה פסוקים שנדמה שסותרים דברי תורה. כל הספר נגד התורה?! יש פסוק אחד או שנים שנראים סותרים. מה היו עושים היום? צנזורה – מוציאים את הפסוקים האלה מהספר ושלום על ישראל. למה זה לא פתרון טוב? כי נביא צריך להיות מאה אחוז אמת, מאה אחוז טהור, כמו כל נבואה. אם אתה מוצא בתוך הנבואה אפילו טפה אחת לא בסדר גונזים את כל הספר. זו השקפה מאד חשובה לגבי צנזורה.

מי זוכר פסוק סותר שם שקשור לענין שדברנו? כתוב שם שסתם כהן, כהן הדיוט, לא יכול לשאת אלמנה, ואילו בתורה כתוב שכהן הדיוט יכול לשאת אלמנה. הדוגמה העיקרית היא יהושע בן גמלא, שלא רק שיכול לשאת אותה הדיוט, אלא שאם קדש אותה הדיוט יכול לשאת אותה כהן גדול. רואים שיש פה איזה קשר בין הדברים. קודם כל, צריך להציל את ספר יחזקאל. אחר כך צריך בכלל מזה להציל את כל עם ישראל, שלא תשתכח תורה מעם ישראל, על ידי שמעמידים חדרים בכל מקום ומקום.

אפשר ללמוד מחנניה בן חזקיה שלפעמים צריך לעשות איזה מבצע רציני בתורה, להציל את ספר יחזקאל, צריך ללכת לאיזה מקום עם הרבה אוכל, הרבה שמן, עד שתגמור לכתוב את הספר. יש פה חבר'ה שצריכים ללמוד מזה – יש ספר שצריך לגמור, צריך לשכור מקום (צריך כסף) עם כל האוכל, ויושבים שם עד שגומרים את הספר, עוד ספר ועוד ספר. יש הרבה מוסר השכל בסיפור הזה. אם כן, "זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו".

רבי יהודה בן בבא ורב

אלא שני הכי מענינים – חנניה בן חזקיה ויהושע בן גמלא, שני "אותו האיש". אחר כך יש שנים מאוחרים יותר, כבר רביים. אחד מהם רבי יהודה בן בבא, שאלמלא הוא היו מתבטלים דיני קנסות בעם ישראל. הוא קיים בפועל את דיני קנסות, רבי יהודה בן בבא שגם נקרא חסיד בחז"ל. סתם חסיד הוא או הוא או רבי יהודה ברבי עילאי.

"אותו האיש" האחרון מופיע בסיפור של ריש לקיש, כבר מראשוני האמוראים בארץ ישראל. הוא לא רצה להכיר ברב שהלך מארץ ישראל לבבל. אמרנו בעשרת גדולי ישראל[י] שגדולת רב שהוא מביא את התורה מארץ ישראל לבבל, אבל אצל ריש לקיש הוא היה לבוז. עד שאמר לו רבי יוחנן שאצל רבי הוא היה גדול (יותר גדול מרבי יוחנן), ואז ריש לקיש חזר בו ואמר שזכור אותו האיש לטוב שנאמרה שמועה בשמו – שייך לעניני שחיטה במסכת חולין.

תיקון "אותו האיש"

מי ארבעת "אותו האיש"? חנניה בן חזקיה, יהושע בן גמלא, רבי יהודא בן בבא ורב. כנראה שכולם תיקון של מי שמכונה בעם ישראל "אותו האיש", אבל מבין כולם פשיטא שיהושע עם אשתו מרים הכי שייכים. באמת הוא חי בדיוק באותו זמן, לפני חורבן בית שני – ממש באותה תקופה. כפי שהוזכר, יהושע בן גמלא אינו רבי – כפי ששמו מופיע בכל הש"ס – אך במקום אחד בשיטה מקובצת[יא] הוא נזכר כ"רבי יהושע בן גמלא". והנה, למרבית הפלא, רבי יהושע בן גמלא עולה בדיוק "אותו האיש"! זהו עוד רמז מובהק שדווקא הוא, מבין ארבעת "אותו האיש", שייך לתקנת "אותו האיש" – ודווקא כאשר מוסיפים לו את התואר רבי[יב], שהרי על ידי תקנתו הוא נעשה ה'רבי' של כל התשב"ר שבעולם – לעולם ועד.

יש כאן דברים בגו שצריך לשים לב, לומר שעיקר התקנה שלו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל – להושיב מלמדים ולעשות חדרים בכל מקום – הוא התרופה והתיקון נגד אותו האיש שממנו כל סילוף התורה. הרמב"ם כותב שיש בכך איזו סלילת דרך למלך המשיח, אך בכל אופן הוא סילף ושבש וגרם צרות צרורות אין סוף לעם ישראל, שעליו דורשים ש"מגלגלין חוב על ידי חייב" ושאר האמרות.

הכל כמובן קשור למהפכה הרביעית. הוא היה לפני המהפכה הראשונה של כתיבת התורה שבעל פה, ו"אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל", והמהפכה הרביעית היא "אור לגוים". היות שכעת אמרנו רמז שהוא בתקופת "אותו האיש", וצריך כהן גדול עם הרבה כסף שיכול לעשות הרבה תקנות טובות, אז אף על פי שמיסודו כל הכסף הזה "קטיר קא חזינא", איזה קשר של רשעים, אבל צריך אותו להציל את המצב של הצבור. וגם, אחר כך, שאפשר להיות – במקום הקליפה של אותו האיש – "אור לגוים". להאיר להם את תורת אמת.

לחיים לחיים, שזה יצא מכאן. יש עוד פרק שנוותר עליו. כל הזמן הסתכלתי על השעון – שמתי לב שהוא לא עובד... לחיים לחיים.